כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':
ראוי לעיין האם כוונת הנביא לומר שבכל השגה רוחנית ועשיית מצוות והליכה בדרך ה' "יתהלל המתהלל" בניגוד לענינים גשמיים כמו עושר וכד', או שיש ענין מסויים הנכלל ב"השכל וידע אותי" בדוקא, ורק הוא סיבה להתהלל, ולא שאר חלקי העבודה והמצוות.
הרמח"ל בדרך חכמה כתב:והנה העיקרי אינו אלא העיון באלהות, דהיינו בסתרי ייחודו, יתברך, ורוממותו, ושלימותו, וההנהגה שהוא מנהג את עולמו, וכן סתרי בריאותיו וכוננותיהן, והעבודה שהטיל על מי שהטיל מהן, והשראת כבודו ושכינתו, ושפע נבואתו ורוח קדשו. זהו העיון אשר בו תלה האדון, ברוך הוא, שלימותו של האדם ובזה הוא מתקרב לו ומתדבק בו דביקות שלימה, וכשיעור מה שישתדל להשיג מן העיון הזה - כך יהיה שיעור השלימות שיקנה והקורבה שיתקרב. והוא מה שצוו עליו הנביאים, באמרם (דברים ד לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים", (דברי הימים א כח ט): "דע את אלהי אביך ועבדהו", (ירמיה ט כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". אך תזכור את אשר הזהרתיך על ענין הכוונה, שאם יהיה העיון רק לשביעת החמדה, אין זה העיון העיקרי שאני אומר לך עתה. אלא העיון באלהות בכוונה המיושרת, שהיא לעשות נחת רוח לפניו, יתברך, שגזר עלינו שנשתדל לקנות שלימותנו בעיון הזה ונעשה רצונו.
ומדבריו משמע לפרש שהנביא משבח כאן את העיון באלוהות במסויים, וכיון שכך אז יש כאן מקור שזהו העיקר. ועדיין י"ל שראוי למתהלל להתהלל בכל עניני התורה והמצוות, אלא שהנביא הזכיר במסויים את זה כי "כשיעור מה שישתדל להשיג מן העיון הזה כך יהיה שיעור השלימות שיקנה והקורבה שיתקרב".
אמנם הנביא ירמיה עצמו לכאו' רמז ביאור אחר בדבריו כאן, להלן כב,טז -
דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'.
וההרגשה היא שיש שייכות בין העיון באלוהות ובין דין עני ואביון, אבל צריך לבאר יותר.