מסכת כתובות - הערות והארות

[אהרן תאומים]

תודה! בכל אופן ישנם גירסאות בכתב יד ראה אתר הכי גרסינן שמקדים נשתחררו לנתגיירו, עוד אפשר לדקדק מדוע פתח בלשון יחיד גיורת שבויה שפחה וסיים בלשון רבים, את המשך דבריך לא הבנתי כל כך הרי פתח בשבויה ולא בגיורת, עוד חשבתי מדוע לא כתב בלשון הבא על הגיורת שנתגיירה ועל השבויה שנפדתה ועל השפחה שנתשחררה פחותות מבנות וכו'
ומצאתי גירסא בכ"י ווטיקן 112 הבא על הגיורת ועל השפחה ועל השבוי'ה שנפדו ושנשתחררו ושנתגיירו פחותות, וגירסא זו אתי שפיר הסדר שפתח בסיפא בסיומא דרישא, גיורת שפחה שבויה - פדייה שחרור וגיור

[טור תלגא]

תימה על כבוד הרב שלא הקשה כן בדף יא.

עי"ש בריטב"א

מתני' הגיורת והשבויה: פירוש הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבוי' והשפחה דכיון שכבר נתגיירה לא בעי למקרייהו בשם כותית שהוא גנאי והא דקתני שנפדו ונתגיירו ונשתחררו ולא נקט להו לפום חשיבותיה דגיורת חביבה ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום קדימת תקונם ואשמועי' דפדיון שבוים קודמת לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרר שפחה וטעם נכון יש בדבר

וכן בתוספות יום טוב פרק א משנה ב בשם מהר"ל

הגיורת וכו' שנפדו וכו'. וכן תנן להו לקמן בריש פ"ג ובפי"א מה"א העתיק הרמב"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס"ז וסימן קע"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ"ק דעבודה זרה דף ג' [ד"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]:

ובהון עשיר שם

הגיורת והשבויה והשפחה. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם

שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש"גז (סנהדרין פב.), הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:

[אהרן תאומים]

יישר כח גדול!!!
ולא תימא שלא שאלתי שם, כי פשוט לא הבחנתי, כי זה תלוי בברכות התורה ובאהבה רבה של אותו היום

[שמואל דוד]

דף כט.
במשנה - הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
יש לעיין בשינוי הסדר פתח ב- גיורת שבויה שפחה, וסיים (שבויה)שנפדו, (גיורת)שנתגיירו, (שפחה)שנשתחררו,

תוספות עבודה זרה ג.
יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני. אורחא דתלמודא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו

וע״ע תוספות יו״ט ועוד.

[שמואל דוד]

כתובות י:

מאי אלמנה אמר רב חנא בגדתאה אלמנה על שם מנה כו׳ ואמר רב חנא בגדתאה מטר משקה מרוה ומזבל ומעדן וממשיך כו׳ ואמר רב חנא בגדתאה תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקן כו׳

האם יש איזה שייכות בין הני שלשה דברים שאמר רב חנא?

[נוריאל עזרא]

תודה! בכל אופן ישנם גירסאות בכתב יד ראה אתר הכי גרסינן שמקדים נשתחררו לנתגיירו, עוד אפשר לדקדק מדוע פתח בלשון יחיד גיורת שבויה שפחה וסיים בלשון רבים, את המשך דבריך לא הבנתי כל כך הרי פתח בשבויה ולא בגיורת, עוד חשבתי מדוע לא כתב בלשון הבא על הגיורת שנתגיירה ועל השבויה שנפדתה ועל השפחה שנתשחררה פחותות מבנות וכו'
ומצאתי גירסא בכ"י ווטיקן 112 הבא על הגיורת ועל השפחה ועל השבוי'ה שנפדו ושנשתחררו ושנתגיירו פחותות, וגירסא זו אתי שפיר הסדר שפתח בסיפא בסיומא דרישא, גיורת שפחה שבויה - פדייה שחרור וגיור

לפני גם בגמרא וגם במשניות כתוב גיורת קודם שבויה.

[באמונתו]

הנוסח במשנה קאופמן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D ... 7%81%D7%99, הנחשב כמוסמך ביותר, כגרסתנו:

הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ אוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ וכו'

הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת, וְעַל הַשְּׁבוּיָה, וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ אוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ וכו'

לענ"ד להוסיף על לעיל, לשון "נפדו" הינו נופל על "שפחה", היות ושורש שתיהם בפ"א. אחר כן חוזר אל סדר: גיורת = שנתגיירו, ושפחה = שנשתחררו.
המעבר בלשון מיחיד לרבים, לענ"ד כעין "הון עשיר" שנ"ל, כי אעפ"י שבפרטיות, לשון נפדו בשבויה, נתגיירו בגיורת, ונשתחררו בשפחה, האמת שנפדו הרי שייך גם בשפחה, וכן נתגיירו בשפחה, וכן נשתחררו בשבויה, ולכן נקט בסיפא לשון רבים, מפני שחוזרים לא על אחת מהם בלבד.
מכאן גם לזיקת שפחה ונפדו, היות ופדיון נוגע אף בשפחה.

[אהרן תאומים]

לפני גם בגמרא וגם במשניות כתוב גיורת קודם שבויה.

גם לפני ב"ה, בחפזי לא דקתי בדבריך ובתגובתי ועמך הסליחה, ובכל אופן תודה לכל המגיבם החכמותני

[שמואל דוד]

לח.

בין מתכוין לשאין מתכוין כו׳

בגליון הש״ס ציין לתוספות מ. ד״ה אחד כדרכה ע״ש שכתבו שכן דרך הש״ס לנקוט בסדר זה במקום שצריך לשנות הן ולאו וציינו התוספות לגמרא לה. בין מתכוין לשאין מתכוין.

צ״ע קצת מדוע לא כתב רעק״א ז״ל הגהתו לעיל בדף לה. ובפרט שהתוספות ציינו לגמרא לה. ולא לגמרא בדף לח.

[שמואל דוד]

כתובות מ:

פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת:
היכי שיימינן לה אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה אלא בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו ולעבדו מאי נפקא ליה מינה בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו

פתח בבתולה וסיים באינה בעולה, ולכאורה יש חילוק גדול ביניהם שהרי בתולה היינו אשה שיש לה בתולים, משא״כ אינה בעולה היינו שלא נבעלה אבל מוכת עץ שפיר נקרא אינה בעולה.

והנה רש״י כתב ״להטעימו טעם בתולה״ ומשמע שיש לה בתולים, אולם יש לומר ״חן של בתולה״ דהיינו אשה שלא נבעלה - עיין רשב״א לעיל יא. שמוכת עץ אע״פ שאין לה בתולים לא בטל חינא שהרי לא נעשה בא מעשה ע״י איש.

[שמואל דוד]

כתובות מא.

דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דלמא לא ניחא ליה לאביה ניחא ליה לאביה מאי דלמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה

לא הבנתי, חדא מדוע איכפת לן שיש קרוב רחוק במדינת הים דלא ניחא ליה בכך, ועוד ק״ק מהיכא תיתי שיש אחד כזה. מלשון הגמרא ״אי אפשר דליכא חד״ כו׳ משמע שזה ודאי.

[עזריאל ברגר]

לח.

בין מתכוין לשאין מתכוין כו׳

בגליון הש״ס ציין לתוספות מ. ד״ה אחד כדרכה ע״ש שכתבו שכן דרך הש״ס לנקוט בסדר זה במקום שצריך לשנות הן ולאו וציינו התוספות לגמרא לה. בין מתכוין לשאין מתכוין.

צ״ע קצת מדוע לא כתב רעק״א ז״ל הגהתו לעיל בדף לה. ובפרט שהתוספות ציינו לגמרא לה. ולא לגמרא בדף לח.

זכורני ששמעתי שרעק"א עצמו אמר שאת ההגהות האלו הוא כתב מקופיא, ולכן אין לדקדק בהן כל-כך.

[עזריאל ברגר]

כתובות מא.

דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דלמא לא ניחא ליה לאביה ניחא ליה לאביה מאי דלמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה

לא הבנתי, חדא מדוע איכפת לן שיש קרוב רחוק במדינת הים דלא ניחא ליה בכך, ועוד ק״ק מהיכא תיתי שיש אחד כזה. מלשון הגמרא ״אי אפשר דליכא חד״ כו׳ משמע שזה ודאי.

העיקר הוא שיש כאן "חב לאחריני" וממילא הודאת בעל דין איננה תקפה.

[שמואל דוד]

יישר כח רב עזריאל!

[שמואל דוד]

כתובות מו:

אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה קא ממעט והא לא דמיא הא יציאה להא יציאה התם גבי אדון נפקא לה מרשותיה לגמרי יציאה דאב אכתי מחסרא מסירה לחופה מהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה

לא הבנתי, עדיין לא דמיא, אצל האדון יצאה לגמרי אבל אצל הפרת נדריה עדיין היא ברשות האב שיכול להפר נדריה (עם הבעל) וצ״ע

[שמואל דוד]

כתובות מו.

אזהרה למוציא שם רע מנלן ר' אלעזר אמר מלא תלך רכיל רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר ונשמרת מכל דבר רע מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ור' נתן מאי טעמא לא אמר מהאי ההוא אזהרה לב"ד שלא יהא רך לזה וקשה לזה

מנ״ל לרב נתן הך דאל יהרהר ביום?

מנ״ל לרב אלעזר הך אזהרה שלא יהא רך לזה וקשה לזה?

[באמונתו]

כתובות מו:
אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה קא ממעט והא לא דמיא הא יציאה להא יציאה התם גבי אדון נפקא לה מרשותיה לגמרי יציאה דאב אכתי מחסרא מסירה לחופה מהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה
לא הבנתי, עדיין לא דמיא, אצל האדון יצאה לגמרי אבל אצל הפרת נדריה עדיין היא ברשות האב שיכול להפר נדריה (עם הבעל) וצ״ע

עיין חידושי הריטב"א.

[שמואל דוד]

נד. נד:

פורנא - רווחא

מדוע שינה הגמרא בלשונה?

[באמונתו]

פרנא/פורנא, לשון המיוחד למוהר/ריווח הכתובה והנדוניה הוא, ע"ע לקמן סז, א:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:
גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא מהם.
אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי, אשה גובה פרנא מהם.
ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא, אשה גובה פרנא מהן.
אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני ארנקי דמחוזא, אשה גובה פרנא מהם...

ראה המצורף פה:

[שמואל דוד]

כתובות סב:

כפו מטתו וברש"י כדת המתאבלים שחייבים בכפיית המטה כו'

צ"ע דהול"ל כפו מטתה או מטתן שהרי אשתו (ובניו) חייבים בכפיית מטותיהם ולא מיטת המת.

[שמואל דוד]

כתובות סג.

שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא אמר איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי

לכאורה קשה, מדוע עד עכשיו לא התיר נדרו. וכי זה פעם הראשונה שגברא רבה בא לעיר. ולמה רק אחר כ״ד שנה כשבא ר״ע אז ביקש להתיר נדרו וצ״ע.

[עזריאל ברגר]

כתובות סב:

כפו מטתו וברש"י כדת המתאבלים שחייבים בכפיית המטה כו'

צ"ע דהול"ל כפו מטתה או מטתן שהרי אשתו (ובניו) חייבים בכפיית מטותיהם ולא מיטת המת.

אוי"ל שנקט לשון נקיה, וכוונתו למיטה שלו ושל אשתו.

[בברכה המשולשת]

פרנא/פורנא, לשון המיוחד למוהר/ריווח הכתובה והנדוניה הוא, ע"ע לקמן סז, א:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:
גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא מהם.
אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי, אשה גובה פרנא מהם.
ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא, אשה גובה פרנא מהן.
אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני ארנקי דמחוזא, אשה גובה פרנא מהם...

ראה המצורף פה:

ורבות בירושלמי

[באמונתו]

כתובות סב:
כפו מטתו וברש"י כדת המתאבלים שחייבים בכפיית המטה כו'
צ"ע דהול"ל כפו מטתה או מטתן שהרי אשתו (ובניו) חייבים בכפיית מטותיהם ולא מיטת המת.

ראה המצורף:

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שמואל דוד]

דף קיב

אכלו שליש והפקירו שליש והאכילו לבהמתן כו׳

צ״ע האיך אכלו קודם בהמתן?

[עזריאל ברגר]

אולי נתנו בתחילה לבהמה מאכלי-בהמה, ואכלו בעצמם, ואחרי שראו שיש עודף-גדול - רק אז נתנו ממאכל האדם לבהמה.

[שמואל דוד]

אולי נתנו בתחילה לבהמה מאכלי-בהמה, ואכלו בעצמם, ואחרי שראו שיש עודף-גדול - רק אז נתנו ממאכל האדם לבהמה.

יישר כח! שמעתי מחכ״א שליט״א לתרץ דהנה יש להקשות עוד האיך נתנו מאכל אדם לבהמות (ועיין אהל משה) ויש ליישב שהיה להם הרבה אוכל ולא היה להם מה לעשות עמו, ואחר שאכלו שליש, והפקירו שליש עדיין היה להם עוד, ולכן נתנו לבהמן ודו״ק

[זה לעומת זה]

הגמ' בכתובות (כא.) אומרת וכך נפסק בטור ובש"ע (מו יא) שהאומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי ונצטרף עמו אחר מן השוק פסול דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד.
ותמהתי דהלא כל בסיס הקיום של זה כתב ידי הוא מחמת שמעיד על מנה שבשטר ולא על כתב ידו ולכת"י אה"נ בעי שנים (וכדעת ר"י שם).
ומהשתא הלא כת"י של חבירו הוא ודאי מעיד על כת"י ולא על מנה שבשטר וככל קיו"ש דעלמא וא"כ למה נחשב דנפיק כוליה ממונא נכי ריבעא אפומיה, הלא חציו יוצא על פיו וחציו השני יוצא על פי העד החתום בשטר וכל מעשיהם הוא רק הקיום.

[HaimL]

כיוון דשטרא בעי קיום, ואם לא יקיימוהו לא חזי לגבות את המנה שבשטר, שפיר קרינן ביה יקום דבר, דגבי בשטר אפומייהו דהעד החותם וזה שנצטרף לו מן השוק. ואם העד החותם מעיד על המנה, נמצא שהוא עד יחיד בהאי פלגא, וחד מתרי בקיום של חתימת השני, ונמצא דתלתא רבעי נפיק אפומיה, ובעינן על פי שניים עדים, וליכא.

[HaimL]

אבל אי איכא למתמה, הכי איכא למתמה. דאי טעמא דמחמרינן מספיקא לרבי, דאי על מנה שבשטר הם מעידים, נפיק המנה נכי רבעא אפומיה דהחותם, ה"נ אם יעידו שניים מן השוק על כת"י של המת, בעינן ע"פ שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר, וליכא, דכי היכי דבתרי בעינן דנפיק פלגא אפומיה דחד ופלגא אפומיה דאידך, ה"נ בתלתא, צ"ל דבעינן דנפיק שליש אפומיה דחד, ושליש אפומיה דהשני ושליש אפומיה דהשלישי, והכא לא נפיק אלא פלגא אפומיה דהחותם, ורבעא אפומיה דחד מן השוק ורבעא אפומיה דחברו מן השוק, והיה צ"ל פסול, אלא א"כ יעידו שניים מן השוק על כת"י שני החותמים, ואז נפיק פלגא אפומיה דכל חד מתרווייהו.

[עזריאל ברגר]

נלפענ"ד שעיקר הענין הוא מפני שקיום שטרות דרבנן, וחכמים גזרו במקום שנראה לעם שיוצא דברים מוזרים ולא במקום שזה נראה הגיוני.

[חלא בר חמרא]

עיקר הענין של נכי ריבעא מיוסד על ההגיון הפשוט, שכשהתורה הצריכה ב' עדים ולא סמכה על אחד, בע"כ שא"א לסמוך על אחד, אם מחשש שקר או טעות, או אפי' גזיה"כ, אבל עכ"פ אין כחו בריא להטיל עליו הכל, וכשעד אחד לוקח אחריות גם על קיום החתימה השניה נמצא שרוב הענין נסמך עליו, ואין בכחו לשאת כל כך. אבל אין שום טעם כשנמצאים כאן במקרה שלש עדים, להצריך לחלק את העדות לפי שליש, וז"ב.

[זה לעומת זה]

אבל אי איכא למתמה, הכי איכא למתמה. דאי טעמא דמחמרינן מספיקא לרבי, דאי על מנה שבשטר הם מעידים, נפיק המנה נכי רבעא אפומיה דהחותם, ה"נ אם יעידו שניים מן השוק על כת"י של המת, בעינן ע"פ שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר, וליכא, דכי היכי דבתרי בעינן דנפיק פלגא אפומיה דחד ופלגא אפומיה דאידך, ה"נ בתלתא, צ"ל דבעינן דנפיק שליש אפומיה דחד, ושליש אפומיה דהשני ושליש אפומיה דהשלישי, והכא לא נפיק אלא פלגא אפומיה דהחותם, ורבעא אפומיה דחד מן השוק ורבעא אפומיה דחברו מן השוק, והיה צ"ל פסול, אלא א"כ יעידו שניים מן השוק על כת"י שני החותמים, ואז נפיק פלגא אפומיה דכל חד מתרווייהו.

אי משום הא לא כ"כ קשה לי, דעדותו על המנה הראשון כמוה כעדות שנים, ודומה למצב שיש ארבעה עדים שיוצא רבע על פי אחד ועד חצי ודאי ש"ד.
אבל עיקר קושייתי כן קשה לי ולא הבנתי מה הועלת בתירוצך.

[HaimL]

עיקר הענין של נכי ריבעא מיוסד על ההגיון הפשוט, שכשהתורה הצריכה ב' עדים ולא סמכה על אחד, בע"כ שא"א לסמוך על אחד, אם מחשש שקר או טעות, או אפי' גזיה"כ, אבל עכ"פ אין כחו בריא להטיל עליו הכל, וכשעד אחד לוקח אחריות גם על קיום החתימה השניה נמצא שרוב הענין נסמך עליו, ואין בכחו לשאת כל כך. אבל אין שום טעם כשנמצאים כאן במקרה שלש עדים, להצריך לחלק את העדות לפי שליש, וז"ב.

אבל מדברי רש"י ז"ל,
---
ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה
---

אין נראה שהוא מהטעם שכתב כבודו, היינו שאין בכוחו של עד אחד לשאת יותר מחצי עדות,
אלא גזה"כ שפעולת העדות (כגון הכא, שמוציאים ממון) צ"ל שווה בשניהם, וה"נ צריך לומר
שבשלושה עדים בעינן שפעולת העדות תהיה שווה בין שלושתם.

[HaimL]

אבל אי איכא למתמה, הכי איכא למתמה. דאי טעמא דמחמרינן מספיקא לרבי, דאי על מנה שבשטר הם מעידים, נפיק המנה נכי רבעא אפומיה דהחותם, ה"נ אם יעידו שניים מן השוק על כת"י של המת, בעינן ע"פ שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר, וליכא, דכי היכי דבתרי בעינן דנפיק פלגא אפומיה דחד ופלגא אפומיה דאידך, ה"נ בתלתא, צ"ל דבעינן דנפיק שליש אפומיה דחד, ושליש אפומיה דהשני ושליש אפומיה דהשלישי, והכא לא נפיק אלא פלגא אפומיה דהחותם, ורבעא אפומיה דחד מן השוק ורבעא אפומיה דחברו מן השוק, והיה צ"ל פסול, אלא א"כ יעידו שניים מן השוק על כת"י שני החותמים, ואז נפיק פלגא אפומיה דכל חד מתרווייהו.

אי משום הא לא כ"כ קשה לי, דעדותו על המנה הראשון כמוה כעדות שנים, ודומה למצב שיש ארבעה עדים שיוצא רבע על פי אחד ועד חצי ודאי ש"ד.
אבל עיקר קושייתי כן קשה לי ולא הבנתי מה הועלת בתירוצך.

א"כ, אז מדוע לא סגי בחותם עצמו ועוד אחד מן השוק, שאם בעדות שהוא ושניים מן השוק מעידים, עדותו על חצי המנה כמוה כעדות שניים,
ה"נ, אם מעידים רק החותם ואחד מן השוק, אז בחצי המנה הראשון, צ"ל דעדותו היא כשניים, ומה אכפ"ל דנפיק כוליה ממונא נכי רבעא אפומיה,
דבכ"א משני חצאי המנה בעינן ע"פ שניים עדים, ואיכא (דבחצי הראשון הוא כשניים, ובחצי השני נפיק רבעא אפומיה ורבעא ע"פ אחד מן השוק).

[HaimL]

ושמא אפשר לומר דמה שמעיד החותם על המנה שבשטר ועוד שניים מן השוק מעידים על כת"י המת, ואין בעדותו סייעתא להם ואין בעדותם סייעתא לו, ממילא נפיק שליש מנה אפומיה דכל חד מינייהו, וסרה תמיהתי מעיקרא.

[עזריאל ברגר]

ושמא אפשר לומר דמה שמעיד החותם על המנה שבשטר ועוד שניים מן השוק מעידים על כת"י המת, ואין בעדותו סייעתא להם ואין בעדותם סייעתא לו, ממילא נפיק שליש מנה אפומיה דכל חד מינייהו, וסרה תמיהתי מעיקרא.

אם יוזמו שלשתם - לכאורה הוא ישלם מחצה והם כל אחד רבע, ולא שלישים.

[HaimL]

בתוד"ה רב הונא ורב יהודה אמרי חייב,
וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם
---
ותימה, דשבקו הפשיטות בגמרא, דקאי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, למאן דס"ל ברי עדיף. דאפשר לתרץ בטוענו שמא, והודה לו בחצי, דלכ"ע אם אמר בכוליה לא ידענא פטור, ואם הודה בחצי, צ"ל דחייב שבועת מודה מקצת הטענה, ומשאיל"מ ובבנו פטור משבועה, דלא ה"ל לידע בנכסי אביו.

[תוכן]

בתוד"ה רב הונא ורב יהודה אמרי חייב,
וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם
---
ותימה, דשבקו הפשיטות בגמרא, דקאי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, למאן דס"ל ברי עדיף. דאפשר לתרץ בטוענו שמא, והודה לו בחצי, דלכ"ע אם אמר בכוליה לא ידענא פטור, ואם הודה בחצי, צ"ל דחייב שבועת מודה מקצת הטענה, ומשאיל"מ ובבנו פטור משבועה, דלא ה"ל לידע בנכסי אביו.

אין נשבעין על טענת שמא, חוץ מאותן שמנו חכמים שבועות מ"ח ב'.