אמנם זה אולי מתמקד יותר לעוסקים בתורת הקבלה וכיו"ב. בכל אופן, אשמח מאד למי שיאשר/ינמק (וכו') לכאן או לכאן.
בזהר פ' שלח (דף קסב ע"ב) איתא, ש"בצלאל [הוא בחי'] יסוד רביעאה לנהורין עלאין".
וב"הגהות מהרח"ו" לשם (אות ג' על הגליון בדפוס וילנא עכ"פ) כתב וז"ל (המודגש לא במקור, אלא שלי):
כי שיעורא בגופא ד' בריתות ונמצא שהוא רביעית מן השיעור, א"נ כד חשבינן גוף וברית חד נמצא יסוד רביעי לחג"ת, ועוד כשהוא עולה בסוד הדעת, נמצא שהוא רביעי לנהורין כתר חכמה בינה, ושני עיקר.
והשאלה, האם כאן נקט בצדק "א"נ" (=אי נמי), קרי עוד סיבה לעניין. או שמא זה צ"ל באמת "א"כ" (= אם כן), ואי"ז סיבה נפרדת כי אם הסבר העניין?
או אולי הפענוח הוא באופן אחר ("אי נימא"? אך לא מסתבר שטף הדברים כך).
התודה והברכה למי שיאר עינינו בזה.
ע"כ מדברי השואל.