ובגדר "לצמאו" כתב בחוט שני (הלכות ברכות סימן רה סעיף א) על פי הרמב"ם והביה"ל שלא צריך להיות "לצמאון" ממש, אלא כל עוד יש לו איזו הנאה בפיו מהמים נחשב זה "לצמאו", וזה לשונו:
השותה מים לרוב לפני צום יום הכיפורים ושאר תעניות, נראה שכל עוד מרגיש בשתייתו קצת הנאה בפיו משתיית המים חייב בברכה, ובפרט כאן בארץ ישראל לפני צום יום הכיפורים או צום תשעה באב שהימים חמים, שבדרך כלל מרגיש קצת הנאה בפיו. ו"השותה מים לצמאו" לא בא לאפוקי שצריך להרגיש ממש "לצמאו", אלא לאפוקי שאין לו כלל הנאה בפיו בשתייתו. ולפי"ז אם שותה רק כלי למלאות את מעיו במים אבל אינו מרגיש כלל הנאה בפיו פטור מברכה.
וכזה יש לדון מי שעל פי פקודת הרופאים צריך לשתות כמות מסויימת של מים כל יום, וכן מי שצריך לשתות מים לפני בשיקה רפואית וכיוצ"ב דינו כנ"ל.
ועיין בתוספות (מה, א ד"ה חנקתיה) שכתבו שההבדל בין מים לשאר אוכלים ומשקים הוא כי מים אין הגוף נהנה מהם כי אם בשותה מים לצמאו, משא"כ שאר אוכלים ומשקים, וזה לשונם:
ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא.
ונסתפקתי [בעקבות מעשה שהיה] במי שאין לו אוכל [או שמסיבות של בריאות הוא בצום מאוכל ושותה רק מים], ויש לו רק מים, ומצד צימאון שתה כבר מספיק כדי צרכו, ואינו צמא אלא רעב, וכדי להשקיט רעבונו הוא שותה מים מדי פעם, והדבר מרגיע את תחושת הרעבון לזמן מסוים. כיצד נחשיב דבר זה.
האם מה שנרגעת תחושת הרעב בשל המים העוברים בפיו [תחושת הפה] ונכנסים למעיו [תחושת המעיים] נחשב [מצד הפה] ל"מרגיש קצת הנאה בפיו משתיית המים" שיחייב ברכה, וכן [מצד המעיים] ייחשב כעין "מרווה צמאו" שהוא בכניסת המים למעיים, שכן בכה"ג המים הנכנסים למעיו מועילים לו לתחושת הרעב כעין מה שמועילים לתחושת צמא למי שצמא. וכן מצד דברי התוספות כי סוכ"ס הא קמן שהגוף נהנה ממים אלה, שעוברת לו תחושת הרעב.
או שהנאת המים צריכה להיות מסוג "שותה לצמאו" דווקא, שהמים מהנים במה שהם מים, לצמא או לחום [כהדוגמה שהביא הגרנ"ק מימים החמים], ולא במה שהם מהווים מין תחליף לאוכל למי שרעב [שמועיל לו מה שעבר משהו בפיו ונתמלא משהו במעיו].
אשמח ואודה לכל עזרה מהרבנים החכמים.