חברא כתב:מתוך המאמר הנ"ל [של הרב נחום זאב רוזנשטיין]:
לאחרונה התגלתה גרסא מפורטת למעשה, והיא הגרסא הקדומה ביותר שלפנינו, שהועתקה ותורגמה בשנת ש"צ (כת"י פריס – כי"ח 152/7 (ס' 3243 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבבית הספרים הלאומי) מכתב יד קדום יותר שנכתב באידיש, ע"י ר' ישראל כהן, ונדפסה בשנת ת"כ. ובה מתבאר למה היתה כוונת האליה רבא. כיון שהסיפור ארוך נעתיק אותו בקיצור ובראשי פרקים.
"בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי [בשנת ד"א תע"א] היו בעולם מכשפים רבים, ונתחברו יחד ובנו גלגל אחד, וקשרו אליו בחכמתם שד אחד. וכאשר רצו אנשים ללמוד את חכמת הקסם היו יושבים על אותו גלגל, והשד היה בוחר אחד מהם כשכר ועושה בו כל חפצו והורגו, ושאר התשעה היה מלמדם מלאכות קסם וכשפים, והיו רבים שעשו כך, ולמדו ממנו את חכמת הכישוף. פעם אחת באו עשרה יהודים לאותו גלגל, ואחד מהם שחשש שיבחר בו השד כשכר קרא קריאת שמע. והשד שפחד מכך כעס ושבר את הגלגל והרג את שאר תשעת היהודים.
אחד תלמידיו של אותו שד היה כומר גדל קומה וכושי, ורצה לנקום על שבירת הגלגל ע"י יהודי. והרג בכח כישופו שלושים אלף ושמונה מאות וששים יהודים, ע"י נגיעה קלה במצחם. והתלוננו אצל הקיסר, והסכים הכומר המכשף להפסיק, בתנאי שבתוך שנה יבוא איש מהיהודים וילחם עמו ואם ינצח את הכומר יפסיק להרגם, ואם הכומר ינצח יהרוג ח"ו את כל היהודים. והיהודים פחדו מאד והתפללו וצמו ונתנו צדקה וחזרו בתשובה.
אחר זמן התגלה לחכמים בחלום שהאיש שיכול להלחם עם אותו כומר הוא אחד מבני עשרת השבטים הנמצאים מעבר לנהר סמבטיון שזורק אבנים כל השבוע ונח בשבת. ובעצה אחת החליטו לשלוח את רבי מאיר החזן עם מלווים שילך אל מעבר לנהר סמבטיון לקרוא לאותו איש. ועבר לבדו את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש שבשליחותו. וכשהגיע לשם רצה בית הדין של השבטים לדון אותו לסקילה על שחילל שבת. וכשראו את איגרתו שהגיע מחמת פיקוח נפש. והפילו בני עשרת השבטים גורל מי ילך להציל את היהודים ועלה הגורל ליהודי פיסח זקן וקטן שנקרא דן , ועבר את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש, ורבי מאיר נשאר שם כיון שלא היה בחזרתו היתר של פיקוח נפש, ואף גיטין לא כתבו לנשותיהם כיון שענין זה לא דחה את השבת, ונשארו נשותיהם עגונות.
כשהגיע אותו יהודי זקן למקום בו אמורה להתקיים המלחמה בכישוף עם הכומר, התקבצו לשם הקיסר היהודים וגויי הארץ. בתחילה יצר אותו כומר בכוחות הטומאה נס [דגל] של נחושת כבד שכדי לסחוב אותו צריך שבעה אנשים, וע"י כישוף זרק אותה לאדמה ונבלע ולא ניכר מקומו. ואמר לזקן שינסה להוציא את הנס מהאדמה, והזקן אחר שרחץ ידיו הצליח בנס להוציא את הנחושת ולזרוק אותה ה באויר לגובה רב, ואמר לכומר שינסה להורידה ואם לא יצליח יהרגנו וראשו יהיה תלוי על אותה נחושת, ואח"כ יוליך אותה עם גוויתו למדבר ויקברנה שם במקום שלא יוודע לאיש, ולא הצליח אותו כומר להורידה.
אח"כ עשה הכומר נסיון שני וברא שני אבני ריחים גדולות טוחנות, ואח"כ עשאם בכישוף לחתיכות מפוררות בידו. והזקן אמר שבכח הקב"ה יכול גם הוא לעדשות כן, ובתחילה עשה מאותם פירורים הר גבוה, ונפח אח"כ באפיו והתחלק ההר לשנים, וגיבלם –לש אותם ונעשו משני חלקי ההר שני ריחים גדולות מהראשונים שעשה הכומר, ואח"כע פיררם לחול דק, ושוב יצר מהם ריחים, והכומר רצה להוריד את הריחים ולא יכל.
אח"כ יצר הזקן שלהבת אש בוערת שאינה מזיקה, ושרף באש זו את כל מלמדי הכישוף של הכומר. ואמר לכומר שינסה לכבותה, והביא הכומר מים רבים בכישוף ולא הצליח לכבות את האש. ורק היהודי הזקן הצליח להעלים את האש. והתייאש אותו כומר מחייו, והתחננן לזקן שלא יהרגנו.
וכל אותו זמן עמדו אותו נס [דגל] מנחושת, ואותם ריחים באויר, ואמר הזקן שיעשה עוד נסיון אחד - שהכומר שינסה לכופף עץ שעמד שם ולא נחתך מעולם, ולא הצליח. ואמר הזקן עכשיו תנסה אתה להחזיקנו ואני לכופפו, ולאחר שהזקן כופפו בקלות, אמר לכומר שיאחז בראש העץ ויישר אותו. ואמר הזקן לנמצאים שם "ראו אם יש בו כח להחזיקו אחרי שאני אעזוב את ראש האילן בידו", וכשעזב הזקן את ראש העץ התיישר העץ במהירות והכומר הועף מראש העץ וראשו ניתץ בנס הנחושת שהיה באויר , וגופו נטחן בריחים שהיו שם. ואח"כ פרחו כל הדברים הללו למדבר.
כך ניצלו היהודים, והקיסר ושריו הודו כי ה' האלוקים הוא מלך ישראל וגואלו וחזרו היהודים בשמחה לבתיהם. ולמחרת שהיה ערב שבועות חיבר אותו זקן מעשרת השבטים את פיוט האקדמות כשבראשי בתיו "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ", שיש בו שבח הקב"ה והטובות שיקרו להולכים בדרכיו שומרי תורתו ומקיימי מצוותיו, ויש בו דברים על רום העולם והניסים שנעשו לאבותינו במצרים וחוזק אמנותנו והטוב הצפון לעם ישראל וסעודת הלויתן. ואמר להם שלזכר שמו שיאמרו פיוט זה ביום ראשון של שבועות, כשספר פתוח אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה "בחודש השלישי באו מדבר סיני", לזכר הדבר שגוויות אותו כומר הסתלקה למדבר, וכך עשו, והתפשט המנהג בכל קהילות אשכנז. ואח"כ נשא אותו זקן אשה וילדה לו בן וקראו מאיר, ויוצאי חלציו של אותו ילד נקראו בשם דן ע"ש אבי אביהם. ונתנו לו היהודים לזקן ולצאצאיו מתנות ומחייה לו לכל חייהם, כיון שבזכותו ניצלו. ומסיים הכותב "ברוך ה' אלוקי ישראל עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ. ישראל כהן בב"א אברהם יצ"ו כותב בשנת ש"ץ ליצירה. ואחלה פני ב' להגות בזה הספר אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם".
לענין הסיפור על בעל האקדמות ו'עשרת השבטים' ראה: אליה רבה, סי' תצד ס"ק ה שכתב: "נמצא בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תקנו אקדמות".
וראה אליעזר לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ' 165;
משה שטיינשניידער, ספרות ישראל, ווארשא תרנ"ז, עמ' 417 והערה 1 שם;
ר' אברהם יגל, נדפס מכ"י ע"י אברהם נאיבואיר, 'קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה', קובץ על יד ד (תרמ"ח) (סדרה ראשונה), עמ' 39;
יצחק בן יעקב, אוצר הספרים, עמ' 384 מספר 1825 והערות רמש"ש שם;
הערות שלמה ראבין, בתוך: ר' יהודה אריה ממודינה, שלחן ערוך, וויען תרכ"ז, עמ' 67;
ר' חיים שובין, מבוא לסדר פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות, ווילנא תרס"ב, עמ' 13;
ר' דובערוש טורש, גנזי המלך, ווארשא תרנ"ו,עמ' 109;
יצחק ריבקינד, ידי היסטארישע אלעגאריע פון ר' מאיר ש"ץ', ווילנא תרפ"ט;
הנ"ל, "מגלת ר' מאיר ש"ץ', הדואר 9 (1930) עמ' 507-509;
ישראל צינברג, תולדות ספרות ישראל, ד, תל-אביב תשי"ח, עמ' 90-92 [ובהערות של מנדל פיקאז' שם עמ' 253];
ישראל צינברג, מכתב ליצחק ריבקינד, בתוך: תולדות ספרות ישראל, ז, עמ' 216-217;
ד' יהודה זלוטניק (אבידע), בראשית במליצה העברית, ירושלים תרצ"ח, עמ' 33;
מכתב של ר' יחזקיהו פיש הי"ד מהאדאס נדפס מכ"י בתוך: ר' יחיאל גולדהבר ור' חנני' לייכטאג (עורכים), גנזי יהודה, ב, חמ"ד תשע"ה, עמ' רנח;
אברהם רובינשטיין, "קונטרס "כתית למאור של יוסף פערל', עלי ספר ג (תשל"ז), עמ' 148;
עלי יסיף, 'תרגום קדמון ונוסח עברי של מעשה אקדמות", בקורת ופרשנות 9-10 (תשל"ז), עמ' 214-228;
הנ"ל, סיפור העם העברי, ירושלים תשנ"ד, עמ' 384, 659;
יוסף דן, 'תולדותיו של מעשה אקדמות בספרו העברית', בקורת ופרשנות 9-10 (תשל"ז), עמ' 197-213;
ר' משה בלוי, 'הסיפור המוזר של חיבור אקדמות', קולמוס 26 (תשס"ה), עמ 12-15;
ר' טוביה פריינד, מועדים לשמחה, ו, עמ' תעו-תפט;
ר' נחום רוזנשטיין ור' משה אייזיק בלוי, מנהג אמירת אקדמות והמעשה המופלא שנקשר בו', קובץ בית אהרן וישראל, שנה כט, גליון ה (קעג) (תשע"ד), עמ' צא-קו [בלוי אף הדפיס גירסה מורחבת של המאמר בחוברת אנונימית].
יש לציין שר' ישראל משקלוב האמין שהסיפור על בעל האקדמות ועשרת השבטים היה אמת, ראה במכתב שלו לעשרת השבטים, בתוך: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן תשל"א, עמ' 347-348 [ אברהם נאיבויאר, קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה', קובץ על יד ד (תרמ"ח) (סדרה ראשונה), עמ' 54]; ר' דוד אהרן ווישנעויץ, קונטרס מציאת עשרת השבטים, בסוף: מטה אהרן, ירושלים תרס"ט, בדף פא ע"א]; וראה המכתב שנדפס ממנו ע"י אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ"ז, (מהדורה שניה), עמ' 125. [על המכתב ור' ישראל משקלוב ראה מאמר המקיף של ידידי ר' יחיאל גולדהבר, מאמציו של רבי ישראל משקלוב למציאת עשרת השבטים', חצי גיבורים - פליטת סופרים, ט (תשע"ו), עמ' תשסט-תתנו].
ביבליאטעק כתב:נוסח בלתי ידוע לסיפור האקדמות - מהשפת אמת?
ביבליאטעק כתב:הנוסח שם הוא כמו בפי' אקדמות לר"מ באמאן, אבל מתחיל: "סיפר הגה"ק בעל חידושי הרי"מ זצ"ל שהי' מדינה אחורי מדבר אזיא..."
מסתמא ראה הנוסח "הורי ומורי", ואולי אפילו בר"ת "הורו"מ", ועינו הטעתו שכתוב "הרי"מ"...
אברהם שרייבר כתב:מה מכריח אותך לקשר הורי ומורי לחידושי הרי"ם? אולי הוריו ומוריו של ר"מ באמאן והחידושי הרי"ם הי' להם אותו מסורה
גוראריה כתב:חכם באשי כתב:הרומאים היו נוהגים לצלוב את כל פושעיהם. ואין ללשונות שהביא ר' תולעת ולא כלום.
בל' חז"ל הרי כל תלי' נק' צליבה.
"ותלית אותו על עץ" מתרגמינן "ותצלוב יתיה על צליבא", ושם ודאי אין הכוונה לצליבה.
שבטיישראל כתב:ישבב הסופר כתב:שבטיישראל כתב:ישבב הסופר כתב:במחזור וויטרי לא מוזכר פיוט אקדמות כלל! וזה באמת פלא, כי יש שם דיברא אחת מר"מ ש"ץ ועוד רשות אחד שלא במקומו, אבל אקדמות לא מופיע שם כלל.
מה הפלא ?
פשוט מאוד, הפיוט "אקדמות" פשוט לא היה מקובל במנהג הצרפתי המיוצג במחזור ויטרי, ולמנהג זו אמרו הפיוט "אפילו כל נימי" במקומו, ותו לא מידי
ההסבר טוב ויפה אבל אינו ממלא ספקי. במחזור וויטרי בדיברה שניה באמצע (מאות מ"ם ואילך עד סוף הדיברה) יש דיברה מרבי מאיר ש"ץ שמתחילה "מישך שדרך ועבד נגו אמר להון ננסא וכו'". ומדוע יקחו הדיברה שלו ויניחו הרשות? ואולם זה לא איכפת לי, מפני שכבר היה לעולמים.
אבל הרי בסוף הענין אחרי קריאות והפטרות מחבר המחזור מביא יותר משמונה רשויות למתרגם הפטרות, ולא הסתפק באחד או שנים. וגם אחרי פיוט 'אפילו כל נימי' ישנה עוד רשות למתרגם התורה (ועיין דברי המהדיר שאין מקומה שם אלא לשביעי של פסח, בראיות בלתי מוכיחות, לדעתי). עכ"פ זה שלא נהגו לאומרו ואמרו אחר במקומה אינו מספיק להסביר מדוע זה לא חדר לאף אחד מכל מחזורי ויטרי להעתקותיהם וגלגוליהם.
אם כבר אז תשאל יותר טוב ... וכי למה הצפרתים בכלל אמרו פיוט אשכנזי ?
על מנהגים של קהילות שונות אי אפשר לשאול !!! ממ"נ .. אם כבר יש דברים הרבה יותר תמוהים מזה !!
(רוצה דוגמא ?! קח .. וכי איך נכנס הרהיט "אז רוב נסים" השייך לקדושתא "אוני פטרי רחמתים" של ייני לתוך הקדושתא "אלוקים בצעדך הכות פתרוס" של ר' יוסף טוב עלם)
מה לעשות .. כך היה המנהג שלהם ..
ואם כבודו מתעקש על איזשהו הסבר .. אז הנה ..
ובימי חורפי היה לי פתחון פה עם זקן אחד בעל מורה ודיין בק"ק ווירמיישא על שתמהתי מאד על מנהג זר שמתחילין מאורה דשבת חנוכה 'ממלכה ממושכה', והוא באמצע הפיוט כי התחלתו 'שני זיתים' וכו', והשיבני כי שמע מפי זקני גדולי הקהילה כי בשעת הגזי'רות נשרפו כל סדרי תפילות ומחזורים, ובאשר לא היה בנמצא הדפוס היה מחזור אחד וסידור מעריבים ויוצרות אחד לקהל או למשפחה, וזמן רב אחר עבור זעם שחזרו ונתיישבו מתי מספר אמרו מה שמצאו מפיוטים שנשאר, ובאשר מצאו מאורה הנ"ל רק חציה כאוד מוצל מאש - אמרו רק חציו שלא לבטל המנהג לפי שעה, ונקבע אחר כך למנהג קבוע.
חזור אל “בין פסח לעצרת - ספיה"ע, ל"ג בעומר, שבועות”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 60 אורחים