אמינא, אף דמצינו כמה מיעוטי בקרבנות שמיעטה התורה מלהקריבם, כמו מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן שמיעט הכתוב מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו כמה דברים שפסלתן התורה מלהקריבם, מ"מ לא מצינו לשון אזהרה על הזביחה שיזהיר הכתוב שלא יזבח מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו, אבל אסרתן התורה לקרבן שהם פסולים ולא יעלו לרצון. משא"כ בעל מום מצינו אזהרות על הזביחה, כמו שור ושה כי יהיה בו מום לא תזבחנו [עי' דברים י"ז, א'], וכן ואשה לא תקריבו ממנו [עי' ויקרא כ"ב, כ"ב], שמפי השמועה למדו שזו אזהרה על הזביחה [עי' תמורה ו' ע"ב].
ובכמה ספרים הקשו עליו מספרי עה"כ הכתוב (דברים יז) לא תזבח וכו' כל דבר רע וכו' כי תועבת וגו', שריבו שם כל פסולי מזבח, והובאו דברי הספרי בהשגות הרמב"ן לספהמ"צ.
ויש לעיין מה כוונת הצל"ח ואפשר בשני דרכים.
א. כיון שכל הפסולים נתמעטו מהכתוב (ויקרא א) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם, ובתו"כ מיעטו משם כל הפסולים ["מן הבהמה-- להוציא את הרובע ואת הנרבע."מן הבקר" -- להוציא את הנעבד וכו' כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה. "מן הצאן" (במדבר טו, ג)-- להוציא את המוקצה, "ומן הצאן" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנוגח"]. הרי שכל הפסולים לא התמעטו אלא שאינם בכלל הקרבנות, והרי הם כחיה שנתמעטה בריש הכתוב (בתו"כ שם) או כמי שמביא קערת ירקות, שאין שום אזהרה בדבר (למעט חולין בעזרה למאן דאית ליה בכה"ג), אלא שלא יעלו לרצון.
(ולפי הבנה זו בצל"ח, נצטרך לומר דבדוקא נקיט הצל"ח מוקצה נעבד וטריפה וכיוצא בו , ואולי "כיוצא בו" היינו כלאים ויוצא דופן וכו', אבל אתנן ומחיר זונה הרי הכתוב אומר דברים כג יט, לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך וגו').
ב. פשוט דאף לדעת הצל"ח יש איסור הקרבה לכל אותם פסולים, (וכדקרו להו בכל מקום איסורי מזבח) ואולי הוא כלאו הבא מכלל עשה, ולא נחית הצל"ח לחדש אלא שאין בהם איסור זביחה,(ודכמשמע קצת מלשונו שחוזר כמה פעמים על פועל זביחה) ודלא כבעל מום שהזהירה תורה בפירוש על זביחתו, אבל שאר איסורי מזבח אסור להקריבם, אף שאין איסור בזביחתם.
לאיזה הבנה לדעתכם נוטים דברי רבינו הצל"ח?!