גדול עונו מנשוא

[שמואל דוד]

בשו״ע כתב על מי שמדבר בשעת חזרת הש״ץ שגדול עונו מנשוא. וצ״ע מדוע דוקא אצל הלכה זו כתב לשון זה. הרי לכאורה יש עבירות יותר חמורות ולא מצינו ביטוי חריף כזה.

[ספרים וועלט]

דווקא בשביל כך צריכים להתבטא ככה כאן. וק"ל

[עזריאל ברגר]

המדבר באמצע חזרת הש"ץ, יש כמה דברים שבהם חטאו גדול יותר מהרבה עוונות אחרים, ואולי בגללם (עכ"פ בצירופם יחד) הוא "זוכה" לאמירה ש"גדול עוונו מנשוא":
א. הוא מפריע למתפללים האחרים (ופעמים רבות - גם לש"ץ בעצמו), שזה מראה על פגם באנושיות בסיסית.
ב. זוהי חוצפה גדולה, שהציבור עוסק בשבחו של מקום וכדו', והוא עסוק בעניניו הפרטיים, וכמדומני שכתבו על זה בפוסקים שהוא מראה את עצמו כמי שאין לו חלק באלוקי ישראל רח"ל.
ג. חז"ל אמרו בענין אחר (הציטוט איננו מדויק) "אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו", וכאשר התפילה, שבה מבקשים את מחילת חטאינו, הופכת לו לקטיגור על זה שזלזל בה - מצבו עגום ביותר.

וכמובן שאם הוא באמת ישוב בתשובה שלמה - הקב"ה הוא א-ל טוב וסלח, וימחל גם לו, כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה, שכל הדברים המעכבים את התשובה - אינם מונעים אותה, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה.

[שמואל דוד]

יישר כח להמגיבים

[דרומי]

מצאתי ברשימותיי ואיני יודע מקור הדברים:

לגבי מי ששח בעת חזרת הש"ץ נקט בשו"ע (סי' קכד) הלשון "ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערין בו" – והעירו שהלשון "גדול עונו מנשוא" הוא לשון הכתוב לגבי קין שהרג את הנפש (בראשית ד, יג). וראה בספר 'דרך משה' (הנדפס עם 'ספר הגן') ליום ח'. ומסיימים בטוב.

[עזריאל ברגר]

וראו גם בתניא בחלק "אגרת הקודש" סימן כד (וגם סימן כג) שמאריך בגודל שפלותו וחוצפתו של המדבר בשעת התפילה.

ובסיום דבריו כותב שהעובר בזדון על זה - יבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי וכו', אבל זה דווקא במי שמדבר בזדון בשאט נפש (ומראה זלזול וכו' כמבואר שם), משא"כ המדבר בשגגה וכדו', ומסיים שם "ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם".