איסורי הנאה

[ר_חיים_הקטן]

היכן אוכל לקבל רשימה ממצה של כל איסורי הנאה? יש כמה רשימות במשניות (כמו בקידושין פרק ב', בתמורה ובעבודה זרה), אבל אני מחפש משהו יותר שלם?

[עזריאל ברגר]

ראה מסכת תמורה פרק ז משנה ד ואילך.
ולכאורה תנא ושייר - אדם המת שאסור בהנאה והוא מהנקברים.
ואיני יודע מאי שייר דהאי שייר.

[עזריאל ברגר]

שייר כמה מפסולי המוקדשין כגון נותר וטמא (המפורשים בכתוב) וחטאת ופסח שנשחטו שלא לשמן וכיו"ב.
שייר גם עבודה זרה ועיר הנדחת ואשרה.

בקיצור: לא משם תבוא ישועתך...

[יבנה]

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, [אסורי הנאה] עמוד צב טור 2 - צד טור 1
האיסורים ומקורותיהם. באיסורי אכילה שנאסרו בהנאה, נחלקו אמוראים: ר' אבהו אומר, שכל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל" ו"לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, שכן בנבלה נאמר: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי, ומכיון שהוצרכה התורה לפרט בפירוש היתר הנאה של נתינה לגר ומכירה לנכרי, הרי זה מורה שלא תאכלו משמעו אף איסור הנאה, או שבטרפה נאמר: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו, ואנו דורשים: אותו, כלומר: בשר טרפה אתה משליך לכלב, אף על פי שכתוב בו "לא תאכלו", אבל אי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה שנאמר בהם "לא תאכלו". ואין כלל זה נוגע אלא לחמץ בפסח ושור הנסקל, שנאמר בהם: לא יאכל, לפי שבכל שאר איסורי תורה שנאמרה בהם לשון אכילה, ישנם לימודים מיוחדים להתיר בהם הנאה. חזקיה סובר ש"לא תאכל" ו"לא תאכלו" אין במשמעותם איסור הנאה, וחמץ בפסח ושור הנסקל שאסורים בהנאה למדנו מהלשון "לא יאָכל" האמורה בהם, שכן בשרצים, שנאמר בהם: שקץ הוא לא יאָכל, הוצרכנו לפסוק מיוחד להתיר בהם הנאה: ושקץ יהיו לכם, שלכם יהא, ואלמלא היה מתפרש היתר הנאה, היה אסור מ"לא יאָכל", ש"לא יאכל" משמעותו שלא יהא בו היתר המביא לידי אכילה, וסתם הנאות באות לידי אכילה, שלוקח בדמים דבר מאכל. יש מהאמוראים הסוברים שאף מ"לא יאָכל" אין ללמוד איסור הנאה, וחמץ בפסח ושור הנסקל שאסורים בהנאה למדים מהאמור בקדשים: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאָכל, אם אינו ענין לגופו, שכן יש ללמוד איסור אכילתו בטומאה ממעשר שני שאסור בטומאה, תנהו ענין לכל איסורים שבתורה, והם חמץ בפסח ושור הנסקל, ואם אינו ענין לאכילה, שהרי איסור אכילתם נאמר בהם בפירוש בגופם, תנהו ענין לאיסור הנאה. ונחלקו ראשונים: יש שפסקו כר' אבהו, ויש שפסקו כחזקיה.
בשאר איסורי הנאה, בין שהם גם איסורי אכילה, ובין שאכילה אינה שייכת בהם, ישנם לימודים מיוחדים על איסור הנאתם: בשר בחלב, שנאמר שלש פעמים: לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה; גיד הנשה, לדעת ר' שמעון, אם משום שנאמר: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ו"לא יאכלו" משמעו אף איסור הנאה, או שהוא סובר שאין בגידים בנותן טעם, וסברא היא שכשנאסר אף בהנאה נאסר, שאכילה אינה שייכת בו, שאין בו טעם; חולין שנשחטו בעזרה, שנתמעטו מ"אותו" שכתוב בפסוק: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו, ומשמעו: אותו שנאסר כטרפה משום שיצא בשדה, היינו חוץ למחיצתו, כגון שהושיט העובר את ידו קודם שחיטה והחזירה, לכלב תשליכון, אבל אי אתה משליך לכלב דבר אחר שנאסר משום חוץ למחיצה, והוא חולין בעזרה; יין נסך, שנאמר: אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, כשם שזבחי עבודה זרה אסורים בהנאה, כך יין נסכם אסור בהנאה; כלאי הכרם, שנאמר בהם: פן תקדש, ודרשו: פן תוקד אש, שטעונים שרפה, או ש"תקדש" הוא מלשון "קודש" ואסורים בהנאה כהקדש; מת אדם, שנאמר: ותמת שם מרים ודרשו גזרה שוה "שם, שם" מעגלה ערופה, שאסור בהנאה כעגלה ערופה, ובכלל זה אף תכריכיו וקברו; עבודה זרה ומשמשיה ותקרובתה, שנאמר: ולא תביא תועבה אל ביתך, ונאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ובכלל זה אף שלל עיר הנדחת; עגלה ערופה, שנאמר: וערפו שם את העגלה בנחל, שם תהא קבורתה; ערלה, שנאמר: וערלתם ערלתו וגו' ערלים, לרבות איסור הנאה; פטר חמור, שנאמר: וערפתו, ונלמד בגזרה שוה "עריפה, עריפה" מעגלה ערופה; פסולי המוקדשים, כגון פגול ונותר וטמא, שנאמר בטמא: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, ובנותר כתוב: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפגול ושאר פסולי המוקדשים, ואסורים בהנאה אפילו בשעת שרפתם; צפרי מצורע, שלמדנו מעגלה ערופה, לפי שכולן נעשות מחוץ לירושלים; קדשים, בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח, שהרי הנהנה מהם חייב קרבן מעילה; קונמות*, והוא דבר שאדם אסרו עליו או על כל העולם כהקדש, שמועלים בקונמות; רובע-ונרבע* על פי שנים עדים, ואסורים בהנאה כמו שור הנסקל; שער נזיר, שנאמר: קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קדוש.
בהנאות מיוחדות, ולא בכל ההנאות, נאסרו: טבל, בין טהור ובין טמא, שאסור בהנאה של כילוי, כגון להדליק ולהסיק תחת התבשיל, שהוקשה תרומה טמאה לטהורה, שכשם שבטהורה עיקר הנאה, דהיינו אכילה, לא הותרה אלא אחרי הרמה, כך הנאתה של תרומה טמאה, שהיא הדלקה, לא הותרה אלא לאחר הרמה, ולא בטבל, ושוב למדים טבל טהור מטבל טמא; תרומה טהורה, שאסורה בהנאה של כילוי לזרים, שהרי לאחר הרמה לא הותר אלא לכהנים ולא לישראל; תרומה טמאה לכהן, שאסורה בכל שאר הנאות, מלבד ליהנות בשעת שרפתה, כגון להדליק הנר ולהסיק תחת התבשיל.
איסורי הנאה מדברי סופרים הם: חמץ בערב פסח משעה ששית; חמץ נוקשה בתוך הפסח, כגון שמשעה שנתחמץ לא היה ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק; חמץ שעבר עליו הפסח; כלאי הכרם בחוץ לארץ, לדעת קצת; נשא ונתן באידיהן של עכו"ם, שאותה סחורה אסורה בהנאה; סתם יינם של עכו"ם; קדשים, שיש מהם שאינם אסורים בהנאה אלא מדבריהם.