Re: ייחוד מברשת שיניים לשבת-פלפול בדברי מרן הגרע"י זצ"ל

[איתן נוי]

האם דברו בפורום לעומק בעניין ייחוד מברשת שיניים לשבת שכתב הגרע"י זצ"ל ביביע אומר ח"ד סי' ל. כאחד מ-ו' עניינים שצריך לשים לב אליהם למי שמצחצח שיניו בשבת. וכתב על ייחוד המברשת "נכון להחמיר" משום עובדין דחול. מחיטוט עמוק בסוגייא עולה שלא שייך בזה עובדין דחול.

*אשמח להערות בנושא.
ובכן בסייעתא דשמייא:
חלק א'.
האם יש בעיה להשתמש בשבת במברשת שיניים שמשתמש בה ביום חול או שצריך להקצות מברשת שיניים לשבת?
1. בילקוט יוסף שבת (כרך ד-ה עמ' עה סעי' יג) כתב: "וכן נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת, כדי להינצל מחשש עובדין דחול".
ושם הערה כד' (בנידונים השונים, לא דן כלל בעניין "ייחוד מברשת שיניים לשבת") .

2. ומקורו ברוך משו"ת יביע אומר ח"ד, סימן ל (בסוף התשובה ממש) נגע הגרע"י זצ"ל בדין "ייחוד המברשת". וכתב: "ומיהו נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת (כדי להינצל מעובדין דחול). וכמו שמצינו בגמ' (שבת קמז:) רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא (לשבת). עיי"ש. וע' במג"א (סי' שכז) ובאחרונים שם". עכ"ל.
וכן הזכיר להא בשו"ת יחוה דעת (ח"ז סי' ס סוף אות ג): "ומכל מקום טוב שתהיה מברשת מיוחדת לשבת כעין מה שאמרו בשבת (קמז:) , שלא יהיה כעובדין דחול". עכ"ל.
כן כתב הגר"ח נאה בספר "קצות השולחן" (ח"ו בדי השולחן הערה ט"ז): "ונראה דה"ה במברשת שקורין "בארשט" העשויה משערות בע"ח שרוחצין ומשפשפין בה. אם אינה מיוחדת לשבת אסור לרחוץ בה, דהוי כדרך חול, אבל במיוחדת לשבת מותר".
ואף כאן לא נימק טעמא דעובדין דחול מאי היא. כו"כ כתב בשו"ת מנחת יצחק "בנדון מברשת שינים" וכו'. (חלק ג סימן נ אות ג). "ובנידון דידן יהיה נראה להקל אם אין חשש אחר, שיעשו מברשת מיוחדת לשבת, בשינוי מהמברשת שמשתמשים בחול, וכגוונא דאיתא במס' שבת (קמ"ז:)". וכו'. ואף הוא לא הטעים טעמא מאי. וצ"ע.

[איתן נוי]

חלק ב'.

3. והנה שורש דין זה, כתב מרן השו"ע (סי' שכז ס"ג) "אין מגרדין בכלי העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה".

4. וכתב המג"א (סק"א): "העשוי לכך. ואמרינן בגמ' דאם היה לו מגרדת המיוחדת לשבת שרי. ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת עססי' ש"ג". עכ"ל. וכ"כ המשנ"ב סק"י.

5. ובמחצית השקל שם (סק"א) "אבל רש"י פירש מגררתא דכספא לשבת עכ"ל . ומאי דוחקיה לרש"י לפרש לשבת אע"כ דלא ניחא ליה לפרש דהם דברים בעלמא אלא דינא אשמועינן דאם מיוחד לשבת מותר. ולכן אמו כשרצתה לייחד מגררת לשבת עשאתו לכבוד שבת. וא"כ על כרחך כשמייחדו לשבת מותר קמ"ל הש"ס האי דינא". עכ"ל מחצית השקל.

[איתן נוי]

חלק ג'.

6. במשנה שבת קמז. "אבל לא מתעמלין ולא מתגררין". וכתב רש"י- "דהוי עובדא דחול".

7. ובגמ' שם (קמז:) איתא "ת"ר אין גוררין במגררת בשבת. רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא". עכ"ל הגמ'.
וכתב רש"י "מגררת. ואדם מגרר בה". כעי"ז כתב ר"ח: "אבל לא מתגרדין. גירוד זה הוא חיכוך בכלי".
- נציין- בביאור שוטנשטיין על המשנה הנ"ל (קמז. הערה 33) כתבו: בימי קדם היו נוהגים לשפשף את הבשר בשעת המרחץ בכלי מיוחד העשוי ממתכת, מקרן, או משן. ואין ועשים פעולה זו ע"י מגררת זו בשבת משום עובדין דחול.

חלק ד'.

כעת נרחיב בעניין דין "עובדין דחול" בס"ד.

8. כל ענין "עובדין דחול" הוא משום "זילותא דשבת". וממילא כשאדם משפשף את בשרו בשבת בכלי זה, נראה שמזלזל בכבוד השבת, שעושה בה פעולה של יום חול שאינה נוהגת בשבת.

9. ולכאורה לפי הנ"ל שכל ענין זילותא דשבת-עובדין דחול הוא משום שלא רגילים בזה בשבת, א" בכה"ג שרגילים לעשות בשבת פעולה מסויימת (שאין בה איסור מצד עצמה) ממילא ליכא תו משום עובדין דחול.
ולכן, לענייננו כשם שאדם רגיל לרחוץ פניו בכל בוקר (כדאיתא בשו"ע סי' ד' סי"ז "יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית מפני הרירים שבתוך הפה"), כך צריך להיות רגיל גם בשבת בבוקר. ואם רגיל בכל בוקר לרחוץ פיו עם חומר מרענן (סוגים שונים של משחה או נוזל) ממילא זה כבר לא יחשב "עובדין דחול" כי דבר זה לא שייך רק לימות "החול" אלא אף לשבת.

10. ועוד, מלשון הגמ' שם ניתן להוכיח שאף אם לא היה רגיל בכך גם בשבת, עכ"פ אם יש לו צורך בשבת, מותר. שאמרה הגמ' (וכן נפסק להלכה) "רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש".
וכ"כ להדיא במשנ"ב שם (סקי"א) "מטונפות. דתו לא מחזי ע"י הגרוד כעובדא דחול" (לבוש). ושפיר כיונתי לדבריו בס"ד.
כמו"כ מצאתי בילקוט ביאורים (מתיבתא בגמ' הנ"ל) שמקור המשנ"ב הוא מהאליה רבה שכתב (סק"ד) "שבאמת אסור לגרר את הגוף בשבת, גם בכלי המיוחד לשבת כגון מכסף (שבגמ'), ומה שאמו של רב שמואל בר יהודה עשתה לו מגררת מכסף, זה לא היה למטרת גירור הגוף אלא לצורך גרירת טיט וצואה, שזה מבואר שם בגמ' שעושה כדרכו ולא צריך שינוי. ומה שעשתה אעפ"כ מגררת מכסף הוא משום כבוד השבת, אך לא משום שצריך כלי מיוחד לשבת להציל מעובדין דחול. וכך מבואר במאירי (לעיל עמוד א' ד"ה 'אמר' [השני])". וביאור נפלא ויקר הוא זה.
וכך רואים להדיא בלשון הגמ' ב' עניינים. ענין א': אין גוררין במגררת בשבת. ענין ב': חידוש של רשב"ג שכל מה שאמרה הגמ' אין גוררין היינו את הגוף. אך מטיט וצואה אתי שפיר שמותר. ועל דא אמר האליה רבה שאם תקשה והלוא אף לטיט וצואה אסור שהרי הנה לך שאמו ייחדה לו כלי מיוחד מכסף לשם כך? ע"כ השיב שהכלי מכסף הוא "לכבוד שבת" ולא כדי להציל מעובדין דחול.
וא"כ אנחנו כעת נפשי בשאלתי מדוע א"כ יש לייחד מברשת שיניים לשבת, אחר שיש לו צורך בכך בשבת, וכ"ש שמאחר ו"רגיל בכך" גם בשבת תו לא הוי עובדין "דחול"?

[איתן נוי]

חלק ה:

11. ואה"נ מצאתי בספר מנוחת אהבה להגר"מ לוי זצ"ל נ"ע. (ח"ג, פ"כ סעי' י עמ' קיט) שהביא דין זה ולא זכר כלל מתנאי זה של "ייחוד מברשת". ולפי הנ"ל מובן שפיר מדוע. כמו"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מה) לא זכר מאומה מתנאי זה.

12. שוב אשוב לברר כשאמרה הגמ' "אין גוררין", למה התכוונה הגמ' ש'גוררין'? (מהאליה רבה הנ"ל רואים שהכוונה שלא גוררים [לגרסת הר"ח לא "מתגרדין". וכ"ה הגרסה במשניות וכן גרס הרע"ב ותויו"ט וכ"ה בפירוש המשניות להרמב"ם וכ"ה ברש"י על הפס' באיוב פ"ב פס' ח' "וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ" וז"ל: "בדלי"ת כתוב ולשון משנה היא גורדו ומעמידו על גלדו אבל גורר ברי"ש אינו אלא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה וספסל" עכ"ל.] היינו את הגוף) למרות שמפשט הגמ' (וכן ביאר להדיא ה'יכין' על המשניות "בהיה לו מגרדת המיוחדת לשבת שרי") רואים שהאיסור הוא לא עצם מעשה הגרירה אלא "באיזה כלי" גוררין. רק לפי האליה רבה רואים דאה"נ האיסור הוא עצם מעשה הגרירה. ואף בכלי המיוחד לשבת אסור. ולשיטתו יש להבין מהו איסור הגרירה. איזו פעולת איסור עושה שמשום כך אסור לעשותה בשבת?

13. וראיתי להסתייע מביאורו של הרע"ב ד"ה "ולא מתגרדין". שכתב: " במגרדת. ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול". עכ"ל.

[איתן נוי]

חלק ו:

14. ובהתבוננות בפסוקים באיוב (פ"ב פס' ז-ח), כתוב כך (פס' ז): "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו". (פס' ח): "ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר". ע"כ.
מכך שכתב "מכף רגלו ועד קדקדו". גירוד הגוף במשמע.
אלא שיש להבין, הלוא בסוגייתנו לא משום "רפואה" נגעו בה אלא משום "עובדין דחול", כלומר שפעולה זו של גירוד ע"י אותה "המגרדת", (או לפי האליה רבה עצם הפעולה אסורה-קשה טובא וכי מאי עביד בפעולה זו, אי לא דתיפוק ליה מצד רפואה, והלוא לא היא) היא הבעיה ולא עצם הפעולה. כך יותר מסתברא מילתא.
אך אכתי קשיא, וכי יהיה אסור לאכול בצלחת וסכו"ם בשבת משום שמשתמשים איתם ביום חול?! אתמהה ע"כ.
אך ראיתי שהביאו שתמיהה זו תמה הנשר הגדול בתשובות (סי' שו'). שכתב שם, שכל הדוגמאות שנאסרו משום עובדין דחול הן פעולות הדומות למלאכות דאורייתא, או משום שעל ידן יוכל להגיע למלאכות דאורייתא. וביאור זה מניח את הדעת ומסייע לקושייתינו.
כמו"כ הראוני משנ"ב (סי' שלה סק"א, ממחצית השקל סק"א) לגבי חבית שנשברה, שהתירו להציל רק מזון ג' סעודות משום שחששו חכמים שאם נתיר לו להציל יותר משיעור זה. תמוך שהוא בהול "יביא כלים גם דרך רשות הרבים" שזה דאורייתא. והוסיף בדין זה בשם תרומת הדשן: שלא מתיר כל מאי דבעי כי אם לתוך כוסות קטנות "דכהאי גונא לא הוי עובדא דחול שאין דרך כן בחול וכשמשנה מעובדא דחול לא חיישינן שיבוא לידי מלאכה דאורייתא". הנה לנו כאן גילוי נוסף (כהרמב"ם הנ"ל) לבעיה "בעובדין דחול" שהוא משום דאורייתא.
עוד הראוני משנ"ב לעיל (סי' שלג סק"א) בדין "פינוי אוצר בשבת", שכל מה שהתירו לפנות האוצר בשבת הוא כדי לאכול ממנו או לבהמתו, אך אם מתכונן להתחיל לפנותו "אסור לעשות כן לדבר הרשות, והטעם משום טרחא או משום עובדין דחול". עכ"ל. נתבונן שהוסיף כאן המשנ"ב גם עניים "טירחה". משום שכאן יש גם טירחה.
ובזה מצאתי (בביאור עוז והדר כאן אות יד) בשם הר' פרחיה (מס' שבת דף קכו: ד"ה 'מפנין'). שטעם איסור "טירחא" הוא משום שבזה מבטל עונג שבת. וממילא א"ש מובן שאם זה לכבודה של השבת, מותר. וכדלקמן במשנ"ב סק"י "דמפני כבוד השבת הוא בכלל דבר מצוה".
ובחפשי בסוגיא זו מצאתי בגליון הנפלא "אליבא דהלכתא" (גליון סה, עמ' סז) גילוי מביאו"ה לקמן (סי' שלז ד"ה "הקלים") שכתב להדיא (טעם שזכרתי לו ימים מקדם) שבכלי שמשתמשים בו בחול, אסור להשתמש בו בשבת, הטעם הוא משום "זילותא דשבת". אלא שלפי הרמב"ם הנ"ל משמע שאף זילותא דשבת לא שייך בכל גווני אלא רק בדבר התלוי בדאורייתא. דאל"ה א"א לאכול ולשתות וכה"ג כי עובדין דחול המה. וליתא.
ולפי הרמב"ם זה יש להבין מהו יסוד עובדין דחול שכאן "אין גוררין", במה דומה לדאורייתא?

15. לפי פירוש תוי"ט א"ש. שע"י שמתגרדין יוכל להגיע לשחיקת סממנים וממילא "משום רפואה" נגעו בה.
לשם הבנת ענין זה, נביא את לשון התוי"ט (מס' שבת פכ"ב משנה ו) וז"ל: "אבל לא מתעמלין. פירש הר"ב לשפשף בכח וכן פירש רש"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ"א מבואר יותר וז"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע שאסור לייגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה". עכ"ל.
כלומר מדמה את מגרדין למתעמלין ודין אחד להם וממילא נימוק אחד לשניהם כמ"ש "מפני שהיא רפואה".
ולפי"ז שפיר מובן מדוע "גירוד" זה אית ביה משום "עובדין דחול", מפני שיכול להגיע לשחיקת סממנים שהיא דאורייתא.

16. לפי כל זה ניתנה ראש ונשובה להקביל לנידוננו לגבי 'ייחוד מברשת שיניים' לשבת.
אה"נ אדם מצחצח שיניים ביום חול ומצחצח כמו"כ בשבת. נניח שמצד עיקרו של צחצוח אין בעיות שונות (הנידונות כל אחת לגופה) אך מאחר ומשתמש באותו 'כלי' שמשתמש בו ביום חול 'מברשת', הוי עובדין דחול.
אך כעת לאחר היסוד שלמדנו ברמב"ם בגדר 'עובדין דחול' יש להבין א"כ איזה עובדין דחול קיים 'במברשת של חול'?, הלוא לכאורה סה"כ מנקה בה שיניו ומרענן ע"י רירין שבפיו.
הן אמת, במחשבה ראשונה אמנם נראה כנ"ל שסה"כ מנקה את פיו. אך בהתבוננות עמוקה נראה שקשה הדבר יותר מגירוד והתעמלות. שאם בגירוד והתעמלות אמרנו שהוא עובדין דחול משום שהוא ענין רפואי, ויכול להגיע לידי שחיקת סממנים "דאורייתא" א"כ כאן קשה טפי וקרוב יותר לשחיקת סממנים , שהרי כאן משתמש בחומרים לצחצוח שיניים, ושמא ניחוש שיגיע עי"כ לשחיקת סממנים?

[איתן נוי]

חלק ז:

17. ובעצם "צחצוח שיניים בשבת". יש להבין לפי"ז איך מותר לצחצח שיניים במשחה/נוזל לצחצוח שיניים בשבת מצד "רפואה". ומדוע לא חיישינן לשחיקת סממנים? ואם נגיע לכך שאין בכך משום רפואה ושחיקת סממנים, יקשה טובא מכח מה יש "לייחד מברשת לשבת". הלוא לא שייך עובדין דחול בדבר שאין לו שייכות וחשש לדאורייתא כגון "שחיקת סממנים"?
והנה כאשר חשבתי כן בא לי (מצאתי בילקוט יוסף [שבת ד-ה עמ' עג אות ב] שהביא בדין זה שם) שבד"ז אין משום רפואה כלל, וכדלהלן.

18. ברמב"ם הל' שבת (פכ"א הל' כד) "...ואין שפין את השנים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה. ואם נתכוין לריח הפה מותר". עכ"ל.
רואים ברמב"ם שמה שאנו עושים היום שהוא 'לרענון הפה' וכמו"כ 'להגנה מפני חיידקים' העלולים לבוא אינו רפואה כלל ועיקר, רק הגנה בבחינת "להקדים רפואה למכה". הראיה לכך, שמי שיש לו שן חולנית או בעיות חניכיים כלשהן, ברור הדבר שצחצוח השינים אינו מהוה תחליף רפואי לרופא שינים.
ולשון נאה כתב בילקוט יוסף הנ"ל ונביאנה הנה: "ואין זה דרך רפואה למכה, ואינו אלא כמבריח ארי מנכסי חברו". (הערה: ומה שכתב שם על דברי שו"ת אהל משה צוויג חלק ב' סי' צח שכתב לדון לאסור בנידון דידן משום איסור רפואה בשבת, י"ל דלא דמי לנידון דידן שהשימוש במשחת שיניים 'אינו עשוי לרפואה בלבד', אלא להגן על השינים" וכו'. שמשמע 'שגם לרפואה עשוי' ודאי נשתרבב לו מילה זו. שהרי בכל הסבר הנידון בא לדון שאין זו רפואה כלל רק הגנה ומניעה מריקבון עתידי).

19. וברמב"ם שם. כתב ר' עקיבא אייגר ד"ה "ואם נתכוין לריח הפה מותר". שכן הוא בתוספתא-הובא ברי"ף (פרק שמונה שרצים) "שמפני ריח לא מקרי רפואה". (אלא שהקשה שם מתוספות [שבת סד:] ד"ה "ובלבד שלא תתן" וכו' בשם הר' פורת. שגם בפלפל לריח הפה שפיר שייך משום שחיקת סממנים ויש לעיין!).

20. וכן מבואר להדיא בטושו"ע (סי' שכח סעי' לו): "ולא שפין בו השינים לרפואה , ואם משום ריח הפה, מותר". וכתב המשנ"ב ס"ק קטז: "מותר. דמפני ריח לא מקרי רפואה".

21. וכן כתב בספר "קצות השולחן" (ח"ז עמ' צט) "שאינו אלא כמקדים רפואה למכה". וכן מבואר כל דין זה באורך רב בשו"ת יביע אומר (ח"ד סי' כט).
וכעת ניהדר אפין לנידון דידן:

22. א"כ לפי כל האמור שיוצא שבצחצוח השינים אין שום פעולה של "רפואה". וממילא אין בזה משום שחיקת סממנים, א"כ שוב חזרנו לשאלתינו. מדוע א"כ יש לייחד מברשת לשבת מצד עובדין דחול אליבא דהרמב"ם שדין עובדין דחול שייך רק בדברים הקשורים בדאורייתא וכאן לא הוא ולא דומה לו?

23. אדהכי והכי בהיותי בזה מצאתי בשו"ת אורל"צ (ח"ב פל"ה הערה ו) שכתב להדיא וז"ל: "ואין צריך לייחד מברשת לשבת משום עובדין דחול, מ"מ אין מנהגינו כן ולא חיישינן לעובדין דחול". ומיד הוסיף לכתוב: "וכן אין לחוש במצחצח שיניו במשחה משום רפואה, שהרי אין המשחה מרפאת, אלא מונעת נזק מהשינים". עכ"ל. (ולא העיר ע"כ מרן היביע אומר בחלק ט). וכ"כ בספר 'מנוחה שלמה' (פנירי. עמ' רלח סי' ש"כ, סי"ב 'צחצוח שינים במשחה').

24. ופלא הוא שהגרע"י זצ"ל שהסביר ונימק מדוע אין בצחצוח שינים משום "רפואה", דווקא הוא זה שכתב (יביע ואמר ח"ד סי' ל סוף התשובה) "ומיהו נכון להחמיר לייחד מברשת שינים לשבת (כדי להינצל מעובדין דחול)". ועל כגון דא נאמר "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה". וכ"כ להא בהליכות עולם (ח"ד פרשת תצוה סעי' לג עמ' ר'). ומצאתי לו חבר באגרות משה (או"ח ח"א סי' קיב, "לנקות שינים בשבת ויו"ט") וזל: "ובדבר לנקות שינים בשבת ויו"ט...ובלא משחת שינים (טוט פעיסט) במברשת המיוחד לזה מותר, שהוא כמו רחיצת שאר אבר אחד". וכו'.

25. בספר "שמירת שבת כהלכתה" סתם דין זה וכתב (פי"ד סעי' לט): "נוהגים שלא לצחצח את השינים ואפילו בלי משחה". גם בספר 'פסקי תשובות' (סי' שכז אות ג) לא הרחיב בענין זה.

[איתן נוי]

חלק ח:

שוב אשוב כעת לדין 'עובדין דחול':
26. בספר 'כלכלת שבת' (לר' ישראל ליפשיץ) בפתיחה למשניות מס' שבת (אות א' ד"ה "אמנם עובדין דחול"). וזל"ק: "אמנם עובדין דחול. [עי' מ"ש באגרת הרמב"ם דנ"ו ב' וכו' דאין הפירוש לאסור כל מה שעושה בחול דא"כ לא יאכל ולא יסוב כדרך שעושה בחול, אלא] יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות". עכ"ל. והביא שם ג' דוגמאות לד"ז.
27. כעת ניגש שוב ל"מברשת שיניים". אין בה דימוי לאחד מל"ט מלאכות, כמו"כ אין בה משום שיבוא לעשות מלאכה. וכמו"כ אין משום טרחא יתירה. וחזר הדין א"כ מהי סיבת הצורך עליה כתב הגרע"י "...נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת (כדי להינצל מועבדין דחול)"?
ועוד מצאתי סייעתא לקושיא זו מספר "תורת שבת " (סי' שכז סק"ג), שתמה על המג"א הנ"ל ממ"נ "...שאין הדבר נראה כלל. דבאופן האסור לא מהני בכלי המיוחד לשבת לשינוי שיהיה מותר בכך, ובאופן המותר אין צורך לשינוי, וכי בכל דבר המותר בשבת כרחיצה והנחת בגד הם ע"ג בטנו וכדו'... דרך לעשות בשינוי". עכ"ל. הרי דבריו ברור מיללו שבאופן המותר, דהיינו בתיקון מעט שאין לחוש לתלישת שערות, אין צורך בייחוד כלי, וכי אם יְיַחֵד כלי לשבת יהיה מותר לנגן?!

28. ויש לתת את הדעת על דין שלא כתבו הגרע"י זצ"ל ולא ציינוהו הפוסקים. והוא דין "חובל".
דין "חובל" הוא דאורייתא ושמא משום כך נעשה מברשת השיניים "עובדין דחול". (שיכול להגיע ע"י צחצוח השיניים לידי דאורייתא).
כעת ניגש בס"ד לבר דין זה:
29. כתב הרמב"ם הל' שבת (פ"ח הלכה ז) "...וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה. אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל. ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת". עכ"ל.
חזינן ברמב"ם (לענייננו) ג' עניינים: א. חובל חייב משום מפרק, שהוא תולדה דדש. ב. כל מה שחייב הוא דווקא שצריך לדם שיצא מהחבורה. ג. וכל זה שחייב, הוא דווקא שיצא שיעור דם כגרוגרת . (היינו שליש ביצה. לגר"ח נאה היינו 19.20 גרם. ולחזו"א 33.20 גרם. לגרע"י זצ"ל 18 גרם [דביצה לשיטתיה 54 גרם. ובמקומות שונים בדיני אכילה המותרת עד כביצה, כתב "כחמישים גרם"]).
לפי"ז בכל מקרה בצחצוח שיניים גם למי שיוצא דם הלוא ברור הוא שלא יוצא שיעור כזה גדול. כך שגם לדעת הרופאים שיציאת דם מהחניכיים מועילה לבריאות הפה, הלוא חסר תנאי זה של שיעור "גרוגרת". וממילא אינו כבר בדאורייתא אלא רק דרבנן.
ולפי"ז נשוב להרמב"ם (המובא לעיל מתשובה סי' שו). שכל דין עובדין דחול הוא דווקא בדבר הדומה לדאורייתא או שניתן להגיע על ידו לדאורייתא וזה אינו כאן כלל ועיקר. שהרי לעולם לא יגיע ליציאת דם בשיעור "גרוגרת" (לכל השיטות) ביציאת דם מהחניכיים. כך שאינו בדאורייתא.
וא"כ שוב נותרנו עירום ועריה מדוע ולמה "נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת". שהרי אינו גם מדין "חובל". אמרתי אתמהה והיא עדיין רחוקה ממני. עכ"פ ואשתעשע בחקיך למען לא אבוש וארחיב עוד בדין "חובל".
אלא שהרב המגיד (שם) ד"ה 'וכן החובל בחי' וכו'. כתב בדין שיעור הוצאת הדם: "וחלקו עליו (על הרמב"ם) רש"י פירש שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש מפני נטילת נשמה שבאותו מקום, ולדברי שניהם אין צורך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב".
ולפי"ז א"ש (יתכן) מדוע "נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת". משום דבדאורייתא נגעו בה. א. נטילת נשמה שבאותו מקום. ב. חייב בכל שיעור אף פחות מגרוגרת. וכ"כ בביאו"ה (סי' שטז ד"ה 'והחובל'). שרוב הפוסקים הסכימו לזה דלא בעינן שיעור.
30. ממילא אחרי הודיענו אלקים את כל זאת, נראה שלכך נתכוין מרן מלכא הגרע"י זצ"ל, שהוא משום "עובדין דחול". לפי מ"ש הרמב"ם שדווקא בנוגע לדאורייתא. שלפי"ז א"ש נגע בדאורייתא דהיינו 'חובל'-נטילת נשמה דהוא תולדה דדש.
31. אלא לכאורה יש לשאול מדוע חובל חייב מטעם "דש". הלוא נראה יותר מתאים לדמותו ל"השוחטו" שזהו ממש "נטילת נשמה"? שכתב הרמב"ם הל' שבת (פי"א ה"א) "השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב". וכו'.
וכמ"ש המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כט בשם המג"א ס"ק ט"ו) וז"ל: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב". עכ"ל. (וכ"כ להדיא הביאו"ה שם ד"ה 'והחובל' שרוב הפוסקים הסכימו לכך שלא צריך שיעור ובכלשהוא חייב).
ובודאי ששפיר מתאים יותר לדמות לאב מלאכה "השוחטו" שהוא עצמו נטילת נשמה מאשר לדמותו לתולדה דדש "מפרק" שעניינו הוא בגידולי קרקע. וכמ"ש הרמב"ם הל' שבת (פ"ח ה"ז) "ואין דישה אלא בגידולי קרקע"?ויש להבין מה החילוק בין נטילת נשמה של 'חובל' לבין נטילת נשמה של 'שוחט'? (ויש שרצו לחלק ולומר שדין נטילת נשמה ב'חובל' הוא בכלשהוא (כאמור) אך בנטילת נשמה ד'שוחט' הוא דווקא ברביעית אחרונה. אך לא מצאתי מי שיאמר כך. ויתירה מכך מצאתי מי שכתב שגדר זה של רביעת אחרונה הוא 'המצאה' ואין מי שהגדיר כך. ואה"נ גדר דחובל וגדר דשוחט גדר אחד הוא. שלדעת הרמב"ם דווקא בכגרוגרת חייב ולדעת יתר הראשונים (הרב המגיד, רש"י, הריטב"א, הרמב"ן, הרשב"א, המאירי. שהביאם הביאו"ה סי' שט"ז ד"ה 'והחובל') אף בכלשהוא חייב.

[איתן נוי]

חלק ט:

32. ממילא מהמשנ"ב חזינן להדיא שחובל חייב משום נטילת נשמה ולמד מאב מלאכה דשוחט (ופסק את הרמב"ם). שכתב המשנ"ב: "טעם לאיסור חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום". והרמב"ם כתב (גבי 'שוחט'): "כל הנוטל נשמה...חייב".
[וכמ"ש הגהות מיימוניות (גבי שוחט על רמב"ם פי"א ה"א, סק"א) "בירושלמי דכלל גדול (ה"ב דף נא.) יש דכל הוצאת דם בשבת יש משום נטילת נשמה"].
33. נרחיב קצת את היריעה: מקור המשנ"ב הנ"ל הוא מהמג"א (סי' שטז ס"ק ט"ו) שכתב וז"ל: "תחת העור חייב. י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגידולי קרקע, בהמה מקרי גידולי קרקע. ואינו חייב עד שיוציא דם כגרוגרת ממקום למקום. וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים... ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכו"ע עסי' שכח". עכ"ל.
34. לפי"ז ברור נפלא בס"ד כך: לרמב"ם רק "שוחט" חייב משום נטילת נשמה, דהיינו שהורג את הבעל חי לגמרי. אך לשיטתו אילו רק צורר או מוציא דם (בשיעור כגרוגרת) "חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש".
כלומר שהרמב"ם ס"ל שחבלה לא נחשב נטילת נשמה! ולמגן אברהם אף חבלה גרידא חשיבא נטילת נשמה. ובואתה מידה שהרמב"ם מחייב ב"שוחט" משום נטילת נשמה, מחייבים יתר הראשונים "חובל" משום נטילת נשמה.
ואלו הם יתר הראשונים : 1. רש"י חולין (מו: ד"ה 'מי לא תניא') "...כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם". וכו'. 2. רש"י שבת (דף קז.) "והחובל בהן חייב. דיש להן עור". נראה שלומדים מרש"י זה שאף שלא הרג את בעלי החיים הללו אלא רק "חבל בהן", חייב על עצם כך שהוציא דם מתוך הבשר אל מתחת לעור. וכדכתב השו"ע כאן סעי' ח: "...והחובל בהם אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור חייב" וכו'. וכתב המשנ"ב (סקל"א): "חייב. דנצרר היינו שנאסף ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר, ועל כן חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל". עכ"ל. זהו ביאור חובל-שהוציא דם. אמנם הדם לא נראה בעין אך מאחר ויש לאלו עור לכן לא יצא ונגלה לעיננו אך נעקר ממקומו ושוב לא ישוב. וע"כ חייב בכה"ג משום חובל-דהיינו נטילת נשמה. (הערה: בביאו"ה הזה כתב כאן: "ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה". ולא זכיתי להבין ממה חזר בו רש"י בחולין. שהרי לעיל הבאנו את רש"י בחולין שכתב בדיוק כפי שכתב בשבת (קז.) שחובל חייב משום שיש להם עור, שמשמע שהחיוב הוא משום שנטל נשמה שבאותו מקום, וכדמוכח ברש"י קז: ד"ה "נצרר הדם", שכתב: "נאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע" (כדברי המשנ"ב הנ"ל סקל"א) וא"כ לא ברירא לי מילתא כולי האי ממה חזר בו רש"י? עכ"פ ראיתי שבמשנ"ב 'עוז והדר' כאן על הביאו"ה 'בביאורי הלכה' שם הסבירו שמה שביאר רש"י בשבת (קז.) על המשנה (ד"ה 'והחובל בהן חייב') שהחובל חייב משום שיש להם עור ולכן חייב משום נטילת נשמה. אין זה ביאור שלו אלא של רבו. אך והא עצמו פירש שהחיוב הוא משום צובע. ולפי"ז א"ש מובן מ"ש כאן הביאו"ה "ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה". היינו שחזר בו והסכים לטעם רבו שהחיוב הוא משום "נטילת נשמה" ולא משום "צובע" כפי שרצה לומר בעצמו בשבת (הנ"ל). אלא שקצת קשה, מאחר ואפי' שכתב כן במשנה בשבת, הלוא מיד בד"ה "החובל בהן פטור", כתב מדיליה: "דאין להן עור". ומשמע שכך דעתו. עוד טרם יגיע לחולין. וצ"ע!). 3. הרמב"ן (קז. ד"ה מתני') והרשב"א (קז. ד"ה הצדן) הריטב"א (שם ד"ה מתני') ובמאירי (שם ד"ה אמר המאירי) וגם התוספות בפרק שמונה שרצים (שם ד"ה שמונה) הסכימו דטעם זה עיקר. וכן פסק הבן איש חי (פרשת וארא שנה שניה אות יב) וז"ל: "המוציא דם מאברי החי חייב, ואפילו אם לא יצא הדם לחוץ ממש אלא שחבל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, שזה הדם היה יוצא לחוץ ורק העור מעכבו, לפיכך חייב משום נטילת דם, דהרי הוא כאילו יצא לחוץ". וכו'. אך בהליכות עולם (ח"ד פרשת וארא ס"ו) חולק על הרבא"ח וס"ל "שהחובל בחבירו בשבת... אסור מדברי סופרים משום שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקימ"ל שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מן התורה, ואסור מדברי סופרים". עכ"ל. מכאן ניתן ללמוד שבכה"ג שהיא מלאכה הצריכה לגופה אף חייב מהתורה. וממילא בנידון "צחצוח השינים" מאחר ויציאת דם מהחניכיים הוא רפואה לגוף, א"כ הוי מלאכה הצריכה לגופה וא"כ שפיר שוב צ"ל דבדאורייתא נגעו בה ושפיר נכון על מקומו מ"ש הגרע"י זצ"ל "נכון להחמיר לייחד...". משום דהוי עובדין דחול.
אלא דיש להבין, מאחר ואין לאדם כל חפץ בכך שיצא ממנו דם, ואף (אם יצא) צער הוא לו, שהיה מעדיף לצחצח ולא יצא דם. וא"כ נפק"מ (רק) למי שיודע בודאות שלא יוצא לו דם בצחצוח (דבלא"ה הוי פ"ר בדאורייתא שאסור לכתחילה אף אי לא ניחא ליה) שלא יצטרך לייחד מברשת. כי גם אם יצא ממנו דם, לא ניחא ליה בהכי. ואדרבה צער הוא לו. ואז איך נחשיב אותו לדאורייתא, הלוא לעולם לא יגיע לדאורייתא?!
35. עכ"פ בין לרמב"ם שחובל חייב משום דש ובין לשבעת ראשונים (הנ"ל) שחובל חייב משום נטילת נשמה, היינו דאורייתא. וא"כ שוב נאמר ש(יתכן) "נכון להחמיר" לייחד מברשת שיניים כדי שלא יהיה "עובדין דחול" משום שבדאורייתא נגעו בה- משום חובל. בין משום "נטילת נשמה" ובין משום "דש".

[איתן נוי]

חלק י:
36. אלא שכעת יש להבין. אם זה נוגע לדאורייתא היה צריך להיות "חובה" לייחד ולא רק "נכון להחמיר"? ואלי משום דסו"ס אינו ודאי שיצא ממנו דם ואף לא "ספק", אלט דמשום שיש מי שיוצא מהם דם בצחצוח השינים (כמו"כ להנחה שיציאת דם מהחניכיים תועלת בריאות היא לו), א"כ אחר שרובא דעלמא לא שייך בהם, לא נכון יהיה לומר "חובה". אך משום דעכ"פ שייך במציאות (ולא קלוש) יציאת דם לכ בחר הגרע"י זצ"ל בלשון "נכון להחמיר". כן נ"ל עד כה בס"ד.
37. אך במחשבה אחרת נראה דאף זה אינו. משום שכתב הגרע"י זצ"ל בהליכות עולם (ח"ד פר' וארא סוס"ח, עמ' כא) "וכן המקנח חוטמו כשיש בו צואת החוטם יבשה, עלול לתלוש שערות שבחוטם, ואף על פי כן אין לחוש לכך, כל שאינו מתכוין לתלישת השיער, דהוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, דשרי".
מכאן שכל שלא ברור לו שיתלשו שערות, אף ש'עלול' להיתלש, כיון שלא מתכוין, הוי פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן ולכן שרי.
38. אלא שא"א ללמוד מכאן ראיה למברשת שינים. מכיון שכאן הוא דרבנן, משום שגם אם יתלוש הוי בידו, ומבואר ברמב"ם (פ"ט מהל' שבת ה"ח) שהתולש שער בידו בין לו בין לאחרים פטור.
משא"כ בעניננו בדין חובל, חייב דאורייתא בין ביד בין בכלי. וממילא הפס"ר שלו הוא בדאורייתא. וממילא לא שייך לומר בו מה שאמרנו לגבי תלישת שיער לעיל, וממילא נשאר בדאורייתא.
אלא שיש להדגיש ולומר שאף בחובל שהוא דאורייתא, הוא דווקא במלאכה הצריכה לגופה, אך במלאכה שאינה צריכה לגופה אסור מדברי סופרים. אך בנידון דידן שכשיוצא ממנו דם מהחניכיים הוי רפואה לגוף, ורפואה ממילא קא אתיא א"כ לא ימלט שיהיה בדאורייתא ומשום דהוי מלאכה הצריכה לגופה.
וממילא נשארנו עד כה בהנחה (הנ"ל מס' 36) שדין "נכון להחמיר" בייחוד מברשת שיניים הוא משום דבדאורייתא נגעו בה.
39. אלא שמצאתי בסמוך ונראה להנ"ל וגליא נהורא. בהליכות עולם (שם ס"ט עמ' כו) שכתב הגרע"י זצ"ל: "מותר מן הדין לחצוץ שיניו במחט, או להוציא את הקוץ שנתחב בבשרו, ואפילו אם יצא דם, כיון שאינו צריך לדם והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אסורה אלא מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו חכמים. ומכל מקום לכתחילה יזהר שלא יוציא דם, ואם נזהר ולא עלתה בידו ויצא דם, אין בכך כלום"". עכ"ל.
*רואים כאן (לגבי "שינים") שלא בכל גווני אמרינן "דהוי מלאכה הצריכה לגופה". הנה שאע"פ שיצא דם (וכאן עוד משתמש במחט שהיא מתכת וחדה היא. שלא כמברשת שינים הרכה והענוגה) "כיון שאינו צריך לדם", לא אמרינן דניחא ליה בהכי לצורך רפואה. והוכיח שם בהערה מתוס' (מס' שבת דף קז. ד"ה "וממאי דפטור ומותר") דאפילו ודאי חביל הו"ל מלאכה דא"צ לגופה, ובמקום צער לא גזרו רבנן. א"כ כ"ש בכה"ג שמשתמש במברשת ובכה"ג דאיירי במי שלא יוצא לו ודאי דם מהחניכים דשרי ללא כל מניעה.
40. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מיניה וביה. משום מאי כתב הגרע"י "נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת משום עובדין דחול" אחר שכל עובדין דחול הוא דווקא כשקשור לדאורייתא באיזה צד ואופן שיהיה.
אך הנה מקום איתי בדין "חציצת שינים במחט" דלית לן בה איסור כל עיקר. וכ"ש כשמצחצח במברשת שינים רכה ונוחה לפה.
*רק הרבא"ח שם (אות יד) כתב "טוב להיזהר מלחצוץ שיניו במחט, שיש חשש שיוציא דם". ע"כ.
עכ"פ עד כה יוצא מדין חובל בדעת הגרע"י זצ"ל שהמצחצח שינים בשבת אם יָצָא ממנו דם, לא עבר על 'חובל' (אך ברור הדבר שאם ידע מראש ומכיר בעצמו שכשמצחצח שינים יוצא לו דם, הוי פס"ר ואסור. וכ"כ ביבי"א ח"ט סי' קח [הערות על אורל"צ ח"ב] אות קעד "...ואין חשש ודאי שיוציאו דם מן השינים בעת שפשופם במברשת") מכך שכתב דהוי מלאכה שאצל"ג שהיא דרבנן. ובמקום צער אף רבנן לא גזרו. ועוד שבהערה (שם) נסתייע מדברי תוס' וספר התרומה בעניין הלכתחילה ודאי וכ"ש שבכה"ג שמכיר בנפשו שלא יוצא ממנו דם, אף אם יצא ממנו דם לל"ב. וא"כ ודאי נראה שמ"ש הגרע"י "ונכון להחמיר לייחד...", אינו אף לא משום חובל, ואני אנא אני בא?
ביבי"א חלק ג' (חאו"ח סי' כא ואת ה) כתב לגבי שחיקת פלפלין וחרדל בריחיים שלהם, שכשטוחן הרבה ביחד דמי לעובדין דחול. אח"כ הביא את המג"א (סי' תקי ס"ק יא) שכתב: "דמפני שדרך לעשותו לימים הרבה, הוי עובדא דחול". אך מכאן לא מצאנו 'גדר' לעובדין דחול. (כנ"ל כ"כ ביבי"א ח"ד או"ח סי' מו).
ע"כ לדין "ייחוד מברשת שינים".
אשמח לשמוע פשט/הסבר או כל הערה ממי שנמצא בסוגיא או בחלקים מהסוגייא.
ברוכים תהיו.