שאלות קצרות בהלכות ריבית

[יהודה בן יעקב]

אכן, אם הוא טורח עבור הנאת המלוה, אסור כדין רבית מאוחרת.

[יאיר אתמר]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו גלוי לכל שאינו עושה מחמת ההלואה (קס, ד).
השאלה כשאין בזה טרחה, וגם לא יוקר (או הנאה אחרת השווה כסף).

דרך משל, להלוות שטרות קטנות ע"מ לקבל גדולות, כשבזמן הפירעון יהיו ללוה גדולות בין כך.
וכמו כן - להלוות שקלים ע"מ לקבל דולרים (לפי הפוסקים שזה טיבעא), כשבין כך יש לו ואין כאן חיסכון כספי.
משל נוסף, להלוות בעירו של הלווה ע"מ להחזיר בעירו של המלווה, כשהלווה בין כך אמור להיות שם.

וכמובן, במקרה שאינו גלוי לכל שאינו עושה מחמת ההלואה (אחרת גם להוסיף ממש מותר, כדאיתא שם).

בברייתא ר"ד עג מדובר בשהתנה ואעפ"כ הנידון הוא רק משום יוקר או טירחא. גם בדברי סופרים קסב נה, ע"פ קעג יז, נראה שמותר לקצוץ.

עי' מחנ"א רבית סי' כב, שהקשה אמאי הוי רבית דרבנן דמותר אם יש לו, ולא חשיב קציצה על היוקר, ותי' דכיון דאפשר שיוזלו הפירות עד שיפרענו לא חשיב קצוצה.
וא"כ לענין מטבע לא שייך זה, ואסור.

דברי המחנ"א ידועים לי - אדרבה, הוא כותב כן רק בגלל היוקר, ואילולא כן (וכפי שפירשו אחדים מן הראשונים), לא היה איכפת לו על כך שמתנה להעלות לו במקום המתאים למלווה. (ודל טירחא מהכא.)
גם במטבע הוא אוסר במפורש רק בגלל היוקר, הא לאו הרי - מותר, ואפילו להתנות.

אם יש איסור כשמתנה, מדוע אינו אסור מדרבנן כשעושה מדעתו כמו בסי' קס ד? כי דוחק להעמידו דווקא באופן שניכר לכל שאינו עושה מחמת ההלואה, ולא מצאתי אף אחד שיכתוב כן.

כוונתי היתה, שהלווה עושה כך לטובת עצמו, ואדרבה הנידון בחו"מ אם המלוה יכול לעכב, וכיון שהוא עושה לטובת עצמו אין בזה חשש רבית.

גם כשעושה לטובת עצמו אינו מותר (בדרך הלוואה) אלא כשגלוי לכל שהוא עושה כן מחמת זה, כמבואר בסימן קס סעיף ד ובפוסקים שם.

לאלו רבנים כוונתך?

כן שמעתי מהרב שבח צבי רוזנבלט, והרב פנחס וינד שליט"א

אתה בטוח שדבריהם לא היו במקרה שהלווה טורח שהמלווה מחוייב לפצות אותו על כך?
ראה גם הרשימה שבגליון המצורף עמ' 4.
האריכו הפוסקים רבות בעניין להלוות שקלים ע"מ לקבל דולרים, ומבואר היטב בדבריהם שמותר כל שאין בזה משום סאה בסאה או פסיקה, כמו שכתבתי למעלה, וזה דבר מפורסם.
וראה נתה"מ עד ה.

[זיז שדי]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו .

אם אין טרחא כלל, והתנאי הוא נמי שאם יש טרחא שלא יהיה הלווה מחויב כלל אז ודאי מותר וכמו שכתבתי בתחילת האשכול דאין תרבית בלא נשך.
כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.
ורק אם מלווה בישוב וכו' אז יכול לחייבו להחזיר לא לכה"פ באופן שהלוה וכמבואר בגמ'
לא נראה לי שיש אף אחד שחולק בנידונים הללו

[כשתילי זיתים]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו .

אם אין טרחא כלל, והתנאי הוא נמי שאם יש טרחא שלא יהיה הלווה מחויב כלל אז ודאי מותר וכמו שכתבתי בתחילת האשכול דאין תרבית בלא נשך.
כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.

לדבריך רבית דברים אסור דוקא כשיש טירחא? איזה טירחא הוא זה לדבר?
ולא מובן כלל הדמיון לתרבית בלא נשך. אם תרבית יש כאן, נשך נמי יש כאן

[זיז שדי]

לדבריך רבית דברים אסור דוקא כשיש טירחא? איזה טירחא הוא זה לדבר?
ולא מובן כלל הדמיון לתרבית בלא נשך. אם תרבית יש כאן, נשך נמי יש כאן

אכן, זה אסור רק כשיוצא מדרכו ויש טרחה (להגיד תודה זה סוגיה אחרת)
נשך הכוונה הפסד לשני, אם לא הפסיד כלום אין כאן נשך.

[יאיר אתמר]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו .

אם אין טרחא כלל, והתנאי הוא נמי שאם יש טרחא שלא יהיה הלווה מחויב כלל אז ודאי מותר וכמו שכתבתי בתחילת האשכול דאין תרבית בלא נשך.
כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.
ורק אם מלווה בישוב וכו' אז יכול לחייבו להחזיר לא לכה"פ באופן שהלוה וכמבואר בגמ'
לא נראה לי שיש אף אחד שחולק בנידונים הללו

אם יש טירחא שיכול ליטול שכר עליה פשוט שאסור אם אינו משלם כמו בעסקא ועוד וכמ"ש התוס' בר"ד עג, עיין חוו"ד קסב ה (וע' ריטב"א סג ב ומחנ"א סי' ט והאריכו בזה), ואין קשר לרבית דברים (אם קצץ אסור מדאורייתא גם לסוברים שרבית דברים כה"ג אסורה מדרבנן).
תרבית בל"נ אסור לפחות מדרבנן כמבו' בר"ס קסו ובפוסקים שם. ובין כך, במקרה שלנו אינו בהכרח תרבית בל"נ, כי הוא נחסר אותה הנאה שהמלוה מרויח.
ייתכן שבמקרה שלנו היה אסור כמו רבית דברים וכמ"ש הרב יהודה בן יעקב וראה מש"כ בעומק הפשט שהבאתי, לכך הראיות שהבאתי.

[עושה חדשות]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו גלוי לכל שאינו עושה מחמת ההלואה

כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.

לענ"ד יש בהחלט מקום לדון גם באופן של טירחה ואף אם ניכר וגלוי שעושה זאת לטובתו של המלווה.
כי עד השתא לא מצאנו ריבית שאין בה תוספת על הפירעון, תוספת של דמים או של קבלת ברכה וכבוד וכד', אבל כשהפירעון עצמו נעשה בצורה מסויימת מתוך האפשרויות הקיימות, גם אם זה כרוך בטירחה ויש למלווה תועלת ברורה בכך, סו"ס אין כאן אלא את הפירעון עצמו ולא שום דבר נוסף.

היה פשוט לי כך בנוגע לרבית מאוחרת, (עד שראיתי דברי ידידנו ר' יהודה בן יעקב), והסתפקתי באופן שקצצו על כך מעיקרא.

[כשתילי זיתים]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו .

אם אין טרחא כלל, והתנאי הוא נמי שאם יש טרחא שלא יהיה הלווה מחויב כלל אז ודאי מותר וכמו שכתבתי בתחילת האשכול דאין תרבית בלא נשך.
כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.

לדבריך רבית דברים אסור דוקא כשיש טירחא? איזה טירחא הוא זה לדבר?
ולא מובן כלל הדמיון לתרבית בלא נשך. אם תרבית יש כאן, נשך נמי יש כאן

אכן, א. זה אסור רק כשיוצא מדרכו ויש טרחה (להגיד תודה זה סוגיה אחרת)
ב. נשך הכוונה הפסד לשני, אם לא הפסיד כלום אין כאן נשך.

א. מקור?
ב. כמו שכתבתי, אם זה תרבית במקרה הזה, אז בע"כ זה גם נשך. תחשוב ותבין.

[עושה חדשות]

לענ"ד יש בהחלט מקום לדון גם באופן של טירחה ואף אם ניכר וגלוי שעושה זאת לטובתו של המלווה.
כי עד השתא לא מצאנו ריבית שאין בה תוספת על הפירעון, תוספת של דמים או של קבלת ברכה וכבוד וכד', אבל כשהפירעון עצמו נעשה בצורה מסויימת מתוך האפשרויות הקיימות, גם אם זה כרוך בטירחה ויש למלווה תועלת ברורה בכך, סו"ס אין כאן אלא את הפירעון עצמו ולא שום דבר נוסף.

אנסה לחדד.
זה ברור לכאו' שיש למלווה זכות לבחור ולהתנות צורת פירעון מסויימת. גם זה ברור שהמלווה צריך לטרוח בכל כוחו להשיב את ההלוואה כראוי, והטירחה הזאת איננה ריבית כי אם עצם הפירעון המחוייב. וא"כ גם באופן שהמלווה העמיד צורת פירעון מסויימת אשר לבסוף הוצרך הלווה לטרוח הרבה בהעמדתה, אין כאן ריבית. שהרי לא דרש המלווה מן הלווה 'פעולה' של שכיר יום, אלא כעין קבלנות, וטירחת הלווה עבור התוצאה המבוקשת איננה סיבה לאסור. אם נטען שיש בזה רבית, נצטרך לבאר למה תנאי של 'אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני' איננו ריבית.

[זיז שדי]

אם הוא טורח פשוט שאסור, וגם כשלא התנו כל שאינו .

אם אין טרחא כלל, והתנאי הוא נמי שאם יש טרחא שלא יהיה הלווה מחויב כלל אז ודאי מותר וכמו שכתבתי בתחילת האשכול דאין תרבית בלא נשך.
כל הנידון כאן הוא אם יש טרחא או צד טרחא ללוה ואפ"ה התנו, וזה ברור לאיסור דלא גרע מרבית דברים.
ורק אם מלווה בישוב וכו' אז יכול לחייבו להחזיר לא לכה"פ באופן שהלוה וכמבואר בגמ'
לא נראה לי שיש אף אחד שחולק בנידונים הללו

אם יש טירחא שיכול ליטול שכר עליה פשוט שאסור אם אינו משלם כמו בעסקא ועוד וכמ"ש התוס' בר"ד עג, עיין חוו"ד קסב ה (וע' ריטב"א סג ב ומחנ"א סי' ט והאריכו בזה), ואין קשר לרבית דברים (אם קצץ אסור מדאורייתא גם לסוברים שרבית דברים כה"ג אסורה מדרבנן).
תרבית בל"נ אסור לפחות מדרבנן כמבו' בר"ס קסו ובפוסקים שם. ובין כך, במקרה שלנו אינו בהכרח תרבית בל"נ, כי הוא נחסר אותה הנאה שהמלוה מרויח.
ייתכן שבמקרה שלנו היה אסור כמו רבית דברים וכמ"ש הרב יהודה בן יעקב וראה מש"כ בעומק הפשט שהבאתי, לכך הראיות שהבאתי.

לא הבנת את כוונתי, החוו"ד שם מבאר שהאפשרות היחידה של נשך ללא תרבית הוא בריבית דרבנן ולכן אסור מדרבנן, אבל בקציצה שאסור מדאוריתא לא יתכן נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך.
והנה אם היינו אומרים כדבריך שיש איסור לקצוץ בשעת הלואה היכא דליכא פסידא ללווה כלל ורק הרווחה למלווה, היה לנו אפשרות לתרבית בלא נשך מדאוריתא, וזה לא יתכן כלל וכמו שכתב החוו"ד.
הט"ז פוסק שטוה"נ אינה ממון.

[עושה חדשות]

כב]
שו"ע קעד,ז - זבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק או לא איתדר ליה הדרי זביני, א"א ללוקח למיכל פירות, אפילו בתנאי, עד דידע דליקום זביני.
והמקור לזה הוא דברי הרשב"א שלמד כן מן הסוגיא בדף סה: דמשלשין את הפירות עי"ש.

וראיתי בספרי זמנינו שבודאי כל מקח שנתבטל (מחמת פגם וכד') ומחזירים הדמים אין לחוש במה שנשתמש הלוקח בינתיים, כי ודאי אי"ז עבור המתנת המעות, והזכות להשתמש בינתיים ניתנת גם למי ששילם בש'ק דחוי וכד'.

ואמנם לא נתבאר לי הענין, למה במקרה של הגמ' שם או של הרשב"א הנ"ל אין לומר את הסברא הזאת להיתר. הרי עסקינן באדם שירד לקרקע משום הצד שהיא שייכת לו מחמת ששילם עליה מקצת או הכל, ובאם יתברר שאין הקרקע שייכת לו בדעתו לשלם שכירות לבעליה, וכך סיכמו ביניהם, ואעפ"כ אסר זאת הרשב"א כדין ריבית ע"מ להחזיר דאסורה. ומהיכ"ת שיש כאן משהו בעבור המתנת המעות, עד שלא מצאו לו שום פיתרון כי אם לשלש את הפירות או להשכיר לאחרים, ולמה הקונה המסופק הנ"ל לא יכול להיות בעצמו השוכר, ובמה נחשב שיש כאן תוספת על החזר ההלוואה.

[עושה חדשות]

כג]
להלוות כסף לבחור נושר ע"מ שיתפלל במנין וכד' או לבחור בישיבה קטנה בתנאי שלא יעשן, וכל כיו"ב. ראיתי בספרו של הרב וינד - ספר התשובות ח"ב שאלה מה (ושאלה מז) שנקט לאסור בזה, גם באופן שהמלווה הנ"ל אין לו ריוח של כבוד או כסף מהצלחתו החינוכית, ופלפל שם בדין מצוות לאו ליהנות ניתנו וכו', [ועי"ש עוד מה שהביא מחי' ר' מאיר שמחה להק' על שיטת האוסרים 'הלויני ואלוך']. ולענ"ד נראה לדון שאין בזה חשש איסור, שהרי המלווה אינו תובע ואינו זוכה שום דבר בעבור עצמו, אלא אדרבה ב' טובות הוא עושה ללווה, הא' שמלווה לו והב' שכופה עליו להתנהג בדרך טובה, ומה שייך כאן איסור ריבית.

_________________

על שאלה כא חשבתי להוסיף דוגמא למה אינו נחשב כריבית (לענ"ד), שזה כמו שהמלווה דורש להחתים ערבים מסויימים שיש בזה טירחה גדולה ללווה, דודאי ל"ח ריבית, דסו"ס אין כאן שום תוספת כי אם ביטוח של השבת הקרן, וה"ה הכא כשהפירעון בסוף אינו שווה יותר. [והרי גם 'ערבות' זה דבר שהמלווה משלם עליו, כגון אם בא להוסיף ערבים אחרי שעת ההלוואה וכד']. וכן מה שהתירו ריבית דרך קנס, דסו"ס אי"ז אלא ביטוח על הקרן ולא תוספת על הפירעון תמורת אגר נטר.

[עושה חדשות]

כד]

ועי"ש עוד מה שהביא מחי' ר' מאיר שמחה להק' על שיטת האוסרים 'הלויני ואלוך'

ז"ל רבינו מאיר שמחה בחידושיו שם;

הפוסקים נחלקו [הובא ב"י סימן ק"ס] במלוה מעות לחבירו ע"מ שילוה אותו כזמן הראשון, דיש אוסרין במלוהו לזמן מרובה, וכל הפוסקים צוחו דגם בזה רבית קצוצה דהא שכר הלואה קא שקיל. ולכאורה הדברים מתמיהין טובא הא אם כסף תלוה חובה ומצוה להלוות אם יש לו, וא"כ מאי עביד מצוה של הלואה שאינן מקבלין עליה שכר [דאסור] ואעפ"י שהמצוה אינו מיוחד להלות את זה, מ"מ חלק מן המצוה חשוב כמצוה, וכמו דאמרו (נדרים ח' א) גבי אשנה פרק זה והא מושבע ועומד הוא, ועיין תוספות שם, ודמי להך דלכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי לקמן (ס"ה ב) דשרי, ובפרט סלק הכא גדר המצוה, הא כל עיקר המכוון מהתורה לאסור רבית כדי להלות בחנם ולהיות הלואה בחנם, ואטו מי שמשעבד עצמו לעשות מה שאמרה רחמנא זה נחשב רבית, לאו מוחא סביל דא.
לכן צריך לומר דכונת הפוסקים דמיירי באופן שמשעבד עצמו להלוות לו אף אם לא יהיה לו, היינו ללות מאחר וליתן לו, או ללות מעכו"ם ברבית ולחזור ולהלות לו, בזה סברי דאסור ואפשר דרבית קצוצה הוי, ומעתה בטלה הטענה דהא מאי דיהיב ליה ברבית הדר שקיל, עיין מרדכי וג"ת [מלבד זה לא קשה].
נמצא דזה הדין אם אומר ע"מ שתתן לי דינר צדקה שאתה נותן בכל יום לעניים [והוא עני] דזה שרי, ודוק. וזכר לדבר מה דאמר בשבת (ק"ו א) דמותר לומר שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, ואין זה שכר שבת כמו"ש רבינו (פכ"ד שבת), כן הכא אין זה רבית.

וצ"ע דבפירוש כ' הרא"ש (הובא בב"י בסו"ס קס) שיש איסור רבית בכהן המלווה לישראל ע"מ שיתן לו תרומות ומעשרות, ותליא בדין טובת הנאה ממון וכו', ומאי שנא צדקה ממתנו"כ.

[עושה חדשות]

כה]

הזמן גרמא, אביא כאן דבר יפה שהראני ידידנו ר' נוטר הכרמים.

בתוספת לתרגום של מגילת אסתר מופיע הקטע הבא;
...אמר ליה המן אי ניחא קמך אוזיף לי ואנא אפרע לך על חד תרין, אמר ליה מרדכי משום תרין לא אוזיף לך חדא דאין אנא יהיב לך מזוני דאוכלס אינון ממה יתזון, ותוב לית אנא מוזיף בריבית לך דאנא מן יעקב ואת מן עשו ועשו ויעקב אחים היו ורחמנא אמר לבר עממין תרבי ולאחיך לא תרבי. ולא הוי אלא לאשתמוטי מן ידוי דהמן.

ובפשטות, מה שמוסיף התרגום "ולא הוי אלא לאשתמוטי מן ידוי דהמן", זה משום שעצם הטענה שאינו יכול להלוות לו ברבית איננה נכונה, דעשו אינו נקרא אחיו לגבי איסור נשך ורבית, ודיחויא הוא דקא מדחי ליה.

אמנם ז"ל רבינו בחיי בפר' כי תצא (כג, כא):
ודרשו רז"ל ולאחיך לא תשיך, שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ"י שכתוב בו (במדבר כ, יד) "כה אמר אחיך ישראל", אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא: (עובדיה א, יא) "ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם", למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כה, כו) "וחי אחיך עמך".

ומתי זה היה ש'נתבטלה האחוה'? ז"ל הילקו"ש בעובדיה שם:
בשעה שהקיף נ"נ את ירושלים בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים שנאמר ביום עמדך מנגד אימתי ביום שבות זרים חילו ולא היה החרבן זה שלך אלא של בבל שנאמר שבות זרים חילו, וגם אתה כאחד מהם בקש להמנות עם מחריבים ראשונים וכו'

הא למדת, שקודם חורבן הבית הראשון היה אסור להלוות ברבית לזרעו של עשיו, כי יעקב ועשיו אחים הם ואינם נכרים זה לזה. וכאשר ביקש מרדכי להשתמט מהלוואה ברבית להמן, לא אמר לו טענה של הבל לגמרי, כי אם טענה שהיתה נכונה עד לפני זמן לא רב, אלא שכבר נתבטלה האחווה בזמן החורבן.

יתר על כן, מש"כ בס' תורת המנחה (לתלמיד הרשב"א) בפ' וישלח:
וטעם ייחוסן (מורה שם), מפני שהשם ית' צוה תמחה את זכר עמלק וגו' ואין הקדוש ברוך הוא רוצה שתאבד אומה אחרת, ואם לא היה כותב ייחוסן היו באים ומאבדים כל זרע עשו ואין רצונו של הקדוש ברוך הוא בכך אלא מי שעשה הרע הוא יענש הה"ד ודורש רעה תבואנו. אמר הקדוש ברוך הוא לבני עמלק לבד תמחו מתחת השמים אבל לשאר בני עשו אל תעשו להם מאומה רע. וזה היה קודם שפשטו ידיהם בזבול ובאו וסייעו את אויבינו והחריבו את בית קדשנו ותפארתנו דכתיב (עובדיה יא) ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם, מה כתיב ביה (שם שם יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר, והיכן דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק, קודם שפשטו ידיהם בזבול זכר עמלק אבל לאחר שפשטו ידיהם בזבול, את זכר עמלק, לרבות עשו הרשע.

ונזכה במהרה לראות את הרשעה כולה כלה בעשן.

[עושה חדשות]

כו]

האם ההיתר של צד אחד בריבית (לשיטת ר"י) הוא גם כאשר המלווה והלווה מתכננים להדיא להגיע לצד של הריבית ולא לצד של ההיתר, או דוקא כאשר מבחינתם יש באמת שני צדדים אפשריים. [וראה באו"ז סי' קפ "דאיירי כגון שיש ספק אם יפרעו לו", ודוק].

[עושה חדשות]

כו]

האם ההיתר של צד אחד בריבית (לשיטת ר"י) הוא גם כאשר המלווה והלווה מתכננים להדיא להגיע לצד של הריבית ולא לצד של ההיתר, או דוקא כאשר מבחינתם יש באמת שני צדדים אפשריים. [וראה באו"ז סי' קפ "דאיירי כגון שיש ספק אם יפרעו לו", ודוק].

כעת מצאתי שכ"כ הפנ"י, ז"ל בדס"ג. -
...ויש ליישב קצת דבכה"ג לא חשיב צד אחד בריבית דכיון שנותן מעות בשעת הגורן על מנת לקבל הפירות אח"כ מסתמא דעתא דלוקח אעילויא שכן דרך השער להתייקר אח"כ משא"כ בסאה בסאה דאיירי בכל הזמנים מקשה שפיר.

והכי מסתבר, דאטו אליבא דר"י (לשי' התוס' בדס"ג) יהיה אפשר להלוות בריבית אם אך יתנה המלווה שיגבה את הריבית רק אם יקפוץ ג' קפיצות וכד' ואז ייחשב צד אחד? ובהכרח כנ"ל.

[עושה חדשות]

כז]

עשו פסיקה בהוזלה באופן האסור, ('אין לו'), אבל אח"כ הוזל המחיר וכעת זהו שוויו הרגיל, האם מותר לספק את הסחורה.

[עזריאל ברגר]

כז]

עשו פסיקה בהוזלה באופן האסור, ('אין לו'), אבל אח"כ הוזל המחיר וכעת זהו שוויו הרגיל, האם מותר לספק את הסחורה.

לא הבנתי את המקרה, אבל למיטב זכרוני הכללים הם:
א. שטר שיש בו ריבית - אפילו קצוצה - גובה בו את הקרן ואינו גובה ריבית.
ב. כל שאינו ריבית קצוצה - אם גבה לא יחזיר.

[יהודה בן יעקב]

כז]

עשו פסיקה בהוזלה באופן האסור, ('אין לו'), אבל אח"כ הוזל המחיר וכעת זהו שוויו הרגיל, האם מותר לספק את הסחורה.

עי' סי' קעה, ח
במקרה זה גם אם המקח בטל, אם רוצים יכולים לקיימו עכשיו
יכול להיות נידון, אם אחד מהם אינו רוצה האם השני יכול לחייבו

[עושה חדשות]

אני שואל באופן ששניהם רוצים להמשיך ולקיים את המקח.
האם יש בזה איסור ריבית, או דיש להתיר כיון דהשתא זהו שוויו.

אולי השווי של עכשיו אינו סיבה להתיר, כי בתר מעיקרא אזלינן, עי' חוו"ד קעב,יב ושער דעה קעב,ה.

[עזריאל ברגר]

כז]

עשו פסיקה בהוזלה באופן האסור, ('אין לו'), אבל אח"כ הוזל המחיר וכעת זהו שוויו הרגיל, האם מותר לספק את הסחורה.

דומה למה שכתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק עשירי הלכה ד:

לוה פירות עד זמן קבוע אם הוזלו מחזיר לו פירות בזמן שקבע ואם הוקרו נותן לו דמים שהיו שוין בשעת ההלואה

ויש לעיין בנו"כ ובפוסקים נוספים וכו'.
אך לכאורה יסוד הדברים הוא ע"פ מה שהזכרתי לעיל, ששטר שיש בו ריבית - גובים בו את הקרן, ולכן אפילו אם צד אחד רוצה לחזור בו - יכול השני לכופו.

[עושה חדשות]

כז]
עשו פסיקה בהוזלה באופן האסור, ('אין לו'), אבל אח"כ הוזל המחיר וכעת זהו שוויו הרגיל, האם מותר לספק את הסחורה.

עי' סי' קעה, ח
במקרה זה גם אם המקח בטל, אם רוצים יכולים לקיימו עכשיו
יכול להיות נידון, אם אחד מהם אינו רוצה האם השני יכול לחייבו

אני שואל באופן ששניהם רוצים להמשיך ולקיים את המקח.
האם יש בזה איסור ריבית, או דיש להתיר כיון דהשתא זהו שוויו.
אולי השווי של עכשיו אינו סיבה להתיר, כי בתר מעיקרא אזלינן, עי' חוו"ד קעב,יב ושער דעה קעב,ה.

שו"ר
שהט"ז קעג,יב אוסר בכה"ג,
השער דעה הנ"ל טוען עליו להתיר כי ל"ש בזה בתר מעיקרא, וכו', עי"ש,
והחוו"ד קעג,יא טוען כדבריך להתיר כיון שכבר נתבטל הקנין ועכשיו מוכר לו מחדש כפי שויין.

שטר שיש בו ריבית - גובים בו את הקרן

השאלה שלי היא לגבי הריבית, דהיינו לספק את הסחורה היקרה בתמורה לתשלום המוזל.

[עזריאל ברגר]

שטר שיש בו ריבית - גובים בו את הקרן

השאלה שלי היא לגבי הריבית, דהיינו לספק את הסחורה היקרה בתמורה לתשלום המוזל.

צודק. טעיתי בהבנת השאלה.
ואם כן - מהרמב"ם הנ"ל יש ראיה-לכאורה לאסור.

[יהודה בן יעקב]

ואם כן - מהרמב"ם הנ"ל יש ראיה-לכאורה לאסור.

אין ראיה.
בהלואה החוב הוא לפי מידה, דהיינו כמות הפירות, וזה רק אם הפירות הוזלו, אך אם התייקרו, כיון שנעשה באיסור החוב הוא לפי הדמים, ואסור לשלם כל שווים עכשיו, אלא רק מה שהיו שוים בעת ההלואה.
אך בפסיקה, אף אם נעשתה באיסור ובטלה, מ"מ יכול עכשיו לקנותו במחיר הזול. וכפי שכתבתי לעיל.

[צופה_ומביט]

כתב החינוך במצוה תקעג [להלוות לנכרי בריבית]:

משרשי המצוה שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו. ובהימנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו, נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך. והנה עם הכוונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו.

האם גוי שאינו עובד ע"ז ומקיים שבע מצוות בני נח שנצטוה בהם אינו עונה להגדרה "יודע האל ועובד לפניו" - עכ"פ כפי שנתבע ממנו מהקב"ה בעצמו? [הרי אין תביעה להתגייר].
א"כ לכאורה לגוי כזה מודו כו"ע שאין מצוה להלוות בריבית? ומדוע שלא יהיה אף איסור להלוות לו בריבית כמו לישראל?

וגדולה מזו כתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שכל גוי יכול להיות כשבט לוי ולהתקדש קודש קודשים, שכך כתב:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים.

לשון זה מדבר בעד עצמו [והוא כעין המשנה בר"ה "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" שהכוונה להדיא גם לגויים כמבואר בגמרא וירושלמי], ומזכיר את דברי התנא דברי אליהו רבה פ"ט הידועים המובאים בילקוט שמעוני שופטים ד רמז מב ובשערי קדושה לרח"ו ג, ז:
תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו.
אם שהוא פלא גדול הכיצד יזכה גוי לרוח הקודש, שהרי אין שכינה שורה על גויים ולא נבואה, וצ"ע.

עכ"פ, לגוי כזה שתיאר הרמב"ם, מצוה להלוות בריבית? מותר להלוות בריבית?

[עושה חדשות]

על לש' הרמב"ם כל איש ואיש וכו' עסקו כאן, ואולי צדקו הטוענים שאין כוונתו בהיותו גוי אלא רק כשנתגייר, (וקלנר תלה בזה הרבה בוקי סריקי וכו' ואין טעם). ועל לש' החינוך י"ל דסו"ס הכל תלוי ב'עם' ולא ביחידים.

[צופה_ומביט]

עוד בענין החינוך שם, הגם שאינו שאלה בהלכה:

ראה בספר החינוך (מצוה תקעג) שכתב בטעם המצוה (לשיטתו דאזיל בשיטת הרמב"ם בספר המצוות עשה קצח) להלוות לגוי בריבית: "משורשי המצוה, שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו. ובהימנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו, נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך. והנה עם הכוונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו".

מבואר בדבריו שלהלוות בלי ריבית הוא גמילות חסד מיוחדת [ועל כן אין ראוי לעשותה אלא ליודעי האל ועובדים לפניו], ולא כמו שנדמה שלהלוות בריבית הוא דבר רע ועוול ואכזריות וכו'. אלא הלוואה בריבית היא בעצמה כבר גמילות חסדים (כמש"כ הט"ז יו"ד ק"ס סק"א, והנצי"ב בהקדמתו לאהבת חסד), ולקיחת הריבית הינה שורת הצדק והיושר, כי אין סיבה שאדם ילווה את מעותיו, שיכול להרוויח בהן, לאחרים, בלי לקבל על כך דמי שכירות. ולנהוג כך הוא גמילות חסד מופלגת של ויתור ומתנת חינם. אלא שכך ציוה הקב"ה על ישראל, שלא לקחת ריבית מבני עמנו.

אמנם לכאורה יש סתירה לזה מדברי ספר החינוך עצמו בביאור האיסור לקחת ריבית, כפי שכתב במצוה שלא לתת יד בין לווה למלווה בריבית (מצוה סח): "משורשי המצוה, כי האל הטוב חפץ ביישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב. כי כן דרכו של ריבית, וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך".

וצ"ע.

[צופה_ומביט]

על לש' החינוך י"ל דסו"ס הכל תלוי ב'עם' ולא ביחידים.

במילים אחרות: דיברה תורה ע"ד הרוב, וכידוע.
שומע. ייש"כ!

[עזריאל ברגר]

שמעתי ממו"ח, שטעמי המצוות שנתפרשו לנו - אינם מטעימים את המצווה לכל פרטיה ודקדוקיה, ו(כמעט) תמיד נשאר מקום שעלינו להשתמש בו עם האמירה המפורסמת של הרמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו) "וכללו של דבר - גזירת מלך הוא".

[עושה חדשות]

ל]

הלוואה שלא בריבית ומת המלווה, וכעת פורע את ההלוואה ליורשיו ומוסיף עוד דמים, האם יש בזה איסור של ריבית מאוחרת.

[יהודה בן יעקב]

כתב בדרכי תשובה סימן קס ס"ק פה

עי' בס' מרבה תורה ס"ק כ"ט שכ' דמותר להלות לחכם ע"מ שילמוד משניות וכדומה לעילוי נשמתו אחר מותו ואף שיגיע זמן פירעון לבניו אחר מותו ואף לקלסו בדברים אחר מותו אין איסור דאז אינו חייב המעות להמלוה רק לבניו ואיסור של רבית דברים אינו אלא כל זמן שמעותיו בידו ואז אין המעות של המלוה וכו'

ומתוך הדברים נראה, שאם מוסיף ליורשים בזמן שמעותיהם בידו, יש איסור רבית מאוחרת.

[עושה חדשות]

לא]

הלוואת סאה בסאה אסורה, מתוך חשש שהסאה תתייקר עד שעת הפירעון. מבואר בראשונים בתחילת פרק איזהו נשך שהיה יכול להיות בזה אפילו איסור דאורייתא, אי אזלינן בתר בסוף, אבל עכ"פ להלכה הר"ז אסור מדרבנן.

ויש שהקשו בזה דממ"נ אם באמת חייב להשיב את הסאה למרות שהוקרה, כי החיוב נקבע לפי מדה ולא לפי דמים, אז למה יש כאן ריבית הרי משיב רק את מה שחייב ולא יותר. והוכיחו מכאן דכיון דסו"ס הוא משיב יותר (לפי דמים) ממה שלווה, יש כאן איסור ריבית.

אמנם יש כאן הערה אחרת, סו"ס השבת הסאה היקרה אינה ניתנת בתמורה לעיכוב הזמן -אגר נטר, אלא כך סוכם מתחילה שבתמורה לסאה ישיב סאה בין אם יתייקר המחיר ובין אם יוזל, והרי לא מדובר דוקא על דבר שדרכו להתייקר, ולמה אם בסוף הוקר אז נחשב שהתווסף לו היוקר תמורת ההמתנה וההקדמה.

ולכאו' בהכרח יוצא כאן שאף בזה יש איסור ריבית, כי סוף סוף בתמורה להלוואה עצמה פורע יותר ממה שקיבל, (ואינו דומה לריבית דרך קנס וכד' שההוספה היא תמורת דבר אחר), אף שלא עושה כך משום אגר נטר.

************

והנה, מצוי הרבה שאלות של פסיקה ומקח טעות וכד', שהתירום פוסקי זמנינו משום שאין הריבית בגדר אגר נטר. ולדוגמא, שהתירו איסור פסיקה באופן שהמוכר ישמור את המחיר של עכשיו גם בתמורה לשיק דחוי, כי עי"ז מתברר שהסיבה שלא ידרוש תוספת תשלום אם יתייקר המוצר, איננה משום הקדמת המעות כי אם משום חתימת עצם המקח. או דוגמא אחרת, מקח שהמוכר מאפשר להחזירו תוך זמן מה ולקבל את מחירו בחזרה, וזה בנוסף לשימוש הזמני במוצר, דלכאו' הוי ריבית דאו', והתירו באופן שהמוכר מסכים לזה גם בתשלום של שיק דחוי, שבזה יוכח שאין התוספת משום הקדמת המעות אלא כהטבה לכל הלקוחות.

אמנם לפי הנ"ל יש לפקפק בכל זה, כי סו"ס בתמורה להקדמת המעות ניתן החזר גדול יותר, ויש לאסור גם אם אין סיבת התוספת משום אגר נטר. וזו שאלה גדולה מאד גם בהבנת הדברים וגם הלכה למעשה, כמו בדוגמאות הנ"ל של פסיקה וביטול מקח, ואולי גם בשאלה זו, ועוד.

תודה לשעבר על המסייעים להשיב לשאלותי, ותודה להבא למי שיעזרני בענין חמור זה בכל ידיעה או סברא.

[עושה חדשות]

לב]

האם יש מי שאומר שההיתר של 'אין שומתו ידועה' האמור לגבי פסיקה וטרשא, מועיל גם לגבי הלוואת סאה בסאה?

[יהודה בן יעקב]

לב]

האם יש מי שאומר שההיתר של 'אין שומתו ידועה' האמור לגבי פסיקה וטרשא, מועיל גם לגבי הלוואת סאה בסאה?

בזכרוני, שהיתה שאלה אודות סופר סת"ם שהתחייב לספק מזוזה עד תאריך מסוים, ולא היתה בידו, ולוה מחבירו הסופר מזוזה, וכשהגיע לפרוע התייקרו מחירי הסת"ם.
והרבנים שליט"א לא הסכימו להתיר מטעם זה, של דבר שאין שומתו ידועה.

[עושה חדשות]

לב]האם יש מי שאומר שההיתר של 'אין שומתו ידועה' האמור לגבי פסיקה וטרשא, מועיל גם לגבי הלוואת סאה בסאה?

בזכרוני, שהיתה שאלה אודות סופר סת"ם שהתחייב לספק מזוזה עד תאריך מסוים, ולא היתה בידו, ולוה מחבירו הסופר מזוזה, וכשהגיע לפרוע התייקרו מחירי הסת"ם. והרבנים שליט"א לא הסכימו להתיר מטעם זה, של דבר שאין שומתו ידועה.

באבנ"ז סי' קעה כ' לחלק, ז"ל - ...ובכל סאה בסאה דרך הלואה אין להקשות כן כיון דאין שומתו ידוע עכשיו אין מבורר אח"כ הרבית ולשתרי כהא (דסי' קע"ג) הנ"ל. דלק"מ דדוקא בהא (דסי' קע"ג) דקוצץ דמיו כן. משא"כ בסאה בסאה דרך הלואה דאינו קוצץ דמיו כך. וא"ל שדמיו כמו ששוה הסאה אח"כ. שהרי לא קצץ דמים כלל. ועוד דדוקא דרך מו"מ מותר באין שומתו ידוע. אבל דרך הלואה הא תנן [סד ע"ב] המלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות. ואף דקרקע לעולם חשיב דבר שאין שומתו ידוע. משום דאין אונאה לקרקעות. ומותר למכור או להשכיר ביותר בהמתנה כמ"ש הרמב"ן והה"מ [פ"ח ה"א]. ואין איסור אלא באומר אם מעכשיו בפחות. וא"כ אמאי אסור לשכור בפחות. וע"כ משום דהלואה...

עדיין אני שואל האם יש מי שאומר אחרת...

[עושה חדשות]

ו]
בהשכרת רכב מתחייב להחזיר אח"כ מיכל דלק מלא, לכאו' הוי כהלוואת סאה בסאה ולא תמיד שייך ההיתרים.
זכורני שעסקו בזה, ואולי גם נכב"ב, אשמח להפניות.

גמח יש לו דלק.png (219.26 KiB) נצפה 5136 פעמים

[עושה חדשות]

לג]
האם יש איסור ריבית דברים בטרשא? באופן שהלוקח מודה ומברך את המוכר על שמאפשר לו איחור בתשלום.

[יהודה בן יעקב]

מספרו של ידידי שליט"א

רבית דברים.pdf

(938.16 KiB) הורד 100 פעמים

[עושה חדשות]

לד]
מה הדין ריבית מאוחרת בדרך קנס?

ואסביר;
הפוסקים התירו ריבית דרך קנס שאין בכך איסור ריבית דאו', ואף מדרבנן אין איסורו ברור כ"כ והרשב"א מסופק בזה וכו'.
והנה זה איירי כשקצצו מעיקרא לשלם קנס אם לא יפרע עד זמן קצוב. ויל"ע מה הדין כשלא קצצו כך, אלא דהלווה איחר את הפירעון הרבה ומשום כך החליטו ביניהם שישלם לו כעת תוספת בגדר קנס.
ולכאו' אם קצוצה כה"ג מותר, ק"ו דיש להתיר במאוחרת כי האי גוונא.
אמנם הנה הרשב"א פי' את המשנה בדס"ה: מה שהיה עושה בייתוס בן זונין ע"פ חכמים, שטעם ההיתר בזה הוא משום דהוי דרך קנס. ובגמ' דס"ו: יש נידון למאי דקי"ל דאסמכתא לא קניא האם הדרי פירי או דמחילה בטעות הוי מחילה, ולמסק' הגמ' בהלוואה כה"ג אסור. ופי' הרשב"א שם (ועוד ראשונים כעי"ז) דאינו מוחל בהא משום דיש בזה חשש איסור ריבית.
וצ"ע למה אין כאן את ההיתר של ריבית דרך קנס, וכמו שאם הקציצה היתה חלה דאין בזה איסור ריבית, השתא נמי דאסמכתא לא קניא אבל הם לא ידעו מזה ובשל כך הוא אכל פירות, סו"ס הן לא אכלן אלא בתורת קנס. אלא בהכרח (אולי) דבריבית מאוחרת ל"ש ההיתר של 'דרך קנס' ורק אם יש חלות חיוב של קנס ממש זה מתיר את הריבית. וזה חידוש. מה דעתכם?

[עושה חדשות]

לא]

הלוואת סאה בסאה אסורה, מתוך חשש שהסאה תתייקר עד שעת הפירעון. מבואר בראשונים בתחילת פרק איזהו נשך שהיה יכול להיות בזה אפילו איסור דאורייתא, אי אזלינן בתר בסוף, אבל עכ"פ להלכה הר"ז אסור מדרבנן. ויש שהקשו בזה דממ"נ אם באמת חייב להשיב את הסאה למרות שהוקרה, כי החיוב נקבע לפי מדה ולא לפי דמים, אז למה יש כאן ריבית הרי משיב רק את מה שחייב ולא יותר. והוכיחו מכאן דכיון דסו"ס הוא משיב יותר (לפי דמים) ממה שלווה, יש כאן איסור ריבית.

אמנם יש כאן הערה, סו"ס השבת הסאה היקרה אינה ניתנת בתמורה לעיכוב הזמן -אגר נטר, אלא כך סוכם מתחילה שבתמורה לסאה ישיב סאה בין אם יתייקר המחיר ובין אם יוזל, והרי לא מדובר דוקא על דבר שדרכו להתייקר, ולמה אם בסוף הוקר אז נחשב שהתווסף לו היוקר תמורת ההמתנה וההקדמה.

ולכאו' בהכרח יוצא כאן שאף בזה יש איסור ריבית, כי סוף סוף בתמורה להלוואה עצמה פורע יותר ממה שקיבל, (ואינו דומה לריבית דרך קנס וכד' שההוספה היא תמורת דבר אחר, וצ"ע), אף שלא עושה כך משום אגר נטר.

************

והנה, מצוי הרבה שאלות של פסיקה ומקח טעות וכד', שהתירום פוסקי זמנינו משום שאין הריבית בגדר אגר נטר. ולדוגמא, שהתירו איסור פסיקה באופן שהמוכר ישמור את המחיר של עכשיו גם בתמורה לשיק דחוי, כי עי"ז מתברר שהסיבה שלא ידרוש תוספת תשלום אם יתייקר המוצר, איננה משום הקדמת המעות כי אם משום חתימת עצם המקח. או דוגמא אחרת, מקח שהמוכר מאפשר להחזירו תוך זמן מה ולקבל את מחירו בחזרה, וזה בנוסף לשימוש הזמני במוצר, דלכאו' הוי ריבית דאו', והתירו באופן שהמוכר מסכים לזה גם בתשלום של שיק דחוי, שבזה יוכח שאין התוספת משום הקדמת המעות אלא כהטבה לכל הלקוחות.

אמנם לפי הנ"ל יש לפקפק בכל זה, כי סו"ס בתמורה להקדמת המעות ניתן החזר גדול יותר, ויש לאסור גם אם אין סיבת התוספת משום אגר נטר. וזו שאלה גדולה מאד גם בהבנת הדברים וגם הלכה למעשה, כמו בדוגמאות הנ"ל של פסיקה וביטול מקח, ואולי גם בשאלה זו, ועוד.

תודה לשעבר על המסייעים להשיב לשאלותי, ותודה להבא למי שיעזרני בענין חמור זה בכל ידיעה או סברא.

מצוי שיש ב' שכנות שעושות ביניהם תורנות בייביסיטר, כגון מי מוציא את הילדים של שתיהן מהגן, יום א' גברת שרה ויום ב' גברת רבקה, או מתחלקות כה"ג בב' הימים של ראש השנה כדי ללכת לביהכ"נ וכד', אמנם לשרה יש יותר ילדים מרבקה, (פער משמעותי שבודאי גם משלמים עליו יותר וכו'), ולכאו' הוי כנכש עימי ואעדור עימך וכו' דאסור. ושמעתי שהתירו בזה משום שהסיבה שרבקה שומרת לשרה על יותר ילדים, זה לא בגלל ששרה שמרה קודם, אלא גם אם רבקה היתה שומרת ראשונה ושרה שניה היו עושות כך.

אמנם להנ"ל, הרי כל 'סאה בסאה' ג"כ תשלום ההתייקרות אינו בתמורה להמתנה, ובאותה מידה גם היה יכול להיות מוזל וישלם פחות, ואעפ"כ אסור, וא"כ הכא נמי.

ואולי זה תלוי בביאור ד' רש"י דע"ה ע"א על נכש עימי, דמחד גיסא משמע שם שלא היה ברור להם איזו מלאכה קשה יותר, (וכ"כ המאירי להדיא), ומאידך הדגיש רש"י שהאיסור הוא משום שעושה כן בשכר שממתין. וצ"ע מה הציור הזה.