המשגיח הגה״צ רבי חיים וולקין

[שמואל דוד]

ברוך דיין אמת הגה״צ הגר״ח וולקין זצ״ל

195BF02F-94C7-46A3-97C2-A5755B327F23.jpeg (26.65 KiB) נצפה 2383 פעמים

[שיף]

מתולדותיו של המשגיח זצ"ל
אורו של רבי חיים זצ"ל החל לזרוח בשאנגחאי שבסין שם נולד בד' תשרי תש"ו לאביו, הגאון רבי שמואל דוד וולאקין זצ"ל, שהיה מתלמידיו של מרן ה'חפץ חיים', ממנהיגי ועד ההצלה של יהדות אירופה, ומראשי הקהילה שנמלטה לשנגחאי. התפרסם בטיפולו המסור בפליטים. בארצות הברית הקים בית כנסת למשפחות הפליטים.
סבו, הגאון רבי אהרן וואלקין זצ"ל בעל ה'בית אהרן', כיהן כרבה של העיר פינסק שבבלארוס. אבי סבתו מצד אמו, הגאון רבי משה לנדינסקי זצ"ל, היה ראש ישיבת ראדין. דודו, הגאון רבי חיים וולקין זצ"ל, שעל שמו הוא קרוי, כיהן כראש הישיבה האחרון של ישיבת וולוז'ין.
בשלהי מלחמת העולם השנייה. משפחתו נמלטה מציפורני הנאצים יחד עם בני ישיבת מיר מווילנה ליפן ומשם באונייה לסין.
בשנת תש"ו עזבה משפחתו את סין לארצות הברית והתיישבה בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. סיפורו של הנער הפליט שנולד בדרכי הנדודים ושרד התפרסם בתקשורת האמריקנית. כאשר מלאו לו 8 שנים ניתנה לו אזרחות אמריקנית. ביום קבלת האזרחות בפני שופט פורסמה ב"ניו יורק טיימס" וב"הרלד טריביון" תמונתו של "הנער ששרד את המלחמה והתאזרח", ואף מספר כתבות בנושא.
הגר"ח וואלקין זצ"ל החל את לימודיו ב"ישיבת רבינו חיים ברלין" שבברוקלין, אצל גאון המחשבה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ,ל, ולאחר מכן בישיבת טלז שבקליבלנד, אוהיו. לאחר נישואיו בשנת תשכ"ז עלה לישראל, התיישב בירושלים, וקבע את לימודיו בישיבת מיר שם ינק את תורתו מראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. הרב שמואלביץ קירבו במיוחד כ"פליט שאנגחאי" ואף הגדיל לעשות כאשר ביום הכיפורים בשנת תשכ"ט כיבד את האברך הצעיר בעליית מפטיר.
בהגיעו לפרק האיש מקדש נישא לרעייתו שתחי' הרבנית הניה לבית אנגל, נכדתו של הגאון רבי דוד צבי זילברשטיין זצ"ל, ויחד הקימות בית גדול לה' ותורתו כשהרבנית מתמסרת ללימוד תורתו.
לאחר כ-15 שנות לימוד בישיבת מיר שם למד בחברותא עם רעו הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, התמנה הרב וואלקין לכהן בישיבת "אש התורה" בעיר העתיקה בירושלים. בהמשך עבר לפתח תקווה וכיהן כמנהלה הרוחני של ישיבת "אור ישראל".
למשפחת וואלקין קשר חם עם אדמו"רי בית גור עוד מימי 'הבית אהרון' - סבו של רבי חיים - שעמד בקשרי מכתבים וידידות עם אדמו"רי בית גור בפולין. הקשר נמשך גם בין הצאצאים בארץ ישראל; האברך הצעיר, ר' חיים וואלקין, זכה ליחס מיוחד אצל כ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל'.
בתקופה זו יצא בגלוי עם רבה של העיר הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל להפגין נגד פתיחת קולנוע היכל בשבת. הרב סלומון והרב וואלקין הואשמו בהתקהלות בלתי חוקית ונגזר עליהם מאסר על תנאי בפתח תקווה נערכו אז הפגנות נגד העמדתם לדין.
בשנת תשמ"ט לאחר פטירתו של המשגיח בישיבת עטרת ישראל, הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, עלה לירושלים והתמנה למשגיח בישיבה, שם מסר את שיחותיו לצד רעו להנהגת הישיבה הגרב"מ אזרחי ראש הישיבה.
הרב וואלקין פיתח את שיטתו המוסרית של רבו, הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, תוך דגש על יחס אישי לכל תלמיד. הוא הנהיג 'ועדים' פרטיים קצרים לקבוצות המונות 6–8 תלמידים בביתו.
רבי חיים, בעל נפש רגישה, ודמות מאירת פנים שאין בנמצא, היה שש ושמח בשמחה של השני ולהבדיל היה מצטער בצרתם של ישראל. היה קשור במיוחד למרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל והיה מתייעץ עמו בכל דרכי הנהגתו, כמו כן היה קשור למרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל.
המשגיח היה מוסר שיחות בפני תלמידות בית יעקב. כמו כן הוא מוסר כמה שיעורים שבועיים בשפה האנגלית. היה אורח הכבוד ב'כנס הקהילות היהודיות' בבואנוס איירס ארגנטינה. תחת הנהגתו נפתח בטורונטו שבקנדה תלמוד תורה לבנים.
המשגיח זצ"ל כיהן כנשיא רשת הקירוב 'שובו' וכנשיא מוסדות הקירוב 'כנסת ישראל', בשנים האחרונות נפתח בית מדרשו 'נועם ה'' בשכונת בית וגן בירושלים שם כיהן כרב וכן בישיבת הקיבוץ 'בית אהרן'. המשגיח העמיד אלפי תלמידים במשך עשרות שנות הרבצת תורה ומוסר.

[יונת אלם]

יש הרבה מה לכתוב על המשגיח זצ"ל, השעה קשה שמתו מוטל לפניו. אבל כמה נקודות.
רבי חיים היה משארית שוחרי מוסר האמיתיים, שכל ימיו דבק בתורה ומוסר. הוא סיפר לי אבלח"ט שכאברך צעיר הלך כל יום אחרי הלימודים במיר יחד עם חברו הטוב הגרש"י בורנשטיין זצ"ל לבית כנסת ברסלב בעיר העתיקה שהיה ריק בשעות הערב שם למדו מוסר בהשתפכות הנפש.

עוד סיפר שלא הפסיד 'שמועס' של רבו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל.

השמועסים שלו היו קצרים בדרך כלל אבל נוקבים! והבחורים בישיבה (לא למדתי בעטר"י אבל שמעתי מתלמידים רבים) אהבוהו אהבת נפש והעריצוהו מאד.
ביתו הסמוך לישיבה בבית וגן היה ביתם של בחורים רבים מהישיבה. בשבתות סעדו על שולחנו. כיליד שנחאי ודבוק ברבותיו היה לו קשר עם כל זקני מיר עוד מהדור הקודם כרבי דוד פוברסקי, רבי מיכל פיינשטיין, רבי יוסף ליס ועוד. היה מבקש לשמוע עוד ולינוק מהאילן הגדול של מיר.
גדולה האבדה מאד

[אום אני חומה]

קשה לי להעלות תחושות על גבי הכתב, זכיתי להיות תלמיד אך לא תלמיד קרוב. ולמרות הריחוק היחסי, הערצתי אותו. הערצתי אותו יותר מכל אדם אחר שהכרתי.
קשה לי להגדיר אותו, ואינני ראוי לכך בכלל. אבל מהמעט שראיתי, כולו לב, כולו רגש, כולו חסד, כולו הטבה.
כמה זה סמלי שנסתלק לבית עולמו ביום א' פרשת וירא, בה אברהם משתטח לאורך ולרוחב למען אנשי סדום, לא בדיוק הסמל והדוגמה לבני עלייה, לא מ'הנפש אשר עשו בחרן', לא האנשים שקל לבנות אותם, מעין בחינה זו היה ר' חיים מקרב ביותר כל בחור ובחור שחפץ בכך ובפרט את אלה הרחוקים, כמה כוחות הוא השקיע בהם, כמה הוא העניק להם, איך הוא משך אותם בעבותות אהבה, לא היה לו טריקים מיוחדים, הוא פשוט נתן להם את הלב שלו, את האישיות היחידאית שלו, לא היה צריך יותר.

לרחמים שלו לא היה גבול. הייתי בביתו בערב אחד כשבשרו לו שאחד מהבוגרים בשם ר' בועז קפלינסקי נהרג בתאונת דרכים. כולו היה אפוף צער כל כך, דיבר אל עצמו 'נו, המצוין הזה, נו, זה שישב שם בפינה ולמד', אבל יחיד הוא עשה לו, גם אחרי עשרות שנים בנווה התלאות של העולם הזה נדמה היה שזו הטרגדיה הראשונה שהוא שומע עליה אי פעם.

אני אביא פה דוגמה קיצונית יותר, באיזה חול-המועד אחד ישבתי בבית שלו, הימים ימי מלחמת האזרחים בסוריה, והוא דיבר בקול מלא צער על...ילדי חאלב. 'מישהו מתפלל עליהם ? מישהו עושה להם מי שבירך בבית הכנסת?'. מה לעשות, לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו רבי, הקטן שבהם רוצה לרצוח את כולנו. הוא לא ענה לי, רק שתק והתבונן בי בעיניו הטובות ולא הוציא הגה. כביכול איננו משדרים בכלל על אותו גל.

הוא היה ה'תלמיד' הכי גדול שפגשתי אי-פעם. יש הרבה שהם 'מתלמידי'. יש כאלו שזה מתבטא באיקס ידיעות ששמעו מרבם ויודעים לצטט, יש כאלו שגם ראו איקס עובדות והנהגות, למעלה מהם אלו שרבם עיצב את דרכם בלימוד או בהנהגה או בהשקפה, הכל טוב ויפה. המשותף לכולם שכולם למדו אצל הרב והמשיכו הלאה. אחד היה ר' חיים, מי שהכיר אותו ישר יבין אותי, הוא מעולם לא עזב את מיר, ומעולם לא עזב את טלז, ואפילו לא את שנחאי ולא את ראדין. כל חייו היו מסכת של התרפקות על הבארות שמהם שתה, הוא לא היה צריך איזה תירוץ כדי לדבר על ראדין או שנחאי, איזה יארצייט או משהו, זה היה טבעי, כי מי שחי שם למה שלא ידבר על איפה שהוא חי. הוא ממש היה הגשר לדורות עברו במלוא מובן המילה, וכמה צדק אחד הבנים שהספיד ואמר ששרידי הגשר שנשארו קרסו.

גדולי ישראל מכל החוגים אהבו אותו אהבת נפש, ובעיני ראיתי בחתונה של בחור מהישיבה, הוא הגיע ורקד עם החתן ואביו, ואז נכנס לאולם מרנא הגרח"ק ונכנס בין הבחור לאביו, אבל רק לכמה שניות, כי תיכף ומיד שינה את מקומו במעגל ליד ר' חיים וואלקין.

קצת תבונה הייתה בי ובשנים האחרונות רשמתי כל מילה ששמעתי ממנו בביקורי החג על גבי צעטאלאך. אולי אעלה פה בהמשך.

[שיף]

קצת תבונה הייתה בי ובשנים האחרונות רשמתי כל מילה ששמעתי ממנו בביקורי החג על גבי צעטאלאך. אולי אעלה פה בהמשך.

אדרבה ואדרבה יפוצו מעיינותיך ותרבה הדעת

[אום אני חומה]

דברי הספד מאחד התלמידים, ר' נתנאל אנושי:

יתומים היינו ואין אב


מודעות האבל זועקות שחור על גבי לבן אבל הלב ממאן להאמין

המשגיח איננו

כמה וכמה פעמים שמעתי מהמשגיח את הסיפור על הגאון רבי אליעזר גורדון מטלז, שהגיע לישיבתו גביר מוקיר ורחים רבנן ובקשתו בפיו, כי ימליץ לו על חתן לבתו היחידה.

אמר לו רבי אליעזר, בוא עמי לבית המדרש ותבחר את שישא חן בעיניך. וכך עמדו רבי אליעזר ואותו גביר, ראה הגביר בן עליה, עדין ואציל שכולו אומר כבוד וחפץ בו, מי הלה שאל – ענה לו רבי אליעזר, בני יחידי.

תשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כשעל כל בן עליה שנשא חן בעיני הגביר – אמר רבי אליעזר בני יחידי!

כמה בנים יחידים יש לך, שאל הגביר?

ארבע מאות ענה רבי אליעזר! כל בחור בישיבה הוא בני יחידי!

וכמה נאים הדברים כשהיו יוצאים מפיו.. נאה דורש נאה מקיים...

הלא למשגיח זצ"ל היו מאות ואלפי בנים,

ועתה, עתה יש מאות ואלפי יתומים...

*

גם אני זכיתי להיות בן בין הבנים, ועדיין זוכר אני את הפעם הראשונה בה פגשתי את המשגיח, שלהי קיץ תשנ"ח,

באותם ימים היו הבחורים החפצים להתקבל לישיבה, עולים לבית המשגיח לראיון, ואני בחור צעיר ונרגש מקיש על הדלת, נכנס לסלון, ורואה דמות המשדרת נכבדות ואצילות הוד והדר של דורות קודמים..

והמשגיח בעדינותו שואל לשמי ומבקש לדעת היכן למדתי ומהם שאיפותי.

[לימים ביאר לי המשגיח, שלא התשובות הן העיקר אלא הדרך, מבקש הוא לראות איך הבחור נכנס לסלון הבית, איך הוא מתישב ואיך הוא משיב, כיצד יוצא הוא מהבית והאם וכיצד סוגר הוא את הדלת].

זו היתה הפעם הראשונה שדרכתי בבית שבקסוטו 7, בבית מרן המשגיח, ומיני אז התחילה עבורי דרך חדשה, דרך ארוכה, העולה בית ה'.

*

בנסיעה ללוויה, לא הפסקתי להיזכר באותה תקופה נפלאה, ביני עמודי דבי מדרשא, כשזכיתי לקרבה מיוחדת מהמשגיח, בשיחות בימי רביעי ומוצש"ק, בוועדים, בליבון הדברים בין לבין, וכשהגעתי ושמעתי את ההספדים, שמעתי את הבנים, שמעתי את התלמידים סביב, הבנתי שלא רק אני התייתמתי.. לא רק אני הייתי בנו...

וכל אחד חש כך, ולא בן בין הבנים, אלא בן יחיד... לא פלא שהמשגיח הצליח להשפיע ולגעת בכל כך הרבה בחורים, קרובים ורחוקים, באשר כולם חשו את אותה תחושה.

*

אני לצערי איני ראוי להספיד, ואף איני ראוי להיקרא תלמיד, ומן הסתם יש רבים וטובים ממני שיכתבו וידרשו, בכתב ובעל פה,

אבל כבן, אין לי את האפשרות לפטור את עצמי בכך שאיני מספיק ראוי,

למעלה מעשר שנים שלמדתי בישיבה וזכיתי לשמוע שיחות וועדים תמידין כסדרן ממו"ר המשגיח.

למעלה מעשר שנים, שבהם זכיתי לצקת מים, ללמוד תורה שבעל פה, ולחקוק תורה שבכתב,

להתבונן בשיג ושיח, בהליכות ובהנהגות.

מעולם! מעולם המשגיח לא העיר לי!

ולא שלא היה על מה להעיר, ולא שלא היו מספיק סיבות להכות על קודקודי!

אבל המשגיח לא העיר.. המשגיח חינך! אם היה מסר שצריך להעביר, המשגיח היה מעביר אותו דרך השיחה בישיבה או הוועדים, דרך רעיון מוסרי שהוא היה אומר לי ביחידות ושואל לדעתי.. או דרך שיחה באירוסין שהוא ראה שאני מקשיב ומאזין לה. הדרכים היו רבות. אבל השווה שבכולם, שההערה הגיעה באופן עקיף.

בדור שכל אחד נהפך תוך כמה שבועות ליועץ, מחנך, מדריך.. שכולם לומדים לאבחן את כולם, היתה לנו דמות, שריד לדור דעה, שארית מהגשר של הדורות הקודמים, כפי שבנו הר"ר יעקב שליט"א היטיב להגדיר,

דמות שידעה שהחינוך הראוי והנכון ביותר, עובר דרך אהבה לכל אחד באשר הוא, לכל אחד וייחודיותו, גם אם היא לא תמיד בתלם, גם אם אינה עוברת את המבחן (הפסול) של 'מה יגידו', חנוך לנער על פי דרכו – על פי דרכו שלו.

דמות שגילמה באצילותה והנהגותיה את ראדין, סלבודקה ומיר – כפי שהעיד המשגיח עצמו בהקדמתו לדעת חיים מאמרים ושיחות מוסר - שראה אצל אביו הגרש"ד זצ"ל.

דמות שרק ההסתכלות עליה כבר חינכה וכבר לימדה איך יהודי צריך לנהוג..

יש הרבה מה לומר, על דרכו בחינוך התלמידים.

יש הרבה מה לומר, על גדלותו הרוחנית – בתורה ובלומדות, גדלות שהשתדל להצניע.

על הצדקות המיוחדת וההנהגה המופלאה בין אדם לחברו

על ה"נעלבים ואינם עולבים" ועל ההתבטלות וקבלת הייסורים בשמחה

אבל כעת זה זמן של בכי, זמן של יתמות,

מי יתן לנו תמורתו!