הודעהעל ידי .השוחט » א' יוני 04, 2023 12:41 am
כמעט מעולם לא עברתי על דברי חבריי, והיות שביקשוני כאן (ובעוד מקומות) לרשום מעט, אנסה אע"פ שאין לי כל כך מה לכתוב.
ואפרש שיחתי.
הן אמנם למדתי אצל רבינו בישיבת פוניבז' כתלמיד מן המנין, בחורף תשל"ח מסכת כתובות ובחורף תשל"ט מסכת יבמות.
והן אמנם ב"ה לא חיסרתי מעולם שיעור מלשומעו ומלכותבו,
והן אמנם באתי לדבר בלימוד בסדרים, הן באותן השנים, והן בשנים שאח"כ עד תשמ"ד.
אך איני זוכר מזה כמעט כלום, ובכל מקרה דברי תורתו כבר נכתבו באופן מקיף ורחב.
הן אמנם לעיתים השמיע רבינו בשיעורים ובעיקר בסדרים, גם דברי הנהגה והדרכה, אלא שגם מהם איני זוכר הרבה.
והן אמנם ששמרתי קשר קרוב כל השנים, בפרט שאחותי הרבנית ק' מחותנת עם משפחת מרן כמה וכמה פעמים,
ובוודאי יצא פה ושם לשמוע דברים,
ובכל זאת כידוע רבינו היה חוזר תמיד על אותם דברים, וכל מה שאני שמעתי ממנו שמעו גם אחרים, והכל כבר נכתב והתפרסם.
[ואת שאלותי האישיות מכל הסוגים שאלתי כל השנים את מרן הגראי"ל].
ומכל הני טעמי פשוט אין לי הרבה מה לכתוב.
אבל חשבתי שדוקא משום שכמעט לא שמעתי כביכול שום דבר מיוחד,
אוכל בס"ד להמחיש כמה השפעת רבינו היתה עצומה ונוראה.
מכיון ששני דברים הכי מרכזיים בחיי, נזקפים לזכות רבינו.
האחד בהדרכה מפורשת, והשני מעצם מהותו.
א.
במסגרת תפקידי בישיבה לצעירים זה כ35 שנה, אני צריך להשתתף פעם בחודש בסעודה שלישית ולמסור משהו בפני התלמידים.
זה יוצא כ10 שיחות לשנה. בס"ד בזכות הרבים לפעמים יוצאת שיחה נאה.
כמובן שלפעמים אני חוזר על שיחה ישנה, ולא תמיד אני מספיק לכתוב,
אבל עדיין הצטברו כמות נאה של שיחות.
בהשקפה ראשונה התייחסתי לשיחות אלו כאל דבר פנימי בלבד.
לא הסכמתי לתת העתק אפילו לתלמידים וכ"ש שלא להוציא החוצה בשום אופן.
אני לא משגיח, וגם באמת איני ראוי לעמוד כמוכיח בשער, או כמדבר דברי יראה והדרכה.
דייני שאני מדבר בפני התלמידים. את זה התפקיד מחייב, ותו לא.
בשנת תשע"ב, הישיבה הוציאה איזה קובץ חידו"ת פנימי מהרמי"ם והתלמידים, ומסרתי שם לפירסום כמה מאמרים שנאמרו בישיבה באותה התקופה.
בשלהי אותה שנה נישאה בתי, ולכבוד החתונה הוצאתי חוברת קטנה עם כ15 מאמרים שכבר היו מסודרים לכבוד הקובץ הנ"ל.
במחשבה שלחלק רק בחתונה (כמה עשרות עותקים) זה עדיין לא חוצפה יתירה. זה עדיין בגדר פנימי בלבד.
והנה באותם הימים פגע בי רבינו באיזו חתונה, ואמר לי "שמעתי שהוצאת חוברת יפה, מדוע לא הבאת לי?".
עניתי לו שאילו הוצאתי ספר עם חידו"ת, מן הסתם הייתי עולה להביא בפניו,
אבל מכיון שזה שיחות, ובפרט ברמה של צעירים, לא עלה על דעתי שזה יכול לעניין אותו.
אמר לי רבינו שזה דוקא מאד מעניין אותו.
הלכתי הביתה, לקחתי חוברת, צעדתי לרחוב ראב"ד, ומסרתי לאשר על הבית למסור לרבינו כבקשתו.
כעבור זמן מה, מתקשר אלי אחיין שלי שנשוי לנכדתו, ואומר לי : כדאי לך לזמן את עצמך לבית רבינו...
זימנתי עצמי. ותיכף בכניסתי אומר לי רבינו: אתה הוא זה מהחוברת, ומדוע זה אמרת שזה לא יעניין אותי,
דע לך שקראתי אותה 3 פעמים מכריכה לכריכה.
כנראה רבינו ראה את הפתיעה שלי על פני, ואמר לי רוצה שאביא לך עדים מבני הבית, שראו כמה קראתי בזה בארוחות ולפני השינה?
שאלתיו כתלמיד הדן, מה באמת מצא בזה?
ואמר לי, אכן לא חסר לי ספרי מוסר מקדמונים, ובכל זאת יש לי מה ללמוד מהחוברת שלך.
כי אני כבר מבוגר, ומדבר עם צעירים שיש להם שפה אחרת לגמרי,
וכשאני קורא בספרי שיחות של צעירים אני לומד מזה את השפה, וזה באמת הביא לי תועלת רבה.
עוד הוסיף רבינו לאמר, אשמח אם כל פעם שיוצאת שיחה תשלח לי. אל תבוא לבד, תתן לבחור שישים לי בתיבת הדואר.
עד כאן דבריו באותה שעה.
[בתקופה אחר כך, באמת היה נראה לי ב"דרכי החיזוק" שאני מוצא עקבות לביטויים שלי וכדומה].
אני זוכר שחשבתי לעצמי, אילו הייתי לומד בספר של מישהו צעיר ממני בהרבה.
ואילו הייתי מחליט לנהוג בעין יפה, והייתי אומר לו שקראתי בספרו וזה הביא לי תועלת,
לא הייתי "יוצא מגדרי" לשכנע אותו שזה נכון,
ואילו הלה היה אומר לי יישר כח על הפירגון, אבל לא נראה לי שיש לי מה להוסיף לך, מן הסתם הייתי שותק כמודה...
עכ"פ כרגע איני דן בענוותו ופשטותו של רבינו.
כבר באותה שעה כמובן קיבלתי חיזוק עצום ועידוד להתייחס לשיחות שלי בכובד ראש ובהערכה.
אבל לסיפור יש עוד המשך.
חלפו כארבע וחצי שנים. כסלו תשע"ז. נסתלק לעולמו במשפחתינו בחור צעיר לימים ז"ל.
בימי האבילות מגיע טלפון. "מדבר גרשון איידלשטיין". מתנצל ומסביר מדוע לא מגיע פיזית, ומנחם.
ואז הוא אומר: בטח תרצו לעשות משהו בזיכוי הרבים לעילוי נשמתו.
ומסתמא דבר ראשון תחשבו להדפיס כתבים של הנפטר, לזכרו ולעילוי נשמתו.
אבל האמת שאף אחד כמעט לא קורא בדברים מעין אלו. אולי זו מזכרת אבל לא זיכוי הרבים.
אני מציע, הרי יש לך מאמרים שכבר מוקלדים, ערוכים, כבר נשמעו ברבים והתקבלו, וגם אני זוכר את הטעם הטוב מהם,
לדעתי כדאי להוציאם לאור עולם, וזה זיכוי הרבים אמיתי וממילא עילוי נשמה גדול.
מאז, אמנם עדיין לא הוצאתי ספר. לצערי, אני עדיין מרגיש שזה לא ראוי וכו',
אבל התחלתי מאז לשלוח את המאמר כל חודש לכמה מאות מנויים.
וב"ה רבים מאד נהנים, ורבים אומרים שיש להם תועלת גדולה לעצמם ולאחרים.
גם "סוג" של ספר. וזה בהחלט עיסוק לא קטן בחיי.
וכבר הוצאתי באלול האחרון (תשפ"ב) קונטרס עם מאמרי אלול.
וכל האומץ והדרבון, כל כולו בזכות רבינו. מכח כמה משפטים.
ב.
הדבר השני הוא בתחום אמירת השיעורים.
דומני שכל החברים כאן שיוצא להם למסור שיעורים בפני צעירים יבינו היטב את המדובר.
מטבע הדברים הר"מ מבוגר בהרבה מתלמידיו, וכבר למד ולימד את המסכת פעמים רבות,
וממילא גם אם אינו ת"ח גדול, יש לו הרבה מה לומר ולהרחיב.
ולפעמים יש בקבוצה כמה בעלי כישרון שהיו זורמים איתו.
אבל לתלמידים זה מיותר ומסבך.
עדיף בהרבה אם אפשר לגרום להם לאהוב את הגפ"ת עצמם, ולהגיש את החקירות המרכזיות, בשפה המדוברת, בלי פלפולים.
לגרום להם להתחבר לשאלות וכו'.
אבל אנחנו בעולם של חיצוניות. יתכן שהר"מ לעצמו מוכן לכבוש נבואתו.
(היום קראנו בהפטרה את הפסוק "מהלכים בין העומדים האלה"
וידועים דברי ההפלאה בהקדמתו, שיש לקבל תורה רק מרב שנקרא מלאך, כיון שהוא עומד, וכובש לימודו העצמי, ומלמד ברמת התלמיד).
עכ"פ גם אם הרב יכול ללמד בפשטות עמוקה ובונה, ויכול להתאפק, עדיין זה לא נעים, ולפעמים גם גורר ביקורת, ודי לחכימא.
ויכול אני להעיד שאילולא דרכו של רבינו במסירת שיעוריו, אין ספק שלא הייתי עומד בכך, ומאבד את כל עולמי.
הנושא רגיש, וקשה להרחיב, אבל המבין יבין.
שמעתי מנכד שלו ששאל אותו "במה הארכת ימים". בתחילה ניסה להתחמק. ובסוף אמר "אולי בזכות שאני אומר שיעורים פשוטים"...
אולי הכוונה כי חסר כאלו, ומשאירים את המופת.
עד כאן הדברים האישיים שיש לי לומר.
אולי מכאן ארשום כמה דברים שיצא לי לשמוע ממקורות ראשוניים שאולי לא פורסמו, ואי אלו הגיגים.
אציין שביום ההלווייה כתבתי מאמר שנראה לי חשוב מאד.
לפני שדמותו של רבינו תתחיל להצטייר בעקבות הסיפורים שיצוצו, וישכחו את המסר המרכזי של דמותו.
הוא נמצא למעלה. וב"ה התקבל מאד באהבה ובהסכמה נרחבת. [הוא כבר הורחב. בל"נ אציג שם גירסה מעודכנת].
ג.
בתי שמעה מבעלת המעשה. שכנתה שמשמשת אחות במעייני.
סמוך ונראה לפטירה, היה צריך לסדר לרבינו את החמצן. ביקשו ממנה והיא נכנסה ועשתה מה שצריך.
כשסיימה אמר לה רבינו בשארית כוחותיו "תודה רבה. תבורכי".
היא עוד לא הספיקה לעזוב את המקום טרם אירע דום הלב, כך שזה ממש מדיבוריו האחרונים.
כמה שזה מייצג את אישיותו של רבינו.
[נ.ב. סיפור זה הועתק מכאן ליתד נאמן, אבל שונה מנקיבה לזכר מפני הכבוד...].
ד.
שמעתי מעד ראייה. רבינו היה סנדק באיזה ברית לנכד של א' מתלמידיו בעבר (ר' כתריאל קולדצקי).
לאחר הברית אמר רבינו לסבא, "עד שלא שמעתי שמכריזים את שמך, לא זיהיתי אותך - האם אתה זיהית אותי?"...
ה.
שמעתי מפיו (ללא ספק זה פורסם) שנכנס למרן החזו"א במוצ"ש. החזו"א שאל, גרשון אכלת מלוה מלכה. וענה שרק מזונות.
אמר החזו"א יום יבוא ועולים למעלה, ומי שהקפיד ליטול ידיים לא יצטער על כך.
והפטיר רבינו שמאז לא קרה שהפסיד נט"י במלו"מ.
ו.
פורים תשל"ט בבית רבינו.
תלמיד אחד (ת"ח חשוב ומורם מעם כיום) בעל כושר חיקוי שאל את רבינו אם אפשר לומר משהו. רבינו אישר בשמחה.
הלה הקריא את דברי רש"י בתחילת משפטים, לפניהם - כשולחן הערוך ומוכן לאכילה.
יכול אתה שונה להם הדבר ב' וג' פעמים ואינך טורח להבינם טעמי הדבר, תלמוד לומר לפניהם וכו'.
הלה הקריא זאת בדיוק בקולו ותנועותיו של רבינו, ו"הסביר", יכול אני שונה ב' וג' פעמים, שצריך לחזור,
ואיני טורח להבינם - לא צריך להבין, בשביל מה להבין...
ת"ל לפניהם כשולחן וכו', שצריך להבין.
אבל זה תמוה שהרי האמת שצריך לחזור הרבה בלי להבין... (כדברי רבינו שוב ושוב)
אז גם את הרש"י התמוה הזה לא צריך להבין...
ובכל זאת צריך לחזור עליו ולחזור ולחזור (חזרון און נאך אמאל חזרון..).
והתלמיד שואל אם הוא יכול לומר מה סדר הלימוד הנכון. ורבינו מאשר לו ברוגע ונעימות.
הלה אומר: בתחילה צריך ללמוד את הגמרא, בלי להבין. לא כדאי להבין. רק לקרוא ולראות שבהתחלה יש קושיא אח"כ תירוץ ואח"כ ראיה.
ולחזור כמה פעמים בלי לנסות להבין, רק מעצמו בכל פעם יבין עוד קצת.
ואז.... לקרוא רש"י !
ולחזור עוד ועוד את הגמרא והרש"י.
ורק אז... בעלי כישרון גדולים ! יכולים ללמוד את התוס'.... הקלים !!!
כולם נשפכו.
תולים עיניהם ברבינו כיצד יגיב.
אומר רבינו: לגבי סדר הלימוד, זה פחות או יותר נכון...
אבל הרש"י מפ' משפטים זה באמת הערה לכאורה, ואני רוצה לענות על זה.
ואז אמר: מה אתם חושבים שאני מטיף שלא להבין את התורה? ברור שצריך להבין.
אני רק אומר שבחור צעיר בתחילת דרכו עוד לא יכול להבין לבד הכל.
אבל כשיש רבי, בוודאי צריך הרב להסביר והתלמיד לקבל את ההסברים.
וזו הוראת הקב"ה למשה רבינו להסביר. אבל התלמיד לבדו צריך ללמוד כמו סדר הלימוד המדובר...
ז.
מכלי שני. כלומר סיפר לי מי ששמע מעד הראייה.
יהודי מקורב נכנס לבית רבינו לפני כעשרים שנה, אחרי פטירת הרבנית, ובבית נמצאים נכדים כדי לסייע במה שצריך.
והנה הוא רואה את רבינו בכבודו ובעצמו אורז את שמיכות החורף ומעלם לארון.
הוא שואל את הנכדים מדוע הם מניחים לסבא הזקן לטרוח כך, והרי לשם כך בדיוק הם שם.
ענו לו, הצענו כמובן אבל סבא מסרב. למה? תשאל אותו עצמו.
המקורב שאל את רבינו מדוע אינו מניח לנכדים הצעירים לטרוח בכך, והרי זה תפקידם.
עונה לו רבינו זה לא תפקידם כלל. הם כאן כדי לעשות מה שהרבנית ע"ה היתה עושה,
אבל את הפוכים הרי תמיד אני הייתי זה שמעלה לאכסון...
זו הזדמנות לומר מילה על הענווה של רבינו.
דומני שהענווה היתה אצלו מסוג אחר.
לא כבישת הגאווה ורמיסתה, אלא שילוב של פשטות הליכות, יחד עם אמת פנימית, לחיות ללא שום סרך של הצגות.
אם אין צורך להציג הצגות ולצפות לכבוד על תדמית דמיונית, ואם יש הסבר פשוט לכל דבר, ורצון עמוק לחיות את החיים בצורה מחוברת ופשוטה וישרה, מלכתחילה אין בכלל מקום לגאווה.
ח.
בקשר ליישוב הדעת.
סיפרו - כדוגמה ליראת חטא - איך בשבועות ביקש להגיס בקדרה על האש, כדי שלא יהיה שאלות למפרע על העירו"ת שעשה בברכה.
לענ"ד זה לא סיפור על יראת חטא. זה סיפור שמתאים לכל אברך קצת יר"ש. הסיפור הוא על היישוב הדעת גם במצב הכי נורא.
סיפרו שנמנע מלהדליק אור בשירותים כמה עשרות שנים, (ואולי עשה עוד פעולה בזה), בגלל מעשה שהדליק בטעות בהיסח הדעת בליל שבת.
אבל יש להדגיש שזה לא סיגופים. זה מעשה להבא. אם מבטלים את האוטומטיות שבפעולה הזו, ממילא לא יבוא לידי חטא. ודוק.
ללא ספק א' משרשי כל השגותיו הוא המנוחת הנפש עם היישוב הדעת, המפרים זה את זה.
כבר סופר אודות שלא רצה לרוץ לאוטובוס למרות המחיר הכבד, כי איבוד היישוב הדעת מפסיד יותר.
(כמובן כבר יש כמה וכמה גירסאות, אם זה היה בחזור מהישיבה, או בהלוך, או בכלל ביום הראשון ללימודם בישיבה).
"סדר ההסתלקות" שלו, הוא שיא השיאים של יישוב הדעת.
אדם מורה לפנותו ביו"ט ולחלל יו"ט כי "חייו תלויים על בלימה", ואינו ישן ואוכל כמה ימים, ויודע היטב מה זה אומר.
אבל כל עוד נשמת רוח חיים באפיו, הוא שוקל שעדיין יכול להכין שיעור ולמוסרו.
יש דין לעסוק בדברי תורה אפילו בשעת מיתה. ראה עובדה בס' תולדות אדם על ר' זעלמאלע.
וראה בנתיב התורה למהר"ל, שרק הגוף מת, אבל התורה נלמדת עם השכל והנשמה, וזה יכול וצריך להמשיך בעת מיתה.
ורבינו, שבכלל ביטו"ת היה אצלו מהחמורות, ממשיך ביישוב הדעת לעסוק בדברי תורה עד זיבולא בתרייתא ממש, והכל במנוחת הנפש גמורה.
(בלי נדר כשיהיה לי זמן אנסה להמשיך):
נערך לאחרונה על ידי
.השוחט ב ו' יוני 16, 2023 5:56 pm, נערך 9 פעמים בסך הכל.