העלתי כאן ליתר ביטחון,
אע"פ שהיה מתאים ל'בית המדרש'.
אמקשה לבו חרוב ירושלים
אחד הסיפורים המסופרים ביותר בימים אלו (ולא רק בגלל ה'דף היומי'...) הוא סיפור 'קמצא ובר קמצא', אגדה זו היא מהפופולאריות ביותר בין אגדות החורבן, כשלרוב היא מובאת לצורך חיזוק עניינים שבין אדם לחבירו. את האשמה בחורבן ירושלים מייחסים לרוב המספרים אל בעל הסעודה, החכמים המסובים בה, ומעל כולם - לבר קמצא.
מנעורי תמהתי אודות שמו של הסיפור. מה חטא קמצא בכך שהשליח טעה ולא הזמינו אל הסעודה, מפני מה נזכר שמו לדיראון עולם כאשר שמו של בעל הסעודה האטום לא נזכר כלל?
ברצוני לפרוש לפניכם קריאה אחרת בדברי חז"ל.
כאשר ניגש אל הגמרא (גיטין נה:) נמצא שלשה סיפורים אודות חורבנות, כאשר שלשתם מכונסים תחת כותרת אחת: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר".
שתי הארות עולות לקראתנו כבר משורות אלו. האחת – כי כשם שלא התרנגולים או הארזים גרמו לחורבן הר המלך וביתר אלא הם רק פרטים מתוך הסיפור, כאשר האשמים האמיתיים הם אנשי המקומות, כך נראה שגם קמצא ובר קמצא אינם מרכזו של הסיפור, והסיפור נקרא 'קמצא ובר קמצא' כלומר – בעקבות המעשה שהחל בחילוף קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. את האצבע המאשימה תניף הגמרא מאוחר יותר, וכפי שנראה.
תובנה נוספת היא באשר חובה עלינו להגדיר מכנה משותף לשלשת הסיפורים, כאשר באמת הגמרא כבר עשתה זאת כאשר הכניסה אותם יחד במאמרו של רבי יוחנן. נראה אם כך כי גם סיפור קמצא ובר קמצא אינו עוסק במידותיהם הרעות של בעל הסעודה, החכמים או בר קמצא. החורבן נגרם בשל המקשים לבם שלא פחדו תמיד, ונבאר.
קודם שניגש לעיין בסיפור קמצא ובר קמצא, רצוני לדלות את קשיון הלב משתי האגדות האחרות.
לשם כך נדלג שני דפים קדימה, ונביא את תמצית השתלשלות העניינים: "אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי שקלינהו מינייהו נפלו עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו... אשקא דריספק חריב ביתר דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא ינוקתא שתלי תורניתא וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר אתבר שקא דריספק קצו ארזא ועיילו לה אתו נפול עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו".
בשני סיפורים אלו, קוים מנהג שעניינו סימן טוב, אך הנוהגים התעלמו מפחד המלכות והקשו את ליבם, ובשל כך נפלו ברעה.
מעתה אין לנו אלא לחפש עניין שכזה גם בסיפור קמצא ובר קמצא. ואכן בנקל נמצא את דברי הגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ [רש"י: ענותנותו = סבלנותו] שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהֶגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ".
הדברים כמעט עולים מאליהם. גם אם חורבן הבית נגזר עלינו בשל שנאת חינם, לא זה המסר שביקש רבי יוחנן ללמד, לפחות כאן. לדברי רבי יוחנן היה על חכמי הדור להתבונן בנסיבות המשתנות, לשקול את הנתונים, ולקבל החלטות אמיצות. קשיון הלב וחוסר הפחד גררו פאסיביות ואיבון, חוסר המוכנות להכיר במציאות ולהתמודד עמה הם אלה שבגינם שחרב ביתנו, נשרף היכלנו, וגלינו מארצנו.
לא פלא כי עד היום נמצאים אנו באותה גלות הלב והדעת, גלות בה אין תורה, הניוון והאיבון מונעים מאיתנו את היכולת להסתכל למציאות בעיניים. בעוד המַגְלִים אותנו מתחדשים בכל יום בסוגי גלות וצורות מלחמה חדשות, מתעקשים אנו לנהל את המערכה באותו מקום בו נוהלה אי אז לפני דורות.
ההשתדלות הבסיסית ביותר שלנו בכדי להיגאל צריכה לבוא מתוך לב מפחד תמיד, לב חי ומרגיש, לב שמפעיל כל סנסור אפשרי כדי לזהות שינויים באקלים הסביבתי, להיות יוזם ולא נגרר, לחדש ולהתחדש בכל התחומים, בדרכי הלימוד והחינוך, במלחמות היצר, בשימת הדגשים בחלקי העבודה השונים, להיות מי שמפחד תמיד – ואשריו.
הוסיף לי חבר, דר' יוחנן הוא האומר "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (ב"מ ל:), והן הן הדברים.
ובאמת נראה פשוט שתפיסת עולם המוגבלת לשורת הדין דייקא, היא שגורמת גם לשנאת חינם ולתפיסה מוגבלת כלפי האחר.
וע"ז נאמר (יומא ט:): "כי קצר המצע מהשתרע, א"ר יונתן קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד", והדברים מתפרשים שם הן לעניין הע"ז שעבדו ישראל, והן לעניין היחס לזולת, ושני פנים אלו הם תמונה אחידה של תנועה נפשית מוגבלת הן ביחס לאלוקים והן ביחס לאדם, ולכן היא הגורמת לע"ז, והיא הגורמת לשנאת חינם.
המקום ינחמנו במהרה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ונזכה לראות בקיום היעוד:
"צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ"
(זכריה ח, יט)