HaimL כתב:לי תמיד היה פשוט שחג הוא לשון סיבוב של הזמן כמ"ש תקופת השנה.
אבל מעיון נוסף בפסוק, אפשר לפרש (בנוסף, כי העיקר, לטעמי הוא מ"ש לעיל), כמו שהובא מלשון הרמב"ם ז"ל, וחוגגים אליו, אבל לא מלשון שכולם פונים אליו, כמו במעגל, אלא שהעלייה לרגל עצמה היא הליכה במעגל (היינו מביתו לירושלים, ובחזרה)
וזהו שפתחו משה ואהרן פתיחתא זוטרתי אצל פרעה, כה אמר השם וגו' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, כדמפרש ואזיל, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה וגו', שלא ביקשו אלא ללכת למקום הזבח, ולחזור על עקבותיהם, וההליכה למקום הזבח היא החגיגה.
כדכד כתב:"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"
ומלת חגנו – זביחת הכשבים כמו: חגים ינקופו, אסרו חג בעבותים.
חגג. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ (שמות יב, יד), הָמוֹן חוֹגֵֽג (תהלים מב, ה), חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ (נחום ב, א), חַג לַֽי"י (שמות יב, ד), וּבַֽחַגִּים וּבַמּֽוֹעֲדִים (יחזקאל מו, יא). וכן נקרא הקרבן עצמו חַג על שם שקרב בחג, אִסְרוּ־חַג בַּֽעֲבֹתִים (תהלים קיח, כז), חֵֽלֶב־חַגִּי עַד־בֹּֽקֶר (שמות כג, יח), סְפוּ שָׁנָה עַל־שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹֽפוּ (ישעיה כט, א). פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם (מלאכי ב, ג). ומן הענין הזה יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז, כז). אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ענין תנועה כי גם החג נקרא כן לפי שמרקדין ומטפחים בשמחת יום טוב. אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים (שמואל א' ל, טז), כלומר מרקדין ומפזוין ומכרכרין בשמחה. וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל.
ר_חיים_הקטן כתב:עיין הכתב והקבלה (שמות כג:יד, כג:יח, לב: ה, דברים טז:טז).
הנה השמות השונות הנמצאים בתורה לימים טובים של ישראל, חגים, מועדים, מקראי קדש, רגלים, ועצרת, כל אחד מהם יורה על ענין פרטי. חג, ע"ש תנועת השמחה בנסיעתם למעון קדשו ית' (וואללפאהרטס- פעסט) כמ"ש בראה ט"ז ט"ו. מועד, ע"ד התאספם יחד כלם כאיש אחד חברים (פערזאממלונגס- פעסט), מקראי קדש, ע"ש ההכנה והזמנה הנפשית על דרכי קדש (אויפרוף צור הייליגקייט) כמ"ש באמור כ"ג ב'. רגל, אל המכוון מנסיעה ואסיפה זו, והיא להוליכם אל אושר האמתי (לייטונגס- פעסט) ויום אחרון של כל יו"ט נקרא עצרת (אנהאלטספעסט) שגם אחר עבור המועד ונשוב בימי חול ומעשה לא נרף מלהחזיק בידינו ומלעכב בנפשותינו הלמודים היקרים שהתרגלנו בהם בימי המועד, כמ"ש פינחס כ"ט ל"ה:
תחג לי. שם חג הונח לרש"פ על הנקבים והחלולים שבסלעים (האהלונגען, צווישענרוים), כמו חגוי הסלע, והמה ההפסקים הסדוריים שבין הדברים שהיו יחד דבר אחד אם לא היה נעשה הפסק ביניהם, ויקרא מין כלי ההנדסה מחוג (צירקעל), ע"ש ההפסק שבין השטחים שהוא עושה ע"י ההפסק שבין ירכותיו, ויקראו החלולים שבסלע חגוי ע"ש ההפסק שבין בליטות הסלע, ויקרא המועד חג, חג המצות, חג הסכות, ע"ש שעושה הפסק בימי המעשה שלפניו ושל אחריו (פעריען, אינטערוואללע), אמנם יום השבת אינו נערך כלל עם הימים של אחריו כ"א עם מה שלפניו, שהוא סוף ושביתת ימי המעשה שלפניו, וימי המעשה של אחריו הם שוב התחלת זמן חדש.
ודע דלבעלי לשון חג עיקר יסודו הוא ענין רקידה של שמחה (היפפען, טאנצען), כמו אוכלים ושותים וחוגגים, ויחגו וינעו כשכור, ומזה הונח על ימים טובים שהם ימי שמחה, והקרבן הבא בימים האלה נקרא על שמם. ודעתי אינה מתיישבת בזה, דהרקודים אינם מותרין ביו"ט, וראינו אהרן קרא במעשה העגל חג לה' מחר, ולא היה יום שמחה אבל יום צרה ומבוכה, גם מה הבדל יש בין שני מיני הקרבנות הבאים ביו"ט, זה נקרא שלמי שמחה, וזה שלמי חגיגה, לכן נ"ל בעיקר יסוד שם חג, שענינו האסיפה והקבוץ, כי כ"ה בלשון ערבי [א"ה: ילמדונו היודעים. אני יודע על העליה שלהם למכה, שנקראת חאג', אבל מנין מה מקור מילה זו גופא? ושמא היא בעצמה באה מהמילה חג של התורה שנכתבה על הרגלים], ונקראו שלשת הרגלים חג הפסח, חג השבועות חג הסכות, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהיו בזמנים אלו לכל ישראל בעיר הנבחרת, ככתוב שלש פעמים בשנה וגו', (ולזה נקראו ג"כ מועדי ה', משרש ועד שהוראתו קבוץ ואסיפה, קרואי מועד), ולפי שמוזהר הישראלי לבלי אכול מקרבן החגיגה הוא וביתו לבד, אבל חייב לזמן על שולחנו הלויים העניים היתומים והאלמנות וכדומה עד שיאכל באסיפה ובחברת אדם נקרא בשם חגיגה (צוזאממענקונפט, געזעלליגער פעראיין), ואהרן קרא את יום המחרת למעשה העגל בשם חג, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהגביל להם בו, וכן הפסח לפי שהוא נאכל למנויים בחברת בני אדם כמ"ש ולקח הוא ושכנו וגו', לכן נקרא כאן סתם בשם חג, ונכלל בו כל האמור למעלה הפסח והחגיגה.
חג לה' מחר. בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובתיב"ע וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא דה' מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אילין דכפרין במאריהון ופרג עיקר שכינתי' דהשם בעיגלא הדין, לדבריו פי' חג מלשון והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז) שפירשו חגא לשון שבר אימה ופחד, וכן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק"ו) וכן חגוי הסלע (ש"ה ב') והכי איתא במכדרשב"י (קצ"ג א') חג לה' מחר דזמין דינא לשרי' עלייהו חג לה' למיעבד בכו דינא ותלת דינין הוו חד ויגף ה' את העם וגו':
בחג המצות. דעת רב האי גאון שנקרא היו"ט חג משרש חגג ע"ש התנועה, לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יו"ט, כמו (ש"א למ"ד) אוכלים ושותים וחגגים, כלומר מרקדין מפזזין ומכרכרין בשמחה, ונקרא הקרבן חג ע"ש שקרב בחג, כמו חלב חגי (משפטים כ"ג) וכן אסרו חג (תהילים קי״ח:כ״ז) ולשון תחוג כמו תעשה חג. וכ"כ רד"ק. לדבריהם ששם חג שהונת על יו"ט כלל ענינו שמחה, א"כ מהו זה שאמרו (חגיגה ו') שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיי' חגיגה שמחה, היינו חגיגה היינו שמחה. ועוד אם המובן בשם חג שמחת הריקוד וטיפוח, איך אמרו (ביצה ל"ו) לא מרקדין ולא מטפחין ביו"ט, הא דבר שהיתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, דאף דבשב וא"ת יש כח ביש חכמים לבטל מטעם ושמרתם משמרת (כביבמות צ') היינו היכא שלא הוזכר בפירוש בקרא, אבל כשהתורה רבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל (כמ"ש הטו"ז ביו"ד רסי' קי"ז, ובאו"ח רסי' תקפ"ח ובמג"א שם) וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי. לכן נ"ל שהנחת שם חג אינו ע"ש תנועת הריקודין שהיו עושים ביו"ט עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא ע"ש התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב (תהילים מ״ב:ה׳) כי אעבור בסך אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חגג, וכאמרם במדרש (הובא בילקוט שם) כשעלו ברגלים להראות פני ה' היו עוברים בתודה בשירים בצלצלים ותרועה. כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים אשר לרוב ימצאו בית מלון האורחים ריקן מכל אין לחם ואין מים אין בשר ואין יין להשביע נפש שוקקה ולרוות צמאון העיף. וגם בלילה לא ישכבו במנוחת השקט ותענוג כבביתם, ותחת מטות שן אשר יניחו בביתם על ערשותיהם בשמחה ותענוג, במלון האורחים יציעו תחתיהם על הארץ מיני דשאים ותבן, ונגזלה השינה מעיניהם והתנומה מעפעפיהם, וכדומה לאלה מתלאות הרבות הבאות לעוברי דרך, ובכל זאת לא זזה השמחה מעולי הרגלים לעשות רצון קונם, ובכל עמלי הדרך ששון ושמחה מלאו את לבם ובכל טורח נסיעתם חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח. הנה על תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה (וואללפאהרטספעסט) ועל קיום מצות עליית הרגל בשמחה, וגם טלטולם בדרכים וטרחם בנסיעה שהיה בלב ששון, בא הקרבן הנקרא שלמי חגיגה (וואלל- פאהרטספריידעאפפער). ובזה מובדל החגיגה משלמי שמחה כי זה האחרון היא על שמחת עצם היו"ט.
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=45&t=43935דרומי כתב: . . וכמדומה שנכתב בזה פעם בפורום זה.
צופה_ומביט כתב: ועכ"פ, פלא שבשלושה קטעים סמוכים מפרש בכל פעם מילת "חג" באופן אחר [ובקטע השלישי כותב שזהו אותו עניין של "מועד", ולעיל הבדיל ביניהם להדיא], וצ"ע.
ר_חיים_הקטן כתב:צופה_ומביט כתב: ועכ"פ, פלא שבשלושה קטעים סמוכים מפרש בכל פעם מילת "חג" באופן אחר [ובקטע השלישי כותב שזהו אותו עניין של "מועד", ולעיל הבדיל ביניהם להדיא], וצ"ע.
לק"מ, כאן דידיה כאן דרביה (רש"פ בעל י"ש וח"ש).
צופה_ומביט כתב:לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח
כאן משמע להדיא [עכ"פ בפשוטו של לשון המקרא, בלי דרשות, ולא עיינתי] הזבח של יום טוב הפסח.
והמילה חג = יום טוב.
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
צופה_ומביט כתב:יישר כוח!
לא הבנתי איך הוא מפרש אוכלים ושותים וחוגגים לפי דרכו.
מדובר שם על גדוד עמלקי, בלי קשר לעבודה וקרבן. וגם לא שייך שם חרדה ופחד כי אדרבה, היו בטוחים בעצמם. ואם הכוונה מתנהגים כשיכורים, כמו יחוגו וינועו כשיכור, למה המתין עם פסוק זה עד הסוף ולא הביאו מיד עם יחוגו וינועו.
ובפשטות הכוונה שם רוקדים ושמחים במחולות. מלשון חוגה ומעגל וכפי שהובא למעלה באשכול. אבל ר"ת לא מפרש כך, ואומר כדבר פשוט שעל פי דבריו כך יתפרש גם פסוק זה, ולא זכיתי להבין לע"ע.
באר בשדה כתב:עי' חגיגה י, ב.
נב
לחוג ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי" (שמות כג, יד).
נג
להיראות ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז; שם לג, כג; דברים טז טז).
נד
לשמוח ברגלים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).
הציווי שנצטוינו לעלות למקדש שלש פעמים בשנה, והוא אמרו יתעלה "שלש רגלים תחוג לי בשנה".
וכבר נתבאר בכתוב שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן שהקריבו.
הצווי שנצטוינו על הראיה, והוא אמרו יתעלה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את-פני ה' אלוהיך" (דברים טז, טז).
וענין מצוה זו שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו שאפשר לו להלך לבדו, יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו, הוא הנקרא עולת ראיה.
שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). והיא המצוה השלישית מן השלוש מצוות הנוהגות ברגל.
והעניין הראשון הרמוז אליו בציווי הזה הוא שיקריב קורבן שלמים על כל פנים.
(א) להֵראות פני יי. (ב) לחוג בשלושה רגלים. (ג) לשמוח ברגלים.
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן:
הראייה שנאמר יראה כל זכורך והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך והשמחה שנאמר ושמחת בחגך.
הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה וכו'.
החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות וכו'
והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך.
מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד וכו' וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ.
אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לַכֹּל מְקוֹם כַּוָּנָה וָחָג.
צופה_ומביט כתב:ספר הכוזרי מאמר שני בתרגום אבן תיבון:
אות כא:מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד וכו' וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ.
עולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "חוגגים אליה".
במקור הערבי: "יחג' אליהא".
אות כג:אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לַכֹּל מְקוֹם כַּוָּנָה וָחָג.
מתכוונים אליו בתפילתם ועולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "מקום שכלפיו פונים בתפילה ואליה החג".
במקור הערבי: "והי ללגמיע קבלה וחג".
הרי שאבן תיבון תרגם "עליה לרגל" = חג. וכרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה "וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה", וכרבינו מנוח שפירש שהוא מלשון ערבי הקורא כך לעליה לרגל, חאג', וכמובא לעיל.
בראשית פרק טז פסוק יד
כי בכל שנה הי' חוגגים הישמעאלים אל הבאר הזאת
דניאל פרק יא פסוק ל
ואמרו כי המקדש היא מיכ"א שיחוגו עליה הישמעאלים והסירו התמיד החמש תפילות ונתנו השיקוץ עכו"ם ואלו התועים איך יתכן שיקרא מקדש רק ירושלים לבדה וככה שמה בל' ישמעאל בית ואיך הוא מיכ"א קדש והלא פקחו אלה העורים את עיניהם וראו כי יש במיכ"א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל
הפירוש הקצר [וכ'ה גם בארוך] שמות פרק לב פסוק א
ופירש חג לה' מחר. שהיה בדעת אהרן, שזבח יהיה לשם בהם מחר, כטעם: כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו). גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לנו לקרוא לזבוח מחר. והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן. וכבר פרשתי, כי החג זביחת העולות, ופירושו ויעלו עולות
ומשי'ז קרא [האבע'ז] ג'כ אלו העולים לרגל בשם 'חוגגים' כמבואר בדבריו בספר תהלים כמה פעמים [או שכתב בל' מושאל מל' ישמעאל]המון חוגג כל ההמון היו חוגגים כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פירוש חוגג מרקד מרוב שמחה וכן אוכלים ושותים וחוגגים
תהלים פרק פד פסוק ד
כי העוף שתולדתו לברוח מיישוב בני אדם יחוג למקום הכבוד מקום הקרבנות
]אבן עזרא תהלים פרק קכב פסוק ו
שואלים על שלום ירושלי' כי אז יחוגו אליה ויתפללו לאמר לנכחה ישליו אוהביך
אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר אַחֲרֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹדוּ בָאֱמֶת וְלֹא יַכְחִישׁוּהוּ, כֻּלָּם מְשִׂימִים יִתְרוֹן לַמָּקוֹם הַהוּא וְאוֹמְרִים כִּי הוּא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים בְּשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, וּמְקוֹם מַעֲמַד הַדִּין, וְשֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלָיו, וְשֶׁהַנְּבוּאָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הוֹדָאָתָם בִּגְדֻלַּת מַעֲלָה לַאֲבוֹתָם, וְהַהוֹדָאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְהַמַּבּוּל וְרֹב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְחוֹגְגִים אֶל הַמָּקוֹם הַנִּכְבָּד הַהוּא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 422 אורחים