מסכת מנחות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[עושה חדשות]

מ.

אמר רבי א"כ למה אסרוה לפי שאין בקיאין אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא כל שכן דמתמהו עילון ולידרשא בפירקא גזירה משום קלא אילן וכו' וליבדקוה אלא גזירה משום טעימה וליכתבה אדיסקי אדיסקי ליקום וליסמוך וכו'.

מהו הענין המיוחד בהנך גזירות דרבנן שהקשו בהם כל הנך קושיות, והרי בהרבה גזירות דרבנן אפשר להקשות כן.

[סייג לחכמה]

דף ז.

בעו מיניה מדרב ששת מהו לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע אמר ליה פוק חזי מה עבדין לגאו ארבעה כהנים נכנסין שנים בידם ב' סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדמין לפניהם שנים ליטול שני סדרים וב' ליטול ב' בזיכין ואילו ואילו מגביה את השולחן לא קתני לאו אמרת התם סדר עבודות נקט ה"נ סדר עבודות נקט.
מי דמי התם לא נחית למניינא דכהנים הכא נחית למניינא דכהנים אם איתא ליתני מגביה אלא שמע מינה קומצין מכלי שעל גבי קרקע ש"מ.
לכאורה יש להביא ראיה ברורה דלא הגביהו השולחן דאי אמרת הגביהו א"כ בגמ' חגיגה כ"ו: תנא הזהרו שמא תגעו בשולחן וכו'. ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא וכו', אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו דא"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו, עיי"ש
ואי אמרת דהגביהו השולחן בכל שבת א"כ פשוט היא דאינו עשוי לנחת.

[אליהו חיים]

להגביה פורתא, ולרגע, רק כדי שלא יהא קמיצה מע"ג קרקע [ואולי אף בתוך ג' טפחים אע"פ שעדיין לבוד די לכך] לא מבטל מה שהוא עשוי לנחת, ורק הגבהה ממושכת, וגם מרומם הרבה, מבטל שלא נחשב רק 'עשוי לנחת' אלא אף עשוי לטלטול. [ויש להוסיף גם חילוק באיכות דכדי להראותו לעולי רגלים יש לזה תכלית שיהא במקום אחר הראוי להיראות לאחרים משא"כ הרמה רק כדי שלא יהא על הקרקע ישלו רק תכלית 'שלילי' שלא יפסל הקמיצה ע"י מה שמונח על הארץ].
וביותר ככל הנ"ל אם ביו"ט כשהרימו להראותן לעולי רגלים גם קירבו השלחן לפתח ההיכל [ואפילו לפתח האולם, אם קדושת היכל ואולם חדא היא, וכמבואר בזבחים י"ד דאף ניתן לסדר הלחם בשולחן שם (וכמבואר ברש"י שם ד"ה אין)] דלפי זה היו אף מזיזין ממקומו מה שבוודאי לא היו עושים רק כדי לסלק הבזיכין שלא מע"ג קרקע.

[שמואל דוד]

ו:
תנא אזאת תורת העולה סמיך כו׳
פירש״י - במסכת נדה בפרק יוצא דופן תורה אחת לכל העולין כו׳

ויש להעיר מדוע ציין למסכת נדה ולא למסכת זבחים וצע״ק

רש״י כת״י במנחות ע״ט ציין למסכת נדה, אולם רש״י הנדפס ציין למסכת זבחים.

[מיללער]

מנחות נה.

במשנה. כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה.

וכן פסק הרמב"ם בפי"ב ממעה"ק הי"ד, כל המנחות וכו' וכן שירי המנחות וכו' אין אוכלין אותם חמץ וכו' ואם החמיץ שיריה לוקה.

מדיוק לשון המשנה ואחריה הרמב"ם נראה דרק על החמצת שירי מנחות עוברין בל"ת ולוקין, משא"כ אם החמיץ מנחה לאחר שקדשה בכלי קודם שהקטיר הקומץ אינו לוקה. וכן נקט בספר שם עולם מדיוק הלשון, וכתב שאף אם נאמר שעובר בל"ת אם החמיץ מנחה קודם הקטרת הקומץ הרי הדבר תלוי ועומד אם יוקטר הקומץ ואי אפשר לחייב מלקות למפרע או לכה"פ הוי התראת ספק.

אולם המנחת חינוך תחלת מצוה קל"ה כתב כל המנחות הן קודם קמיצה והן לאחר קמיצה, הן הקומץ והן השיריים אסור להחמיץ, ואם עבר וחימץ לוקין וכו' ואינו חייב על המחמץ רק לאחר שקדשה בכלי, דקודם לכן אינו חייב דאינה מנחה עדיין עיי"ש.

דהיינו שדקדק לפרט כל אופני החימוץ ועל כולם כתב שחייבין עליהן מלקות, בלי שום תנאי שזה רק אם למעשה הקטירו את הקומץ כהלכתו, דלדבריו כל שנתקדשה בכלי נקרא עליה שם מנחה ושייך הלאו של לא תעשה חמץ שבפרשת ויקרא, אלא שבפרשת צו ניתוסף ונתרבה שאף שירי מנחות בכלל איסור חימוץ (ובאמת ברש"י עה"ת משמע כן שכתב 'דאף' השיריים אסורים בחימוץ, ומשמע דכש"כ שעיקר המנחה אסורה לחמץ).

וברדב"ז על הרמב"ם שם כתב: והכי משמע נמי שאם קדש המנחה בכלי שרת והחמיצה לוקה אע"ג דלא הקריבה למזבח כמו שמטיל מום בקדשים שהוא לוקה אע"ג שלא הקריבו וכו'

הוסיף לכתוב שחייב מלקות אף אם לא הקטיר הקומץ, אולם צ"ע אם כוונתו שלוקה משום הלאו דלא תעשה חמץ, ומה שהביא ממטיל מום בקדשים היה רק סימוכין שאפשר ללקות אף אם למעשה לא הקריב הקרבן בפסול, או דרצונו לומר שחייב משום מטיל מום בקדשים שפוסל את הקרבן מלהקריבה וצ"ע.

[מיללער]

מנחות נו:

א"ר אמי הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב ונתחמצה מאליה חייב עליה וכו' ולהלן בדף נז. המחמיץ את הכשירה חייב ואת הפסולה פטור

מה הדין אם הניח שאור ע"ג העיסה ברגעים לפני עלות השחר דאז נעשה נותר והשיריים נפסלין חייב משום מחמץ כיון שבשעת הנחת השאור עדיין היתה המנחה כשרה או אזלינן בתר שעת החימוץ ואז כבר היתה נותר (השאלה שייך רק אם הדין של המחמץ את הפסולה פטור הוא גם על שיירי מנחות ולא דוקא על עיקר המנחה, ועי' בשפ"א שכ' שהפטור אינה על השיריים)

[אליהו חיים]

שאלה נפלאה.
למה לא שייך ספק זה גם בקומץ או במחמץ כל המנחה, אם הולכים אחר שעת חימוץ או שעת הפעולה?

ואולי יש להעיר, דאם שעת הפעולה קובע, יתכן דלא יחול פסול נותר עליו וכספק דגמ' מנחות נ"ז. לענין יוצא דלצד אחד שם אמרינן דלא חל על פסול חימוץ. אך יתכן דכל הצד בהאיבעיא דלא יחול פסול יוצא הוא דוקא אם יצא אחרי שנתחמץ בפועל אבל כל זמן שלא נתחמץ אף דשעת העבירה למפרע היה פעולת החימוץ יחול פסול יוצא, וכמו כן יהא לענין נותר.

ובעיקר הספק הנ"ל, לפי הצד דתלוי בפעולה היה אפשר לפרש מחמץ אחר מחמץ דחייב (שם נו:), וגם הא דחייב בעורך אחר לש ואפייה אחרי לש (נה:), דהיינו דוקא בעושה כן תוך זמן שעדיין לא נתחמץ בפועל, אבל בראשונים לא נראה כך אלא דמיירי דוקא בגומר פעולות אלו על מנחה שכבר נתחמצה באמצע עשייתה ולחייב על הוספת כל פעולות אלו אף שבזמן עשייתן כבר נתחמצה (עי' רש"י שבת קיא. ובכורות לג: ותוס' מנחות נה: ד"ה אף).

[אליהו חיים]

מנחות נה.

במשנה. כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה.

וכן פסק הרמב"ם בפי"ב ממעה"ק הי"ד, כל המנחות וכו' וכן שירי המנחות וכו' אין אוכלין אותם חמץ וכו' ואם החמיץ שיריה לוקה.

מדיוק לשון המשנה ואחריה הרמב"ם נראה דרק על החמצת שירי מנחות עוברין בל"ת ולוקין, משא"כ אם החמיץ מנחה לאחר שקדשה בכלי קודם שהקטיר הקומץ אינו לוקה. וכן נקט בספר שם עולם מדיוק הלשון, וכתב שאף אם נאמר שעובר בל"ת אם החמיץ מנחה קודם הקטרת הקומץ הרי הדבר תלוי ועומד אם יוקטר הקומץ ואי אפשר לחייב מלקות למפרע או לכה"פ הוי התראת ספק.

אולם המנחת חינוך תחלת מצוה קל"ה כתב כל המנחות הן קודם קמיצה והן לאחר קמיצה, הן הקומץ והן השיריים אסור להחמיץ, ואם עבר וחימץ לוקין וכו' ואינו חייב על המחמץ רק לאחר שקדשה בכלי, דקודם לכן אינו חייב דאינה מנחה עדיין עיי"ש.

דהיינו שדקדק לפרט כל אופני החימוץ ועל כולם כתב שחייבין עליהן מלקות, בלי שום תנאי שזה רק אם למעשה הקטירו את הקומץ כהלכתו, דלדבריו כל שנתקדשה בכלי נקרא עליה שם מנחה ושייך הלאו של לא תעשה חמץ שבפרשת ויקרא, אלא שבפרשת צו ניתוסף ונתרבה שאף שירי מנחות בכלל איסור חימוץ (ובאמת ברש"י עה"ת משמע כן שכתב 'דאף' השיריים אסורים בחימוץ, ומשמע דכש"כ שעיקר המנחה אסורה לחמץ).

כן לכ' ברייתא מפורשת מנחות נז. אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה, וברש"י ותוס' שם מפורש דקאי על כל המנחה לפני קמיצה
ומלשון הרמב"ם שהובא לעיל אין לדקדק דקאי על מה שכתב בסמוך 'וכן שירי המנחות וכו' אין אוכלין אותן חמץ שנאמר לא תאפה חלקם אפילו חלקם לא יחמיצו ואם החמיצו שיריה לוקה עכ"ל וכוונתו דאפילו על השיריים לוקין [ועל כל המנחה כבר הקדים 'כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה' ובכלל זה הן הקומץ בלבד והן כל המנחה לפני הקמיצה].

[מיללער]

מנחות נו:

א"ר אמי הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב ונתחמצה מאליה חייב עליה וכו' ולהלן בדף נז. המחמיץ את הכשירה חייב ואת הפסולה פטור

מה הדין אם הניח שאור ע"ג העיסה ברגעים לפני עלות השחר דאז נעשה נותר והשיריים נפסלין חייב משום מחמץ כיון שבשעת הנחת השאור עדיין היתה המנחה כשרה או אזלינן בתר שעת החימוץ ואז כבר היתה נותר (השאלה שייך רק אם הדין של המחמץ את הפסולה פטור הוא גם על שיירי מנחות ולא דוקא על עיקר המנחה, ועי' בשפ"א שכ' שהפטור אינה על השיריים)

שאלה נפלאה.
למה לא שייך ספק זה גם בקומץ או במחמץ כל המנחה, אם הולכים אחר שעת חימוץ או שעת הפעולה?

ואולי יש להעיר, דאם שעת הפעולה קובע, יתכן דלא יחול פסול נותר עליו וכספק דגמ' מנחות נ"ז. לענין יוצא דלצד אחד שם אמרינן דלא חל על פסול חימוץ. אך יתכן דכל הצד בהאיבעיא דלא יחול פסול יוצא הוא דוקא אם יצא אחרי שנתחמץ בפועל אבל כל זמן שלא נתחמץ אף דשעת העבירה למפרע היה פעולת החימוץ יחול פסול יוצא, וכמו כן יהא לענין נותר.

ובעיקר הספק הנ"ל, לפי הצד דתלוי בפעולה היה אפשר לפרש מחמץ אחר מחמץ דחייב (שם נו:), וגם הא דחייב בעורך אחר לש ואפייה אחרי לש (נה:), דהיינו דוקא בעושה כן תוך זמן שעדיין לא נתחמץ בפועל, אבל בראשונים לא נראה כך אלא דמיירי דוקא בגומר פעולות אלו על מנחה שכבר נתחמצה באמצע עשייתה ולחייב על הוספת כל פעולות אלו אף שבזמן עשייתן כבר נתחמצה (עי' רש"י שבת קיא. ובכורות לג: ותוס' מנחות נה: ד"ה אף).

דברים נפלאים

נכונים הדברים שיש לשאול גם על המנחה והקומץ, והזמן יהי' שונה דלכאורה הם נפסלים בלינה בשקיעת החמה כמו דם בזבחים, והשיריים נפסלים בעלות השחר מדין נותר.

[סייג לחכמה]

במשנה דף צ"ט: וארבעה כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין
והטעם שהוצרכו שני כהנים לבזיכין מבואר במקדש דוד (סי' כ"ב סק"ב) דמן הצורך לעשותו בימין.
הסתפקתי לרבי שמעון דלומד דיני ימין במנחה בדף י: מהא דכתיב קדש קדשים היא כחטאת וכאשם בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם, א"כ יש לעיין הלא הלבונה מונח בכלי בשני הבזיכין א"כ סילוק הבזיכין יהא שרי לעשותו גם בשמאל ?

[סייג לחכמה]

בגמ' כ"ג: תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות ב] והא הכא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך הוה ליה שירים ולא קא מבטלי שירים לטיבלא
ומפרש רש"י ולא מבטלי שירים דהך מנחה לטיבלא דאידך מנחה מה שנתערב שאין ניכר דלהוי ליה כמנחה שחסרה קודם קמיצה
ובסך הכל הקושיא הוא לרב חסדא דאזיל בתר מבטל הו"ל מין בשאינו מינו, ובטיל הטבל בהשירים.
ולכאורה יש להקשות הלא הטבל הו"ל דבר שיש לו מתירין כמבואר בתוס' יומא מ"ז: ד"ה הדר פשטה בין הביניים ספק, עיי"ש במהרש"א ובנמוקי הגרי"ב.
א"כ שוב לא בטיל ולא חסר כלום מהמנחה ?
אבל אפ"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל זו רק מדרבנן כמבואר בט"ז יו"ד סי' ק"ב סק"א, ובסוגיתינו עסקינן מה שנוגע לדין תורה לקמוץ מאידך מנחה ולהקטירה.
ובאמת דין זה דדשיל"מ מה"ת בטיל מבואר בתוס' במסכת מעילה (כ"א:) בנפלה פרוטה בכיס של הקדש דס"ל לר"ע כיון שהוציא את הראשונה מעל, והקשו התוס' אמאי לא בטל ברובא, ואין לומר דהוי דשיל"מ, דהא לא הוי אלא מדרבנן, ותירצו דמטבע חשוב ולא בטל יעו"ש, וכל העובר ישתומם על דבריהם הא גם מטבע דלא בטל אינו אלא מדרבנן כמו שדחו הך דדשיל"מ, ועוד יותר תמוהין דברי הכסף משנה ברמב"ם (פ"ז מהל' מעילה ה"ו) שפסק כחכמים דלא מעל עד שיוציא כל הכיס, והקשה הכס"מ אמאי לא בטל ברובא, ותירץ ג"כ דהו"ל דשיל"מ, אי נמי מטבע חשוב ולא בטל, והוא תמוה מאד דהא התוס' דחו הך תירוץ דדשיל"מ לפי שאינו אלא מדרבנן, והביאו התוס' יו"ט, וכבר תמה בזה המל"מ.
ובפלתי (בסי' ק' סק"א) תירץ דס"ל להתוס' דאף דהא דדבר חשוב אינו בטיל הוא רה מדרבנן מ"מ כיון דחכמים עקרוהו שם ביטול מיניה הוי כמי שלא נתערב כלל בהיתר והדרא דינא דאסורה מה"ת. והתוס' ס"ל דלא החמירו בזה רק לגבי דבר חשוב, ולא לגבי דשיל"מ.
אבל הכ"מ בהל' מעילה דמתרץ על קושית התוס' דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל, על אף דהוי מדרבנן ע"כ נקט סברת הפלתי אף בדשיל"מ. עיי"ש
א"כ ראיה מזה לתוס'

[אליהו חיים]

בגמ' כ"ג: תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות ב] והא הכא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך הוה ליה שירים ולא קא מבטלי שירים לטיבלא
ומפרש רש"י ולא מבטלי שירים דהך מנחה לטיבלא דאידך מנחה מה שנתערב שאין ניכר דלהוי ליה כמנחה שחסרה קודם קמיצה
ובסך הכל הקושיא הוא לרב חסדא דאזיל בתר מבטל הו"ל מין בשאינו מינו, ובטיל הטבל בהשירים.
ולכאורה יש להקשות הלא הטבל הו"ל דבר שיש לו מתירין כמבואר בתוס' יומא מ"ז: ד"ה הדר פשטה בין הביניים ספק, עיי"ש במהרש"א ובנמוקי הגרי"ב.
א"כ שוב לא בטיל ולא חסר כלום מהמנחה ?
אבל אפ"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל זו רק מדרבנן כמבואר בט"ז יו"ד סי' ק"ב סק"א, ובסוגיתינו עסקינן מה שנוגע לדין תורה לקמוץ מאידך מנחה ולהקטירה.

לכ' אינו מתיישב כראוי דהרי עכ"פ מדרבנן מעוכב המנחה מתיקון וע"ז תנן דפסולות ומה הק' הגמ' שיבטל השיריים לטבל ותהא כשירה והרי אינו בטל משום דשיל"מ [ואם פסול דרבנן מהני לראורייתא אף בדיעבד אם קמץ והקטיר יעכב, ועי' בזבחים ע"ג ב' ובשטמ"ק שם בפורום כאן תחת ערך אחר של דרבנן מהני לדאורייתא דנו בזה].

אך עיקר הקושיא לא הבנתי כראוי, דהרי הא דטבל יש לו מתירין הוא משום דיכול להפריש ממקום אחר וכדכתב הר"ן בנדרים נ"ח א' [וכן בתוס' ופי' הרא"ש שם אלא דכתבו דצריך להפריש מחיוב דרבנן כדי שיהא דרבנן על דרבנן דמדאו' דשיל"מ בטל], ואז כל הטבל שנפל יבוא לידי היתר, אבל כאן שנתערבו ב' מנחות ובכל מנחה יש הקומץ שלו ולקומץ לא יהא היתר לעולם וא"א להפריש ממקו"א [ולא מתוך התערובת דהרי אין בו שיעור קמיצה לזה וקמיצה לזה] הרי זה דבר שאין לו מתירין.
ואין מזה סתירה לתוס' ביומא דמיירי דחלק קטן מהמנחה [ה'בין הביניים' שבאצבעותיו] התערב בחולין דהוי דשיל"מ דהרי עיקר המנחה לא נתערב וכשר וקומץ ממנו וממילא הותר כל השיריים אף מה שבין הביניים ולכן שם הוי דשיל"מ דהרי עתיד להיות שיריים שיותרו בקמיצת הקומץ מהחלק שלא נתערב.
נא תודיעני אם אני טועה ולא קיימתי 'סייג לחכמה שתיקה', ובמקום זה מיהרתי להגיב בלי עיון הנדרש.

[סייג לחכמה]

ישר כח על ההערה,
א' קושית הגמ' היתה דליבטל ויהא פסול משום מנחה שחסרה קודם קמיצה, ולא שיהא כשר דו"ק
ב' כאן נמי מיירי שהקמיצה יקיים מהשאר שלא נתערב כדאיתא במתני' אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות

[אליהו חיים]

טעיתי באמת בהבנת קושיית הגמ' (בעמדי שלא בתוך הסוגיא) וקושיא דמר שליט"א חזקה וייש"כ שהעמידוני על האמת.

[סייג לחכמה]

בגמ' כ"א: תנן התם על המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן, אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא, ובמסקנא קרבנם היינו אכילת קדשים, ואכילה דאסור היינו אכילת חולין,
ומאי היתה ההו"א קרבנם למלוח קרבנם מתרץ לא נצרכא אלא לבן בוכרי דתנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא סלקא דעתך אמינא כי כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לשכה לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא קמ"ל
וצ"ע דבאותה משנה בשקלים פ"ז מ"ו איתא שבעה דברים התקינו בית דין והראשון היא, נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור מובא ברש"י ותוס' תמורה ב: ד"ה ואין מביאין נסכים עיי"ש
א"כ האיך אפשר לומר דהיתה הו"א דאין כהנים מולחין קרבנם משל ציבור כיון דלא נתנו מחצית השקל, הלא מדלעכו"ם נוטלין נסכים משל ציבור על אף דלא נתנו מחצית השקל בוודאי לכהנים ג"כ ?

[אליהו חיים]

א"כ האיך אפשר לומר דהיתה הו"א דאין כהנים מולחין קרבנם משל ציבור כיון דלא נתנו מחצית השקל, הלא מדלעכו"ם נוטלין נסכים משל ציבור על אף דלא נתנו מחצית השקל בוודאי לכהנים ג"כ ?

לפי הבנת הגרי"ז בספרו הל' מעה"ק אין הציבור מביאים הנסכים להשלים חובת הגוי, ואף אין להגוי בעצמו כשהוא מביא הנסכים תורת 'מביא' אלא הזבח טעון נסכים בלא תורת מביאים כלל (עי' לשונו בספרו ל"ד א' בסוף טור ב') לא קשה קושיא זו דאין הציבור מביאים על חובת הגוי כלל, ואין כאן חובת גוי אלא חובת קרבן, אמנם יתכן דאין הגדר כן לשאר ראשונים (עי' שטמ"ק מנחות ע"ג ב' ' ולשון תוס' ערכין ב' ב' דמשמע דמשלימים הציבור חובת הגוי, אך עי' פירוש ר"ג תמורה ב' ב' דמשמע לפו"ר כהגרי"ז ועי' שטמ"ק שם בהשמטות, ולהלח"מ דדן עליו הגרי"ז וכתב דתלוי ברצון הגוי יל"ע בגדרו ואכמ"ל).

[סייג לחכמה]

נפלא ! יש"כ

[מיללער]

כו.

ובמנחה אפי' כולה קיימת לא יזרוק - מנחה מאי עבידתה, אמר רב פפא מנחת נסכים ס"ד הואיל ובהדי זבח קא אתיא כגופה דזבחא דמיא קמ"ל

ולהלן נלמד מקרא דחלב דרק עצם הקרבן מהני לזריקת הדם ולא המנחה, דהו"א מלריח ניחוח אפי' מנחה.

לכאורה למדנו לעיל טו: לגבי פיגול דרבנן ס"ל דהמפגל את הזבח לא נתפגלה המנחת נסכים, רק רבי מאיר ס"ל שהזבח מפגל את המנחה דהוקבעו בשחיטה כלחמי תודה

א"כ לרבנן לכאורה לא צריך קרא דשיור המנחה לא מיקרי שיור אלא לר"מ איצטריכא, ולרבנן היה צריך לומר לחמי תודה או שתי הלחם דאשמעינן מחלב דאע"פ שהם מתפגלים עם הזבח, אפ"ה לגבי שיור לא מיקרי שיור להכשיר זריקת הדם אם לא נשתיירה מגופא דזיבחא

[סייג לחכמה]

בגמ מ"ד: ובדף נ"ב.

מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אפילו למחר מהו הדין במנחת חביתין שמביא הכה"ג האם יכול להשלימו אחר כמה ימים ? ואפשר שזה תלוי בחקירת האחרונים אם מנחת חביתין היא חלק מהתמיד ?

[סייג לחכמה]

דף נ"ח.

בגמ' מנחות (נ"ח.) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף ע"ג המזבח מהו, כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים, או דלמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן, אמר ליה כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן.

ולכאורה לפי האבן עזרא (ויקרא ה,ז) המבאר טעם הבאת עולת העוף בקרבן עולה ויורד ע"י העני, בעוד קרבן העשיר אינו אלא חטאת, וז"ל: והקרוב אלי שהאחד כנגד האימורים והשני חטאת כמשפט, והרמב"ן הביא דברים אלו בשמו וכתב דיפה פירש, א"כ הלא בחטאת העוף נמי קרב ממנו לאישים העולת העוף הבאה עמו.

ואפ"ל לפי חידושו של האור שמח (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ז ה"ג) דמבאר מש"כ בתשובת הרשב"א (סי' רע"ו) דנשאל על לשון הגמ' חולין (כ"ב.) דעולת העוף אינה באה אלא ביום כמו חטאת העוף, ומקשי, ביום, מביום צוותו נפקא, ומשני, סד"א הני מילי חטאת העוף אבל עולת העוף אימא לא, קמ"ל. וזה תמוה דאיך יעלה על הדעת שתהיה כשרה בלילה. וכתב דגירסא משובשת היא ויש למוחקה.
והגאון הרב מאיר שמחה פירש זה ע"פ דברי הראב"ע, דמש"ה הו"א דעולת העוף כשר בלילה כמו אימורין שהרי עיקר הבאתו הוא במקום אימורין וגירסת הגמ' נכונה.
א"כ לפי מסקנת הגמ' זהו הקמ"ל דלא אמרינן דמשום שהיא בא במקום אימורין יהא נחשב ממש כאימורין, א"כ א"ש דחשיב חטאת העוף כמי שאין ממנו לאישים

עוד אפ"ל לפי"מ שמתרץ רש"י שם ד"ה לוג שמן של מצורע ,למה לוג שמן חשיב כמי שאין ממנו לאישים הלא קרב ממנו לאישים האשם מצורע ומתרץ רש"י דאשם לא שייך בהדי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, א"כ הלא העולת העוף ג"כ יכולין להביאו מאוחר כמ"ש קידושין (י"ג:) האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, א"כ כמו לוג חשיב אין ממנו לאישים, אף חטאת העוף נמי.

[אליהו חיים]

בגמ מ"ד: ובדף נ"ב.

מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אפילו למחר מהו הדין במנחת חביתין שמביא הכה"ג האם יכול להשלימו אחר כמה ימים ? ואפשר שזה תלוי בחקירת האחרונים אם מנחת חביתין היא חלק מהתמיד ?

ברמב"ם פ"א מהל' מעה"ק ה"ו וקרבן יחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן ציבור ואינו חייב באחריותו, במהריק"ו ובכס"מ שם דנאמר לענין מנחת חביתין ולענין שעבר זמנו בטל קרבנו, וכמבואר בלח"מ שם, ומבואר דהטעם משום דקבוע לו זמן ולא משום דהוי חלק מהתמיד, ועי' משנה תמורה י"ד א' וגמ' שם, וכן משמע ברש"י במשנה שלא מצא ציור לקרבן יחיד שחייב באחריותן (שעיקר חיובם תיכף וחייב באחריות להשלימו), אלא במחו"כ שעיקר חיובו ביום טהרתו ואח"כ נחשב ל'אחריות' (שזה חידוש גדול) ולא כתב חביתין.

[מיללער]

אפשר גם להוכיח מסוגית הגמרא במנחות נב. עצמה, בקושיית ר' ירמיה על הוכחת רבה משמיני בחביתים, אלא דקתני שביעי בסולת תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי, ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר אלא דאי לא קתני - ומשמע דמשא"כ בחביתין לא משכח"ל שלא יביאו אלא באופן של מת כה"ג.

[אליהו חיים]

אפשר גם להוכיח מסוגית הגמרא במנחות נב. עצמה, בקושיית ר' ירמיה על הוכחת רבה משמיני בחביתים, אלא דקתני שביעי בסולת תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי, ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר אלא דאי לא קתני - ומשמע דמשא"כ בחביתין לא משכח"ל שלא יביאו אלא באופן של מת כה"ג.

ראיה נפלאה! ייש"כ

[מיללער]

סג.

האומר עלי עלי מרחשת מספקא להו לב"ש אי ע"ש כליין נקראו או על שם מעשיהן

ברש"י ותוס' ושיטמ"ק יש כמה פירושים על ביאור הספק לב"ש ולמה דוקא על מרחשת נסתפקו ולא במחבת (ועי' בשפת אמת שכ' בפשיטות דשם מחבת הוא כלי ידוע בתורה משא"כ מרחשת לא מצינו בתורה אלא כאן)

ויש להוסיף דבאמת הספק בולט מדברי הכתובים בעצמם בפרשת ויקרא (ב, ה-ו) ואם מנחה על המחבת קרבנך וגו' ואם "מנחת מרחשת" קרבנך וגו' דכאן מצינו מפורש שהמחבת היא כלי משא"כ המרחשת יש לפרש שהמנחה גופא נקראה מרחשת

ולכן מדויק מה שהשיבו בית הלל דכלי היה בביהמ"ק ומרחשת שמה ומסיימי "ואומר וכל נעשה במרחשת" שזה פסוק בפרשת צו (ויקרא ז, ט) כלומר שאע"פ שבפרשת ויקרא לא מצינו הכרע, אבל שפיל לסיפיה דקרא דמבואר שם שהמנחה נעשה במרחשת ולא שהמנחה קרוי מרחשת כדמשמע מפר' ויקרא.

וזה גופה מספקא להו לב"ש די"ל דהכתוב בפר' ויקרא עיקר, ובפר' צו הכוונה וכל נעשה במרחשת היינו שנעשית להיות מנחת מרחשת.


-

שוב מצאתי שכן הוא בפי' הראב"ד על התו"כ (ויקרא נדבה פרק יב) שכ' ובמנחת מרחשת כתיב ואם מנחת מרחשת קרבנך וההוא לא הוה בריר לן שפיר אי כלי הוא או ע"ש מעשיה הוא, אלא דנפקא להו לבית הלל מקרא אחרינא דכתיב בפר' צו וכל נעשה במרחשת ועל מחבת אלמא כלי הוא, והכי איתא במנחות פר' כל המנחות.

[סייג לחכמה]

מנחות ע"ח:

בגמ' ע"ח: השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם, ובגמ' לרבי יוחנן היינו חוץ לחומת בית פאגי, אבל אם הלחמי תודה היא בירושלים קידש הלחם.
לפי"ז יש לעיין דהא אמרינן בתמורה (ל:)בדיני אתנן דאם נתן לה יינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, הלא מבואר שם להלן בגמ' דפרה אדומה לת"ק כשרה באתנן משום שנאמר תביא בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית, א"כ למה אם נתן לה סולת פסול הלא לר' יוחנן יש היכי תמצא שכשרה ללחמי תודה שאין צריכין להיות בפנים בעזרה ?
ואפילן לחכמים יש לדון דהא הרמב"ם כשפסק (הל' פרה אדומה פ"א ה"ז)כחכמים כתב דהטעם היא דנקראת חטאת עיי"ש, אבל בלחמי תודה לר' יוחנן למה לא יהא כשר ?
שוב חשבתי דאפ"ל דהא מבואר במשנה לקמן (צ"ו.) דכל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, אבל זה אינו דהא לחמי תודה אינו בכלל מנחות כמבואר בגמ' מנחות (מ"ו:), ומפורש ברמב"ם (בפ"ט הל' מעשה הקרבנות הל' כ"ד) דמעשה הלחם הוא חוץ לעזרה, ומקורו מגמ' פסחים (דף ל"ח.) דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן דמימר אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן אפוק בה אנא ע"ש. וע"כ דנאפית בחוץ דאל"כ לא יוכל לאפותו בפנים דהא הוי חולין בעזרה.

[סייג לחכמה]

אבל לפי חידושו של הרמב"ם בפ"ט מעשה הקרבנות ה"ז דארבע חלות שבתודה צריכין תנופה ביחד עם החזה ושוק א"ש דא"א להביא סולת מאתנן דהא מביאין אותו שפיר בעזרה, לקיים תנופה דבעי "לפני ה".
ועל עצם דין תנופה בלחמי תודה עי"ש בכסף משנה, וברש"ש מנחות פ"א.

[סייג לחכמה]

אבל לפי חידושו של הרמב"ם בפ"ט מעשה הקרבנות ה"ז דארבע חלות שבתודה צריכין תנופה ביחד עם החזה ושוק א"ש דא"א להביא סולת ללחמי תודה מאתנן דהא מביאין אותו שפיר בעזרה, לקיים תנופה דבעי "לפני ה".
והמקור לתנופה זו היא מתירוץ הגמ' לר' יוחנן (פ"א.) אם איתא לדר' יוחנן דאמר חוץ לחומת העזרה קדוש לייתי לחם ולותבה חוץ לחומת העזרה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין, משום דאיכא ארבע להניף, ופירש רש"י חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר.
ועל עצם דין תנופה בלחמי תודה עי"ש בכסף משנה, וברש"ש מנחות פ"א.

[מיללער]

מנחות ע"ח:

בגמ' ע"ח: השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם, ובגמ' לרבי יוחנן היינו חוץ לחומת בית פאגי, אבל אם הלחמי תודה היא בירושלים קידש הלחם.
לפי"ז יש לעיין דהא אמרינן בתמורה (ל:)בדיני אתנן דאם נתן לה יינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, הלא מבואר שם להלן בגמ' דפרה אדומה לת"ק כשרה באתנן משום שנאמר תביא בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית, א"כ למה אם נתן לה סולת פסול הלא לר' יוחנן יש היכי תמצא שכשרה ללחמי תודה שאין צריכין להיות בפנים בעזרה ?
ואפילן לחכמים יש לדון דהא הרמב"ם כשפסק (הל' פרה אדומה פ"א ה"ז)כחכמים כתב דהטעם היא דנקראת חטאת עיי"ש, אבל בלחמי תודה לר' יוחנן למה לא יהא כשר ?.

לא הבנתי, אם נתן לה יינות שמנים או סלתות אסור - היינו שהסלת אסור להקריבה ע"ג מזבח ופסולה למנחות, עכשיו השאלה הוא אם הסולת כשרה ללחמי תודה לשיטת ר' יוחנן דלחמי תודה יכולים להיות מחוץ לחומת העזרה ולא מיקרי תביא בית ה' כמו פרה אדומה? שאלה טובה ותשובתה בצדה מדין תנופה, אבל המשנה בתמורה לא קשה מכ"מ שהרי לא נאמרה במשנה לאיזה דבר שהיא אסורה ובוודאי דלמנחות הסלת אסורה.

[סייג לחכמה]

מנחות פ"ב:
ובתרביצא אמור וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, בכללא איתמר פסח כוליה חדא מילתא היא.
מ"ע הלא הקושיא היא על רבי אליעזר, והלא לדידיה אינו צריך להיקשא דועבדת אלא לומד פסח דורות מפסח מצרים בבנין אב כדאמור בגמ' לעיל לדבריו דרבי עקיבא קאמר.
א"כ מהו הקושיא וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, הלא זה היא דבר הלמד בבנין אב החוזר ומלמד בהיקש.
ועוד הלא בזבחים נ"א. נשאר הגמ' בבעיא דלא איפשטא אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש הלא אפשר למיפשט האיבעיא לרבי אליעזר, וזה אפשר יתורץ לתירוץ הגמ'.

[סייג לחכמה]

מנחות ע"ב:
תוס' ד"ה חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קרא נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה.
לכאורה קושיות התוס' היא רק על מנחת סוטה, אבל מנחת העומר ידעינן ממילא שאי אפשר שיהא בא חמץ דהא הכהנים צריכים לאוכלה, והעומר הלא נקרב בפסח וממילא א"א שיעשנה חמץ.

[אליהו חיים]

מנחות ע"ב:
תוס' ד"ה חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קרא נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה.
לכאורה קושיות התוס' היא רק על מנחת סוטה, אבל מנחת העומר ידעינן ממילא שאי אפשר שיהא בא חמץ דהא הכהנים צריכים לאוכלה, והעומר הלא נקרב בפסח וממילא א"א שיעשנה חמץ.

גם בלאו הא דכהנים צריכים לאוכלה הוי ידעינן בפסח דלא נקרב חמץ משום 'ממשקה ישראל'.
אך לכ' לפי הצדדים בגמ' מנחות נ"ג א' דהפסוק בא לומר דצריך מצה גמור ולא שיאור [אף כזה שפטור עליו משום איסור חמץ, ולכל הפחות לפי הצד בחולין כ"ג ב' דשיאור דר"י הוי בריה ולא ספק] או מצה ולא חלוט י"ל דצריך קרא גם למנחת שעורים להצריך מצה בדוקא.

[סייג לחכמה]

מנחות ע"ג:
כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע סלקא דעתך אמינא מן האש כתב רחמנא קמ"ל, לכאורה הלא חטאת העוף נאכל לכהנים על אף דאין ממנו לאישים.
וא"ת דעכשיו אין אנו יודעין עדיין דחטאת העוף נאכל דזו דרשינן בסוף מלכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבילה היא קמ"ל.
דא"כ אחר שאנו יודעין דחטאת העוף נאכל על אף דאין ממנו לאישים, שפיר ידעינן דאף לוג שמן של מצורע נאכל ולמ"ל קרא דכל קרבנם. וצ"ע.

וחשבתי לתרץ על פי חידושו של האבן עזרא (ויקרא ה,ז) דטעם הבאת עולת העוף בקרבן עולה ויורד ע"י העני, בעוד קרבן העשיר אינו אלא חטאת, וז"ל: והקרוב אלי שהאחד כנגד האימורים והשני חטאת כמשפט, והרמב"ן הביא דברים אלו בשמו וכתב דיפה פירש, א"כ בחטאת העוף נמי קרב ממנו לאישים העולת העוף הבאה עמו.

אבל לפי"מ שכתב רש"י (נ"ח.)ד"ה לוג שמן של מצורע ,למה לוג שמן חשיב כמי שאין ממנו לאישים הלא קרב ממנו לאישים האשם מצורע ומתרץ רש"י דאשם לא שייך בהדי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים.
א"כ הלא העולת העוף ג"כ יכולין להביאו מאוחר כמ"ש קידושין (י"ג:) האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, א"כ כמו לוג חשיב אין ממנו לאישים, אף חטאת העוף נמי.
וצ"ע.

[סייג לחכמה]

מנחות ס"ח:
במשנה העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר:
יש לחקור כשחל עצרת באמצע השבוע אם הלחם הפנים שמניחים על השלחן בשבת הקודם מותר לכתחילה ליטול מחיטים חדשים.
ולכאורה יהא תלוי במה שחקרו האחרונים אי חל ר"ח ניסן באמצע השבוע מאיזה שקלים נטלו הלחם הפנים, אם משבת הקודם נטלו מתרומה חדשה, או כיון דעדיין חודש אדר היא נוטלין מתרומה ישנה, דדעת הרש"ס [כן דייק בהר אפרים] דנוטלין משקלים חדשים, וכן דן בזה בספר גור אריה יהודה (סי' כ' אות א'), ועי' עוד בזה בס' מקדש דוד (סי' ל"ב סק"ב), וטעמם דכיון דעיקר המצוה של לחם הפנים היא בשבת הבאה, ע"כ דינו ליטול עכשיו מתרומה חדשה.
והצדדים תלוי במה שאמרו בגמ' סוכה (נ"ה:) בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ובגמ' (נ"ו.) והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל ופירש רש"י שהוא של שבת שעברה,ועי' בתוס' שם ד"ה והלכתא סוכה ואח"כ זמן, דלחם הפנים חשוב חובת היום, עייש.
ובבי מדרשא ידוע הקושיא הנפלאה של החלקת יואב זצ"ל בקובץ דגל התורה (וורשא סי' קי"ב אות ב') דהקשה על הא דאמרו במשנה מנחות (צ"ט:) בחל יוה"כ בשבת חלות מתחלקות לערב, הלא קי"ל בר"פ טבול יום דמי שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בקדשים, ויוה"כ דכל עבודת היום בכה"ג אם כן למה חילקו החלות לשאר הכהנים, ולריטב"א דעבודה של כל השנה ביוהכ"פ הוא רק מדרבנן בכה"ג ניחא, אבל להחולקים קשה.
וכתב שם דאין לומר דלחם הפנים חשיב משבת שעברה בעת סידורו, דהרי מ"מ העבודות היו היום, ומציין לעיין בסוכה (נ"ו.) בתוד"ה והלכתא שכתבו, א"נ חשיב לחם הפנים חובת היום אעפ"י שהוא משבת שעברה עכ"ל

[אליהו חיים]

אולי יש מקום לחלק בין הבאה משקלים של שנה החדשה להבאה מתבואה חדשה, ולומר דשקלים מתרומת שנה החדשה הוא דין בהקרבת הקרבן אבל הבאה מתבואה חדשה אחר עצרת הוא דין בהבאה לעזרה ובקיום דינם שם אף אם אינן מהנקרבים, דהרי אף ביכורים שאינן נקרבים לא מביאין בעזרה ועכ"פ לא מניחים על המזבח לקיים עיקר דינם [וכיו"ב לא מנסכים מיין חדש על המזבח, אך י"ל דניסוך היין בכלל הקרבה], והנה לחה"פ דסידורם בשבת הקודמת עדיין אינו מעבודת ההקרבה עד סילוק הבזיכין והקטרתם וכמבואר במנחות ח' ב' דסילוקם כקמיצת המנחה והקטרת הבזיכין כהקטרת הקומץ להתיר הלחה"פ באכילה, ולכן אף אם מביאים הלחה"פ מתרומת שקלים של שנה הבאה היינו משום דתלוי בהקרבה שלא מתקיים עד שבת הבאה, אך עדיין מסתבר שאין מביאין מתבואה חדשה דאף סידורם לפני החג בכלל האיסור של חדש במקדש לפני עצרת כיון דאין האיסור תלוי בהקרבה אלא בקיום דינם במקדש לפני עצרת והסידור בזיכים נעשה בשבת הא' ואסור מן החדש.
אמנם שו"ר שמביאים עיקר השאלה דכאן אם מותר לסדר לחה"פ לפני שבועות מהחדש שכבר הסתפק בזה בס' דם זבחים (נמצא באוצה"ח בקו' אמרי זבחים בסוה"ס) ושם נקט להיפך מהנ"ל דמותר להביא מן החדש אף דמסדר בשבוע הקודם דרק הקרבה אסורה מהחדש ומוכיח כן משמן למנורה דפשיטא ליה דמותר משום דהוי רק מצוה ולא הקרבה, והעיר שם מביכורים וכתב דשאני ביכורים דילפינן מדרשא מיוחדת לאסור. ועיי"ש דהביא מפי' המיוחס להרשב"א מנחות ט' א' דלחה"פ בשעת הסידור אין לו דין קרבן רק דין מצוה והעיר ע"ז מגמ' יומא כ"ג דפריך הגמ' אלא מעתה זר שסידר את השלחן לחייב ואי נימא דסידור לחה"פ לא הוי דין קרבן רק כמצוה בעלמא מה פריך דלחייב זר הא סידור לאו עבודה.
ועיי"ש עוד דהביא מהא דסוכה שציין הרב 'סייג לחכמה' שליט"א, ולענ"ד גם בזה נראה דיש לחלק בין הנושאים, דשם הנידון אם נחשב חובת היום לענין קדימה בחלוקה ואין הנידון בשם קרבן שבו, וכמו שמדמה שם לקדימה בברכות לדבר שהוא חובה, ולזה לתי' הא' אינו חשוב חובת היום אלא המשך משבוע שעבר, ונראה הטעם דנחשב כן דהרי 'לפעמים דינם להניחם לשבת הבאה' וכמבואר במשנה במנחות צ"ט א' ש'אפילו היא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום', דהעיקר דיהא השולחן מסודר תמיד, ותי' הב' אינו חולק בעיקר הדבר אלא סובר דחשוב עדיין לחובת היום דהרי בלי סיבה מיוחדת לעכב סילוק הבזיכים והקטרתם לא מעכבין מלעשות כן לכן נחשב גם חובת היום, אבל לענין שם תורת הקרבה דבזה תלוי נידון הנ"ל הן לענין השקלים והן לענין התבואה היה נראה דאינו תלוי בדבריהם כלל דוודאי זמן ההקרבה הוא בסילוק הבזיכין ובשעת סידור אינו אלא זמן קיום מצותן בסידורן על השולחן.

[סייג לחכמה]

תודה להרב אליהו חיים להמראי מקום החשוב של ספר דם זבחים
ובעצם יש לדון עוד אף כשחל עצרת בשבת יהא מותר ליטול מחיטים חדשים ללחם הפנים בשבת הקודם, ויהא תלוי אימתי הקריבו השתי הלחם אם קודם המוספין או לאחריה במנחת חינוך נסתפק בזה (מ"ע רצ"ח) אם שתי הלחם קדמו למוספין וכתב דאיזהו שירצה יקדים, ועי' בטל תורה יומא (ע.)ואביי מסדר סדר המערכה לאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין.
ויש לעיין אם שתי הלחם קודמין לבזיכין אזי מותר להנ"ל להביא מן החדש, או דהבזיכין קודם לשתי הלחם ואזי אסור להביאו מן החדש.

[אליהו חיים]

המנ"ח נמצא במ"ע ש"ז [יא] ולא כמצויין.
ויש להוסיף לפי הצד דגם סידור השולחן אסור מהחדש, ומחמת כן אינו יכול לסדר השולחן בשבת שלפני העצרת בלחם מן התבואה חדשה, יהא נפק"מ עוד כיו"ב בחל עצרת בשבת דאינו יכול לסדר מהחדש ביום העצרת לשבוע שלאחר שבועות אלא אם נקרב שתי הלחם אף לפני סילוק הבזיכין דהרי תיכף מסדר הבזיכין החדשים עם הלחם החדש, וזה רק אם שתי הלחם נקרבין לפני הבזיכין, אבל אם הבזיכין קודמים לשתי הלחם נמצא דבשעת סידור הבזיכים והלחם עוד לא הותר החדש, וכיון שאסור גם הסידור מהחדש אינו יכול לסדר אלא מן הישן.
אלא דזה תלוי, דאמנם כן הוא לדעת הרמב"ם פ"ה מהל' תמידין ומוספין ה"ד דפוסק דצריך להיות לחם על השלחן כל רגע וטפחו של זה בתוך טפחו של זה כת"ק, אבל לראשונים דקיי"ל כר' יוסי שם (דעת בעל העיטור הובא בטור יו"ד סי' רס"ו) דמתקיים דין 'תמיד' אף אם סילק בבוקר וסידר בערב, ימתין עד הקרבת הלחם ואח"כ יסדר השולחן.

[סייג לחכמה]

הצל"ח (סוכה נ"ו.) כתב על דברי התוס' דצריכין הבנה דלמה חשיב לחם הפנים חובת היום, אי משום שנחלקו היום א"כ גם זמן שאומרים בליל חג הסוכות יחשב חובת היום שהרי אומרים אותו היום בחג הסוכות, וכן תמה בשו"ת נודע ביהודה (קמא או"ח סי' ל"ט), ולכאורה מהו הקושיא למה לא חשיב חובת היום, הלא לחם הפנים יש לה ד' עבודת כמו מנחה וזו נעשית בשבת זו.
ומצאתי ברש"ש סוכה (נ"ו. תוסו' ד"ה והלכתא) וז"ל: ואנכי לא ידעתי איך יתכן שיקרא לה"פ חיובא ליומא, אף אם היה קרבן שבת זה, כיון דהוא נוהג גם בשאר שבתות השנה, והוא נגד שתה"ל כמו זמן נגד סוכה ואף דזמן אינו נוהג בשבתות.
ולכאורה כוונת הצל"ח היא לקושית הרש"ש דאף את"ל דבלחם הפנים יש לה ד' עבודת כמו מנחה הנעשית בשבת זו, אבל מה שייכות יש לה לחובת היום של עצרת.
וי"ל לפי"מ דאמרו בזבחים (צ"א.) איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף ע"ג דמוספין קדישי אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש אטו ראש חודש למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני.
א"כ י"ל זהו סברת התוס' דחשיב נמי לחם הפנים חובת היום, דאטו עצרת לשתי הלחם אהני וללחם הפנים לא אהני, אחר כתבו זאת מצאתי שכיוונתי להקרן אורה זבחים (צ"א.) שלמד כן מפורש בתוס' עיי"ש מה שהקשה על סוגיא שם דתדיר ומקודש, ובזה מיושב קושית הצל"ח והרש"ש.
אבל עדיין יוקשה קושית הצל"ח והרש"ש דא"כ אף זמן יאמרו קודם סוכה דאטו סוכות לסוכה אהני ולזמן לא אהני.
וחשבתי לתרץ לפי"מ דמחדש המקדש דוד (סי' סק"ד) דחקר בדין ניסוך היין וניסוך המים בחג הסוכות איזהו מהן קדום אי ניסוך היין קדום דהיא תדיר או ניסוך המים דהיא מקודש שהיא בא בשביל הרגל, וכמו מוספים דאמרינן בזבחים (צ"א.) דחשיבי מקודש משום שבאים בשביל הרגל, וניסוך היין אינו בא אלא בשביל התמיד, ואע"ג דאמרינן (שם) דתמיד קודם למוספין ואין המוספין חשיבי מקודש יותר משום דשבת ור"ח אהני ג"כ לתמיד, ואף התמיד חשיב מקודש ומחדש המקדש דוד די"ל דזה שייך רק בקרבנות עצמן כיון דתמיד של שבת ע"כ צריך להקריבו בשבת א"כ נהי דאינו בא בשביל שבת, מ"מ כיון דדינו להקרב בשבת דוקא אהני ליה שבת דחשיב ג"כ מקודש, וכן במוספי שבת בר"ח, אבל נסכים דאמרינן מנחתם ונסכהם אפילו מכאן ועד עשרה ימים, א"כ הרגל אינו יכול לאהני לנסכי התמיד שיחשבו מקודש, כיון דאין באין בשביל הרגל, וגם א"צ דווקא להקריבן ברגל דיכול להקריבן אח"כ משא"כ בניסוך המים שצריך דוקא להקרב ברגל.
א"כ א"ש דהא בזמן של חג הסוכות כתב רש"י (שם סוכה ד"ה סוכה ואח"כ זמן) דמיירי הסוגיא במי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשויה ועומדת, דכשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן, א"כ הזמן אין לא שייכות דווקא לרגל של סוכות דהא יכול לברך זמן על עשייתה, והיא כשיטת התוס' (סוכה מ"ו. ד"ה נכנס לישב בה) דשהחיינו יכול לברך אף בחול, ונראה יותר דהא איירי כאן בליל ראשון דיש חיוב לאכול פת בסוכה, וברכת לישב היא חובת היום משא""כ שהחחינו יש לו זמן לברך כל שבעה ואין לו שייכות להרגל, א"כ מיושב שפיר דבשלמא בלחם הפנים בעצרת אמרינן דאטו עצרת לשתי הלחם אהני וללחם הפנים לא אהני, כיון דשתי הלחם זמנו היום, משא"כ בזמן בסוכה דהוי כמו נסכים שיכול להביאם אח"כ אין אומרים בו הסברא של אטו סוכות לסוכה אהני ולזמן לא אהני.

[סייג לחכמה]

תודה להרב אליהו חיים להמראי מקום החשוב של ספר דם זבחים
ובעצם יש לדון עוד אף כשחל עצרת בשבת יהא מותר ליטול מחיטים חדשים ללחם הפנים בשבת הקודם, ויהא תלוי אימתי הקריבו השתי הלחם אם קודם המוספין או לאחריה במנחת חינוך נסתפק בזה (מ"ע רצ"ח) אם שתי הלחם קדמו למוספין וכתב דאיזהו שירצה יקדים, ועי' בטל תורה יומא (ע.)ואביי מסדר סדר המערכה לאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין.
ויש לעיין אם שתי הלחם קודמין לבזיכין אזי מותר להנ"ל להביא מן החדש, או דהבזיכין קודם לשתי הלחם ואזי אסור להביאו מן החדש.

הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ד ה"ה) כשמעתיק להלכה את המשנה בסוכה (נ"ה:) השמיט את הסיפא מה מחלקים קודם בעצרת שחל בשבת אי לחה"פ או שתי הלחם, וכבר תמהו המל"מ (שם) וכל האחרונים בזה וכל אחד פונה לדרכו ומדבריהם יהא נפק"מ לדברינו.
הגאון רבי צבי הירש בנו של הפלא"ה בעמח"ס לחמי תודה מחדש (נדפס בסוף ספר הפלאה על כתובות, ונדפס ג"כ בספרו לחמי תודה דף ק"ה:) דאבא שאול ות"ק נחלקו בזה אי בזיכין קודמין לשתי הלחם או דשתי הלחם קודמים לבזיכין, דאבא שאול לשיטתו ביומא (ל"ג ל"ד) דמוספים קודמים לבזיכין וכמו שמפרש אביי שם דבמוספים כתיב וביום ובבזיכין כתיב בי ביום תרי זימני לאחר ע"ש, וא"כ הכבשים שמתירים השתי הלחם ג"כ קודמים לבזיכין דהא גבי כבשים נמי כתיב ביום חד זימנא, וא"כ מיד שנקרבו הכבשים ראויה שתי הלחם לחלוקה ולחם הפנים עדיין אינו ראוי לאכילה ולחלוקה עד הקטרת הבזיכין, ולכך הוי שתי הלחם מיקדם בזמן להיות ראוי לחלוקה, וגם הוא חובת היום ועדיף מלחם הפנים אע"ג שהוא תדיר, ולכך ס"ל הילך חמץ ואח"כ הילך מצה.
משא"כ תנא דמתני' דהייני ת"ק ג"כ לשיטתיה אזל דס"ל דבזיכין קודמין למוספין וכיון דקי"ל בפרק כל התדיר דמוספי שבת קודמי' למוספי הרגל, ממילא דהבזיכין קודמים להכבשים וא"כ לחם הפנים הוי מוקדם בזמן להיות ראוי לחלוקה, וגם הוא תדיר לכך עדיף משתי הלחם אע"ג דהם חובת היום, ובזה מישב מה שהשמיט הרמב"ם הך דהילך מצה והילך חמץ דכיון דפסק להדיא כאבא שאול דמוספים קודמים לבזיכין, א"כ גם השתי הלחם מוקדם בזמן דקרבו הכבשים קודם, ע"כ ס"ל דהילך חמץ ואח"כ הילך מצה כיון דשתי מוקדם בזמן. עיי"ש.
וכן ס"ל השפת אמת (סוכה שם) בדעת הרמב"ם דשתי הלחם קודמין לבזיכין, עיי"ש, וכן דעת הקרן אורה זבחים (צ"א.) עיי"ש, וכן מתרץ הרב רבי יצחק מאיר פצ'ינר ז"ל בעמ"ס פרשת המלך מובא על ידי חותנו בספר אבן האזל (עבודה ח"א עמוד פ"ח.) ומסיים רבי איסור זלמן ז"ל דהאירו עיניו כשמצא תוספתא מפורשת כדבריו (פ"י דזבחים הל' ג') דהכי איתא שם לחם הפנים קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר שתי הלחם קודמות ללחם הפנים כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך מצה הילך מצה הילך חמץ הילך מצה, מפני ששתי הלחם חביבות שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין זה את זה באכילה, עיי"ש.
אבל דעת המרחשת (ח"א סי' י"א אות ב') דבענין לחם הפנים יש שתי עבודות חלוקות, האחת סידור המערכות והבזיכין משבת החדשה, והשנית חלוק הלחם והקטרת הבזיכין משבת העבר, והנה סידור החדשה היא חובת היום ממש כמוספין ושתי הלחם וכל שאר קרבנות היום ואין שתי הלחם חביבות יותר מחמת חיובא דיומא, דגם סידור המערכה היא ג"כ מחובת היום, ואם שתי הלחם הוא מקודש מטעם דשל מועד היא כמו"כ סידור המערכה מקודש מטעם המועד וכמו דאמרינן בזבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, אולם סלוק המערכה והקטרת הבזיכין שאלו נעשית עבודתן וסדורן בשבת העבר, אין זה מחובת היום רק גמר עבודת שבת העבר, ובזה שאר הקרבנות שהם באים לחובת היום עדיפי.
ומאי דמצינו דבגמ' יומא (ל"ג ל"ד) אמרו טעמא דמ"ד דמוספין קודמין לבזיכין היא משום דכתיב בבזיכין ביום ביום לאחר מחדש המרחשת דלהקדים מוספין לסילוק והקטרת בזיכין לא צריכין קרא, דכיון דמוספין היא חובא דיומא בוודאי היא קודמת לבזיכין שאין זה מחובת היום רק משבת שעבר, ומאי דצריכין קרא זה להקדים לסידור מערכה החדש של שבת זו, והקרא דביום איירי בסידור המערכה כדכתיב ביום השבת יערכנו.
וכתב עוד המרחשת (שם אות ד) אבל בשתי הלחם שנאמרה מצותן בפרשת אמור ושם לא נאמר כלל ביום אצל שתי הלחם ולא ידעינן כלל זמנם, וכמו שיש לאחר כמו כן יש לקדם, וכמו כן להיפך ואין אני יודע אם קודמין הם לבזיכין או לא, בזה י"ל דהקרבת שתי הלחם וסידור הבזיכין כיון דתרווייהו חובות היום נינהו ואין לאחד יתרון על משנהו בזה ממילא אמרינן דתדיר קודם, וסידור בזיכין קודם להקרבת שתי הלחם דבזיכין הם בכל שבת וזה דווקא בעצרת, אבל הקרבת שתי הלחם וסילוק הבזיכין להתיר לחם הפנים באכילה יש להסתפק איזה מהם קודם אם הקרבת שתי הלחם משום שחובת היום הוא, משא"כ הקטרת הבזיכין הוא משבת שעברה, או הקטרת הבזיכין קודם משום שתדיר הוא ותדיר קודם.
וכתב שזהו שנחלקו אבא שאול וחכמים אם לחם הפנים קודם בהקרבה או שתי הלחם, שמחלוקתן היא בהקטרת הבזיכין דרבנן ס"ל דתדיר קודם מחיובא דיומא, וע"כ ס"ל דלחה"פ קודם והיינו דגם הקטרת הבזיכין להתיר לחה"פ באכילה קודמת לשתי הלחם, ואבא שאול ס"ל דשתי הלחם קודמין משום חיובא דיומא עדיף משא"כ הקטרת הבזיכין היא משבת שעברה אף שתדיר הוא וכשם שקודם בהקרבה כך קודמין שתי הלחם באכילה.
אבל כתב דלפי"ז סידור הבזיכין קודמין לשתי הלחם מטעם הנ"ל דתרווייהו חובות היום נינהו ואין לאחד יתרון על משנהו בזה ממילא אמרינן דתדיר קודם אבל כלפי הקטרת הבזיכין לפי פסק הגמ' דהלכה דסוכה ואח"כ זמן דחיובא דיומא עדיף, ממילא שתי הלחם קודמין להקטרת בזיכין , א"כ יפלא עוד יותר על השמטת הרמב"ם להשמיעינו חילוק ודין זה.
ומחדש המרחשת דס"ל להרמב"ם דכיון דסידור בזיכין קודמין לשתי הלחם, ובשעת סידור החדשה ע"כ צריך לסלק הישנה וכיון שהתחיל בסילוק הישנה אין לו עוד להניח הבזיכין מידו להקריב את שתי הלחם מקודם, וגם אין מעבירין על המצות וכיון דפגע בבזיכין תחלה צריך להקטירן, ולפי"ז מבואר היטב דכיון דכתב הרמב"ם ז"ל דבזיכין הם קודמין לנסכי היין של מוספין, ממילא מוכח מכאן דסידור בזיכין הם קודמין לשתי הלחם, דהא נסכים של מוספין קודמין לשתי הלחם, וא"כ כ"ש בזיכין שהם קודמין לנסכים וממילא כיון שסדרו הבזיכין קודם נסכי היין של מוספי שבת א"כ הוי עוד קודם מוספי יו"ט ומכש"כ קודם שתי הלחם, וממילא כיון דסידור בזיכין קודם לשתי הלחם ממילא גם הקטרתן קודם, משום דכיון דהתחיל גומר, ולא הי' צורך להרמב"ם ז"ל לבאר זה דמובן מאיליו דחילוק הלחם הפנים היא קודם.
וכן דעת האור שמח (הל' תמידין ומוספין פ"ו הי"א) בדעת הרמב"ם דבזיכין קודמין לשתי הלחם, והרמב"ם ס"ל (בפ"ט) דכל הקודם בהקרבה קודם לאכילה, וא"כ דקרבו הבזיכין קודם, ע"כ חלקו הלחם הפנים קודם.
היוצא לנו מזה לשאלתינו לדון עוד אף כשחל עצרת בשבת דיהא מותר ליטול מחיטים חדשים ללחם הפנים בשבת הקודם, תלוי אימתי הקריבו השתי הלחם אם קודם המוספין או לאחריה, דרבי צבי הירש בנו של הפלאה, והשפת אמת והקרן אורה והפרשת מלך דעתם דהקרבת כבשי עצרת ושתי הלחם הוי קודם הקטרת הבזיכין א"כ כבר הותר איסור חדש במקדש מקודם, אבל לדעת האור שמח והמרחשת הקטירו הבזיכין קודם א"כ עדיין לא הותר איסור חדש.
אבל נתחדש לנו בזה דעת המרחשת דדעתו מפורש דעבודת לחם הפנים דהינו סילוק והקטרת הבזיכין אינה אלא השלמה ואינה מחובת היום רק משבת שעבר, א"כ לדעתו אף כשחל עצרת באמצע השבוע יהא אסור ליטול מתבואה חדשה דעיקר מצותה בשבת שעברה, ויל"ע בזה.

[סייג לחכמה]

כל הנושא של "סידור לחם הפנים בשבת שלפני עצרת מתבואה חדשה" עם הרבה הוספות וחידושים

[מיללער]

כל הנושא של "סידור לחם הפנים בשבת שלפני עצרת מתבואה חדשה" עם הרבה הוספות וחידושים

יישר כחכחם וחילכם, דברים נפלאים!

_

ומה עם 'לבונה' למנחות וללחה"פ, בהברייתא במנחות לא נמנה לבונה בין הדברים שאין מביאים משנה החדשה לפני הקרבת שתי הלחם בשבועות. האם 'לבונה' כיון שגם הוא מגידולי קרקע הוי כמו תבואה ופירות לביכורים ויין לנסכים שאין מביאים עד להקרבת שתה"ל, או דינם כמו עצים שלא מצינו שצריכים להביא דוקא עצים שגדלו בשנה שעברה.