HaimL כתב:נ"ל שהיאך היא הצורה הנכונה. האיך, היא משמעות אחרת, כמו בגמרא גיטין וב"ק,
HaimL כתב:ולגוף שאלת כבודו, אין אלו שתי הגדרות, אלא הגדרה אחת, דכל שלא היה חפצו בגוף הדבר שייעשה, לא קרינן ביה כלל מלאכת מחשבת ולא אסרתו התורה. דאף אם מתקן איזה דבר במלאכה (כגון במת, להציל מטומאה), מאחר ולא היה חפצו בגוף הוצאת המת (דניחא ליה דלא היה המת ולא היה צריך להוציאו), ונמצא דאינו עושה מחמת רצונו שהדבר ייעשה, אלא רק מחמת שבאה לו, ורצונו לסלקה מעליו.
עיון כתב:HaimL כתב:נ"ל שהיאך היא הצורה הנכונה. האיך, היא משמעות אחרת, כמו בגמרא גיטין וב"ק,
ציינתי לעיל שאנו רואין בגמרא גיטין על מאמר אחד [האיך נתספחה שדך] כתוב בב' האופנים.
עיון כתב:HaimL כתב:ולגוף שאלת כבודו, אין אלו שתי הגדרות, אלא הגדרה אחת, דכל שלא היה חפצו בגוף הדבר שייעשה, לא קרינן ביה כלל מלאכת מחשבת ולא אסרתו התורה. דאף אם מתקן איזה דבר במלאכה (כגון במת, להציל מטומאה), מאחר ולא היה חפצו בגוף הוצאת המת (דניחא ליה דלא היה המת ולא היה צריך להוציאו), ונמצא דאינו עושה מחמת רצונו שהדבר ייעשה, אלא רק מחמת שבאה לו, ורצונו לסלקה מעליו.
ויריעה שנפל בה דרנא, הלא ג"כ ברצונו לא באה לו וכל מגמתו לסלק מעליו הנזק שבאה לו בלא רצונו.
עיון כתב:
חזינן בדברי רש"י אלו שני הגדרות אשר לכאורה נראים כשני דברים נפרדים, והיינו כי קודם כתב דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואח"כ כתב עוד הגדרה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה. וברצוני לדעת האם שני דברים אלו חדא נינהו או הם באמת שני הגדרות.
HaimL כתב:עיון כתב:HaimL כתב:ולגוף שאלת כבודו, אין אלו שתי הגדרות, אלא הגדרה אחת, דכל שלא היה חפצו בגוף הדבר שייעשה, לא קרינן ביה כלל מלאכת מחשבת ולא אסרתו התורה. דאף אם מתקן איזה דבר במלאכה (כגון במת, להציל מטומאה), מאחר ולא היה חפצו בגוף הוצאת המת (דניחא ליה דלא היה המת ולא היה צריך להוציאו), ונמצא דאינו עושה מחמת רצונו שהדבר ייעשה, אלא רק מחמת שבאה לו, ורצונו לסלקה מעליו.
ויריעה שנפל בה דרנא, הלא ג"כ ברצונו לא באה לו וכל מגמתו לסלק מעליו הנזק שבאה לו בלא רצונו.
זו אחת מקושיות התוספות על רש"י ז"ל, במחלוקת שהבאת. הא חזינן בדבריהם ז"ל, שכך הבינו בדבריו, שפטור דמשום שלא היה ברצונו שיהיה כלל בעולם, ה"ל מלאכה שאצל"ג.
ואם לתרץ את רש"י ז"ל לשיטתו, אפשר לפרש דשמא אפשר להניח את היריעה כך, בלי שום תיקון. או, אם ירצה, יוכל לעשות יריעה חדשה, במקום היריעה שנפל בה דרנא. אבל אם נמלך בדעתו לתקן את החור ביריעה, ה"ל השתא צריכה לגופה, מה שאין כן במת, דא"א בעניין אחר להציל מן הטומאה, וכל כה"ג.
עיון כתב:חזינן בדברי רש"י אלו שני הגדרות אשר לכאורה נראים כשני דברים נפרדים, והיינו כי קודם כתב דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואח"כ כתב עוד הגדרה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה. וברצוני לדעת האם שני דברים אלו חדא נינהו או הם באמת שני הגדרות.
פוטר היה רבי שמעון אף כמוציא את המת יקוברו פירוש משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי שאין לו הנאה לא בהוצאחו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן לקמן ק"ז ב' צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן לעיל ל"א ב' כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה שאין הנאה לו בגופו של כבוי אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש.
ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש ומלאכה הצריכה ממש הוא, והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפרק א"ר עקיבא שהוא חייב אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.
עיון כתב:HaimL כתב:
זה לכאורה סברא רחוקה לתרץ דברי רש"י.
ואולי יתכן לומר דגם לדברי רש"י הכוונה באומרו ברצונו לא באה לו היינו שכל המשך פעולתו הוא שלא ברצון, ואז דייקא הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל אם למעשה כעת נהנה ממלאכתו, לא מיקרי שעושה פעולת סילוק כלל שהרי ברצונו באה אליו, ולכן יריעה שנפל בה דרנא מכיון שלמעשה בעת הזאת נהנה ממלאכתו נאסר, משא"כ לגבי מת כל המשך פעולתו שעושה הוא שלא ברצון כלל דברצונו לא רצה שיהיה כאן מת כלל.
דאלת"ה נימא שאם אדם בישל בשבת עקב היותו רעב מאוד שלא יתחייב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וברצונו לא רצה שיהיה כלל רעב, וכל מעשהו בבישול זה אינו אלא לסלק מעליו חרפת הרעב, אלא ודאי כדפירשנו דצריך שיהיה ג"כ כל המשך פעולתו שלא ברצון, והבן.
HaimL כתב:
ויש אומרים שאפילו מלאכת הקלקול אין צריך שיהיה התיקון יותר טוב מבתחלה חוץ ממכבה הנר שאינו חייב אלא אם כן נתכוין להבהב הפתילה ע''י כיבוי זה שתהא נוחה לחזור ולהדליקה אבל אם אינו חושש על הבהובה אלא שמתכוין בכיבויו לחוס עליה שלא תדלק כולו עכשיו אף על פי שמתכוין כדי לחזור ולהדליקה לאחר זמן מכל מקום עיקר גוף הדבר שמלאכת הכבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשה שהאור אחז בו וכיון שאין כוונתו בכיבויו בשביל שצריך לפחם זה אלא בשביל שצריך לשאר הפתילה שלא אחז בה האור והרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לדבר אחר שאין המלאכה נעשית בו:
עיון כתב:תלי"ת מצאתי בחידושים לחד מן קמאי ה"ה הרשב"א ז"ל שכתב דברים ברורים אשר א"צ לפנים, ומדבריו יוצא ששני ענינים אלו קשורים אחד בשני, וכה דבריו:
HaimL כתב:למען הדיוק, היה צריך לכתוב, מלאכה שאינה נצרכת לגופה, או, מלאכה שאינו צריך לגופה, או, מלאכה שאין צריכים לגופה. אבל גם מלאכה שאינה צריכה לגופה (או שאין צריך לגופה), שפיר.
נ"ל שהיאך היא הצורה הנכונה. האיך, היא משמעות אחרת, כמו בגמרא גיטין וב"ק,
ור"ע סבר מיטב שדהו ישלם דהאיך דקא משלם (דהאיך = של זה).
עיון כתב:אבקש באם ת"ח אחד יוכל להסביר בכאן "דעת הרמב"ן" בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה,
כמדומני שראיתי פעם בקהלות יעקב במס' שבת אריכות בזה.
זה לעומת זה כתב:למדתי סוגיא זו זה עתה ונתקשיתי רבות בקושייתך.
אולם דברי רש"י שהזכרתי לכאורה מורים על עניין אחר, והיינו שאין הסיבה דברצונו לא באה לו היינו שלא היה רוצה את עצם הסיבה וכמו שכבר הקשו תוס' על דבריו צד., אלא כוונת רש"י דברצונו לא תעשה המלאכה היינו שאין לו תועלת מגוף המלאכה, וכמו זב דאין לו צורך בהזיבה, והוא מבט מחודש על דברי רש"י, דאין העניין מחמת שלא הייתה באה הסיבה אלא שאין לו צורך בתועלת הנקרית וממילא אין לו צורך במלאכה.
סילוק נזק כמוהו כמו שאין לו צורך בתועלת הנקרית דהלא אין לו תועלת בתוצאה.
דוגמה לזה היא כיס של זב מחד וצד נחש שלא ישכנו מאידך.
בשניהם אין לו תועלת חיובית בכך שהכיס אוגר את הזיבה ולא שהנחש ניצוד ומוכן לשימושי האדם, אלא כל מגמתו ומטרתו להיפטר מן הנזק המתרגש עליו, וזש"כ רש"י דאינה אלא לסלקה מעליו וממילא אין לו תועלת בה.
עיון כתב:אמנם יעויין בדברי רש"י בדף ל"א ע"ב שכתב בד"ה אפי' בפתילה וז"ל: בפתילה נמי ליפטר דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה וכו', הרי להדיא שרש"י מפרש לכאו' שגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו דברצונו הוה ניחא ליה אם לא היה שם מעולם, ועל כן מוכרחים לבאר דברי רש"י דכוונתו שברצונו לא באה לו לא אז ולא עתה כל המלאכה מעיקרא וכנתבאר.
עיון כתב:וכגון הוצאת המת שאינו רוצה בכל העת שעושה המלאכה שיהיה כאן איזה מת בכלל
זה לעומת זה כתב:עיון כתב:אמנם יעויין בדברי רש"י בדף ל"א ע"ב שכתב בד"ה אפי' בפתילה וז"ל: בפתילה נמי ליפטר דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה וכו', הרי להדיא שרש"י מפרש לכאו' שגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו דברצונו הוה ניחא ליה אם לא היה שם מעולם, ועל כן מוכרחים לבאר דברי רש"י דכוונתו שברצונו לא באה לו לא אז ולא עתה כל המלאכה מעיקרא וכנתבאר.
אם נפרש כך הרי שקמה גם ניצבה ביתר שאת קושיית התוס' צד. דאין לך אדם שמתחייב בשבת דתמיד ברצונו שלא יהא רעב ויצטרך לאכול ואין לדבר סוף.
זה לעומת זה כתב:עיון כתב:וכגון הוצאת המת שאינו רוצה בכל העת שעושה המלאכה שיהיה כאן איזה מת בכלל
וגם בזה הנה מקום איתי לחלוק על פירושך זה, הנה תורף דברי רש"י כלפי הוצאת המת הוא דאין לו צורך בהיות המת ברשות הרבים אלא אך שלא יהא ברשות היחיד וברצונו מעולם לא היה ברשות היחיד, ראה ברש"י יב. ד"ה הא ר"י, שם כותב וז"ל: מוציא המת במיטה חייב ואע"ג דהוצאת המת לא ניח"ל ביה עכ"ל, וא"כ רש"י שפתיו ברור מללו דברצונו לא היה מוציא את המת, והיינו שאין לו תועלת מעיקר המלאכה דברצונו אין צורך בהוצאת המת.
אבל זה ודאי דאין מקום לטעון דברצונו לא היה רעב ומבשל או מתקרר ומבעיר אש, כיון דהשתא הוא רעב וקר לו והוא צריך למלאכה זו הרי שחשיב ניח"ל גמור, ורק היכן שאין לו תועלת מעיקר תוצאת המלאכה חשי' ברצונו לא באה לו.
וסעד נוסף לדברי אביא משמעתתא דמקלקל בחבורה ובהבערה, ושם בין השיטין כתב רש"י לדעת ר"ש דאין לך מבעיר שחייב בשבת, דלעולם הוא מקלקל דעיקר ההבערה אין לו תועלת בה בגוף האש, אלא רק תועלת חיצונית, ותועלת זו היא מלא' שאצל"ג, ואם משום עצם האש הבוערת הרי שהיא מקלקל אצל עצים דהם אינם משתבחים בהבערה, עיי"ש באורך קו. (כד עסקי' בהאי שמעתתא תמהתי טובא וכי מבעיר מלאכתו אצל עצים? מלאכתו אצל אש, ואין התועלת אצל אחרים אלא בגוף המלאכה, והדברים עתיקים ואכמ"ל)
עכ"פ רש"י מביא את מקלקל ומלא' שאצל"ג בקשר עניין ומעמיד שעיקר מלאכת הבערה היא מלאכה שאצל"ג כיון שהתועלת היא בדבר המתבשל ולא באש עצמה.
ולפי"ד שמלא' שאצל"ג היינו שאין לו תועלת בגוף מלאכה א"ש (ואם שיש לתמוה כאשר הוספנו במוסגר מ"מ הדברים מתקבלין על לב), אמנם אם כאשר כתבת דברצונו לא באה לו היאך (או האיך...) יכונו דברי רש"י, הלא עיקר מלאכת ההבערה ודאי הוא צריך לה וברצונו באה.
והשתא דאתי' להכי שומה עלינו להכין דברי רש"י גבי מבעיר כאשר הבאתם.
ובראשית אודה שאין בידי מענה ברור על קושיא זו דהלא דברי רש"י מפורשים והכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות, אבל נראה לי שהכיוון צריך להיות שכלפי הכיבוי ניח"ל אם לא הובערה מעולם ואין הכיבוי משתבח יותר עקב ההבערה הראשונה ומהשא כלפי הכיבוי דוקא אין לו תועלת מגוף מלאכת ההבערה, ועדיין צ"ע.
זה לעומת זה כתב:אחר העיון עולה בדעתי חלוקה חדשה בדעת רש"י.
יש חילוק אם הנזק כבר קרה או לא, ואבאר.
יש מלאכות שעניינן סילוק / תיקון נזק, כגון קורע יריעה שנפל ביה דרנא ותופר אותו הקרע ומפיס מורסא לעשות לה פה שעניינה תיקון הגוף מן המורסא, ורוב המלאכות שעניינן תיקון והשבחת המציאות כבונה ומבשל ודומיהם.
במלאכות שהמה תיקון או סילוק נזק יש חילוק גדול בין נזק שנעשה לנזק שטרם נעשה, והיינו, אחר שנפל הדרנא ביריעה הרי שהנזק כבר קרה, ואני בא לתקן את הנזק, ובכה"ג ל"ח אצל"ג, דכרגע יש נזק ואני מתקן אותו הרי שאני משביח את המציאות בעולם וחייב וכאן אין מקום לומר ברצונו לא באה לו, דכרגע יש נזק ועליך מוטל לתקנו וכרגע ברצונך לפעול המלאכה לתכליתה ולצורכה.
ניקח רגע את המקור של אצל"ג הלא הוא חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, כאן אין סילוק נזק כלל ועיקר, אין הוא מסלק שום נזק ממנו, אך ברצונו לא באה לו דהיינו שאין לו תועלת בחפירת הבור שהיא הבניין אלא רק תועלת מהעפר התיחוח שנפרד מהקרקע, וא"כ אין לו תועלת בכלל מעיקר המלאכה.
ומהשתא אם נתפוס כדוג' צד נחש שלא ישכנו יש מקום לדון לחייבו דהלא כרגע הוא רוצה וצריך לצוד וכאשר ביארנו בקורע ותופר, וכך בעצם הק' תוס' כנזכר דאין כאן מקום לומר ברצונו לא באה לו כי כרגע יש נחש.
אבל יש סיבה אחרת לפוטרו, והיא שעדיין אין לו תועלת בגוף המלאכה כיון שזה רק סילוק נזק ואין לו תועלת ישירה מעצם העובדה שהנחש ניצוד אלא רק מזה שלא מזיק וחוזר להיות כחופר גומא דאין לו תועלת בגוף המלאכה וברצונו לא באה לו המלאכה.
זה לעומת זה כתב:זכינו לדין דעיקר דין מלא' שאצל"ג הוא מחמת דאין לו תועלת בגוף המלאכה, והגדרת תועלת בגוף מלאכה יכול לבוא מב' אופנים, או משום שאין רוצה וצריך לתוצאה זו או דצירך לתוצאה זו אבל לצורך אחר.
ומהשתא יש בנ"ט קצת לישב דברי רש"י גבי מבעיר דברצונו שלא הובערה מעולם דכלפי הכיבוי או לו כל שימוש בזה שהנר הובער וכבה וממילא ברצונו לא באה לא, ואולי הוספתי בזה הבנה וד' יאיר עינינו
עיון כתב:לדוגמא הוצאת המת: כל המשך פעולתו שלא ברצון הוא, יריעה שנפל בה דרנא: ודאי שמעיקרא לא היה רוצה להכנס לעסק ביש כזו, אבל כעת רוצה בהקריעה בכדי לתקן הבגד, כיבוי פתילה: אינו רוצה כלל וכלל כל הכיבוי וברצונו היה מעדיף שלא יבער כאן אש, וכל פעולתו שלא ברצון הוא, וכן הלאה והלאה.
עיון כתב:ומה שכבודו הביא מדברי רש"י דף י"ב. לא ראיתי שם שום דבר שיכריע לנגדי, ואולי יוכל מע"כ לציין להיכן כוונתו.
עיון כתב:אולי לא הבנתי ככל הצורך דברי מע"כ, אבל תמהתי טובא הלא רש"י כתב בעצמו הגדרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה, והם, ברצונו לא באה לו, ועוסק בפעולת סילוק, ומנ"ל להמציא שכוונת רש"י הוא שמלאכה שא"צ לגופה היינו שאין לו תועלת במלאכה, במח"כ זהו דברי התוס' שכל שאינו מכוין לתכלית המלאכה, מלאכה שא"צ לגופה הוא.
עיון כתב:חזינן בדברי רש"י אלו שני הגדרות אשר לכאורה נראים כשני דברים נפרדים, והיינו כי קודם כתב דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואח"כ כתב עוד הגדרה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה. וברצוני לדעת האם שני דברים אלו חדא נינהו או הם באמת שני הגדרות.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 228 אורחים