https://www.ykr.org.il/question/10022/אנחנו הספרדים מבטאים "קטניות" בקמץ חטוף תחת הקו"ף כמו "קוטניות". והאשכנזים מבטאים בחיריק תחת הקו"ף.
וכן נמצא "קוטניות" כנ"ל, במקורות מזרחיים רבים, אף בכתבי הראשונים, ובגרסאות שבגמרא.
https://www.ykr.org.il/question/10022/אנחנו הספרדים מבטאים "קטניות" בקמץ חטוף תחת הקו"ף כמו "קוטניות". והאשכנזים מבטאים בחיריק תחת הקו"ף.
באמונתו כתב:https://www.ykr.org.il/question/10022/אנחנו הספרדים מבטאים "קטניות" בקמץ חטוף תחת הקו"ף כמו "קוטניות". והאשכנזים מבטאים בחיריק תחת הקו"ף.
וכן נמצא "קוטניות" כנ"ל, במקורות מזרחיים רבים, אף בכתבי הראשונים, ובגרסאות שבגמרא.
אחד מעיר כתב:לכדכד
בעניין משלם-מושלם
כאמור יש על זה מאמר ממני בקובץ בית אהרון וישראל
נקודה אחת
מושלם - PERFECT כמו האדם המושלם אינו ביטוי של חז"ל
אין אצלי עקוב אחרי תגובות
האם יוכל כת"ר להסביר את ההגיון שב"משלם" במ' חרוקה
זה נראה כאילו זה חלק מדבר שלם
לי הרבה יותר מסתבר "משלם" במ' בקובוץ שאז הוא מושלם או משולם בש' בקבוץ א בשורוק וזה במשקל "מפועל".
יאיר אתמר כתב:עושה חדשות כתב:איך מנקדים את לש' חז"ל - נותן לו שכרו משלם?
רשימה בענייןנותן לו שכרו משלם - ניקוד
ח' ילון, 'משלם', תרביץ א,א (תרצ), עמ' 153-155 (והע' רי"ן אפשטיין שם עמ' 155 [= מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, ב, עמ' 809])
הנ"ל, 'ל'משלם'', תרביץ, א,ב (תרצ), עמ' 139-140
הנ"ל, 'ערכי לשון', קונטרסים לענייני הלשון העברית, ב,א (תרצח-תרצט), עמ' 12-14 [= קובץ מאמרים בלשון חז"ל, ב (תשמ), עמ' 57-59]
י' אבינרי, יד הלשון, עמ' 367
ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ב, עמ' 120-121
הנ"ל, 'הערה ל'תרביץ', מה (תשלו), עמ' 61', תרביץ, מה (תשלו), עמ' 331
צ"מ רבינוביץ, 'שרידי קרובות יניי לסדרים נוספים', תרביץ, לח (תשכט), עמ' 388 הע' 28
מ"ע פרידמן, ''משלם' בגניזת קהיר', לשוננו לד (תשל), עמ' 72-74, 237-238
הנ"ל, 'הכתובות הארץ״ישראליות מתקופת הגאונים', תעודה, א (תשמ), עמ' 82 והע' 109
Id., Jewish Marriage in Palestine, 1 (1980), p. 74
מ' בר-אשר, 'עיונים ראשונים בלשון חכמים המשתקפת בכתב-יד רומי 32 לספרי במדבר', תעודה, ג (תשמג), עמ' 159
ש"י פרידמן, תלמוד ערוך: פרק השוכר את האומנין, כרך הפירושים, עמ' 61 הע' 30
א' לוין, 'על ניקוד נותנין לו שכרו 'משלם', בית אהרן וישראל, צט [יז,ג] (תשסב), עמ' קעה-קעו
M. Sokoloff, DJBA (2020), p. 678
עושה חדשות כתב:איך מנקדים את לש' חז"ל - נותן לו שכרו משלם?
יוצא פוניבז' כתב: וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת
לכאו' ולא ימות חוזר על ה'ואל יבא', א"כ למה האתנחתא באה באמצע משפט?
והיה לכאו' מתאים יותר לחלק: ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן, ולא ימות.
- הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 6. פרק ט"ו סעיף 24.על פי רוב ניגונו של הפסוק, וממילא סדר הטעמים בו, תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק.
לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל, גם תפקיד של סימני פיסוק.
לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט
באמונתו כתב:פה, הפסוק של 16 מילים, לא יאות להניח אתנחנתא בתיבה ה:14.
כך למשל כותב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) על הפסוק בבראשית לד, כח כדלקמן: "לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו...": אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם - וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ:
וכן כתב שד"ל בפירוש לפסוק בישעיה ב, יב: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם. ועל כל נשא ושפל": כִּ֣י י֞וֹם לַייָ֧ צְבָא֛וֹת עַ֥ל כָּל־גֵּאֶ֖ה וָרָ֑ם - וְעַ֖ל כָּל־נִשָּׂ֥א וְשָׁפֵֽל:
"....אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא, וגם לא תנעם לאוזן השומעים, אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה, ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין, חולקין הפסוק לשני חלקים, ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע. אף על פי שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק,
כמו: 'בעצם היום הזה בא נח...(בראשית ז, יג): בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ - וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה:
וכן: 'את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם...(שם לד, כח)
וכן: 'וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אלים מאדמים וערות תחשים הביאו (שמות לה, כג)": וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים - וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ:
נמצאנו למדים אפוא כי לדעת שד"ל, קיים כלל בפיסוק הטעמים לפיו כאשר לא ניתן לטעות בהבנת משמעות הכתוב, הרשו בעלי הטעמים לעצמם לסטות ממבנהו התחבירי וההגיוני של הפסוק כאשר מבנה זה היה דורש את החלוקה במילה הסמוכה לסוף הפסוק, חלוקה שהיא "כבדה על הקורא". כדי לאזן את אורכן של צלעות הפסוק ולהנעים בכך את קריאתו, נהגו בעלי הטעמים להקדים את האתנחתא לאמצע הפסוק או קרוב לאמצעו.
באמונתו כתב:יוצא פוניבז' כתב:יש"כ. יש לך אולי צילום של דבריו, עם דוגמא או שנים?באמונתו כתב:פה, הפסוק של 16 מילים, לא יאות להניח אתנחנתא בתיבה ה:14.
(צ"ל בתיבה ה-16. הפסוק עצמו גדול עוד יותר, ומשני הצדדים).
(בעצם צ"ל בתיבה ה-24: ולא ימות, כשבפסוק כולו 29 מילים.
באמונתו כתב:רק אחד מן המקראות שהבאתם, מעין הפסוק שלנו הוא בארכו:
יוצא פוניבז' כתב:באמונתו כתב:רק אחד מן המקראות שהבאתם, מעין הפסוק שלנו הוא בארכו:
אם נמנה גם את הפסוקים שחלקם הראשון מופסק בסגול, אזי ניתן להוסיף על פסוקים אלו כהנה וכהנה, למשל
וְהוֹצֵאתֶ֨ם אֶת־שְׁנֵיהֶ֜ם אֶל־שַׁ֣עַר׀ הָעִ֣יר הַהִ֗וא - וּסְקַלְתֶּ֨ם אֹתָ֥ם בָּאֲבָנִים֘ וָמֵתוּ֒ - אֶת־הַֽנַּעֲרָ֗ עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר - וְאֶ֨ת־הָאִ֔ישׁ עַל־דְּבַ֥ר אֲשֶׁר־עִנָּ֖ה אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ - וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:
וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ - כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם - וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם:
ופסוק זה ללא סגול, 22 מילים לפני האתנחתא, ו-2 לאחריה
וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב - בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ - תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם - לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:
יוצא פוניבז' כתב:לא הבנתי למה בפוסקים שמובדלים מבחינה תחבירית, אפשר שלא לשים בהם אתנחתא, ואילו פסוק שהוא משפט אחד, חייבים לחלקו דווקא עם אתנחתא, אדרבה מן הסברא היה צריך להיות להיפך.
ולעצם הנושא שו"ר שכבר עמדו בזה והובא כאן
https://tablet.otzar.org/#/book/177082/ ... /0/end/0/c
במקומו העתקתי מקור אחר:
כך למשל כותב שד"ל
ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א, כ) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא, מד) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם.
ענ'י לעצמי כתב:ב'טעמא דקרא' תירץ ע"פ מה שהובא בשו"ע (אבה"ע קכט, לד) דשמות בלה"ק סופן בה"א, ובלשונות אחרים באל"ף, ומכיון שצרת נעמי נגרמה מכך שיצאה מא"י והלכה לארץ העמים, רצתה להראות את זה [דבארץ העמים קוראים באל"ף, שמדברים בלשונות אחרים]. ועע"ש לתירוץ אחר
יעקל כתב:"וחוסו נא ואל תתעלם" בלמ"ד קמוצה בפיוט ידיד נפש
מתה. מתים יחרישו (איוב יא, ג.), ממתים ידך י"י (תהלים יז, יד.), מתי מספר (בראשית לד, ל.), ויהי מתיו מספר (דברים לג, ו.). וכבודו מתי רעב (ישעיה ה, יג.), כלומר עם כבודו יהיו רעבים. וכבר כתבנו אותו בשרש מות על דעת המתרגם. מתיך בחרב יפלו (שם ג, כה.). והשם מעיר מתים (איוב כד, יב.). אין מתום בבשרי (תהלים לח, ח.), מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א, ו.), והמ"ם נוספת כמ"ם שלשום, וענין המלה הזאת אנשים. ופירוש אין מתום בבשרי לא נשאר בי צורת אנוש. ועוד נכתבנו בשרש תמס. וכן מעיר מתים מעיר שיש בה אנשים הרבה כלומר עיר נושבת. ומלת מתים לא מצאנו היחיד ממנה ומשקלה פנים, זנים כי גם להם לא נמצא יחיד אבל סאים שהוא במשקלם יש לו יחיד סאה:
כן פירשו רש"י ראב"ע ורד"ק (ובשם אביו לשון מְתים).יעקל כתב:חשבתי שמתום מלשון תום
במסתרים כתב:כן פירשו רש"י ראב"ע ורד"ק (ובשם אביו לשון מְתים).יעקל כתב:חשבתי שמתום מלשון תום
עיר מתים הוא כמו אנשי העיר (מפרשים).יעקל כתב:וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם
עַֽל־דַּ֭עְתְּךָ כִּי־לֹ֣א אֶרְשָׁ֑עיעקל כתב:איך צריך לנקד
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 104 אורחים