גיורי וינה

[אלישע לוי]

פרשת גיורי וינה

באזור שנת תשכ"ט-ל' יצאו גדולי הדור ובתוכם חברי מועצג"ת נגד גיורים שנעשו בוינה והיו פקפוקים רבים על כשרותם.
כעת מפרסם הרב מלמד כי הגיורים נעשו כדת ובתום לב והרב אלתר שטיינמץ - המגייר הראשי - כתב על כך אף חיבור מיוחד ששרד ממנו עתק אחד ועתיד להתפרסם, יש היודע להאיר את זווית המחמירים בזה?

מעיתון "בשבע" השבוע
· ט״ז במרחשון ה׳תשפ״ג ‏( 10 בנובמבר 2022 )
בשנת תשכ " ט הצליחה הסוכנות היהודית לחלץ מברית המועצות מעט יהודים , אך בתחנת המעבר בווינה התברר שחלקם נישאו נישואי תערובת • פעילי עלייה דתיים שגובו בהסכמה שבשתיקה מהרבנות הראשית עמלו כדי לגיירם , אך ספגו מתקפה חמורה שגרמה לרבנות הראשית לחזור בה ולגיירם מחדש בארץ • בניגוד למה שנטען , היוזמים היו אנשים יראי שמיים ואידיאליסטים שפעלו למען המשכיות עם ישראל , כמו ר ' אלתר שטיינמץ שאחר דמותו התחקו לאחרונה חוקרי מכון הר ברכה .
פרשיית גיורי וינה , שהתנהלו ברובם בחורף תשל " א , הייתה אחד הפולמוסים הקשים ביותר בנושא הגיור . רבים מבני הציבור החרדי ורבותיו התייצבו כנגד פעילי העלייה הדתיים בסוכנות , והאשימו אותם בכך שהם מגיירים בסיטונאות בניגוד להלכה . גם הרבנים שנתנו גיבוי לגיורים אלה ספגו איומים והותקפו בצורה קשה . מאז , כל רב שרצה לתמוך בגיורים על פי דעת המקילים , היה צריך לקחת בחשבון שהעולם החרדי יוקיע אותו ושמו הטוב יושמץ באופן חסר תקנה .
בשנת תשכ " ט ‏( 1969 ‏) הוסר קמעה מסך הברזל שהבדיל בין ברית המועצות ובין העולם החופשי , וטיפין טיפין הורשו יהודים לצאת . בהמשך נפתח השער יותר , ובמשך כעשר שנים עלו למדינת ישראל כ־ 200,000 עולים חדשים . בדרכם ארצה הגיעו העולים תחילה אל וינה , בירת אוסטריה , והשתכנו לזמן במלון ששכרה הסוכנות היהודית כדי לקלוט אותם ולאשר את עלייתם .
עם בוא העולים הראשונים לווינה נוכחו אנשי המחלקה הדתית של הסוכנות היהודית בתופעה של נישואי תערובת וממילא גם בילדים שאינם יהודים על פי ההלכה . אי אפשר היה להפריד בין בני הזוג היהודים לנוכרים , על כן המדיניות הברורה של הסוכנות היהודית הייתה להעלות ארצה כל יהודי עם בני משפחתו , גם אם הם אינם יהודים . מיד עם הגעתם לישראל , קיבלו היהודים אזרחות ישראלית יחד עם בני משפחתם . בעקבות ערעורים על מדיניות זו , בשנת תש " ל נקבעה בחוק זכותם של בני משפחות היהודים כולל סעיף הנכד , ומאז הייתה הסוכנות מחויבת לקיים את מדיניותה על פי החוק .
מכיוון שהיה מדובר בבני משפחות של יהודים שהחליטו לקשור את גורלם בגורל העם היהודי ולעלות לישראל , אנשי המחלקה הדתית בסוכנות השתדלו לגיירם לפני הגעתם לארץ . לשם כך האריכו את ימי שהותם בווינה ולימדו אותם יהדות ובסוף התהליך גיירום.
העומדים בראש תוכנית זו היו הרב מרדכי קירשבלום , יושב ראש עמית של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ונציג המפד " ל בהנהלתה , ועימו הרב שמאי גינזבורג , מגאוני הדור . הם קיבלו הסכמה בשתיקה ליוזמתם מהרבנות הראשית , והנחו את רבי אלתר מאיר שטיינמץ לארגן במחנה המעבר בווינה את הלימוד והגיור של המעוניינים בכך . הגיור בחו " ל היה חיוני , מפני שעם בואם ארצה היו העולים צפויים להיטמע בארץ , ללא כל צורך בגיור . בנוסף לכך , זמן השהות במחנה המעבר היה זמן אידיאלי ללימודי יהדות , בלי טרדות פרנסה והפרעות נוספות .
הקמת בית הדין לגיור בווינה
רבי אלתר שטיינמץ פעל ביעילות . הוא פנה אל הרב ד " ר עקיבא אייזנברג , רבה הרשמי של וינה ופעיל ציוני באוסטריה , שהיה בעל אופי מודרני , ושכנע אותו לעמוד בראש בית הדין לגיור . כדיין שני הוא גייס את הרב יוסף ברונר , מנהל תלמוד התורה לבנים ובית יעקב לבנות של קהילת אגודת ישראל בווינה . הוא עצמו היה הדיין השלישי . לעיתים היו משתתפים דיינים נוספים . בכל שאלה שהייתה להם פנו לרב חיים גרינפלד , שהיה רבה של אגודת ישראל בעיר , שהדריכם ותמך במעשיהם . בדרך זו גוירו בווינה בין אביב תשכ " ט לקיץ תש " ל 54 איש ואישה .
המתקפות הקשות נגד בית הדין וסגירתו
מדובר היה בגיור רציני . הגרים למדו הרבה יהדות וקיבלו על עצמם את המצוות , ואף בפועל היה ניתן לצפות שיקיימו אורח חיים מסורתי . אומנם לפי דעת המחמירים הסוברים שאין לגייר מי שאינו צפוי לקיים אורח חיים דתי , אסור היה לגיירם . כלומר גיורים אלו היו טובים מרוב הגיורים שהונהגו בקהילות ישראל על ידי גדולי הרבנים שהלכו בשיטת המקילים . למרות זאת טענו כנגד הגיורים בווינה טענות קשות וחמורות ביותר . נטען כי הוקם שם " בית חרושת לגיורים ," והוא מנוהל על ידי עסקנים דתיים מהסוכנות היהודית שנכנעו לחילונים ומגיירים בו " בסיטונות " ו " בסרט נע ," וכי " מאות גרים " שאינם אלא נוכרים גמורים כבר עלו ארצה . עוד נטען כי לאחר ימי הכנה בודדים וקלושים מפצירים ומפתים את הנוכרים להתגייר , בלא שהם מבינים את משמעות העניין , שכן המתגיירים אינם מבינים את השפה של המגיירים . עוד נטען כי הדיינים המגיירים הם קלי דעת , או ניאולוגים ורפורמים אשר מזלזלים בהלכה , או הדיוטות שאינם מוסמכים לרבנות אלא משגיחי כשרות בלבד שמעולם לא התמחו בהלכה בכלל ובהלכות גיור בפרט .
במשך חודשים טענות אלה ואחרות נאמרו ונכתבו על ידי רבנים מפורסמים , אדמו " רים וראשי ישיבות . הן פורסמו במודעות חוצות שהופצו באלפי עותקים ונדפסו בעמודי השער של העיתונים החשובים בישראל , בחוברות ייעודיות ובספרים , בשיחות מוקלטות ובראיונות לרדיו . בהמשך רוב האדמו " רים בארץ ישראל וכן ראשי ישיבות מפורסמות חתמו על פשקווילים חמורים ביותר נגד " שערוריית הגיור בווינה ." לבסוף קבעה מועצת הרבנות הראשית כי הגיורים כולם מוטלים בספק , והם ייבדקו על ידי רבני ארץ ישראל .
בית הדין לגיור העולים בווינה נסגר , ומאז בני ובנות הזוג הנוכרים וילדיהם עלו לארץ ללא גיור .
מיהו אלתר שטיינמץ המושמץ
כשקראתי את הטענות החמורות נגד גיורי וינה והביזויים הקשים נגד ר ' אלתר שטיינמץ , שהוא הדיוט ועם הארץ ובלא סמכות החליט להקים בית חרושת לגיור פיקטיבי , חשבתי בליבי שעושה רושם שהוא מורה דתי ציוני ואידיאליסט , והחרדים לא מבינים שכוונתו לשם שמיים . לאחרונה אמרתי לחברי מכון הר ברכה הרב ד " ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש , שהתמחו בהיסטוריה , שמוכרחים לברר מי היה אלתר שטיינמץ , שמאז אותה פרשה נעלם מהזירה הציבורית .
בחסדי ה ' נמצא האוצר
בסייעתא דשמיא אותרו צאצאיו של ר ' אלתר , שהקימו משפחות דתיות מפוארות , לדוגמה , נכד אחד שלו משמש בתפקיד חינוכי בכיר . התברר שמאז אותה פרשה ועד יומו האחרון היה ר ' אלתר פגוע . לקראת סוף ימיו , לאחר שעבר את גיל שמונים , רכש לעצמו מחשב , הקליד את קורות חייו , צירף את המסמכים והמכתבים הרבים שהיו ברשותו ותיאר את פרשת גיורי וינה באופן מלא . הספר כולל חמש מאות עמודים . הוא תכנן להדפיסו באופן פרטי . בחודש תמוז תשנ " ז , לאחר שטיוטת הספר נדפסה בשלושה עותקים , נפטר ר ' אלתר לבית עולמו במיתת נשיקה . בהמשך , בתלאות מעברי דירה אבד המחשב שבו נכתב הספר , וגם שני עותקים מודפסים אבדו . בחסדי ה ' העותק האחרון נותר שמור אצל בתו כחצי יובל שנים , ולפני כשבוע הרב ד " ר בועז הוטרר צילם את רובו . הרב צוריאל חלמיש בדק ומצא שמסמכים שהביא מדויקים , שכן נמצאו להם העתקים בגנזך המדינה , וכן אישים נוספים שהיו מעורבים בפרשה אישרו את דבריו .
בעזרת ה ' עוד אמשיך לספר את פרשיית המחלוקת הגדולה אודות גיורי וינה .
מילים אחדות על הרב אלתר מאיר שטיינמץ
הרב אלתר מאיר שטיינמץ זצ " ל ‏( תרס " ט - תשנ " ז , 1997–1909 ‏) נולד בעיירה בורשה שבמחוז מרמרוש שבטרנסילבניה . משפחתו הייתה עשירה ומקושרת לחסידות ויז ' ניץ . הוא עצמו למד אצל הרב מנחם מנדל הגר , האדמו " ר מווישובה , ואף הוסמך על ידו לרבנות . במשך לימודו אצל האדמו " ר התגורר במשך כשנה בביתו ולמד עם בנו בחברותא . כמו כן למד בישיבות אצל הרב מרדכי בריסק בטושנד והרב אליעזר דוד גרינוולד ‏( ה ' קרן לדוד (' בסאטמר . כדי לסייע בעסקי משפחתו עבר לגרמניה והמשיך ללמוד שם תורה בקהילה חרדית מודרנית , ובמקביל למד כלכלה . בכישרונו כי רב ידע שש שפות . לאחר עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה ושב לבית הוריו . שם המשיך בפעילות ציונית והיה ממנהיגי הפועל המזרחי , ייסד את סניף בני עקיבא והיה חבר הנהלת תנועת תורה ועבודה בסיגט ובאוראדיה ‏( גרוסוורדיין ‏) . בשנת תרצ " ה ‏( 1935 ‏) בזכות תושייתו היה שותף בארגון עליית סיטקוב , שבמסגרתה עלו לארץ מאות משפחות , חלקן ממחוז מרמורש . על תקופת השואה כתב בספרו באריכות . החל מקיץ תש " ד שהה במחנות אושוויץ , בוכנוולד ועוד , ועבר ייסורים קשים . בהיותו דובר גרמנית מונה על ידי הנאצים ימ " ש לשמש אחראי המחנה במרצבכטל , ובפיקחות ובמסירות נפש הצליח להציל מאות יהודים ממוות . 42 מבני משפחתו הקרובה נרצחו בשואה אך הוא שרד , רזה וחולה , ושנתיים עברו עד שהבריא . לאחר השואה נרדף על ידי השלטון הקומוניסטי על היותו בעל נכסים ועל היותו ציוני חבר הנהלת תנועת המזרחי באראד . בסופו של דבר כל רכוש משפחתו הוחרם ובמאמצים רבים הצליח בשנת תש " י לעלות לארץ בחוסר כול .
במשך יותר מעשרים שנה ‏( תשי " ב - תשל " ד ‏) עבד כאחראי כשרות וצורכי הדת במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית . היה אב לשלושה והתגורר עד לפטירתו בבני ברק . מתוך הכרת צדיקותו והכרת העובדות לאמיתן בפרשה לא הסכים האדמו " ר מוויזניץ ,' רבי חיים מאיר הגר זצ " ל , להצטרף לחבריו האדמו " רים שחתמו נגד גיורי וינה .
מעט על מסירותו להצלת אחיו
כאשר הגרמנים ימ " ש עמדו לסגת , גילה לו סגן מנהל מחנה מרצבכטהל שהגיעה פקודה לחסל את המחנה ולהצעיד את כל היהודים ברגל 15 , קילומטרים ליום , עם כל המטען בלי שום רכב , ולירות בכל מי שלא יוכל ללכת ולהשאירו בצד הדרך . עוד הוא גילה שמי שיהיה במרפאה , שנועדה לאנשים שעומדים למות והייתה בכפר קטן סמוך , לא יילקח למצעד . איש הוורמאכט הזהיר שאם יידעו שסיפר לו על חיסול המחנה יהרגו את שניהם . באותו לילה אסף ר ' אלתר את הרופאים שבמחנה , ותוך סיכון נפשות גדול פינו לכפר המרפאה יותר מ־ 400 אנשים חלשים והצילו בכך את חייהם .
בספרו מובאים צילומי מכתבים שכתבו אליו אחרי המלחמה יהודים שהציל . אחד כתב " : אתה בכל פעם הוצאת אותי בכוח , ולא ידעתי פשר הדבר … כך תהילה לא־ל עליון ולך בתור שליח מצווה דרחמנא , ניצלתי מתאי הגזים … לעולם לא אשכחך ." ואחר כתב לר ' אלתר שהוא היה " מאותם שוטרי בני ישראל … שלקו מן המצרים על שלא עינו את ישראל , ואני זוכר היטב אשר כבודו שליט " א היה הרבה מאוד בסכנה , אשרי חלקו וצדקתו בזה ובבא

[עץ הזית]

מדובר היה בגיור רציני . הגרים למדו הרבה יהדות וקיבלו על עצמם את המצוות , ואף בפועל היה ניתן לצפות שיקיימו אורח חיים מסורתי . אומנם לפי דעת המחמירים הסוברים שאין לגייר מי שאינו צפוי לקיים אורח חיים דתי , אסור היה לגיירם . כלומר גיורים אלו היו טובים מרוב הגיורים שהונהגו בקהילות ישראל על ידי גדולי הרבנים שהלכו בשיטת המקילים .

[פלוריש]

הרב אלתר שטינמץ אכן אינו מוכר, אבל הרב שמאי גינזבורג מפורסם

[פרנצויז]

יש כאן מחלוקת הלכתית בין הר' מלמד ובין כל גדולי הדור הקודם, נו ... דברי מי שומעים?

[לבי במערב]

מפעים לראות שוב ושוב את קיום מארז"ל בב"ק צב, סע"א (ובב"ב קעד, ב. חולין קה, ב. ערכין כג, סע"א).

[ddd]

התשובה הפשוטה היא שהוא פשוט מקשקש.
ראו פרק ה
https://marriage-il.com/%D7%A9%D7%A2%D7 ... 7%9D-1989/

[פלוריש]

התשובה הפשוטה היא שהוא פשוט מקשקש.
ראו פרק ה
https://marriage-il.com/%D7%A9%D7%A2%D7 ... 7%9D-1989/

מה מצאת פה? הגירסה הזו לתיאור האירועים ישנה ומוכרת, וכעת הובאה גירסה אחרת. איך הבאת הגירסה הראשונה מוכיחה שהשניה היא קישקוש?

[ddd]

מכיון ואין שום הוכחות לגירסה שהתגלתה 50 שנה אחרי, כנראה שהגירסא שנכתבה בזמן אמת היא הנכונה. סתם לדוגמא ובהקשר לתגובה הקודמת שלך, הוא טוען שהרב שמאי גינזבורג הנחה את זה, אבל לא מספק אפילו בדל ראיה לכך.

בכל אופן, גם אם הוא צודק בכל מילה (והוא לא), זה לא משנה את ההלכה הפשוטה.

[פלוריש]

לפי האמור, לאלתר שטיינמץ יש מסמכים שתומכים בגירסתו. לכשיתפרסמו נוכל לבחון את נכונותם

[ddd]

לפי האמור, לאלתר שטיינמץ יש מסמכים שתומכים בגירסתו. לכשיתפרסמו נוכל לבחון את נכונותם

זה נחמד להמציא סיפור נגד כל רבני ישראל באותה תקופה על סמך מסמכים שאף אחד עוד לא ראה.
כשיתפרסמו, נדבר. עד אז כל מה שמלמד כותב בחזקת קשקוש.

[תוכן]

יש מישהו בעולם שלוקח ברצינות את מה שמלמד מקשקש?

[אליסף]

מתברר שחברנו לשעבר חלמישצור הוא מאנשי מלמד...

[איש_ספר]

כשזה לא יעשה את הרושם הראוי, (וזה לא יעשה כמובן) יחפש לו מלמד פרובוקציה חדשה.
הנה כמה הצעות בשבילו, במקום להתעסק בדגי רקק כמו ר"א שטיינמץ ע"ה.

ובכן:

תיקון היסטורי, הרב שבתי צבי זצ"ל, היה צדיק ועניו שכוונתו לשם שמים, רק החרדים הוציאו עליו שם רע ורדפו אותו לחינם. גילוי מפעים, הגר"ב שפינוזא זיע"א, היה איש אמת וירא שמים, והרעיונות שלו היו עמוקים מאד אבל חכמי דורו היו קטני השגה ולא הבינו את דבריו. --- ישוע בר יוסף וכו' וכו'. על הדרך אפשר לשקול גם להצטרף לדעתו של הגר"א טואף שליט"א ולהודות על האמת שאכן היו חרדים חשוכים שבללו את המצות שלהם בדמם של נוצרים ישרים.

[הפך לבן]

... דעתו של הגר"א טואף שליט"א ולהודות על האמת שאכן היו חרדים חשוכים שבללו את המצות שלהם בדמם של נוצרים ישרים.

מיהו זה? ומה בדיוק אמר בזה? אפשר להרחיב לפשוטי עם כמוני שלא שמעו מה"גאון" הנ"ל?

[לבי במערב]

https://www.hamichlol.org.il/%D7%90%D7% ... 3%D7%9D%22

[אשי ישראל]

מפתיע אותי כל פעם מחדש, ובעיקר מזעזע, לראות איך בני תורה [כך לפחות ע"פ התרשמותי] לא מקפידים בכבוד ת"ח, ובעיקר קלים לזלזל במי שאינו מאנ"ש, ובמי שהם אינם מכירים אותו אישית, ובמי שבאופן כללי אינו אהוב עליהם.

אינני מדבר על מחלוקת לגופו של ענין, אפי' חריפה, ובודאי לא על מחלוקת של גדולי תורה,
אלא אני מדבר על כך שיהודים טובים ובני תורה מרשים לעצמם לזלזל אישית בת"ח [גדולים יותר או פחות], בגלל שדעתם של אותם ת"ח היא היפך התורה לפי דעתם של אותם בני תורה [ורבותיהם]. על אף שרבותיהם לא הורו לתמידים לזלזל אישית בכבוד אותו חכם.

מהתרשמותי זו תופעה מצויה בדורנו, ואני רואה שמדי פעם יוצאים קונטרסים כנגדה.
בני תורה שמרגישים "צדיקים" [ומן הסתם חלקם פוגעים בת"ח אחרים מתוך תמימות, והם בטוחים שהם עושים רצון ה'] חוטאים בזה.

הרשימה ארוכה: רק מהשנים האחרונות אני זוכר פגיעות בכבודם של הרב שטיינמן, הר"ש אוירבאך, הגר"ע יוסף, הרב עמאר, האדמו"ר מגור וראש ישיבת גור, ראשי ישיבת פוניביז', ועוד.

אני לא כותב כלפי הפוגעים כאן בפורום, שהרי הם בטוחים שהם צדיקים, ודברי לא יגרמו להם לשוב בהם מדרכם הרעה,
אלא אני כותב לכלל הקוראים, כדי שלא יגררו לחטא נורא זה.

ואנא - אשמח אם לא תגיבו. אם אתם מוכנים להתחשב ברצוני. הרי לא יצא מזה תוספת כבוד לאף אחד.

[סגי נהור]

לאחרונה פסק הרב הנזכר בטורו, שהתורם צדקה לישיבה שאינה מחנכת את התלמידים על ערכי אהבת הארץ ולימוד החכמות והמדעים, אינו זוכה לברכת ה' על נתינתו.

[גימפעל]

הרב זושא וולף משיב להאשמות החמורות של הרב מלמד

https://col.org.il/news/142274

[עזריאל ברגר]

מפתיע אותי כל פעם מחדש, ובעיקר מזעזע, לראות איך בני תורה [כך לפחות ע"פ התרשמותי] לא מקפידים בכבוד ת"ח, ובעיקר קלים לזלזל במי שאינו מאנ"ש, ובמי שהם אינם מכירים אותו אישית, ובמי שבאופן כללי אינו אהוב עליהם.

אינני מדבר על מחלוקת לגופו של ענין, אפי' חריפה, ובודאי לא על מחלוקת של גדולי תורה,
אלא אני מדבר על כך שיהודים טובים ובני תורה מרשים לעצמם לזלזל אישית בת"ח [גדולים יותר או פחות], בגלל שדעתם של אותם ת"ח היא היפך התורה לפי דעתם של אותם בני תורה [ורבותיהם]. על אף שרבותיהם לא הורו לתמידים לזלזל אישית בכבוד אותו חכם.

מהתרשמותי זו תופעה מצויה בדורנו, ואני רואה שמדי פעם יוצאים קונטרסים כנגדה.
בני תורה שמרגישים "צדיקים" [ומן הסתם חלקם פוגעים בת"ח אחרים מתוך תמימות, והם בטוחים שהם עושים רצון ה'] חוטאים בזה.

הרשימה ארוכה: רק מהשנים האחרונות אני זוכר פגיעות בכבודם של הרב שטיינמן, הר"ש אוירבאך, הגר"ע יוסף, הרב עמאר, האדמו"ר מגור וראש ישיבת גור, ראשי ישיבת פוניביז', ועוד.

אני לא כותב כלפי הפוגעים כאן בפורום, שהרי הם בטוחים שהם צדיקים, ודברי לא יגרמו להם לשוב בהם מדרכם הרעה,
אלא אני כותב לכלל הקוראים, כדי שלא יגררו לחטא נורא זה.

ואנא - אשמח אם לא תגיבו. אם אתם מוכנים להתחשב ברצוני. הרי לא יצא מזה תוספת כבוד לאף אחד.

אכן זוהי חוצפה נוראה מצדו של הרב מלמד לכתוב בזלזול על גדולי ישראל!
יישר כחך על המחאה...

הבנתי שכוונתך היא להיפך, אך "טול קורה מבין עיניך".

[בברכה המשולשת]

המאמר האחרון בסדרה
(מובן מאליו שאין בהבאת הדברים משום הסכמה כלשהי לתוכנם. אני מביא את זה לשם השלמת התמונה)

סופה של פרשת גיורי וינה
בקרב הממסד הדתי היה ברור כי גיורי וינה יאומצו, אך סמוך לישיבת מועצת הרבנות בעניין הופעל על הרב אונטרמן לחץ אדיר של הקנאים
הרב אליעזר מלמד
פורסם: ל' בחשון תשפ"ג, 24.11.22, 10:57
עודכן: א' בכסלו תשפ"ג, 25.11.22, 7:25

הרב אליעזר מלמד
בשבע 1021

בטור הקודם סיפרתי כיצד הופצה הדיבה על הגיורים בווינה. הדיבה הייתה שהאחראים על הגיור הם עמי הארץ או רפורמים, והגיורים נעשים בלא לימוד, ומספר המתגיירים גדול פי שישה ממה שהיה בפועל, ובלא להבין את השפה משדלים את הגרים לחתום על נייר ולטבול. כל זה כמובן היה שקר.

אומנם כן, בית הדין בווינה לא הוקם באופן מסודר על ידי הרבנות הראשית. היוזמה הייתה של הרבנים במחלקת העלייה בסוכנות היהודית, כדי שלא יעלו גויים לארץ וייטמעו בציבור כיהודים. את היוזמה הנהיג הרב מרדכי קירשבלום, ממנהיגי הסוכנות, שגם דאג שהרב הראשי הרב אונטרמן זצ"ל יידע על כך.

הרב הגאון שמאי גינזבורג, שעבד בסוכנות, ליווה והדריך את הרב אלתר שטיינמץ שהפעיל את בית הדין. כפי שנכתב בזיכרון דברים עם הרב גרינפלד, רב קהילת אגודת ישראל בווינה, סוכם שהוא יהיה הסמכות ההלכתית, ובכל עניין יתייעצו איתו לפני מעשה. הוסכם שאב בית הדין לגיור יהיה הרב הרשמי של וינה, הרב ד"ר אייזנברג. אכן בפועל הרב גרינפלד ליווה את רבי אלתר בכל עניין, שכן רבי אלתר התפלל עמו בקביעות יום יום.

לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית

פעילות בית הדין בווינה הייתה בתמיכת מנהיגי המפד"ל ובעיקר שר הדתות זרח ורהפטיג. היה ברור להם שמועצת הרבנות הראשית תאשר את הגיורים, שכן הם נעשו כדין. וכאשר החלו להתפרסם ההכפשות נגדם הורה להם הרב אונטרמן, בשתי פעמים שונות, להתעלם מהרינונים נגד הגיורים. ככלל, עמדת הרב אונטרמן הייתה שעדיף לגייר את בני המשפחה הנוכרים לפני עלייתם לארץ, וכפי שחזר ואמר לחברי מועצת הרבנות הראשית, משום שלאחר עלייתם לארץ יהיו "טרודים מאוד בעסקיהם ולא יתפנו לגיור ובסופו של דבר לא ירצו להתגייר", "יתאקלמו בחיי החברה בארץ ולא ירצו להתגייר". לעומת זאת, בעודם בהמתנה לקראת העלייה הם רוצים להתגייר וזמנם פנוי, וכך ילמדו היטב את יסודות היהדות ויתגיירו מתוך הזדהות.


התחזקות הדיבה והלחצים על הרב אונטרמן

בעקבות פרסומי הדיבה בכלי התקשורת נגד "הגיורים המזויפים" בווינה, והחתמת עשרות רבנים ואדמו"רים על הכרוז נגדם, הרב גרינפלד כבר לא הסכים להביע תמיכה פומבית בבית הדין. בלא תמיכתו נותר הרב אלתר שטיינמץ לבד, ובכך התחזקו הטענות נגדו.

בנוסף לכך, לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, הפעילים שעסקו בהשמצת גיורי וינה הלכו לבתיהם של כל חברי מועצת הרבנות הראשית והסיתו אותם. הם הוסיפו והטעימו שהרב אונטרמן עלול להתקפל בפני הפוליטיקאים הדתיים והחילונים.

בד בבד הפעילו לחצים רבים על הרב אונטרמן: עוררו נגדו תסיסה של תלמידים בכולל שלו, ארגנו עצומות ומחאות של רבנים ואברכים בישיבות נגד הרבנות שעומדת להיכנע לאנשי הסוכנות, וארגנו משלחות רבנים שהגיעו אליו כמעט מדי יום כדי ללחוץ עליו. מהמכתבים של פעילי "הוועד למען שלמות העם" עולה שהם התלבטו כיצד ללחוץ עליו, האם "בתקיפות ובצעקות" או באמצעות "משכילים ובשקט", שכן הרב קוליץ אמר להם "שאין כל השפעה על אונטרמן מאנשים דתיים. רק משכילים וכדומה יכולים להשפיע עליו". הם פעלו במרץ בשתי הדרכים. לדוגמה, דיווחו לרבי מלובביץ' שהלכו לרב שלמה זלמן אוירבך "וביקשנוהו להתערב ולהשפיע בעניינים. ואמר כי אין לו הזמן הדרוש, אולם אחר כך התברר כי ביקר אצל הרב אונטרמן יחד עם הרב אלישיב ועוד אברך בשם שטרן, והם אמרו לרב אונטרמן שבמידה ויכשירו גיורי וינה יוציאו הם איסור על גיורים אלה".


היחיד שגירש את מוציאי הדיבה היה הרב גורן, שהיה אז רבה של תל אביב. כשהגיעו אליו הוא שאל אותם האם שירתו בצבא, והם ענו שיש להם פטור כתלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". כשהוציא את העט לרשום את שמותיהם כדי לבדוק האם מותר להם להיעדר מהישיבה, הם ברחו.

ההחלטה לשלוח משלחת לבדיקה

בעקבות הלחצים והאיומים שהופעלו על הרב אונטרמן, שהיה אז כבן שמונים וחמש, הוא נענה לדרישה שלא לאפשר לנציגי הציבור לדבר בפני מועצת הרבנות. כך יצא שלמרות הפצרותיו של שר הדתות ורהפטיג לבוא בפני מועצת הרבנות הראשית ולספר להם את האמת על גיורי וינה, הוא לא הוזמן. גם את הרב קירשבלום, שביקש שוב ושוב לבוא, לא הסכימו לשמוע. לאחר שני דיונים מתוחים התקבלה ההחלטה לשלוח רבנים לבדוק את גיורי וינה. הרבנים שנבחרו היו הרב קוליץ והרב ורנר, שניהם אבות בתי דין בתל אביב. מה שהכריע את הכף היה הצטרפותם של רבנים ציוניים במועצת הרבנות הראשית, כדוגמת הרב ישראלי, לעמדת הפעילים נגד גיורי וינה.

המשלחת

כאשר נקבע שישלחו שליחים לווינה, היו פעילי הסוכנות הדתיים עדיין בטוחים שהואיל ונהגו כשורה, לשם שמיים ועל פי ההלכה, המשלחת תטהר את שמם. כפי שכתב הרב קירשבלום לרב אלתר שטיינמץ, שהרבנים הם "אנשים נאמנים ובוודאי יעשו את הישר והטוב".

בינתיים העולם החרדי רגש והתרעם על "השערורייה" של גיורי וינה, ואף רבנים ציוניים כדוגמת הרב ישראלי והרב נריה דרשו לקיים בירור נוקב. כך יצאו הרב קוליץ והרב ורנר לווינה מתוך עמדה עוינת. הם התייחסו לכל העוסקים בגיור כחשודים, וחקרו אודות הרב ד"ר אייזנברג, רבה הרשמי של וינה, ששימש כאב בית הדין לגיור, האם הוא מחלל שבת בפרהסיה. מדובר היה ברב אורתודוקסי־מודרני, ועצם העלאת חשד כזה נגדו הצביעה על הטיה ברורה של הרבנים החוקרים. את כולם שאלו תחילה האם הם מתחרטים על מה שעשו, שכן גדולי ישראל יצאו נגדם. כשרבי אלתר אמר שהוסמך לרבנות, היו בטוחים שהוא מרמה אותם. כאשר פגשו את הרב ברונר, מנהל בית הספר של אגודת ישראל שהוסמך לרבנות והשתתף כחבר בבית הדין, כתבו שהסמיכה שלו אינה אמיתית אלא לצורך קבלת דרגה של מורה. על הרב שטיין שגם השתתף בגיורים כתבו שהוא מורה ולא הצליחו לראותו, למרות שהתגורר אז בארץ ובקלות ניתן היה לפגוש אותו ולהיווכח שאכן קיבל סמיכה לרבנות. בנוסף לכך הם דרשו מבית הדין בווינה דקדוקים, מה שלא מקובל לדרוש במקום אחר, כגון שחברי בית הדין שקיבלו את הגרים יהיו גם בטבילה ולא יסמכו על שלושה נאמנים, ועל סמך זה הטילו פקפוק בגיורים.


יש לציין שהרבנים חשו שהם מקיימים מצווה בשליחות גדולי ישראל. אמרו בשם הרב ורנר ש"הוא רואה בפעולתו בווינה אחת מזכויותיו הגדולות בחייו, שיבוא עמהם בפני בית דין של מעלה".

החלטת מועצת הרבנות הראשית

הרבנים חזרו לארץ והעידו בפני מועצת הרבנות הראשית שיש בעיות חמורות בגיורי וינה. הרב ורנר אמר שבית הדין בווינה הוא "אשרה אצל המזבח". הרב גורן התרעם נגדו ושאל: אם מדובר באשרה, כיצד ייתכן שהרב גרינפלד ליווה אותם וענה לתשובותיהם? הרי היה עליו לזרוק אותם מבית הכנסת! המשיך הרב גורן וטען: הרי להלכה גם בית דין של הדיוטות כשר לגיור, ועל כן יש לסיים את הדיון ולאשר את הגיורים. גם הרב חיים דוד הלוי הצטרף לדעתו. כפי הנראה היה לכך רוב, והרב אונטרמן ביקש לקבל החלטה לאשר את גיורי וינה. אולם הרב גולדשמידט, מראשי המתנגדים, אמר שהוא לא בקיא בסוגיה וביקש לדחות את ההחלטה לישיבה הבאה (פרוטוקול מישיבת מועצת הרבנות הראשית, כ"ו שבט תשל"א).

בינתיים התעצמו הלחצים על הרבנים חברי מועצת הרבנות. לישיבה הבאה הגיע הרב גולדשמידט עם החלטה מנוסחת בתיאום עם הפעילים, שכל גיור וגיור ייבדק באופן פרטני, וכך הוחלט. הרב גורן החרים את הישיבה במחאה על שלא נהגו כדין ואישרו מיד את כל גיורי וינה.

סוף דבר

בית הדין בווינה נסגר, ועמו נסגרה האפשרות לחבר בין פעילי העלייה לבירורי היהדות ובין בתי הדין לגיור. מאז ואילך עלו ארצה מאות אלפי זכאי חוק השבות שאינם יהודים. לו היו ממשיכים את הקו של בית הדין בווינה, רבים מהם היו מתגיירים לפני עלייתם לארץ, ואלה שלא היו מתחברים ליהדות היו נשארים בגולה. שכן הממשלה בראשות גולדה מאיר חפצה מאוד שהעלייה תהיה מתואמת עם הרבנות, באופן שיגיירו כמעט את כולם וידחו את מי שאינו מעוניין בזהות יהודית.

בנוסף לכך, מאז ההשמצות נגד הגיורים, רבנים רבים החלו לחשוש לומר את עמדתם. עד שנת תש"ל רוב הרבנים שכתבו את עמדתם נטו לעמדת המקילים. אולם מאז, בתהליך הדרגתי, קולם נאלם.

הרב אונטרמן, שראה נכוחה את המציאות יותר משאר הרבנים והבין עד כמה כדאי שבתי הדין לגיור יהיו בחו"ל כחלק ממערך העלייה, נסוג מחמת הלחצים הכבדים שהופעלו עליו ולא הצליח לקיים את בית הדין בווינה. להערכתי, בעקבות פרשה זו נציגי הציבור הדתי הגיעו למסקנה שבהיות הרב אונטרמן כבר בן שמונים וחמש, בבחירות הבאות ראוי להחליפו. שנתיים אחר כך נבחר הרב גורן במקומו.

כעשר שנים לאחר מכן היה הרבי מלובביץ', שהוביל את המערכה נגד גיורי וינה, במוקד מחלוקת קשה. רבנים ליטאים שהיו שותפים עמו במאבק בגיורי וינה הוקיעו אותו ואת חסידי חב"ד בחריפות איומה ונוראה. כתוצאה מכך הרבי מלובביץ', שפעל במסירות נפש עצומה למען יהודים ויהדות בכל העולם, וחפץ בכל ליבו להביא שלום, אחדות וגאולה לישראל, סבל מאחת המחלוקות הקשות ביותר, ומי יודע איזה הפסד נגרם מכך לעם ישראל.

לפי עדותו של רבי אלתר שטיינמץ, שנתיים לאחר מכן נפגש עם הרב ישראלי למשך שעתיים, והרב ישראלי הצטדק שפעל על פי המידע שהיה בידו, ואף התרעם על שהאחראים על גיורי וינה שתקו ולא השיבו לטענות נגדם. עוד סיפר: "גם הרב הראשי גורן אמר לי בזמנו שפשענו על שלא הגבנו על הפסק 'ומדשתקי שמע מינה'..."

המאמר נכתב בעזרתם של הרב ד"ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש

[ddd]

מפתיע אותי כל פעם מחדש, ובעיקר מזעזע, לראות איך בני תורה [כך לפחות ע"פ התרשמותי] לא מקפידים בכבוד ת"ח, ובעיקר קלים לזלזל במי שאינו מאנ"ש, ובמי שהם אינם מכירים אותו אישית, ובמי שבאופן כללי אינו אהוב עליהם.

אינני מדבר על מחלוקת לגופו של ענין, אפי' חריפה, ובודאי לא על מחלוקת של גדולי תורה,
אלא אני מדבר על כך שיהודים טובים ובני תורה מרשים לעצמם לזלזל אישית בת"ח [גדולים יותר או פחות], בגלל שדעתם של אותם ת"ח היא היפך התורה לפי דעתם של אותם בני תורה [ורבותיהם]. על אף שרבותיהם לא הורו לתמידים לזלזל אישית בכבוד אותו חכם.

מהתרשמותי זו תופעה מצויה בדורנו, ואני רואה שמדי פעם יוצאים קונטרסים כנגדה.
בני תורה שמרגישים "צדיקים" [ומן הסתם חלקם פוגעים בת"ח אחרים מתוך תמימות, והם בטוחים שהם עושים רצון ה'] חוטאים בזה.

הרשימה ארוכה: רק מהשנים האחרונות אני זוכר פגיעות בכבודם של הרב שטיינמן, הר"ש אוירבאך, הגר"ע יוסף, הרב עמאר, האדמו"ר מגור וראש ישיבת גור, ראשי ישיבת פוניביז', ועוד.

אני לא כותב כלפי הפוגעים כאן בפורום, שהרי הם בטוחים שהם צדיקים, ודברי לא יגרמו להם לשוב בהם מדרכם הרעה,
אלא אני כותב לכלל הקוראים, כדי שלא יגררו לחטא נורא זה.

ואנא - אשמח אם לא תגיבו. אם אתם מוכנים להתחשב ברצוני. הרי לא יצא מזה תוספת כבוד לאף אחד.

לא חושב שהיה מי שכ"כ פגע בכבודם של גדולי ישראל שהזכרת כמו מי שהשווה בינם לבין אליעזר מלמד.

[הוה אמינא]

המאמר האחרון בסדרה
(מובן מאליו שאין בהבאת הדברים משום הסכמה כלשהי לתוכנם. אני מביא את זה לשם השלמת התמונה)

סופה של פרשת גיורי וינה
בקרב הממסד הדתי היה ברור כי גיורי וינה יאומצו, אך סמוך לישיבת מועצת הרבנות בעניין הופעל על הרב אונטרמן לחץ אדיר של הקנאים
הרב אליעזר מלמד
פורסם: ל' בחשון תשפ"ג, 24.11.22, 10:57
עודכן: א' בכסלו תשפ"ג, 25.11.22, 7:25

הרב אליעזר מלמד
בשבע 1021

בטור הקודם סיפרתי כיצד הופצה הדיבה על הגיורים בווינה. הדיבה הייתה שהאחראים על הגיור הם עמי הארץ או רפורמים, והגיורים נעשים בלא לימוד, ומספר המתגיירים גדול פי שישה ממה שהיה בפועל, ובלא להבין את השפה משדלים את הגרים לחתום על נייר ולטבול. כל זה כמובן היה שקר.

אומנם כן, בית הדין בווינה לא הוקם באופן מסודר על ידי הרבנות הראשית. היוזמה הייתה של הרבנים במחלקת העלייה בסוכנות היהודית, כדי שלא יעלו גויים לארץ וייטמעו בציבור כיהודים. את היוזמה הנהיג הרב מרדכי קירשבלום, ממנהיגי הסוכנות, שגם דאג שהרב הראשי הרב אונטרמן זצ"ל יידע על כך.

הרב הגאון שמאי גינזבורג, שעבד בסוכנות, ליווה והדריך את הרב אלתר שטיינמץ שהפעיל את בית הדין. כפי שנכתב בזיכרון דברים עם הרב גרינפלד, רב קהילת אגודת ישראל בווינה, סוכם שהוא יהיה הסמכות ההלכתית, ובכל עניין יתייעצו איתו לפני מעשה. הוסכם שאב בית הדין לגיור יהיה הרב הרשמי של וינה, הרב ד"ר אייזנברג. אכן בפועל הרב גרינפלד ליווה את רבי אלתר בכל עניין, שכן רבי אלתר התפלל עמו בקביעות יום יום.

לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית

פעילות בית הדין בווינה הייתה בתמיכת מנהיגי המפד"ל ובעיקר שר הדתות זרח ורהפטיג. היה ברור להם שמועצת הרבנות הראשית תאשר את הגיורים, שכן הם נעשו כדין. וכאשר החלו להתפרסם ההכפשות נגדם הורה להם הרב אונטרמן, בשתי פעמים שונות, להתעלם מהרינונים נגד הגיורים. ככלל, עמדת הרב אונטרמן הייתה שעדיף לגייר את בני המשפחה הנוכרים לפני עלייתם לארץ, וכפי שחזר ואמר לחברי מועצת הרבנות הראשית, משום שלאחר עלייתם לארץ יהיו "טרודים מאוד בעסקיהם ולא יתפנו לגיור ובסופו של דבר לא ירצו להתגייר", "יתאקלמו בחיי החברה בארץ ולא ירצו להתגייר". לעומת זאת, בעודם בהמתנה לקראת העלייה הם רוצים להתגייר וזמנם פנוי, וכך ילמדו היטב את יסודות היהדות ויתגיירו מתוך הזדהות.


התחזקות הדיבה והלחצים על הרב אונטרמן

בעקבות פרסומי הדיבה בכלי התקשורת נגד "הגיורים המזויפים" בווינה, והחתמת עשרות רבנים ואדמו"רים על הכרוז נגדם, הרב גרינפלד כבר לא הסכים להביע תמיכה פומבית בבית הדין. בלא תמיכתו נותר הרב אלתר שטיינמץ לבד, ובכך התחזקו הטענות נגדו.

בנוסף לכך, לקראת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, הפעילים שעסקו בהשמצת גיורי וינה הלכו לבתיהם של כל חברי מועצת הרבנות הראשית והסיתו אותם. הם הוסיפו והטעימו שהרב אונטרמן עלול להתקפל בפני הפוליטיקאים הדתיים והחילונים.

בד בבד הפעילו לחצים רבים על הרב אונטרמן: עוררו נגדו תסיסה של תלמידים בכולל שלו, ארגנו עצומות ומחאות של רבנים ואברכים בישיבות נגד הרבנות שעומדת להיכנע לאנשי הסוכנות, וארגנו משלחות רבנים שהגיעו אליו כמעט מדי יום כדי ללחוץ עליו. מהמכתבים של פעילי "הוועד למען שלמות העם" עולה שהם התלבטו כיצד ללחוץ עליו, האם "בתקיפות ובצעקות" או באמצעות "משכילים ובשקט", שכן הרב קוליץ אמר להם "שאין כל השפעה על אונטרמן מאנשים דתיים. רק משכילים וכדומה יכולים להשפיע עליו". הם פעלו במרץ בשתי הדרכים. לדוגמה, דיווחו לרבי מלובביץ' שהלכו לרב שלמה זלמן אוירבך "וביקשנוהו להתערב ולהשפיע בעניינים. ואמר כי אין לו הזמן הדרוש, אולם אחר כך התברר כי ביקר אצל הרב אונטרמן יחד עם הרב אלישיב ועוד אברך בשם שטרן, והם אמרו לרב אונטרמן שבמידה ויכשירו גיורי וינה יוציאו הם איסור על גיורים אלה".


היחיד שגירש את מוציאי הדיבה היה הרב גורן, שהיה אז רבה של תל אביב. כשהגיעו אליו הוא שאל אותם האם שירתו בצבא, והם ענו שיש להם פטור כתלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". כשהוציא את העט לרשום את שמותיהם כדי לבדוק האם מותר להם להיעדר מהישיבה, הם ברחו.

ההחלטה לשלוח משלחת לבדיקה

בעקבות הלחצים והאיומים שהופעלו על הרב אונטרמן, שהיה אז כבן שמונים וחמש, הוא נענה לדרישה שלא לאפשר לנציגי הציבור לדבר בפני מועצת הרבנות. כך יצא שלמרות הפצרותיו של שר הדתות ורהפטיג לבוא בפני מועצת הרבנות הראשית ולספר להם את האמת על גיורי וינה, הוא לא הוזמן. גם את הרב קירשבלום, שביקש שוב ושוב לבוא, לא הסכימו לשמוע. לאחר שני דיונים מתוחים התקבלה ההחלטה לשלוח רבנים לבדוק את גיורי וינה. הרבנים שנבחרו היו הרב קוליץ והרב ורנר, שניהם אבות בתי דין בתל אביב. מה שהכריע את הכף היה הצטרפותם של רבנים ציוניים במועצת הרבנות הראשית, כדוגמת הרב ישראלי, לעמדת הפעילים נגד גיורי וינה.

המשלחת

כאשר נקבע שישלחו שליחים לווינה, היו פעילי הסוכנות הדתיים עדיין בטוחים שהואיל ונהגו כשורה, לשם שמיים ועל פי ההלכה, המשלחת תטהר את שמם. כפי שכתב הרב קירשבלום לרב אלתר שטיינמץ, שהרבנים הם "אנשים נאמנים ובוודאי יעשו את הישר והטוב".

בינתיים העולם החרדי רגש והתרעם על "השערורייה" של גיורי וינה, ואף רבנים ציוניים כדוגמת הרב ישראלי והרב נריה דרשו לקיים בירור נוקב. כך יצאו הרב קוליץ והרב ורנר לווינה מתוך עמדה עוינת. הם התייחסו לכל העוסקים בגיור כחשודים, וחקרו אודות הרב ד"ר אייזנברג, רבה הרשמי של וינה, ששימש כאב בית הדין לגיור, האם הוא מחלל שבת בפרהסיה. מדובר היה ברב אורתודוקסי־מודרני, ועצם העלאת חשד כזה נגדו הצביעה על הטיה ברורה של הרבנים החוקרים. את כולם שאלו תחילה האם הם מתחרטים על מה שעשו, שכן גדולי ישראל יצאו נגדם. כשרבי אלתר אמר שהוסמך לרבנות, היו בטוחים שהוא מרמה אותם. כאשר פגשו את הרב ברונר, מנהל בית הספר של אגודת ישראל שהוסמך לרבנות והשתתף כחבר בבית הדין, כתבו שהסמיכה שלו אינה אמיתית אלא לצורך קבלת דרגה של מורה. על הרב שטיין שגם השתתף בגיורים כתבו שהוא מורה ולא הצליחו לראותו, למרות שהתגורר אז בארץ ובקלות ניתן היה לפגוש אותו ולהיווכח שאכן קיבל סמיכה לרבנות. בנוסף לכך הם דרשו מבית הדין בווינה דקדוקים, מה שלא מקובל לדרוש במקום אחר, כגון שחברי בית הדין שקיבלו את הגרים יהיו גם בטבילה ולא יסמכו על שלושה נאמנים, ועל סמך זה הטילו פקפוק בגיורים.


יש לציין שהרבנים חשו שהם מקיימים מצווה בשליחות גדולי ישראל. אמרו בשם הרב ורנר ש"הוא רואה בפעולתו בווינה אחת מזכויותיו הגדולות בחייו, שיבוא עמהם בפני בית דין של מעלה".

החלטת מועצת הרבנות הראשית

הרבנים חזרו לארץ והעידו בפני מועצת הרבנות הראשית שיש בעיות חמורות בגיורי וינה. הרב ורנר אמר שבית הדין בווינה הוא "אשרה אצל המזבח". הרב גורן התרעם נגדו ושאל: אם מדובר באשרה, כיצד ייתכן שהרב גרינפלד ליווה אותם וענה לתשובותיהם? הרי היה עליו לזרוק אותם מבית הכנסת! המשיך הרב גורן וטען: הרי להלכה גם בית דין של הדיוטות כשר לגיור, ועל כן יש לסיים את הדיון ולאשר את הגיורים. גם הרב חיים דוד הלוי הצטרף לדעתו. כפי הנראה היה לכך רוב, והרב אונטרמן ביקש לקבל החלטה לאשר את גיורי וינה. אולם הרב גולדשמידט, מראשי המתנגדים, אמר שהוא לא בקיא בסוגיה וביקש לדחות את ההחלטה לישיבה הבאה (פרוטוקול מישיבת מועצת הרבנות הראשית, כ"ו שבט תשל"א).

בינתיים התעצמו הלחצים על הרבנים חברי מועצת הרבנות. לישיבה הבאה הגיע הרב גולדשמידט עם החלטה מנוסחת בתיאום עם הפעילים, שכל גיור וגיור ייבדק באופן פרטני, וכך הוחלט. הרב גורן החרים את הישיבה במחאה על שלא נהגו כדין ואישרו מיד את כל גיורי וינה.

סוף דבר

בית הדין בווינה נסגר, ועמו נסגרה האפשרות לחבר בין פעילי העלייה לבירורי היהדות ובין בתי הדין לגיור. מאז ואילך עלו ארצה מאות אלפי זכאי חוק השבות שאינם יהודים. לו היו ממשיכים את הקו של בית הדין בווינה, רבים מהם היו מתגיירים לפני עלייתם לארץ, ואלה שלא היו מתחברים ליהדות היו נשארים בגולה. שכן הממשלה בראשות גולדה מאיר חפצה מאוד שהעלייה תהיה מתואמת עם הרבנות, באופן שיגיירו כמעט את כולם וידחו את מי שאינו מעוניין בזהות יהודית.

בנוסף לכך, מאז ההשמצות נגד הגיורים, רבנים רבים החלו לחשוש לומר את עמדתם. עד שנת תש"ל רוב הרבנים שכתבו את עמדתם נטו לעמדת המקילים. אולם מאז, בתהליך הדרגתי, קולם נאלם.

הרב אונטרמן, שראה נכוחה את המציאות יותר משאר הרבנים והבין עד כמה כדאי שבתי הדין לגיור יהיו בחו"ל כחלק ממערך העלייה, נסוג מחמת הלחצים הכבדים שהופעלו עליו ולא הצליח לקיים את בית הדין בווינה. להערכתי, בעקבות פרשה זו נציגי הציבור הדתי הגיעו למסקנה שבהיות הרב אונטרמן כבר בן שמונים וחמש, בבחירות הבאות ראוי להחליפו. שנתיים אחר כך נבחר הרב גורן במקומו.

כעשר שנים לאחר מכן היה הרבי מלובביץ', שהוביל את המערכה נגד גיורי וינה, במוקד מחלוקת קשה. רבנים ליטאים שהיו שותפים עמו במאבק בגיורי וינה הוקיעו אותו ואת חסידי חב"ד בחריפות איומה ונוראה. כתוצאה מכך הרבי מלובביץ', שפעל במסירות נפש עצומה למען יהודים ויהדות בכל העולם, וחפץ בכל ליבו להביא שלום, אחדות וגאולה לישראל, סבל מאחת המחלוקות הקשות ביותר, ומי יודע איזה הפסד נגרם מכך לעם ישראל.

לפי עדותו של רבי אלתר שטיינמץ, שנתיים לאחר מכן נפגש עם הרב ישראלי למשך שעתיים, והרב ישראלי הצטדק שפעל על פי המידע שהיה בידו, ואף התרעם על שהאחראים על גיורי וינה שתקו ולא השיבו לטענות נגדם. עוד סיפר: "גם הרב הראשי גורן אמר לי בזמנו שפשענו על שלא הגבנו על הפסק 'ומדשתקי שמע מינה'..."

המאמר נכתב בעזרתם של הרב ד"ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש

תודה רבה לרב אליעזר מלמד, השתכנעתי סופית.
אכן מוסבר ומובהר באופן שכל בר בי רב מבין,
שהרבנים קוליץ וורנר היו בגישה עויינת, והכי גרוע שהרב ורנר לא הגיע בצורה אובייקטיבית לבדוק את הפרוצידורה שנעשתה ואת תעודות ההסמכה לרבנות, אלא התבטא בגלוי על הסובייקטיביות שלו "שהוא הולך עם הזכות הזאת לעולם העליון אחרי 120".
אם אלו הם השיקולים שלו,
מה הם לעומת הרבנים המגיירים ואלו שצידדו בהם בפומבי כדוגמת הרב גורן למשל, שאף פעם לא הכניס שיקול כה מוטה בנוגע לגיורים.
ושוב, תודה רבה.

[צופה_ומביט]

ממה שאני רואה, הרב מלמד חוטא כאן בדיוק באותו החטא שהוא מאשים את מתנגדי הגיור. אין כאן שום בירור עובדתי. יש כאן מונולוג, הרצאה, שכל כולה דעת הכותב. בלי שום אישוש עובדתי אובייקטיבי. הוא בא מראש עם דעות קדומות, כל ההגדרות והניסוחים שלו מוטים מראש, הוא לא אומר משפט אחד עובדתי בלי להקדים לו הנחות מקדימות: פלוני צדיק וגדול בתורה ופלוני הגיע מראש מוסת כנגדו מסיבה פלונית וכו'. פלוני חזר בו כי היה בן 85, והא ראיה שתיכף אח"כ הוחלט להחליפו. בקיצור, הוא החליט כבר מה האמת, הוא עוין את כל מי ומה שנגד הנחה זו ומרומם על נס את כל מי ומה שבעדה. וככה נראה כל "בירור העובדות" הלזה. [את הסיבות להנחות/דעות המוקדמות האלה נותר רק לנחש. והניחוש שלי טוב כמו של כל אחד אחר].

הדובדבן שבקצפת הוא הניסיון הנלעג להצביע על "החטא ועונשו" של הרבי מחב"ד, הוא קיבל לשון הרע ולכן נעשתה עליו אח"כ מחלוקת. כמה מגמתי, כמה ילדותי, כאילו לא היתה סיבה ידועה ומוגדרת וברורה מאד מי חלקו ועל מה חלקו ולמה חלקו וכו'. כמובן, על דרך המאמר כולו כנ"ל, כדי להציג את ההנחה הזו בצורה שלפחות על הנייר תישמע הגיונית, הוא - בדיוק כאן - מאדיר את הרבי מחב"ד כפי שלא עשה בכל המאמר [היכן שהרבי מחב"ד היה בצד "הרע"]. כי עכשיו אדרבה, הרבי יהיה אינסטרומנט לטיעון רק באם נגדיל את גדלותו למקום שלא יובן כלל מה חלקו עליו פתאום, ותהיה בזה הוכחה שמדובר בעונש משמים.

בקיצור, לאור "מאמר" שכזה, מה הוא רוצה. המאמר שלו הוא המחשה מופתית של אותה הבעיה בדיוק שהוא טוען לה.
ומכוח מאמר כזה אמורים להשתכנע במה שהוא טוען?
זה פשוט בדיחה.

[מחולת המחנים]

אינני מבין מדוע כאן הוא המקום להביא את כל האשפה של גורן ומלמד?

[לבי במערב]

עוד סיפר: "גם הרב הראשי גורן אמר לי בזמנו שפשענו על שלא הגבנו על הפסק 'ומדשתקי שמע מינה'..."

וכעת 'זכה' מי שזכה לקיים הוראת 'הרב הראשי'... וד"ל.

[איש_ספר]

הרב צופה ומביט, אתה תוהה על האנלוגיה הילדותית של מלמד הליצן, בין התנגדות הרבי מחב"ד למחלוקת שהיתה כנגדו שנים אח"כ. זה פשוט מאד.

תאר לך שבפרשת גיורי ווינה לא היה מעורב הרבי כלל, רק הרבנות הראשית, הרבנים וורנר קוליץ ז'ולטי גולדשמידט, בגיבוי הרבנים אלישיב ואויערבך (ועוד כמה "רבנים ציונים" כלשונו הזהב, כמו ישראלי ונריה), ומלמד היה כותב שהכל עלילה וכו' וכו', והגיורים מעולים. מי היה בכלל משיב לו?! מי היה טורח לנבור במסמכים כדי לענות לו? לו ולעיתון הבזוי שבו הוא כותב?! מלמד תפס שהוא עשה טעות, בכך שהוא תקף את הרבי והציג אותו כמי שהלך שולל, ולא סתם שולל, אלא שולל אחרי עסקנים ליטאים! שומו שמים! על טענה כזו, חב"ד לא ישתקו לו גם בעוד מאה שנה, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיציגו אותו ככלי ריק. מה עושה הליצן? לוקח צעד אחורה, מנסה לפייס את חב"ד, וזורק להם עצם, בדמות הזדהות והשתתפות כנה בצערם על המחלוקת שהרבי נקלע אליה ואף מזיל דמעות תנין על ההפסד לכל הדור וכו' וכו', כך הוא חושב להסיט את האש שנפתחה מכיוון של אנשי חב"ד. אם זה לא יעזור הוא גם ישקול הכרזה על נצחיותו ומשיחיותו של הרבי לעולם ועד. זה הקשר. קשר רשעים.

[לבי במערב]

והרי על כך נאמר ש'אינו מן המנין', ולֹֽא־תֹאמְר֣וּן קֶ֔שֶׁר לְכֹ֧ל אֲשֶׁר־יֹאמַ֛ר האיש הַזֶּ֖ה קָ֑שֶׁר.

[ddd]

https://chabad.info/beis-medrash/869648/

[ddd]

הרב אלתר שטינמץ אכן אינו מוכר, אבל הרב שמאי גינזבורג מפורסם

בשורה אחרונה ייאמר כי מעולם לא שמעתי מאיש גינוי כלפי הרב שמאי גינזבורג זצ"ל, שספריו שוכנים בספרייתי. הוא לא הואשם במעורבות אישית ב"גיורי וינה", ולא ברור כלל מדוע הפך אותו הרב מלמד הנכבד לכוכב של הפרשה הזאת.

https://www.inn.co.il/news/585272

[פרנקל תאומים]

מפתיע אותי כל פעם מחדש, ובעיקר מזעזע, לראות איך בני תורה [כך לפחות ע"פ התרשמותי] לא מקפידים בכבוד ת"ח, ובעיקר קלים לזלזל במי שאינו מאנ"ש, ובמי שהם אינם מכירים אותו אישית, ובמי שבאופן כללי אינו אהוב עליהם.

אינני מדבר על מחלוקת לגופו של ענין, אפי' חריפה, ובודאי לא על מחלוקת של גדולי תורה,
אלא אני מדבר על כך שיהודים טובים ובני תורה מרשים לעצמם לזלזל אישית בת"ח [גדולים יותר או פחות], בגלל שדעתם של אותם ת"ח היא היפך התורה לפי דעתם של אותם בני תורה [ורבותיהם]. על אף שרבותיהם לא הורו לתמידים לזלזל אישית בכבוד אותו חכם.

מהתרשמותי זו תופעה מצויה בדורנו, ואני רואה שמדי פעם יוצאים קונטרסים כנגדה.
בני תורה שמרגישים "צדיקים" [ומן הסתם חלקם פוגעים בת"ח אחרים מתוך תמימות, והם בטוחים שהם עושים רצון ה'] חוטאים בזה.

הרשימה ארוכה: רק מהשנים האחרונות אני זוכר פגיעות בכבודם של הרב שטיינמן, הר"ש אוירבאך, הגר"ע יוסף, הרב עמאר, האדמו"ר מגור וראש ישיבת גור, ראשי ישיבת פוניביז', ועוד.

אני לא כותב כלפי הפוגעים כאן בפורום, שהרי הם בטוחים שהם צדיקים, ודברי לא יגרמו להם לשוב בהם מדרכם הרעה,
אלא אני כותב לכלל הקוראים, כדי שלא יגררו לחטא נורא זה.

ואנא - אשמח אם לא תגיבו. אם אתם מוכנים להתחשב ברצוני. הרי לא יצא מזה תוספת כבוד לאף אחד.

ידיד יקר, פקח את עיניך.
מלמד איבד את זה, איבד את זה לגמרי. זה תהליך שעובר עליו כבר שנים, ולענ''ד הורתו ולידתו (של התהליך) היא השנאה הכבושה שלו ליהדות החרדית, היא העבירה אותו על דעתו, ולמרבה הצער נראה שהיא העבירה ומעבירה אותו גם על דעת קונו. מרוב שנאתו לחרדים הוא פיתח לעצמו במשך השנים איזה זן חדש של יהדות אלטרנטיבית, פוזלת למודרן אורתודוקס בואכה הקונסרבטיבים אם כי עדיין לא שמה.
החרד''ל בתוכם גדל כבר לא היו טובים בשבילו, כי הם לא מתעבים את החרדים כדבעי, ורואים עם החרדים בדר''כ עין בעין את כל הנוגע לשמירת תורה ומצוות כפי המסורה ''הישנה'', והרי הוא חייב להעמיד את ה''תזה'' הילדותית שלו שהחרדים הם בסה''כ איזה זרם זניח שפעל נגד דעתם של כל גדולי הדורות... ואיכשהוא פתאום הם הצליחו להידחף לבמה המרכזית של היהדות (וצריך להעיף אותם משם..).
לצערינו אכן ישנם מפעם לפעם אירועים של ביזיון ת''ח במחוזותינו ויש למחות עליהם ולשרשם מקרבנו. לא זה המקרה.


נ"ב:
עצם השנאה שלו לחרדים היא אולי כן באשמתינו. מסתבר שהנהגת הזלזול והביטול שהיו מופגנים אצל חלק מאיתנו באופן מכליל כלפי רבנים או יהודים בני תורה ויר''ש מהמגזר הדתל'''י/חרד''לי הם אלה שהביאוהו לידי מידה זו.

[מכון חכמי ליטא]

עצם השנאה שלו לחרדים היא אולי כן באשמתינו. מסתבר שהנהגת הזלזול והביטול שהיו מופגנים אצל חלק מאיתנו באופן מכליל כלפי רבנים או יהודים בני תורה ויר''ש מהמגזר הדתל'''י/חרד''לי הם אלה שהביאוהו לידי מידה זו.

ולמה ל"חרד''לים בתוכם גדל", זה לא גרם לשנאה הזאת?

[פרנקל תאומים]

עצם השנאה שלו לחרדים היא אולי כן באשמתינו. מסתבר שהנהגת הזלזול והביטול שהיו מופגנים אצל חלק מאיתנו באופן מכליל כלפי רבנים או יהודים בני תורה ויר''ש מהמגזר הדתל'''י/חרד''לי הם אלה שהביאוהו לידי מידה זו.

ולמה ל"חרד''לים בתוכם גדל", זה לא גרם לשנאה הזאת?

אני יודע? כל אחד עם הטמפרמנט שלו, יתכן שהוא ספג לתוכו את העלבון הזה באופן עמוק יותר. אתה יכול להבחין במאמרי השנאה השונים שלו כנגד החרדים בנימה הפגועה שלו.

[מכון חכמי ליטא]

אז זהו הבעיה אצלו
כנראה לאחרים דברים יותר נעלים בראש

ויש גם הפוך
אני ישבתי בתוך ישיבת מרכז הרב וישב אחד מולי וזלזל בגרח"ק למרות שהיה ברור שאני חרדי!

[פרנקל תאומים]

הרב צופה ומביט, אתה תוהה על האנלוגיה הילדותית של מלמד הליצן, בין התנגדות הרבי מחב"ד למחלוקת שהיתה כנגדו שנים אח"כ. זה פשוט מאד.

תאר לך שבפרשת גיורי ווינה לא היה מעורב הרבי כלל, רק הרבנות הראשית, הרבנים וורנר קוליץ ז'ולטי גולדשמידט, בגיבוי הרבנים אלישיב ואויערבך (ועוד כמה "רבנים ציונים" כלשונו הזהב, כמו ישראלי ונריה), ומלמד היה כותב שהכל עלילה וכו' וכו', והגיורים מעולים. מי היה בכלל משיב לו?! מי היה טורח לנבור במסמכים כדי לענות לו? לו ולעיתון הבזוי שבו הוא כותב?! מלמד תפס שהוא עשה טעות, בכך שהוא תקף את הרבי והציג אותו כמי שהלך שולל, ולא סתם שולל, אלא שולל אחרי עסקנים ליטאים! שומו שמים! על טענה כזו, חב"ד לא ישתקו לו גם בעוד מאה שנה, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיציגו אותו ככלי ריק. מה עושה הליצן? לוקח צעד אחורה, מנסה לפייס את חב"ד, וזורק להם עצם, בדמות הזדהות והשתתפות כנה בצערם על המחלוקת שהרבי נקלע אליה ואף מזיל דמעות תנין על ההפסד לכל הדור וכו' וכו', כך הוא חושב להסיט את האש שנפתחה מכיוון של אנשי חב"ד. אם זה לא יעזור הוא גם ישקול הכרזה על נצחיותו ומשיחיותו של הרבי לעולם ועד. זה הקשר. קשר רשעים.

בול.

הוא עכשיו הסתבך עם חב''ד והם לא בטלנים כמו הליטאים, הם יהפכו כל אבן.
(מצד שני, ידידינו ר' חלמישצור עומד לשירותו, וגם הוא לא בטלן ולא פראייר..).

[פרנקל תאומים]

https://chabad.info/beis-medrash/869648/

נראה לי שכדאי להעתיק את הדברים מהתם להכא:



ממצאי הדיינים שלוחי הרבנות הראשית

משום מה לא נמצא מקום במה שפורסם עד עתה למסקנות הבדיקה והדרישה של הדיינים הרב ורנר והרב קוליץ, אותן הם הציגו במסגרת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, ואנו סבורים שיש בדבריהם חשיבות כאשר מנסים לברר את העובדות לאשורן. להלן חלק מהמסקנות:

א. הרב גרינפלד זצ”ל, רב הקהילה החרדית בוינה, אשר הוזכר על ידי הרב מלמד ולפניו על ידי הטוענים לכשרות הגיורים, לא היה מעורב כלל בגיורים אלו, אלא רק השיב לשאלות כלליות בענייני גיור שהופנו אליו.

ב. יש בהחלט מקום לחששות בעניין השתייכותו של הרב ד”ר אייזנברג ז”ל לקהילה ה’ניאולוגית’ – רפורמית, וכן היה מקום לשאול על דבר מידת שמירת השבת שלו. אך בכל מקרה הדיינים הנ”ל הפסיקו לחקור בעניינו, משום שהוא מעולם לא היה חלק מהרכב הדיינים בגיור.

ג. גם בסברת המיעוט שהועלתה בדיונים, שאולי יש מקום להכשיר בדיעבד את הגיורים למרות הליקויים מצד “ג’ הדיוטות” ועוד, נאמר שאילו הרב אייזנברג היה בהרכב, לא היה מקום להכשיר אותם.

ד. כן הוסכם שם כי נשוא הכתבות, הר’ שטיינמץ, שעל דבריו מסתמך הרב מלמד במאמריו, ואשר היה היחיד שהשתתף בכל ההרכבים של בית הדין, לא היה בר סמכא בעניין הגיור. לכן לא יכול היה לשמש כדיין בעניין, אלא לכל היותר להצטרף לראש הרכב מוסמך.

ה. מי שעוד השתתפו לעיתים כחברי בית הדין, וביניהם מורה בתלמוד תורה ואחרים, התחלפו ביניהם כל פעם. רובם ככולם לא היו שייכים כלל לעסוק בכך. לדבריהם, הם סברו שהם מגיעים כעדים לתהליך הגיור, ולא חשבו להיות חלק מבית הדין.

ו. המוהל היה מחלל שבת.

ז. המועמדים לגיור שהו במחנה המעבר לכל היותר שלושה שבועות, והיו כאלו שעוד פחות – בוודאי לא תקופה המאפשרת לימוד והכרה מספקת של היהדות, כפי שנטען.

אלו הם רק חלק מדברי הדיינים, שציינו כי “קיבלנו את התפקיד שהוטל עלינו ברטט של קדושה ולמדנו את הנאמר לא תגורו מפני איש”. אך דומה שדי במה שהבאנו כדי להיווכח כי ההחלטה שהתקבלה לבדוק כל גיור לגופו, ולשלול מכאן ולהבא את קיומו של ‘בית דין’ כזה – היא החלטה מסתברת ומאוזנת ביותר. אין כלל מקום להאשים את מי שקיבל החלטה כזו בכניעה ללחצים, או בכל האשמה אחרת.



הגר”ע יוסף נגד “הכנסת נוכרייה בישראל”

אולם לא רק על ההחלטות מלין הרב מלמד, אלא כאמור על ה”דיבה”, ה”עלילות” וכו’, ולכן נביא כאן דוגמה אחת ל”עלילות” שכאלו.

בין ראשי המתנגדים לאותם גיורים היה הרב אליעזר גולדשמידט זצ”ל, דיין בבית הדין הרבני העליון וחבר מועצת הרבנות הראשית. מספר ימים לפני כינוס מועצת הרבנות פנה אליו הגר”ע יוסף זצ”ל, שהיה באותם ימים רבה של תל אביב, וסיפר לו שהגיעה ללשכתו בקשה לרישום נישואין של “גיורת” וינה. בשיחה עמה התברר שאינה יודעת כלום מיהדות, וסיפרה שכשהייתה במקווה שמעה שאומרים משהו ולא הבינה כלל את הנאמר לה. הגר”ע יוסף הזהיר שאם ח”ו יכירו בגיורי וינה, הרי לפנינו מקרה ברור של הכנסת נוכרייה בישראל.

עוד סיפר הגר”ע ששמע ממר תא־שמע, שהיה מעורב בגיורי וינה וחתם על שתי תעודות, שפעם אחת קרא לו פקיד הסוכנות לפנות בוקר וביקשו שיחתום על תעודת גיור לנוכרייה שבה נכתב שהיא התגיירה בפנינו. וכשלא הסכים מכיוון שלא ראה את הגיור, אמר לו הפקיד שמוכרחים לחתום כי היא נוסעת בבוקר לארץ. כשעמד בסירובו קרע הפקיד את התעודה וכתב תעודה חדשה ש”אישה זו התגיירה” וחתם. פסק זה של הגר”ע, שלא לרשום את אותה “גיורת” לנישואין, פורסם בעיתונים ‘מעריב’, ‘שערים’ ו’הארץ’ בד’ אדר תשל”א.

גם מסיפור זה ניתן לראות עד כמה הטענות נגד אותם גיורים היו מבוססות, ורחוקות מדיבה ועלילות. אולם מהסיפא אנו למדים גם לגבי טענה נוספת: כ”ק אד”ש מלך המשיח התייחס בדבריו ל־320 איש ואישה (ואף מספרים גדולים יותר) שנרשמו כיהודים. כבר באותה תקופה נטען כלפיו כי המספר האמיתי הוא 54 גיורים ולא יותר, והמספר שבו הוא נוקב הוא מוטעה, מוגזם ומנופח. הרב מלמד מקבל את המספר של 54 גיורים כעובדה מוחלטת, וכך גם את הטענות נגד דברי הרבי.

אומנם הרבי עצמו התייחס כבר באותם ימים לטענות אלו, והבהיר כי אכן המספר 54 הוא של אלו שעברו את התהליך המדובר, אך רבים אחרים לא עברו כלל תהליך זה ובכל זאת נרשמו כיהודים – כפי שמתאר מר תא־שמע בדבריו. מובן שלגבי אלו שלא עברו את התהליך אין רישום כלל, וכל הדיון והחלטות הרבנות הראשית התייחסו אכן רק ל־54 אלו, כפי שמודגש בדברי הרבנים שבפרוטוקול.



הלחצים להקל היו כבדים יותר

וכאן עלינו להתייחס לחלק האקטואלי יותר של דברי הרב מלמד, שבו הוא טוען כי מדובר בגיור מתוך כוונה לחיות כמסורתי כפי שהזכרנו לעיל. מעיון מדוקדק בכל הפרוטוקולים של דיוני הרבנות ושאר החומרים השייכים לפרשה עולה כי הדיון עסק בכל הליך הגיור, הכולל כמובן קבלת עול מצוות. לא נמצא זכר או רמז לאפשרות שחילוקי הדעות והבדלי הגישות בין הרבנים היו קשורים לכוונת המועמדים לחיות כמסורתיים, ולא ברור כלל מאין עלתה סברה כזו.

הדיון עסק בשאלות לגבי כשרות בדיעבד, לגבי ההשלכות לעתיד, הדרך הנכונה לפעול ושאר נושאים כבדי משקל. אילו היה ולו רב או פוסק אחד שהיה טוען כי יש להכשיר את הגיורים משום הכוונה לחיות כמסורתי, היה חייב להיות לכך זכר כלשהו. אך מאחר שמדובר בסברה המנוגדת לדעתם של כלל הפוסקים, לא ניתן למצוא לה מקום.

אילו בכך היה מדובר, הרי שלא היה צורך כלל להפעיל לחצים על הרבנים ובראשם הרב אונטרמן זצ”ל, שהרי דעתו הברורה היא שאין שום תוקף לגיורים כאלה. וכפי שכתב בספרו ‘שבט מיהודה’: “אם שכיחים הזדמנויות וחושב (הבא להתגייר) שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל וזה יאלצהו לעבור עברות – אין קבלת עול מצוות אצלו, וזה מעכב”.

וכדבריו בכנס הדיינים (השני): “קשה מאוד לרמות את עצמנו שזו היא קבלת עול מצוות ואחר כך היצר מתגבר ולא שומר, אלא לכתחילה אין כאן קבלה… ואני בטוח שאין להם רצון להתקרב ליהדות, רק רצון לנטורליזציה (קבלת אזרחות), כל החיפזון בגרות מכאיב לב והוא שלא כדין… נעשינו יותר מדי רכי לב ומזג במובן ההוא, וזה לא לפי הדין. אני מקווה שהרבנים יראו יותר תוקף ועוז ועמידה קבועה ולא יקבלו גר במהירות”.

כך כתב גם הגראי”ה קוק, וכך מבואר בדברי הרבי מלך המשיח, הגר”מ פיינשטיין וכל פוסקי הדור, ובלשון הגר”ע יוסף על “הגיור המסורתי” – סילוף הלכות גרות וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

ובנוסף נזכיר, ביחס לטענה כי מאז שנת תש”ל החלו הרבנים לחשוש להביע דעות מקלות בגיור, כי אומנם מעיון ממרחק של חמישים שנה בדוחות של הוועד למען שלמות העם וכדומה ניתן להתרשם כי הופעל לחץ לבדיקת העובדות לאשורן. אך למעשה, כפי שניתן לראות הן מהעיתונות שבאותם ימים והן מהכרת המצב הפוליטי באותה תקופה – הלחץ בכיוון ההפוך היה עשרת מונים.

הפוליטיקאים שביקשו להקל ולהתעלם מהתקלות בגיור היו בשיא כוחם, הציבורי והתקשורתי. הם שלטו בכל המוסדות הציבוריים והדתיים. העובדה היא שבהמשך הודחו לראשונה בהיסטוריה הרבנים הראשיים, כפי שמתאר הרב מלמד עצמו, משום שאלו סירבו להיכנע ולפסוק כרצון הפוליטיקאים. גם קידומם של דיינים ורבנים שהעזו לעמוד על דעתם, כגון הרב ישראלי, הרב קוליץ והרב גולדשמידט זצ”ל, ורבים אחרים, עוכב על ידי אותם גורמים. לכן העובדה שלמרות הכול איש לא העלה בדעתו להכשיר גיורים שבהם אין כוונה מוחלטת לשמור על המצוות כולן בולטת ומיוחדת ביותר. אילו הייתה דעה אחרת, היא הייתה מפורסמת ומחוזקת ברבים.

ומכאן לסיכום: הטענות נגד “גיורי וינה” היו מבוססות, חזקות וצודקות. גדולי ישראל ראו את הדברים כפי שהם, וקיבלו את ההחלטות המתבקשות לפי דרכה של תורה. כל ניסיון לייחס להם מניעים אחרים אינו ראוי ואינו תואם את המציאות.

אין שום מקום ללמוד מפרשה זו דבר לגבי שיטות מחודשות בעניין גרות, השונות מהפסיקה הברורה במהלך הדורות כולם.

_______________

הרב שמואל ניסילביץ – חבר ‘מרכז רבני אירופה’ והרב שלמה הלפרן – רב קהילת חב”ד בתל אביב ומרבני מכון הלכה חב”ד

[בברכה המשולשת]

הרב צופה ומביט, אתה תוהה על האנלוגיה הילדותית של מלמד הליצן, בין התנגדות הרבי מחב"ד למחלוקת שהיתה כנגדו שנים אח"כ. זה פשוט מאד.

תאר לך שבפרשת גיורי ווינה לא היה מעורב הרבי כלל, רק הרבנות הראשית, הרבנים וורנר קוליץ ז'ולטי גולדשמידט, בגיבוי הרבנים אלישיב ואויערבך (ועוד כמה "רבנים ציונים" כלשונו הזהב, כמו ישראלי ונריה), ומלמד היה כותב שהכל עלילה וכו' וכו', והגיורים מעולים. מי היה בכלל משיב לו?! מי היה טורח לנבור במסמכים כדי לענות לו? לו ולעיתון הבזוי שבו הוא כותב?! מלמד תפס שהוא עשה טעות, בכך שהוא תקף את הרבי והציג אותו כמי שהלך שולל, ולא סתם שולל, אלא שולל אחרי עסקנים ליטאים! שומו שמים! על טענה כזו, חב"ד לא ישתקו לו גם בעוד מאה שנה, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיציגו אותו ככלי ריק. מה עושה הליצן? לוקח צעד אחורה, מנסה לפייס את חב"ד, וזורק להם עצם, בדמות הזדהות והשתתפות כנה בצערם על המחלוקת שהרבי נקלע אליה ואף מזיל דמעות תנין על ההפסד לכל הדור וכו' וכו', כך הוא חושב להסיט את האש שנפתחה מכיוון של אנשי חב"ד. אם זה לא יעזור הוא גם ישקול הכרזה על נצחיותו ומשיחיותו של הרבי לעולם ועד. זה הקשר. קשר רשעים.

בול.

הוא עכשיו הסתבך עם חב''ד והם לא בטלנים כמו הליטאים, הם יהפכו כל אבן.
(מצד שני, ידידינו ר' חלמישצור עומד לשירותו, וגם הוא לא בטלן ולא פראייר..).

אכן, כן, וכבר פורסם לפני כמה שעות
(אין צריך לומר שהבאת הדברים אין משום הסכמה, בייחוד שבאמת אינני מסכים עם חלק גדול מדבריהם...):

ערוץ 7 >
גיורי וינה נעשו כהוגן
הרב חיים גרינפלד והרב שמאי גינזבורג הפעילו את בית הדין לגיור וינה, ומי שבירר את העובדות לאמיתן ידע אותן בזמן אמת. תגובה למאמרם של הרב שמואל ניסילביץ' ושל הרב שמואל הלפרן, ולמאמרו של העיתונאי שאול שיף.
הרב ד"ר בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש
י"ד בכסלו תשפ"ג

הרב צוריאל חלמיש והרב ד"ר בועז הוטרר

אנו מודים לרב שמואל ניסילביץ', לרב שלמה הלפרן ולעיתונאי שאול שיף על העיון בסוגית גיורי וינה. במאמריהם בעיתון "בשבע" (גיליון 1023) לא נוספו שום פרט עובדתי או טענה פרשנית שלא פורסמו קודם לכן בספרות החרדית.

ועם זאת, בשל העובדה שעסקנו בפרשיית גיורי וינה במשך מספר חודשים, ובשל העובדה שהרב אליעזר מלמד כתב את מאמריו על הפרשה תוך היוועצות עמנו, מצאנו לנכון להגיב גם בפומבי לדבריהם, על כל פנים בכל הנוגע לעובדות ההיסטוריות כפי שהן.

בפועל, מסקנות המאמרים שפרסמו שגויות מן היסוד, וזאת בעיקר בשל חוסר היכרות של הכותבים עם חלק ניכר מהעובדות, וכן בשל חיבור של חצאי אמיתות ודברי כזב לכלל תזה שגויה. במסגרת מאמר קצר זה לא נוכל לפרט את כל הטעויות, אלא נציג אחדות מהן, ונאשש את הקביעות העובדתיות שנציג באמצעות ציטוט מסמכים מזמן אמת. ועוד חזון למועד לפרט את כל העובדות המלאות לאמיתן.

כמו כן, מכיוון שמאמרו של העיתונאי שאול שיף – שבזמן אמת בהיותו עיתונאי שיתף פעולה באופן מלא עם העוסקים כנגד הגיור – לא עוסק בעובדות (ומדבריו אף ניכר חוסר ידיעה מוחלט בדבר פועלו המכריע של הרב שמאי גינזבורג בעניין), והוא רומז שיש לייחס לרבי מלובביץ' זצ"ל רוח הקודש שעל פיה לא ניתן לעסוק בהלכה למעשה ובחריצת גורלם של אנשים, נתייחס בעיקר למאמר של הרבנים ניסילביץ' והלפרן.

החסות הפעילה של הרב גרינפלד על גיורי וינה

ראשית, מחברי המאמר כותבים שהרב חיים גרינפלד זצ"ל, רבה של אגודת ישראל בעיר וינה, לא היה מעורב כלל בגיורים, ומסתמכים על הדו"ח שכתבו הרב ורנר והרב קוליץ. אולם העובדות הפוכות. הרב גרינפלד סמך את ידיו בעצמו על כל הגיורים והוביל אותם במשך שנה וחצי. ב'זיכרון דברים' שנערך במשרדו בוינה ביום כ"ד באלול תש"ל (1970) נאמר: "הרב ר' חיים גרינפלד... מאשר שבכל מקרה ר' א. שטיינמץ התייעץ איתו מקודם לעשייתן. היו גם מקרים שדחינו. ביררתי מבחינת ההלכה את קבלת המועמדים וגם את אופן הביצוע שיהיה לפי ההלכה" (גנזך המדינה, גל-12265-4).

לא מדובר רק ב'זיכרון דברים', שנערך עם התגברות הדרשות הקשות של הרבי מלובביץ', אלא גם במסמכים מזמן אמת שמתארים עבודה משותפת בבית הדין לגיור. לדוגמה, במכתב מיום כ"ג בכסלו תש"ל (1969) כותב הרב שמאי גינזבורג אל הרב שטיינמץ: "למכתבך הקודם, מס' 1300, בו אתה כותב שהרב גרינפלד פסק להטביל את הילד אף על פי שאין אפשרות למולו... אהיה אסיר תודה אם הרב גרינפלד יכתוב לי או לך את המקורות". כך גם במכתב נוסף מיום א' באלול תש"ל: "האם הראית לרב גרינפלד את תוספות יבמות מ"ה ע"ב ד"ה 'מי לא טבלה' וכו' בדבר טבילת גיורת?".

חסותו של הרב גרינפלד על הגיורים עולה ממסמכים נוספים. למשל, מכתבו של הרב יוסף ברונר שיובא להלן. גם העסקנים כנגד הגיור ידעו על מעורבותו, ולפיכך הדריכו את הקנאים שלא להזכיר זאת, כדי לא לפגוע במאבק נגד הגיורים (ימי תמימים ה, עמ' 117). קשה אפוא להבין כיצד מפרסמים קביעות כה נחרצות ופסקניות, בלי לבדוק מראש את מהימנותן.

"כולם התחילו לרוץ בתחרות ליראת שמים"

שנית, באופן די תמוה מתעלמים המחברים מהרב שמאי גינזבורג זצ"ל, מחבר "אמרי שמאי" ומרבני הסוכנות היהודית, שהנחה את מדיניות הגיורים ועמד מאחוריהם באופן מלא. בידינו למעלה מתריסר מכתבים שכתב בעניין זה. לא ניתן לפרט את כולם, ונניח כאן רק את מקצתם.

לדוגמה, במכתב מיום ט"ו בכסלו תש"ל (1969) כתב אל הרב שטיינמץ ביחס למקטרגים כנגד הגיורים: "הייתה כאן מגמה לפגוע... ברב חיים גרינפלד שליט"א... כולם התחילו לרוץ בתחרות ליראת שמים... אני מעוניין שכולם ידעו שאני אחראי על כך [על הגיורים בוינה] לא פחות ממך".

וכאשר פתח שמואל ישעיהו רטק, חסיד סאטמר ובנקאי בוינה, בתעמולה נגד הגיורים, כתב הרב גינזבורג: "אשר לצעקן... אומנם אינני מכיר אותו, עד כה לא הייתה לי ה'זכיה', אבל טיפוסים שפלים כאלו מוכרים לי היטב, ולפי דעתי אין לזה שום תרופה אלא לדבר איתם בלשונם הם", והציע לכתוב לרטק "מכתב, כולו יהיה איומים, שאנחנו נדע לטפל בו" (י"ב ניסן תש"ל, 1970).

בקיץ של אותה שנה, תיאר כיצד הגיע אל הרב אונטרמן וביקש ממנו בשתי הזדמנויות להגיב על הפרסומים, אולם הרב התנגד להעצמת המקטרגים, וסבר שראוי להתעלם מדבריהם (לדוגמה, גנזך המדינה שם), וכיוון שכך התמסמסה ואבדה תגובה משמעותית בזמן אמת.

אגב, באותו 'זיכרון דברים' הוסיף הרב גינזבורג, שהגיע במיוחד לוינה, דברי חיזוק למגיירים: "על הרב וחברי בית הדין לדעת, כי הם גומלים בזה טובה לעם ישראל ולעולים שייקלטו בארץ ישראל. וידוע לנו כי הרב וחברי בית הדין משמשים מטרה לעלבונות מצד אנשי נטורי קרתא, וגם מצד חוגים מסוימים ביישוב [בארץ ישראל], וכל מעשי הרב ובית דין הנ"ל הם לשם שמיים". באותו מעמד אישרו הרב גינזבורג והרב גרינפלד את מעשי בית הדין.

"לרבנים כן איכפת – והם מתחילים לחשוב"

לאחר שנחרץ דינם של המגיירים והגיורים, בשל העובדה שנחסמה דרכם אל מועצת הרבנות הראשית (כפי שנתבאר בתמצית במאמריו של הרב מלמד), חיזק הרב גינזבורג את ידידו הרב שטיינמץ שוב ושוב. לדוגמה, "הריני מקנא בך ובתמימותך. לפי דעתי, כל אלה שעסקו בגיור וינה הם אנשים ישרים, אשר עשו הכל לשם שמיים, למען היהדות וארץ ישראל. מצד שני, העסקנים נגד הגיור הם רחוקים מהיהדות בכלל, ולצערנו הצליחו להכניס לתוך המבוכה רבנים וכו'".

"כמו בנס חנוכה", מוסיף הרב גינזבורג, "כתוב 'רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים' – נראה שלפי דרך הטבע רבים לא צריכים ליפול בידי מעטים, וכן רשעים לא בידי צדיקים. ואם זה קורה זה רק על ידי נס, ובדרך הטבע הישרים צריכים להפסיד. יש לזה גם גורם פסיכולוגי, כי הבלתי ישרים לוחמים בלי מצפון ובלי מעצורים נפשיים בכלל, ואילו הישרים יש להם מעצורים נפשיים, מצפוניים והלכתיים... בינתיים מגיעים משם [מוינה] עולים נוכרים ולא מציינים שהם לא יהודים, והם מתערבים בלי גיור. כמובן שלכל הלוחמים 'לשם שמיים' לא איכפת. אולם לרבנים כן איכפת – והם מתחילים לחשוב" (ה' בניסן).

"לרבנים כן אכפת", כלומר לרבנים שיש להם אחריות על האומה העם והארץ. העובדה שהרב גינזבורג, גאון וחסיד שהיה באותה עת כבן 65 שנה, עסק בעצמו בגיורים, הוביל את המדיניות שלהם, גיבה אותם בתוקף גם כאשר ביקר במועצת הרבנות הראשית (ראו פרוטוקול מיום ד' בכסלו תשל"א), והגדיר את הטענות כנגדם כ"בדותא מצערת ומגוחכת, אומנם בצורה טראגית, עד שאין אפילו צורך להכחיש אותה" (ידיעות אחרונות, כ"ג בשבט תשל"א), אמורה הייתה ללמד הרבה את כותבי המאמר, ולא ברור מדוע בחרו שלא להתייחס לכך.

העובדות ביחס לרבנים ולמספרים

באותו אופן של התעלמות או דגימה חיצונית של העובדות, ציטטו המחברים את דו"ח משלחת הרבנים לוינה שבו נטען שהרבנים המגיירים לא היו מוסמכים לרבנות. המחברים כנראה לא מודעים לעובדה שהרב אלתר שטיינמץ – באותה תקופה היה כבן 60 – נסמך לרבנות.

הרב לייביש בר הלפרט, רב בבוקרשט ובתל אביב, ידידו ומי שלמד עמו בנעוריו, ציין בשנת תשכ"ז (1966) בכתב ידו כי הרב שטיינמץ "היה נמנה על התלמידים המצוינים והמופלגים שבין תלמידי הישיבה" של רבי מנחם מנדל הגר האדמו"ר מווישובה, "ונסמך בשעתו בכתר הוראה מגדולי התורה אשר שתה מפיהם". הרב הלפרט גם מציין שתעודת הסמיכה אבדה בתקופת השואה.

הרב יוסף ברונר, חסיד גור, חרף גילו הצעיר נסמך אף הוא לרבנות בארץ ישראל. הוא השתתף בחלק מהגיורים בהדרכת הרב גינזבורג והרב גרינפלד, ובמכתב אל חבר הכנסת שלמה לורנץ מיד לאחר פרוץ הפרשה, אחרי שכתב בחריפות כנגד רטק, הוסיף והציג את התמונה: "המדובר במשפחות מעורבות העולות מעבר למסך הברזל, שהחלק הגויי שלהן רוצה בכל נפשו – ולעיתים קרובות במסירות נפש – להיות יהודים על ידי קבלת עול מצוות ממש. לאחר דחיותינו והתעקשותם, ולאחר שבמשך שבועות רבים לומדים את עיקרי והלכות היהדות, עוברים הם כאן את הליכי הגיור במילה כדת וכדין ובטבילה. למעשה בפחות ביורוקרטיה, וביותר מטען של ידע מאשר בהליכי הגיור ברבנות בארץ" (כ"ה ניסן תש"ל).

כך גם ביחס לרב גדליה שטיין, אחד מהרבנים שגיירו. הרב מרדכי קירשבלום, תלמיד חכם, פעיל ציבורי מרכזי בארה"ב ומרבני הסוכנות היהודית, כתב ביום י"א בניסן תשל"א אל הרב שטיינמץ: "לפני ימים מספר קבלתי העתק ממכתבו של ר' גדליה שטיין מקרית מוצקין ובמכתבו, שכולו אומר כבוד, הוא מתנגד בחריפות שבדו"ח [הרבנים] מאפיינים אותו כהדיוט – בה בשעה שלכל הפחות אחד מהרבנים הראשיים ראה את סמיכתו". מדוע אפילו לא פנו אל הרב שטיין לפני שהציגו אותו ככלי ריק?

תחום המספרים ממחיש גם הוא את לוליינות הקיטרוג נגד הגיורים. שוב ושוב נטען שבוינה מופעל במשך תקופה ארוכה "בית חרושת לגיורים" שתחתיו 'התגיירו' מאות איש שעלו למדינת ישראל ונטמעו בה כיהודים ללא כל בקרה. הטענות כללו את כל המתרחש בוינה, וכך הוצג הרושם שהגיור בבית הדין בעיר נעשה בסיטונאות ובסרט נע (לדוגמה, שיחות הרבי מלובביץ', י"א שבט תשל"א; עיתון שערים, י' אלול תש"ל).

בפועל הייתה כאן חריצת דין מוטעית בשלוש נקודות דרמטיות: ראשית, בית הדין בוינה גייר במשך כשנה וחצי רק 54 איש ואישה. שנית, באופן אירוני ועגום גם יחד – הטענה כנגד בית הדין הייתה בדיוק העניין שאותו ביקש לתקן, לגייר נוכרים כדי שלא יצהירו על עצמם כיהודים וייטמעו בארץ (תופעה שהועצמה כמובן בעקבות הפסקת פעילות בית הדין). שלישית, הטענה שפקידי הסוכנות רשמו בוינה גויים כיהודים הייתה מופרכת גם בזמן אמת; על פי החוק רישום לאום נעשה רק בידי פקידי ממשלה מוסמכים בגבולות מדינת ישראל.

מי שבירר את העובדות ידע אותן בזמן אמת

בשל זיקתו הישירה של הרב גרינפלד מאגודת ישראל לגיורים, שאותה תיארנו לעיל, ביררו פוליטיקאים חרדים מרכזיים את הפרשייה בעצמם. לעיל ציינו את חבר הכנסת שלמה לורנץ. בנוסף, בתיאורים פנימיים של העסקנים שפעלו כנגד הגיורים, הודו הם כמסיחים לפי תומם לעצמם שר' איצ'ה מאיר לוין הבהיר כי כל הגיורים "היו בתכלית ההידור... ומשום הידיעות שבידם [שהגיורים נעשו כהוגן] אינם יכולים לכתוב ב'המודיע' על דבר גיור וינה" (ימי תמימים שם, עמ' 107). ובדומה לכך חברי הכנסת מנחם פרוש והרב קלמן כהנא (שם, עמ' 109–110).

בדומה להם, חבר הכנסת ד"ר יצחק רפאל כתב בספרו האוטוביוגרפי כעשור לאחר הפרשה: "גם 'גיורי וינה' של עולים מברית המועצות, שעליהם יצא קיטרוג קולני ביוזמת תנועת חב"ד, נעשו כדין על ידי יהודים יראי שמים בהשגחתו האישית של אחד מגדולי הרבנים באירופה, הרב חיים גרינפלד, רבה של 'אגודת ישראל' בוינה" (לא זכיתי באור מן ההפקר, עמ' 424). בזמן אמת הוא לא התבטא בפומבי, מן הסתם בשל התעמולה הרבה.

חשוב לציין כאן גם את ההתעלמות המשונה של המחברים מהעובדה שהאדמו"ר מגור והאדמו"ר מויז'ניץ לא חתמו לצד חבריהם כנגד הגיורים. מדוע לא חתמו? הרב שטיינמץ הותיר בידנו תיאור מפורט ומיוחד במינו של פגישתו בחנוכה תשל"א עם האדמו"ר מויז'ניץ, בנוכחות עשרות אנשים. האדמו"ר עודד אותו להמשיך בדרכו ולא להירתע, וחבר הכנסת יעקב שלמה גרוס, שאף הוא נכח במפגש, נמנע אף הוא מלסייע לפעילים נגד הגיור (ימי תמימים שם, עמ' 88). ביחס לאדמו"ר מגור, שחסידו הרב גינזבורג שוחח עמו על הגיורים, העסקנים נגד הגיורים תיארו כיצד משך אותם בדברים, ולבסוף לא שיתף עמם פעולה (שם עמ' 125–126).

כך גם האדמו"ר מסדיגורה שמשך במהירות את חתימתו מעל הכרוז ופירסם בעיתונות את הסיבה: "בינתיים הוברר לי שאין לסמוך על מה שכתוב בכרוז הנ"ל" (גנזך המדינה, גל-12356/27). דברים ברורים המדברים בעד עצמם, אולם מחברי המאמר לא התייחסו אליהם. לימים שימש הרב שטיינמץ יושב ראש עמותה בנשיאות האדמו"ר מסדיגורה, שכיבד אותו מאוד.

כאמור, במסגרת זו ניתן להציג רק חלק מהתמונה העובדתית המלאה, המאירה באור יקרות גדול עוד יותר את גדלותם של הרבנים שעסקו בגיור בוינה, מתוך מסירות נפש לתורת ה' לעם ישראל ולארץ ישראל, ללא כל תמורה ובמציאות אנושית מורכבת מאוד. אנו מקווים לפרסם בעזרת ה' פרטים נוספים במסגרת רחבה ומתאימה.

הכותבים: הרב ד"ר בועז הוטרר חוקר במכון הר ברכה ומרצה לתושב"ע והיסטוריה במכללת אורות, מחבר סדרת "ובשנה השביעית". הרב צוריאל חלמיש הוא חוקר במכון הר ברכה וחוקר לשעבר בבית הרב קוק.

[מקדש מלך]

כמובן שאיני חוקר מכתבים ישנים מעמיק כמלמד וחוקריו, ואוכל לתת רק התרשמות קלה.

א) יש כאן סתירה מובנית. מלמד עצמו טען באחת מהכתבות לעיל בהודאת בעל דין שמדובר היה בכאלו שניתן היה "לצפות מהם" (כלומר במקרה הטוב) רק לאורח חיים מסורתי, ולא יותר מכך. לדבריו הגיור במקרה כזה "שנוי במחלוקת" (נו נו...). והנה המכתבים הנרגשים כאן מספרים לנו על "קבלת מצוות במסירות נפש". אז כנראה שמלמד וחוקריו בעצמם יודעים עד כמה ניתן לסמוך על המכתבים הללו (כלומר עד כמה כותביהם היו מקצוענים בעניני גיור, או שמא עד כמה התברר שטעו, למרות מקצועיותם. להדגיש, גיור הוא מקצוע בפני עצמו שאינו קשור לבקיאות בתורה או יראת שמים. קיימים בתי דין שידועים כאולטרא חרדים ויראי שמיים, ונפלו קשה עם גיורים עקב חוסר מקצועיות בתחום).

ב) האירוניה מתאבדת כאשר מצטטים מחד על גיור ללא רבב של אנשים בעלי מסירות נפש, ומאידך מתריעים שאם לא נגייר אותם הם יעלו לארץ ויכריזו ברמייה על היותם יהודים...

ג) לגבי האדמורי"ם שלא התערבו. יתכן מאוד שלא רצו להתערב בדבר שלא היה ידוע להם לאשורו ושמעו בו דברים סותרים, או שחשבו שהוא עניין לרבנים ולא לאדמורי"ם. והיינו שבחייהו (שלא לדבר על כך שמי שהותיר בידינו את ה"תיעוד" הוא לא אחר מאשר השופט האובייקטיבי, הרב אלתר שטיינמץ עצמו, שפשוט כתב את גירסתו לאירועים. לפי הנכתב לעיל, הוא העסיק את עצמו בכתיבה הזו הרבה שנים, מה שמראה על חוסר העניין האישי שהיה לו בנושא...).

ד) סוף דבר. אין דבר לא הגיוני מאשר להכריע לאחר עשרות שנים מתוך מכתבים של צד אחד, נגד ברי הסמכא שחקרו את הנושא בזמן אמת. שלא לדבר על כך שהחוקר והמפשפש בוחר להביא לנו רק את הציטוטים שנוחים לו.
כלפי האדם מן השורה (וכנראה גם מבחינת החוקר) הדרך היחידה לקבוע דעה בנושא לאחר עשרות שנים היא על ידי בדיקת האוטוריטות שעמדו לכל צד. אז תאמרו לנו רק בקצרה, היה נגד הגיור (רשימת הגדולים המפורסמים), ומי היה בעד (בינתיים עד כמה שהבנתי הרב גורן...). זה מספיק לנו.

[הוה אמינא]

ציטוטי מכתבים מתוך הכתבה:

"הריני מקנא בך ובתמימותך. לפי דעתי, כל אלה שעסקו בגיור וינה הם אנשים ישרים, אשר עשו הכל לשם שמיים, למען היהדות וארץ ישראל. מצד שני, העסקנים נגד הגיור הם רחוקים מהיהדות בכלל, ולצערנו הצליחו להכניס לתוך המבוכה רבנים וכו'".

"כמו בנס חנוכה", מוסיף הרב גינזבורג, "כתוב 'רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים' – נראה שלפי דרך הטבע רבים לא צריכים ליפול בידי מעטים, וכן רשעים לא בידי צדיקים. ואם זה קורה זה רק על ידי נס, ובדרך הטבע הישרים צריכים להפסיד. יש לזה גם גורם פסיכולוגי, כי הבלתי ישרים לוחמים בלי מצפון ובלי מעצורים נפשיים בכלל, ואילו הישרים יש להם מעצורים נפשיים, מצפוניים והלכתיים... בינתיים מגיעים משם [מוינה] עולים נוכרים ולא מציינים שהם לא יהודים, והם מתערבים בלי גיור. כמובן שלכל הלוחמים 'לשם שמיים' לא איכפת. אולם לרבנים כן איכפת – והם מתחילים לחשוב" (ה' בניסן).

הרב יוסף ברונר, חסיד גור, חרף גילו הצעיר נסמך אף הוא לרבנות בארץ ישראל. הוא השתתף בחלק מהגיורים בהדרכת הרב גינזבורג והרב גרינפלד, ובמכתב אל חבר הכנסת שלמה לורנץ מיד לאחר פרוץ הפרשה, אחרי שכתב בחריפות כנגד רטק, הוסיף והציג את התמונה: "המדובר במשפחות מעורבות העולות מעבר למסך הברזל, שהחלק הגויי שלהן רוצה בכל נפשו – ולעיתים קרובות במסירות נפש – להיות יהודים על ידי קבלת עול מצוות ממש. לאחר דחיותינו והתעקשותם, ולאחר שבמשך שבועות רבים לומדים את עיקרי והלכות היהדות, עוברים הם כאן את הליכי הגיור במילה כדת וכדין ובטבילה. למעשה בפחות ביורוקרטיה, וביותר מטען של ידע מאשר בהליכי הגיור ברבנות בארץ" (כ"ה ניסן תש"ל).



הטענה כנגד בית הדין הייתה בדיוק העניין שאותו ביקש לתקן, לגייר נוכרים כדי שלא יצהירו על עצמם כיהודים וייטמעו בארץ (תופעה שהועצמה כמובן בעקבות הפסקת פעילות בית הדין).

ואני מתפלא תימה מדהים ובלתי נתפס על הגויים הצדיקים שכל רצונם והתעקשותם היה להתגייר. ממש לשם שמים. ובגלל הפסקת הגיורים בוינה עלו כגויים,
איך הם עלו לארץ ונטמעו כגויים בלי גיור, ולא העמידו את כלל ישראל, ולמצער הרבנות, על המכשלה הנוראה??!!

[עקביה]

האירוניה מתאבדת כאשר מצטטים מחד על גיור ללא רבב של אנשים בעלי מסירות נפש, ומאידך מתריעים שאם לא נגייר אותם הם יעלו לארץ ויכריזו ברמייה על היותם יהודים...

אפשר שיש הגזמה בציטוט, אבל אין כאן סתירה קשה בהכרח.
שמעתי מקרובי משפחה שהכירו זוג החי בארץ, הוא יהודי והיא גויה. שניהם רוצים מאד שהיא תתגייר והם יינשאו כדת משה וישראל, וברור היה לקרובי משפחתי שהיא אשה רצינית, ושאם תתגייר היא תעשה את זה ברצינות ותשמור תו"מ. אבל עד שזה יקרה הם חיים יחד עכ"פ [זה היה מזמן ואינני יודע מה היה בסופו של דבר] .

בסיפור של גיורי וינה [מבלי לנקוט עמדה] מדובר על משפחות עם ילדים. אפשר לשמוע שמחד, הם אנשים רציניים שיתגיירו ברצינות, ומאידך, אם הם לא יתגיירו הם לא יוותרו על הקשר המשפחתי, וממילא יצטרכו כנראה להציג את עצמם כיהודים ברמיה.

זו תגובה גם לדברי הרב הוה אמינא.

[פלוריש]

מתוך תיאורו של הרב צוריאל חלמיש:

הטרגדיה של הקנאות בהילוך איטי. מחקר היסטורי מקיף מלא בפרטים הקטנים וגם בתמונה הגדולה על תהליכי העומק בחברה הדתית ובכלל.
אינספור מקורות ומסמכים נדירים, ראיונות אישיים ניתוח היסטורי רחב יריעה על התפתחות הגיור בארץ.
כתבתי עם הרב ד"ר בועז הוטרר. יצא לאור בחודש הספר הבעל"ט

GOMQYjSWcAAH0rF.png (410.78 KiB) נצפה 1066 פעמים