הודעהעל ידי ישעיהו לוריא » ה' יולי 21, 2022 4:38 pm
סיפורים על החדרת היראת שמים בסביבת האמרי אמת, כמעט כל אחד שהיה שם, זכר לספר:
אני כותב כעת רק מעט, מקוצר זמן. אי"ה בהמשך אוסיף ואביא כל מיני רעיונות ועובדות ששמעתי מזקני החסידים, שיש בהם ללמד על אורחם ועל שיגם של החסידים החשובים האלו ועל אופן הסתכלותם והנהגתם.
כך סיפר בחור צעיר שזכה לעלות לארץ ישראל בשנים שלפני המלחמה: הייתי מצעירי השטיבל בעיר וויערשוב הסמוכה יחסית ללודז'. לפהע שעלינו לארץ הייתי חלק אחד מחבורת הבחורים חסידי גור בשטיבל. הכרתי היטב את הבחור המופלג ראובן אייזנר שלימים גם שרד את השואה, יחד נסענו לגור 'נסיעה', יותר נכון התגלגלנו בדרכים, בעגלות מזדמנות ובהליכה רגלית קשה. כמעט חמישה עשר יום ארכה הדרך עד שהגענו לגור.
כשהגענו לגור, נכנסתי לראשונה בחיי אל הרבי, הוא סקר אותי במבטו מכף רגל ועד ראש ובעודו מחזיק בידי אמר לי בקול מתחנן: "לערנען, דאוונענען, זייט א יוד".
תקופה קצרה לאחר מכן עלתה משפחתנו ארצה. אבי, שהיה יהודי מבוגר התפרנס בעמל כפיו בקושי וביזע אך נותר בכל עוז בהתנהגותו החסידית ובהליכותיו היראות.
אני, צעיר הייתי, והתרחקתי יחד עם רוח הזמן והתחלתי להתלבש בנוסח שונה... בהיותי פועל, לבשתי כבגדי הפועלים, גידלתי בלורית קטנה בקדמת ראשי, ולא ניכר הייתי כל כך בעברי החסידי.
והנה פרצה המלחמה והרבי ניצל.
בהזדמנות הראשונה שעלתה בידי עליתי לירושלים להיכנס אל הרבי. בושתי מעט במראה החדש שסיגלתי לעצמי, אך לא הסכמתי לוותר להיכנס אל הרבי. בהגיעי ולאחר שהזכרתי את שמי, סקר אותי שוב הרבי במבטו, והתחיל לומר: "לערנען, דאוונענען, - כאן עצר לרגע ומיד המשיך – "זיי ירא שמיים וי דער טאטע".
הרגשתי באותם רגעים, כאילו רומז לי הרבי, גם אם כבר אינך הבחור החסידי מוויערשוב, הרי שמוטל עליך לכל הפחות להמשיך בדרך אביך, ולשמור על קב חומטין, יראת שמים.
-------------------------
על הענין הזה, שקיבלו במחיצתו יראת שמים ועול מצוות, בדרך כלל באמצעות משפט קצר או ווארט, כך סיפרו כל סוגי החסידים, בין החריפים והמופלגים בתורה, המפורסמים לתהילה, וכך סיפר גם תמיד רבי וואלף קיבל ז"ל, חסיד לוהט באש קודש של התלהבות שעמל לפרנסתו והגה בתוה"ק הרבה שעות, אבל מעולם לא החשיבו אותו ככלי קודש או איזה 'משפיע'. פשוט חסיד.
וכה סיפר רבי וואלף, הובא ברגשנות בספר הנפלא התחיינה העצמות האלה:
לא 'יושב' בגור הייתי, צעיר לימים שנסיעותיי לגור לא עלו על פעמים ספורות. אך בפעם האחרונה שהייתי 'נסיעה', שמעתי מילים ספורות שעמדו לי לקרש הצלה יחיד.
היה זה במוצאי שבועות תרצ"ט. עמדתי בין האלפים שהמתינו לברכת פרידה מהרבי ושיננתי לעצמי שוב ושוב את בקשתי "אבקש ברכה להיות ירא שמים", כי כן ציוה לי אבי הי"ד לומר בהפרדי מאת הרבי.
הגיע הרגע. נעמדתי מול הרבי, ילד כבן שתים עשרה, אמרתי בקול לא לי 'אבקש ברכה להיות ירא שמים'. הגביה הרבי את ראשו הק' וחידד מבטו, עיניו בערו לעברי בתביעה וברחמים, את נפשי אחזה חלחלה. הרבי נאנח אנחה עמוקה ואמר: "אוי וי ריבונו של עולם".
יצאתי לאחורי בהלום רעם. ילד הייתי וששתי עד עמקי נשמתי מתשובתו של הרבי. אכן, אוי וי ריבונו של עולם. יש לזכור זאת ולא לשכוח לעולם: יש רבש"ע וצריך לקיים רצונו. לא זמן רב נותר לי להשתעשע בדברי הרבי. עד מהרה הזדעזעה הארץ ורעשה ומצאתי את עצמי מתייסר תחת שבט הרשעה ללא הוריי, חבריי, רבותיי כולם. אך דבר אחד נשאר בי. גחלת 'אוי וי רבונו של עולם', שלא כבתה בי מעולם.
בבואי אחר המלחמה שבור ורצוץ אל ארץ הקודש, שמתי פעמי אל הרבי בירושלים. נפשי כמהה לראותו שוב, לזכות לראות ולהיראות. פסעתי פנימה ועיני חשכו. הרבי ישב כפוף כולו, כל ישותו בטאה את שבר העם. קרבתי אל הרבי. המשמש התכופף לרבי ואמר: הגיע פליט מקפריסין. הבחור וואלף קיבל.
למשמע שמי הגביה הרבי אט אט את ראשו הק', נשא עיניו הק' והביט בי חלושות, ואני ניצב מול אותן עינים, כמו לפני תשע שנים, כמו לפני... ואז, ממש כמו לפני תשע שנים, פרצה אנחה עמוקה מלבו הטהור והוא לחש בזעקה: "אוי וי ריבונו של עולם"...
ואני ידעתי כי נסגר המעגל. יודע הוא את הכל, מצטער הוא עמי, השם לא עזבני רגע מאז ועד עולם, כי אני ה' לא שיניתי, אותו 'רבונו של עולם' של מוצאי שבועות תרצ"ט, אותו 'רבונו של עולם' לאורך כל שנות הזוועה, אותו 'רבונו של עולם' עתה, על אף הכל.
-----------------------
כשהייתי בחור בישיבה, הזדמן לי לשבת באוטובוס עירוני בבני ברק לכיוון פתח תקווה, ליד יהודי מבוגר שנסע לשבת לבניו בפתח תקווה. אין לי מושג מי זה היה. היה עצמאי וצלול ולפי החישוב שלי הוא היה אז בן 95 בערך. חובש כיפה סרוגה די גדולה ועטור זקן מסודר.
הוא סיפר איך אחר מלחמת העולם הראשונה, קוממו מחדש את הישיבה שבעירו (כעת איני זוכר איזו עיר)
זוכר הוא מאז שני דברים:
שהרבי מגור, האמרי אמת, יחד עם גיסו לימים הרב של בענדין, הגיעו לעיר, אולי במיוחד, אין לו מושג, והם בחנו את הבחורים הצעירים על מסכת שלמדו בישיבה.
אחרי שהם גמרו לבחון את התלמידים, ואני הייתי מהמצויינים, אמר הרבי מגור כמה פעמים בהטעמה: 'יראת שמים יראת שמים יראת שמים'
[אני לא זוכר את שם המסכת ומה למדנו, צחקק הזקן, אבל אני זוכר היטב כמו עכשיו ונחרט לי, השוקולד שאכלתי אז בפעם הראשונה בחיי, כשהארגונים היהודיים שלחו לסיוע (הג'וינט?) ואת האמירה של הרבי מגור 'יראת שמים' 'יראת שמים'. ]