צופה_ומביט כתב:א. זה מתחיל להיות דו-שיח של חרשים...
ב. זה שלקוחות קונים ממנו לא אומר שתהיה לו פרנסה מזה. לא חסר לקב"ה דרכים להזיל ממנו את הכסף לכל רוח. דבר פשוט שהשתדלות אסורה. לא מועילה לפרנסה. הרי בלא"ה נגזר הכל בר"ה, וכל מה שעושים במשך השנה הוא לחובת ההשתדלות, ומה שאסור לעשות אינו בכלל זה.
ג. סיבה לרחם מבחינה מוסרית אינה הדיון שלנו כעת. הנושא היה על ההלכה המתירה לו לתבוע, ועל עצם טענת פסקת לחיותי.
ו. "הדיון נגמר" הוא לשוני באחת ההודעות לעיל, שכל הדיונים התיאולוגיים האם הבוחר להזיק כן עשה רע או לא עשה רע [מצד העניין של תוצאות מעשיו] נגמר ברגע שבחר במשהו שבורא עולם אסר בתורה. שעל זה לא שואלים שאלות, הקב"ה אסר, והבוחר לעבור על זה הוא בוחר ברע.
א. קצת, ולכן תרגיש בנוח לפרוש ממנו. לי חשוב לחדד את הנקודה ולכן אני ממשיך.
ב. לא כל הרמאים והנוכלים מסיימים כמו מיידוף. יש כאלה שמתפרנסים לא רע מהנוכלות שלהם. אני לא רואה טעם להתווכח עם המציאות. מובן שהם ישלמו על מעשיהם בעוה"ב, אבל לא תמיד גם בעוה"ז.
ג. היא קשורה לשאלה ששאלתי אותך לעיל:
אבל אתה מתעלם מנקודה חשובה: היהודי הזה, שחברו פתח חנות מתחרה לידו, הולך לרב ושואל אותו האם לתבוע את חברו בבי"ד שיסגור את חנותו, באשר הוא מסיג את גבולו.
הרב, שלמד את חז"ל ושאר ספרים, יודע שהכל בידי שמים ואין אדם נוגע במוכן לחברו וכו', ולכן פרנסתו של יהודי זה לא תחסר כדי חגירת ציפורן. יש איזו סיבה לרב להורות לו ללכת לבי"ד?
ו. מסכים. מי שעובר על ההלכה עושה רע.
את ההלכה אני לא מבין - מה אכפת להלכה שראובן יפתח חנות ליד שמעון.
אני כן יכול להבין שיש כאן עניין של התחשבות ברגשותיו של שמעון, החושב שראובן מקפח את פרנסתו, אבל אז לא כ"כ מובנים דברי הגמ' (ב"ב כא:) "דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי". ואצ"ל שאין מקום לטענה שסגירת חנותו של ראובן היא חלק מההשתדלות לפרנסה של שמעון.