יוסיף דעת יוסיף מכאוב - למה?

[תוכן]

כתב רס"ג באמונות ודעות, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב היינו כפשוטו, דככל שלומד יותר על החיים, כך יותר לומד כמה צער יש בו. וקשה, הרי כמו שהוא לומד כמה צער יש בו, הרי הוא גם לומד כמה דברים נפלאים ומשמחים יש בו, וא"כ למה שני מקורות המידע לא מתאזנים, ולמה צד הצער מכריע את ההבנה?

[צופה_ומביט]

אולי תביא את כל הלשון מרס"ג, יהיה לתועלת.

בפשיטות, נדמה לי שהתפיסה הפשוטה אצל ראשונים ואחרונים היא שבעולם - היינו בענייני העולם - יש הרבה יותר סבל ועוגמת נפש מאשר הנאה ושמחה. לכן האושר נמצא רק ברוחניות. או שלימדו לראות את החסדים הקטנים, זה שאני נושם ובריא וכו'. להבדיל, גם בודהא ראה כך את המציאות, ולכן אצלו האושר נמצא באי היאחזות ואי ציפיה לכלום מהעולם. אלא בעצם ההיות.

השאלה שלך טוענת אחרת? שיש בעולם מידה שווה של נחת ושמחה כמו צער וסבל?

[עקביה]

שמא כוונת רס"ג למי שמוסיף דעת ומתחכם במושכלות - יוסיף מכאוב באמונתו, וכדברי האברבנאל:

אברבנאל ישעיהו פרק יא
והחסרון השלישי הוא שהמשתלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית עד שלזה צוה שלמה (קהלת ז, טז) ואל תתחכם יותר למה תשומם.

[צופה_ומביט]

לכן ביקשתי קודם כל מהרב תוכן שיביא את כל לשון הרס"ג כמות שהוא, ונוכל לראות מה כתב ואולי להבין יותר את כוונתו.

[יהושפט]

אלו דברי רס"ג:
"וזכר העלה בו [קוהלת], כי כל אדם כפי שתרבה חכמתו ירבה מכאובו, כאשר יגלו לו ממומי הדברים מה שהיה במנוחה קודם הגלותם לו, והוא מה שאומר (שם י"ח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"

[צופה_ומביט]

ראיתי עכשיו בפנים, ומדובר על מי שמייחד עצמו לעסוק רק בחכמה, עיי"ש.
וממילא יש להבין ש"מומי הדברים" אין הכוונה "דברי העולם", אלא "דברי החכמה" שהם מה שרצה להשיג בעיונו.
וכלומר שהשקוע בחכמה ובעיון לעולם לא נחה דעתו במה שהגיע אליו מן החכמה, כי תמיד - ככל שמחכים ומתוך שהוא מחכים - מוצא הוא עוד חסרונות במסקנותיו וכו' ותמיד עליו לעיין עוד ועוד, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

[זה לעומת זה]

וא"כ למה שני מקורות המידע לא מתאזנים, ולמה צד הצער מכריע את ההבנה?

מהלך הדברים הפשוט בעלמא הדין שהוא עולם של רע וחסר, ראה במס"י בתחילתו שמעמיד את התהיה על כך שהנשמה באה לעולם לשבעים שנות ייסורים ומכאוב, והן אמת שטוב (מדומה) רב צפון בהם אבל תהומות הרוע והכאב עמוקים רבות מגבהי שמי האושר ושחקי השמחה.