שתי שאלות לגבי הפיוט לימים נוראים "האוחז בידו מידת משפט וכל מאמינים..."

[אליעזר_טויק]

א. בהרבה מנגינות מקובל לנגן כל שורה כך שהחצי "וכל מאמינים שהוא..." הוא החצי הראשון של המשפט. אך מסדר הא-ב נראה שמשפטים אלה הם החצאים השניים של המשפטים. מה הסיבה למנהג?
ב. בשער הכוונות מופיעות כוונות לפיוט זה, אך משום מה, למרות שסדר התפילה של עדות המזרח מונהג ע"פ האר"י, פיוט זה לא נכנס לנוסח עדות המזרח. מה הסיבה לכך?
תודה

[עזריאל ברגר]

א. כמו פיוטים רבים הדומים לזה, כמפורסם.

[יבנה]

א. נידון כאן viewtopic.php?t=28741
ב. כפי הזכור לי האר״י התפלל עם אשכנזים בשבתות וחגים וכמנהג אבותיו.

[אליעזר_טויק]

א. תודה על ההפנייה.
ב. נוסח עדות המזרח כיום שונה מהנוסח המקורי, בין השאר בעקבות השפעת המקובלים. לכאורה אם האר"י ראה לנכון לגלות הכוונות של פיוט, היה ראוי לאמץ אותו.
אא"כ אפשר להסתכל על דברי האר"י כך: פיוט זה אינו חלק מסדר תיקוני התפילה, ומ"מ מי שאומרו יכוון הסודות הנרמזים בו.
אם נסביר כך, יובן המנהג.
מכל מקום, כמדומני שכרגיל רבני עדות המזרח (בעיקר עיראק) נהגו להיצמד לדברי האר"י והרש"ש ולא לפרשם בדרך של "אפשר עם ואפשר בלי".
שתי דוגמאות:
1. האר"י מסביר את סוד התכלת בציצית לפי דעת הרמב"ם שסובר חוט אחד מתוך שמונה, ומזה הבין הבן איש חי ב"מקבציאל" שיצא
בשנים האחרונות (בלי להיכנס לדיון אם זה מקבציאל או לא, זה ודאי כת"י של הרי"ח) שהאר"י "פסק" כמו הרמב"ם.
2. האר"י מסביר את כוונות מספר הטרומיטין בשופר ע"פ שיטת הראב"ד, שתקיעת תשר"ת גם היא באורך ט' טרומיטין, ועפ"ז (כמדומני) סמך
הגר"מ אליהו בדיעבד על שיטת הראב"ד.
תודה רבה.

[שבטיישראל]

הכוונות אינם מהאריז"ל כי אם מבית מדרש של הרוקח וחסידי אשכנז, מה גם שהאריז"ל לא העתיק את הכוונות בשלימותם עד סוף הפיוט

[שקלאוו]

בשעה"כ דרושי נוסח התפלה:

ועתה אכתוב נוסח התפלה שקבלתי ממורי ז"ל ובראשונה אכתוב ענין א' שא"ל מורי ז"ל בענין הפזמוני' והפיוטים שתקנו האחרוני' דע לך כי מורז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר' שלמה בן גבירל וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בס' דבורם בלי ידיעה כלל ובפרט פזמון יגדל אלהים חי כו' וכן ודוי אשמנו באומר ובפועל כו' וכן ביום הכפורים לא היה אומר ודוי של רבינו נסים ור' שם טוב ן' אדרוטל ור' יצחק בן ישראל שתקנו כל אחד ודוי בערבית ושחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה לא היה אומר אותם כלל אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתקנו הראשונים כמו תפלת ר"ע ע"ה ותפלת ר"א בן ערך ותפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר"א הקליר הלא המה במחזור האשכנזים לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם עפ"י חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת

א"כ טרם נבוא לשאול מדוע לא שינו (או יותר נכון החזירו, כי פיוטי הקלירי היו שם והוצאו לטובת פיוטי פייטני תור הזהב) בנ' ע"מ להוסיף את ואוחז ביד, אלא מדוע התעלמו מהנהגה מפורשת וברורה של האר"י שלא לומר את פיוטי פייטני ספרד.
והתשובה כמובן פשוטה: נוסח ע"מ אינו נוסח האר"י בשלימות. רבות מהנהגות האר"י לא הונהגו בו - וזו לא דוגמא יחידאה.
איסור האריז"ל על אמירת מזמורי תהלים לפני ערבית לא התקבל - עדיין אומרים ברכי נפשי בר"ח ואלפא ביתא במוצ"ש.
בהרבה הקהילות נהגו לומר "יגדל אלוקים חי" למרות התנגדות מפורשת ותקיפה של האר"י לפיוט זה.
בוידוי מפורש באר"י שיש ליפול על פניו ממש ויש להזהר רק מלשים פניו על [כף] ידו ממש, והספרדים לא נופלים כלל.
בקדושה, בשעה"כ מפורש דהציבור צ"ל "נקדישך ונעריצך" בקול רם והשאר בלחש עד עניית "קדוש", והספרדים אומרים הכל בקו"ר.
בקדושה דסדרא מפורש שהאר"י היה אומר לשון תרגום בקול רם, ולא כן מנהג הספרדים.
בסידורי הספרדים לא מודפסים דברים רבים שנאמרו בשעה"כ, שער רוח הקדש ושער הגלגולים. דוגמא בולטת: האר"י מפליג לדבר בחשיבות אמירת הפסוק "נפשי אויתיך" אחר ק"ש עה"מ, ואפילו בסידור הרש"ש פסוק זה לא הודפס.

חלק מהדברים לא התקבלו מכיון שהם היו בבחינת שינויים שהציבור לא יכול לעמוד בהם, חלק מכיון שהחכמים ומסדרי הסידורים ראו בהם סוד ד' ליראיו ולא הנהגה ראויה לכל, וחלק כי פשוט חלקו עליו, או הוסיפו חומרות נוספות על מה שהאר"י התיר. בכ"מ, אין זה נוסח האר"י ממש, כפי שסידור אדה"ז אינו נוסח האר"י.

[שבטיישראל]

בוידוי מפורש באר"י שיש ליפול על פניו ממש ויש להזהר רק מלשים פניו על [כף] ידו ממש, והספרדים לא נופלים כלל.

זה מחמת הסכנה שיש בדבר.
ומהאי טעמא נהגו אצל החסידים ע"פ רוב נהגו לומר "רחום וחנון" בנפ"א ולא "לדוד אליך ה' נפשי אשא", חוץ מחב"ד וזידיטשוב, ובבית זידיטשוב אכן נהגו למעט מאוד באמירת תחנון ככל האפשר ומחמת כל סיבה אפשרית (כגון יום ששי ויום ראשון וכל יומא דפגרא)

[שקלאוו]

בוידוי מפורש באר"י שיש ליפול על פניו ממש ויש להזהר רק מלשים פניו על [כף] ידו ממש, והספרדים לא נופלים כלל.

זה מחמת הסכנה שיש בדבר.
ומהאי טעמא נהגו אצל החסידים ע"פ רוב נהגו לומר "רחום וחנון" בנפ"א ולא "לדוד אליך ה' נפשי אשא", חוץ מחב"ד וזידיטשוב, ובבית זידיטשוב אכן נהגו למעט מאוד באמירת תחנון ככל האפשר ומחמת כל סיבה אפשרית (כגון יום ששי ויום ראשון וכל יומא דפגרא)

לאריז"ל אין סכנה בדבר אם לא שנופל על כף ידו. אדרבא, מפורש בדבריו שישים פניו על זרוע שמאל.
ובכל זאת חששו לפנים אחרות בהבנת דברי הזהר - נגד דעת האר"י!

ודע כי פעם אחת א"ל מורי ז"ל שאמר לא' מן החברים סוד א' בענין נ"א ושלא רצה לגלותו לי לפי שיש ח"ו סכנה בדבר ולא הבנתי דבריו אם כוונתו לומר שיש סכנה למי שמכוין כוונה זו או הסכנה היא למי שאינו מכוין בכוונה ההיא, ואחר כך שאלתי את פי אותו החבר ואמרתי לו מה היא הכוונה שמסר לך מורינו ז"ל בענין נ"א. והשיב לי כי מה שא"ל מוז"ל הוא זה שיזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי