בירושלמי שקלים פ"ב ה"ב. וקשיא אילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם, סתמה לא לשם בעלים מכפרת? בתמיה - כלומר בוודאי מכפרת (קה"ע ופנ"מ).
בבבלי בבא קמא פרק מרובה דף עו. אמר רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים - והרי חזרה קרן לבעלים (הואיל ולשם בעלים נזבחו - רש"י). משמע דוקא אם שחטו מפורש לשם בעלים אבל סתמא לא אמרינן דעולה לשם בעלים - ויש להבין הסברא דאע"פ דאמרינן דסתמן לשמן ולשם בעליהן קאי אבל היכא דנגנב והכהן המקריב חושב בלבו שבעלים של הקרבן הוא הגנב סתמן שלא לשם בעליהן הוא.
האם נחלקו בזה הבבלי והירושלמי או שמא לאו דוקא הוא במרובה והוא הדין בסתמא.
ועי' בתוס' רי"ד בב"ק שכתב, בשוחט תמימים לשם בעליהן. פי' והא דאמרן לעיל (סו:) קרבנו ולא הגזול כגון דאקרביה אדעתא דנפשיה, אבל היכא דאקרביה אדעתא דבעלים הראשונים הכי נמי דעולה להן. - לא ביאר מה יהי' הדין בסתמא.