דינים דרבנן משנים את הדין דאורייתא

[אליהו חיים]

אני עומד להוציא לקראת חנוכה ספר בנושא זה.
צירפתי את תוכן הענינים.
מי שמעוניין בקניית הספר נא לפנות באישי.
כמו כן אשמח מאוד לשמוע תגובות.

מסתמא כבר יצא לאור.
מה שמו ואם נמצא באצה"ח?

[אליהו חיים]

עוד דבר שכמדומה לא הוזכר באשכול זה
אונן דמחלל עבודה, פרש"י זבחים ט"ו ב' כל זמן שלא נקבר המת, ובטהרת הקודש שם כתב דע"כ לא מתפרש ביום מיתה דאז הרי גם אחרי הקבורה עד סוף היום הוי אונן לענין עבודה דאורייתא [וכמבואר זבחים ק' ב' וברש"י שם], וע"כ מדובר בימים שלאח"כ והרי האנינות רק דרבנן ואפ"ה תנן דמחלל עבודה ומביא קרבן אחר אף דמדאורייתא יצא יד"ח והוי חולין בעזרה [עיי"ש מה דמציע ליישב ולבסוף דוחהו], אך דקדק שברמב"ם פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ו כתב באונן של תורה מחלל עבודה, ולהדיא דשל דרבנן לא מחלל, וכיו"ב מדייק המנ"ח מ' קנ"א מלשון הרמב"ם הנ,ל דבאונן על אשתו דלדעת הרמב"ם אינו מן התורה אינו מחלל.

[אברכון]

אני עומד להוציא לקראת חנוכה ספר בנושא זה.
צירפתי את תוכן הענינים.
מי שמעוניין בקניית הספר נא לפנות באישי.
כמו כן אשמח מאוד לשמוע תגובות.

מסתמא כבר יצא לאור.
מה שמו ואם נמצא באצה"ח?

מילי דרבנן

אני אצרף אותו כאן

[אליהו חיים]

מילי דרבנן

אני אצרף אותו כאן

כזו מתנה גדולה ומיוחדת, חמדה טובה ורחבה, היקף אדיר לכל ארכה ורחבה בדברי קדמונים ואחרונים, עם תוספת נופך רב משלכם.
חדוותא דאורייתא במילי דרבנן
אשריכם

[מיללער]

מעשר בהמה אינו טובל רק מדרבנן, וכ' המאירי בחגיגה ח. שמפני זה לא אסרו חז"ל לעשר מעשר בהמה ביו"ט משום מתקן, שמדאורייתא אין זה תיקון.

וזה דבר מחודש שכל כולו של איסור מתקן בהגבהת תרו"מ הוא מדרבנן, ועכ"ז בתיקון שאינו רק מדרבנן לא נקרא תיקון.

לכאורה קשה על זה מהאיסור לעשר אפי' דמאי בשבת (עי' פ"ד מדמאי) - וראיתי מובא שבאמרי בינה הל' יו"ט סי' ט"ז כ' דעישור דמאי הוי תיקון אף אם כלפי שמיא גליא דהוא מעושר כבר, דסו"ס רק ע"י עישורו יכול לאכלו ולכאורה כן הוא במעשר בהמה אף שטובל רק מדרבנן.

[אראל]

שני דברים חדשים בהנושא שנתחדשו לי ממס' פסחים בשב"ק העעל"ט

א. פסחים לו: לגבי מצה של מעשר שני יש דיון בברייתא אם מעשר שני מיקרי שנאכל בכל מושבות כי אחר שהביאו אותו לירושלים קלטוהו המחיצות ומעתה אינו יכול לחלל לאכול בחוץ.
והדין של קלטוהו מחיצות נחלקו עליו במס' מכות אם זה מדאורייתא או רק מדרבנן, וכתב רש"י פה בפסחים שאף שמחיצות לקלוט הוא מדרבנן מיקרי שאינו נאכל בכל מושבות.

והתוס' לקמן דף לח. ד"ה אבל כתבו בזה"ל זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט מדאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות (היינו מדאורייתא והדין דרבנן א"א לפעול על הדין תורה ודלא כרש"י לעיל), אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות (וכרש"י לעיל - הא לנו שני לשונות בתוס' לגבי דין דרבנן אי משנה את הדאורייתא).
והיינו ששני הלשונות דנים בזה אי הדרבנן מהני להדאורייתא.

ראה בענין זה, בשו"ת עצי חיים או"ח סי' לא אות ב', דבר נחמד

[מיללער]

מבואר במשנה חולין בפרק כיסוי הדם (דף פה.) דמצוות כיסוי הדם אינה אלא אם שחט וראוי לאכילה, דילפינן מהקרא דאשר יאכל, אבל אם נתנבלה בידו או ששחט שלא כראוי אינו חייב לכסות.

מה הדין אם השחיטה כשרה מדאורייתא אבל פסולה ואסורה לאכילה מדרבנן? הפרי מגדים (שפתי דעת יור"ד סי' כ"ח סקכ"ז) מצדד דאפילו טריפות מדרבנן פטור מכיסוי, דאינה בכלל אשר יאכל. ועי' ברעק"א שם בהגהותיו בשו"ע (שם על המחבר ס"כ) שהוכיח מדברי הגמראנדלא כהפמ"ג וכל שמן התורה מיקרי ראוי חייב בכיסוי אף דמדרבנן אסורה.

[מיללער]

שני דברים חדשים בהנושא שנתחדשו לי ממס' פסחים בשב"ק העעל"ט

א. פסחים לו: לגבי מצה של מעשר שני יש דיון בברייתא אם מעשר שני מיקרי שנאכל בכל מושבות כי אחר שהביאו אותו לירושלים קלטוהו המחיצות ומעתה אינו יכול לחלל לאכול בחוץ.
והדין של קלטוהו מחיצות נחלקו עליו במס' מכות אם זה מדאורייתא או רק מדרבנן, וכתב רש"י פה בפסחים שאף שמחיצות לקלוט הוא מדרבנן מיקרי שאינו נאכל בכל מושבות.

והתוס' לקמן דף לח. ד"ה אבל כתבו בזה"ל זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט מדאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות (היינו מדאורייתא והדין דרבנן א"א לפעול על הדין תורה ודלא כרש"י לעיל), אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות (וכרש"י לעיל - הא לנו שני לשונות בתוס' לגבי דין דרבנן אי משנה את הדאורייתא).
והיינו ששני הלשונות דנים בזה אי הדרבנן מהני להדאורייתא.

ראה בענין זה, בשו"ת עצי חיים או"ח סי' לא אות ב', דבר נחמד

תודה רבה

https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... =&pgnum=58

[אברכון]

מבואר במשנה חולין בפרק כיסוי הדם (דף פה.) דמצוות כיסוי הדם אינה אלא אם שחט וראוי לאכילה, דילפינן מהקרא דאשר יאכל, אבל אם נתנבלה בידו או ששחט שלא כראוי אינו חייב לכסות.

מה הדין אם השחיטה כשרה מדאורייתא אבל פסולה ואסורה לאכילה מדרבנן? הפרי מגדים (שפתי דעת יור"ד סי' כ"ח סקכ"ז) מצדד דאפילו טריפות מדרבנן פטור מכיסוי, דאינה בכלל אשר יאכל. ועי' ברעק"א שם בהגהותיו בשו"ע (שם על המחבר ס"כ) שהוכיח מדברי הגמראנדלא כהפמ"ג וכל שמן התורה מיקרי ראוי חייב בכיסוי אף דמדרבנן אסורה.

מצאתי את אשר כתבתי בזה

מצות כסוי הדם בטריפה דרבנן
איתא בחולין פ"ה ע"א לענין מצות כסוי הדם, השוחט ונמצאת טריפה וכו' רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים. וביארו בגמ' את הטעם של חכמים דפוטרים, דכתיב אשר יאכל, וטריפה אינה ראויה לאכילה.
וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהל' שחיטה ה"י, אין חייב בכסוי, אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' י"ז.
ובפרי מגדים בש"ד ס"ק כ"ז כתב בתו"ד, דהיכא דהוי טריפה מדרבנן, ג"כ פטור מלכסות, כיון דכל דרבנן הוי בכלל לא תסור, וא"כ הוי דינו כטריפה דאורייתא שאינו חייב בכסוי, כיון דכתיב אשר יאכל, וגם איסור דרבנן נתמעט מקרא דאשר יאכל.
והיה מקום לדייק כן מדברי הרמב"ם, שכתב בתו"ד דאף בחולין שנשחטו בעזרה, אינו חייב בכסוי. והרי שיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה ה"ג דהשוחט חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות מדרבנן, ואפ"ה כתב הרמב"ם דאינו חייב בכסוי על שחיטה בכה"ג, וא"כ מוכח כשיטת הפמ"ג. אולם בלחם משנה שם בה"א האריך לבאר את דברי הרמב"ם באו"א, ובתו"ד כתב בפשיטות דאם היה רק איסור דרבנן, ודאי דהיה מחוייב בכיסוי, דא"א לומר דהאיסור דרבנן יפטרנו ממצות כסוי הדם מדאורייתא.
והרע"א בהגהותיו שם בסק"ז וכן בשער המלך בפ"ה מהל' אישות ה"א, הביאו ראי' ברורה דבטריפה דרבנן חייב בכסוי, מהא דאיתא בחולין פ"ה ע"ב, דאם שחט והיה צריך לדם, יכול לעקור או לנחור ושוב לא יהא חייב בכסוי, ויוכל להשתמש בדם. ורב דימי אמר שיטריף ויהא פטור מכסוי. ובהמשך הסוגי' שם ביארו, דלא מיבעיא קאמר, דלא מיבעיא דאם טרף דפטור מכסוי, כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל בנחירה, היה הו"א למימר דאין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירתו זו שחיטתו, וא"כ גם בנחירה יהא חייב בכסוי, קמ"ל דלא.
והרי פשיטא דגם להו"א דאין שחיטה לעוף מן התורה, ודאי דמדרבנן חייבים בשחיטה, ואפ"ה אמרו שיהא חייב בכסוי, כיון דמדאורייתא אין שחיטה לעוף ונחירתו זו שחיטתו, וא"כ חזינן דבאיסור דרבנן חייבים בכסוי.
ובמנחת חינוך במצוה קפ"ז תלה ספק זה האם אמרינן דאינו ראוי מדרבנן חשיב לאינו ראוי אף מדאורייתא.
והגרש"ש בשערי יושר הנ"ל כתב לבאר, דהאיסור דרבנן דהוי בכלל לא תסור, הוי איסור על הגברא, ואינו איסור בעצם וגוף הדבר (וכבר הבאנו את יסודו בסי' ), ולכן כשדנים האם הדבר ראוי לאכילה והוי בכלל קרא דאשר יאכל, א"א לומר דאיסור דרבנן לא חשיב לאינו ראוי לאכילה, כיון שמצד עצם הדבר הוי ראוי, אלא שיש איסור צדדי על הגברא לאכלו מצד לא תסור.
אולם הוסיף לבאר ולחלק בין דינא דטריפה לדינא דשניות באונס ומוציא ש"ר הנ"ל, דלעולם צריך לדון מה רצון ומטרת התורה, דלפעמים הקפידא היא על קיום הדבר בפועל, וכגון במצוה דולו תהיה לאשה, שרצון התורה שיהא ליקוחין בפועל, ולא רק שיהיו ראויים לישא זא"ז, ולכן במקום דהוי איסור דרבנן אשר נכלל בקרא דלא תסור, אפ"ל דהתורה מיעטה איסור זה מהקרא עצמו, כיון דגם איסור זה הוי דאורייתא משום לא תסור, ואע"פ שהוי איסור חדש ולא איסור בגוף הדבר והחפץ עצמו, אולם הקפידא ורצון התורה שהדבר יקויים בפועל, והאיסור הצדדי מונע את המצוה להתקיים כפי רצון התורה, ולכן בכה"ג אמרינן דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי אף מדאורייתא.
אולם במצות כסוי הדם, עיקר הקפידא דהשחיטה תהא ראויה לאכילה, ואין מתייחסים אי שרי לאכול משחיטה זו או לאו, דאין הקפידא אלא על השחיטה, ולכן מצד עצם השחיטה, גם איסור דרבנן נחשב לשחיטה ראויה, כיון שעצם וגוף הדבר מותר באכילה, ורק הגברא אסור באכילה מצד איסור אחר של לא תסור, ולכן בכה"ג דהוי איסור דרבנן, חייב בכסוי הדם מדאורייתא, ובהכי אמרינן דאע"ג דאינו ראוי מדרבנן אינו נחשב לאינו ראוי מדאורייתא.
אולם שמעתי מאמו"ר שיחי' להעיר ע"ז, מהא דכתב המג"א באו"ח סי' ח' סק"ב, דעל הפרשת חלה אינו צריך לברך מעומד, כיון דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה [ועי' בביאור הגר"א שם שתמה עליו, וכתב שאין לדבריו שחר]. ולכאו' אפשר לבאר את דבריו, דאין מטרת התורה בעצם ההפרשה והשחיטה, אלא רצון התורה באכילת הדבר בהיתר כשהופרש ונשחט כדין, ולכן אין קפידא לעמוד כשמברכים על מצוות אלו, וזה מש"כ דאינם מצוה כ"כ. וכן חזינן שמותר לשחוט במקום הטינוף, ורק לגבי הברכה על השחיטה כתב ברמ"א ביו"ד סי' י"ט סעי' א', דיברך בריחוק ד' אמות ממקום הטינופת, אולם בשחיטה עצמה שרי, וזה משום דאין מצוה בעצם מעשה השחיטה עצמו, אלא העיקר הוא שהדבר יהא שחוט כדין ויהא שרי לאכלו. וא"כ אף בשחיטה מצינו שהתורה הקפידה על עצם האכילה ולא על מעשה השחיטה, וא"כ לפי יסודו של הגרש"ש צ"ל בכה"ג דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי אף מדאורייתא, כיון שעיקר הקפידא היא על האכילה ולא על מעשה השחיטה, וא"כ גם טריפה דרבנן לא הוי בכלל אשר יאכל, ופטורה מכסוי הדם. ואולי אפ"ל דבסברא זו גופא נחלקו הפמ"ג והרע"א.

[מיללער]

מצאתי את אשר כתבתי בזה

.

תודה רבה - דברים נפלאים.

בענין איסור דרבנן מה שהביא מהגרש"ש דכיון שהיא מכח איסור לא תסור אינו אלא איסור גברא ולא איסור חפצא.

האריך הגר"י ענגיל בבית האוצר כלל קכ"ב אם איסורי דרבנן המה איסורי גברא או איסורי חפצא.

[סייג לחכמה]

בגמ' חולין כ"ז: אמר רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה, רק מדרבנן ולהלן שם מקשה הגמ' מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי
מאן ראיה דהבין הגמ' דאם מה"ת זו שחיטה על אף דמדרבנן אין זו שחיטה צריכה כיסוי

[מיללער]

בגמ' חולין כ"ז: אמר רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה, רק מדרבנן ולהלן שם מקשה הגמ' מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי
מכאן ראיה דהבין הגמ' דאם מה"ת זו שחיטה על אף דמדרבנן אין זו שחיטה צריכה כיסוי

זהו ראייתו של הגרעק"א נגד הפמ"ג שציינתי עליה מתחלה.

[סייג לחכמה]

בגמ' חולין כ"ז: אמר רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה, רק מדרבנן ולהלן שם מקשה הגמ' מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי
מכאן ראיה דהבין הגמ' דאם מה"ת זו שחיטה על אף דמדרבנן אין זו שחיטה צריכה כיסוי

זהו ראייתו של הגרעק"א נגד הפמ"ג שציינתי עליה מתחלה.

יש"כ ברוך שכיונתי

[מיללער]

(ערב שבת בחו"ל)

לא ראיתי שדנו פה על דבר נוסף מנושא האשכול, אמרתי לצרפו פה.

במס' סוטה כ"ג ע"א כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, ופירש"י שם שגם מנחת נדבה של אשת כהן נשרפת, והתוס' שם ד"ה כל הנשואות, ביארו שגם במנחת דבתה יש לבעל חלק משום דקי"ל מה שקנתה אשה קנתה בעלה.

והג"ר פנחס עפשטיין זצ"ל בספרו מנחה חריבה נסתפק שם אם הדין של מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מה"ת או מדרבנן עד שמצא בקרן אורה שכ' בפשיטות שאינו אלא מדרבנן ולפיכך נתקשה הגרפ"ע שם דאיך נשרפת המנחה ועוברין על בל תשחית, וציין שיש גם הערה כזה בשו"ת מהרא"ל צונץ חאו"ח סי' ה' בענין חמץ דרבנן. וכתב דלכאורה אמרינן בזה כאין שאינה ראויה מדרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת וממילא לא שייך בל תשחית. ולבסוף כ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה מהני מדין הפקר בי"ד הפקר והבעל קונה לגמרי וממילא קושיא מעיקרא ליתא, ודו"ק.

[מיללער]

לעומת זה, במס' חולין במשנה ראשונה בפרק העור והרוטב (קיז:) ולהלן בגמרא (קכא) מבואר דבהמה שנשחטה אף שהיא עדיין מפרכסת מיקרי אוכל ומטמא טומאת אוכלין, והקשה ברש"י (קכא. ד"ה השוחט בהמה) הרי אמרו בסנהדרין (סג.) דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה "מדרבנן הוא". ונראה שהדין דרבנן אינה משנה הדין דאורייתא להחשיבה אינה ראוי וממילא לא יטמא טומאת אוכלין. ובגליון מהרש"א ציין ר' שלמה איגר שם שאין כן דעת הרמב"ם בהל' שחיטה פ"א ה"ב, עיי"ש ובלח"מ.

[אליהו חיים]

זבחים ל"ה ב' 'תנן התם ובעלי מומין [אם עלו ירדו] ר"ע מכשיר בבעלי מומים [שאם עלו לא ירדו], אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירים בעופות [ולכן כיון שיש לו הכשר במקום אחר לא ירדו]. ובתוס' שם לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפ"ק דקידושין דוקא יבש גפה ונסמית עינה, אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן. ע"כ הסוגיא ותוס'.
ותמה השפ"א על אתר 'דבריהם אינם מובנים דאפילו פסול מדרבנן מכל מקום כיון דמדאורייתא כשר בעוף שוב בבהמה נמי אם עלה לא ירד', וכיו"ב בקרן אורה שם פ"ה ב' אחרי שהביא דבריהם כתב 'וקשה לומר דמשום גזירה דרבנן ירדו כיון דכבר קידשן מזבח'. ומפורט יותר הקושי בטהרת הקודש שם ל"ה ב' 'ועל התירוץ השני ג"כ קשה דמנ"ל לר' יוחנן דלר"ע העמידו חכמים דבריהם כאן נגד דין תורה שהרי מאחר דמן התורה גם שאר מומין מותרין א"כ אסור להוריד מן המזבח האיברים שעלו.
אמנם בס' שלום רב הביא קו' השפ"א, וכתב 'ולענ"ד נראה דכוונת התוס' היא לפי מה דאיתא לקמן ע"ג ב' אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וכו' אלמא דאפילו דהפסול הוא רק מדרבנן הוה להו כפסול גמור דלא מרצי עיי"ש בפרש"י ז"ל א"כ ה"ה הכא אי שאר מומין פסלי בעופות מדרבנן הו"ל כפסולין גמורין ושוב אמרינן בבהמה אם עלו ירדו' עכ"ל.
אמנם כל האחרונים הנ"ל לא ציינו בזה לדברי רבא, ומשמע דפשיטא להו דאינו דומה לשם. ואולי י"ל דדברי רבא נאמרים רק בתערובת של איסור הקרבה מדאורייתא שדינו להיבטל מדאורייתא ומדרבנן לא מתבטל דבזה ניתן לומר דאחרי דקיבל תוקף שלא להתבטל כאילו נמצא עיקר האיסור דאורייתא לפנינו משא"כ כאן דרבנן חידשו פסול חדש של מום בעוף שאינו קיים מדאורייתא כלל היה קשה להם שפיר דראוי להיות דינו שאם עלו לא ירדו מחמת דין התורה דכשר.
ואולי י"ל באופן אחר לגמרי, דבדברי רבא נאמר רק דאינו מרצה כאילו היה מדאורייתא אבל לומר דאם עלו ירדו מחמת כן ולבטל עיקר דין הקטרה דאורייתא לא אמרינן [ולא גרע מאם יש לו הכשר במקום אחר ק"ו כשיש לו הכשר מדאורייתא מיניה וביה].

[מיללער]

זבחים ל"ה ב' 'תנן התם ובעלי מומין [אם עלו ירדו] ר"ע מכשיר בבעלי מומים [שאם עלו לא ירדו], אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירים בעופות [ולכן כיון שיש לו הכשר במקום אחר לא ירדו]. ובתוס' שם לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפ"ק דקידושין דוקא יבש גפה ונסמית עינה, אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן. ע"כ הסוגיא ותוס'.
ותמה השפ"א על אתר 'דבריהם אינם מובנים דאפילו פסול מדרבנן מכל מקום כיון דמדאורייתא כשר בעוף שוב בבהמה נמי אם עלה לא ירד', וכיו"ב בקרן אורה שם פ"ה ב' אחרי שהביא דבריהם כתב 'וקשה לומר דמשום גזירה דרבנן ירדו כיון דכבר קידשן מזבח'. ומפורט יותר הקושי בטהרת הקודש שם ל"ה ב' 'ועל התירוץ השני ג"כ קשה דמנ"ל לר' יוחנן דלר"ע העמידו חכמים דבריהם כאן נגד דין תורה שהרי מאחר דמן התורה גם שאר מומין מותרין א"כ אסור להוריד מן המזבח האיברים שעלו.
אמנם בס' שלום רב הביא קו' השפ"א, וכתב 'ולענ"ד נראה דכוונת התוס' היא לפי מה דאיתא לקמן ע"ג ב' אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וכו' אלמא דאפילו דהפסול הוא רק מדרבנן הוה להו כפסול גמור דלא מרצי עיי"ש בפרש"י ז"ל א"כ ה"ה הכא אי שאר מומין פסלי בעופות מדרבנן הו"ל כפסולין גמורין ושוב אמרינן בבהמה אם עלו ירדו' עכ"ל.
אמנם כל האחרונים הנ"ל לא ציינו בזה לדברי רבא, ומשמע דפשיטא להו דאינו דומה לשם. ואולי י"ל דדברי רבא נאמרים רק בתערובת של איסור הקרבה מדאורייתא שדינו להיבטל מדאורייתא ומדרבנן לא מתבטל דבזה ניתן לומר דאחרי דקיבל תוקף שלא להתבטל כאילו נמצא עיקר האיסור דאורייתא לפנינו משא"כ כאן דרבנן חידשו פסול חדש של מום בעוף שאינו קיים מדאורייתא כלל היה קשה להם שפיר דראוי להיות דינו שאם עלו לא ירדו מחמת דין התורה דכשר.
ואולי י"ל באופן אחר לגמרי, דבדברי רבא נאמר רק דאינו מרצה כאילו היה מדאורייתא אבל לומר דאם עלו ירדו מחמת כן ולבטל עיקר דין הקטרה דאורייתא לא אמרינן [ולא גרע מאם יש לו הכשר במקום אחר ק"ו כשיש לו הכשר מדאורייתא מיניה וביה].

תודה רבה על הדיון המעניין - ולפענ"ד הדין עם מע"כ בתירוצו השני, דבוודאי יש לחלק בן אינו מרצה לבין עלו ירדו, עד שקשה לי להבין הדמיון ביניהם בעיני בעל השלום רב. ובפשטות כוונת השלום רב רק לדמות בין הענינים שיש להם להחכמים הכח לפעול על דיני קרבנות ולומר שיש לזה 'דין' בעל מום, וממילא אם עלה ירד כמו כל בע"מ.

ועי' מה שהבאנו לעיל מדברי בעל מלא הרועים בענין דומה:
viewtopic.php?p=510188#p510188

[אליהו חיים]

תודה רבה על הדיון המעניין - ולפענ"ד הדין עם מע"כ בתירוצו השני, דבוודאי יש לחלק בן אינו מרצה לבין עלו ירדו, עד שקשה לי להבין הדמיון ביניהם בעיני בעל השלום רב. ובפשטות כוונת השלום רב רק לדמות בין הענינים שיש להם להחכמים הכח לפעול על דיני קרבנות ולומר שיש לזה 'דין' בעל מום, וממילא אם עלה ירד כמו כל בע"מ.

ועי' מה שהבאנו לעיל מדברי בעל מלא הרועים בענין דומה:
viewtopic.php?p=510188#p510188

יישר כח גדול על הדברים החשובים ועל המראה מקום בנידון דומה ומרתק.
נראה בס"ד כיוון אחר להבנת דמיון השלום רב, דאם היינו דנים על הקטרת (עולת) העוף עצמו אם העלו להקטיר עוף כזה שיש לו מום דרבנן ודאי היינו אומרים אם עלה לא ירד ומקטירים אותו כדינו דאורייתא, אך הנידון כאן הוא על העלאת איברי או אימורי בהמה שאצלם הרי יש לה מום גמור דאורייתא אלא רק משום דיש לו הכשר במקום אחר אמרינן דאם עלה לא ירד, בזה דעת תוס' דלא נחשב יש לו הכשר במקום אחר דהרי גם בעוף אינו כשר מדרבנן, ולזה מדמה השלום רב היטב לדברי רבא דאינו מרצה כאילו הוא איסור דאורייתא ולכן נחשב אין לו הכשר במקום אחר, ולא מהני דין אעל"י שקיימת במום כזה בעוף עצמו להיות נחשב כנגדו בבהמה 'הכשר' במקום אחר. [ולכן גם חלוק מהנידון לענין חולין בעזרה שבמראה מקום הנ"ל דשם הנידון לגבי הבהמה עצמה שמקריבין אם נחשב ראוי מחמת ספק שבה].

[סייג לחכמה]

בגמ' שבת (ס"ט.) תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות
ומקשינן בשלמא לרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו אלא לר"ש ב"ל דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת דידע ליה לשבת במאי, ומתרץ דידעה בתחומין ואליבא דר"ע דס"ל תחומין דאורייתא.
משמע דלהחולקים על ר"ע וס"ל דתחומין היא רק דרבנן אין זה ידיעה לחייבו קרבן ואינה משנה הדין דאורייתא להחשיבה ידיעה כלפי שבת לחייבו קרבן.

[מיללער]

בפסחים כט. דן הגמרא במי שאכל חמץ של הקדש בפסח אי מעל, ומפרש רב יוסף דאזלי אליבא דריה"ג דס"ל דחמץ בתוך זמנו מותר בהנאה, ותלוי במחלוקת התנאים אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דהיינו כיון שלאדם אין חמץ בפסח ראוי לאכילה אף אם מותר בהנאה אי אפש3ר לפדות החמץ בפסח אי ס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

ובתוס' שם ד"ה אין פודין הקשו שאף למ"ד שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים זה דוקא בקדוה"ג אבל קדושת דמים פודין לכו"ע ותי' ר"י דמכ"מ מדרבנן אין פודין אף קדושת דמים להאכיל לכלבים "ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה מדאורייתא, דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי" - והיינו שהדין דרבנן מפקיע אותו מידי מעילה. ודבר זה נוגע לדינא בכל בהמות שהוקדשו לבדה"ב ונטרפו או מתו אין בהם מעילה כיון שמדרבנן אין פודין אותן לא שויא מידי.

-

ובמנ"ח מצוה תמ"א כתב שמהסוגיא מבואר דה"ה אם קדשים לאחר שנפדו נטרפו או מתו ושוב אינם ראוין לאכילת אדם, אסור להאכילן לכלבים ולנכרים, ולשון 'אין פודין' לאו דוקא עיי"ש ולפי"ז חקר שם אם נטרפה הבהמה רק בטריפה דרבנן אם עכשיו אסורה להאכילה לכלבים או לנכרים כיון דמדאורייתא עדיין מותר אף באכילה לבנ"א או דאמרינן שהדין דרבנן מועיל להדאורייתא/