כתוב בשו"ע (יו"ד תכה):
העובדי כוכבים שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין מסבבים להם המיתה, ואסור להצילן. בד"א, בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם; אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו.
האם נוהג דין זה בזמננו? ואפי' את"ל שהחילונים שבימינו הם תינוקות שנשבו, מה יהיה הדין לגבי מי שהיה שומר תומ"צ ועזב את שמירת המצוות, והוא 'עומד ברשעו ושונה בו תמיד', האם אכן הדין הוא שאין מעלין אותו?
והאם מה שהחזו"א כתב (יו"ד סי' ב ס"ק כח) בשם מהר"ם לובלין (סי' יג), שהיום אין בינינו מי שיודע להוכיח, וכדי שיצא מכלל 'רעך' צריך שיוכיחו ולא יקבל, קאי גם על הדין הזה?