מסכת מנחות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[סייג לחכמה]

ומה עם 'לבונה' למנחות וללחה"פ, בהברייתא במנחות לא נמנה לבונה בין הדברים שאין מביאים משנה החדשה לפני הקרבת שתי הלחם בשבועות. האם 'לבונה' כיון שגם הוא מגידולי קרקע הוי כמו תבואה ופירות לביכורים ויין לנסכים שאין מביאים עד להקרבת שתה"ל, או דינם כמו עצים שלא מצינו שצריכים להביא דוקא עצים שגדלו בשנה שעברה.

שאלה יפה ! וגם לא מצאתי האם דין זה ששמן למנורה מותר להיות מזיתים חדשים !

[מיללער]

לגבי שמן למנורה, אולי זה תלוי בהחקירה אם הדלקת.המנורה יש לה דין של 'הקרבה' (דנים הרבה בזה ביומי דחנוכה מדין של טומאה התורה בציבור בקושית הפני יהושע).

[אליהו חיים]

לגבי שמן למנורה, אולי זה תלוי בהחקירה אם הדלקת.המנורה יש לה דין של 'הקרבה' (דנים הרבה בזה ביומי דחנוכה מדין של טומאה התורה בציבור בקושית הפני יהושע).

בס' דם זבחים הנ"ל פשיטא ליה דמותר מן החדש דהוי רק מצוה ולא הקרבה, ולכ' תלוי בחקירה הנ"ל, וכמו שמרמז בס' הנ"ל בסוף דבריו שם מהגמ' יומא כ"ד דהדלקה לאו עבודה [ועי' תוס' מנחות ק' א' בסוף העמוד ובתוס' תמורה י"ד א ד"ה וכל ושטמ"ק שם אות מ"ח].

[מיללער]

ומה עם 'לבונה' למנחות וללחה"פ, בהברייתא במנחות לא נמנה לבונה בין הדברים שאין מביאים משנה החדשה לפני הקרבת שתי הלחם בשבועות. האם 'לבונה' כיון שגם הוא מגידולי קרקע הוי כמו תבואה ופירות לביכורים ויין לנסכים שאין מביאים עד להקרבת שתה"ל, או דינם כמו עצים שלא מצינו שצריכים להביא דוקא עצים שגדלו בשנה שעברה.

אולי לבונה כיון שאינה ראויה לאכילת אדם, אינה בכלל דיני חדש וישן, ולא דמי לכל הני דלעיל שהם מידי דאכילה.

ואת"ל שגם על לבונה יש דין של חדש, האם נאמר שגם על הקטרת הקטורת יש איסור של חדש עד הקרבת שתה"ל, והרי בראש חודש ניסן היתה הקטורת מתפטמת מתרומה החדשה לצורך השנה הבאה, והתחילו להקטיר ממנה תיכף קודם הקרבת שתה"ל.

[אליהו חיים]

ומה עם 'לבונה' למנחות וללחה"פ, בהברייתא במנחות לא נמנה לבונה בין הדברים שאין מביאים משנה החדשה לפני הקרבת שתי הלחם בשבועות. האם 'לבונה' כיון שגם הוא מגידולי קרקע הוי כמו תבואה ופירות לביכורים ויין לנסכים שאין מביאים עד להקרבת שתה"ל, או דינם כמו עצים שלא מצינו שצריכים להביא דוקא עצים שגדלו בשנה שעברה.

אולי לבונה כיון שאינה ראויה לאכילת אדם, אינה בכלל דיני חדש וישן, ולא דמי לכל הני דלעיל שהם מידי דאכילה.

ואת"ל שגם על לבונה יש דין של חדש, האם נאמר שגם על הקטרת הקטורת יש איסור של חדש עד הקרבת שתה"ל, והרי בראש חודש ניסן היתה הקטורת מתפטמת מתרומה החדשה לצורך השנה הבאה, והתחילו להקטיר ממנה תיכף קודם הקרבת שתה"ל.

על הלבונה ועל רוב הסממנים בקטורת שאינן ראויים לאכילה לכ' אין מקום להסתפק, אך על הקנמון שהוא תבלין יש מקום להסתפק,
אך ביותר מתעורר מתוך שאלה זו לדון על היין קפריסין ששורין בו הציפורן, ולכ' תלוי בפירושים, שאם הפי' בזה יין שבא מקפריסין וכרש"י בפי' א' בכריתות ו' ראוי לדון בזה, אך תלוי אם חדש בחו"ל אסור מה"ת וכרוב הפוסקים (אם לא דדוקא בחדש למדינה נאסר מחו"ל ולא בחדש למקדש- ולכ' אין בזה טעם לחלק), אך לפי' ב' שם דאינו יין אלא שעושין מקפרא של אילן אין להסתפק כלל, ולפי' רבינו גרשום שם שעושים מאביונות של הצלף תלוי לכ' בפלוגתא דר"א ור"ע במעשרות פ"ד מ"ו אם נחשב פרי לענין זה, וכיון דקיי"ל כר"ע דאינו פרי וכמבואר בברכות ל"ו א' לכ' גם אינו ראוי להסתפק אך תלוי בעיקר הסוגיא בברכות שם דנראה דראוי לכו"ע לאכילה ויל"ע שם, וכן בחמר חיווריין עתיק כשאין יין קפריסין, וגם זה אולי תלוי בפירושים שונים ביין זה.
אך לענין יין קפריסין בקטורת לכ' אינו אלא טעם של חדש בתוך הציפורן יש לעיין בפוסקים לענין טעם כעיקר בחדש מארץ ומחו"ל, ועי' בשאג"א החדשות בשו"ת על חדש סי' י"ד, ואולי כיון הציפורן אינו נאכל לא שייך ביה איסור נ"ט אף מדין ממשקה ישראל
גם יש עוד מקום להלקל ביין קפריסין לפי פי' רבינו גרשום דהכוונה על היין של קפריסי הצלף לומר דיהא נדון רק כזיעה בעלמא, וכמבואר בחולין ק"כ ב' ופסחים כ"ד ב', ועי' בפנ"י קידושין בקונטרס על חדש לענין שכר ובפוסקים בזה, אבל לרש"י דהוי יין ממש בזה פשוט דהוי כפרי עצמו.

[סייג לחכמה]

נפל ברעיוני דרך חדש לישב דברי התוס' (סוכה נ"ו.) למה לחם הפנים בעצרת שחל בשבת חשיב נמי "חובת היום", והיא דטעמא דמילתא אמאי חובת היום קודם לתדיר ומהו מעלת חיובא דיומא, מבואר בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א וה"ח) דהוא ענין חשיבות וחביבות דכשם שיש מעלה לדבר שהוא תדיר כמו"כ יש מעלה לדבר שהוא חובת היום כיון שהוא מחויב מחמת יום והכי איתא בירושלמי ובעצרת אומר לו הי לך מצה הי לך חמץ אית תניי תני הי לך חמץ הילך מצה מאן דאמר הילך מצה שהוא חביב מאן דאמר הילך חמץ שהוא תדיר ובפשוטו הוא הטעם שאמרו בבבלי שהוא חובת היום וכן איתא בתוספתא (זבחים פ"י ה"ג) מפני ששתי הלחם חביבות.

א"כ יש לחדש ולומר דמש"כ התוס' דלחם הפנים חשיב נמי חובת היום היא משום דבכל יו"ט יש חיוב מיוחד מה"ת להגביה הלחם הפנים ולהראותו לעולי רגלים כמבואר חגיגה (כ"ו:) אמר ר"ל מאי דכתיב על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא, ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו, דא"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו.

והובא ברמב"ם בהל' (מטמאי מו"מ פי"א הי"א) כתב לפיכך היו אומרין הזהרו שלא תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעוי רגלים, ועיין במשך חכמה (פ' תרומה) בפסוק ונשא בם את השולחן, שכתב במזבחות ובארון לא כתב רק לשאת בשאת וכו' וכאן כתב ונשא בם פי' שמצוה לישא את השולחן אף שלא לצורך בהיותו במקדש להראותו לעולי רגלים, ומשו"ה לא הוי כלי העשוי לנחת, ע"ש ומשמע מדבריו שהוא ציווי ומצוה.
א"כ בעצרת שחל בשבת הוי בלחם הפנים חובת היום להגביה ולהראותו ע"כ היתה נמי חביבה עליהם ודו"ק.

[סייג לחכמה]

מנחות מז.
מחדש השפת אמת (מנחות מז. בתוד"ה שיהא) על מה שכתבו התוס' דתנופת שתי הלחם לא מעכבא. דלרבי עקיבא דאמר לחם עיקר (מנחות מה:) בלחם גרידא ודאי תנופה מעכב, דליכא אלא תנופה.
וצ"ע על דבריו מגמ' פסחים (ע"ח.) מתקיף לה רב מרי נהי נמי דרבי יוסי סבר כר"א בשלמא זבחים איכא דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא שתי הלחם מאי איכא למימר וכ"ת לקרב עמהן היינו שלמי ציבור, ופרש"י (ד"ה וכי תימא) הא דקתני מתני' שתי הלחם באין בטומאה לאו בשתי הלחם הבאות בפני עצמן כגון שלא היו להן כבשים דאמרינן במנחות (דף מה:) דבאין בפני עצמן ובהנהו לא קאמר מתני' דליתו בטומאה אלא בבאו עם הכבשים ומשום הכבשים הקריבין עמהן ששחיטתן מקדשת את הלחם וזריקת דמם מתרת אותן קאמר מתניתין דבאות בטומאה משום דציץ מרצי עלייהו.
ובתוס' ד"ה עומר ושתי הלחם דליכא עולין מאי איכא למימר. וא"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה ויש לומר משום תנופה דאית בהו.
וא"כ הא הציץ מרצה על העבודה עצמה דכמו דלכו"ע הציץ מרצה על הלחם כשהלחם טמא כמו כן ירצה הציץ על הלחם להכשיר התנופה.
ומצאתי בחזון איש (מנחות סי' ל"ב סק"לב במוסגר) בגמ' (ע'.) מבואר דשתי הלחם הבאין בפ"ע שנטמאו קדם תנופה תלוי בפלוגתא דציץ מרצה על אכילות ולכאורה תנופה במקום הקטרה וכיון דציץ מרצה על המתירין לכו"ע א"כ ה"נ לענין תנופה היה ראוי לדונן כמתירין, ונראה דאין ה"נ בשעת תנופה הציץ מרצה שתהא תנופתן עבודה אבל כיון דלאחר תנופה הן נאכלין והכא כשהן טמאין אינן ניתרין לאכילה הוי כדין שירים שנטמאו, והלכך אם אין ציץ מרצה על אכילות לאשווינהו כאיתנהו א"א להניפן כיון דלאחר תנופה אין הציץ מצילן מטומאתן, ונראה דסוגיא דפסחים כרבה ורבא מנחות (מ"ו:) דלאכילה קאתיין, אבל לר"י שם דלשריפה קאתו א"צ כאן ריצוי ציץ על אכילות ואפשר דהוי כריצוי צין על העולין.

[סייג לחכמה]

לגבי שמן למנורה, אולי זה תלוי בהחקירה אם הדלקת.המנורה יש לה דין של 'הקרבה' (דנים הרבה בזה ביומי דחנוכה מדין של טומאה התורה בציבור בקושית הפני יהושע).

נכון ! וכבר כתבתי מאמר בענין זה עיי"ש
viewtopic.php?f=17&t=20595&p=324580&sid=da2c85402e13746f84e41ce6d5e2e292#p324580

[סייג לחכמה]

מנחות ק:
בגמ' מנחות (ק:) ובפסחים (מז.) לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לתשעה נאפה בערב שבת נאכל בשבת לתשעה חל יום טוב להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט.
וברש"י (פסחים שם) ד"ה שני ימים של ר"ה. בסו"ד ושני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות.
ובצל"ח תמה אטו בזמן הזה מי איכא בירושלם שני ימים טובים של גליות, ובחתם סופר (בחידושיו ש"ס פסחים שם) ובשו"ת (יו"ד סי' רנ"ב) ונהירנא כד הוינא טליא בעברי דרך ק"ק פראג זכיתי לראות פני הגאון הצל"ח זצ"ל וילדות היתה בי והעזתי פני בהגאון ז"ל ואמרתי לו אלמה לא הרי מבואר סוף מס' ברכות (ס"ג.) דכשרוב חכמי ישראל בחו"ל ולא הניחו כמותן בא"י מעברין שנים וקובעים חדשים בחו"ל, ואז שולחים שלוחים לא"י וכשלא יגיעו עושים שני ימים, וא"כ גם בא"י בשאר י"ט משכחת לה שני ימים טובים, אלא בזמן לחם הפנים לא היה אפשר לעבר שנים בחו"ל דהמקום גורם וקמת ועלית אל המקום כתיב (דברים י"ז ח) ושפיר פירש"י, ונענע לי ראשו וישרו דברי בעיני הגאון ז"ל ואמר קאלוס, עיי"ש.
ולי הצעיר נראה דרך חדש ונפלא לישב דברי רש"י והיא דהא כל ימי היות ישראל במדבר גם כן נהג בו לחם הפנים כמבואר בפסוקים (במדבר ד, ז) ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת, ובגמ' מנחות (צ"ה.) דדנו אי לחם הפנים נפסל במסעות, א"כ משנתינו דנאכל לי"א יום היא נוגע גם ללחם הפנים הנוהג בעת היותם במדבר ואז גם ראש השנה דהיא בתחילת החודש היה במציאות שיהיה שני ימים גם חוץ לארץ ישראל, על כן נקט רש"י "דבזמן לחם הפנים" לא היו שני ימים טובים של גליות.
ואל תשיבנו דדין שני ימים לא הוי רק כשתקנו שאין מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה כמבואר במשנה ראש השנה (ל:), דהא מבואר בסוגיא (שם) ומפורש כן ברמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ה ה"ח) וז"ל: ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. שאם לא באו העדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש, עיי"ש.
ומצאתי מפורש דהיה נוהג שני ימים של ראש השנה עת היות ישראל במדבר בתוספתא ראש השנה (פ"א ה"י) וכן אתה מוצא בעמר שלמן, אם בא בזמנו, מיד הוא כלה, ואם לאו, מתעכב הוא לשלשה ימים.
ובחזון יחזקאל בחידושים מבאר "ואם בא חדש בזמנו" דהיינו ראש חודש תשרי בא בזמנו ביום השלשים "מיד הוא כלה" המן, שלקט מאתמול כלה מיד ביום השלשים ולא נותר ליום המחרת והיה קיים רק שני ימים כמו בכל שבת ויום טוב, "ואם לאו" שלא נתקדש יום שלשים לראש חודש "מתעכב הוא לג' ימים" היינו יום כ"ט באלול שנלקט בו, יום שלשים לא היה המן יורד בו מספק שמא יקדשוהו בי"ד לפנות ערב ויתקדש החדש למפרע והוא אסור במלאכה מתחלתו, ולבסוף כשלא נתקדש היום השלשים וראש השנה הוא ביום ל"א אשר אז נמי לא ירד המן נמצא שהמן הבא מלמעלה מתעכב ג' ימים וקיומו עלי אדמות תלוי בבית דין של מטה.
ולכאורה קשה מהכא על הא דכתוב בפירוש רבינו בחיי על התורה שמות (פ' בא) בשם רבנו חננאל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר והענן היה הולך לפניהם לילה, לא קדשו את החודש על פי ראיה מפני שהענן היה סוכך עליהם ולא נראה להם מולד הלבנה, ולדידיה איך משכחת לן אז בעת ההיא ראש השנה שני ימים כיון שלא היה להם לחכות ביום השלשים לעדות החודש עד לפנות ערב ולנהוג בו קודש מספק.
ומתרץ בחזון יחזקאל (שם) דאולי י"ל שאפילו בזמן שקובעים ראש חודש על פי חשבון משכחת לן במקרה ראש השנה שני ימים, כגון שנשאו ונתנו כל יום השלשים על עצם החשבון אם לקבוע ראש השנה היום או למחר, ומספק נהגו היום קודש, ואחרי כן באו לידי הסכם בחשבונם לקבוע ראש חודש למחר, או שמצאו אח"כ צורך לעבר את החודש ובכהאי גוונא שאין עדי ראיה אולי כולי עלמא מודים שמעברים את החודש לצורך, ונמצא ראש השנה שני ימים.
ועל הקושיא על הרבינו חננאל עיין עוד בספר זרע אברהם (ח"א סי' ו' אות כ"ב)

[סייג לחכמה]

עוד י"ל היכי תמצא מפורש דבמדבר קידשו על פי עדי ראיה חודש תשרי וממילא י"ל דהי' נוהג שני ימים ראש השנה, ויתישב בזה קושית החזון יחזקאל שהקשה דלפי הרבינו חננאל דקידשו במדבר ע"פ חשבון ולא על פי עדי ראיה, א"כ איך משכחת לן אז בעת ההיא ראש השנה שני ימים כיון שלא היה להם לחכות ביום השלשים לעדות החודש עד לפנות ערב ולנהוג בו קודש מספק.
והיא עפי"מ דאיתא בספר הגהות בן ארי' (נדפס בסוף טור או"ח דפוס ווילנא תר"ס) בשם הגר"א מווילנא זצ"ל (בביאורו לשה"ש אות ד' עה"כ מישרים אהבוך) בטעם הדבר שעושין סוכות בט"ו בתשרי, דלפי שכשעשו העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, וביוה"כ ירד משה מהר סיני דנמחל על חטא העגל, ומחרת יוה"כ ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד תשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ובמשקל, ומט"ו התחילו לעשות את המשכן ואז חזרו ענני כבוד, ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי, עכ"ד הנחמדים וכ"כ בדרשות חתם סופר (שבת תשובה תקצ"ה).
א"כ בשנה ההוא לצאת בנ"י ממצרים בר"ח תשרי עדיין לא חזרו עננני הכבוד א"כ שפיר קידשו אז על פי עדי ראיה את החודש, וא"ש התוספתא בעומר, דנפל לשלשה ימים מכח שני ימים ראש השנה, ודו"ק.
אבל על דרך זה יתישב שפיר התוספתא, אבל הדרא קושית הצל"ח לדוכתיה דהא אז עדיין לא היו לחם הפנים דהא עדיין לא בנו ולא קמו המשכן.
אבל י"ל לפי"מ דאיתא בגמ' תענית (ט.) דכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד אבל חזרו בזכות משה, ואימתי חזרו יש מבוכה גדולה בין האחרונים.
דעת היערת דבש (ח"ב דרוש ד') דחזרו ל' יום אחר ימי בכיתם על אהרן, והנה פטירת אהרן מבואר (במדבר ל"ג ל"ח) שהיתה בר"ח אב וא"כ נשלמו שלשים ימי בכייתו בר"ח אלול.
ובספר אהבת איתן (מבוא בעין יעקב ברכות נ"ד.) על הגמ' (שם) כי הוו קא חלפי ישראל אתו "אמוראי" עבדי להון נקירותא וטשו בהון אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא "ארון" אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון, והקשה בספר צדה לדרך דהא בספרי איתא דהענן שהיה הולך לפני מחנה ישראל היה מנמיך הגבוה והנמוך מגביהו, וא"כ אמאי קאמר כאן דהארון הוה ממיך להו טורי מנמיך להו, ומתרץ האהבת איתן די"ל דלא חזרו ענני הכבוד בשעת מלחמות ארנון וכן משמע ברבה ותנחומא, עיי"ש, וכן משמע באור החיים הק' (במדבר כ"א, י"ב).
ואיתא בסדר עולם (דף קל"ד עיי"ש בימות עולם) דמלחמת סיחון מלך האמורי היתה בחודש אלול, ומלחמת עוג בכ"ג תשרי, ומקורו ממדרש תנחומא (חקת סי' כ"ד) ומבואר בפנים יפות בשם מדבר רבה (י"ט לב) דמלחמת סיחון נמשכה מחודש אלול עם קצת תשרי, ובדרשות חתם סופר (דרשה ז' אב תקפ"ז) כתב בשם הרוקח דמלחמת סיחון היתה בחג הסוכות, עיי"ש, ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קפ"ה).
א"כ לפי האמור דבעת מלחמת סיחון לא חזרו להם ענני הכבוד כדכתב האהבת איתן הנ"ל, ומלחמת סיחון היתה בחודש אלול ונמשך עד חג הסוכות, א"כ אתי שפיר דבשנת ארבעים שנה האחרונה במדבר כשנסלתקו ענני הכבוד במיתת אהרן, עדיין לא חזרו העננים בר"ח תשרי.
וי"ל עוד דהא כתיב (במדבר כ"ד, ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו, וברש"י ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, והקשה הראשונים הק' ידוע כיצד ראה בלעם את ישראל הא היו מכוסים ע"י הענני הכבוד ראה במושב זקינים.
וא"כ שפיר קידשו אז על פי עדי ראיה את החודש, וא"ש התוספתא בעומר, דנפל לשלשה ימים מכח שני ימים ראש השנה, וא"ש דברי רש"י דשייך דלחם הפנים נאפה בזמן לחם הפנים י"א יום דאז בשנה ההוא היו להם לחם הפנים במדבר, ושייך שני ימים ראש השנה, ודו"ק.

[סייג לחכמה]

מנחות ק"ה.
רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זהו אשמו וזה לוגו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה, וכו' ונאכל ליום ולילה ואף על גב דקא מפריק מר בשחיטת קדשים אימר דאמר רבי שמעון מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא אבל בעלמא דיעבד אין לכתחילה לא.
ובתוס' (ד"ה נאכל ליום ולילה), ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעיא לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדמוכח בפרק התודה (לעיל פ.).
וצ"ע למה לא יקבל עליו תודה בהרי עליו ויתחייב בתודה ויביא שנים ומ' לחמי תודה, ויתני אם זה אשם השני לתודה והא לחמה, ואם לאו הראשון תודה והא לחמה והשניה לאחריות, ואם תרצה לתרץ דהא בגמ' (לעיל פ"א.) מקשינן כעי"ז ולימא הרי עלי ולייתי בהמה אחריתי ולייתי שמונים בהדה, ומתרץ התורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה, אבל קשה דהא בתוס' (שם ד"ה התורה אמרה) הוכיח מנזיר (נ"ט:) גבי מת אחד מהם יביא אחר מן השוק וידור כנגדו דלתקוני גברא שפיר אמרינן דידור.
ואפ"ל דמאי חזית דיעבור על טוב אשר לא תידור משיעבור על איסור דקא ממעט באכילתן.

[מיללער]

מנחות דף עד (ע"א בסוף העמוד ומשם לעמוד ב'):

בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה מאי אמר רב אהרן לרבינא ת"ש דתניא רבי אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו:

בעי מיללער כהן שאכל קומץ המנחה מהו בלאו דכליל לר"א, זהו גם נכלל בכללא ד'כל שהוא בכליל תהי'?

ועי' גם מכות יח. ורמב"ם הל' מעשה"ק פי"א ה"א-ג - ולא מצאתי עדיין מי שדן בזה - יש לי סברות לכאן ולכאן.

[עזריאל ברגר]

מנחות דף עד (ע"א בסוף העמוד ומשם לעמוד ב'):

בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה מאי אמר רב אהרן לרבינא ת"ש דתניא רבי אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו:

בעי מיללער כהן שאכל קומץ המנחה מהו בלאו דכליל לר"א, זהו גם נכלל בכללא ד'כל שהוא בכליל תהי'?

ועי' גם מכות יח. ורמב"ם הל' מעשה"ק פי"א ה"א-ג - ולא מצאתי עדיין מי שדן בזה - יש לי סברות לכאן ולכאן.

מהיכי תיתי שלא?

[מיללער]

מנחות דף עד (ע"א בסוף העמוד ומשם לעמוד ב'):

בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה מאי אמר רב אהרן לרבינא ת"ש דתניא רבי אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו:

בעי מיללער כהן שאכל קומץ המנחה מהו בלאו דכליל לר"א, זהו גם נכלל בכללא ד'כל שהוא בכליל תהי'?

ועי' גם מכות יח. ורמב"ם הל' מעשה"ק פי"א ה"א-ג - ולא מצאתי עדיין מי שדן בזה - יש לי סברות לכאן ולכאן.

מהיכי תיתי שלא?

השאלה הוא על הלימוד של כליל - האם הכוונה שכל העולה על האישים יש לאו על אכילתו, או שכל דבר שהיא כליל על המזבח - והאימורים יש לומר מפני שכל האימורים עולים על המזבח דומה בזה למנחה או עולה משא"כ הקומץ שהוא רק חלק מהמנחה.

הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות פי"א ה"א כותב דמי שאוכל בשר עולה לוקה משום הלאו של לא תוכל לאכול בשעריך, ואחר כך בהלכה ג' כותב שאם אוכל אימורין משאר הקרבנות לוקה משום הלאו דכליל תהי' - וכמובן מביא הדין שמי שאוכל מנחת כהן דלוקה, אבל אינו מביא הדין במי שאוכל הקומץ של מנחת ישראל אם לוקה או לא. והלחם משנה שם תמה על הרמב"ם בהל' א' למה לא הוסיף באם אכל בשר העולה שלוקה גם משום שהוא בכליל תהי' לא תאכל.

רציתי לתרץ שני הקושיות שבמילת אימורים נכלל גם בשר העולה וקם קומץ המנחה, וכמו שרמזתי פה:
viewtopic.php?f=17&t=41967

מדברי הכסף משנה שם בהל' ג' משמע בפשיטות שלמד שהדין של 'כליל' הוא כמו כל העולה ע"ג האישים וממילא גם הקומץ בכלל

[מיללער]

מנחות דף עד (ע"א בסוף העמוד ומשם לעמוד ב'):

בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה מאי אמר רב אהרן לרבינא ת"ש דתניא רבי אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו:

בעי מיללער כהן שאכל קומץ המנחה מהו בלאו דכליל לר"א, זהו גם נכלל בכללא ד'כל שהוא בכליל תהי'?

ועי' גם מכות יח. ורמב"ם הל' מעשה"ק פי"א ה"א-ג - ולא מצאתי עדיין מי שדן בזה - יש לי סברות לכאן ולכאן.

קבלתי מת"ח אחד שמלשון המנחת חינוך (מצוה קל"ז אות ה') שכ' לגבי המתנדב שמן דהכהן קומצו, כ' שם אגב גררא בפשיטות וז"ל: "וכהן הוא כולו לאישים, והוא ג"כ בכלל לאו זה (דכליל תהיה וכו'), הן בשל כהן, או בשל ישראל מן הקומץ, ופשוט הוא" נראה ברור שלמד בפשטות שאכילה מהקומץ הוא כמו אכילה מאימורי קרבנות או מנחת כהן.

[עושה חדשות]

מה. ילפי' מהפסוק ביחזקאל שכ' ששה כבשים בקרבן ר"ח שאין הז' כבשים מעכבין זא"ז, וצ"ע מד' הרמב"ם מעשה הקרבנות פ"ב שכל השיעורים שכתובים ביחזקאל הם הוראת שעה לקרבנות המילואים ואינן לפי שיעורי התורה.

[עזריאל ברגר]

מה. ילפי' מהפסוק ביחזקאל שכ' ששה כבשים בקרבן ר"ח שאין הז' כבשים מעכבין זא"ז, וצ"ע מד' הרמב"ם מעשה הקרבנות פ"ב שכל השיעורים שכתובים ביחזקאל הם הוראת שעה לקרבנות המילואים ואינן לפי שיעורי התורה.

לכאורה הרמב"ם סובר שכל הדרשות שדרשו חז"ל ליישב בדוחק את פסוקי יחזקאל - אינן דרשה גמורה אלא אסמכתא, ואמנם הוא פסק את דבריהם להלכה (גם - לדוגמא - את דרשתם על "וכן תעשה בשבעה בחודש" שהכוונה היא לפר העלם דבר על ציבור שחטאו שבעה שבטים מתוכם), אך לדעתו עיקר פירוש הפסוקים - הוא על המילואים.

[טור תלגא]

ועי' שפת אמת במנחות שם https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... &pgnum=107

[עזריאל ברגר]

ועי' שפת אמת במנחות שם https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... &pgnum=107

עיינתי, ולא זכיתי להבין לדברי מי אתה מגיב.

[איש_ספר]

מא ב

תוד"ה ב"ש

תוספות מסכת מנחות דף מא עמוד ב

בית שמאי אומרים ארבע - טעמא דבית שמאי ניחא כדדרשינן לעיל (דף לט:) גדיל שנים גדילים ד' אבל טעמא דבית הלל קשה דדוחק לומר דלית להו אלא גדילים שנים ופתיל תכלת הרי תלתא ושמע מינה הא דדרשינן גדילים ד' היינו בכפילה ואלבן קאי והשתא סברי ב"ש דהוא הדין תכלת דפתיל לאו דוקא וסברא הוא להשוותם והיינו ד' חוטין בלא כפילה ובית הלל סברי דפתיל דווקא והא דביומא (דף עב.) דריש מפתיל התם (הוה ראשונים) דכתיב ברישא (תרי) מהדר דמיירי בכפול ור"ת פי' דמגדיל נפקא להו לבית הלל דעבות מתורגם עובד גדילו ונראה לפי' זה דבית הלל דרשי גדילים הרי ששה וכשנכפלו י"ב ויתכן יותר דלא דריש גדילים וכן משמע בספרי ועשו להם שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו תלמוד לומר גדילים מכמה גדיל אחד נעשית אין פחות משלשה דברי ב"ה ב"ש אומרים ד' של תכלת ד' של צמר (אכן) כי דייקת בה משמע דב"ה דרשי גדילים ואכל גדיל קיימי והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן ומיהו בספרי איכא דאמרי שנים של לבן ואחד של תכלת [וע"ע תוס' בכורות לט: ד"ה כמה].

התוספות קשה (ומשובש?) בכמה מקומות, אבל עכ"פ באיזה מקום בדבריהם (ועכ"פ בחלק המודגש) יוצא שמנין החוטים (ד' לב"ש או ג' לב"ה) אינו עולה מהכתוב גדילים בלבד, אלא רק מגדילים ופתיל תכלת. ולפי"ז צ"ע שיטת תוס' ורוב הראשונים שאע"פ שאין התכלת מעכבת את הלבן, מטילים ד' חוטי לבן, משום דד' חוטין ילפינן מגדילים וכו'. ואם אין בגדילים ד' חוטין למה מטילין ארבע כשאין מטילין תכלת.

[טור תלגא]

ועי' שפת אמת במנחות שם https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... &pgnum=107

עיינתי, ולא זכיתי להבין לדברי מי אתה מגיב.

תגובתי היה באשכול עם כותרת "בקשת פשט במשנה" והגבאי הכניס כל האשכול לתוך אשכול זה וממילא אין הבנה לתגובתי.

הנה שאלת פותח האשכול

במנחות פרק רבי ישמעאל משנה ג'
וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'
ולא הבנתי
הרי כל ישראל בירושלים, מקיימים מצות לינה אחרי הקרבת חגיגת ט"ו
ומי הם בני העיירות הסמוכות

והרב הוגה ציין לערוך לנר בר"ה ה. שהקשה כן והוספתי מראה מקום לעי' בשפת אמת במנחות שם

viewtopic.php?f=29&t=41507#p90229