מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[איש_ספר]

עג ב תוד"ה אלא

אלא אמר רבא משום קבוע - מדגזור משום קבוע, היה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא, ולא אמרי' מרובא פריש, דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דה"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן, ומשמע נמי לדידיה דבמתני' [דנתערבו] אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרי' דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע וכן תרומה בטלה באחד ומאה ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים ותשע עכו"ם שההיתר והאיסור שלהם ידועים במקומם.

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.

עכ"פ ברישא של דבריהם נראה שהם באים להוכיח דדבר חשוב בטל מהתורה, וראיתם דאל"כ לא היו מתיר רב בטבעת שנפלה לים הגדול וכו', ומשמע נמי דהו"ה לענין תערובת בהמות וכו'

וצ"ע למה להם לבנות גג ע"ג גג

הרי הא דדבר חשוב בטל מהתורה מפורש הוא בגיטין נד ב.

ואולי, ע"ד רחוק, שבאו לאפוקי מסברתו המחודשת של האו"ז, דלענין קדשים דבר חשוב אינו בטל מהתורה. ודוחק גדול.

אולי היה מקום לדחות דבגיטין מיירי באגוזי פרך ודכוותייהו דוקא אבל בעלי חיים חשיבי טפי ולא בטלי מדאורייתא. לזה הביאו הוכחה מהך דטבעות.

אפשר. אגב, זו - שבע"ח שבע"ח חשיבי טפי מששה דברים - מנין לך...?

[איש_ספר]

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.
[/size]

מעניין מאד. שמא יאות מר להחכימנו בשרשי היחס.

זרקתי איזה פתיון כדי להעיר קצת את האשכול. וכמעט שנתקיים בי והתמכרתם ואין קונה...
ולשאלתך, כאן הזכרתי את סבי הרה"צ ר"י רוטר מקלויזנבורג, חתן הגה"צ רא"י פיש בעל פרח מטה אהרן, וכאן למדתי שרא"י פיש, היה נכד (פעמיים) לרצ"ה בעל טהרת הקודש. איני יודע מה משקלו של כתב היחוס ההוא...

[פלתי]

אפשר. אגב, זו - שבע"ח שבע"ח חשיבי טפי מששה דברים - מנין לך...?

לא אמרתי שהם חשיבי טפי, רק אמרתי שאולי היה מקום לומר שהם חשיבי טפי, וממילא אין ראיה חד משמעית מסוגיא דגיטין ומש"ה הוצרכו התוס' להביא ראיה לענין בע"ח גופיה.

[פלתי]

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.
[/size]

מעניין מאד. שמא יאות מר להחכימנו בשרשי היחס.

זרקתי איזה פתיון כדי להעיר קצת את האשכול. וכמעט שנתקיים בי והתמכרתם ואין קונה...
ולשאלתך, כאן הזכרתי את סבי הרה"צ ר"י רוטר מקלויזנבורג, חתן הגה"צ רא"י פיש בעל פרח מטה אהרן, וכאן למדתי שהוא היה נכד (פעמיים) לרצ"ה בעל טהרת הקודש. איני יודע מה משקלו של כתב היחוס ההוא...

אולי הפתיון לא היה בפונט מספיק מודגש ומפתה.

[איש_ספר]

תודה.

אגב אם כבר עלה תוספות זה, נ"ב שתי הערות קלות של"מ שעמדו בהם

לא אמר רבא משום קבוע - מדגזור משום קבוע, היה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא, ולא אמרי' מרובא פריש, דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דה"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן, ומשמע נמי לדידיה דבמתני' [דנתערבו] אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרי' דאיסורא מית והשאר מותרין ו.

צ"ב לשון 'ומשמע נמי', הרי מפורש אמרו כן בגמ' עד א.

==============
עוד בא"ד:

דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע וכן תרומה בטלה באחד ומאה

עמדו המפרשים על ל' תוס' דמשמע מיניה דתרומה במאה היא מה"ת, והיא שיטת רש"י היחידאית אבל תוס' בכ"מ לא ס"ל כן. ויש להוסיף ע"ד דכ"מ להדיא בתוס' עד א ד"ה ונפלה

תוספות מסכת זבחים דף עד עמוד א

ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן - משום דמדאורייתא ברובא בטיל כדפירשנו [מש"ה] הקילו כאן ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ודוקא לים הגדול שאינה בעין אבל פירשה לא כדמוכח בההיא ופרשו ארבעים למקום אחד דלא מהניא פרישתה להתיר השאר וכן מוכח דקאמר רב דאמר כר"א וגבי אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון שמעינן ליה לר"א בפ"ק דתרומות דאמר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה אבל האחרים לא נתקנו.

ואם לדעתם תרומה בטילה במאה מהתורה, מה ראיה, התם דכל דליכא מאה, מהתורה לא בטלה, לפיכך לא נתקנו האחרים, ולאו משום דסאה בעין. ודו"ק.

[איש_ספר]

זבחים ע, ב, ריש פרק כל התערובת

במשנה, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו' ימותו כולן, בשור שנעבדה בו עבירה וכו' ירעו עד שיסתאבו וכו'.

ומבואר בגמ' שאינם בטלים משום דבר שבמנין או משום שבע"ח חשיבי וכו'.

והיינו מדרבנן, דמדאוריתא לעולם חד בתרי בטל (ולהעיר משיטתו המחודשת של האו"ז דבקדשים דבר חשוב לא בטל מהתורה).

ויש לעיין איך דינם של קרבנות אלו, אם עלו, האם יירדו או לא.

ולהלן במשנה עז ב, אברי בע"מ שנתערבו בתמימים, לדעת ר"א אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כולם, ולדעת חכמים אפילו קרבו כולם ונותר אבר אחד, ייצא לבית השריפה.

ובתוס' שם ד"ה הא וכן בתוס' יומא סד א ד"ה א, דייקו דגם לרבנן אינו אלא לכתחילה אבל אם עלו לא ירדו.

ובטעם שאם עלו ירדו לדעת רבנן, כתבו תוס' בזבחים שם שני הסברים, או דגם לרבנן אית להו דרשה דמום בם, דרק בעינהו אין בע"מ מרצים הוא בתערובת מרצו (וכ"כ תוס' יומא שם), או דכיון דמה"ת בטל לפיכך אם עלו לא ירדו (ועי' גם תוס' ישנים ביומא שם).

הרי לנו ששאלה זו תלויה בשני תירוצי תוספות שם, האם דבר הבטל מהתורה, אם עלה ירד או לא.

והנה שם עג ב, אמר רבא, השתא דאמור רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצי.

וישל"ע למאי נפק"מ.

ובשיטמ"ק הביא דצריך להביא קרבן אחר, ותמהו ע"ז יעו"ש.

והנה אם נאמר דבתערובת דמהתורה בטלה, אם עלו לא ירדו, אולי אחרי שיש דיחוי, שוב אם עלו ירדו.

(וכן מבואר בחידושי הגרעק"א שם, דדיחוי דנעשה קודם שחיטה, חשיב אין פסולו בקודש ואם עלה ירד).

[איש_ספר]

שם במשנה עא, ב

ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.

במשנה תמורה כו ב: זו מחוללת על זו - אין זו תמורה, ואם היה הקדש בעל מום - יוצא לחולין, וצריך לעשות דמים. וברש"י שם: רש"י: שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש.

ובגמ' שם, נחלקו ר"י ור"ל, אם 'צריך לעשות דמים' מהתורה או מדרבנן. ונחלקו ראשונים שם למ"ד ד'צריך לעשות דמים' מהתורה, האם כל זמן שלא פדה בשוויו, לא יצא לחולין, או דלחולין יוצא בפרוטה, אלא דמהתורה חייב תשלומי דמים להקדש. (וי"א דמהתורה יוצא הקדושה לפי ערך הפדיון).

[ובגמ' ב"מ נז א, אמרו שם שתי לישנות, י"א דהסובר דמהתורה יתן דמים, לית ליה דשמואל דהקדש שווה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, וי"א דאית ליה דשמואל, אלא ס"ל דלכתחילה מהתורה אסור לעשות כן. ונראה פשוט שלא אמרו ראשונים בדעת הסובר דמהתורה יתן דמים, דאינו יוצא לחולין עד שיתן דמים, אלא לאותה לישנא דההוא מ"ד לית ליה דשמואל, אבל אי אית ליה דשמואל, פשוט שיוצא לחולין].

ולסיכום, הפודה הקדש פחות משוויו. לדעת הסובר דרק מדרבנן צריך להשלים דמים, פשוט שיוצא לחולין, ולדעת הסובר דמהתורה צריך ליתן דמים, י"א שמ"מ יוצא לחולין ואין לו אלא חיוב דמים, ואפילו לסוברים דאינו יוצא לחולין, מ"מ לשמואל - דקי"ל כוותיה - דהקדש שווה מנה שחיללו על פרוטה מחולל, יוצא לחולין.

וכיון שכך, תימה, למה במקום ספק, צריך ליתן להקדש דמי היפה שבהן, הרי את הקדושה יכול להפקיע בכל דהו, ואין כאן אלא חיוב דמים להקדש, וספק דמים להקדש לכאורה הממע"ה. ואם כן יתן דמי הזול שביניהם ודי לו.

[סייג לחכמה]

זבחים פד. כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו ואם עלו לא ירדו
במנחה שנתחמצה שיש בזה לאו להקטירו ע"ג המזבח האם בזה אמרינן בו נמי אם עלו לא ירדו ? עכ"פ כשמשלה בו האור להעלות השאר למזבח ?

[איש_ספר]

זבחים פד. כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו ואם עלו לא ירדו
במנחה שנתחמצה שיש בזה לאו להקטירו ע"ג המזבח האם בזה אמרינן בו נמי אם עלו לא ירדו ? עכ"פ כשמשלה בו האור להעלות השאר למזבח ?

עי' מקד"ד סי' ד ס"ק א. מהדורת שמועת חיים עמ' צז ואילך.

[סייג לחכמה]

עי' מקד"ד סי' ד ס"ק א. מהדורת שמועת חיים עמ' צז ואילך.

ישר כוחכם

[איש_ספר]

ולהלן במשנה עז ב, אברי בע"מ שנתערבו בתמימים, לדעת ר"א אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כולם, ולדעת חכמים אפילו קרבו כולם ונותר אבר אחד, ייצא לבית השריפה.

ובתוס' שם ד"ה הא וכן בתוס' יומא סד א ד"ה א, דייקו דגם לרבנן אינו אלא לכתחילה אבל אם עלו לא ירדו.

ובטעם שאם עלו ירדו לדעת רבנן, כתבו תוס' בזבחים שם שני הסברים, או דגם לרבנן אית להו דרשה דמום בם, דרק בעינהו אין בע"מ מרצים הוא בתערובת מרצו (וכ"כ תוס' יומא שם), או דכיון דמה"ת בטל לפיכך אם עלו לא ירדו (ועי' גם תוס' ישנים ביומא שם).

הרי לנו ששאלה זו תלויה בשני תירוצי תוספות שם, האם דבר הבטל מהתורה, אם עלה ירד או לא.

כעת למדתי שוב ד' התוס' עז ב, וראיתי שכל מש"כ טעות הוא, והשתבשתי אחרי הגירסה המשובשת שבתוס' הנדפסים ("אית לן למשרי" וצ"ל כמו שהוא בד"ו "לית לן למשרי").
ומפורש שם בתוס' דמטעם דמדאורייתא בטיל ורק מדרבנן הוא דלא בטיל, היה ראוי שיהיה עם עלה יירד, ורק משום דרשה דמום בם, דבתערובת ירצו, רק מטעם זה, י"ל דאם עלו לא ירדו.
[וישל"ע לדעתם, איך הדין בחד בחד לחכמים, אם עלו ירדו או לא, ומד' תוס' אלו אין הכרח, ואפשר דגם בחד בחד, אע"פ דאין ביטול ברוב, מ"מ אם עלו לא ירדו משום דרשא דמום בא, דכל כוונתם דמטעם ביטול ברוב מהתורה בלחוד, א"א לומר אם עלו לא ירדו, ולעולם מטעם דרשה דמום בם בלחוד, אם עלו לא יירדו, אבל בתו"י יומא שם, מצאתי כתוב דלרבנן בעינן תרי קולות כדי לומר דאם עלו לא ירדו, חדא דרשא דמום בם ושנית ביטול ברוב מה"ת, ודו"ק]
ועכ"פ מפורש יוצא מד' תוס', דכל איסורי מזבח שבאו בתערובת, אע"פ דמה"ת יש להם ביטול, מ"מ כיון דמדרבנן אסירי, אם עלו ירדו,.
וא"כ נפל בבירא כל מה שכתבתי לבאר, מה נוסף בד' רבא דאמר השתא דאמור רבנן וכו'.

[איש_ספר]

זבחים עז א.

לענין ספק מצורע מוסגר או מוחלט, וספק אם חייב בקרבנות מצורע, אמר ר' שמעון שמביא אשם ומתנה עליו שיהיה לשלמי נדבה, ומביא לוג שמן ומתנה עליו שיהיה נדבת שמן. ואמרו בגמ' הא ר' שמעון איהו דאמר במתניתין (שם צא א) דאין מתנדבין שמן, ותירצו, תקוני גברא שאני.

ותמהו כולם, איך שייך משום תקוני גברא להביא קרבן שאין כמותו כלל (לר"ש), ובמקד"ד סי' יא סוף אות ב, כ' דס"ל לר"ש דדין שמן הוא כחיה לר"ל הסובר (שם לד א) שאינו עובר עליה בולא כלום. וה"נ לענין שמן.

והג"ר ארז סלע הקשה ע"ז, דפשיטא דחיה לר"ל אין עושים בה ארבע עבודות. והרי לענין שמן אמרו שם בגמ' לעיל דקומצו ומקטירו וכו'. ודוחק שהשתא חוזר הש"ס מכל זה וס"ל דאין עושה בשמן שום עבודה. וכי לא ידע הש"ס לעיל דבשיטת ר"ש קיימינן. ועי'.

[איש_ספר]

עח-עט

בסוגיא דרואין אותו.

עיינתי בגמ' ולפו"ר איני מבין שם פירוש המילות. הגעתי עד שוט' וחברותא ולא נושעתי. אולי יש כאן מי שמצוי בענין ויוכל לבאר.

=======
מבואר שם שיש דברים שהולכים בהם בתר חזותא. לאמור, כשם שדבר שיש לו טעם, אפילו הוא מיעוט, אזלינן בתר טעמא, הוא הדין בדבר שיש לו חזותא (או אולי בדבר שהחזותא משמעותי, גם נקודה זו לא כ"כ ברורה לי, כי אם כלשון זו, מנין לנו שר"י דס"ל במ"ב לא בטיל לענין דם פר ושעיר יסבור כן גם לענין איסורי אכילה).

עוד מדרגה, כיון שחזותא הרי זה סימן של משהו חשוב ודומיננטי, לפיכך אפילו אם אינו נראה בפועל (כגון דם בדם או דם ביין), אומדים אותו כאילו היה במקום נייטרלי, שבו היה נותן חזות. (רואין אותו כאילו הוא במים) גם זה עוד מובן.

עוד מדרגה, יין לבן אומדים אותו (לענין מטביל דלי במקוה) כאילו היה יין אדום, גם זה עוד איך שהוא יש לזה איזה הבנה, כי סו"ס יין יש לו חשיבות שהרי כשהוא אדום יש לו חזותא. (נדלג על חלב הנזכר שם)

אבל למען ה', מה הגמ' רוצה (שם עח ב) ממי רגלים, למה שמי רגלים שאין להם מראה, נאמר עליהם רואין אותן כאילו הן יין, זה לא יין זה מי רגלים ואין להם חזותא ואין להם כלום, ואם כבר, למה כאילו הם יין, אולי כאילו הם דם דסמיק טפי, ואולי כאילו הם זפת דשחור עוד יותר.

מה הולך כאן?

[איש_ספר]

ההודעה למעלה נמחקה לי וכעת שחזרתי אותה.

אדהכי והכי מצאתי בשפ"א את שאהבה נפשי

שפת אמת מסכת זבחים דף עח עמוד ב

בגמ' ועוד תניא ר"י אומר רואין אותו כיין אדום פי' ביין לבן או חלב וקשה מה דמיון האי רואין אותו להך דהכא דבשלמא מין במינו לענין הטעם כיון דטעם כעיקר והאיסור שנותן טעם אינו מתבטל ולכן אפי' שגם ההיתר מינו ולכן אין הטעם נרגש מ"מ הא האיסור יש בו כח נתינת טעם רואין את ההיתר כאילו הי' מין אחר והיו מרגישין בו הטעם כיון דבאמת מקבל ההיתר טעם האיסור רק שאינו נרגש וכמו כן במתני' בדם ויין כיון דהדם יש בו כח לשנות המראה דמים נהי דהיין בלא"ה הי' דומה לדם ולכן אין רואין שינוי החזותא מ"מ אמרינן רואין כאילו הי' מים והי' נראה החזותא אבל התם דהיין לבן או חלב שאין בו כח לשנות המראה רק שנאמר דרואין כאילו הי' בר שינוי א"כ בטל כל דין ביטול ברוב דבמים ומים נמי נימא כאילו הי' המים דאיסור יין או דם ולכן ת"ק חולק בזה אבל במתניתין י"ל דכו"ע מודין דאמרי' רואין א"כ אכתי תיקשי אדר"ל וצ"ע:

אמנם חכ"א ביאר לי באופ"א ולדבריו יש כאן ביאור קצת
להבנתו חזותא אינה ענין של חשיבות, אלא הגדרה של ניכר. והסברא של רואין אותו זה כאילו אומרים לנו חז"ל, הרכיבו משקפים אולטרא סגוליות והבחינו במין השונה.
אבל על הגדרה זו תסתער טענת השפ"א ביתר שאת: בטל כל דין ביטול. ועוד שאם באנו לצבוע את מי הרגלים בגון מסוים כדי שנכיר בהם, למה ניתן להם את צבעו העז של הדם, די לנו שנצבע אותם כפי שהם.

[סייג לחכמה]

ע"ב.
וניבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר.
ידוע חידושו של החידושי הרי”מ לישב קושית התוס' (ב"מ ו: ד"ה קפץ) בהא דאמרינן שאם קפץ אחד מן המנוין שעברה למעשר בהמה לתוך שאר הבהמות שעדיין לא עברו, כולם פטורין ממעשר בהמה, מכיון שיש בהם אחד שכבר נפטר מחיוב מעשר בהמה, והקשו התוס' אמאי לא אמרינן דהאחד מתבטל ברוב, ויהא חיוב מעשר, וכתבו דאין לומר משום דהבהמה שנתערבה הוי דבר שבמנין ולא בטיל, שהרי דין זה דדבר שבמנין לא בטיל אינו אלא מדרבנן ולא מסתברא שרבנן יאמרו דינם בכה"ג לפטור כל העדר מחיוב מעשר.
ומחדש החידושי הרי"ם דכשאשר התורה ציוותה למנות אף מן התורה לא בטיל, א"כ מובן שפיר, כי במעשר בהמה התורה בעצמה ציוותה למנות כל אחד לבדו ולעַשֵֹר את העשירי, הרי שהתורה בעצמה עשאו לדבר שבמנין, וממילא לא בטיל אף מן התורה.
א"כ לפי"ז א"כ כל הבהמות מעשרין עכ"פ רובא א"כ שפיר הוי דבר שבמנין אף למ"ד את שדרכו לימנות ?

[מיללער]

מז.



בחולין לח: במשנה, השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה, רבי אליעזר פוסל וכו' אמר רבי יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד וכו'

ובגמרא שם מבואר שהת"ק ורבי אליעזר סבירא להו *כרבי אלעזר ברבי יוסי* דאמר במס' זבחים שמעתי שהבעלים מפגלים - אלא שנחלקו אי אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז (לל"ק) או אי ילפינן חוץ מפנים (לל"ב) - אבל רבי יוסי פליג שאפי' בקדשים לא אמרינן זה מחשב וזה עובד.

ובגמרא כאן בזבחים (מז.) למדנו שעוד בה שלישיה, שיטת רבי אלעזר ב"ר שמעון במס' שבת דסבר שאם הוכשר להבעלים להצניע פחות מכשיעור ובא אחר והוציאו, חייב המוציא במחשבת הבעלים וס"ל כר"א בר"י שהבעלים מפגלין - והגמרא שם מבאר שלאו בחדא מחתא מחתינהו ויש בזה ג' מדרגות א. בקדשים כולהו ס"ל זה מחשב וזה עובד ב. בחולין רק ר"א וראבר"ש ג. בשבת רק ראבר"ש

א. למה לא נשנה התנא קמא דמתניתין שם בחולין שגם הוא ס"ל זה מחשב וזה עובד - ותלוי בב' לשונות אי סבר כר"א או כר"א ברבי יוסי

ב. לכאורה הראשון שבהם הוא רבי אליעזר, שר"א ב"ר יוסי (בן חלפתא) ור"א ב"ר שמעון שניהם היו מהדור האחרון של התנאים.

ולכאורה יש לומר שדברי ר"א ברבי יוסי שמעתי ופירש רש"י מרבותי קאי על דברי רבי אליעזר - וכמו שמצינו בקידושין (לט.) רבי אלעזר ב"ר יוסי משום ר' יוסי דורמסקית שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום רבי אליעזר הגדול

[סייג לחכמה]

זבחים ק"א:
ידוע הקושיא לרב דסבירא ליה בגמ' זבחים (ק"א:) דמשה רבינו כה"ג היה, א"כ קשה מהא דכתיב (שמות י"ח, ב) ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, איך היה מותר למשה להחזירה, הא כהן אסור בגרושה, כן הקשה בתוס' עה"ת, והחיד"א בנחל קדומים, והתתם סופר (פרשת יתרו) וכן בחנוכת התורה, וכן בספר מרכבת המשנה על המכילתא (ד"ה אחר שנפטרה).
וי"ל לישב לפי"מ דאמרו (שם) מרים מי הסגירה א"ת משה הסגירה משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים. ומקשים העולם הלא גם משה היה קרוב כמו אהרן, ולמה הוצרך לומר גבי משה טעם זר הול"ל בקיצור משה ואהרן קרובים הם, ואין קרוב רואה את הנגעים, ועי בחידושי אגדות מהרש"א שם (ק"ב. ד"ה ואין) מש"כ בזה.
ובספר מאיר עיני חכמים (מהדו"ק סי' י"ח) כתב ליישב, דהנה לכאורה קשה אהא דקאמר אהרן קרוב הוא, ומהאי טעמא לא היה יכול להסגיר את מרים, הלא קיי"ל יבמות (כ"ב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ובטל הקריבות, וא"כ גם כאן אהרן ומרים הלא נתגיירו בעת קבלת התורה, ועי במס' יבמות (מ"ו. גר שמל וכו') ושוב לא היו קרובים ושפיר היה יכול אהרן להסגירה ולראות הנגעים, אך יש לומר לפי מש"כ בספר גור אריה פ' ויגש (בראשית מ"ו, י') דבשעת מתן חורה לא היה שייך דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהא דאמרינן דכקטן שנולד דמי, היינו דוקא היכא שהתגייר ברצונו הטוב, אבל אם כפאוהו לא אמרינן כקטן שנולד דמי, ולפי"ז שפיר ניחא, דהא אמרינן שבת (פ"ח.) ויתיצבו בחחחית ההר, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, וא"כ הוי הגירות בעל כרחם, ואז לא אמרינן כקטן שנולד דמי וממילא לא בטל הקירבות, ושפיר קאמר הגמ' אהרן קרוב הוא ואינו רואה את הנגעים, אך כל זה תינח רק לגבי אהרן שהיה תחת ההר, משא"כ במשה רבינו שהיה על ההר וקיבל תורה מסיני, שלא ע"י כפיה, שוב לגבי דידיה שפיר שייך הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובטל הקרבות עם מרים אחותו, ושפיר היה יכול לראות הנגעים מצל פסול קרוב, ולכן קאמר לגבי משה טעם אחר דלא הוה יכול לראות הנגע של מרים, משום דהוה זר ואין זר רואה את הנגעים. וכ"כ בספר כלי חמדה (קונט"א לפ' ויגש אות ח').
ידוע דבספר משך חכמה (פ' ואתחנן ד"ה שובו לכם) חולק ע"ז וס"ל דעריות דמקודם מתן תורה כיון שנעשו גרים מותר להינשא להם, כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולא שייך קירבות, ומתרץ בזה מה שהוקשה להחתם סופר (ע"ז ס"ד. ד"ה אקילו) שכתב יגעתי הרבה ולא מצאתי מנא להו לרבנן יבמות (כ"ב.) הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אמנם על פי האמור ניחא דמסתמא היו ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא פרק יוהכ"פ יומא (ע"ה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ועיין רש"י שבכו על הנוספות, (כלומר אותן שהיו נאסרות לבני נח) ואם לא היו רגילין לא היו בוכין, ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו מו"ק (ז:) הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכין לפרוש מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ד.
עכ"פ במשה רבינו בוודאי אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ שפיר הותרה לו להחזיר את גרושתו, אע"פ שכהן הוא, ודו"ק

[מיללער]

מ"ו ע"ב

לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן דאמר רבי יהודה אמר רב איברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח.

מה הדין 'באימורין' שצלאן - או איברים 'שבישלן' - מדיוקן של הגמרא יש במשמעות שדוקא בשר שנצלה אין בהן משום ריח ניחוח, וכמ"ש רש"י אין בהן משום ריח. דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה צו לא מסקי ריחא. ואפשר להבין שאם רק בישל האיברים או שצלה חלבים שאין הלחלוחית יוצא לגמרי אדיין יש בה משום ריח ניחוח.

ומצאתי שבשו"ת חזון נחום להגאון מדומברובה בסי' ס"ג אות כ"א (הובא בספרו של אחיו הטשעבינער רב בשו"ת דובב מישרים ח"ג סי' כ"ג אות ג') העיר על המשנה בכריתות דיש אוכל אכילה אחת וכו' דלכאורה אמאי חייב על אכילת חלב של מוקדשים הרי אם אכל חלב חי פטור משום שלכדר"א ואם בישלן או צלאן הרי אין בהם משום ריח ניחוח וממילא אין בה משום מעילה שאינה ראויה להקרבה - ותירץ דמכ"מ כיון שאם עלו לא ירדו עדיין יש בה משום מעילה (ולדברי החזו"א מנחות סי' מ"ב אות כ"ו א, מעלן לכתחלה אלא שאין בה משום ריח ניחוח) וכן הובא באיזהו מקומן כאן מס' הזכרון להגר"י הוטנר במכתב להגרא"מ שך זצ"ל על הגמ' מנחות עד: שאם אכל אימורין חייב משום כליל תהי' לא תאכל הרי אם אכלן חי פטור ואם צלאן לא חזו להקרבה, ותירץ כיון שלכה"פ אם עלו לא ירדו לא נפקע האיסור של כליל תהי'.

אבל לפענ"ד אפשר לומר שכל הדין של איברים שצלאן הוא דוקא על 'איברים' ודוקא אם 'צלאן' - משא"כ איברים שבישלן או אימורים אף אם צלאן יש בהם משום ריח ניחוח, ואם כן לא קשיא מידי ממשנה דכריתות והגמ' דמנחות, ומה גם שבאיזהו מקומן שם הביא בשם התשב"ץ על איברים שצלאן והעלן דפסולין אף בדיעבד - ולדבריו מה יתרצו על קושית החזו"נ והרב הוטנר הנ"ל, אם לא שנחלק בין איברים לחלבים וצ"ע.

[תוכן]

הרי אמרינן בזבחים נ"ד ב':

כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל כו'. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי. אמרי ניתתי ביה קליל, כדכתיב ובין כתפיו שכן.

ומשמע שעין עיטם הוא המקום הגבוה באיזור ירושלים ושני לו הר הבית. וצ"ע טובא, שיש עשרות הרים שהם גבוהים יותר מהר הבית, וכמו שמבואר ברשימה זו שהעתקתי מויקפדיה:

הר גילה (921 מטר)
נבי סמואל (884 מטר)
גבעת הרדאר (880 מטר)
רמות אלון (850 מטר)
הר אורה (848 מטר)
הר עמינדב (842 מטר)
תל אל פול (824 מטר) – גבעת שאול המקראית
הר הרצל (834 מטר)
הר הצופים (826 מטר)
הר הזיתים (826 מטר)
הר אחירם (820 מטר)
גבעת המטוס (820 מטר)
שכונת גילה (857 מטר)
הר נוף (810 מטר)
הר הזיכרון – שלוחת הר הרצל (806 מטר)
הר הטייסים (796 מטר)
הר אצל – רכס ארמון הנציב (795 מטר)
הר מעוז – הקסטל (790 מטר)
הר איתן (788 מטר)
הר חרת (780 מטר)
איתנים (776 מטר)
הר הרוח (774 מטר)
פסגת זאב (772 מטר)
תל צובה (769 מטר)
הר ציון (770 מטר)
רכס שלמון (765 מטר)
הר חומה (750 מטר)
הר המנוחות (750 מטר)
הר הבית (743 מטר)

והרי הר הזיתים שרחוקה ק"מ אחד מהר הבית גבוה ב-100 מטר מהר הבית, ואיך אפשר לומר שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל?

[סייג לחכמה]

זבחים י"ט:

שיעור מים בכיור כדי לקדש ארבעה כהנים

בגמ' זבחים (י"ט:) אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר (שמות ל לא) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו.
וברש"י (ד"ה משה ואהרן) תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש.

וברמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ה הי"ג) כמה מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים שנאמר (שמות ל יט) אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם הרי ארבעה, (ופירש הר"י קורקוס שפנחס נכלל במה שכתוב ובניו מפני שבני בנים הרי הם כבנים).

ואי משום דלא נתכהן פנחס עדיין, כבר תירצו האחרונים דהרמב"ם ס"ל כר' יהודה ור' שמעון דס"ל דפנחס נתכהן כבר והיה עמהם, ע' בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קע"ג) ובהר המוריה (שם על הרמב"ם).
ובכסף משנה (שם) תמה על הרמב"ם שהביא את הפסוק של פרשת כי תשא, שהרי באותו זמן שנאמרה פרשה זו עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא"כ היה לנו להצריך שיהיה בכיור כדי קידוש של חמשה אהרן וארבעת בניו, או ששה אם נכלול עמהם גם פנחס.

ובשיטה מקובצת (שם אות ג) כתב על רש"י, אע"ג דמשה היה לוי, מ"מ היה משמש בז' ימי המילואים, וא"ת ליבעי שיתא דד' בנים היו לאהרן, וי"ל דכבר מתו נדב ואביהוא, וא"ת והרי ארבע נמי לא שימשו ביום אחד דבז' ימי המילואים ששימש משה לא שימש אהרן, ואח"כ ששימש אהרן שוב לא שימש משה, ואפ"ה קחשיב להו ד' כמו כן ליבעי שיתא אע"פ שנדב ואביהוא לא שימשו, וי"ל דמיעוט בניו שנים.

ונראה לתרץ ונקדים חידושו הנפלא של המשך חכמה (שמות כ"ט, ל) עה"פ ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, בשו"ת שער אפרים (סימן מ"ח) הקשה מהא דמגילה (ב:) אי הוה כתב את יום י"ד וט"ו כדקאמרת, השתא דכתיב ואת, אתא את ופסיק, והנראה לי על פי מה ששנינו בספרי (פרשת קרח פיסקא קטז) שאכילת קדשים כעבודה למיטען קידוש ידיו, אי מה להלן קידוש ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו, מקום שאינו צריך אלא ידיו, מקדש ידיו, ולכן אמר ירחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם בין לקידוש לעבודה, בין לקידוש לאכילה, ואת רגליהם לעבודה, ולכן פסיק קרא, עיי"ש.

ונקדים עוד עד היכן היא השיעור לקידוש ידים ורגלים, בתוספתא (פ"ב דידים הי"א) איתא הכהנים מקדשים במקדש בידים עד הפרק, וברגל עד הסובך, ומייתי לה בחולין (ק"ו:) ובערכין (י"ט:) ונחלקו הראשונים מהו אותו הפרק שאמרו שעד שם מקדש, רוב הראשונים פי' דהוא סוף כף היד במקום חיבורה לקנה, כן היא דעת התוס' בחולין (ק"ו: ד"ה אמר) ורש"י ורמב"ן וריטב"א ורשב"א שם, ורא"ש (שם סי' י"א) ובתשו' (כלל מ"ה סי' ד') וראב"ד בתמים דעים (סי' ס"ו) ועוד, וכן נקט לדינא בזבח תודה זבחים (י"ט: ד"ה עד לפרק).
ולגבי שיעור הקידוש ברגלים, בתוספתא הנ"ל אמרו עד הסובך, ופי' הגר"א שם דהוא פרסת הרגל עד הקרסול והוא כמו הפרק ביד, עיי"ש וכן נקט בזבח תודה הנ"ל.

א"כ אפשר לחדש ולומר בהגמ' 'כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו' ולשלב בדרך חדש, דהא בשבעת ימי המילואים מפורש בקרא דאכלו אהרן ובניו קדשים, דכתיב (שמות כט לב) ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם, נמצא דעל אף דלא שמשו ועבדו אהרן ובניו עבודה במשכן בשבעת ימי המילואים, אבל הלא אכלו קדשים, ולפי הספרי והמשך חכמה הנ"ל צריכין אהרן ובניו לקדש את ידיהם, א"כ אפ"ל דמשה רבינו ששימש ועבד בשבעת ימי המילואים הי' צריך קידוש "ידים ורגלים", ואהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר ופנחס שאכלו קדשים הי' צריכין קידוש רק "לידים" א"כ השיעור מים להני ששה כהנים שהיא רק לידים הוה כעין השיעור של מים לשלשה כהנים לצורך ידים ורגלים, וביחד עם משה הם ארבעה, ודו"ק.

[עושה חדשות]

מח.

מכדי צפון בעולה כתיב ניתני עולה ברישא חטאת איידי דאתי מדרשא חביבא ליה.
ופירש"י מדרשא - מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה.

למה זה נחשב דרשא, לכאו' זה פסוק מפורש "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת", ומאי חביבותיה.

[אליהו חיים]

מח.

מכדי צפון בעולה כתיב ניתני עולה ברישא חטאת איידי דאתי מדרשא חביבא ליה.
ופירש"י מדרשא - מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה.

למה זה נחשב דרשא, לכאו' זה פסוק מפורש "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת", ומאי חביבותיה.

חידוש יפה בגדר הדבר חידש הג"ר מיכל פיינשטין זצ"ל [אך דחוק קצת בלשון הגמ' ולא מבואר כ"כ החביבות אף דנוגע לבאר גם זה].

[מיללער]

מח.

מכדי צפון בעולה כתיב ניתני עולה ברישא חטאת איידי דאתי מדרשא חביבא ליה.
ופירש"י מדרשא - מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה.

למה זה נחשב דרשא, לכאו' זה פסוק מפורש "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת", ומאי חביבותיה.

מכל הסוגיא לקמן בלמד מן הלמד נראה שחז"ל למדו המקרא הזה בתורת 'היקש' ולא שהוא פסוק מפורש, ומזה גופא שהתורה הקיש את החטאת להעולה ראו בזה ילפותא ולא דבר מפורש, וממילא יש לה כל הענינים של אתיא מדרשא גם זה שחביבותא גבן ליתני לה ברישא.

[עושה חדשות]

על זה גופא השאלה.
אפשר אולי לומר שאם לא נאמר דין צפון בפירוש בחטאת אלא רק בהצמדה לקרבן עולה הר"ז במעמד של היקש ולא במעמד של דבר מפורש, אבל לכאו' את החביבות של הנלמד מדרשא אין כאן. (וצ"ל דלא פלוג בגדרי חביבות...)
ז"ל יד מלאכי בכללי התלמוד - "איידי דאתי מדרשא חביבא ליה, הסתכל אמרם חביבא ליה ולא אמרו חשיבא ליה משום דדבר שהאדם יוציא בהיקש שכלו וחקירתו חביב לו הרבה ושמח עליו ומתכבד בו יותר ממה שנמסר לו מן הקבלה".

באמת הדבר צ"ת שהתורה לא הזכירה 'צפון' אלא פעם אחת ויחידה, בקרבן עולה מן הצאן, (ובעולה מן הבקר לא נזכר -עי' מש"ח- וגם לא בפרי חטאת, וצ"ע), ואח"כ הרבה פעמים נזכר בחטאת ואשם שהשחיטה תהיה במקום שבו העולה נשחטת.
שמא י"ל ע"פ הגמ' בסוטה דל"ב שהחטאת נשחטת במקום העולה כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. ועדיין צ"ע.

[עושה חדשות]

התורה לא הזכירה 'צפון' אלא פעם אחת ויחידה, בקרבן עולה מן הצאן, (ובעולה מן הבקר לא נזכר -עי' מש"ח- וגם לא בפרי חטאת, וצ"ע),

אולי זו שאלת המדרש "ושחט את בן הבקר וגו', ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה'. אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו..." וביארו המהר"ל בדרך חיים על אבות פרק א, עי"ש.