אביא כאן שתי דוגמאות, ואודה למי שיוכל להוסיף דוגמאות אחרות (כמובן לאו דווקא חפצים, אלא כל מקבילה שאינה יכולה להיות מוסברת על ידי סברא שהיא זהה בשני המקרים), או להצביע על מקור שכבר הרגיש בתופעה.
הדוגמא הראשונה:
בפסחים דף ז.
ומי אזלינן בתר בתרא? והא תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, אם רוב חולין - חולין, אם רוב מעשר - מעשר. ואמאי? ליזיל בתר בתרא! - אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן - כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, ואין יודע איזה מהן בסוף. רב זביד אמר: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין. רב פפא אמר: כגון דאישתכח בגומא.
הגמרא ניצבה כאן בפני בעייה, שניתן לפוטרה במספר דרכים. והאמורא רב זביד בוחר ליישב שמדובר כגון שהשתמשו בה "ציבורין ציבורין".
והנה בפסחים דף פג.
אלא פשיטא - דאית בהו מוח. ואי סלקא דעתך שימוש נותר מילתא היא - עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה? - אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן - כגון שמצאן חלוצין. עצמות קדשים דאין בהן משום שבירת העצם - קמי דנהוו נותר חלצינהו, ולא הוו שימוש נותר, ולא בעו שריפה. עצמות הפסח, דיש בהן משום שבירת העצם - לבתר דנהוו נותר הוא דחלצינהו, והוו להו שימוש נותר, ובעו שריפה. - רב זביד אמר: הכא במאי עסקינן - כגון שמצאן צבורין צבורין, ומהן חלוצין. עצמות קדשים, דאין בהן משום שבירת העצם - לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו, ולא בעי שריפה. עצמות הפסח, דיש בהן משום שבירת העצם - דילמא הני דחלצינהו, ולהנך לא חלצינהו, ובעי שריפה.
בשני המקומות, רב זביד הוא שבוחר ליישב את הבעייה עם הציור של "ציבורין ציבורין".
דוגמא נוספת:
בפסחים דף פד: הגמרא מביאה מחלוקת סתומה לעניין איסור שבירת עצם בפסח, ומסבירה את הנפקא מינה שבין שתי הדעות בשמונה אפשרויות. האפשרות הנוגעת לעניינו היא שיטתו של רב נחמן בר יצחק:
רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת העצם. מאי טעמא - דהא חזי לאכילה, דמטוי ליה ואכיל ליה. אלא: שבירת האליה איכא בינייהו. למאן דאמר כשר - הא כשר הוא, למאן דאמר ראוי לאכילה - האי אינו ראוי לאכילה, דאליה לגבוה סלקא.
הגמרא ניצבה כאן בפני בעייה, שניתנת להרבה פתרונות, והאמורא רב נחמן בר יצחק בחר להעמיד את המחלוקת לעניין אלייה.
והנה בחולין דף יא. הגמרא מחפשת מקור להא דאזלינן בתר רובא. והגמרא מביאה עשר מקורות אפשריים, כשבדיוק האמורא רב נחמן בר יצחק בוחר למצוא לדין רוב מקור מהאלייה!
ר"נ בר יצחק אמר: אתיא מאליה, דאמר רחמנא: חלבו האליה תמימה, וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא דמתתאי פסיק לה, לעומת העצה אמר רחמנא, מקום שהכליות יועצות. ממאי? דלמא דפתח לה ובדיק לה, ואי משום תמימה, הני מילי היכא דחתכה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה.
