סוכה נ"ג ע"א - שמונה אבוקות של אור ונעיצת שני גודלין

[תוכן]

סוכה נ"ג א':

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן.

וקשה טובא, הרי בכדי ללהטט עם שמונה אבוקות דורש המון אימון, שעות כל יום. וכן לעשות שכיבות שמיכה על שתי אצבעות דורש כושר יוצא מגדר הרגיל. בכדי לעשות בהצלחה את שני הדברים האלו, צריך להשקיע הרבה שעות כל יום, ומה עם ביטול תורה? ואם תאמר, שהצליח לעשות דברים אלו ללא שעות השקעה, למה שהקב"ה יעשה כזה נס מוזר, שאדם יוכל לעשות הפעיליות האלו ללא שום אימון.

[HaimL]

שמא איננו לא נס, ולא אימון הידיים, אלא בקיאות מופלגת בדרך הטבע ("טכניקה") וכעין מה שאמרו בגמרא במסכת סוטה דף ד:

א"ר יצחק בר (רב) יוסף א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו

[תוכן]

אין הדמיון עולה יפה כלל, ופשוט. ולא אדע איך בקיאות מופלגת בדרך הטבע מאפשר למישהו ללהטט שמונה אבוקות או לעשות שכיבה שמיכה על שתי אצבעות.

[HaimL]

אין הדמיון עולה יפה כלל, ופשוט.

פשוט לכבודו, אך אינו פשוט לי. דאי כל חד וחד בעצמו שיער, ולחד תירוצא, מרביה שמיע ליה (ומסתמא רביה נמי בעצמו שיער), אז קשה על התירוץ השלישי, שאם צריך ידיעת טבע הדבר (כגון אי נסיב ופירש, או כגון דשמיע ליה מרביה), אז מדוע שיידע את הדבר בדרך נס, אם אפשר שיידע אותו בדרך הטבע, כגון מרביה, או מחבריה וכל כה"ג. אלא ע"כ, סוד השם ליריאיו אינו נס, אלא כך הוא הטבע, שמי שהוא יר"א, מסוגל לתפוס ולהבין דברים שאין דרך בנ"א לדעתם, אלא בתפיסה חושית.
וה"נ, רשב"ג הבין בטבע הפעולות הנ"ל (זריקת אבוקות, קידה), בסוד השם ליריאיו, ולא בתפיסה חושית, הבאה אחרי אימון היד.

[HaimL]

ולא אדע איך בקיאות מופלגת בדרך הטבע מאפשר למישהו ללהטט שמונה אבוקות או לעשות שכיבה שמיכה על שתי אצבעות.

זריקת אבוקות ותפיסתן צריכה שהאדם יוכל לעקוב במחשבתו אחרי כל אבוקה ואבוקה, ויוכל לחשב את אופן הזריקה והתפיסה כך שלא תיגע אחת בחברתה, וכדומה.

קידה, באופן המתואר בגמרא, דורשת יכולת של חישוב המשקל, ומרכז הכובד, וכיו"ב.

הבקיאות בטבע הפעולות הנ"ל (טכניקה) יכולה להיות נקנית ע"י אימון, או, לפי טענתי הקודמת, בסוד השם ליריאיו, וללא האימון.

[תוכן]

בסוגיא שהבאת מדובר בידיעה, כאן מדבר במעשה איך ללהטט והיכולת לעשות שכיבות שמיכה, גילוי סודות אינו מעלה או מוריד כלל ביכולת לעשות מעשה.

[HaimL]

בסוגיא שהבאת מדובר בידיעה, כאן מדבר במעשה איך ללהטט והיכולת לעשות שכיבות שמיכה, גילוי סודות אינו מעלה או מוריד כלל ביכולת לעשות מעשה.

נכון, בסוגיא שם כתוב הפסוק סוד השם ליריאיו, והמשמעות היא, דברים שאין בנ"א יודעים אותם, ללא תפיסה חושית, ידועים ליראי השם גם בלי תפיסה חושית, אלא בדרך ממילא. אבל, אני טוען שלא מדובר רק על ידיעת עובדות, כמו בסוגיא שם, אלא גם על יכולות שכליות, כגון, מהירות המחשבה, כושר ניתוח והפרדה, וממילא, גם יכולות גופניות בלתי מצויות, כגון, זריזות ידיים (זריקה ותפיסה של אבוקות), יכולת איזון משקל (קידה בדרך של נעיצת שני אגודליו בקרקע) וכדומה. וטענתי היא, שמה שיכולים סתם בנ"א לאמן א"ע לזה, יראי השם יכולים לעשות כדברים הללו בלי שום אימון, אלא, בדרך של מתנה מלמעלה.

אבל, אם תרצה, דל מהכא סוד השם ליריאיו, ונשארנו רק עם הטענה העיקרית, שהפעולות הנ"ל דורשות זריזות המחשבה, ולאו דווקא יכולת גופנית חריגה. וא"כ, מה שסתם בנ"א קונים על ידי אימון ממושך, יכולים גדולי ישראל להשיג כהרף עין, בזכות חריפות השכל וצלילות הדעת שלהם.

[תוכן]

לעשות שכיבות שמיכה בשתי אצבעות אינו דורש זריזות המחשבה, ובאמת אינו דורש מחשבה כלל, אלא כושר גופני יוצא מגדר הרגיל לחלוטין. הדרך היחידה להשיג כושר גופני כזה הוא על ידי אימון מפרך יום יומי.

[עזריאל ברגר]

מסכים לאמירה שהדברים האלו הם כעין "מעשה אומן" דהיינו דברים שדורשים אימון ידיים ולא חכמה.

[HaimL]

מסכים לאמירה שהדברים האלו הם כעין "מעשה אומן" דהיינו דברים שדורשים אימון ידיים ולא חכמה.

מצינו בגמרא, על פעולות גופניות מסוימות, שנקראות חכמה,

---
דתנא דבי שמואל (במדבר כט, א) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה
---

ופשיטא דתק"ש לא נקראה חכמה מצד כוונת המצווה וכדומה, דרדיית הפת תוכיח, שנקראה חכמה אף היא, ושמא הפעולות הנ"ל דורשות לימוד ובקיאות יותר מסתם מעשה אומן, ומכ"ש זריקת אבוקות ותפיסתן, וקידה על שני אגודלים.

[מיללער]

סוכה נ"ג א':

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן.

וקשה טובא, הרי בכדי ללהטט עם שמונה אבוקות דורש המון אימון, שעות כל יום. וכן לעשות שכיבות שמיכה על שתי אצבעות דורש כושר יוצא מגדר הרגיל. בכדי לעשות בהצלחה את שני הדברים האלו, צריך להשקיע הרבה שעות כל יום, ומה עם ביטול תורה? ואם תאמר, שהצליח לעשות דברים אלו ללא שעות השקעה, למה שהקב"ה יעשה כזה נס מוזר, שאדם יוכל לעשות הפעיליות האלו ללא שום אימון.

בפשטות יש לתרץ הקושיא בכמה אנפין (תלוי באיזה ישיבה למדת)

א. כמו שעצם המצוה של שמחת יום טוב/שמחת בית השואבה דוחה את חיוב לימוד התורה, למה שלא ידחה ההכנה והאימון להרבות ולהגדיל השמחה באופן הכי גבוה

ב. רשב"ג עשה שם תיקונים וענינים גבוהים, וכמו שהברייתא מסיימת 'ואין כל בריה יכולה לעשות כן' על זה לא מהני אימון והכנה, זה היה דברים חוץ לדרך הטבע, שרשב"ג זכה להם בגודל קדושתו, ולא היה בה שם אימון ותחבולות אנושיות

ג. ביטול תורה בעת עשיית דברים גשמיים זה שייך לאנשים פחותי ערך כמוני, רשב"ג בגודל קדושת תורתו לא הלך ד' אמות בלי תורה וכל מעשיו לשם שמים כמ"ש הכ' בכל דרכיך דעהו, ואף אם עסק בענינים שנראים גשמיים ואימון ליהוט בשמונה אבוקות היתה לו לרשב"ג כל כולו חטיבה אחת של תורה ועבודת השי"ת, ומתוך שחסיד היה תורתו מתברכת ומשתמרת ומלאכתו נעשית ע"י אחרים

ותן לחכם ויחכם עוד

[תוכן]

בסוגיא שהבאת מדובר בידיעה, כאן מדבר במעשה איך ללהטט והיכולת לעשות שכיבות שמיכה, גילוי סודות אינו מעלה או מוריד כלל ביכולת לעשות מעשה.

נכון, בסוגיא שם כתוב הפסוק סוד השם ליריאיו, והמשמעות היא, דברים שאין בנ"א יודעים אותם, ללא תפיסה חושית, ידועים ליראי השם גם בלי תפיסה חושית, אלא בדרך ממילא. אבל, אני טוען שלא מדובר רק על ידיעת עובדות, כמו בסוגיא שם, אלא גם על יכולות שכליות, כגון, מהירות המחשבה, כושר ניתוח והפרדה, וממילא, גם יכולות גופניות בלתי מצויות, כגון, זריזות ידיים (זריקה ותפיסה של אבוקות), יכולת איזון משקל (קידה בדרך של נעיצת שני אגודליו בקרקע) וכדומה. וטענתי היא, שמה שיכולים סתם בנ"א לאמן א"ע לזה, יראי השם יכולים לעשות כדברים הללו בלי שום אימון, אלא, בדרך של מתנה מלמעלה.

אבל, אם תרצה, דל מהכא סוד השם ליריאיו, ונשארנו רק עם הטענה העיקרית, שהפעולות הנ"ל דורשות זריזות המחשבה, ולאו דווקא יכולת גופנית חריגה. וא"כ, מה שסתם בנ"א קונים על ידי אימון ממושך, יכולים גדולי ישראל להשיג כהרף עין, בזכות חריפות השכל וצלילות הדעת שלהם.

חשבתי על הדברים שוב, ודבריך לא נראים נכונים. הלא יש המון דברים שאפשר לעשות אותם על ידי מהירות המחשבה, כמו הערמת כוסות, משחקי קלפים, לקלוף תפוחי אדמה ועוד ועוד. האם באמת אנו אמורים לחשוב, שת"ח יכולים לעשות דברים אלו יותר טוב מכל אחד אחר? האם ראינו אי פעם שת"ח יודעים ללהטט יותר טוב מלהטוטונים מקצועיים? ודאי שלא! ומה שנאמר סוד ה', איירי דוקא בתובנות כל שהם, דברים התלויים בשכל, שבהם אנו רואים שת"ח יש להם יותר הבנה במידע מסוג זה, אבל בכל הקשור לפעיליות גופניות, מעולם לא ראינו שת"ח יותר טובים בזה מאשר אנשים אחרים, אלא דוקא להיפך.

[תוכן]

בפשטות יש לתרץ הקושיא בכמה אנפין (תלוי באיזה ישיבה למדת)

א. כמו שעצם המצוה של שמחת יום טוב/שמחת בית השואבה דוחה את חיוב לימוד התורה, למה שלא ידחה ההכנה והאימון להרבות ולהגדיל השמחה באופן הכי גבוה

ב. רשב"ג עשה שם תיקונים וענינים גבוהים, וכמו שהברייתא מסיימת 'ואין כל בריה יכולה לעשות כן' על זה לא מהני אימון והכנה, זה היה דברים חוץ לדרך הטבע, שרשב"ג זכה להם בגודל קדושתו, ולא היה בה שם אימון ותחבולות אנושיות

ג. ביטול תורה בעת עשיית דברים גשמיים זה שייך לאנשים פחותי ערך כמוני, רשב"ג בגודל קדושת תורתו לא הלך ד' אמות בלי תורה וכל מעשיו לשם שמים כמ"ש הכ' בכל דרכיך דעהו, ואף אם עסק בענינים שנראים גשמיים ואימון ליהוט בשמונה אבוקות היתה לו לרשב"ג כל כולו חטיבה אחת של תורה ועבודת השי"ת, ומתוך שחסיד היה תורתו מתברכת ומשתמרת ומלאכתו נעשית ע"י אחרים

ותן לחכם ויחכם עוד

א. הנה יש לי אפשרות לקיים אמירת דבר בשם אומרו. הרמ"ק כותב בתומר דבורה שמי שעוזר לאשתו לבחור תכשיטים לבית, הרי הוא מקשט את השכינה. אמר לי א"מ שליט"א, מה עם אברך שעובר כל יום כל היום עם אשתו מחנות לחנות ועוזר לה לבחור תכשיטים, האם גם הוא מקשט את השכינה? התשובה היא לא! כי כל דבר צריך לעשות בפרופורציה הנכונה, ומי שחורג מהפרופורציה, אינו עושה מצוה אלא משהו אחר. ואין ספק שמי שמתאמן שעות כל יום כדי שיוכל להגדיל השמחה בבית השואבה, הרי הוא מבזבז את זמנו.

ב. על זה שאלתי, למה שהקב"ה יעשה כזה נס מחוץ לדרך הטבע, שיתן לו לאדם יכולות כאלו, איזה טעם יש לנס כזה?

ג. בודאי שלימוד התורה כשאתה יושב על שטנדר עדיף בהרבה על לימוד תורה תוך כדי הרמת משקולות. אין לחשוד ברשב"ג שהיה לומד תורה במצב של בדיעבד.

[אוצרניק]

אולי הוא התאמן על זה בתור ילדון, בטרם נפקחו עיניו בהבנת תורה. ולבריאות וחיזוק גופו אמו שידלתו לעשות התעמלות.
וכשגדל לא היה צריך הרבה לבזבז זמן יקר לשכלל את הביצועים. ולכבוד השי"ת ולכבוד שמחת בית השואבה - וכמובן עם ס"ד מיוחדת, הצליח בזה.

[תוכן]

אולי הוא התאמן על זה בתור ילדון, בטרם נפקחו עיניו בהבנת תורה. ולבריאות וחיזוק גופו אמו שידלתו לעשות התעמלות.
וכשגדל לא היה צריך הרבה לבזבז זמן יקר לשכלל את הביצועים. ולכבוד השי"ת ולכבוד שמחת בית השואבה - וכמובן עם ס"ד מיוחדת, הצליח בזה.

נראה שזה התירוץ האמיתי. ננסה לתרגם את זה למשהו מציאותי, מבלי להגרר לניתוחים פסיכולוגיים.

הבן של גדול הדור, אינו יושב ולומד יותר מדי. (הוא לא רוצה או לא יכול.) ההורים (אולי בעיקר האבא, אולי בעיקר האמא) דוחפים אותו לנצל את הכשרונות שיש לו. והוא משקיע שעות על גבי שעות בכושר גופני ועוד כל מיני פעיליות גופניות.

בגיל כל שהוא, נגיד עשרים, הוא מוצא טעם בלימוד, ואז כל המרץ שהשקיע בכושר וכיוצא הוא משקיע בלימוד, וצומח לאחד מגדולי הדור. תוך כדי הוא גם שומר על היכולות שלו, ואחרי שהגיע למה שהגיע, זה לא דורש יותר מדי זמן.

מגיע שמחת בית השואבה, וכל חכמי הדור רוקדים, וגם רשב"ג מצטרף לשמחה. אלו שרואים אותו, רואים אחד עם כשרונות מדהימים, שעזב את הכל והשקיע עצמו לגמרי בלימוד התורה, זה נותן משמעות אחרת לגמרי למה שקורה שם.

[עושה חדשות]

בנו"ט לציין את דברי הגמ' ביבמות קב: הא דכתיב ועצמותיך יחליץ ואמר רבי אלעזר זו מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי גרמי.

[HaimL]

..

[HaimL]

אולי הוא התאמן על זה בתור ילדון, בטרם נפקחו עיניו בהבנת תורה. ולבריאות וחיזוק גופו אמו שידלתו לעשות התעמלות.
וכשגדל לא היה צריך הרבה לבזבז זמן יקר לשכלל את הביצועים. ולכבוד השי"ת ולכבוד שמחת בית השואבה - וכמובן עם ס"ד מיוחדת, הצליח בזה.

מהמשנה בפ"ק דאבות,
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וכו', קצת משמע דמעולם ל"ה כדרך הקטנים (ועיין במפרשים, א"ה רשב"ג הנזכר בכ"מ).