הודעהעל ידי גביר » ה' מרץ 11, 2021 8:56 am
א.
על גישת 'כוחא דהיתרא עדיף', של הרב עובדיה ראה-
הרב עובדיה יוסף, טהרת הבית, ח"ב, ירושלים תש"נ עמ' תה. שם מצוטטים דבריו של רבי פתחיה מרדכי ברדוגו בספר השו"ת שלו 'נפת צופים' לפיהם החמרה מופרזת עלולה לגרום להזנחת הדין עצמו, הרב עובדיה מעיר על כך: דישמע חכם ויוסיף לקח' ; ו
ראה גם:
הרב יצחק יוסף, עין יצחק, כרך ג, כללי קבלת הוראות השולחן ערוך, כללים כב-כד, ירושלים תשס"ט, עמ' ריח-רסג, ובייחוד בעמ' רמ-רמב ;
הרב שמעון מועלם, יסודות בפסיקת ההלכה ב'יראת ההוראה', משנת יוסף ה [סיוון תמוז תשע"ד], עמ' פג-קב ;
הרב ישראל נתנאל רביוב, מיוסף עד יוסף, בני ברק תשע"ו, עמ' יז-יח ;
הרב אברהם דורי, אדרת תפארת, חלק ז, סימנים מ-מא. ירושלים תשע"ז, עמ' רה-ריז ;
הרב גיא אלקנה לוטינגר, קונטרס - 'אשר החמרת הקלתי', בתוך - ויזבח אלקנה, חלק ה, בת ים תשע"ז ,יו"ד, סימן יב, עמ' ריח-רמה ;
בני לאו, ממרן עד מרן, תל אביב 2005, עמ' 259-255 ;
ב.
על הגישה ההפוכה הרווחת בייחוד בין חכמי והמזרח והספניולים, השואפת לצאת, ככל הניתן, ידי חובת כל הדעות שבהלכה ולקיים לצדן גם את ההנהגות הקבליות ראה -
הרב יצחק טופיק, בענין קבלת הוראת מרן הש"ע, אור תורה, שנה שלושים וארבע, חוברת א, [תז], סימן ד, עמ' מא-ס, ובספרו שו"ת תהילת יצחק, סימן א, ירושלים תשע"ט עמ' ה-יח ;
הרב יעקב משה הלל, במה שהנהיגו ופסקו חכמי הדורות מנהגים וחומרות שאינם מובאים בשולחן ערוך על פי כתבי הקודש האר"י ז"ל, אליבא דהלכתא, כה, תמוז תשס"ח עמ' ו-ז ;
ג.
סיכום תמציתי של גישה זו יש אצל רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ: 'ובספקא דדינא ילך לחומרא כי ראוי לירא מלעבור על הדין יותר ויותר מאשר יגור מפני חרב. ואפילו במידי דאפסיקא הלכתא לקולא בעל נפש יחמיר לעצמו' [פלא יועץ, ערך דינים, ירושלים תשמ"ז עמ' קמא]. ובמקום אחר – 'ראוי לכל אדם להתנהג בחסידות וכל אשר בכוחו יעשה ... הנה כי כן חיובא רמאי למיעבד כל מילי דחסידותא על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל כי הוא בונה בשמים עליותיו ועושה נחת רוח ליוצרו. והאיש האוהב את ה' אהבה עזה כראוי לא יכבד עליו שום דבר לעשותו ... ומאי גם במילי דתלוי בפלוגתא אף דפשטה הוראה ונהוג עלמא כדבר מהקל ראוי ונכון ליראי ה' ואוהבי שמו לצאת ידי ספק ולצאת ידי כל הדעות ולמיחש בעי שמא פן ואולי הדין עם המחמיר ... וכבר ידי עסקניות לסדר בקונטרס בפני עצמו כל מילי דחסידותא ומילי דפלוגתא איך ראוי לעשות לצאת ידי כולהו רבוותא' [פלא יועץ, ערך 'חסידות', ירושלים תשמ"ז עמ' רמ-רמא].
'קונטרס' זה הוא כנראה חיבורו של רבי אליעזר פאפו 'חסד לאלפים' שכפי שמעיד עליו מחברו – 'זאת היתה לי בקונטרס זה הני מילי דחסידותא דרך ישרה לצאת ידי כל הדעות' [חסד לאלפים, או"ח, הלכות תפילין, כה יג. ירושלים תשמ"ה עמ' מג]. ; אחד הביטויים הספרותיים המובהקים והמגובשים ביותר של מגמה זו הוא ספר ההלכה של רבי יוסף חיים מבגדאד 'בן איש חי', חיבור שהשפעת ספרו של רבי אליעזר פאפו 'חסד לאלפים' ניכרת בו היטב [כפי שמציין הרב עובדיה יוסף בתשובה בה הוא דן בין השאר בפסק של הבן איש חי בנוגע לשתייה לפני התפילה –'וכנראה שנמשך אחר דברי החסד לאלפים הנ"ל כדרכו בקדש' [יביע אומר, ד, או"ח יג]]
דומה שהנציג הבולט ביותר של גישה זו בדור האחרון היה הראשון לציון הרב מרדכי אליהו.
ד.
ביטוי ספרותי חשוב, אולי החשוב ביותר, להבדלים בין פסיקות בתי מדרש אלה לבין פסיקתו של הרב עובדיה הוא ספרו של האחרון 'הליכות עולם', שהוא מעין נושא כלים של ה'בן איש חי' ובו מעמת הרב עובדיה בשיטתיות את פסקיו עם פסקי ה'בן איש חי'.
ראשיתו של ספר זה בשיעורים אותם החל הרב עובדיה למסור בערך בהיותו בן עשרים [ראה: יעקב ששון, אביר הרועים, חלק א, ירושלים תשע"ב, עמ' 82 ; בני לאו, ממרן עד מרן, תל אביב 2005, עמ' 31-29] והוא החל לערוך אותו בהיות במצרים [ששון שם, עמ' 29], אך כרך ראשון שלו יצא לאור רק בשנת תשנ"ח ;
ה.
עוד על היחס בין פסיקת ה'בן איש חי' לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף ראה:
הרב יצחק יוסף, עין יצחק, חלק ג: כללי הוראת הולחן ערוך, כלל כ, ירושלים תשס"ט עמ' ר-ריט ;
ניר אביב, ביכורי אביב, פסגות תשע"א, עמ' 426 – 439 ;
ששון שם, חלק ב, ירושלים תשע"ד, עמ' 323-286, 341-338, 402-384 ;
ערן גלעדי, הקבלה במשנתו של הרב יוסף חיים מבגדאד (דיסרטציה לקבלת תואר שני), באר שבע תש"ף, עמ' 133-123.
נערך לאחרונה על ידי
גביר ב ה' מרץ 11, 2021 1:31 pm, נערך 3 פעמים בסך הכל.
