וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן (אסתר ג, י), רַבָּנָן אָמְרִין אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהָמָן הָרָשָׁע, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּרְכּוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ לִתֵּן עֵרָבוֹן לַמּוֹכֵר, בְּרַם הָכָא הַמּוֹכֵר נוֹתֵן עֵרָבוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן.
"גרגיר קטן בחזוק האמונה, מה שדברנו ממגילת אסתר: ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
הנה ידוע כאשר שמעתי בפירוש מפי איש נכבד מפרס, כי היהודים שם עתה בשפל המצב, עד שאין להם שום דין ומשפט כאזרחי הארץ, וא"כ איך כתוב במגילת אסתר "לא יסוף מזרעם", הלא שם עיקר משפחת המן הרשע, ושמא יעשו קשר שלא להניחם לזלזל לקרות ולשמוח בפומבי במפלתו, אלא ודאי כיון שכתוב במגילה, שברוח הקדש נאמרה, אין להם יכולת למנוע, וזה ג"כ מופת חושי לתורה מן השמים, כי האיך יכול האדם לגזור על להבא שאינו ברשותו, אע"כ מן השמים היא, ודבריהם - גזירה שאין אדם יכול לבטלה".
.אשיב בקיצור
כל הסוגים שהזכרת שקיימו פורים בי"ד בערי הפרזות ובאו לירושלים בליל ט"ו קודם או אחר שקיעה, מתחייבים שנית רק מחמת הספק, ועל כן אינם יכולים להוציא יד"ח בן ירושלים. הם חייבים במגילה בלי ברכות מעצמם ובכל מצוות היום. על הנסים יאמרו באלקי נצור ובסוף ברהמ"ז ולא יעלו לתורה
דרך ישרה כתב:אין ברב עם דוחה כיבוד אב
א איד כתב:במנות הלוי (אסתר א, א) איתא בשם "תרגום רבה דירושלמי דמגלת אסתר": "הוא אחשורוש בר כורש דממלכות אשיא בר דריוש מדאה".
מה פירוש המילים המודגשות?
החידוש שבדבריו, שכורש הי' בן דריוש המדי, נמצא גם בתרגום שני באותו מקום.
הצעיר באלפי כתב:מעשה שהיה בבעל קורא שחיסר (או הבליע) איזה תיבה (באופן שמעכב), ולהציבור לא היה אומץ להעיר בגלל שזה היה מהמילים שבקל ניתן לבלוע, והבעל קורא היה מומחה, ואולי החסרון מצד השמועים שלא שמעו, ולכן כולם קראו לעצמם בתוך המגילה כשירה שהיה להם, אך לאחר שגמר קריאת המגילה, כולם דיברו מזה, וגם מי שעמד ממש ליד הבעל קורא אמר שאכן נראה שחיסר תיבה זו.
מהו הדין בזה ?
האם מכיון שהשומעים קראו לעצמם תיבה זו שהבעל קורא חיסר, יצאו ידי חובתם, או מכיון שהוא לא קרא כדין, לא יצאו ידי"ח ?!
הוד_והדר כתב:ידועים דברי השערי תשובה בסימן תרפ"ו סק"ה שתיקן [מד"ע] 2 תיקונים בנוסח הסליחות שאומרים בתענית אסתר
א. בד"ה אדם בקום עלינו שנתחבר על ידי רבי מנחם ן' מכיר, ברוב הסידורים כתוב: 'סדר להשתמש בשונים' בד' - והוא ז"ל תיקן שצ"ל סרר ברי"ש.
ב. בד"ה במתי מספר שנתחבר על ידי רבי משלם, בדפוסים כתוב: 'עשת בּשֶלו להשמיד' - והוא ז"ל תיקן שצ"ל 'עשת כִּסְלו'.
התיקון הראשון מצאתי זכרו גם בכתבי היד שגרסי כן.
התיקון השני לע"ע לא מצאתי.
האם יש מי שחקר פיוטי הסליחות לתענית אסתר, או פיוטי רבי מנחם ן' מכיר או פיוטי רבי משלם? או האם יש מי שכבר מצא עוד מקור לתיקון השני
תודה מראש לכל העונים והמסייעים.
האמת אדרוש כתב:במשנה ברורה סימן תרפ״ה כתב, שמצוות צריכות כוונה ועל כן צריך השומע לכוון לצאת ידי חובת זכר עמלק, וגם צריך הבעל קורא לכוון להוציאו.
ולא הבנתי. מנלן שצריך הבעל קורא לכוון להוציאו? כפשוטו יצא ידי חובתו שפיר על ידי שמיעת הפרשה, שמקיים הדין לזכור מה עשה לנו עמלק וכו׳. ומהכ״ת שצריך הבעל קורא לכוון להוציאו? ולא ראיתי ד״ז בשאר אחרונים, האם מישהו יודע מקור לזה בקדמונים?
צופה_ומביט כתב:האמת אדרוש כתב:במשנה ברורה סימן תרפ״ה כתב, שמצוות צריכות כוונה ועל כן צריך השומע לכוון לצאת ידי חובת זכר עמלק, וגם צריך הבעל קורא לכוון להוציאו.
ולא הבנתי. מנלן שצריך הבעל קורא לכוון להוציאו? כפשוטו יצא ידי חובתו שפיר על ידי שמיעת הפרשה, שמקיים הדין לזכור מה עשה לנו עמלק וכו׳. ומהכ״ת שצריך הבעל קורא לכוון להוציאו? ולא ראיתי ד״ז בשאר אחרונים, האם מישהו יודע מקור לזה בקדמונים?
עיין בספר החינוך מצוה תרג. המצוה היא [לא רק "לא תשכח" בלב אלא] "זכור בפה", והשומע יוצא רק מדין שומע כעונה, ממילא צריך הקורא בפיו ומתוך הכתב לכוון להוציאו.
צופה_ומביט כתב:אם כדבריך יש לומר שגם המצריכים בר חיובא אינו כדי להוציא את הציבור ידי חובה, כי אין חובת קריאה, אלא שהמצוה היא שמיעה, אבל שמיעה של חיוב צריכה להיות שמיעה של קריאה מבר חיובא [בשמיעה].
אבל כל זה חידוש אצלי, לומר שאינו דין זכירה בפה [ומתוך הספר, כמדומה כתבו שהחלק הזה הוא מדרבנן] אלא דין שמיעה, והקריאה היא רק היכי תמצי לשמיעה. האם זה מה שדרשו חז"ל "זכור בפה"? תמוה לי מאד.
האמת אדרוש כתב:ומה סוברים האחרונים שמתירים קטן לקרות פרשת זכור?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 59 אורחים