לכאורה כמו שלא נוהגים בחנוכיות של זהב או של יהלומים, או קופסת אתרוג של זהב, וכדו', אלא של כסף,
יתכן שיש בזה יופי עדין יותר משל זהב שהוא נוצץ יותר מדאי, ויתכן שזה פשוט יותר זול ומצוי אצל כל אדם,
כמובן שמי שיש היכולת בידו ליותר מכך, מדוע שלא יהדר במצוה.
ומה שנוהגים דוקא בעטרה, מסתמא כמו שכתבתם, שכיון שהטלית עצמה היא חלקה, אין ענין להוסיף בה כלום רק כדי לייפותה, אולם כיון שנהגו בעטרה כדי לציין מיקום הראש, ואם כן נהגו להוסיף בד מעוטר, ככל שהעיטור יפה יותר כך ההידור מצוה יפה יותר, גם אלו שנהגו להוסיף פס באמצע, אינו רק ליופי, אלא לחיזוק הטלית בקיפול, שפעמים רבות הוא נקרע, ועל ידי הוספת חתיכת בד הוא יותר חזק, וכיון שכבר מוסיפים, יש ענין להוסיף בד יפה ומעוטר.
מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
-
צופה_ומביט
- הודעות: 5794
- הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אתם מעלים כאן שאלה מעניינת, שעסקתי בה בעבר.
הרי מעיקרא צ"ב מה העניין לייפות את הטלית, הרי המצוה היא הציצית ולא הבגד, והבגד הוא חול גמור ואין בו שום קדושה. [לא מדבר כרגע על פי פנימיות].
ובגמרא איתא שתשמישי מצוה היינו האתרוג עצמו, הלולב עצמו, השופר עצמו, הציצית עצמה, שיהיו נאים ומהודרים, ולא הכלי שלהם, ואדרבה, לגבי הכלי שלהם נאמר להדיא שהוא תשמיש דתשמיש מצוה, ויכול לזרקו גם בדרך ביזיון, יותר מתשמיש מצוה שאמנם נזרק אבל כתבו הפוסקים לא בדרך ביזיון.
וממילא, כל העניין של קופסת אתרוג מכסף הוא צ"ע איזה "ואנוהו" יש כאן, כשאינו אלא תשמיש דתשמיש מצוה. ואיזה "התנאה לפניו במצוות" יש כאן.
ואולי היות שבזמן המצוה עצמה [היינו בסוכות, זמן המצוה] נחשב האתרוג "מצוה" ולא רק "תשמיש מצוה" [ראה בפמ"ג ובפסק"ת או"ח קנד], לכן בסוכות עכ"פ נחשבת קופסת האתרוג ל"תשמיש מצוה" וממילא יש עניין לייפותה [ובאמת משתמשים בה רק בסוכות זמן המצוה]. לא מצד "התנאה לפניו במצוות" אלא כהידור של כבוד בתשמיש מצוה.
[ועדיין צ"ע, התינח שלא לזורקו בדרך ביזיון, אבל לכבדו ולהדרו מהכ"ת, ואיזה "נוי מצוה" יש כאן, אחר שאינו המצוה ולא מוסיף יופי בהמצוה (ודינו אפילו בסוכות עצמו שהוא נזרק) אלא רק תשמיש מצוה נאה יש כאן. כיצד הגיעו מחידוש של הפוסקים שלא לזרקו בדרך ביזיון - להידור לעשותו מכסף].
וזהו גם העניין בחנוכיה מכסף, ויל"ע מה נחשב בחנוכה המצוה עצמה, האם השמן והפתילה, או גם הכלי המחזיקם, ואם הכלי - האם רק הבזיך או כל מה שנצרך להבזיך כדי להחזיקו שלא ייפול. ובפרט אם הבזיך הוא אחד עם הכלי כולו. ועכ"פ גם ייפוי החנוכיה לכאורה אינו מצד "התנאה לפניו במצוות", כי החנוכיה אינה המצוה עצמה [וייפוי המצוה הוא בפתילה ובשמן ובשקיפות/יופי הבזיך וכיו"ב], אלא הוא מצד שבימי החנוכה נחשבת החנוכיה "תשמיש מצוה" ויש עניין לעשותו "תשמיש מצוה נאה" [והוא חידוש שצ"ע כנ"ל מהיכן המקור לעשות "תשמיש מצוה נאה"].
ואם כנים הדברים, אזי הטלית שתמיד עומדת לשימוש מצוה, כי הציצית כשרה והוא זמן המצוה תמיד [גם בלילה כי עומד למחר, ומה שכתבה הגמרא שציצית הוי תשמיש מצוה הוא כשעומדים לגניזה או זריקה שזהו הנושא שם, ודוק], ממילא נחשבת הטלית "תשמיש מצוה" [כי הציצית היא "מצוה" עצמה בזמנה] וממילא יש עניין לייפותה עד"ז של "תשמיש מצוה נאה". [ועדיין כנ"ל הוא חידוש שצ"ע, היכן שמענו שהתנאה לפניו במצוות כולל גם תשמיש מצוה].
אבל מה שעושים להטלית עצמה "תשמיש להטלית", היינו לידע איזה צד הראש, או פס חיזוק שלא ייקרע, זהו בוודאי תשמיש דתשמיש מצוה, ולא משמש את הציצית אלא את הטלית, ובזה לא מצינו שום עניין לייפותו.
כלומר, יש לומר בפשיטות שטלית נאה היינו גוף הטלית שיהיה נאה, כמו אתרוג נאה ולולב נאה ושופר נאה שהוא השופר בעצמו, שיהיה מהודר הלכתית, ונאה בגידולו וצורתו [ולגבי מצוה עצמה כלול בזה גם לייפותו בזהב וכיו"ב, שמקשט בזהב את גוף המצוה]. ודי לנו בחידוש שהטלית עצמה צריך להיות נאה [מצד תשמיש מצוה נאה] ולא רק הציצית, וכנ"ל.
[ועכ"ז לקשט את הטלית כולו בכסף לעשותה נאה באופן זה - כמו בקופסת אתרוג שגם היא עושים נאה רק מצד תשמיש דתשמיש - עד כאן לכו"ע לא שמענו. ובביאור הדבר י"ל כי קופסת אתרוג האדם בוחר מאיזה חומר לעשות קופסה, וההידור הוא לעשותה מחומר כסף. משא"כ בגד הוא תמיד בגד מבד, ומה שיקשט אותו בכסף הוא תוספת על עצם הבגד מבחוץ, וזה לא שמענו אפילו בקופסת אתרוג. ואם יש מי שעושה קופסת אתרוג מעץ ומחפה אותו בקישוטי כסף, צ"ע מה העניין בזה, ואם יש בזה עניין מדוע באמת אינו מצפה גם את טליתו בקישוטי כסף רבים, דמאי שנא. ואולי הוא עניין פרקטי שאינו נוח ומתקלקל מהר וכיו"ב].
וכל זה הטלית עצמה, אבל שתשמיש המשמש את הטלית יהיה הידור לעשותו נאה - דהיינו "תשמיש דתשמיש מצוה נאה" - זה לא שמענו מעולם.
ומעתה נבוא לעניין העטרה מכסף שלצד הראש:
יש לדון לגבי אותו פס בד שעושים לציון צד הראש, האם נחשב תשמיש מצוה, כי משמש להציציות שלפניו שיהיו תמיד לפניו [ומצינו שכל מה שמשמש לקיום המצוה כראוי נחשב תשמיש, אף שאינו לכבוד, לגבי קדושה שרצועות תפילין נחשבות תשמיש קדושה, אף שאינן מוסיפות יופי לפרשיות ולהבתים, כי משמשות לקיום המצוה בפרשיות לקשור הפרשיות על הראש והיד], או שנחשב תשמיש דתשמיש מצוה כי משמש להטלית לידע כיצד ללובשה, והציצית באה לפניו בדרך ממילא [או מצד כי העניין הזה אינו קיום מצוה, ואפילו לא הידור מצוה, אלא מנהג בעלמא, והאר"י ז"ל כאמור לא הקפיד ע"ז, כלומר לא סבר שיש בזה עניין אפילו עפ"י פנימיות].
ויתכן שבזה נחלקו המנהגים [וכהיום כבר נוהג כ"א כאבותיו]. אלו שנהגו לקשט פס זה לעשותו נאה, סברו שהוא בעצמו תשמיש מצוה, ממילא יש עניין לייפותו. ואלו שנהגו שלא לקשט פס זה סברו שהוא תשמיש דתשמיש מצוה וממילא אין עניין לעשותו נאה, ודי להם במה שכסלסול עושים אותו בד מהודר כלשהו.
וכל זה לגבי פס הראש, אבל הפס שבגב, אם כביאורכם שהוא לחיזוק הטלית שלא ייקרע, כאן בוודאי נראה שלכו"ע הוא תשמיש דתשמיש, שמשמש את הטלית, וגם לא מועיל בקיום המצוה אלא הוא ממש עניין של שמירה גרידא שאינו נחשב תשמיש [ראה באו"ח סימן קנד], ממילא אותו אין עניין לייפות [אא"כ נאמר שעצם זה שהבגד לא נקרע וממילא מחויב בציצית בזה עצמו פס החיזוק משמש את הציצית, אבל יותר נראה לי כמש"כ. כי מאן יימר שבלי הפס ייקרע הבגד באופן הפוסל, וגם אם כן, מאן יימר שסיוע עקיף כזה נחשב תשמיש מצוה ולא תשמיש הבגד]. אבל אם הוא נעשה מצד הטעם שהבאתי, כדי שייחשב הבגד בגד שחייב בציצית, אולי היות שע"י פס זה יכולים לקיים המצוה ביתר הידור, ממילא נחשב כתשמיש להציצית ולא רק להטלית, ממילא הוא תשמיש מצוה ויש עניין לייפותו. [וגם בזה יש לדון כנ"ל האם מה שמסייע להבגד שיהיה חייב בציצית הוי תשמיש הציצית או תשמיש הבגד].
וכל זה אחרי החידוש - שהוא באמת חידוש שצ"ע - שיש בכלל עניין לייפות תשמיש מצוה שאינו המצוה עצמה.
והיות שכל זה חידושים וסברות, ובקל לסבור אחרת, לכן לכאורה אין להקשות על מי שנוהג מה שנוהג מדוע נוהג כך ולא אחרת, והבו שלא להוסיף על עצם מה שצ"ע מעיקרא מדוע הוא מייפה בכלל. אלא יש נוהגים לא לעשות עטרה מכסף כלל, ויש נוהגים לעשות רק בראש, ויש נוהגים לעשות גם בגב, ואף אחד לא עושה חיפוי כסף לכל הטלית או בשוליה וכיו"ב.
כנ"ל לע"ע.
הרי מעיקרא צ"ב מה העניין לייפות את הטלית, הרי המצוה היא הציצית ולא הבגד, והבגד הוא חול גמור ואין בו שום קדושה. [לא מדבר כרגע על פי פנימיות].
ובגמרא איתא שתשמישי מצוה היינו האתרוג עצמו, הלולב עצמו, השופר עצמו, הציצית עצמה, שיהיו נאים ומהודרים, ולא הכלי שלהם, ואדרבה, לגבי הכלי שלהם נאמר להדיא שהוא תשמיש דתשמיש מצוה, ויכול לזרקו גם בדרך ביזיון, יותר מתשמיש מצוה שאמנם נזרק אבל כתבו הפוסקים לא בדרך ביזיון.
וממילא, כל העניין של קופסת אתרוג מכסף הוא צ"ע איזה "ואנוהו" יש כאן, כשאינו אלא תשמיש דתשמיש מצוה. ואיזה "התנאה לפניו במצוות" יש כאן.
ואולי היות שבזמן המצוה עצמה [היינו בסוכות, זמן המצוה] נחשב האתרוג "מצוה" ולא רק "תשמיש מצוה" [ראה בפמ"ג ובפסק"ת או"ח קנד], לכן בסוכות עכ"פ נחשבת קופסת האתרוג ל"תשמיש מצוה" וממילא יש עניין לייפותה [ובאמת משתמשים בה רק בסוכות זמן המצוה]. לא מצד "התנאה לפניו במצוות" אלא כהידור של כבוד בתשמיש מצוה.
[ועדיין צ"ע, התינח שלא לזורקו בדרך ביזיון, אבל לכבדו ולהדרו מהכ"ת, ואיזה "נוי מצוה" יש כאן, אחר שאינו המצוה ולא מוסיף יופי בהמצוה (ודינו אפילו בסוכות עצמו שהוא נזרק) אלא רק תשמיש מצוה נאה יש כאן. כיצד הגיעו מחידוש של הפוסקים שלא לזרקו בדרך ביזיון - להידור לעשותו מכסף].
וזהו גם העניין בחנוכיה מכסף, ויל"ע מה נחשב בחנוכה המצוה עצמה, האם השמן והפתילה, או גם הכלי המחזיקם, ואם הכלי - האם רק הבזיך או כל מה שנצרך להבזיך כדי להחזיקו שלא ייפול. ובפרט אם הבזיך הוא אחד עם הכלי כולו. ועכ"פ גם ייפוי החנוכיה לכאורה אינו מצד "התנאה לפניו במצוות", כי החנוכיה אינה המצוה עצמה [וייפוי המצוה הוא בפתילה ובשמן ובשקיפות/יופי הבזיך וכיו"ב], אלא הוא מצד שבימי החנוכה נחשבת החנוכיה "תשמיש מצוה" ויש עניין לעשותו "תשמיש מצוה נאה" [והוא חידוש שצ"ע כנ"ל מהיכן המקור לעשות "תשמיש מצוה נאה"].
ואם כנים הדברים, אזי הטלית שתמיד עומדת לשימוש מצוה, כי הציצית כשרה והוא זמן המצוה תמיד [גם בלילה כי עומד למחר, ומה שכתבה הגמרא שציצית הוי תשמיש מצוה הוא כשעומדים לגניזה או זריקה שזהו הנושא שם, ודוק], ממילא נחשבת הטלית "תשמיש מצוה" [כי הציצית היא "מצוה" עצמה בזמנה] וממילא יש עניין לייפותה עד"ז של "תשמיש מצוה נאה". [ועדיין כנ"ל הוא חידוש שצ"ע, היכן שמענו שהתנאה לפניו במצוות כולל גם תשמיש מצוה].
אבל מה שעושים להטלית עצמה "תשמיש להטלית", היינו לידע איזה צד הראש, או פס חיזוק שלא ייקרע, זהו בוודאי תשמיש דתשמיש מצוה, ולא משמש את הציצית אלא את הטלית, ובזה לא מצינו שום עניין לייפותו.
כלומר, יש לומר בפשיטות שטלית נאה היינו גוף הטלית שיהיה נאה, כמו אתרוג נאה ולולב נאה ושופר נאה שהוא השופר בעצמו, שיהיה מהודר הלכתית, ונאה בגידולו וצורתו [ולגבי מצוה עצמה כלול בזה גם לייפותו בזהב וכיו"ב, שמקשט בזהב את גוף המצוה]. ודי לנו בחידוש שהטלית עצמה צריך להיות נאה [מצד תשמיש מצוה נאה] ולא רק הציצית, וכנ"ל.
[ועכ"ז לקשט את הטלית כולו בכסף לעשותה נאה באופן זה - כמו בקופסת אתרוג שגם היא עושים נאה רק מצד תשמיש דתשמיש - עד כאן לכו"ע לא שמענו. ובביאור הדבר י"ל כי קופסת אתרוג האדם בוחר מאיזה חומר לעשות קופסה, וההידור הוא לעשותה מחומר כסף. משא"כ בגד הוא תמיד בגד מבד, ומה שיקשט אותו בכסף הוא תוספת על עצם הבגד מבחוץ, וזה לא שמענו אפילו בקופסת אתרוג. ואם יש מי שעושה קופסת אתרוג מעץ ומחפה אותו בקישוטי כסף, צ"ע מה העניין בזה, ואם יש בזה עניין מדוע באמת אינו מצפה גם את טליתו בקישוטי כסף רבים, דמאי שנא. ואולי הוא עניין פרקטי שאינו נוח ומתקלקל מהר וכיו"ב].
וכל זה הטלית עצמה, אבל שתשמיש המשמש את הטלית יהיה הידור לעשותו נאה - דהיינו "תשמיש דתשמיש מצוה נאה" - זה לא שמענו מעולם.
ומעתה נבוא לעניין העטרה מכסף שלצד הראש:
יש לדון לגבי אותו פס בד שעושים לציון צד הראש, האם נחשב תשמיש מצוה, כי משמש להציציות שלפניו שיהיו תמיד לפניו [ומצינו שכל מה שמשמש לקיום המצוה כראוי נחשב תשמיש, אף שאינו לכבוד, לגבי קדושה שרצועות תפילין נחשבות תשמיש קדושה, אף שאינן מוסיפות יופי לפרשיות ולהבתים, כי משמשות לקיום המצוה בפרשיות לקשור הפרשיות על הראש והיד], או שנחשב תשמיש דתשמיש מצוה כי משמש להטלית לידע כיצד ללובשה, והציצית באה לפניו בדרך ממילא [או מצד כי העניין הזה אינו קיום מצוה, ואפילו לא הידור מצוה, אלא מנהג בעלמא, והאר"י ז"ל כאמור לא הקפיד ע"ז, כלומר לא סבר שיש בזה עניין אפילו עפ"י פנימיות].
ויתכן שבזה נחלקו המנהגים [וכהיום כבר נוהג כ"א כאבותיו]. אלו שנהגו לקשט פס זה לעשותו נאה, סברו שהוא בעצמו תשמיש מצוה, ממילא יש עניין לייפותו. ואלו שנהגו שלא לקשט פס זה סברו שהוא תשמיש דתשמיש מצוה וממילא אין עניין לעשותו נאה, ודי להם במה שכסלסול עושים אותו בד מהודר כלשהו.
וכל זה לגבי פס הראש, אבל הפס שבגב, אם כביאורכם שהוא לחיזוק הטלית שלא ייקרע, כאן בוודאי נראה שלכו"ע הוא תשמיש דתשמיש, שמשמש את הטלית, וגם לא מועיל בקיום המצוה אלא הוא ממש עניין של שמירה גרידא שאינו נחשב תשמיש [ראה באו"ח סימן קנד], ממילא אותו אין עניין לייפות [אא"כ נאמר שעצם זה שהבגד לא נקרע וממילא מחויב בציצית בזה עצמו פס החיזוק משמש את הציצית, אבל יותר נראה לי כמש"כ. כי מאן יימר שבלי הפס ייקרע הבגד באופן הפוסל, וגם אם כן, מאן יימר שסיוע עקיף כזה נחשב תשמיש מצוה ולא תשמיש הבגד]. אבל אם הוא נעשה מצד הטעם שהבאתי, כדי שייחשב הבגד בגד שחייב בציצית, אולי היות שע"י פס זה יכולים לקיים המצוה ביתר הידור, ממילא נחשב כתשמיש להציצית ולא רק להטלית, ממילא הוא תשמיש מצוה ויש עניין לייפותו. [וגם בזה יש לדון כנ"ל האם מה שמסייע להבגד שיהיה חייב בציצית הוי תשמיש הציצית או תשמיש הבגד].
וכל זה אחרי החידוש - שהוא באמת חידוש שצ"ע - שיש בכלל עניין לייפות תשמיש מצוה שאינו המצוה עצמה.
והיות שכל זה חידושים וסברות, ובקל לסבור אחרת, לכן לכאורה אין להקשות על מי שנוהג מה שנוהג מדוע נוהג כך ולא אחרת, והבו שלא להוסיף על עצם מה שצ"ע מעיקרא מדוע הוא מייפה בכלל. אלא יש נוהגים לא לעשות עטרה מכסף כלל, ויש נוהגים לעשות רק בראש, ויש נוהגים לעשות גם בגב, ואף אחד לא עושה חיפוי כסף לכל הטלית או בשוליה וכיו"ב.
כנ"ל לע"ע.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ראה במאמרו של הרב קנר הנ"ל בסופו שכבר הביא שהאחרונים פלפלו בזה, וציין לדבר אברהם ח"ב סי' כה, שהעיר שבנוסחאות מסויימות לא כתוב 'טלית נאה' אלא רק ציצית נאה,
אולם ציין שיש מקומות שמובא בהם גם לעטוף את הספר תורה בשיראין נאין.
ואכן פלפלתם בחכמה בגדר הענין, אולם כפשוטו י"ל שאין בזה 'גדר' מסויים, ששייך לדון בו אם זה תשמיש או תשמיש דתשמיש,
אלא כל מה שהוא נוי ויופי למציאות של מצוה, זה בכלל "התנאה לפניו במצוות', אין זה בגדר הידור כמו ציצין שאינם מעכבים וכדו', אלא בגדר יופי למצווה, כמו שהאריך הרב קנר,
ועל כן כל מה ששייך להוסיף יופי וחן למצוה, יש בזה ענין,
שמעתי מאאמו"ר שליט"א, שהעיר מדוע ענין זה קלי ואנוהו נאמר בפרשת אז ישיר, משום שענין ההודאה לה' יתברך הוא מצוה, והם עשו הידור ויופי למצוה ושרו זאת בתופים ובמחולות ובמליצה נאה, ומכאן למדו לכל ענין של מצוה שיש ענין ליפותו.
עכ"פ, כנ"ל לענ"ד שאכן יש דרגות של נוי למצוה כל אחד לפי יכולתו, ויש שנהגו לעשות בית המזוזה מכסף, ויש שנהגו פשוט, ואף שעיקר ההידור מצוה בזה הוא שהמזוזה עצמה תהיה כתובה בכתב יפה ומהודר, מכל מקום התנאה לפניו במצוות גם לבית המזוזה.
ויתכן שאצל החסידים שעשו עסק גדול מהמצוות, ברגש ובהכנה וכדו', גם לענין זה נהגו הידור וסלסול יתר, בטלית ובקופסא אתרוג ובחנוכיות מכסף וזהב, שיותר מצוי אצלם,
כמו הלבוש של שבת שאצל החסידים הוא לאין ערוך יותר מהודר ויפה מיום חול, ואצל הליטאים פחות מורגש ההבדל, למרות שישנו.
אולם ציין שיש מקומות שמובא בהם גם לעטוף את הספר תורה בשיראין נאין.
ואכן פלפלתם בחכמה בגדר הענין, אולם כפשוטו י"ל שאין בזה 'גדר' מסויים, ששייך לדון בו אם זה תשמיש או תשמיש דתשמיש,
אלא כל מה שהוא נוי ויופי למציאות של מצוה, זה בכלל "התנאה לפניו במצוות', אין זה בגדר הידור כמו ציצין שאינם מעכבים וכדו', אלא בגדר יופי למצווה, כמו שהאריך הרב קנר,
ועל כן כל מה ששייך להוסיף יופי וחן למצוה, יש בזה ענין,
שמעתי מאאמו"ר שליט"א, שהעיר מדוע ענין זה קלי ואנוהו נאמר בפרשת אז ישיר, משום שענין ההודאה לה' יתברך הוא מצוה, והם עשו הידור ויופי למצוה ושרו זאת בתופים ובמחולות ובמליצה נאה, ומכאן למדו לכל ענין של מצוה שיש ענין ליפותו.
עכ"פ, כנ"ל לענ"ד שאכן יש דרגות של נוי למצוה כל אחד לפי יכולתו, ויש שנהגו לעשות בית המזוזה מכסף, ויש שנהגו פשוט, ואף שעיקר ההידור מצוה בזה הוא שהמזוזה עצמה תהיה כתובה בכתב יפה ומהודר, מכל מקום התנאה לפניו במצוות גם לבית המזוזה.
ויתכן שאצל החסידים שעשו עסק גדול מהמצוות, ברגש ובהכנה וכדו', גם לענין זה נהגו הידור וסלסול יתר, בטלית ובקופסא אתרוג ובחנוכיות מכסף וזהב, שיותר מצוי אצלם,
כמו הלבוש של שבת שאצל החסידים הוא לאין ערוך יותר מהודר ויפה מיום חול, ואצל הליטאים פחות מורגש ההבדל, למרות שישנו.
-
צופה_ומביט
- הודעות: 5794
- הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
כאמור, עסקתי בכל זה בהרחבה במקו"א, וגם בשיראין דס"ת, והדבר אברהם וכו', וכאן א"א להאריך יותר.
אציין רק שתי נקודות:
א. דומיא דמה שהבאתם בשם אביכם שליט"א להידור במצוה הודאה ע"י שעושים אותה בתופים ובמחולות אמר הגרי"ז לגבי שיראין דס"ת, שהוא הידור מצוה במצוה של "כבוד התורה".
ב. וכאמור, לדידי בשיראין דס"ת וכן בבית מזוזה לא צריך לחפש מהו ה"נוי מצוה" בזה, אלא זהו "נוי קדושה", ונלמד בק"ו ממצוה, שאם מצוה יש לנאות כל שכן קדושה [שהרי קדושה חמורה ממצוה, דתשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין].
ואם הכתוב "זה אלי ואנוהו" [שמדבר על הקב"ה] נדרש על נוי מצוה [משום שהמצוות הן שלוחו כמותו של הקב"ה כדאיתא בתנחומא והמכבד את המצוה הוי כמכבד להקב"ה], כל שכן שהוא נדרש על "נוי קדושה" - דהיינו נוי שמותיו ית' ונוי דברי התורה, שהן הן דבר ה' ורצונו, וכל המצוות הן קיום מה שנמסר בדיבורים אלה בתורה שבכתב ושבע"פ, וא"כ אם את המצוה יש לכבד ולנאות כל שכן את השמות הק' ואת התורה.
ומובן בזה ["נוי קדושה"] עוד דיני נוי דס"ת שהתקשו בהם כיצד הם נוי במצות כתיבת ס"ת, ולדידי הוא נוי הקדושה עצמה ולא נוי המצוה דכתיבת ס"ת.
וביותר, שכל דבר שמכבד את הקדושה בזה עצמו הוי הוא בעצמו תשמיש קדושה ונגנז, וא"כ פשיטא שיש לנאותו. ולכן היה המנהג לעשות קופסאות לבתי התפילין מכסף [ראה במשנ"ב סימן קנד] והקופסאות האלה הוי תשמיש קדושה.
ע"כ לע"ע.
אציין רק שתי נקודות:
א. דומיא דמה שהבאתם בשם אביכם שליט"א להידור במצוה הודאה ע"י שעושים אותה בתופים ובמחולות אמר הגרי"ז לגבי שיראין דס"ת, שהוא הידור מצוה במצוה של "כבוד התורה".
ב. וכאמור, לדידי בשיראין דס"ת וכן בבית מזוזה לא צריך לחפש מהו ה"נוי מצוה" בזה, אלא זהו "נוי קדושה", ונלמד בק"ו ממצוה, שאם מצוה יש לנאות כל שכן קדושה [שהרי קדושה חמורה ממצוה, דתשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין].
ואם הכתוב "זה אלי ואנוהו" [שמדבר על הקב"ה] נדרש על נוי מצוה [משום שהמצוות הן שלוחו כמותו של הקב"ה כדאיתא בתנחומא והמכבד את המצוה הוי כמכבד להקב"ה], כל שכן שהוא נדרש על "נוי קדושה" - דהיינו נוי שמותיו ית' ונוי דברי התורה, שהן הן דבר ה' ורצונו, וכל המצוות הן קיום מה שנמסר בדיבורים אלה בתורה שבכתב ושבע"פ, וא"כ אם את המצוה יש לכבד ולנאות כל שכן את השמות הק' ואת התורה.
ומובן בזה ["נוי קדושה"] עוד דיני נוי דס"ת שהתקשו בהם כיצד הם נוי במצות כתיבת ס"ת, ולדידי הוא נוי הקדושה עצמה ולא נוי המצוה דכתיבת ס"ת.
וביותר, שכל דבר שמכבד את הקדושה בזה עצמו הוי הוא בעצמו תשמיש קדושה ונגנז, וא"כ פשיטא שיש לנאותו. ולכן היה המנהג לעשות קופסאות לבתי התפילין מכסף [ראה במשנ"ב סימן קנד] והקופסאות האלה הוי תשמיש קדושה.
ע"כ לע"ע.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הפיסגה והארמונות...
שבת קודש ותפילותיה
לר' ישראל יקירי שליט"א
זה קרה באחת העיירות במזרח אירופה שלפני חורבנה. ילד מישראל רצה להתבונן מקרוב בהדלקת נרות שבת של אמו. לא נזהר הילד כשעמד שם, ומבלי משים נפל אחד הנרות על ידו ונכוה. מיד טיפלו בו וידו נתרפאה במשך הזמן, אבל רושם הכווייה נשארה על היד לכל ימי חייו. לאחר המלחמה שרד אבי המשפחה אי שם ברוסיה. הוא היה בטוח שנשאר בחיים לבדו מכל משפחתו. אמנם ההשגחה העליונה הפגישה אותו לימים, עם צעיר קומוניסטי. כשדיבר אתו, הבחין האיש בסימן הכווייה שעל יד הצעיר ומתוך כך הכירו...
כך מצא האב את הבן היחיד שנשאר לו. המיפגש היה מרגש ביותר והאב השפיע על בנו שיעזוב את סביבתו. שניהם עלו יחד לארץ ישראל והבן חזר לחיק היהדות הנאמנה, הקים משפחה והתיישב בבאר שבע. הדלקת הנרות של אמו הצילתו באורח פלאים...
וסיפור מרגש זה, נוגע עמוקות במהות השבת עצמה... סימן של אש נמצא בנפש כל יהודי. אש שבת קודש. החידושי הרי"מ זי"ע אמר שהמקרא "חוצב להבות אש", סופי תיבות: שבת. ושבת קודש בתוקף החום, חזקה שתשמור עליו בעתיד ותחזירו אל אביו...
*
אכן, כמה מן הטעם העליון, מצאנו בענין השבת, בספר "יושר דברי אמת". [לאחד מגדולי החסידות, הרה"ק ר' פייוול מזבאריז' תלמיד המגיד ממעזריטש זי"ע. בכפי שזכור לי היה כ"ק מרן ה'בית ישראל' אומר שספר 'יושר דברי אמת' הוא 'תמצית החסידות']. הוא ממחיש הוא את הדבר במשל מלבב. משל לילד הרָץ שובב בדרכי לבו וזכרון אביו האהוב נשכח ממנו. פתאום רואה הוא את אביו עומד לפניו... מרוב אהבתו עוצר הנער ממרוצתו, משליך את הכל מידיו ומזנק אל זרועותיו של אבא...
"כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים" - אז שוב פונים אליו בתשוקה גדולה... וזה ענין השבת שהוא מלשון "שיבה" כלומר שיבה אל השורש, אל אבינו שבשמים שמזריח עלינו את אורו בשבת והגעגועים מתעוררים להידבק אליו. "השי"ת מאיר לעמו הארה עצומה להתדבק בו ולהתענג בו, וכל אחד מרגיש לפי מדרגתו..." [אות מ"ו –נ"ב] ...
*
כמובן שימי השבת שבין המצרים, מיוחדים בנקודה זו עוד יותר. הבן הגולה רובץ תחת משא תלאותיו. הנה נזכר הוא בחורבן בית מקדשינו ותפארתינו; הוא מעלה במחשבתו את מצבו בגלות, במדבר העמים, שנים ארוכות כל כך. נהמת "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!" עוטפת אותו . והנה "בין מצריו" זורח לו שוב אורו של שבת קודש. פתאום הוא מרגיש משיכה כלפי מעלה, הארה ועונג עילאי. הוא 'נפגש' עם אביו שבשמים ולבו מתפעם: טאטע! טאטע אין הימל - - - אני רוצה לחזור אליך!
*
ואמנם ידועים דברי ה"תפארת שלמה" זי"ע, שהשבתות בימי 'בין המצרים' הן גבוהות ונישאות יותר משאר שבתות השנה. בשמים שוררת אז שמחה יתירה. הוא מצא רמז לזה בפיוט 'לכה דודי': "רב לך שבת בעמק הבכא. לשון "שבת" מרמז על יום השבת, וכך אמר: "ימי המצרים בין י"ז בתמוז לת"ב המה עמק הבכא ואז רב לך "שבת". יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה. מפני שבימי החול גדול הצער לכן בשבת קודש, נתרבה השמחה למעלה כמו שכתוב: ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו..." .
*
אם חרב המקדש שבמקום, בית הבחירה, בכל זאת עדיין נשאר אף בגלותנו, "מקדש הזמן" הוא יום שבת קודש. גדולי החסידות גילו לנו מכבר, כי בדומה לבית המקדש ש"במקום", שנבנה בהר המוריה, כמו כן יש "מקדש שבזמן" והיא השבת. במיוחד הגה והרחיב בזה רבי צדוק הכהן זי"ע בספריו, כבר בתחילת ספרו "פרי צדיק" מייסד הוא את הדבר ש"קדושת שבת היא כעין קדושת המקדש. אלא שהמקדש הוא במקום ושבת - בזמן" השוואה נפלאה זו עוברת כחוט השני בספריו הקדושים וכך מוסיף והולך הוא הכהן הגדול, לחדש בזה גדולות ונצורות. נר שבת הוא כנגד מנורת המקדש ושולחן השבת הוא כנגד שולחן הפנים שבמקדש, וכהנה וכהנה.
*
ועתה ישראל, נייחד נא את הלב לעבודת בית המקדש שבזמן, היא התפילה עבודה שבלב, שבשבת קודש, תפילות אלה מעוטרות בחן ותפארת מיוחדים. תפארת עטה ליום המנוחה...
התפילה היא הקשר שבין יצור ליוצרו. קדמונינו ז"ל הגדירו, שתפילה מהותה "חיבור" [מלשון "נפתולי" אלקים נפתלתי]. אל החיבור כלפי מעלה באים מתוך התפילה ובתפילות שבת קודש, כשאדם נישא על כנפי השבת, על אחת כמה וכמה... בספר "יושר דברי אמת" הנ"ל, הדגיש "צריך להיזהר בתפילת שבת מאוד מאוד, כי זהו עיקר השבת".
ננסה נא איפוא 'ללקט אורות' פה ושם להרנין את הנפש, ביותר בתקופה זו, שנפש ישראל משוועת כל כך לקרן אורה. הוי! קרבה אל נפשי גאלה...
*
כעת במרום תמריא... [איוב ט"ל]. על כנפי השבת עלינו לדאות ולהמריא גבוה מעל גבוה. ורוח אלקים מרחפת על פני המים, רוח אלקים השורה עלינו בשבת, בכוחה להעלותנו מעל למימיה הגועשים של טירדות החול והחולין... ואי שם למעלה נקבע מקום ונייחד לב ונפש לתפקידינו ביום השבת. ושם נעלה ונראה ונשתחוה, שם נשבח נפאר ונרומם נהדר וננצח, שם נשיר ונרנן, שם יבקעו מלבנו רגשי תפילות שבת בהודן והדרן...
*
נתייחדה שבת קודש בתפילותיה, מה שלא מצאנו אף בימים טובים. בתפילות יום טוב חוזרים ואומרים: "אתה בחרתנו" במשך שלש תפילות; ואילו בשבת נפתח בכל תפילה שער חדש ונרחב : 'אתה קדשת', 'ישמח משה', 'אתה אחד'... בכל פעם תפילה חדשה, גילוי חדש, התחדשות נוספת...
למה נבחרו תפילות אלה דווקא להתחדש בהן? במה נתייחדו 'אתה קדשת', 'ישמח משה' ו'אתה אחד'? מהו המשותף ביניהן ואיזה חוט מקשר אותן? לפני שנלמוד יחד את דברי אחד מאדירי הפוסקים רבינו ה"טור" ומה שביאר בזה, הבה נפתח במשל שהיה לי לתועלת להמחיש לעצמי את דבריו הקדושים. ואף אם אינך זקוק לכך בכל זאת רשמתי זאת, אולי יהנו ילדיך היקרים שיחיו.
*
משל למלך שהעלה את בנו יקירו אל פיסגת הר גבוה. ושם, מנקודת תצפית בנויה סביב כמעגל, הראה האב לבנו מכל כיוון, נוף מרהיב על פני מרחקים אדירים. שדות כרמים, יערות ואפָרים, עמקים ואגמים, ערים וכפרים, הרים וגבעות. משם ראה הבן את מלכותו של אביו לארכה ולרחבה בכל טווח ראייתו...
ואז פנה אליו האב. "בני יקירי, הנה נמצאים סביבותיך: שלש ארמונות פאר. תסתובב ותסתכל נא לאחוריך, ושוב הביטה למוּלך ושוב תבחין ראה מה שלפניך במרחק, באופק. הנה תבחין בשלשה היכלות ענק מתנוססים לרום, בגובה רב מאד. ארמונות אלה נבנו קומות על גבי קומות לאין ספור, אולמות טרקלינים וחדרים מוארים, אין קץ... וכאן סיים האב באהבה ואמר: "הביטה נא וראה, בני מחמדי, הרי שלך לפניך, את הכל בניתי בשבילך...".
"ודע לך בני שהארמון המרכזי שנמצא מול עיניך ממש, מוכן לך כעת בכל עת בכל שעה להיכנס לשם. בית מדרש ענק נמצא שם וספרים אין קץ. שם בארמון תמצא מים, מזון ומזור, שם מחכים לך סיפוק ומנוחה לנפשך, שם תתעטף במעטה חדווה, שם תרגיש טעם בחייך...".
*
והנמשל... מגובהה של השבת, ממרום תפילות השבת מסוגל יהודי לראות מסוף העולם ועד סופו. שלושת תפילותיו מופנות לכיוונים שונים במרחקי הזמן. מכל אחת מהן מבחין הוא במציאות אחרת במושגי השבת. בעבר בהווה וגם בעתיד... אלקים ב"ארמנותיה" נודע למשגב...
בימי החול שרוי האדם הטרוד בצמצום המחשבה; ברם בשבת קודש, בליווי הנשמה היתירה, מקבל הוא רוחב אפקים, ואז מסוגל הוא לעלות על הר גבוה ולהשקיף על כל הסובב אותו, את היכלי השבת למיניהם...
בתפילת ליל שבת פונים אנו אל היכל העבר, אל "שבת בראשית", השבת הראשונה של היצירה. בתפילה הזאת אכן מעידים כולנו על מעשי בראשית. ביום שבת בשחרית, פנינו מוּעדות אל בית המדרש והיכל התורה; אל שבת של מתן תורה, שהרי בשבת ניתנה תורה. ושם ב"ישמח משה" מזכירים את המעמד הנצחי "בעמדו לפניך על הר סיני. ושני לוחות אבנים הוריד בידו...".
ובשבת במנחה, כבר מביטים אנו לעבר אחרית הימים, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שבת של עתיד. אלה הדברים בתמצית. הבה נתבונן בהם היטב!
*
נלמוד נא כעת את אותם הדברים מפי אחד מגדולי רבותינו הראשונים והפוסקים: רבינו יעקב בן הרא"ש שהתקין את "ארבעת הטורים" וסלל לנו את דרך ההלכה לישראל: הוא הפליא לבאר לנו זאת. וזה לשון קדשו:
"ומה שתיקנו בשבת שלשה ענייני תפלות: 'אתה קדשת' 'ישמח משה', 'אתה אחד', וביום טוב לא תקנו אלא אחת: אתה בחרתנו, מפני שאֵילו ג' תפלות תקנום כנגד שלש שבתות: 'אתה קדשת' כנגד שבת בראשית, כמו שמוכיח מתוכו; 'ישמח משה' כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, ו'אתה אחד' כנגד שבת של עתיד". [או"ח סי' רצ"ב].
מה נפלא הדבר! משקיפים אנחנו מגובהה של שבת קודש, מול מרחבי הזמנים, העבר הווה והעתיד: שבת בראשית, שבת מתן תורה ושבת לעתיד. מביטים אנו מסוף העולם עד סופו, מימי הבריאה עד אחרית הימים ובתווך: התורה הקדושה היא חיינו ואורך ימינו בל עת ובכל שעה ! יום מתן תורה השמור בלבנו לאורך כל הדרך!
[וכבר אמר השל"ה הקדוש על דברי הטור האלה, שבשלש שבתות אלה מראות על "היה הווה ויהיה" העבר, הווה והעתיד". ומכיון ששם הוי"ה משמעותו "היה הווה ויהיה" מובן ענין "שבת לה'" [מסכת שבת, תורה אור ב'].
*
אהובי! רבינו ה'טור' הראה לנו 'ראשי פרקים' ועלינו לקלוט ולהרחיב זאת.. בליל שבת מתמקדת הברכה האמצעית שבשמונה עשרה על מעשי בראשית. אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ... ואכן ביום השביעי של הבריאה נגמרו מעשי בראשית כולם ועליהם מעידים אנו בהמשך התפילה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". ועדות זו אינה על השביתה בלבד, אלא כמובן על כל מעשי בראשית, על כל הנבראים בעומק ורום, כל צבא השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם.
ואז בעת השלמת בריאת העולם, חלה על השבת ברכה וקדושה על ידי יוצר הכל ברוך הוא. ר' ישראל! בוא אל התיבה! הבה נתרכז ונתעמק נא במשמעות האדירה של המלים: "ו-י-ב-ר-ך א-ל-ק-י-ם א-ת י-ו-ם ה-ש-ב-י-ע-י ו-י-ק-ד-ש א-ו-ת-ו. אל תוך יום השבת הוחדר 'זרם' אין סופי של ברכה וקדושה, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולמקדש זה אנחנו זוכים להיכנס מדי שבת בשבתו...
כבר בפתיחת קבלת שבת, ב"לכו נרננה" מזכירים את הבריאה ונפלאותיה בהמיית לב. נקדמה פניו בתודה בזמירות נריעה לו. אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו. אשר לו הים והוא עשהו ויבשת, ידיו יצרו...". ר' ישראל! נאמר נא מזמורים אלה בהכרה עמוקה לתת גדולה ליוצר בראשית, מתוך התעוררות ותשומת לב מיוחדת, הכנת הלב יש בה על עדות מעשי בראשית שבתפילה וקידוש.
ואז יתרונן לבך בשיר של זמירות השבת": "כי לששה כֹּל ברואים ועומדים. שמי שמים ארץ וימים, כל צבא מרום גבוהים ורמים..."
*
התבוננות במעשה בראשית ובפרט בשבת, דבר גדול הוא. הרד"ק כלל זאת בעצם שמירת השבת. וכך כתב בפירושו לישעי' [נ"ו] "בכלל שמירת שבת לקדשו... שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשי הקֵל..."
*
יקירי! בליל שבת קודש אין אנחנו מעידים על מעשי בראשית בלבד אלא מצהירים מה היתה תכליתם, מטרתם ונקודת השיא שבהם והיא שבת קודש! "תכלית מעשה שמים וארץ" נאמר על השבת. משמעות תכלית היא גם מטרה וייעוד. [כמ"ש (ברכות י"ז.) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"] כך פירשו קדמונינו ז"ל, השבת היא 'תכלית' הבריאה, בשבילה ולמענה נברא הכל. בעל העקידה [שער ד'], ביאר בזה שמציאות השבת היא יסוד האמונה וקיום התורה והמצוות, ולכן היא תכלית הבריאה כולה. הוא צירף לענין זה, את הידוע בשם תרגום ירושלמי ויכל אלקים "וחמיד". הקב"ה כביכול חמד ונכסף ליום השבת שכן היתה זו תכלית היצירה וחמדת הימים...
חז"ל [בר"ר י"א] הסבירו את מהות בריאת השבת במשל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה חותם כך מה היה העולם חסר? שבת". ופירשו המפרשים שהשבת היא כחותם, כלומר תכלית כל הברואים. בימי קדם היה עיקרו של טבעת אנשים, החותם שבו. אף בהלכה [או"ח ש"א] מצאנו שאיש היוצא בטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, לגביו אין עליה שם טבעת כלל. בלי חותם שהוא "תכלית" הטבעת, הרי היא משא בעלמא היא... כמו כן, השבת היא חותמה של הבריאה כולה.
וידועים דברי האלשיך הקדוש, שהשבת היא נשמת הבריאה כולה. בכל ששת ימי המעשה נברא 'גוף' העולם וביום השביעי הטיל הקב"ה בגוף זה, נשמה קדושה, היא השבת, החיות הפנימית שבבריאה...
*
בספר "באר מים חיים" כתב דבריו חוצבים להבות אש על "תכלית מעשה שמים וארץ" : "עיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה ש-די. ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו... ובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך...". [באמ"ח בראשית ב']. התענוג הזה והתשוקה הזאת להקב"ה הם תכלית הבריאה...
אמרו עליו על צדיק זה בעל "באר מים חיים" הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זי"ע, איך שהיה נראה בפועל שבשבת קודש גבהה קומתו במידת ראש... ער איז געווארן א קאפ העכער. אמנם בדבריו אלה הוא משתדל להרים את קומת כל איש ישראל...
*
ומתוך שהשבת היא התכלית הנכספת של הבריאה, נחשב האומר "ויכולו" בשבת כשותף להקב"ה במעשי בראשית [שפת אמת בא תרנ"ו]. אם דבק הוא בנקודת הבריאה ותכליתה, היא השבת, מילא נחשב כאילו חלק יש לו בכל הבריאה כולה...
ובכן, תענוגו הרוחני של תפילת ליל שבת, סובב פלאי בריאה ויצירה. המבט המעונג ברוחניותה של שבת, פונה אל מעשי בראשית, אל תכלית מעשה שמים וארץ, השבת הראשונה והנכספת, יום השביעי לבריאה, שבת בראשית... זו היא התפילה הראשונה בשבת, תפילת בראשית שלה... האב פונה אל בנו יקירו ממרומי הר השבת ואומר לו. הסתובב והביטה אחורנית אל הארמון הראשון, ארמון "מעשי בראשית". הוי! הביאני המלך חדריו...
*
הבה ונמשיך יקירי, בדברי רבינו הטור על תפילת היום, בשחרית של שבת: "ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה". ואמנם כבר פירש כן לפניו, רבי יהודה בר"י יקר רבו של הרמב"ן: "תפילה זו נתקנה לומר בתפילת הבוקר על שם שניתנה התורה בבוקר בשבת".
לפי סדרו של רבינו הטור, כאמור, נאחזים אנו בליל השבת שהוא תחילתה, במעשי בראשית. ואילו במשך יום השבת דבק לבנו בהווה, התורה הקדושה, חיינו ואורך ימינו מעולם ועד עולם. היא ליוותה את עמנו בכל צעדיו ובכל דרכיו; בשלוותו ובגלותו, בצרה ובשביה בין בים ובין ביבשה. "ואין לנו שיור רק התורה הזאת!". אל תוך שורותיה נכנס היהודי ומרווה את נפשו בטל של תחייה. שם קיים ורומם את רוחו בדברי אלקים חיים ומלך עולם. תורת ה' תמימה משיבת נפש... וביותר בשבת לפנות בוקר. בספר "בית אהרן" לרבי אהרן מקארלין זי"ע כתב שלימוד התורה בשבת בבוקר, הוא בבחינת "גן עדן העליון"...
*
ואכן, בשבת בשחרית הפנו אותנו אנשי כנסת הגדולה בתיקון תפילתם, אל מעמד הר סיני ומתן תורתנו. השבת המיוחדת של סיני, שבו קבלנו את התורה ונהיינו לעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש. בתפילה זו מופיע לפנינו משה רבינו הרועה הנאמן ה'סרסור' שמסר לנו את התורה. "כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני. ושני לוחות אבנים הוריד בידו".
בשבת ניתנה תורה... אז ביום השביעי של מתן תורה, נמזגה קדושת השבת עם קדושת התורה, לדורותם ברית עולם. "והגית בו יומם ולילה" נאמר על כל יום, אולם תוקף מיוחד לה, לתורתה של שבת. הרי כך אמרו חז"ל [תנדב"א רבה א']: שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. - - לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד".
הלימוד בשבת נחשב פי כמה וכמה מבשאר הזמנים, בין בכמות בין באיכות. שעה אחת של לימוד בשבת חשובה כאלף שעות [בן איש חי פ' שמות] ודברי התורה שנלמדו בעצם היום הזה, נחרתים על לוח הלב ואין השכחה שולטת בהם... [שפת אמת כי תשא תרנ"ז ויעו"ש תרס"ב]. ה"לב שמחה" זי"ע היה מראה רמז בזה: "יום שבתון אין לשכוח".
*
בתחילת 'פסוקי דזמרה" בבוקרה של שבת, אומרים אנו את מזמור "השמים מספרים כבוד קֵל" שבו משורר נעים זמירות ישראל על מאורות השמים. ומתוכה בא לשבח את אור התורה שלמעלה מהם... תורת ה' תמימה משיבת נפש! כך פירש הרד"ק [תהילים י"ט] את המקראות שם, להראות עד כמה גדולה תועלת התורה לעומת זו של השמש. ניתן לומר איפוא, שמזמור שבח התורה, שאנו אומרים בשחרית של שבת, כעין הקדמה היא להזכרת שבת של מעמד הר סיני, שאליה מקושרת תפילת שחרית. "ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה".
קם אדם בבוקרו של שבת ושמש נאה מקדמת את פניו באור יקרות וחום נעים. כולו מתענג ומשיב את נפשו במתנת שמים זו ומודה בכל לב להקב"ה ש"התקין מאורות משמח עולמו אשר ברא". וכאן בא מזמורו הראשון של סדר השבת ומגלה לו: בן ישראל חביב, יערב ויבושם לך אור החמה וחמימותה, אמנם דע לך שיש אור למעלה מן השמש, שתשיב, תחמם ותשמח בו את נפשך הרבה יותר. "תורת ד' תמימה משיבת נפש – פקודי ה' ישרים משמחי לב". השב את נפשך, שבע והתעדן מאור יקר ונערב שאין דוגמתו בעולם... תוציא את הגמרא, תיכנס אל לתוך שורותיה הקדושות בניגון בוקע מנשמתך ותוך זמן מה תרחף ברומו של עולם התענוגים...
*
מספרים על החפץ חיים שבערוב ימיו ממש, כשכבר היה חלש וחולה לא היה מסוגל ללמוד כהרגלו. פעם היה לו קר מאד. עד כמה שניסה, לא היו בידי מי ששימשו במה לחמם אותו. פתאום קם החפץ חיים ממקומו, ניגש לארון הספרים, הוציא את הגמרא מסכת שבת, חיבקה בהתרגשות ואמר: איי איי! מיין טייערע גמרא שבת, מסכת שבת היקרה שלי... וכך התחמם אותו צדיק...
*
וכן הוא הסדר, בברכת "אהבת עולם" בשחרית שבאה אחרי "יוצר אור" מבקשים על "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ואחרי הזכרת שבת של סיני בתפילה, מתכוננים לקריאת התורה העיקרית של כל השבוע. אחרי שמתדבקים במלים: "בעמדו לפניך על הר סיני" ניגשים למעין מעמד הר סיני . הלא כך נאמר בזוה"ק: שבשעת קריאת התורה, כל הציבור שותקים ומקשיבים כדי שישמעו את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותם מהר סיני...:" וכולא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני" [ח"ב ר"ו'].
*
נחזור שוב אל משל ההר. המלך פונה אל בנו יקירו ממרומי הר השבת. הביטה נא "מולך" וראית את ארמון התורה הקדושה, ארמון ה"הווה", העומד מול פניך תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה. לא תמוש התורה הזאת מפיך...
ורבינו הטור, "לשיטתו" [או"ח ר"צ] הביא את דברי המדרש "אמרה תורה לפני הקב"ה! רבונו של עולם! כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה "יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך". וכתב על זה הטור: על כן צריך שיקבעו מדרש [בשבת] להודיע לעם את חוקי האלקים ותורותיו.
אנא נצור את הדברים בלבך יקירי. ואז יתרונן לבך בשיר, בזמירות סעודת היום ובבקשה מאת נותן התורה ברוך הוא... "חדוות ימים ושנות עולמים, עורה כבודי עורה ועל ראשי יהיו תמים נר מצוה ואור תורה... אז תתעטף בצלילים של: "ומללו מלה מתיקא כדובשא, תגלון פתגמין ותימרון חידושא... הארמון המרכזי ניצב למולנו ברום כבודו ותפארתו, במלוא הודו והדרו וכולו מוכן לאירוח מיד, שנתענג בו, שנתבשם בו, בכל קומותיו, בכל חדרי תורתו ...
*
גאון בתורה וצדיק יסוד עולם, היה כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא, ענק רוח בכמה אנפין, שהשפיע על דורו בקדושתו ויראתו ורבים השיב מעוון. פועל ישועות היה ורוה"ק הופיעה בבית מדרשו. חן עילאי מיוחד מאד היו לדברי תורתו ולאימרותיו, זיו החכמה, קדושת היהדות וברק של חריפות מתוקה חופף עליהם. אבי ז"ל עוד ראה אותו בילדותו.
עוד בבית אבא ראיתי זאת בשמו, בספר "שאלו שלום ירושלים" על ימי בין המצרים. זה אירע בימי אביו כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע כששהו יחד במלון בעיר ווינה. בליל שבת קודש חזר המהרי"ד לחדרו שבמלון משולחנו הטהור של אביו הגדול, שנערך בחדרו בקצה השני שבמלון. הוא שמע פתאום קול ערב ומתוק של לימוד התורה, בשעת לילה מאוחרת, בהתמדה גוברת...
הוא עקב אחר הקול וראה לפניו חייל במדים אוסטריים, שלומד בדבקות ואינן מבחין סביבותיו כלל. המהרי"ד נעמד מן הצד והקשיב בהתפעמות. בתום לימוד זה, פנה אל החייל ושאל אותו למעשהו. והחייל ענה לו שלרוב צערו נתפס והוכרח להתגייס לצבא האוסטרי. הוא שפך אז לבו לפני קונו שלא יצטרך לחלל את השבת. ותפילתו נתקבלה. הוא נשא חן בעיני מפקדו שלקח אותו לשירותו האישי. החייל היהודי ביקש מן המפקד שישחרר אותו לשבת והלה נענה לו, בתנאי שבשאר הימים ישמש אותו בנאמנות...
"יום השבת ניתן לי לחופשה מאת מפקדי, הפטיר החייל, והחלטתי להקדישו כולו ללימוד התורה ולעבודת ה'". הרבי המהרי"ד התרגש מאד מדבריו. הוא הביע אז בביטוי נוקב את החביבות כלפי מעלה מלימוד כזה, את קורת הרוח שישנו במרום מכך יותר מקרבן כליל ועולות, גילויים הנראים בתקופת גלות ישראל לבד...
*
וכעת, בהקדמה לתפילת המנחה המכוּונת אל 'ארמון' העתיד, הגאולה העתידה, יום שכולו שבת ומנוחה. הבה נפנים היטב את דברי רש"י הקדוש בטעם אמירת "ואני תפילתי" במנחה של שבת. [בס' תהילים ס"ט, נסמכו מלים אלה ל"נגינות שותי שכר"]
וכך הביא את דברי רש"י בספר 'שבלי הלקט' קכ"ו. [וע' טור סי' רצ"ב ובמ"ב] "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ביום שמחתם של אומות העולם וביום אידן הם שותין ומשתכרין ומנגנים בבתי משתאותם כל היום ואינן מזכירין שמך"...
"אבל אנו לא כן! ביום שהגדלת השמחה לישראל ובא יום המנוחה ושמחתי; לאחר שאני שבע מעונג ומפונק, איני שוכחך, אלא כשמגיע זמן התפילה, אני פוסק בית משתאיי ותענוגי ובבית אלקים נהלך ברגש. וקופץ אני לתפילתי בעת הרצון ושעה הקבועה ונותן הודייה על חלקי...".
זאת היא ההקדמה לתפילת המנחה, להראות את ההבדל הקטבי בין ישראל והאומות להבדיל, ולהביע את ה"קפיצה" היהודית מן התענוג והמשתה אל בית הכנסת בתחושת "בבית אלקים נהלך ברגש" ונתינת הודאה על כך...
ויתכן שמקדימים זאת כמו כן לפני הזכרת ה"שבת לעתיד" בתפילה. שכן בזכות זאת מבקשים ברמיזה, שניגאל מבין האומות המובדלות מאתנו מן הקצה אל הקצה ובשכר זאת נראה בנקמתם, זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים... וכמובן, שקריאת "ואני תפילתי" מביעה להפליא את הבדלת "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"...
*
תפילת המנחה. שבת לעתיד... נטו צללי ערב של שבת ועם ישראל מתכונן לייחד את בוראו ב"אתה אחד ושמך אחד". רבינו הטור מפנה את מבטינו אל עולם העתיד, אל אחרית הימים... "ואתה אחד כנגד שבת של עתיד". אז תתקיים הנבואה [זכרי' י"ד] והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכך כתב בספר 'סדר היום' [לרבינו משה מכיר, גדול בדורות של ה'בית יוסף'] "וניתקן [אתה אחד] במנחה שהוא לעת הערב, וכן אנו מקוים ומצפים: "והיה לעת ערב יהיה אור", ועל זה נאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד וכן הוא אומר אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו, כלומר לעתיד... [שם].
*
והיה לעת ערב יהיה אור... שבת במנחה ושעת רעווא דרעוין, הוא זמן תחושת האור של אחרית הימים. נטו צללי ערב ועמם עולה אור כיסופין, דבקות וכמיהה לעולם גבוה יותר.
ר' ישראל! נכוון נא אז את המבט לעומת שבת לעתיד, אל הארמון הנראה לפנינו מרחוק, שאמנם שבידי המלך ברוך הוא, לקרב אותו בין רגע. אחכה לו בכל יום שיבוא. ומתוך כך יתרונן לבך שוב, בצלילי געגועים לגאולה; בסעודה השלישית, לעבר ה'ארמון' השלישי ובנין הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן. "יצוה צור חסדו קהילותיו לקבץ . מארבע רוחות, עָדיו להיקבץ. ובהר מרום הרים אותנו להרבץ. ואתנו ישוב נדחים קובץ... אם אמרו במנחה "אתה אחד" הרי שרים אנו לעומת זאת: בסעודה שלאחריה "נמליכו ונייחדו"!
ושוב עולות הבקשות לישועת ישראל בימות המשיח ובנין המקדש בב"א: דרוש נוי ואולמי ואות ישע עשה עמי... דרוך פורה בתוך בצרה [מלכות אדום] הדוך קמי קֵל קנא... אלקים תן במדבר הר... הרי כל אלה נאמרו בנבואה על זמן הגאולה העתידה!
*
אחד מתלמידי ה'חפץ חיים' הגאון ר' אברהם הלל גולדברג זצ"ל, תיאר פעם את רבו הגדול איך שעסק בעניני גאולה בשבת קודש בין השמשות. בשעה של רעווא דרעווין וכיסופין דלעילא ישב לו החפץ חיים ושח שיחת קודש בנושא החביב עליו: הגאולה העתידה. בעיניו הבהירות הוא חוזה אותה, שומע את פעמי המשיח ורואה את הקץ לסבלות ישראל.
הוא הוכיח מדברי הכתובים ומאמרי חז"ל שהגאולה העתידה תבוא כמו הגאולה הראשונה. כלומר, כשיזעקו בני ישראל אל ה' הוא ישמע לשועתם ויגאלם. שוב הזכיר את הצרות והסבלות העוברים על עם ישראל, עד שנתרגש מאד. הוא ביטא את תמיהתו על עצמו באמרו. הכיצד אנו מחרישים ואין אנו עושים כלום כדי לקרב את הגאולה. לאחר תפלת ערבית והבדלה התכונן לנסוע וילנא אל הגאון ר חיים עוזר להתייעץ אתו בדבר פעולות מסוימות למען קירוב הגאולה. אלא שפני חולשתו לא היה מסוגל לנסוע בעצמו והצטער על זה מאד... [ס' נטע אהלים; הח"ח חייו ופעלו ח"ב].
*
פן נוסף בשינויי שלש תפילות השבת הראה אחד מרבותינו הראשונים, רבינו דוד "אבודרהם" [הביאו בעל אליה רבא או"ח סי' רצ"ב]. השבת ותפילותיה נמשלו כשמחת נישואין, וכך נתבאר דבר זה לאור מחשבתם הקדושה והזכה: "בלילה אומרים "אתה קדשת" על שם הקידושין ובבוקר "ישמח משה" על שם שמחת הנישואין ובמנחה "אתה אחד" על שם היחוד של קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. [ע' "פרי צדיק" בפ' כי תצא אות י"ז].
אם נקלוט מושג זה ונפַתֵּח אותו במוח ולב, תקבל השבת אצלנו, גוון עילאי נוסף. אז תתחזק ותתרבה התכונה לקראת שבת קודש, השמחה העצומה ורגשי הלב, החוויה הבלתי נשכחת של כל שבת ושבת כשלעצמה. הרי דרך העולם להתכונן לשמחת נישואין, הרבה לפני הזמן המיועד...
*
הזכרנו את שלש התפילות השונות של שבת קודש וההסבר במהותן לפי דיעות הראשונים. נשלים ו'נארוז' את הכל, בדברי ה'בני יששכר'. הטעם בשינוי כל תפילה הוא הוא: מפני הדבר מעורר תענוג נפשי. עונג שבת!
ואלה דבריו: הנה נצטוו ישראל במצוות "וקראת לשבת עונג"! והרי ידוע ש"תענוג תמידי אינו תענוג". תחושת העונג זקוקה להתחדשות תדירה ואף בתענוג רוחני הדברים אמורים. השבת עונג הרוחות! לכן אף התפילות של שבת יש בהן עונג מתחדש והן משתנות שלש פעמים ביום זה. עם מדושני עונג זוכים לטעום טעם חדש בכל קריאת תפילה. וקראת לשבת עונג!. [מאמרי השבתות ז'].
*
ויחד עם כל זאת, כמה חשיבות מיוחדת צריך לייחד לתפילת המוסף שבאה לזכרון לעבודת 'מקדש המקום' בפועל. מעין הקרבה יש כאן. אחר הכרת "שבת הר סיני" בשחרית, מגיעים ל"שבת הר המוריה"... ונשלמה פרים שפתינו. זו היא הפעם היחידה במשך שבוע שמזכירים את סדר קרבנות היום בתפילת העמידה. הלב צריך שיהיה אז בעֲזָרה, לעמוד לפני ה' לשרתו. ראוי מאד להטעים בקול את פסוקי ו"ביום השבת" ולא להבליעם בנעימה, הרי זוהי נקודת מרכז התפילה ההיא, הקרבת קרבנות המוסף שבתורה!
נפלאים הם דברי בעל "שפתי כהן" על התורה שמחברו היה מתלמידי גורי האר"י ז"ל. הוא אומר שבתפילת שחרית אנו עולים מעלה מעלה בסדר אבג"ד בשירת קֵל אדון ולעומת זאת בתפילת המוסף, אנו מורידים את השפע לעולם, מלמעלה למטה בסדר תשר"ק של תכנת שבת רצית קרבנותיה... [פ' פינחס]. אותיות תשר"ק מרמזות גם הן על הגאולה [טור רפ"ו]
*
עומד אדם בשבת ומתפלל את התפילה היקרה והנלבבה כל כך: שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. כמה ראוי לכוון אז את פירוש המלות. כמה זקוק עַמנו כעת לתשועת עולמים!
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת!
שבת התעלות בשלשה הכיוונים
היה הווה ויהיה, בראשית, תורה וגאולה
נעלה נא בהר השבת ונתפעם ממראה ה'ארמונות'...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הפיסגה והארמונות...
שבת קודש ותפילותיה
לר' ישראל יקירי שליט"א
זה קרה באחת העיירות במזרח אירופה שלפני חורבנה. ילד מישראל רצה להתבונן מקרוב בהדלקת נרות שבת של אמו. לא נזהר הילד כשעמד שם, ומבלי משים נפל אחד הנרות על ידו ונכוה. מיד טיפלו בו וידו נתרפאה במשך הזמן, אבל רושם הכווייה נשארה על היד לכל ימי חייו. לאחר המלחמה שרד אבי המשפחה אי שם ברוסיה. הוא היה בטוח שנשאר בחיים לבדו מכל משפחתו. אמנם ההשגחה העליונה הפגישה אותו לימים, עם צעיר קומוניסטי. כשדיבר אתו, הבחין האיש בסימן הכווייה שעל יד הצעיר ומתוך כך הכירו...
כך מצא האב את הבן היחיד שנשאר לו. המיפגש היה מרגש ביותר והאב השפיע על בנו שיעזוב את סביבתו. שניהם עלו יחד לארץ ישראל והבן חזר לחיק היהדות הנאמנה, הקים משפחה והתיישב בבאר שבע. הדלקת הנרות של אמו הצילתו באורח פלאים...
וסיפור מרגש זה, נוגע עמוקות במהות השבת עצמה... סימן של אש נמצא בנפש כל יהודי. אש שבת קודש. החידושי הרי"מ זי"ע אמר שהמקרא "חוצב להבות אש", סופי תיבות: שבת. ושבת קודש בתוקף החום, חזקה שתשמור עליו בעתיד ותחזירו אל אביו...
*
אכן, כמה מן הטעם העליון, מצאנו בענין השבת, בספר "יושר דברי אמת". [לאחד מגדולי החסידות, הרה"ק ר' פייוול מזבאריז' תלמיד המגיד ממעזריטש זי"ע. בכפי שזכור לי היה כ"ק מרן ה'בית ישראל' אומר שספר 'יושר דברי אמת' הוא 'תמצית החסידות']. הוא ממחיש הוא את הדבר במשל מלבב. משל לילד הרָץ שובב בדרכי לבו וזכרון אביו האהוב נשכח ממנו. פתאום רואה הוא את אביו עומד לפניו... מרוב אהבתו עוצר הנער ממרוצתו, משליך את הכל מידיו ומזנק אל זרועותיו של אבא...
"כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים" - אז שוב פונים אליו בתשוקה גדולה... וזה ענין השבת שהוא מלשון "שיבה" כלומר שיבה אל השורש, אל אבינו שבשמים שמזריח עלינו את אורו בשבת והגעגועים מתעוררים להידבק אליו. "השי"ת מאיר לעמו הארה עצומה להתדבק בו ולהתענג בו, וכל אחד מרגיש לפי מדרגתו..." [אות מ"ו –נ"ב] ...
*
כמובן שימי השבת שבין המצרים, מיוחדים בנקודה זו עוד יותר. הבן הגולה רובץ תחת משא תלאותיו. הנה נזכר הוא בחורבן בית מקדשינו ותפארתינו; הוא מעלה במחשבתו את מצבו בגלות, במדבר העמים, שנים ארוכות כל כך. נהמת "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!" עוטפת אותו . והנה "בין מצריו" זורח לו שוב אורו של שבת קודש. פתאום הוא מרגיש משיכה כלפי מעלה, הארה ועונג עילאי. הוא 'נפגש' עם אביו שבשמים ולבו מתפעם: טאטע! טאטע אין הימל - - - אני רוצה לחזור אליך!
*
ואמנם ידועים דברי ה"תפארת שלמה" זי"ע, שהשבתות בימי 'בין המצרים' הן גבוהות ונישאות יותר משאר שבתות השנה. בשמים שוררת אז שמחה יתירה. הוא מצא רמז לזה בפיוט 'לכה דודי': "רב לך שבת בעמק הבכא. לשון "שבת" מרמז על יום השבת, וכך אמר: "ימי המצרים בין י"ז בתמוז לת"ב המה עמק הבכא ואז רב לך "שבת". יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה. מפני שבימי החול גדול הצער לכן בשבת קודש, נתרבה השמחה למעלה כמו שכתוב: ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו..." .
*
אם חרב המקדש שבמקום, בית הבחירה, בכל זאת עדיין נשאר אף בגלותנו, "מקדש הזמן" הוא יום שבת קודש. גדולי החסידות גילו לנו מכבר, כי בדומה לבית המקדש ש"במקום", שנבנה בהר המוריה, כמו כן יש "מקדש שבזמן" והיא השבת. במיוחד הגה והרחיב בזה רבי צדוק הכהן זי"ע בספריו, כבר בתחילת ספרו "פרי צדיק" מייסד הוא את הדבר ש"קדושת שבת היא כעין קדושת המקדש. אלא שהמקדש הוא במקום ושבת - בזמן" השוואה נפלאה זו עוברת כחוט השני בספריו הקדושים וכך מוסיף והולך הוא הכהן הגדול, לחדש בזה גדולות ונצורות. נר שבת הוא כנגד מנורת המקדש ושולחן השבת הוא כנגד שולחן הפנים שבמקדש, וכהנה וכהנה.
*
ועתה ישראל, נייחד נא את הלב לעבודת בית המקדש שבזמן, היא התפילה עבודה שבלב, שבשבת קודש, תפילות אלה מעוטרות בחן ותפארת מיוחדים. תפארת עטה ליום המנוחה...
התפילה היא הקשר שבין יצור ליוצרו. קדמונינו ז"ל הגדירו, שתפילה מהותה "חיבור" [מלשון "נפתולי" אלקים נפתלתי]. אל החיבור כלפי מעלה באים מתוך התפילה ובתפילות שבת קודש, כשאדם נישא על כנפי השבת, על אחת כמה וכמה... בספר "יושר דברי אמת" הנ"ל, הדגיש "צריך להיזהר בתפילת שבת מאוד מאוד, כי זהו עיקר השבת".
ננסה נא איפוא 'ללקט אורות' פה ושם להרנין את הנפש, ביותר בתקופה זו, שנפש ישראל משוועת כל כך לקרן אורה. הוי! קרבה אל נפשי גאלה...
*
כעת במרום תמריא... [איוב ט"ל]. על כנפי השבת עלינו לדאות ולהמריא גבוה מעל גבוה. ורוח אלקים מרחפת על פני המים, רוח אלקים השורה עלינו בשבת, בכוחה להעלותנו מעל למימיה הגועשים של טירדות החול והחולין... ואי שם למעלה נקבע מקום ונייחד לב ונפש לתפקידינו ביום השבת. ושם נעלה ונראה ונשתחוה, שם נשבח נפאר ונרומם נהדר וננצח, שם נשיר ונרנן, שם יבקעו מלבנו רגשי תפילות שבת בהודן והדרן...
*
נתייחדה שבת קודש בתפילותיה, מה שלא מצאנו אף בימים טובים. בתפילות יום טוב חוזרים ואומרים: "אתה בחרתנו" במשך שלש תפילות; ואילו בשבת נפתח בכל תפילה שער חדש ונרחב : 'אתה קדשת', 'ישמח משה', 'אתה אחד'... בכל פעם תפילה חדשה, גילוי חדש, התחדשות נוספת...
למה נבחרו תפילות אלה דווקא להתחדש בהן? במה נתייחדו 'אתה קדשת', 'ישמח משה' ו'אתה אחד'? מהו המשותף ביניהן ואיזה חוט מקשר אותן? לפני שנלמוד יחד את דברי אחד מאדירי הפוסקים רבינו ה"טור" ומה שביאר בזה, הבה נפתח במשל שהיה לי לתועלת להמחיש לעצמי את דבריו הקדושים. ואף אם אינך זקוק לכך בכל זאת רשמתי זאת, אולי יהנו ילדיך היקרים שיחיו.
*
משל למלך שהעלה את בנו יקירו אל פיסגת הר גבוה. ושם, מנקודת תצפית בנויה סביב כמעגל, הראה האב לבנו מכל כיוון, נוף מרהיב על פני מרחקים אדירים. שדות כרמים, יערות ואפָרים, עמקים ואגמים, ערים וכפרים, הרים וגבעות. משם ראה הבן את מלכותו של אביו לארכה ולרחבה בכל טווח ראייתו...
ואז פנה אליו האב. "בני יקירי, הנה נמצאים סביבותיך: שלש ארמונות פאר. תסתובב ותסתכל נא לאחוריך, ושוב הביטה למוּלך ושוב תבחין ראה מה שלפניך במרחק, באופק. הנה תבחין בשלשה היכלות ענק מתנוססים לרום, בגובה רב מאד. ארמונות אלה נבנו קומות על גבי קומות לאין ספור, אולמות טרקלינים וחדרים מוארים, אין קץ... וכאן סיים האב באהבה ואמר: "הביטה נא וראה, בני מחמדי, הרי שלך לפניך, את הכל בניתי בשבילך...".
"ודע לך בני שהארמון המרכזי שנמצא מול עיניך ממש, מוכן לך כעת בכל עת בכל שעה להיכנס לשם. בית מדרש ענק נמצא שם וספרים אין קץ. שם בארמון תמצא מים, מזון ומזור, שם מחכים לך סיפוק ומנוחה לנפשך, שם תתעטף במעטה חדווה, שם תרגיש טעם בחייך...".
*
והנמשל... מגובהה של השבת, ממרום תפילות השבת מסוגל יהודי לראות מסוף העולם ועד סופו. שלושת תפילותיו מופנות לכיוונים שונים במרחקי הזמן. מכל אחת מהן מבחין הוא במציאות אחרת במושגי השבת. בעבר בהווה וגם בעתיד... אלקים ב"ארמנותיה" נודע למשגב...
בימי החול שרוי האדם הטרוד בצמצום המחשבה; ברם בשבת קודש, בליווי הנשמה היתירה, מקבל הוא רוחב אפקים, ואז מסוגל הוא לעלות על הר גבוה ולהשקיף על כל הסובב אותו, את היכלי השבת למיניהם...
בתפילת ליל שבת פונים אנו אל היכל העבר, אל "שבת בראשית", השבת הראשונה של היצירה. בתפילה הזאת אכן מעידים כולנו על מעשי בראשית. ביום שבת בשחרית, פנינו מוּעדות אל בית המדרש והיכל התורה; אל שבת של מתן תורה, שהרי בשבת ניתנה תורה. ושם ב"ישמח משה" מזכירים את המעמד הנצחי "בעמדו לפניך על הר סיני. ושני לוחות אבנים הוריד בידו...".
ובשבת במנחה, כבר מביטים אנו לעבר אחרית הימים, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שבת של עתיד. אלה הדברים בתמצית. הבה נתבונן בהם היטב!
*
נלמוד נא כעת את אותם הדברים מפי אחד מגדולי רבותינו הראשונים והפוסקים: רבינו יעקב בן הרא"ש שהתקין את "ארבעת הטורים" וסלל לנו את דרך ההלכה לישראל: הוא הפליא לבאר לנו זאת. וזה לשון קדשו:
"ומה שתיקנו בשבת שלשה ענייני תפלות: 'אתה קדשת' 'ישמח משה', 'אתה אחד', וביום טוב לא תקנו אלא אחת: אתה בחרתנו, מפני שאֵילו ג' תפלות תקנום כנגד שלש שבתות: 'אתה קדשת' כנגד שבת בראשית, כמו שמוכיח מתוכו; 'ישמח משה' כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, ו'אתה אחד' כנגד שבת של עתיד". [או"ח סי' רצ"ב].
מה נפלא הדבר! משקיפים אנחנו מגובהה של שבת קודש, מול מרחבי הזמנים, העבר הווה והעתיד: שבת בראשית, שבת מתן תורה ושבת לעתיד. מביטים אנו מסוף העולם עד סופו, מימי הבריאה עד אחרית הימים ובתווך: התורה הקדושה היא חיינו ואורך ימינו בל עת ובכל שעה ! יום מתן תורה השמור בלבנו לאורך כל הדרך!
[וכבר אמר השל"ה הקדוש על דברי הטור האלה, שבשלש שבתות אלה מראות על "היה הווה ויהיה" העבר, הווה והעתיד". ומכיון ששם הוי"ה משמעותו "היה הווה ויהיה" מובן ענין "שבת לה'" [מסכת שבת, תורה אור ב'].
*
אהובי! רבינו ה'טור' הראה לנו 'ראשי פרקים' ועלינו לקלוט ולהרחיב זאת.. בליל שבת מתמקדת הברכה האמצעית שבשמונה עשרה על מעשי בראשית. אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ... ואכן ביום השביעי של הבריאה נגמרו מעשי בראשית כולם ועליהם מעידים אנו בהמשך התפילה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". ועדות זו אינה על השביתה בלבד, אלא כמובן על כל מעשי בראשית, על כל הנבראים בעומק ורום, כל צבא השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם.
ואז בעת השלמת בריאת העולם, חלה על השבת ברכה וקדושה על ידי יוצר הכל ברוך הוא. ר' ישראל! בוא אל התיבה! הבה נתרכז ונתעמק נא במשמעות האדירה של המלים: "ו-י-ב-ר-ך א-ל-ק-י-ם א-ת י-ו-ם ה-ש-ב-י-ע-י ו-י-ק-ד-ש א-ו-ת-ו. אל תוך יום השבת הוחדר 'זרם' אין סופי של ברכה וקדושה, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולמקדש זה אנחנו זוכים להיכנס מדי שבת בשבתו...
כבר בפתיחת קבלת שבת, ב"לכו נרננה" מזכירים את הבריאה ונפלאותיה בהמיית לב. נקדמה פניו בתודה בזמירות נריעה לו. אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו. אשר לו הים והוא עשהו ויבשת, ידיו יצרו...". ר' ישראל! נאמר נא מזמורים אלה בהכרה עמוקה לתת גדולה ליוצר בראשית, מתוך התעוררות ותשומת לב מיוחדת, הכנת הלב יש בה על עדות מעשי בראשית שבתפילה וקידוש.
ואז יתרונן לבך בשיר של זמירות השבת": "כי לששה כֹּל ברואים ועומדים. שמי שמים ארץ וימים, כל צבא מרום גבוהים ורמים..."
*
התבוננות במעשה בראשית ובפרט בשבת, דבר גדול הוא. הרד"ק כלל זאת בעצם שמירת השבת. וכך כתב בפירושו לישעי' [נ"ו] "בכלל שמירת שבת לקדשו... שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשי הקֵל..."
*
יקירי! בליל שבת קודש אין אנחנו מעידים על מעשי בראשית בלבד אלא מצהירים מה היתה תכליתם, מטרתם ונקודת השיא שבהם והיא שבת קודש! "תכלית מעשה שמים וארץ" נאמר על השבת. משמעות תכלית היא גם מטרה וייעוד. [כמ"ש (ברכות י"ז.) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"] כך פירשו קדמונינו ז"ל, השבת היא 'תכלית' הבריאה, בשבילה ולמענה נברא הכל. בעל העקידה [שער ד'], ביאר בזה שמציאות השבת היא יסוד האמונה וקיום התורה והמצוות, ולכן היא תכלית הבריאה כולה. הוא צירף לענין זה, את הידוע בשם תרגום ירושלמי ויכל אלקים "וחמיד". הקב"ה כביכול חמד ונכסף ליום השבת שכן היתה זו תכלית היצירה וחמדת הימים...
חז"ל [בר"ר י"א] הסבירו את מהות בריאת השבת במשל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה חותם כך מה היה העולם חסר? שבת". ופירשו המפרשים שהשבת היא כחותם, כלומר תכלית כל הברואים. בימי קדם היה עיקרו של טבעת אנשים, החותם שבו. אף בהלכה [או"ח ש"א] מצאנו שאיש היוצא בטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, לגביו אין עליה שם טבעת כלל. בלי חותם שהוא "תכלית" הטבעת, הרי היא משא בעלמא היא... כמו כן, השבת היא חותמה של הבריאה כולה.
וידועים דברי האלשיך הקדוש, שהשבת היא נשמת הבריאה כולה. בכל ששת ימי המעשה נברא 'גוף' העולם וביום השביעי הטיל הקב"ה בגוף זה, נשמה קדושה, היא השבת, החיות הפנימית שבבריאה...
*
בספר "באר מים חיים" כתב דבריו חוצבים להבות אש על "תכלית מעשה שמים וארץ" : "עיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה ש-די. ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו... ובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך...". [באמ"ח בראשית ב']. התענוג הזה והתשוקה הזאת להקב"ה הם תכלית הבריאה...
אמרו עליו על צדיק זה בעל "באר מים חיים" הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זי"ע, איך שהיה נראה בפועל שבשבת קודש גבהה קומתו במידת ראש... ער איז געווארן א קאפ העכער. אמנם בדבריו אלה הוא משתדל להרים את קומת כל איש ישראל...
*
ומתוך שהשבת היא התכלית הנכספת של הבריאה, נחשב האומר "ויכולו" בשבת כשותף להקב"ה במעשי בראשית [שפת אמת בא תרנ"ו]. אם דבק הוא בנקודת הבריאה ותכליתה, היא השבת, מילא נחשב כאילו חלק יש לו בכל הבריאה כולה...
ובכן, תענוגו הרוחני של תפילת ליל שבת, סובב פלאי בריאה ויצירה. המבט המעונג ברוחניותה של שבת, פונה אל מעשי בראשית, אל תכלית מעשה שמים וארץ, השבת הראשונה והנכספת, יום השביעי לבריאה, שבת בראשית... זו היא התפילה הראשונה בשבת, תפילת בראשית שלה... האב פונה אל בנו יקירו ממרומי הר השבת ואומר לו. הסתובב והביטה אחורנית אל הארמון הראשון, ארמון "מעשי בראשית". הוי! הביאני המלך חדריו...
*
הבה ונמשיך יקירי, בדברי רבינו הטור על תפילת היום, בשחרית של שבת: "ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה". ואמנם כבר פירש כן לפניו, רבי יהודה בר"י יקר רבו של הרמב"ן: "תפילה זו נתקנה לומר בתפילת הבוקר על שם שניתנה התורה בבוקר בשבת".
לפי סדרו של רבינו הטור, כאמור, נאחזים אנו בליל השבת שהוא תחילתה, במעשי בראשית. ואילו במשך יום השבת דבק לבנו בהווה, התורה הקדושה, חיינו ואורך ימינו מעולם ועד עולם. היא ליוותה את עמנו בכל צעדיו ובכל דרכיו; בשלוותו ובגלותו, בצרה ובשביה בין בים ובין ביבשה. "ואין לנו שיור רק התורה הזאת!". אל תוך שורותיה נכנס היהודי ומרווה את נפשו בטל של תחייה. שם קיים ורומם את רוחו בדברי אלקים חיים ומלך עולם. תורת ה' תמימה משיבת נפש... וביותר בשבת לפנות בוקר. בספר "בית אהרן" לרבי אהרן מקארלין זי"ע כתב שלימוד התורה בשבת בבוקר, הוא בבחינת "גן עדן העליון"...
*
ואכן, בשבת בשחרית הפנו אותנו אנשי כנסת הגדולה בתיקון תפילתם, אל מעמד הר סיני ומתן תורתנו. השבת המיוחדת של סיני, שבו קבלנו את התורה ונהיינו לעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש. בתפילה זו מופיע לפנינו משה רבינו הרועה הנאמן ה'סרסור' שמסר לנו את התורה. "כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני. ושני לוחות אבנים הוריד בידו".
בשבת ניתנה תורה... אז ביום השביעי של מתן תורה, נמזגה קדושת השבת עם קדושת התורה, לדורותם ברית עולם. "והגית בו יומם ולילה" נאמר על כל יום, אולם תוקף מיוחד לה, לתורתה של שבת. הרי כך אמרו חז"ל [תנדב"א רבה א']: שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. - - לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד".
הלימוד בשבת נחשב פי כמה וכמה מבשאר הזמנים, בין בכמות בין באיכות. שעה אחת של לימוד בשבת חשובה כאלף שעות [בן איש חי פ' שמות] ודברי התורה שנלמדו בעצם היום הזה, נחרתים על לוח הלב ואין השכחה שולטת בהם... [שפת אמת כי תשא תרנ"ז ויעו"ש תרס"ב]. ה"לב שמחה" זי"ע היה מראה רמז בזה: "יום שבתון אין לשכוח".
*
בתחילת 'פסוקי דזמרה" בבוקרה של שבת, אומרים אנו את מזמור "השמים מספרים כבוד קֵל" שבו משורר נעים זמירות ישראל על מאורות השמים. ומתוכה בא לשבח את אור התורה שלמעלה מהם... תורת ה' תמימה משיבת נפש! כך פירש הרד"ק [תהילים י"ט] את המקראות שם, להראות עד כמה גדולה תועלת התורה לעומת זו של השמש. ניתן לומר איפוא, שמזמור שבח התורה, שאנו אומרים בשחרית של שבת, כעין הקדמה היא להזכרת שבת של מעמד הר סיני, שאליה מקושרת תפילת שחרית. "ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה".
קם אדם בבוקרו של שבת ושמש נאה מקדמת את פניו באור יקרות וחום נעים. כולו מתענג ומשיב את נפשו במתנת שמים זו ומודה בכל לב להקב"ה ש"התקין מאורות משמח עולמו אשר ברא". וכאן בא מזמורו הראשון של סדר השבת ומגלה לו: בן ישראל חביב, יערב ויבושם לך אור החמה וחמימותה, אמנם דע לך שיש אור למעלה מן השמש, שתשיב, תחמם ותשמח בו את נפשך הרבה יותר. "תורת ד' תמימה משיבת נפש – פקודי ה' ישרים משמחי לב". השב את נפשך, שבע והתעדן מאור יקר ונערב שאין דוגמתו בעולם... תוציא את הגמרא, תיכנס אל לתוך שורותיה הקדושות בניגון בוקע מנשמתך ותוך זמן מה תרחף ברומו של עולם התענוגים...
*
מספרים על החפץ חיים שבערוב ימיו ממש, כשכבר היה חלש וחולה לא היה מסוגל ללמוד כהרגלו. פעם היה לו קר מאד. עד כמה שניסה, לא היו בידי מי ששימשו במה לחמם אותו. פתאום קם החפץ חיים ממקומו, ניגש לארון הספרים, הוציא את הגמרא מסכת שבת, חיבקה בהתרגשות ואמר: איי איי! מיין טייערע גמרא שבת, מסכת שבת היקרה שלי... וכך התחמם אותו צדיק...
*
וכן הוא הסדר, בברכת "אהבת עולם" בשחרית שבאה אחרי "יוצר אור" מבקשים על "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ואחרי הזכרת שבת של סיני בתפילה, מתכוננים לקריאת התורה העיקרית של כל השבוע. אחרי שמתדבקים במלים: "בעמדו לפניך על הר סיני" ניגשים למעין מעמד הר סיני . הלא כך נאמר בזוה"ק: שבשעת קריאת התורה, כל הציבור שותקים ומקשיבים כדי שישמעו את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותם מהר סיני...:" וכולא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני" [ח"ב ר"ו'].
*
נחזור שוב אל משל ההר. המלך פונה אל בנו יקירו ממרומי הר השבת. הביטה נא "מולך" וראית את ארמון התורה הקדושה, ארמון ה"הווה", העומד מול פניך תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה. לא תמוש התורה הזאת מפיך...
ורבינו הטור, "לשיטתו" [או"ח ר"צ] הביא את דברי המדרש "אמרה תורה לפני הקב"ה! רבונו של עולם! כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה "יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך". וכתב על זה הטור: על כן צריך שיקבעו מדרש [בשבת] להודיע לעם את חוקי האלקים ותורותיו.
אנא נצור את הדברים בלבך יקירי. ואז יתרונן לבך בשיר, בזמירות סעודת היום ובבקשה מאת נותן התורה ברוך הוא... "חדוות ימים ושנות עולמים, עורה כבודי עורה ועל ראשי יהיו תמים נר מצוה ואור תורה... אז תתעטף בצלילים של: "ומללו מלה מתיקא כדובשא, תגלון פתגמין ותימרון חידושא... הארמון המרכזי ניצב למולנו ברום כבודו ותפארתו, במלוא הודו והדרו וכולו מוכן לאירוח מיד, שנתענג בו, שנתבשם בו, בכל קומותיו, בכל חדרי תורתו ...
*
גאון בתורה וצדיק יסוד עולם, היה כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא, ענק רוח בכמה אנפין, שהשפיע על דורו בקדושתו ויראתו ורבים השיב מעוון. פועל ישועות היה ורוה"ק הופיעה בבית מדרשו. חן עילאי מיוחד מאד היו לדברי תורתו ולאימרותיו, זיו החכמה, קדושת היהדות וברק של חריפות מתוקה חופף עליהם. אבי ז"ל עוד ראה אותו בילדותו.
עוד בבית אבא ראיתי זאת בשמו, בספר "שאלו שלום ירושלים" על ימי בין המצרים. זה אירע בימי אביו כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע כששהו יחד במלון בעיר ווינה. בליל שבת קודש חזר המהרי"ד לחדרו שבמלון משולחנו הטהור של אביו הגדול, שנערך בחדרו בקצה השני שבמלון. הוא שמע פתאום קול ערב ומתוק של לימוד התורה, בשעת לילה מאוחרת, בהתמדה גוברת...
הוא עקב אחר הקול וראה לפניו חייל במדים אוסטריים, שלומד בדבקות ואינן מבחין סביבותיו כלל. המהרי"ד נעמד מן הצד והקשיב בהתפעמות. בתום לימוד זה, פנה אל החייל ושאל אותו למעשהו. והחייל ענה לו שלרוב צערו נתפס והוכרח להתגייס לצבא האוסטרי. הוא שפך אז לבו לפני קונו שלא יצטרך לחלל את השבת. ותפילתו נתקבלה. הוא נשא חן בעיני מפקדו שלקח אותו לשירותו האישי. החייל היהודי ביקש מן המפקד שישחרר אותו לשבת והלה נענה לו, בתנאי שבשאר הימים ישמש אותו בנאמנות...
"יום השבת ניתן לי לחופשה מאת מפקדי, הפטיר החייל, והחלטתי להקדישו כולו ללימוד התורה ולעבודת ה'". הרבי המהרי"ד התרגש מאד מדבריו. הוא הביע אז בביטוי נוקב את החביבות כלפי מעלה מלימוד כזה, את קורת הרוח שישנו במרום מכך יותר מקרבן כליל ועולות, גילויים הנראים בתקופת גלות ישראל לבד...
*
וכעת, בהקדמה לתפילת המנחה המכוּונת אל 'ארמון' העתיד, הגאולה העתידה, יום שכולו שבת ומנוחה. הבה נפנים היטב את דברי רש"י הקדוש בטעם אמירת "ואני תפילתי" במנחה של שבת. [בס' תהילים ס"ט, נסמכו מלים אלה ל"נגינות שותי שכר"]
וכך הביא את דברי רש"י בספר 'שבלי הלקט' קכ"ו. [וע' טור סי' רצ"ב ובמ"ב] "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ביום שמחתם של אומות העולם וביום אידן הם שותין ומשתכרין ומנגנים בבתי משתאותם כל היום ואינן מזכירין שמך"...
"אבל אנו לא כן! ביום שהגדלת השמחה לישראל ובא יום המנוחה ושמחתי; לאחר שאני שבע מעונג ומפונק, איני שוכחך, אלא כשמגיע זמן התפילה, אני פוסק בית משתאיי ותענוגי ובבית אלקים נהלך ברגש. וקופץ אני לתפילתי בעת הרצון ושעה הקבועה ונותן הודייה על חלקי...".
זאת היא ההקדמה לתפילת המנחה, להראות את ההבדל הקטבי בין ישראל והאומות להבדיל, ולהביע את ה"קפיצה" היהודית מן התענוג והמשתה אל בית הכנסת בתחושת "בבית אלקים נהלך ברגש" ונתינת הודאה על כך...
ויתכן שמקדימים זאת כמו כן לפני הזכרת ה"שבת לעתיד" בתפילה. שכן בזכות זאת מבקשים ברמיזה, שניגאל מבין האומות המובדלות מאתנו מן הקצה אל הקצה ובשכר זאת נראה בנקמתם, זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים... וכמובן, שקריאת "ואני תפילתי" מביעה להפליא את הבדלת "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"...
*
תפילת המנחה. שבת לעתיד... נטו צללי ערב של שבת ועם ישראל מתכונן לייחד את בוראו ב"אתה אחד ושמך אחד". רבינו הטור מפנה את מבטינו אל עולם העתיד, אל אחרית הימים... "ואתה אחד כנגד שבת של עתיד". אז תתקיים הנבואה [זכרי' י"ד] והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכך כתב בספר 'סדר היום' [לרבינו משה מכיר, גדול בדורות של ה'בית יוסף'] "וניתקן [אתה אחד] במנחה שהוא לעת הערב, וכן אנו מקוים ומצפים: "והיה לעת ערב יהיה אור", ועל זה נאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד וכן הוא אומר אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו, כלומר לעתיד... [שם].
*
והיה לעת ערב יהיה אור... שבת במנחה ושעת רעווא דרעוין, הוא זמן תחושת האור של אחרית הימים. נטו צללי ערב ועמם עולה אור כיסופין, דבקות וכמיהה לעולם גבוה יותר.
ר' ישראל! נכוון נא אז את המבט לעומת שבת לעתיד, אל הארמון הנראה לפנינו מרחוק, שאמנם שבידי המלך ברוך הוא, לקרב אותו בין רגע. אחכה לו בכל יום שיבוא. ומתוך כך יתרונן לבך שוב, בצלילי געגועים לגאולה; בסעודה השלישית, לעבר ה'ארמון' השלישי ובנין הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן. "יצוה צור חסדו קהילותיו לקבץ . מארבע רוחות, עָדיו להיקבץ. ובהר מרום הרים אותנו להרבץ. ואתנו ישוב נדחים קובץ... אם אמרו במנחה "אתה אחד" הרי שרים אנו לעומת זאת: בסעודה שלאחריה "נמליכו ונייחדו"!
ושוב עולות הבקשות לישועת ישראל בימות המשיח ובנין המקדש בב"א: דרוש נוי ואולמי ואות ישע עשה עמי... דרוך פורה בתוך בצרה [מלכות אדום] הדוך קמי קֵל קנא... אלקים תן במדבר הר... הרי כל אלה נאמרו בנבואה על זמן הגאולה העתידה!
*
אחד מתלמידי ה'חפץ חיים' הגאון ר' אברהם הלל גולדברג זצ"ל, תיאר פעם את רבו הגדול איך שעסק בעניני גאולה בשבת קודש בין השמשות. בשעה של רעווא דרעווין וכיסופין דלעילא ישב לו החפץ חיים ושח שיחת קודש בנושא החביב עליו: הגאולה העתידה. בעיניו הבהירות הוא חוזה אותה, שומע את פעמי המשיח ורואה את הקץ לסבלות ישראל.
הוא הוכיח מדברי הכתובים ומאמרי חז"ל שהגאולה העתידה תבוא כמו הגאולה הראשונה. כלומר, כשיזעקו בני ישראל אל ה' הוא ישמע לשועתם ויגאלם. שוב הזכיר את הצרות והסבלות העוברים על עם ישראל, עד שנתרגש מאד. הוא ביטא את תמיהתו על עצמו באמרו. הכיצד אנו מחרישים ואין אנו עושים כלום כדי לקרב את הגאולה. לאחר תפלת ערבית והבדלה התכונן לנסוע וילנא אל הגאון ר חיים עוזר להתייעץ אתו בדבר פעולות מסוימות למען קירוב הגאולה. אלא שפני חולשתו לא היה מסוגל לנסוע בעצמו והצטער על זה מאד... [ס' נטע אהלים; הח"ח חייו ופעלו ח"ב].
*
פן נוסף בשינויי שלש תפילות השבת הראה אחד מרבותינו הראשונים, רבינו דוד "אבודרהם" [הביאו בעל אליה רבא או"ח סי' רצ"ב]. השבת ותפילותיה נמשלו כשמחת נישואין, וכך נתבאר דבר זה לאור מחשבתם הקדושה והזכה: "בלילה אומרים "אתה קדשת" על שם הקידושין ובבוקר "ישמח משה" על שם שמחת הנישואין ובמנחה "אתה אחד" על שם היחוד של קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. [ע' "פרי צדיק" בפ' כי תצא אות י"ז].
אם נקלוט מושג זה ונפַתֵּח אותו במוח ולב, תקבל השבת אצלנו, גוון עילאי נוסף. אז תתחזק ותתרבה התכונה לקראת שבת קודש, השמחה העצומה ורגשי הלב, החוויה הבלתי נשכחת של כל שבת ושבת כשלעצמה. הרי דרך העולם להתכונן לשמחת נישואין, הרבה לפני הזמן המיועד...
*
הזכרנו את שלש התפילות השונות של שבת קודש וההסבר במהותן לפי דיעות הראשונים. נשלים ו'נארוז' את הכל, בדברי ה'בני יששכר'. הטעם בשינוי כל תפילה הוא הוא: מפני הדבר מעורר תענוג נפשי. עונג שבת!
ואלה דבריו: הנה נצטוו ישראל במצוות "וקראת לשבת עונג"! והרי ידוע ש"תענוג תמידי אינו תענוג". תחושת העונג זקוקה להתחדשות תדירה ואף בתענוג רוחני הדברים אמורים. השבת עונג הרוחות! לכן אף התפילות של שבת יש בהן עונג מתחדש והן משתנות שלש פעמים ביום זה. עם מדושני עונג זוכים לטעום טעם חדש בכל קריאת תפילה. וקראת לשבת עונג!. [מאמרי השבתות ז'].
*
ויחד עם כל זאת, כמה חשיבות מיוחדת צריך לייחד לתפילת המוסף שבאה לזכרון לעבודת 'מקדש המקום' בפועל. מעין הקרבה יש כאן. אחר הכרת "שבת הר סיני" בשחרית, מגיעים ל"שבת הר המוריה"... ונשלמה פרים שפתינו. זו היא הפעם היחידה במשך שבוע שמזכירים את סדר קרבנות היום בתפילת העמידה. הלב צריך שיהיה אז בעֲזָרה, לעמוד לפני ה' לשרתו. ראוי מאד להטעים בקול את פסוקי ו"ביום השבת" ולא להבליעם בנעימה, הרי זוהי נקודת מרכז התפילה ההיא, הקרבת קרבנות המוסף שבתורה!
נפלאים הם דברי בעל "שפתי כהן" על התורה שמחברו היה מתלמידי גורי האר"י ז"ל. הוא אומר שבתפילת שחרית אנו עולים מעלה מעלה בסדר אבג"ד בשירת קֵל אדון ולעומת זאת בתפילת המוסף, אנו מורידים את השפע לעולם, מלמעלה למטה בסדר תשר"ק של תכנת שבת רצית קרבנותיה... [פ' פינחס]. אותיות תשר"ק מרמזות גם הן על הגאולה [טור רפ"ו]
*
עומד אדם בשבת ומתפלל את התפילה היקרה והנלבבה כל כך: שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. כמה ראוי לכוון אז את פירוש המלות. כמה זקוק עַמנו כעת לתשועת עולמים!
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת!
שבת התעלות בשלשה הכיוונים
היה הווה ויהיה, בראשית, תורה וגאולה
נעלה נא בהר השבת ונתפעם ממראה ה'ארמונות'...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 487.docx
- (42.96 KiB) הורד 179 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת...
בנין בית המקדש במשך ימי הגלות
'השבת אבידה' בפסוק 'יהי כבוד'...
לר' ישראל יקירי שליט"א
ידוע פירושם של גדולי החסידות על הפסוק "בונה ירושלים ה'". [שנאמר בלשון הווה] שמקדש העתיד, נבנה ברצף, במשך כל ימי הגלות. כלומר, שכל דור ודור מוסיף לבנין נצח זה, על ידי מעשיו הטובים...
הרה"ק מרוֹפשיץ זי"ע אמר בענין זה: "יש בונה ביום אחד שורה שלימה, ויש מניח לבֵינה אחת, כן בונה האדם מישראל שעובד ה' בכל יום, עד שיהיה נבנה בשלימות במהרה בימינו... [זרע קודש פ' תצא] .
וכך כתב השפת אמת: "והבנין נמשך כל ימי הגלות ... וכל אדם בפרט גם כן צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין בית המקדש. וכפי מה שמקבלין על עצמם עול מלכות שמים מסייעין לבנינו". [דברים תרל"ד].
*
ר' ישראל! הבה נתבשם כעת יחד על חידוש נפלא שראיתי בספרו של אחד מגדולי הדורות. הרי ידעת שהתנא האלקי רבי עקיבא חי בזמן החורבן ונהיה מקים עוּלהּ של תורה בדור שלאחריו, בדרגה עילאית. הוא הוא שהציל את התורה על ידי הרבצת תורתו [יבמות ס"ב:]. רבי עקיבא נקרא "יסוד תורה שבעל פה". [ואמנם כך קבע רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא! [סנהדרין פ"ו.]] על רבי עקיבא אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה: אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי...? [מנחות כ"ט:].
במה זכה איפוא רבי עקיבא למה שזכה? את זה לימדנו רבינו יוסף יעבץ, אחד ממאורי האומה בזמן גירוש ספרד, שראה בעצמו בעני בני עמו ורומם אותם באש האמונה התמימה.
וכך כתב בפירושו היסודי על מסכת אבות: קנין התורה לשמה של רבי עקיבא, בא לו מתוך מידותיו החשובות שהיו בו, עוד לפני שהתחיל ללמוד. הרי לכך בחרה בו רחל בת כלבא שבוע וכמו שאמרו חז"ל "חזייה דהוי צנוע ומעלי". היא הבחינה בצניעותו ומידותיו הטובות, ואז התנתה עמו שתינשא לו, על מנת שילך ללמוד תורה.
ואי לכך, כתב החסיד יעבץ הוקדמו חמשה פרקים, בפרקי אבות בעניני המידות, כהקדמה לפרק "קנין תורה" שכן זה תלוי בזה. וכך ייסד ה'חסיד': "מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה, תבוא כמים בקרבו וילמוד תורה לשמה"
*
מה נפלא הדבר! כולנו יודעים את דברי חז"ל בנוגע למידות "צנוע ומעלי" שניכרו אצל רבי עקיבא עוד לפני שקיבל עול תורה; אלא שהחסיד יעבץ מראה לנו את עומק הפשט בזה, שדווקא משום כך, היה אפשר לו לרבי עקיבא לצמוח בתורה עד גבהי שחקים. רחל בת כלבא שבוע, ראתה את עתידו הגדול, מתוך מידותיו היקרות. היא ידעה שאלה הם הכלים הנצרכים למי שיהיה פעם ענק בענקים. הגע בעצמך! רועה צאן בן ארבעים ובן גרים שלא ידע מאומה. והנה הבחנתה העמוקה של צדקנית זו, הזיזה את כל החומות החיצוניות והראו לה את הנולד. ובזה ניבאה את עתידו לפי ערך המידות המופלאות שלו ואז התמסרה למען קיומו, קיום העם ותורתו...!
וכך מסיים החסיד יעבץ ומבקש גם מאתנו: "וּרְאֵה" סופו של ר' עקיבא עליו השלום!!! יהודי! התבונן מה שצמח מתוך האדמה הפוריה של מידות טובות. פקודת "וראה" זו של ה'חסיד' מקיפה את כל התורה כולה של רבי עקיבא. את כל מה שפעל וייסד והעמיק התנא הקדוש הזה בכל מקצועות התורה, את קדושתו והשגותיו הנוראות, את מדרגותיו העילאיות, את דבקותו בהקב"ה, את דרגת קידוש השם שלו – חלום חייו, ואת כל הדורות העתידים שיעסקו בדבריו. כל זה נכלל בבקשת החסיד יעבץ: "וראה סופו של רבי עקיבא" את כל מה שהביאו לו מידותיו...
*
ולא זו בלבד. במקום אחר בספרו, גילה לנו החסיד יעבץ' רובד גבוה מעל גבוה בנושא הזה. במסכת חגיגה [י"ד:] למדנו שרבי עקיבא נכנס ב"פרדס". הוא עלה לרקיע בחייו [ע"י שֵם רש"י וע' תוס.] ושם השיג מה שהשיג במראות הכי נשגבים ויצא בשלום. ולעומת זאת, לאלישע בן אבויה קרה ההיפך מזה ר"ל. מתוך שתחילת עניינו היה שלא לשם שמים. [עוד בזמן שנכנס לברית, חשב אביו להפרישו לתלמוד תורה; מפני ראה את האש יוצאת בשעה שעסקו אז התנאים יחד בתורה ולכן התאווה שכך יתגדל שֵם בנו. ראה תוס. שם]
ואילו רבי עקיבא, "תחילת למודו לא היה כי אם להשיג רצון בוראו לבד" וכל זה הגיע לו מתוך המידות הטובות "צנוע ומעלי"' שהיו לו מאז קודם שהתחיל ללמוד. כך מצא חן בעיני הקב"ה וכך זכה למה שזכה. זה גרם ש"תמך השם יתברך עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת"... [אבות ב' כ"ד].
החסיד יעבץ חידש כאן, שרבי עקיבא כבר התחיל עוד בראשית דרכו, בדרגת תורה לשמה [ולא הגיע לכך מתוך "שלא לשמה"]! כל זה היה בסיבת מידותיו היקרות; מן העובדה שלא חשב על עצמו כלל, מזה שלא רצה להתבלט מתוך צניעותו וזה הביא אותו היישר לתורה לשמה, מיד עם האל"ף בי"ת שלו. מדהים!!!...
*
הבה ואמחיש לך את הנושא הזה, יקירי, מתוך מעשה מופלא שאירע בדורנו ממש, ממה שהתגלה לאחרונה ועלתה בידי ב"ה, לבררו מן המקור.
אברך אחד שמתגורר כעת בעיר בלטימור, פנה אל אחד מגדולי הרבנים, פוסק ו'משיב' ידוע, בכדי להיבחן אצלו על שני חלקים שלֵמים בשולחן ערוך. "אורח חיים" ו"יורה דעה" מ'כריכה לכריכה'! הוא נבחן על כך ואותו רב, ענק בהוראה, התפעל ביותר מידיעתו ובהירותו. זה שנים רבות שהוא בוחן אברכים בהוראה. ברם מי שבא להיבחן על כל שטחי ההלכה העצומים האלה בבת אחת, וכל תלמודו שגור ומחודד בפיו. את זה עדיין לא ראה... אחרי זמן מה, נפגש אביו של האברך עם אותו גדול, להודות לו על שהואיל לקבל את בנו לבחינה והעניק לו מזמנו.
*
ואז סיפר לו האב סיפור מדהים ביותר. "כשהיה בני בחור צעיר, למד בישיבה במונסי. הוא היה בחור טוב ורציני. ביום מן הימים אחר קריאת "שני וחמישי' התכבד פעם בהגבהת התורה. למרבית הפלא שֹיכֵּל בני את ידיו והגביה את התורה לרום ב"הגבהה הפוכה", כדרך שנוהגים אצלנו בשמחת תורה, כשהיריעות כלפי המזרח... אצל הבחורים נהיה "ששון ושמחה" בגלל מעשה חריג כזה. כמובן ש'תעלול' זה נהיה אחר כך לשיחת היום...
הבחור ההוא נקרא אל המשגיח, שהוכיח אותו מאד על מעשה זה שנראה כקלות ראש. ואז הוכרח לגלות את התעלומה, מה ראה לעשות "הגבהה הפוכה" ביום חול רגיל... "אחד הבחורים שעלה לתורה אז טעה והשתבש מאד בברכתו. חששתי שיביישו אותו חבריו על כך. לכן רציתי לטשטש את רושם הענין ולהפנות את תשומת הלב למעשה מוזר... ושוב לא יתבייש הבחור הוא. מוטב שייכנס החץ בי...".
[וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. על יעקב אבינו נאמר: שֹיכל את ידיו. ה"נועם אלימלך" זי"ע (פ' ויחי) מבאר שלכך עשה כן ולא חזר והעמיד מחדש, את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו, משום שלא לבייש את מנשה...]
*
"ומאז והלאה" העיד האב, "נכנסה בבני רוח ממרום, חשק עילאי לעסוק בתורה עוד ועוד. מאז לא פסק פומיה מגירסא זה כעשר שנים, ובהצלחה עצומה. בעזרת ה' סיים את הש"ס יותר מפעם. וכך למד ושינן את חלקי השולחן ערוך שנבחן עליהם, עד שנהיו אצלו "כמונח בקופסא"...".
ר' ישראל! מעשה מפעים כזה פירש לי במציאות ברורה, את דברי החסיד יעבץ הנ"ל בפרק "קנין תורה". "מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה, תבוא כמים בקרבו וילמוד תורה לשמה" – "תמך השם יתברך עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת".
*
צנוע ומעלי... עכשיו נעבור לענין "תורה לשמה" וקיום רצון ה' בלימוד, שנראו בהמשך דרכיו של אותו אברך מופלא בעל ה"הגבהה". כשהתקשרתי אל אותו הרב שהוא מקרובי משפחת חמי שליט"א, לברר את המעשה, אִימֵת זאת לפרטיו כמסופר לעיל.
ואז ביקש אותו רב להודיעני דבר נוסף ששמע מפני אביו של האברך. זה היה כבר בתקופה מאוחרת יותר. הבן ערך אז סיום הש"ס. בסעודה השתתף אז יהודי בלתי מוכר. האב ניגש אליו, ברכו לשלום ושאל לשמו. "אינך יודע מי אני? תמה האיש "הרי אני ה'מחותן' כאן!"... האב התפלא מאד. "מחותן" בסיום הש"ס שלמד בנו?
ואז יצא הסוד. יהודי אומלל ידוע סבל ר"ל, פנה בשעתו אל אותו אברך ותינה לפניו את צרותיו. בין הדברים אמר לו שהוא זקוק לסכום עצום להעמידו על רגליו. האברך הרגיש בצערו עד עומק לבו ואמר לו שישתדל בעדו. הוא נסע אז לעיר אחרת, ביקר אצל אחד מנגידי העם, סיפר לו על הענין ועל הסכום שזקוק לו היהודי הסובל. זה היה סכום עתק והנגיד עוד לא התרצה לכך.
אז אמר לו האברך: "אם תואילו לעזור לאותו יהודי קשה יום, אלמוד את הש"ס כולו לזכותכם"... ואז יצא הדבר לפועל. הכסף בא אל תעודתו לחזק לב נשבר... וכך אמנם נהיה אותו נדיב "מחותן" ראשי בסיום הש"ס ההוא. ראוי לציין אמנם, שאף אביו של המסיים לא ידע כלום על זה. כך השתלבו כאחת ה"צנוע" עם ה"מעלי". וכמו כן: "תורת חיים" ו"אהבת חסד"...
*
אותו בחור מופלא עשה, כנזכר, צעד נועז כדי שלא יתבייש חבירו. הבה נראה נא כעת עד היכן מגיע נושא זה, במקורותינו. הרי בושתו של יהודי גרם לחורבן ירושלים ובית המקדש, במעשה של קמצא ובר קמצא. הרי על זה הכריז התנא רבי אלעזר: "בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". ומתוך ההיפך, במדה טובה מרובה, בהתמסרות שלא יתבייש יהודי, שייך לבנותה מחדש... בחור זה לא בנה את בנין תורתו בלבד, אלא שהניח שורה רחבה לבנין בית המקדש!
ומתוך ענין דומה כבר נבנה בשעתו, בית המקדש השני... רחל אמנו, בזכות שהצילה את אחותה מבושה, פעלה במרום, שישובו בנים לגבולם... . "באותה שעה קפצה רחל לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם גלוי לפניך... מסרתי את הסימנים ללאה אחותי, סבלתי, כבשתי את רצוני, גמלתי חסד עמה - ולא הוצאתיה לחרפה".
"מיד"!!! מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. - כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך - ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם...".
רחל אמנו בלבד פעלה זאת. ואיך? בזכות שהעלימה עין כליל מעצמה ומכבודה למען הזולת. שלא תתבייש אחותה... וכך גרמה רחל אמנו בזכויותיה אלה שיחזרו בנים לגבולם ויבנו שוב בשיבת ציון, את בית המקדש השני...
*
ובנושא הזה, נמשיך ונלמוד נא כעת יחד א שטיקל גמרא. [כתובות ס"ז:]. מר עוקבא היה רגיל כל לילה להביא בסתר, ארבעה זוזים לעני שגר בשכנותו. פעם אחת איחר מר עוקבא מתוך לימודו וכשהביא את הכסף אל אותו הבית, הרגיש בו העני, שרצה לדעת מי הוא הנדיב הנסתר... מר עוקבא נמלט משם ורץ עד שנכנס לתנור ששוליו עדיין היו לוהטים ונחרכו רגליו. והכל בשביל שלא יתבייש אותו עני.
הגמרא מביאה על זה את מאמרם ז"ל "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [כתובות ס"ז:]. הריטב"א מבאר שם, שלמרות שלא קרה דבר זה ברבים, בכל זאת: "הלבנת פנים הוא דבר קשה מאוד", אף כשאין שם איש... והדברים נפלאים ביותר! הרי לכאורה בעצמו היה גורם האיש לאותה בושה. מי ביקש מידו לרדוף אחרי מר עוקבא? ובכל זאת... בכל אופן צריך למנוע בושה מיהודי, ובכל מה שאפשר...
שוב ראיתי את מה שכתב מהר"י מינץ בתשובותיו [סי' ז' - אחד מגדולי דורו של הבית יוסף והרמ"א] "ראו עד כמה צריך אדם להיות נזהר שלא לבייש שום אדם, שהרי זה העני רצה להיות מבויש, מכל מקום ברחו והכניסו את עצמן למקום מסוכן...".
*
ומשם אל סיפור ידוע מימות חורבן בדברי חז"ל , שעליו גם ייסד הפייטן את אחת הקינות. אף אגדות החורבן שוברות הלב, שלמדו ישראל תמיד בתקופה הזאת שתיהפך לישועה ולנחמה, טומנות בחוּבָּן נתיבות אמונה ודרך לגאולה. הבה נעיין יחד באחת מהן. הגמרא מביאה בשם האמורא הגדול רב, סיפור בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שנשבו לשני נכרים שונים. השבאים נפגשו והודיעו אחד לשני על שבויי ציון שתחת ידם ואז החליטו ביניהם לשדך אותם ולחלק ביניהם את הדור הבא, בני העבד והשפחה ששבו.
הבן והבת שנודע להם על תכנית הזדון, בכו כל הלילה בפינת מחשכיהם. "זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד?" בעלות השחר הכירו ונוכחו כי הם מבית אחד. לא היו שם עבד ושפחה מן השוק כפי שחשבו, כי אם ילדי הכהן הגדול שניהם. אז געו שוב בבכייה, עד שיצאה נשמתם. ועל זה קונן ירמיהו הנביא: "על אלה אני בוכיה"...
*
הגאון הקדוש בעל "בן איש חי" זי"ע, בפירושו "בן יהוידע", מתמקד על הבכייה השניה בעלות השחר. [אגב, כדי שיהיה בעל השמועה עומד לנגדנו. ראוי לזכור כעת, שאותו צדיק היה צם בימים אלה, בחומה הלוהט של עיר בגדאד, ארבע פעמים, בערב ראש חודש מנחם אב, ביום ה' יומא דהילולא של האר"י הקדוש, ביום ז' יום פטירת אמו ע"ה ובתשעה באב]. וכך שאל ה'ריש גלותא דבבל', למה באמת גדלה בכייה זו עד כדי כלות הנפש, יותר מן הראשונה? אז היתה שעת הכושר לטכס עצה איך להיחלץ מן המצב ההוא.
והוא מבאר זאת בצורה מדהימה מאד מאד. ר' ישראל! לומר פירוש כזה בהשגות כאלה, יכול רק ענק שבענקים. ה"בן איש חי" מלמד כאן, שלא היתה הבכייה אז על מצבם הירוד, על סחר הנפשות של בני ציון היקרים, אלא על דבר אחר לגמרי... על הפגיעה בכבוד הזולת והבושה שאולי נגרמה בפליטת פה במשך הלילה, כשלא ידעו במי המדובר. איך עלו על שפתיהם מלים כאלה...?
וזה לשון קדשו: "ונראה לי בסייעתא דשמיא, דהם היו חסידים גדולים, וגעו בבכיה גדולה, כי זה נצטער על אשר קרא על אחותו בלילה שם שפחה וזו נצטערה על אשר קראה על אחיה שם עבד, ואע"פ שהיה בשגגה, חשו פן פגעו בכבוד אבותם ובכבוד הכהונה, והיה קשה עליהם דבר זה מאד, ובעבורו געו בבכיה גדולה וחזקה עד שיצאה נשמתם, וכל זה הוא מִתּוֹקֶף החסידות שלהם...".
*
אהובי! קרא נא את הדברים שוב ושוב ותראה מה זה רגש יהודי טהור ושורשי, מה זאת נשמת ישראל וקדושת הכהונה. הוי! תוקף החסידות, תוקף ערך ישראל וקדושת כהונה, כבשן אש בוער בלב זרעו של אהרן... ר' ישראל! עמוד והתבונן איזה כח אלקי טמון בבני עמנו. יש ה' בקרבנו!
געוואלד! הם היו נתונים בצרה ובשביה, בתהום הרֶשע, על עברי פי פחת. חורבן והרס מזעזעים עולם ומלואו, לשונות אש לוחכות, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וכשנצנץ עמוד השחר, פרץ מתוכם בכי עז כל כך, פי כמה מאשר באפילת הלילה. ולא על מצבם הם הצטערו אז, לא על הסבל והעינוי הסובב אותם, לא על "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" שלהם, אלא על ספק גרם-כאב ובושה לאחרים.
הם התעלמו ממצבם כליל. הם לא יכלו לסלוח לעצמם, אולי זלזלו וגרמו פגיעה בכבוד הזולת, המשפחה והכהונה. ומבכי זה כבר לא התאוששו אצילי בני ישראל, ילדי הכהן הגדול, עד שעלתה נשמתם הקדושה השמימה... הבכי הנורא שבר אל לבם הטהור, ויחד עמו את לב ירמיהו הנביא, שחזה זאת בזמנו וקרא עליהם 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים...'
שם בערימת העפר והאפר, האיר זיק הכהונה במלא זהרו. שם בצל החרב והשמד נתגלתה הנקודה הפנימית של אהרן קדוש ה'. אז בעמוד השחר, נתגלה הכח היהודי הנצחי ורמז שעוד יעלה ויזרח השחר, על עָם שגידל כוחות כאלה... הוי זרעו של אהרן! זרעו של אהרן...
*
בונה ירושלים ה'. הבנין נמשך כל ימי הגלות... נחזור נא שוב אל מידותיו של רבי עקיבא. רחל בת כלבא שבוע היתה מבנות ירושלים בשעת חורבן בית המקדש. אביה היה מעשירי ירושלים בעיר הנצורה שהיה בידו להחזיק את העיר ברכושו. היא חזתה את החורבן במו עיניה בתוך העיר. סיבת חורבן הבית השני היתה בגלל חטאים שבין אדם לחבירו. ולכן אחזה כעת לאחר החורבן את אַמַת הבנין בידה...
היא רצתה להניח אבן ונדבך לבנין העתיד, מתוך יצירת מנהיג גדול בישראל שיגדל בתורה על יסוד מידות טהורות כבדולח, "צנוע ומעלי" וכך מסרה נפשה והעניקה לעם את רבי עקיבא, גדול הדור ומחזק העם שתורתו התכוננה על יסוד מידותיו...
*
אשר בנו שתֵּיהם את בית ישראל... אולי ניתן להיאמר, שרחל אשת רבי עקיבא ביקשה להחזיר כעת את בנין המקדש, בזכות המידות הטובות. בזכות טוהר מעשיו של רבי עקיבא, קיום "ואהבת לרעך כמוך" שלו וכמובן גם בזכות הקרבתה עצמה בכל צורה של וויתור והתמסרות, למען עם ישראל ותורתו.
וכבר הזכרתי פעם מעין זה, שיתכן שזהו פשר המתנה שהעניק לה רבי עקיבא תכשיט של זהב שעליו מצויירת עיר ירושלים [נדרים נ. ושבת נ"ט.]. "עיר של זהב" היה בשעתו תכשיט נדיר מאד בערכו וביופיו.
איך מבינים זאת? הרי אשת רבי עקיבא היתה סמל התמסרות והקרבה לתורה, היא וויתרה על הכל, על הכל ממש... ומה היה התגמול לזה בבוא הימים? תכשיט של זהב שמתגנדרים בו אילי הזהב? "שלי ושלכם שלה" משלמים בתכשיט יקר שמאז לא נחשב בעיניה כלל? הלא "מטבע שנפסלה" היא אצלה...
אמנם יתכן שהתנא הקדוש רצה להביע בזה נקודת אור מהשקפת עולמו, מִתקוות חייו, מנוגה עתיד העם. הוא ביקש לרמז לה בתכשיט שזה שעליו היה מצויירת ירושלים בתפארתה, את מגמת חייה. לבנות את ירושלים מחדש... תכשיט זה לא נועד להתקשט בו ברבים, אלא להצניע אותו אי שם לפני ולפנים בבית, הבית הגדול שמגמת דרכו היה: בנין ירושלים בתפארתה, בגדלות בתורה במידה עילאית, על יסוד מידות הזהב...
*
ואמנם רבי עקיבא שחי בתקופת החורבן, הוא הוא שהציב את עמוד הברזל של "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". הוא שאף בכל לבו ונפשו להגביר ענין זה בישראל, לעומת הסיבה שהחריבה את המקדש. ואמנם כן יהיה שייך לבטל את הגלות ולכונן את גאולת ישראל.
צא ולמד מה פעל רבי עקיבא למען תינוק אחד מישראל... כך מלמדים אותנו חז"ל במסכת כלה רבתי וגם בספר מנורת המאור [נר א' כלל א' ח"ב] בשם התנחומא. רבי עקיבא נדד פעם מעיר לעיר כדי להציל נפש תינוק אחד ברוחניות, ממשפחה ירודה ושקועה בחטא מאד מאד. הוא קבע מקום בעיר זו והכניס את התינוק לבריתו של אברהם אבינו. כשגדל הילד ניסה ללמדו 'אלף בית' ולא הצליח בזה כלום. רבי עקיבא ישב אז בתענית ארבעים יום שייפתח לב הנער...
לאחר שהתענה רבי עקיבא ארבעים יום, "יצאה בת קול ואמרה: "על זה אתה מתענה? אמר [רבי עקיבא]: הן!!!". הוא לא זז מהחלטתו. הוא יציל את הילד ביהדותו ויהי מה.
געוואלד! בת קול שואלת את רבי עקיבא: "על זה אתה מתענה? על בנם של משפחת עוול ורֶשע? על המשך דור של בעלי עבירה? מסתבר שענין ה'בת קול' היה נסיון, לראות אם יחזיק רבי עקיבא בדרכו. ואכן, תשובת רבי עקיבא היתה ברורה כשמש ועזה כקרניה: "הן!!! כן! אני מתענה עליו!! כן, אני מתענה על ילד יהודי ואני רוצה להציל את עתידו. כן! על התינוק הזה אני מתענה ומתחנן שייפתח לבו האטום, ויכנס לתורה ולתעודה. נקודה יהודית יש בו ואינני מסוגל לוותר עליה ... הן! הן! הן!
*
בתקופה הזאת שזכרון החורבן והגלות עומד לנגד העינים, צריך להתחזק כמו כן באמונת הגאולה העתידה ותקוותה. בקשר לזה הנני לספר לך, סיפור מפעים סביב ניגון ריקוד ידוע שהתפרסם לאחרונה, על המלים "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
יהודים בהמוניהם שרים זאת כיום בזמני שמחה ורוקדים לצליליו. המנגינה הזאת עוטפת כעין סגירת מעגל של שמונים שנה... ולפעמים, במעמד אלפי ישראל וראשיהם, בשעת אירוע של כבוד התורה, נראה הפסוק הזה מתנוסס ברום מול עם ועדה באותיות ענק... יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. וכל זה לעורר את הלב, שפעם עוד יוחזר הכל, לרבות בית מקדשינו ותפארתינו, כשיבוא לציון גואל בב"א...
כבר סיפרתי את המעשה הזה, כמה וכמה פעמים בחוגים שונים, לרבות בישיבה ליטאית בערוב היום של תשעה באב. ובכל מקום הדליק את הלבבות, אותו הניגון והרקע שלו...
*
מקודם אנסה לשרטט את הרקע בו נולד הענין. ימים בלתי נשכחים היו אלה בשלהי חודש סיון תשפ"א. שהיתי אז בצוותא חדא כמה ימים בעיירה קארֶסטיר ושוב בנסיעה לפולין, עם קבוצה גדולה של בחורים שנתייתמו ר"ל. צעירים מגיל ארבע עשרה ומעלה היו שם. מהם ללא אב ומהם ללא אם. לא יאומן כי יסופר שבדור הזה נמצאים גילויי גבורה עצומים כאלה אצל צעירי עמנו, המלאים אמונה ודבקות בחי העולמים.
סעודות השבת היו מרוממות לאין שיעור. אנשים מן החוץ שהיו שם והביטו, לא האמינו למראה עיניהם שזו היתה קבוצה של יתומים. השמחה העילאית במשך שעות הגיעה לפסגות.
ביום ש"ק אחרי קידוש, הבחנתי בבחור אחד שהיו פניו נפולות. כשנכנסתי לשיחה עמו, נודע לי מה מעיק עליו. בקבוקי הסודה שהונחו על השולחן, היו עליהם תמונות בלתי ראויות. על זה מצטער בחור יתום בזמננו...
*
ביום ב' בערב הגענו לעיר קראקא. שם התפללנו בבית העלמין הידוע של הרמ"א ושאר גדולי אומתנו. משם הייתי אמור לנסוע לנמל התעופה. בני הקבוצה אמנם נשארו בקראקא על מנת לנסוע ביום המחרת לעיירה גור. התכנית היתה ללמוד סדר בבית מקדש המעט, שבנה ה"שפת אמת". מקום שפעם שקקו בו חיי תורה וחסידות ברום המעלה.
*
ואז בקראקא בשעת סעודת הערב בלילה ההוא, לפני שעמדתי לנסוע ולהיפרד מהם, ביקשו ממני לומר כמה מלים. אספתי את שארית כוחותי [אחרי ימים ולילות עמוסים] ונעמדתי לפני אותו ציבור קדוש, על כסא באחד החדרים בבית המדרש "ר' אייזיק ר' יעקל'ש" הידוע.
הזכרתי אז את הגמרא בכתובות י"ז: על האמורא אביי שקרא פעם לתלמידו רב פפא, בגלל שלא היה בקי במנהג מסוים: "יתמא". [יתום (ממנהג הנוהג- רש"י)]. הפלא הוא אמנם, שדווקא האמורא אביי היה כידוע, יתום מאב ואם כשנולד, ולא תלמידו רב פפא. ולמה איפוא פנה אל תלמידו בכינוי הזה...?
אלא יתכן שכך יוצא מקריאת אביי: "במציאות ומתולדה, אני אמנם יתום. ומאידך, הנני נמשך בכל עוז אחרי מסורת אבותי וכל מנהגיהם ללא שינוי ושכחה כל שהיא. ברם אם אצלך, תלמידי, אין הדבר כן, הרי מבחינה זאת הנך יתום יותר ממני...
וכך אמרתי אז לבחורים האלה: "לפי הנהגתכם המופלאה, לפי אחיזכתכם במעשי אבות ומסורתם בחיבה וזהירות וללא זיז ושינוי; הרי מי שאינם בדרגה שלכם , יתומים הם יותר מכם, למרות שיש להם הורים. אין הדור יתום, אם אתם שרויים בתוכו...
*
ואז המשכתי בסיפור לכבודם של הבחורים יקרי הנפש, דברים שהיו גנוזים אצלי מאז. לא עלתה על דעתי מה שעתיד היה לצאת מזה...
"בטורונטו היה גר יהודי תלמיד חכם וחסיד, שהיה 'שם דבר' עוד בפולין ושמו ר' פינחס פיינשטט ז"ל. הנני מזכירו תכופות מפני שהיה מורה דרכי במשך שנים רבות. ביום מן הימים בעת רצון הואיל לספר לי דבר שהיה מונח על לוח לבבו.
זה היה בשנת תרצ"ט. בשמחת תורה האחרון לפני פרוץ המלחמה. הוא הסתופף אז בצל ה"אמרי אמת" זי"ע מאז לפני ראש השנה. בשעת אמירת "אתה הראת" [בליל שמע"צ] כשהזדמן לו לעמוד בסמוך לרבי, נדמה לו שה'אמרי אמת' השמיט בכוונה פסוק אחד מסדר אתה הראת: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". בכל זאת לא היה בטוח בדבר.
במשך שנות החורבן אחרי זה חשב על זה מפעם לפעם. הדבר, אם אכן קרה, נתפרש לו כך. הרבי ז"ל חזה את התקופה האיומה המתרחשת. אולי השמיט הרבי פסוק זה, מפני שהמלים "ישמח ה' במעשיו" בצורה של שמחה כזאת, אינן תואמות את החורבן הנורא מכל נורא...
ובכל זאת, מכיון שלא נתאשר לו הדבר לר' פינחס, חשב שאולי בכל זאת טעה בכך, אולי לא שמע כראוי. הרי דבר זה לא היה ידוע בין החסידים כלל ועיקר.
*
כארבעים שנה חלפו מאז. ר' פינחס בהיותו בירושלים, נפגש עם יהודי חסיד גור בגילו, כשנסעו יחד ברכב להר הזיתים למערת כ"ק ה"בית ישראל זי"ע. הם התוודעו איש אל רעהו ושוחחו ביניהם. התברר אז שהיהודי השני גם היה בגור באותו שמחת תורה. כששאל אותו ר' פינחס אם הבחין אז במשהו חריג, אמר לו הלה מיד: כן הבחנתי, שהרבי זכרונו לברכה השמיט פסוק של "ישמח ה' במעשיו". ואז קבע ר' פינחס ששמע נכונה. על פי שנים עדים יקום דבר...".
*
ואז פניתי אל הבחורים בפנייה נרגשת, להחזיר את הפסוק למעון קדשו המקורי... "בחורים יקרים! אתם נוסעים מחר לאותו בית המדרש הגדול. מאז כבר עברו שמונים שנה. קמו דורות חדשים נאמנים לה' ולתורתו. נבנו ישיבות ומוסדות תורה וחסידות ובתוכם נטעי חמד כמותכם המוסיפים שמחה במרום".
"אנא! טייערע בחורים! הֱיו נא אתם השליחים המתאימים כעת, להחזיר עטרה ליושנה. לכם גבורי רוח, נאה ויאה למלאות שליחות נשגבה זו. כבר בא מועד להשיב אבידה למקומה ולקרוא בעוז במקום ההוא דווקא: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" . כבר הגיע הזמן לחזור ולהשלים במקום הקדוש ההוא, את הפסוק שהושמט מחמת החורבן, על ידיכם, בוני מקדש. מפיכם, צאצאים נאמנים לחסידים ואנשי מעשה שינקו את תמצית חייהם מבית המדרש ההוא!!!".
כשסיימתי, ירדתי מן הכסא. ופניתי אז אל בחור נעלה שעמד שם. בקשתי ממנו שידאג שיתאימו לפסוק הזה, ניגון של ריקוד. ואמנם כן, מנגן נפלא שהצטרף בשעתו אל הקבוצה התאים בכשרון, צלילי ניגון סוחף למלים האלה. "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
כשחזרתי לטורונטו, נודע לי לתדהמתי מה שאירע ביום המחרת בבית המדרש בגור. הבחורים למדו שיעור בגמרא בשינון ושקידה. גם סיום מסכתא נערך שם. ואחר כך נעמד לו נינו של ה'אמרי אמת' שהאיר את המסע כולו בנוכחותו והשראתו. והוא שהחזיר את האבידה לבית המדרש הקדוש, ירושת אבותיו. בקול רם ונרגש אמר זאת ובניגון של שמחת תורה! "י-ה-י כ-ב-ו-ד ה' ל-ע-ו-ל-ם י-ש-מ-ח ה' ב-מ-ע-ש-י-ו". והדבר נגע ללבבות הנוכחים מאד.
פתאום קפצו ויצאו כל הבחורים במחול, בריקוד נלהב ביותר, לצלילי ניגון שהוכן בשעתו. שעה ארוכה רקדו כולם ללא הרף את ריקוד השבת האבידה. ישמח ה' במעשיו... ומשם ואילך מתגברים הצלילים בחִיות ובשמחה, בהצהרת המלים האלה מפי אלפי ישראל...
*
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חודש!
ונבנתה עיר על תִּלה
על ידי אמוני עם סגולה
שאינם מפסיקים מלהוסיף על הבנין...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת...
בנין בית המקדש במשך ימי הגלות
'השבת אבידה' בפסוק 'יהי כבוד'...
לר' ישראל יקירי שליט"א
ידוע פירושם של גדולי החסידות על הפסוק "בונה ירושלים ה'". [שנאמר בלשון הווה] שמקדש העתיד, נבנה ברצף, במשך כל ימי הגלות. כלומר, שכל דור ודור מוסיף לבנין נצח זה, על ידי מעשיו הטובים...
הרה"ק מרוֹפשיץ זי"ע אמר בענין זה: "יש בונה ביום אחד שורה שלימה, ויש מניח לבֵינה אחת, כן בונה האדם מישראל שעובד ה' בכל יום, עד שיהיה נבנה בשלימות במהרה בימינו... [זרע קודש פ' תצא] .
וכך כתב השפת אמת: "והבנין נמשך כל ימי הגלות ... וכל אדם בפרט גם כן צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין בית המקדש. וכפי מה שמקבלין על עצמם עול מלכות שמים מסייעין לבנינו". [דברים תרל"ד].
*
ר' ישראל! הבה נתבשם כעת יחד על חידוש נפלא שראיתי בספרו של אחד מגדולי הדורות. הרי ידעת שהתנא האלקי רבי עקיבא חי בזמן החורבן ונהיה מקים עוּלהּ של תורה בדור שלאחריו, בדרגה עילאית. הוא הוא שהציל את התורה על ידי הרבצת תורתו [יבמות ס"ב:]. רבי עקיבא נקרא "יסוד תורה שבעל פה". [ואמנם כך קבע רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא! [סנהדרין פ"ו.]] על רבי עקיבא אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה: אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי...? [מנחות כ"ט:].
במה זכה איפוא רבי עקיבא למה שזכה? את זה לימדנו רבינו יוסף יעבץ, אחד ממאורי האומה בזמן גירוש ספרד, שראה בעצמו בעני בני עמו ורומם אותם באש האמונה התמימה.
וכך כתב בפירושו היסודי על מסכת אבות: קנין התורה לשמה של רבי עקיבא, בא לו מתוך מידותיו החשובות שהיו בו, עוד לפני שהתחיל ללמוד. הרי לכך בחרה בו רחל בת כלבא שבוע וכמו שאמרו חז"ל "חזייה דהוי צנוע ומעלי". היא הבחינה בצניעותו ומידותיו הטובות, ואז התנתה עמו שתינשא לו, על מנת שילך ללמוד תורה.
ואי לכך, כתב החסיד יעבץ הוקדמו חמשה פרקים, בפרקי אבות בעניני המידות, כהקדמה לפרק "קנין תורה" שכן זה תלוי בזה. וכך ייסד ה'חסיד': "מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה, תבוא כמים בקרבו וילמוד תורה לשמה"
*
מה נפלא הדבר! כולנו יודעים את דברי חז"ל בנוגע למידות "צנוע ומעלי" שניכרו אצל רבי עקיבא עוד לפני שקיבל עול תורה; אלא שהחסיד יעבץ מראה לנו את עומק הפשט בזה, שדווקא משום כך, היה אפשר לו לרבי עקיבא לצמוח בתורה עד גבהי שחקים. רחל בת כלבא שבוע, ראתה את עתידו הגדול, מתוך מידותיו היקרות. היא ידעה שאלה הם הכלים הנצרכים למי שיהיה פעם ענק בענקים. הגע בעצמך! רועה צאן בן ארבעים ובן גרים שלא ידע מאומה. והנה הבחנתה העמוקה של צדקנית זו, הזיזה את כל החומות החיצוניות והראו לה את הנולד. ובזה ניבאה את עתידו לפי ערך המידות המופלאות שלו ואז התמסרה למען קיומו, קיום העם ותורתו...!
וכך מסיים החסיד יעבץ ומבקש גם מאתנו: "וּרְאֵה" סופו של ר' עקיבא עליו השלום!!! יהודי! התבונן מה שצמח מתוך האדמה הפוריה של מידות טובות. פקודת "וראה" זו של ה'חסיד' מקיפה את כל התורה כולה של רבי עקיבא. את כל מה שפעל וייסד והעמיק התנא הקדוש הזה בכל מקצועות התורה, את קדושתו והשגותיו הנוראות, את מדרגותיו העילאיות, את דבקותו בהקב"ה, את דרגת קידוש השם שלו – חלום חייו, ואת כל הדורות העתידים שיעסקו בדבריו. כל זה נכלל בבקשת החסיד יעבץ: "וראה סופו של רבי עקיבא" את כל מה שהביאו לו מידותיו...
*
ולא זו בלבד. במקום אחר בספרו, גילה לנו החסיד יעבץ' רובד גבוה מעל גבוה בנושא הזה. במסכת חגיגה [י"ד:] למדנו שרבי עקיבא נכנס ב"פרדס". הוא עלה לרקיע בחייו [ע"י שֵם רש"י וע' תוס.] ושם השיג מה שהשיג במראות הכי נשגבים ויצא בשלום. ולעומת זאת, לאלישע בן אבויה קרה ההיפך מזה ר"ל. מתוך שתחילת עניינו היה שלא לשם שמים. [עוד בזמן שנכנס לברית, חשב אביו להפרישו לתלמוד תורה; מפני ראה את האש יוצאת בשעה שעסקו אז התנאים יחד בתורה ולכן התאווה שכך יתגדל שֵם בנו. ראה תוס. שם]
ואילו רבי עקיבא, "תחילת למודו לא היה כי אם להשיג רצון בוראו לבד" וכל זה הגיע לו מתוך המידות הטובות "צנוע ומעלי"' שהיו לו מאז קודם שהתחיל ללמוד. כך מצא חן בעיני הקב"ה וכך זכה למה שזכה. זה גרם ש"תמך השם יתברך עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת"... [אבות ב' כ"ד].
החסיד יעבץ חידש כאן, שרבי עקיבא כבר התחיל עוד בראשית דרכו, בדרגת תורה לשמה [ולא הגיע לכך מתוך "שלא לשמה"]! כל זה היה בסיבת מידותיו היקרות; מן העובדה שלא חשב על עצמו כלל, מזה שלא רצה להתבלט מתוך צניעותו וזה הביא אותו היישר לתורה לשמה, מיד עם האל"ף בי"ת שלו. מדהים!!!...
*
הבה ואמחיש לך את הנושא הזה, יקירי, מתוך מעשה מופלא שאירע בדורנו ממש, ממה שהתגלה לאחרונה ועלתה בידי ב"ה, לבררו מן המקור.
אברך אחד שמתגורר כעת בעיר בלטימור, פנה אל אחד מגדולי הרבנים, פוסק ו'משיב' ידוע, בכדי להיבחן אצלו על שני חלקים שלֵמים בשולחן ערוך. "אורח חיים" ו"יורה דעה" מ'כריכה לכריכה'! הוא נבחן על כך ואותו רב, ענק בהוראה, התפעל ביותר מידיעתו ובהירותו. זה שנים רבות שהוא בוחן אברכים בהוראה. ברם מי שבא להיבחן על כל שטחי ההלכה העצומים האלה בבת אחת, וכל תלמודו שגור ומחודד בפיו. את זה עדיין לא ראה... אחרי זמן מה, נפגש אביו של האברך עם אותו גדול, להודות לו על שהואיל לקבל את בנו לבחינה והעניק לו מזמנו.
*
ואז סיפר לו האב סיפור מדהים ביותר. "כשהיה בני בחור צעיר, למד בישיבה במונסי. הוא היה בחור טוב ורציני. ביום מן הימים אחר קריאת "שני וחמישי' התכבד פעם בהגבהת התורה. למרבית הפלא שֹיכֵּל בני את ידיו והגביה את התורה לרום ב"הגבהה הפוכה", כדרך שנוהגים אצלנו בשמחת תורה, כשהיריעות כלפי המזרח... אצל הבחורים נהיה "ששון ושמחה" בגלל מעשה חריג כזה. כמובן ש'תעלול' זה נהיה אחר כך לשיחת היום...
הבחור ההוא נקרא אל המשגיח, שהוכיח אותו מאד על מעשה זה שנראה כקלות ראש. ואז הוכרח לגלות את התעלומה, מה ראה לעשות "הגבהה הפוכה" ביום חול רגיל... "אחד הבחורים שעלה לתורה אז טעה והשתבש מאד בברכתו. חששתי שיביישו אותו חבריו על כך. לכן רציתי לטשטש את רושם הענין ולהפנות את תשומת הלב למעשה מוזר... ושוב לא יתבייש הבחור הוא. מוטב שייכנס החץ בי...".
[וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. על יעקב אבינו נאמר: שֹיכל את ידיו. ה"נועם אלימלך" זי"ע (פ' ויחי) מבאר שלכך עשה כן ולא חזר והעמיד מחדש, את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו, משום שלא לבייש את מנשה...]
*
"ומאז והלאה" העיד האב, "נכנסה בבני רוח ממרום, חשק עילאי לעסוק בתורה עוד ועוד. מאז לא פסק פומיה מגירסא זה כעשר שנים, ובהצלחה עצומה. בעזרת ה' סיים את הש"ס יותר מפעם. וכך למד ושינן את חלקי השולחן ערוך שנבחן עליהם, עד שנהיו אצלו "כמונח בקופסא"...".
ר' ישראל! מעשה מפעים כזה פירש לי במציאות ברורה, את דברי החסיד יעבץ הנ"ל בפרק "קנין תורה". "מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה, תבוא כמים בקרבו וילמוד תורה לשמה" – "תמך השם יתברך עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת".
*
צנוע ומעלי... עכשיו נעבור לענין "תורה לשמה" וקיום רצון ה' בלימוד, שנראו בהמשך דרכיו של אותו אברך מופלא בעל ה"הגבהה". כשהתקשרתי אל אותו הרב שהוא מקרובי משפחת חמי שליט"א, לברר את המעשה, אִימֵת זאת לפרטיו כמסופר לעיל.
ואז ביקש אותו רב להודיעני דבר נוסף ששמע מפני אביו של האברך. זה היה כבר בתקופה מאוחרת יותר. הבן ערך אז סיום הש"ס. בסעודה השתתף אז יהודי בלתי מוכר. האב ניגש אליו, ברכו לשלום ושאל לשמו. "אינך יודע מי אני? תמה האיש "הרי אני ה'מחותן' כאן!"... האב התפלא מאד. "מחותן" בסיום הש"ס שלמד בנו?
ואז יצא הסוד. יהודי אומלל ידוע סבל ר"ל, פנה בשעתו אל אותו אברך ותינה לפניו את צרותיו. בין הדברים אמר לו שהוא זקוק לסכום עצום להעמידו על רגליו. האברך הרגיש בצערו עד עומק לבו ואמר לו שישתדל בעדו. הוא נסע אז לעיר אחרת, ביקר אצל אחד מנגידי העם, סיפר לו על הענין ועל הסכום שזקוק לו היהודי הסובל. זה היה סכום עתק והנגיד עוד לא התרצה לכך.
אז אמר לו האברך: "אם תואילו לעזור לאותו יהודי קשה יום, אלמוד את הש"ס כולו לזכותכם"... ואז יצא הדבר לפועל. הכסף בא אל תעודתו לחזק לב נשבר... וכך אמנם נהיה אותו נדיב "מחותן" ראשי בסיום הש"ס ההוא. ראוי לציין אמנם, שאף אביו של המסיים לא ידע כלום על זה. כך השתלבו כאחת ה"צנוע" עם ה"מעלי". וכמו כן: "תורת חיים" ו"אהבת חסד"...
*
אותו בחור מופלא עשה, כנזכר, צעד נועז כדי שלא יתבייש חבירו. הבה נראה נא כעת עד היכן מגיע נושא זה, במקורותינו. הרי בושתו של יהודי גרם לחורבן ירושלים ובית המקדש, במעשה של קמצא ובר קמצא. הרי על זה הכריז התנא רבי אלעזר: "בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". ומתוך ההיפך, במדה טובה מרובה, בהתמסרות שלא יתבייש יהודי, שייך לבנותה מחדש... בחור זה לא בנה את בנין תורתו בלבד, אלא שהניח שורה רחבה לבנין בית המקדש!
ומתוך ענין דומה כבר נבנה בשעתו, בית המקדש השני... רחל אמנו, בזכות שהצילה את אחותה מבושה, פעלה במרום, שישובו בנים לגבולם... . "באותה שעה קפצה רחל לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם גלוי לפניך... מסרתי את הסימנים ללאה אחותי, סבלתי, כבשתי את רצוני, גמלתי חסד עמה - ולא הוצאתיה לחרפה".
"מיד"!!! מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. - כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך - ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם...".
רחל אמנו בלבד פעלה זאת. ואיך? בזכות שהעלימה עין כליל מעצמה ומכבודה למען הזולת. שלא תתבייש אחותה... וכך גרמה רחל אמנו בזכויותיה אלה שיחזרו בנים לגבולם ויבנו שוב בשיבת ציון, את בית המקדש השני...
*
ובנושא הזה, נמשיך ונלמוד נא כעת יחד א שטיקל גמרא. [כתובות ס"ז:]. מר עוקבא היה רגיל כל לילה להביא בסתר, ארבעה זוזים לעני שגר בשכנותו. פעם אחת איחר מר עוקבא מתוך לימודו וכשהביא את הכסף אל אותו הבית, הרגיש בו העני, שרצה לדעת מי הוא הנדיב הנסתר... מר עוקבא נמלט משם ורץ עד שנכנס לתנור ששוליו עדיין היו לוהטים ונחרכו רגליו. והכל בשביל שלא יתבייש אותו עני.
הגמרא מביאה על זה את מאמרם ז"ל "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [כתובות ס"ז:]. הריטב"א מבאר שם, שלמרות שלא קרה דבר זה ברבים, בכל זאת: "הלבנת פנים הוא דבר קשה מאוד", אף כשאין שם איש... והדברים נפלאים ביותר! הרי לכאורה בעצמו היה גורם האיש לאותה בושה. מי ביקש מידו לרדוף אחרי מר עוקבא? ובכל זאת... בכל אופן צריך למנוע בושה מיהודי, ובכל מה שאפשר...
שוב ראיתי את מה שכתב מהר"י מינץ בתשובותיו [סי' ז' - אחד מגדולי דורו של הבית יוסף והרמ"א] "ראו עד כמה צריך אדם להיות נזהר שלא לבייש שום אדם, שהרי זה העני רצה להיות מבויש, מכל מקום ברחו והכניסו את עצמן למקום מסוכן...".
*
ומשם אל סיפור ידוע מימות חורבן בדברי חז"ל , שעליו גם ייסד הפייטן את אחת הקינות. אף אגדות החורבן שוברות הלב, שלמדו ישראל תמיד בתקופה הזאת שתיהפך לישועה ולנחמה, טומנות בחוּבָּן נתיבות אמונה ודרך לגאולה. הבה נעיין יחד באחת מהן. הגמרא מביאה בשם האמורא הגדול רב, סיפור בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שנשבו לשני נכרים שונים. השבאים נפגשו והודיעו אחד לשני על שבויי ציון שתחת ידם ואז החליטו ביניהם לשדך אותם ולחלק ביניהם את הדור הבא, בני העבד והשפחה ששבו.
הבן והבת שנודע להם על תכנית הזדון, בכו כל הלילה בפינת מחשכיהם. "זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד?" בעלות השחר הכירו ונוכחו כי הם מבית אחד. לא היו שם עבד ושפחה מן השוק כפי שחשבו, כי אם ילדי הכהן הגדול שניהם. אז געו שוב בבכייה, עד שיצאה נשמתם. ועל זה קונן ירמיהו הנביא: "על אלה אני בוכיה"...
*
הגאון הקדוש בעל "בן איש חי" זי"ע, בפירושו "בן יהוידע", מתמקד על הבכייה השניה בעלות השחר. [אגב, כדי שיהיה בעל השמועה עומד לנגדנו. ראוי לזכור כעת, שאותו צדיק היה צם בימים אלה, בחומה הלוהט של עיר בגדאד, ארבע פעמים, בערב ראש חודש מנחם אב, ביום ה' יומא דהילולא של האר"י הקדוש, ביום ז' יום פטירת אמו ע"ה ובתשעה באב]. וכך שאל ה'ריש גלותא דבבל', למה באמת גדלה בכייה זו עד כדי כלות הנפש, יותר מן הראשונה? אז היתה שעת הכושר לטכס עצה איך להיחלץ מן המצב ההוא.
והוא מבאר זאת בצורה מדהימה מאד מאד. ר' ישראל! לומר פירוש כזה בהשגות כאלה, יכול רק ענק שבענקים. ה"בן איש חי" מלמד כאן, שלא היתה הבכייה אז על מצבם הירוד, על סחר הנפשות של בני ציון היקרים, אלא על דבר אחר לגמרי... על הפגיעה בכבוד הזולת והבושה שאולי נגרמה בפליטת פה במשך הלילה, כשלא ידעו במי המדובר. איך עלו על שפתיהם מלים כאלה...?
וזה לשון קדשו: "ונראה לי בסייעתא דשמיא, דהם היו חסידים גדולים, וגעו בבכיה גדולה, כי זה נצטער על אשר קרא על אחותו בלילה שם שפחה וזו נצטערה על אשר קראה על אחיה שם עבד, ואע"פ שהיה בשגגה, חשו פן פגעו בכבוד אבותם ובכבוד הכהונה, והיה קשה עליהם דבר זה מאד, ובעבורו געו בבכיה גדולה וחזקה עד שיצאה נשמתם, וכל זה הוא מִתּוֹקֶף החסידות שלהם...".
*
אהובי! קרא נא את הדברים שוב ושוב ותראה מה זה רגש יהודי טהור ושורשי, מה זאת נשמת ישראל וקדושת הכהונה. הוי! תוקף החסידות, תוקף ערך ישראל וקדושת כהונה, כבשן אש בוער בלב זרעו של אהרן... ר' ישראל! עמוד והתבונן איזה כח אלקי טמון בבני עמנו. יש ה' בקרבנו!
געוואלד! הם היו נתונים בצרה ובשביה, בתהום הרֶשע, על עברי פי פחת. חורבן והרס מזעזעים עולם ומלואו, לשונות אש לוחכות, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וכשנצנץ עמוד השחר, פרץ מתוכם בכי עז כל כך, פי כמה מאשר באפילת הלילה. ולא על מצבם הם הצטערו אז, לא על הסבל והעינוי הסובב אותם, לא על "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" שלהם, אלא על ספק גרם-כאב ובושה לאחרים.
הם התעלמו ממצבם כליל. הם לא יכלו לסלוח לעצמם, אולי זלזלו וגרמו פגיעה בכבוד הזולת, המשפחה והכהונה. ומבכי זה כבר לא התאוששו אצילי בני ישראל, ילדי הכהן הגדול, עד שעלתה נשמתם הקדושה השמימה... הבכי הנורא שבר אל לבם הטהור, ויחד עמו את לב ירמיהו הנביא, שחזה זאת בזמנו וקרא עליהם 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים...'
שם בערימת העפר והאפר, האיר זיק הכהונה במלא זהרו. שם בצל החרב והשמד נתגלתה הנקודה הפנימית של אהרן קדוש ה'. אז בעמוד השחר, נתגלה הכח היהודי הנצחי ורמז שעוד יעלה ויזרח השחר, על עָם שגידל כוחות כאלה... הוי זרעו של אהרן! זרעו של אהרן...
*
בונה ירושלים ה'. הבנין נמשך כל ימי הגלות... נחזור נא שוב אל מידותיו של רבי עקיבא. רחל בת כלבא שבוע היתה מבנות ירושלים בשעת חורבן בית המקדש. אביה היה מעשירי ירושלים בעיר הנצורה שהיה בידו להחזיק את העיר ברכושו. היא חזתה את החורבן במו עיניה בתוך העיר. סיבת חורבן הבית השני היתה בגלל חטאים שבין אדם לחבירו. ולכן אחזה כעת לאחר החורבן את אַמַת הבנין בידה...
היא רצתה להניח אבן ונדבך לבנין העתיד, מתוך יצירת מנהיג גדול בישראל שיגדל בתורה על יסוד מידות טהורות כבדולח, "צנוע ומעלי" וכך מסרה נפשה והעניקה לעם את רבי עקיבא, גדול הדור ומחזק העם שתורתו התכוננה על יסוד מידותיו...
*
אשר בנו שתֵּיהם את בית ישראל... אולי ניתן להיאמר, שרחל אשת רבי עקיבא ביקשה להחזיר כעת את בנין המקדש, בזכות המידות הטובות. בזכות טוהר מעשיו של רבי עקיבא, קיום "ואהבת לרעך כמוך" שלו וכמובן גם בזכות הקרבתה עצמה בכל צורה של וויתור והתמסרות, למען עם ישראל ותורתו.
וכבר הזכרתי פעם מעין זה, שיתכן שזהו פשר המתנה שהעניק לה רבי עקיבא תכשיט של זהב שעליו מצויירת עיר ירושלים [נדרים נ. ושבת נ"ט.]. "עיר של זהב" היה בשעתו תכשיט נדיר מאד בערכו וביופיו.
איך מבינים זאת? הרי אשת רבי עקיבא היתה סמל התמסרות והקרבה לתורה, היא וויתרה על הכל, על הכל ממש... ומה היה התגמול לזה בבוא הימים? תכשיט של זהב שמתגנדרים בו אילי הזהב? "שלי ושלכם שלה" משלמים בתכשיט יקר שמאז לא נחשב בעיניה כלל? הלא "מטבע שנפסלה" היא אצלה...
אמנם יתכן שהתנא הקדוש רצה להביע בזה נקודת אור מהשקפת עולמו, מִתקוות חייו, מנוגה עתיד העם. הוא ביקש לרמז לה בתכשיט שזה שעליו היה מצויירת ירושלים בתפארתה, את מגמת חייה. לבנות את ירושלים מחדש... תכשיט זה לא נועד להתקשט בו ברבים, אלא להצניע אותו אי שם לפני ולפנים בבית, הבית הגדול שמגמת דרכו היה: בנין ירושלים בתפארתה, בגדלות בתורה במידה עילאית, על יסוד מידות הזהב...
*
ואמנם רבי עקיבא שחי בתקופת החורבן, הוא הוא שהציב את עמוד הברזל של "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". הוא שאף בכל לבו ונפשו להגביר ענין זה בישראל, לעומת הסיבה שהחריבה את המקדש. ואמנם כן יהיה שייך לבטל את הגלות ולכונן את גאולת ישראל.
צא ולמד מה פעל רבי עקיבא למען תינוק אחד מישראל... כך מלמדים אותנו חז"ל במסכת כלה רבתי וגם בספר מנורת המאור [נר א' כלל א' ח"ב] בשם התנחומא. רבי עקיבא נדד פעם מעיר לעיר כדי להציל נפש תינוק אחד ברוחניות, ממשפחה ירודה ושקועה בחטא מאד מאד. הוא קבע מקום בעיר זו והכניס את התינוק לבריתו של אברהם אבינו. כשגדל הילד ניסה ללמדו 'אלף בית' ולא הצליח בזה כלום. רבי עקיבא ישב אז בתענית ארבעים יום שייפתח לב הנער...
לאחר שהתענה רבי עקיבא ארבעים יום, "יצאה בת קול ואמרה: "על זה אתה מתענה? אמר [רבי עקיבא]: הן!!!". הוא לא זז מהחלטתו. הוא יציל את הילד ביהדותו ויהי מה.
געוואלד! בת קול שואלת את רבי עקיבא: "על זה אתה מתענה? על בנם של משפחת עוול ורֶשע? על המשך דור של בעלי עבירה? מסתבר שענין ה'בת קול' היה נסיון, לראות אם יחזיק רבי עקיבא בדרכו. ואכן, תשובת רבי עקיבא היתה ברורה כשמש ועזה כקרניה: "הן!!! כן! אני מתענה עליו!! כן, אני מתענה על ילד יהודי ואני רוצה להציל את עתידו. כן! על התינוק הזה אני מתענה ומתחנן שייפתח לבו האטום, ויכנס לתורה ולתעודה. נקודה יהודית יש בו ואינני מסוגל לוותר עליה ... הן! הן! הן!
*
בתקופה הזאת שזכרון החורבן והגלות עומד לנגד העינים, צריך להתחזק כמו כן באמונת הגאולה העתידה ותקוותה. בקשר לזה הנני לספר לך, סיפור מפעים סביב ניגון ריקוד ידוע שהתפרסם לאחרונה, על המלים "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
יהודים בהמוניהם שרים זאת כיום בזמני שמחה ורוקדים לצליליו. המנגינה הזאת עוטפת כעין סגירת מעגל של שמונים שנה... ולפעמים, במעמד אלפי ישראל וראשיהם, בשעת אירוע של כבוד התורה, נראה הפסוק הזה מתנוסס ברום מול עם ועדה באותיות ענק... יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. וכל זה לעורר את הלב, שפעם עוד יוחזר הכל, לרבות בית מקדשינו ותפארתינו, כשיבוא לציון גואל בב"א...
כבר סיפרתי את המעשה הזה, כמה וכמה פעמים בחוגים שונים, לרבות בישיבה ליטאית בערוב היום של תשעה באב. ובכל מקום הדליק את הלבבות, אותו הניגון והרקע שלו...
*
מקודם אנסה לשרטט את הרקע בו נולד הענין. ימים בלתי נשכחים היו אלה בשלהי חודש סיון תשפ"א. שהיתי אז בצוותא חדא כמה ימים בעיירה קארֶסטיר ושוב בנסיעה לפולין, עם קבוצה גדולה של בחורים שנתייתמו ר"ל. צעירים מגיל ארבע עשרה ומעלה היו שם. מהם ללא אב ומהם ללא אם. לא יאומן כי יסופר שבדור הזה נמצאים גילויי גבורה עצומים כאלה אצל צעירי עמנו, המלאים אמונה ודבקות בחי העולמים.
סעודות השבת היו מרוממות לאין שיעור. אנשים מן החוץ שהיו שם והביטו, לא האמינו למראה עיניהם שזו היתה קבוצה של יתומים. השמחה העילאית במשך שעות הגיעה לפסגות.
ביום ש"ק אחרי קידוש, הבחנתי בבחור אחד שהיו פניו נפולות. כשנכנסתי לשיחה עמו, נודע לי מה מעיק עליו. בקבוקי הסודה שהונחו על השולחן, היו עליהם תמונות בלתי ראויות. על זה מצטער בחור יתום בזמננו...
*
ביום ב' בערב הגענו לעיר קראקא. שם התפללנו בבית העלמין הידוע של הרמ"א ושאר גדולי אומתנו. משם הייתי אמור לנסוע לנמל התעופה. בני הקבוצה אמנם נשארו בקראקא על מנת לנסוע ביום המחרת לעיירה גור. התכנית היתה ללמוד סדר בבית מקדש המעט, שבנה ה"שפת אמת". מקום שפעם שקקו בו חיי תורה וחסידות ברום המעלה.
*
ואז בקראקא בשעת סעודת הערב בלילה ההוא, לפני שעמדתי לנסוע ולהיפרד מהם, ביקשו ממני לומר כמה מלים. אספתי את שארית כוחותי [אחרי ימים ולילות עמוסים] ונעמדתי לפני אותו ציבור קדוש, על כסא באחד החדרים בבית המדרש "ר' אייזיק ר' יעקל'ש" הידוע.
הזכרתי אז את הגמרא בכתובות י"ז: על האמורא אביי שקרא פעם לתלמידו רב פפא, בגלל שלא היה בקי במנהג מסוים: "יתמא". [יתום (ממנהג הנוהג- רש"י)]. הפלא הוא אמנם, שדווקא האמורא אביי היה כידוע, יתום מאב ואם כשנולד, ולא תלמידו רב פפא. ולמה איפוא פנה אל תלמידו בכינוי הזה...?
אלא יתכן שכך יוצא מקריאת אביי: "במציאות ומתולדה, אני אמנם יתום. ומאידך, הנני נמשך בכל עוז אחרי מסורת אבותי וכל מנהגיהם ללא שינוי ושכחה כל שהיא. ברם אם אצלך, תלמידי, אין הדבר כן, הרי מבחינה זאת הנך יתום יותר ממני...
וכך אמרתי אז לבחורים האלה: "לפי הנהגתכם המופלאה, לפי אחיזכתכם במעשי אבות ומסורתם בחיבה וזהירות וללא זיז ושינוי; הרי מי שאינם בדרגה שלכם , יתומים הם יותר מכם, למרות שיש להם הורים. אין הדור יתום, אם אתם שרויים בתוכו...
*
ואז המשכתי בסיפור לכבודם של הבחורים יקרי הנפש, דברים שהיו גנוזים אצלי מאז. לא עלתה על דעתי מה שעתיד היה לצאת מזה...
"בטורונטו היה גר יהודי תלמיד חכם וחסיד, שהיה 'שם דבר' עוד בפולין ושמו ר' פינחס פיינשטט ז"ל. הנני מזכירו תכופות מפני שהיה מורה דרכי במשך שנים רבות. ביום מן הימים בעת רצון הואיל לספר לי דבר שהיה מונח על לוח לבבו.
זה היה בשנת תרצ"ט. בשמחת תורה האחרון לפני פרוץ המלחמה. הוא הסתופף אז בצל ה"אמרי אמת" זי"ע מאז לפני ראש השנה. בשעת אמירת "אתה הראת" [בליל שמע"צ] כשהזדמן לו לעמוד בסמוך לרבי, נדמה לו שה'אמרי אמת' השמיט בכוונה פסוק אחד מסדר אתה הראת: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". בכל זאת לא היה בטוח בדבר.
במשך שנות החורבן אחרי זה חשב על זה מפעם לפעם. הדבר, אם אכן קרה, נתפרש לו כך. הרבי ז"ל חזה את התקופה האיומה המתרחשת. אולי השמיט הרבי פסוק זה, מפני שהמלים "ישמח ה' במעשיו" בצורה של שמחה כזאת, אינן תואמות את החורבן הנורא מכל נורא...
ובכל זאת, מכיון שלא נתאשר לו הדבר לר' פינחס, חשב שאולי בכל זאת טעה בכך, אולי לא שמע כראוי. הרי דבר זה לא היה ידוע בין החסידים כלל ועיקר.
*
כארבעים שנה חלפו מאז. ר' פינחס בהיותו בירושלים, נפגש עם יהודי חסיד גור בגילו, כשנסעו יחד ברכב להר הזיתים למערת כ"ק ה"בית ישראל זי"ע. הם התוודעו איש אל רעהו ושוחחו ביניהם. התברר אז שהיהודי השני גם היה בגור באותו שמחת תורה. כששאל אותו ר' פינחס אם הבחין אז במשהו חריג, אמר לו הלה מיד: כן הבחנתי, שהרבי זכרונו לברכה השמיט פסוק של "ישמח ה' במעשיו". ואז קבע ר' פינחס ששמע נכונה. על פי שנים עדים יקום דבר...".
*
ואז פניתי אל הבחורים בפנייה נרגשת, להחזיר את הפסוק למעון קדשו המקורי... "בחורים יקרים! אתם נוסעים מחר לאותו בית המדרש הגדול. מאז כבר עברו שמונים שנה. קמו דורות חדשים נאמנים לה' ולתורתו. נבנו ישיבות ומוסדות תורה וחסידות ובתוכם נטעי חמד כמותכם המוסיפים שמחה במרום".
"אנא! טייערע בחורים! הֱיו נא אתם השליחים המתאימים כעת, להחזיר עטרה ליושנה. לכם גבורי רוח, נאה ויאה למלאות שליחות נשגבה זו. כבר בא מועד להשיב אבידה למקומה ולקרוא בעוז במקום ההוא דווקא: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" . כבר הגיע הזמן לחזור ולהשלים במקום הקדוש ההוא, את הפסוק שהושמט מחמת החורבן, על ידיכם, בוני מקדש. מפיכם, צאצאים נאמנים לחסידים ואנשי מעשה שינקו את תמצית חייהם מבית המדרש ההוא!!!".
כשסיימתי, ירדתי מן הכסא. ופניתי אז אל בחור נעלה שעמד שם. בקשתי ממנו שידאג שיתאימו לפסוק הזה, ניגון של ריקוד. ואמנם כן, מנגן נפלא שהצטרף בשעתו אל הקבוצה התאים בכשרון, צלילי ניגון סוחף למלים האלה. "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
כשחזרתי לטורונטו, נודע לי לתדהמתי מה שאירע ביום המחרת בבית המדרש בגור. הבחורים למדו שיעור בגמרא בשינון ושקידה. גם סיום מסכתא נערך שם. ואחר כך נעמד לו נינו של ה'אמרי אמת' שהאיר את המסע כולו בנוכחותו והשראתו. והוא שהחזיר את האבידה לבית המדרש הקדוש, ירושת אבותיו. בקול רם ונרגש אמר זאת ובניגון של שמחת תורה! "י-ה-י כ-ב-ו-ד ה' ל-ע-ו-ל-ם י-ש-מ-ח ה' ב-מ-ע-ש-י-ו". והדבר נגע ללבבות הנוכחים מאד.
פתאום קפצו ויצאו כל הבחורים במחול, בריקוד נלהב ביותר, לצלילי ניגון שהוכן בשעתו. שעה ארוכה רקדו כולם ללא הרף את ריקוד השבת האבידה. ישמח ה' במעשיו... ומשם ואילך מתגברים הצלילים בחִיות ובשמחה, בהצהרת המלים האלה מפי אלפי ישראל...
*
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חודש!
ונבנתה עיר על תִּלה
על ידי אמוני עם סגולה
שאינם מפסיקים מלהוסיף על הבנין...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 488.docx
- (43.16 KiB) הורד 143 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הַתַּגְלִית...
נקודות פנימיות בצום החמישי,
סיפור חייו של יהודי מיוחד...
לר' ישראל יקירי שליט"א
מי יערוך ערכה של נשמה יהודית...? על התגלית המופלאה דלהלן, הודיע לי יום אחד בני ר' דוד הי"ו: "יש לי מַכר בעיר" אמר. "יהודי יקר שיש לו מבט ייחודי מאד על יום תשעה באב. לבי אומר לי שזה יעניין אותך".
לא מזמן הזמנתי את האיש לביתי. זה היה בשבעה עשר בתמוז. מולי בחדר הספרים, ישב יהודי חביב בשם ר' שמאי, כבן ארבעים, שופע חיים וטוּב לב. פניו היו מוּכָּרות לי. מדי פעם ראיתי אותו באחד מבתי המדרש בעיר. יהודי מן השורה, בעל משפחה יראת ה'. הוא לומד ומתפלל, עמל למחייתו, מעורב עם הבריות במאור פנים ויישוב הדעת.
בהתנהגותו ובהליכותיו, לא נראה עליו שום דבר בלתי רגיל. לא מזמן נודע לי שבשש בבוקר הוא משתתף בשיעור דף היומי. באורח צנוע, הוא בעל חסד נפלא בגופו ובממונו. ועם זאת מחזק יהודים שבורי לב בתבונה. ואף מחנך חתנים בדרכי החיים והמוסר.
*
ודווקא משום כך, הפתיע אותי כעת עוד יותר. המֶסר שלו בתמצית היה: "עד כמה שיישמע הדבר מוזר. יום תשעה באב הוא בשבילי, היום הכי המיוחד בשנה... אני צם בו, יושב על הרצפה מאזין לקריאת איכה, אומר קינות ומתאבל על החורבן עם כולם ובכל זאת - - -".
"אני יושב ומצפה ליום זה שפתח לפני את כל השערים. יום תשעה באב מהווה אצלי פתח לכל זמן ומועד, לרבות שמחת תורה ופורים. אז ביום ההוא נפתח לי שער ליהדות כולה. בשבילי זהו יום התעוררות כבירה, יום ההתקשרות שלי לכל היקר והקדוש לנו. ומה עוד בליל תשעה באב. זה קשור בפנימיות נפשי, זוהי אבן היסוד שלי, חלק בלתי נפרד ממגילת חיי...".
"האיש דיבר בכֵּנות, בטבעיות ובמלוא הרצינות. הוא אמר את הדברים מתוך שכנוע, ללא כל היסוס. השתוממתי מדבריו עד מאד. התבוננתי בו ובצורת הבעתו. בתמימות ובפשטות דיבר ובלהט נפשי, ללא התבלטות כלל".
ואדרבה, ידידי התנצל ואמר. "אדם פשוט אני והבָנתי פשוטה. אינני עמקן ברעיונות ובנושאי מחשבה. באמת אינני מבין למה הזמין אותי כבודו לכאן. אני מכיר בעיר אנשים בעלי מעלה שיכולים למסור דברים נעלים ומרוממים הרבה יותר ממני. אינני מבין מה בדיוק מה שחידשתי לך כאן. ממה שאתה מתפעל...".
"לא! ידידי היקר" אמרתי. "סלח לי שאני חולק על דבריך בזה. אינך 'פשוט' כל עיקר. כולך אומר חידוש. הנני מבחין היטב בכֵּנות בדבריך, דברים היוצאים מן הלב.
עכשיו אני מבקש להבין אותך דווקא, להאזין ולהתרכז על דבריך המדהימים... ר' שמאי! הרבה ראיתי ושמעתי בכל תחנות חיי, בשלוש יבשות. הוקסמתי מעולמם של זקנים. קלטתי דברים מיהודים, מכל הגוונים. כל יהודי נחשב כאות בתורה, ושייך ללמוד ממנו משהו".
"אלא לעומת דבריך כיום, אני נאלם דומייה... אף פעם לא אמר לי יהודי שהוא מצפה ליום תשעה באב. הרי יום זה הוא מלא צער וכאב. יגון ואבל עוטף אז את תפוצות ישראל, זה דורות על דורות. ומה עוד בליל תשעה באב, כשהפרוכת מוסטת הצדה בצורה קורעת לב; כשיהודים יושבים על הארץ באפילה, אפופי רוח "איכה", שקועים במרירות החורבן והגלות ולבם עליהם דַווי...".
"ברם, אני רואה שאצלך שונה הדבר לגמרי. אני מופתע לשמוע איך שיום זה מדליק את נשמתך, את פנימיותך, את יהדותך. אבקשך מאד שתגלה לי איך הגעת לתחושות כאלה. אנא סַפר לי את קורות חייך. אני רוצה להבין אותך היטב...".
*
ור' שמאי נענה לי ברצון. הוא פתח אז את לבבו בתום וגולל לפָני את קורות חייו. "נולדתי בעיר בראנטפורד במדינת אונטריו. עיר קטנה יחסית ומספר היהודים בה מעטים. המוֹצָא של אבי הוא מפולין מעיר אוז'רוב. ברם במשך הדורות בקנדה לא נשמר' לדאבון הלב, אורח החיים היהודי. הורי כבר לא היו שומרי תורה ומצוות. בראש השנה ויום כיפור הלכנו לבית הכנסת ותו לא. אירועי יהדות בעיר היו זעומים בכלל. חגיגת בר מצוה היתה לי בנוסח המקומי, כולל הנחת תפילין לבוקר אחד, ובזה נגמר הענין. לא ידעתי על דת ישראל כמעט כלום. אפילו את צורת האותיות בלשון הקודש לא הכרתי.
ההורים שלי השתייכו למעמד הבֵּינוני. לאבי היה מפעל של חלקי חילוף למכוניות והרויח את לחמו בעמל. ועם זאת היה נדיב לב מאד. תמיד היה נותן ומתחסד לאחרים בעין טובה וכמובן גם לנו הילדים. וגם זאת ראוי לציון, מעניין שהֵלך הרוח המופקר ברחוב היה שנוא עליהם, והם השתדלו להרחיק זאת מן הילדים. הם הסבירו להם את הגנאי שבאורח חיים זה. גם זה נדיר למצוא היום בחוגים כאלה. ברור שזה השפיע על חינוכי".
*
"כשנהייתי בן שבע עשרה. התחשק לי לצאת מחיי הצמצום בעיירתי. רציתי להכיר את העולם. היתה לי תכנית להפליג מעבר לים, יחד עם חבר יהודי בן גילי. לקראת תקופת הקיץ תשנ"ז, ביקשתי אז מהורי, להרשות לי לנסוע עם אותו החבר לארץ ישראל, שם אוכל לפגוש בני נוער יהודים. תכנית זו דווקא מצאה חן בעיניהם. חיינו בחברת גויים וכנראה שהם פחדו מן העתיד.
בביתינו נערכה אז פגישה בין ההורים שלי ושל חבירי, ביחד עמנו הצעירים. רצינו להתעניין בתכניות המסע שלפנינו. על השולחן היו מונח אוסף מגוון של חוברות ופרסומות שונות, חברות תיירות וארגוני נוער שערכו נסיעות מיוחדות לבני הגיל הזה.
נפלאים הן דרכי ההשגחה. אחיו הגדול של החבר שלי, בחור חוזר בתשובה הגניב בלא יודעים לתוך אוסף הפרסומות ההוא: חוברת של תנועת נוער דתית . [יהודי זה גר כיום בטורונטו, והנני מכירו היטב. תלמיד חכם יקר וצנוע, שתורתו אומנותו].
למעשה היתה החוברת ההיא, המושכת ביותר. הם ערכו ואיירו אותה בטוב טעם, בתמונות מרהיבות מנוף הארץ ובהגשת תכניות מענייניות וטיולים מקסימיים. כולנו החלטנו אז שהמסע אתם יהיה המובחר ביותר... בחפץ לב ובעין יפה כדרכו, הקציב אבא את הסכום הדרוש לכל הכרוך לנסיעה זאת".
*
"בני הנוער שהצטרפו, כשמונים במספר, היה להם רקע דומה לשלנו. על הצוות נמנו מדריכים בעלי נפש ובעלי נסיון של קירוב רחוקים. הם פעלו במסירות רבה ומתוך הבנה, סבלנות, דרכי נועם ואחווה יהודית טבעית. הגענו לארץ ישראל ונסענו לאורכה ולרוחבה. בזהירות, בצעד אחרי צעד, הראו לנו המדריכים את היופי שבדת ישראל, שכמעט לא היה לנו מושג עליה...".
*
"גוּלת הכותרת היתה בליל תשעה באב... כל הקבוצה התאספה בירושלים על גבעה אחת שמשם נשקפה העיר העתיקה ואורותיה. כולנו, שמונים איש ישבנו על הארץ. זה היה מראה מרשים ומרגש ביותר. למרות חוסר ידיעתנו במורשת שלנו, הרגשנו שם אוירה מיוחדת מאד. ידענו שביום זה חרב בית המקדש וכל עם ישראל לכל פזורותיו מתאבלים על החורבן ועל הגלות. ואנחנו המשקיפים על פני עיר הקודש שלנו, נהיינו חלק בלתי נפרד מהם...
ואז קרה הדבר. אחד מהצוות שליווה אותנו בשם הרב קניגסברג, אדם נפלא, אמריקאי במקורו, נעמד לדַבר לפנינו. נאום כובש כזה לא שמעתי אף פעם. יהודי זה שהיה מלא אהבת תורה ואהבת ישראל, גילה לנו אז את אור היהדות, דווקא בתוך חושך החורבן...
הוא דיבר אל כולנו ברגש רב ובקירבת הלב, באמונה לוהטת וטבעית. הוא תיאר להפליא את ירושלים בבניינה ובחורבנה; הוא הסביר את משמעותו של בית המקדש בשבילנו, כמקום השראת השכינה; ומאידך את הצער האיום כשעלה בלהבות. למרות שלא הכרנו את היהדות כמעט, בכל זאת זז משהו בקירבנו. חשנו שמדובר כאן על משהו עוצמתי מאד.
ישבנו על הגבעה, נפעמים, מול המקום שכל זה קרה שם. אז בלילה הירושלמי זרוע הכוכבים, השרוי בשקט עמוק, העטוף בצעיף יגונה של "איכה". הנה מראה עיר הקודש מלא נצח והוד, אליו מתחבר כל העם היהודי מקצה העולם עד קצהו. כל זה החדיר בנו השראה לא רגילה. ומעל הכל כמובן, דברי הרב כובשי הלבבות, כל זה פעל את שלו לעורר בי את הנימים הרדומים, הקפואים. הרגשתי איך שחומת האבן שבתוכי נשברת ומתפוררת, מול חומות ירושלים...".
*
"דבריו ממש נגעו ללב. הוא דיבר על ועל גלות ישראל ועם זאת הוסיף והזכיר גם את הצער הפרטי של כל אחד מאתנו, מתוך השתתפות. במשך הימים שהיינו ביחד, נודע לו משיחותינו עמו, על נקודות כאב שונות בחיינו ובחיי משפחותינו. אבידות, פילוגים, בעיות, קשיים ולבטים. והוא רמז על כך בעדינות. "על כל אחד ואחד מעיק משהו. ולבד מזה, העם כולו שרוי כעת בצער ומשותף בו. כולנו יושבים על הארץ מתוך אבל וכולנו מצפים לישועה כללית ופרטית".
הרב המשיך מתוך השתתפות בצער: "ודווקא משם בוקעת אלומת אור מיוחדת. העובדה שהצער מאחד אותנו, המציאות שהכאב עובר מלב ללב; ולא זו בלבד אלא שאבינו שבשמים, כביכול, מצטער אתנו. הצער מקיף שמים וארץ ומזה גופא נוצר מקור נוחם וחיזוק. זה מוכיח לנו שיש כאן קשר חזק מאד, בינינו לבין עצמנו ובעיקר עם מה שלמעלה ממנו.... יום זה עד כמה שהוא שחור במראהו, הוא יום התקשרות והתעוררות הנשמה מעלפונה. הוא ניסה להמחיש לפנינו את המושג של "עמו אנכי בצרה", במלים פשוטות, נוגעות ללב.
*
"התחושות התגברו כשהמשיך הרב לתאר בעוצמה ובצבעים חיים, את הסיפור קורע הלב, על מפתחות בית המקדש בשעת החורבן. הוא סיפר בלהט גובר על קבוצות של כהנים צעירים, שעלו על גג בית המקדש הבוער ואמרו: רבונו של עולם! לא זכינו להיות גזברים נאמנים למקדש שלך ואנו מחזירים לך את המפתחות... פרחי הכהונה זרקו אז את המפתחות כלפי מעלה וקידשו את השם. ואז בשעה הנוראה ההיא, נראתה כעין יד מן השמים שלקחה את המפתחות ונעלמה אתם אל מרחבי רקיע.". [תענית כ"ט.] אני שהגעתי ממקום שממה רוחנית, מעולם לא שמעתי על מושגים עוצמתיים כאלה..."
*
"סיפור המפתחות חדר אל עומק הנשמה. מתוך דבריו של הרב שיצאו מלבו בתכלית האמונה, נדמה היה לי שאני רואה את בית המקדש עולה בלהבות ואת הכהנים הצעירים, אולי בגילנו, עולים על גג ההיכל. את עוצמת אמונתם בבורא העולם ובשליחות חייהם. הם לא הסתכלו על המפתחות האלה כעל כלי מתכת, שכבר אין בהם חפץ ותועלת, כששוב לא נשאר מה לפתוח. אלא ראו בהם פקדון אלוקי שצריך להחזיר אותם מתוך הצדקת הדין.
מבחינה מסויימת היוו מפתחות עילאיות אלה, גם מפתח לסגור לבי הנידח. ה"יד" העליונה ההיא גילתה לי את דרכי ההתקשרות בין ישראל לאביהם שבשמים ואני נמשכתי אחריהן. המצב היה אמנם נורא ואיום. הרס וחורבן הרג ואבדן, שלטו אז בכל פנה. ובכל זאת הופיעה היד ממרום. הקשר לא נותק בכלל. אדרבה היד הזאת רמזה לעם ישראל הנכאב והנכאה: יבוא יום ותקבלו את המפתחות בחזרה. מי שלקח אותם עתיד להחזירם בבוא היום... ובזה הסביר הרב את נצח ישראל, העם הנבחר המקושר במלכו ואלקיו בכל מצב".
*
"ישבנו על הארץ נרגשים מאד. שוב עברנו מפיסגה לפיסגה. הרב קניגסברג המשיך כעת בסיפור השני, סיפורו הידוע של רבי עקיבא, שבשבילנו פתח שער נוסף להיבטים יהודים מלאי אור האמונה ותקוות העתיד.
בשעה שחבריו התנאים געו בבכייה למראה הצלחת רומי בזמן שבית מקדשינו שרוף באש; בשעה שהתאבלו על שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, כבר חזה רבי עקיבא את שפע הטוב העתיד לצמוח מכל זה. הוא הרחיק את מבטו אל קיום הבטחת הנביאים בגאולה העתידה...
השועל שיצא מן המקום הכי מקודש לנו, סימל את כל תוקפו של חורבן ושממה. ועם כל זאת התקשר רבי עקיבא אל בעל הישועות ובעל הנחמות. ושם ראה את הנולד...
אין לי מושג כמה זמן דיבר הרב. אני רחפתי בעולם אחר. חז"ל אומרים שמשיח נולד בתשעה באב. ביום זה גם חל יום הולדת הרוחני שלי, הגאולה הפרטית. אז השתחררתי מכבלי הנכריות, הבַּערות, והריחוק...".
*
שמאי המשיך בתום וגילוי לב: "לזה התכוונתי. מתוך כל מה שחוויתי אז, אני יושב ומצפה ליום זה שפתח לי את כל השערים. יום תשעה באב מהווה אצלי שער ליהדות כולה, כולל כל שבת ומועד. בשבילי הוא יום 'תידלוק והתנעה' מחדש. בשבילי זה יום גילוי רוחני על הקשר המופלא בינינו לבין אלקים, שמעולם לא נותק חלילה. יום של פתיחת הלב מקפאונו".
ואמנם כן, משנה לשנה הנני מצפה ליום זה המעורר את כל יישותי, כאז לפני כ"ה שנים בירושלים על הגבעה... כמובן, שאני נוהג כמו כולם כהלכה, סופג ומפנים את הצער היהודי ולמעלה מזה, צער השכינה. כמובן שאינני 'חוגג' בו ומביע רגשי שמחה. זה יגיע רק בעתיד, כשיבוא הגואל במהרה. אני מתכוון, לרגש התלהבות שנולד בי אז וחוזר וניעור ביום מיוחד זה. אז חלה בי שוב התעוררות פנימית כבירה של אמונה בהקב"ה, כשנאחזים באור הנסתר שבתוך החושך. כמה משמועותית היא אותה היד הנעלמה, פיסת יד שירדה לקבל את המפתחות, ברמז שעוד תחזירם לידינו בבוא המועד... ".
"חזרתי הביתה והתקדמתי ביהדותי. כעבור שנה חזרתי לירושלים ובהמשך לשנות לימודי, זכיתי לבנות בית נאמן עם תלמידת "בית יעקב". וב"ה ילדינו לומדים בישיבות ובבתי חינוך תורניים..."
"כיום שהנני מתגורר במדינה רחוקה מעבר לים; חלום חיי הוא בכל עת מצוא: לנסוע לארץ הקודש ולו אף ליום אחד, להגיע אל הכותל המערבי לתפילה והתקשרות. ושוב להתיישב על ספסל מרחוק ולהסתכל על אחים מכל רחבי העולם, איך שמתאחדים כולם בתפילה, אף כשהם שרויים במצוקה חלילה. שם במיוחד, מתאחדים שמים וארץ בקשר עליון, בל ינותק..."
"חזרתי למקור, משום שנמשכתי אחרי אור האמת בליל האפילה, מול חומות ירושלים. מפני שהבקיע בי דווקא ליל תשעה באב מעיין של רצון, של חשק לחיים חדשים ומרוממים.
מתחת לגל אפר החורבן להטה הגחלת הלוחשת, שהחזירה אותי לחיק היהדות; מכוחם של פרחי כהונה נושאי מפתחות ההיכל, ומכוחו של רבי עקיבא שהתחזק באור העתיד"...
*
ידידי היקר הלך לדרכו. בלב נסער לוויתי אותו החוצה. הודיתי לו מאד על שהכניס אותי ל'חדרי בראשית' שלו. ואז שקעתי במחשבות שהתחילו לזרום מכוחו של יהודי יקר זה. חשבתי על ה'גלים' שעוררו דבריו, אף במה שנוגע לכולנו. על העולמות שגילו לנו קדמונינו ז"ל במסתרי הצום החמישי, על הקירוב שבתוך הריחוק, על רגעי ההתקשרות דווקא בשעת חורבן בית המקדש, על "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" במשל המלך שבהיותו חוץ לארמונו. והנמשל: "הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם". [עבודת ישראל פ' מסעי].
מבלי משים נגע ר' שמאי בנקודות עמוקות. רובדים מיוחדים בעיצומו של יום מיוחד זה, למרות שחרוריתו ואולי דווקא מפני זה. הוא התרגש בשעתו מן ההתקשרות הנסתרה בין ישראל לאביהם שבשמים; מגילוי "עמו אנכי בצרה" של שכינתא בגלותא, ומתוך כך כיוון אותו מדריכו הנאמן לעֵבר "אחלצהו ואכבדהו".
והרי כך אמר הבעש"ט הקדוש על הפסוק שקוראים בתשעה באב. "... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך...! "ובקשתם משם דייקא". מִשָׁם! מעומק הגלות שאתה נמצא בו... ואכן, יהודי יקר זה מצא את מלכו ואלקיו בחורבות ירושלים, ביום המר והחשוך ביותר, ומצא! ומשם דייקא עלה ונתעלה...
*
ועל הכלל כולו יצא. הנקודה הפנימית של תשעה באב מעוררת להתחזק בעבודת ה'. הרי כך ייסד לנו המגיד מקוז'ניץ זי"ע. "ועיקר הענין להתחזק ולאמץ את לבבו בעתים הללו לבלתי יפול ברשת ההתרשלות מעבוד ה' חלילה, ואפילו בתשעה באב שהוא חושך למראה עין, הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם". [עבודת ישראל שם].
חושך למראית עין... האור הנסתר בצום החמישי נמצא מתחת האפר. הוא אורו של משיח שנולד באותו היום ואשרי מי שימצאנו, ידבק בו ויתחזק באמונתו, ביהדותו, בעבודתו, ובתקוות הגאולה... הבה נלמוד מתוך מעשה זה, איך שיושב בשמים ראה נשמת ישראל נכספת וגילה לו ניצוץ מן האור ההוא, ומתוך כך, עזב את הכל וחזר למקור מחצבתו. במידת מה זה נוגע לכולנו...
*
חוזרני כעת שוב, על דברי ה'שפת אמת' הנשגבים, שלמד עמדי מורי החסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל והסבירם בטוב טעם. על הפסוק במגילת איכה: "נהפך לאבל מחולנו" פירש ה'שפת אמת' "שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגילת איכה. כמו מגילת שיר השירים... " [דברים תרמ"ז]. הנה בא ה"שפת אמת" וגילה לנו את סוד 'המהפך' הזה, שהוא שינוי מהלכים והחלפת תפקידים בעבודת ה'. מה שעשו והשיגו פעם על ידי מחול, עושים כעת על ידי האבל...
מתוך דבריו למדנו, שאין פירושו של אבל החורבן: הרגשת צער ויגון בעלמא, ללא מוצא ותכלית. צו השעה היא ביום זה להתאבל מרה, לחשוב מה מה שאבד לנו בעוונותינו, להתגעגע למה שחסר לנו כך כך ולכאוב את כאבה של שכינתא בגלותא ולהמשיך בעבודת ה'. וזו עצמה עבודה גדולה היא שיש להתחזק ולהתרומם ממנה...
*
במקום שבעלי תשובה עומדים... רבותינו הראשונים [רבי יהודה בר יקר והאבודרהם] פירשו "על החסידים" הנזכרים בשמונה עשרה, על בעלי התשובה [וראה פמ"ג א"א או"ח רסי' קי"ח]. בדורנו בפרט, הם מקדשים שם שמים ברבים, באופן נפלא, כשחוזרים אל המקור, לפעמים מתוך קשיים עצומים. כמה הם ראויים להערכה! גיבורי רוח הם שנאבקו עם עצמם ועם סביבתם, עזבו מחמדי תבל ובאו לחסות תחת כנפי השכינה מתוך תשובה שלימה! אשרי חלקם!!! מתוך התחדשות שלהם, הם
*
אין מקרה בעולם. גם זה היה באותו צום שבעה עשר בתמוז, בו נקלט בי עולמו המחודש של יהודי. נפש יקרה שהתקרבה אל הבורא יתברך ב"ליל זה יבכיון". אחרי תפילת המנחה, דרש ברבים אחד מרבני העיר, הגאון ר' רפאל הלוי שמואלביץ שליט"א, [בן אחיו של הגר"ח זצ"ל] איש חכם לב ונקי דעת. בתוך דברי ההתעוררות, הזכיר סיפור מרגש, שמצאתי בו חוט סמוי, למה שחוויתי באותו היום.
וכך סיפר: ענק רוח חי בדורנו, גאון גדול בתורה ובמחשבת היהדות להפליא, הגאון הנודע רבי משה שפירא זצ"ל, שרבות פעל גם בקירוב רחוקים. זה היה ביום הפורים בירושלים, את היום הגדול הזה קישר הרמב"ם עם "להחיות רוח שפלים" [פ"ב מהל' מגילה הי"ז].
ציבור גדול של תלמידי חכמים ואנשים של צורה הגיעו אז להסב במחיצתו של הרב שפירא ולהתבשם ממשנתו בטעם העליון. ואז נכנס אל החדר יהודי עולה מרוסיה בשם 'חיים'. יהודי תמים בדרכיו, חולה וידוע סבל, היה חיים. הוא חזר בתשובה מתוך הקרבה עצומה. חיים נכנס בהכנעה ומצא לו מקום בפינה אחת בירכתי החדר. הוא ניסה להאזין ולקלוט דברים בצימאון, עד כמה שהיה מסוגל להבין.
*
הגאון ר' משה הבחין בו, נענה וקרא אליו ברוממות הנפש, כטוב לבו ביין, באהבת ישראל בתכלית. "חיים! כולנו מצפים לביאת הגואל. אחכה לו בכל יום שיבוא. ודע לך חיים, כשיבוא המלך המשיח, יעברו דרכו כולם, כולם... והוא ישאל לכל אחד לשמו ולמעשיו. "מה פעלת בחייך?"
וכאן הכריז הגאון בקריאה של חיבה נרגשת. "חיים! במידת "הצנע לכת" שלך, תעמוד כדרכך בסוף השורה. אולם גם תורך יגיע. סוף סוף גם אתה תזכה ותעבור לקבל פני משיח. הוא ישאלך אז לשמך. ואז תענה: "חיים". שוב ישאול אותך למעשיך, מה פעלת בחייך?
וכאן המשיך רבי משה בדברים אדירי משמעות: "חיים! אני אגיד לך עכשיו מה לענות. אנא מסור לו לגואל הצדק את ארבע המלים האלה: א-נ-י ה-ב-א-ת-י א-ו-ת-ך ל-כ-א-ן - - - !!! את זה פעלת בחייך, חיים.
*
אם לא אעלה את ירושלים... המחשבה מרחפת אל עיר הקודש והיכליה. אני נזכר כעת ביהודי מבוגר עולה מרוסיה, שפגשתיו כמה פעמים בבית המדרש הגדול בגור. שמעתי שיום יום מאז ארבע בבוקר הוא שוקד על תלמודו בצינעא ללא הפוגה. הוא ניזון "כדי חייו" ולומד בשקיקה אי שם בירכתי בית המדרש. התבוננתי עליו לא פעם. כולו אומר הכנעה והתבטלות. ובו זמנית, עוז רוח נמצא בו ונחישות להידבק בתורה הקדושה. וכך רואה הוא עולמו בחייו, בשתיקה, בגבורה והתמדה עילאית. מי יתן והייתי יכול ללחוש כעת באזניו את ארבע המלים האלה, בכדי להגידם בבוא המועד, לעת הגאולה...
*
בלילה ההוא וגם במשך הימים שלאחריו, השקעתי את מחשבתי בכל מה שגילה לי ר' שמאי אז, מקורות חייו. למרות הכל, יום תשעה באב הוא כאמור:יום התקשרות מוסתרת. יום מיועד לחזרה את המקור והשורש, להתבוננות ולתשובה.
הרי רבינו הרמב"ם כָּלל את יום תשעה באב כשכתב: "יש שָם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב... [פ"ה מהל' תעניות ה"א].
ובכן, סיפור ההתחדשות של אותו יהודי שהתעורר לחזור בתשובה ביום תשעה באב, יועיל אף לנו "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה".
*
חזרתי לעצמי שוב בעיון, על הפרטים ועל הנקודות בתחילת דרכו של ר' שמאי, בעודו בארץ נכר ושממה. ראשית כל, ראוי להתמקד על ההשגחה הפרטית איך נמשך לבו להצטרף במסעו לארץ הקודש, דווקא אל קבוצה דתית. וכמו כן מה שפעולה "זעירה" אחת מסוגלת לפעול בעתיד. מתוך מה שהוגנבה החוברת ההיא לתוך האוסף נמשך את לבם לנסוע דווקא עם אגודת נוער דתית. וזה גרם להשתלשלות בל תשוער, ובהמשך: בית נאמן ודורות ישרים, עולם שם של טוהר אמונה, תורה וחסד. עולמו של ר' שמאי החביב...
זאת ועוד, גם זה ראוי לציון. החוברת הזאת היתה היתה עשויה במקצועיות יתירה וכך משכה את הלב בחן ובהידור. היה מי שהשקיע בזה כסף ומאמצים. וכל זה נשא פירות יקרי ערך מאד. גם זה חומר למחשבה, בכמה מישורים. המאמצים הניבו יבול 'מוסיף והולך' עד היום וגם הלאה...
*
הסיפור ההוא לא מש ממחשבתי. האיש שבחר לו את יום תשעה באב ל"יומו המיוחד", גילה לי אורות חדשים. ביום אמש חזרה אלי תמונה משחר ילדותי. ישבנו בכיתה. המלמד יהודי משרידי החורבן, הסביר לנו אז במתיקות את דברי חז"ל שהובאו בדברי רש"י [במדבר י"ג כ"ב; דברים י"א י']. ארץ מצרים היתה בשעתה המשובחת והפוריה בארצות. העיר המובחרת שלה ביופיה היתה "צוען מצרים".
ועם כל זאת, הרי עיר חברון שהיתה אדמת סלעים וטרשים ולכך הקצו אותה למקום קברים, עלתה שבע פעמים בשבחה ותפארתה על צוען מצרים. [סוטה ל"ד. וכתובות קי"ב.] אותו מלמד הביע את הדברים בהתפעלות וכך החדיר בנו, את חיבת ארץ הקודש.
כעת אחרי יותר מיובל שנים, חזרו אלי הדברים, מתוך סיפורו של ר' שמאי... הן מבחינת היופי הרוחני, מתגלה כל זאת בבהירות יתירה... מראה ירושלים מאותה הגבעה, אף בחורבנה, מסוגלת להאיר לרומם את הנפש, הרבה יותר מכל מקום אחר בעולם. מה נשגבו דברי רבי יהודה הלוי. ב"ציון הלא תשאלי שלו": "אבחר לנפשי להשתפך, במקום אשר רוח אלקים שפוכה על בחיריך" וכך קונן המשורר בקינתו אל "ציון כלילת יופי": "שנער ופתרוס [בבל ומצרים] היערכוך בגדלם? [האם ישוו לך בגדולתם?] ואם הבלם ידמו לתומיך ואוריך...?
*
והרי פנינה נפלאה בענין אבני חורבן. במגילת איכה נאמר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד... אף במלים אלה גילה האלשיך הקדוש רוח חיים של ממש... אין הכוונה כאן על האנשים, כי אם על העצים והאבנים שבדרכים. הם בעצמם היו בוכים ומתאבלים מתוך זכרון העבר. "כי יש להם קדושה ורוחניות לבכות ולהתאבל".
המקום שצעדו עליו עולי רגל בדרכם לירושלים, למרות היותו "דומם" בלבד, ניחון כעת בכוחות ביטוי מיוחדים ואף הוא מביע כעת זעקת געגועים... בדרכי ציון אף כשהן אבלות ושוממות, נשאר בהם "רוח חיים" של כיסופין לימי המקדש. עדיין מפכות בהן קדושה ורוחניות.
*
זאת ועוד. הרי ידעת, שיש שיתוף מסויים בין "עולם, שנה, נפש". כלומר המקום, הזמן ונפשות האדם, קשורים יחד. הרבה, הרבה עסקו ספרי החסידות בהדדיוּת הזאת, שיש בזה מה שיש בזה.
בברירות רואים זאת בהבדלה בין ישראל לעמים. כמו שמצאנו ב'מקום' שארץ הקודש ועיר הקודש אף בחורבנה עולים לאין ערוך על כל מקום אחר בעולם, כך מתבלט הדבר גם בזמן וגם בנפש... מתוך דברי ידידי החדש והמחודש, למדתי כעת פרק נרחב בזה.
'הזמן' משתווה ל'מקום'. כשם שחברון הסלעית, מקום הקברים, עולה פי שבע על "צוען" תפארתה של מצרים והעולם כולו; בדומה לזה, בזמן, יום תשעה באב, היום ה'סלעי' הקשה, הוא יום אבל וקברות, יום עטוף שחורים ודממת יגון. ובכל זאת עוטפת אותו רוממות נסתרה.
צום החמישי אף למראה העיר החרבה, מסוגל להעלות נפש מישראל, בן אובד ונידח, לאיגרא רמא, להכיר את בוראה, להתקשר אל האמת ואל האמונה, לראות את האור הנסתר, ללמוד לקח עמוק מן המפתחות בשעת שריפת בית המקדש.
ובהיפך הגמור, להבדיל אלף אלפים, היום הכי החגיגי אצל אומות העולם. האם יש בו קורטוב של איכות ותוכן? הרי יום אידם מוריד אותם הישר לתהום רבה! געוואלד! ": "שנער ופתרוס היערכוך בגדלם? ואם הבלם ידמו לתומיך ואוריך...? וכמובן, גם ב"נפש". הירוד שבישראל עולה על המובחרים וה'מתוקנים' שבהם, להבדיל.
*
בזכותו של ידידי ר' שמאי, התבוננתי שוב ושוב במעשה מפתחות ההיכל שזרקו פרחי כהונה כלפי מעלה, ופיסת יד העלתה אותם למרום. בבוקרו של שבת קודש נזכרתי בדברי חז"ל, [זוה"ק ח"ב ב:] שבשעה שירדו ישראל לבבל בלב נשבר מאד, ירדה השכינה כביכול עמהם. יחזקאל הנביא חזה כל זאת בנבואה. הוא חיזק ושימח במראה נורא הוד זה של "מעשה מרכבה" את רוח העם. כולם השתכנעו אז שהקב"ה וכל פמליא של מעלה נמצאים עמם בגלותם. ועל זה נאמר "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". ר' ישראל! "נפתחו השמים" נאמר. מי יודע? אולי באותם מפתחות שנזרקו כלפי מעלה מתוך אמונה וקדושת השם, אולי בהם נפתחו אז שערי שמים, לחזק את לב הגולים, בזכות פרחי הכהונה...
*
מענין לענין עולה עכשיו בלב, מפתח מסוג אחר לגמרי, פותח דלתות... בין עניני צום החמישי ראוי להזכיר זאת. בסיפור זה מבהיק אור יהודי של יחיד וציבור.
כ"ק מרן ה"לב שמחה" זי"ע ביקר פעם בניו יורק. מכיון שציבור ענק ביקש להיכנס אל הקודש פנימה, חילקו אז פתקים ממוספרים לטובת הציבור. כך לא יצטרכו לחכות הרבה בתור, אלא יוכלו לחזור אחר זמן, עם המספר בידם.
עברה שעה ונכנס אל החדר יהודי זקן, שפנה מיד לעומת דלת הרבי. הוא נשאל אז על ידי הממונה: "האם יש לך מספר?". בתמימות הפשיל היהודי את שרוולו והראה את המספר המקועקע על זרועו, מספר 'שאול התחתית' ששרד משם... על הציבור עבר זעזוע. כהרף עין חזרו כל הנוכחים לאחוריהם וביראת הכבוד פינו לו את המקום...
דווקא הזעזוע הפתאומי הזה של הציבור ריגש אותי מאד. התפעלתי איך שכולם הבינו את משמעותו של המספר האיום הזה, שזכותו לפתוח דלתות בקודש. כולם הבינו את ערכו של קרבן שנות זוועה, של חושך וצלמוות. ומאידך - שיבה אל חיי היהדות ובניינה במסירות נפש עילאית. כולם הרכינו ראש וזזו משם מתוך הכנעה.
ואמנם כן, כשהלך דודי, אחי אבא ר' שלום ז"ל, לעולמו וליווהו למנוחות; עמד אז אבי ז"ל וקרא בלחש את ה"מספר" שקיבל אחיו במחנה הריכוז. כנראה שהרגיש שזהו מפתח לפתוח שערים עליונים...
*
היום המיוחד... בתשעה באב פותחים אנו את ספר התורה הנצחית, שנשארה לנו מכל תפארתינו. אז בתוך העפר והאפר, קוראים אנו פרשת התקשרות שבין ישראל לאביהם שבשמים.. כעין מכתב הוא מאב לבן היושב בצינוק במרחקים, ומרצה את עונשו בודד וגלמוד, דואב וכואב על גורלו. והמכתב בא לעוררו מה"תוהו ובוהו" של סבלו וריחוקו. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו". "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מונחי היסוד ביהדות.
ורמז יוצא מתוך הקריאה הזאת של תשעה באב. בני! בני! לא שכחתי אותך. אני נמצא על ידך, אני מחכה לך שתשוב אלי. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... בקריאה הזאת מזכירים, את ימי הזוהר של עם ישראל בתחילת דרכו, יציאת מצרים, ניתוק גוי מקרב גוי; וקבלת התורה, קול אלקים מדבר מתוך האש...
והפרשה ממשיכה: כי קֵל רחום ה' אלקיך לא ירפך... אהובי! נעיין נא יחד בדברי רש"י הקדוש, איך שהוא מבאר לנו זאת: "לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו... לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...". מעיין הרחמים עובר כאן על כל גדותיו. איזה מלים נוסכות עוז! לא ירפך מלהחזיק בך בידיו, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...
*
והנני לחתום בשלום טובה וברכה. תחושה פנימית מאד עוברת ביהודי בעת הנחת תפילין, בתשעה באב לעת המנחה. אחרי שנמנענו מלקיים זאת בשחרית, מגיעים כעת רגעים של המתקת המרירות במקצת, של התפייסות ותנחומים חשאיים. הנה חוזרים אחרי הפסקה מעיקה, בלב ומוח אל ההתקשרות בין אדם למקום בתפילין הקדושות. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה...
יתכן שמבחינה מסויימת, ראוי לו יהודי להרגיש כעין זה, במוצאי היום, כשכבר הותר לדרוש בשלום חבירו, אחרי שנאסר לנו זאת בצום החמישי. רגעי תנחומים הם. רגעים של התקשרות בין אדם לחבירו, החביבה מאד בשמים. הרי לכך התקינו בשעתו "לשאול בשלום חבירו בשם ה'". מפני "בקש שלום ורדפהו". [ברכות נ"ד. וברש"י]. אבן טובה היא לבנין העתיד, מתוך אהבת חנם...
מסרתי זאת לשני תלמידי חכמים מאה"ק, האחד הזכיר לי את קידוש לבנה במוצאי תשעה באב שאז אומרים "שלום עליכם" איש לרעהו בשמחה. והשני ביאר לי בזה, למה התמקדו חסידים במוצאי תשעה באב, על ישיבה בצוותא בסעודה, מתוך דיבוק חברים.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה במהרה לנחמת ציון וירושלים,
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הַתַּגְלִית...
נקודות פנימיות בצום החמישי,
סיפור חייו של יהודי מיוחד...
לר' ישראל יקירי שליט"א
מי יערוך ערכה של נשמה יהודית...? על התגלית המופלאה דלהלן, הודיע לי יום אחד בני ר' דוד הי"ו: "יש לי מַכר בעיר" אמר. "יהודי יקר שיש לו מבט ייחודי מאד על יום תשעה באב. לבי אומר לי שזה יעניין אותך".
לא מזמן הזמנתי את האיש לביתי. זה היה בשבעה עשר בתמוז. מולי בחדר הספרים, ישב יהודי חביב בשם ר' שמאי, כבן ארבעים, שופע חיים וטוּב לב. פניו היו מוּכָּרות לי. מדי פעם ראיתי אותו באחד מבתי המדרש בעיר. יהודי מן השורה, בעל משפחה יראת ה'. הוא לומד ומתפלל, עמל למחייתו, מעורב עם הבריות במאור פנים ויישוב הדעת.
בהתנהגותו ובהליכותיו, לא נראה עליו שום דבר בלתי רגיל. לא מזמן נודע לי שבשש בבוקר הוא משתתף בשיעור דף היומי. באורח צנוע, הוא בעל חסד נפלא בגופו ובממונו. ועם זאת מחזק יהודים שבורי לב בתבונה. ואף מחנך חתנים בדרכי החיים והמוסר.
*
ודווקא משום כך, הפתיע אותי כעת עוד יותר. המֶסר שלו בתמצית היה: "עד כמה שיישמע הדבר מוזר. יום תשעה באב הוא בשבילי, היום הכי המיוחד בשנה... אני צם בו, יושב על הרצפה מאזין לקריאת איכה, אומר קינות ומתאבל על החורבן עם כולם ובכל זאת - - -".
"אני יושב ומצפה ליום זה שפתח לפני את כל השערים. יום תשעה באב מהווה אצלי פתח לכל זמן ומועד, לרבות שמחת תורה ופורים. אז ביום ההוא נפתח לי שער ליהדות כולה. בשבילי זהו יום התעוררות כבירה, יום ההתקשרות שלי לכל היקר והקדוש לנו. ומה עוד בליל תשעה באב. זה קשור בפנימיות נפשי, זוהי אבן היסוד שלי, חלק בלתי נפרד ממגילת חיי...".
"האיש דיבר בכֵּנות, בטבעיות ובמלוא הרצינות. הוא אמר את הדברים מתוך שכנוע, ללא כל היסוס. השתוממתי מדבריו עד מאד. התבוננתי בו ובצורת הבעתו. בתמימות ובפשטות דיבר ובלהט נפשי, ללא התבלטות כלל".
ואדרבה, ידידי התנצל ואמר. "אדם פשוט אני והבָנתי פשוטה. אינני עמקן ברעיונות ובנושאי מחשבה. באמת אינני מבין למה הזמין אותי כבודו לכאן. אני מכיר בעיר אנשים בעלי מעלה שיכולים למסור דברים נעלים ומרוממים הרבה יותר ממני. אינני מבין מה בדיוק מה שחידשתי לך כאן. ממה שאתה מתפעל...".
"לא! ידידי היקר" אמרתי. "סלח לי שאני חולק על דבריך בזה. אינך 'פשוט' כל עיקר. כולך אומר חידוש. הנני מבחין היטב בכֵּנות בדבריך, דברים היוצאים מן הלב.
עכשיו אני מבקש להבין אותך דווקא, להאזין ולהתרכז על דבריך המדהימים... ר' שמאי! הרבה ראיתי ושמעתי בכל תחנות חיי, בשלוש יבשות. הוקסמתי מעולמם של זקנים. קלטתי דברים מיהודים, מכל הגוונים. כל יהודי נחשב כאות בתורה, ושייך ללמוד ממנו משהו".
"אלא לעומת דבריך כיום, אני נאלם דומייה... אף פעם לא אמר לי יהודי שהוא מצפה ליום תשעה באב. הרי יום זה הוא מלא צער וכאב. יגון ואבל עוטף אז את תפוצות ישראל, זה דורות על דורות. ומה עוד בליל תשעה באב, כשהפרוכת מוסטת הצדה בצורה קורעת לב; כשיהודים יושבים על הארץ באפילה, אפופי רוח "איכה", שקועים במרירות החורבן והגלות ולבם עליהם דַווי...".
"ברם, אני רואה שאצלך שונה הדבר לגמרי. אני מופתע לשמוע איך שיום זה מדליק את נשמתך, את פנימיותך, את יהדותך. אבקשך מאד שתגלה לי איך הגעת לתחושות כאלה. אנא סַפר לי את קורות חייך. אני רוצה להבין אותך היטב...".
*
ור' שמאי נענה לי ברצון. הוא פתח אז את לבבו בתום וגולל לפָני את קורות חייו. "נולדתי בעיר בראנטפורד במדינת אונטריו. עיר קטנה יחסית ומספר היהודים בה מעטים. המוֹצָא של אבי הוא מפולין מעיר אוז'רוב. ברם במשך הדורות בקנדה לא נשמר' לדאבון הלב, אורח החיים היהודי. הורי כבר לא היו שומרי תורה ומצוות. בראש השנה ויום כיפור הלכנו לבית הכנסת ותו לא. אירועי יהדות בעיר היו זעומים בכלל. חגיגת בר מצוה היתה לי בנוסח המקומי, כולל הנחת תפילין לבוקר אחד, ובזה נגמר הענין. לא ידעתי על דת ישראל כמעט כלום. אפילו את צורת האותיות בלשון הקודש לא הכרתי.
ההורים שלי השתייכו למעמד הבֵּינוני. לאבי היה מפעל של חלקי חילוף למכוניות והרויח את לחמו בעמל. ועם זאת היה נדיב לב מאד. תמיד היה נותן ומתחסד לאחרים בעין טובה וכמובן גם לנו הילדים. וגם זאת ראוי לציון, מעניין שהֵלך הרוח המופקר ברחוב היה שנוא עליהם, והם השתדלו להרחיק זאת מן הילדים. הם הסבירו להם את הגנאי שבאורח חיים זה. גם זה נדיר למצוא היום בחוגים כאלה. ברור שזה השפיע על חינוכי".
*
"כשנהייתי בן שבע עשרה. התחשק לי לצאת מחיי הצמצום בעיירתי. רציתי להכיר את העולם. היתה לי תכנית להפליג מעבר לים, יחד עם חבר יהודי בן גילי. לקראת תקופת הקיץ תשנ"ז, ביקשתי אז מהורי, להרשות לי לנסוע עם אותו החבר לארץ ישראל, שם אוכל לפגוש בני נוער יהודים. תכנית זו דווקא מצאה חן בעיניהם. חיינו בחברת גויים וכנראה שהם פחדו מן העתיד.
בביתינו נערכה אז פגישה בין ההורים שלי ושל חבירי, ביחד עמנו הצעירים. רצינו להתעניין בתכניות המסע שלפנינו. על השולחן היו מונח אוסף מגוון של חוברות ופרסומות שונות, חברות תיירות וארגוני נוער שערכו נסיעות מיוחדות לבני הגיל הזה.
נפלאים הן דרכי ההשגחה. אחיו הגדול של החבר שלי, בחור חוזר בתשובה הגניב בלא יודעים לתוך אוסף הפרסומות ההוא: חוברת של תנועת נוער דתית . [יהודי זה גר כיום בטורונטו, והנני מכירו היטב. תלמיד חכם יקר וצנוע, שתורתו אומנותו].
למעשה היתה החוברת ההיא, המושכת ביותר. הם ערכו ואיירו אותה בטוב טעם, בתמונות מרהיבות מנוף הארץ ובהגשת תכניות מענייניות וטיולים מקסימיים. כולנו החלטנו אז שהמסע אתם יהיה המובחר ביותר... בחפץ לב ובעין יפה כדרכו, הקציב אבא את הסכום הדרוש לכל הכרוך לנסיעה זאת".
*
"בני הנוער שהצטרפו, כשמונים במספר, היה להם רקע דומה לשלנו. על הצוות נמנו מדריכים בעלי נפש ובעלי נסיון של קירוב רחוקים. הם פעלו במסירות רבה ומתוך הבנה, סבלנות, דרכי נועם ואחווה יהודית טבעית. הגענו לארץ ישראל ונסענו לאורכה ולרוחבה. בזהירות, בצעד אחרי צעד, הראו לנו המדריכים את היופי שבדת ישראל, שכמעט לא היה לנו מושג עליה...".
*
"גוּלת הכותרת היתה בליל תשעה באב... כל הקבוצה התאספה בירושלים על גבעה אחת שמשם נשקפה העיר העתיקה ואורותיה. כולנו, שמונים איש ישבנו על הארץ. זה היה מראה מרשים ומרגש ביותר. למרות חוסר ידיעתנו במורשת שלנו, הרגשנו שם אוירה מיוחדת מאד. ידענו שביום זה חרב בית המקדש וכל עם ישראל לכל פזורותיו מתאבלים על החורבן ועל הגלות. ואנחנו המשקיפים על פני עיר הקודש שלנו, נהיינו חלק בלתי נפרד מהם...
ואז קרה הדבר. אחד מהצוות שליווה אותנו בשם הרב קניגסברג, אדם נפלא, אמריקאי במקורו, נעמד לדַבר לפנינו. נאום כובש כזה לא שמעתי אף פעם. יהודי זה שהיה מלא אהבת תורה ואהבת ישראל, גילה לנו אז את אור היהדות, דווקא בתוך חושך החורבן...
הוא דיבר אל כולנו ברגש רב ובקירבת הלב, באמונה לוהטת וטבעית. הוא תיאר להפליא את ירושלים בבניינה ובחורבנה; הוא הסביר את משמעותו של בית המקדש בשבילנו, כמקום השראת השכינה; ומאידך את הצער האיום כשעלה בלהבות. למרות שלא הכרנו את היהדות כמעט, בכל זאת זז משהו בקירבנו. חשנו שמדובר כאן על משהו עוצמתי מאד.
ישבנו על הגבעה, נפעמים, מול המקום שכל זה קרה שם. אז בלילה הירושלמי זרוע הכוכבים, השרוי בשקט עמוק, העטוף בצעיף יגונה של "איכה". הנה מראה עיר הקודש מלא נצח והוד, אליו מתחבר כל העם היהודי מקצה העולם עד קצהו. כל זה החדיר בנו השראה לא רגילה. ומעל הכל כמובן, דברי הרב כובשי הלבבות, כל זה פעל את שלו לעורר בי את הנימים הרדומים, הקפואים. הרגשתי איך שחומת האבן שבתוכי נשברת ומתפוררת, מול חומות ירושלים...".
*
"דבריו ממש נגעו ללב. הוא דיבר על ועל גלות ישראל ועם זאת הוסיף והזכיר גם את הצער הפרטי של כל אחד מאתנו, מתוך השתתפות. במשך הימים שהיינו ביחד, נודע לו משיחותינו עמו, על נקודות כאב שונות בחיינו ובחיי משפחותינו. אבידות, פילוגים, בעיות, קשיים ולבטים. והוא רמז על כך בעדינות. "על כל אחד ואחד מעיק משהו. ולבד מזה, העם כולו שרוי כעת בצער ומשותף בו. כולנו יושבים על הארץ מתוך אבל וכולנו מצפים לישועה כללית ופרטית".
הרב המשיך מתוך השתתפות בצער: "ודווקא משם בוקעת אלומת אור מיוחדת. העובדה שהצער מאחד אותנו, המציאות שהכאב עובר מלב ללב; ולא זו בלבד אלא שאבינו שבשמים, כביכול, מצטער אתנו. הצער מקיף שמים וארץ ומזה גופא נוצר מקור נוחם וחיזוק. זה מוכיח לנו שיש כאן קשר חזק מאד, בינינו לבין עצמנו ובעיקר עם מה שלמעלה ממנו.... יום זה עד כמה שהוא שחור במראהו, הוא יום התקשרות והתעוררות הנשמה מעלפונה. הוא ניסה להמחיש לפנינו את המושג של "עמו אנכי בצרה", במלים פשוטות, נוגעות ללב.
*
"התחושות התגברו כשהמשיך הרב לתאר בעוצמה ובצבעים חיים, את הסיפור קורע הלב, על מפתחות בית המקדש בשעת החורבן. הוא סיפר בלהט גובר על קבוצות של כהנים צעירים, שעלו על גג בית המקדש הבוער ואמרו: רבונו של עולם! לא זכינו להיות גזברים נאמנים למקדש שלך ואנו מחזירים לך את המפתחות... פרחי הכהונה זרקו אז את המפתחות כלפי מעלה וקידשו את השם. ואז בשעה הנוראה ההיא, נראתה כעין יד מן השמים שלקחה את המפתחות ונעלמה אתם אל מרחבי רקיע.". [תענית כ"ט.] אני שהגעתי ממקום שממה רוחנית, מעולם לא שמעתי על מושגים עוצמתיים כאלה..."
*
"סיפור המפתחות חדר אל עומק הנשמה. מתוך דבריו של הרב שיצאו מלבו בתכלית האמונה, נדמה היה לי שאני רואה את בית המקדש עולה בלהבות ואת הכהנים הצעירים, אולי בגילנו, עולים על גג ההיכל. את עוצמת אמונתם בבורא העולם ובשליחות חייהם. הם לא הסתכלו על המפתחות האלה כעל כלי מתכת, שכבר אין בהם חפץ ותועלת, כששוב לא נשאר מה לפתוח. אלא ראו בהם פקדון אלוקי שצריך להחזיר אותם מתוך הצדקת הדין.
מבחינה מסויימת היוו מפתחות עילאיות אלה, גם מפתח לסגור לבי הנידח. ה"יד" העליונה ההיא גילתה לי את דרכי ההתקשרות בין ישראל לאביהם שבשמים ואני נמשכתי אחריהן. המצב היה אמנם נורא ואיום. הרס וחורבן הרג ואבדן, שלטו אז בכל פנה. ובכל זאת הופיעה היד ממרום. הקשר לא נותק בכלל. אדרבה היד הזאת רמזה לעם ישראל הנכאב והנכאה: יבוא יום ותקבלו את המפתחות בחזרה. מי שלקח אותם עתיד להחזירם בבוא היום... ובזה הסביר הרב את נצח ישראל, העם הנבחר המקושר במלכו ואלקיו בכל מצב".
*
"ישבנו על הארץ נרגשים מאד. שוב עברנו מפיסגה לפיסגה. הרב קניגסברג המשיך כעת בסיפור השני, סיפורו הידוע של רבי עקיבא, שבשבילנו פתח שער נוסף להיבטים יהודים מלאי אור האמונה ותקוות העתיד.
בשעה שחבריו התנאים געו בבכייה למראה הצלחת רומי בזמן שבית מקדשינו שרוף באש; בשעה שהתאבלו על שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, כבר חזה רבי עקיבא את שפע הטוב העתיד לצמוח מכל זה. הוא הרחיק את מבטו אל קיום הבטחת הנביאים בגאולה העתידה...
השועל שיצא מן המקום הכי מקודש לנו, סימל את כל תוקפו של חורבן ושממה. ועם כל זאת התקשר רבי עקיבא אל בעל הישועות ובעל הנחמות. ושם ראה את הנולד...
אין לי מושג כמה זמן דיבר הרב. אני רחפתי בעולם אחר. חז"ל אומרים שמשיח נולד בתשעה באב. ביום זה גם חל יום הולדת הרוחני שלי, הגאולה הפרטית. אז השתחררתי מכבלי הנכריות, הבַּערות, והריחוק...".
*
שמאי המשיך בתום וגילוי לב: "לזה התכוונתי. מתוך כל מה שחוויתי אז, אני יושב ומצפה ליום זה שפתח לי את כל השערים. יום תשעה באב מהווה אצלי שער ליהדות כולה, כולל כל שבת ומועד. בשבילי הוא יום 'תידלוק והתנעה' מחדש. בשבילי זה יום גילוי רוחני על הקשר המופלא בינינו לבין אלקים, שמעולם לא נותק חלילה. יום של פתיחת הלב מקפאונו".
ואמנם כן, משנה לשנה הנני מצפה ליום זה המעורר את כל יישותי, כאז לפני כ"ה שנים בירושלים על הגבעה... כמובן, שאני נוהג כמו כולם כהלכה, סופג ומפנים את הצער היהודי ולמעלה מזה, צער השכינה. כמובן שאינני 'חוגג' בו ומביע רגשי שמחה. זה יגיע רק בעתיד, כשיבוא הגואל במהרה. אני מתכוון, לרגש התלהבות שנולד בי אז וחוזר וניעור ביום מיוחד זה. אז חלה בי שוב התעוררות פנימית כבירה של אמונה בהקב"ה, כשנאחזים באור הנסתר שבתוך החושך. כמה משמועותית היא אותה היד הנעלמה, פיסת יד שירדה לקבל את המפתחות, ברמז שעוד תחזירם לידינו בבוא המועד... ".
"חזרתי הביתה והתקדמתי ביהדותי. כעבור שנה חזרתי לירושלים ובהמשך לשנות לימודי, זכיתי לבנות בית נאמן עם תלמידת "בית יעקב". וב"ה ילדינו לומדים בישיבות ובבתי חינוך תורניים..."
"כיום שהנני מתגורר במדינה רחוקה מעבר לים; חלום חיי הוא בכל עת מצוא: לנסוע לארץ הקודש ולו אף ליום אחד, להגיע אל הכותל המערבי לתפילה והתקשרות. ושוב להתיישב על ספסל מרחוק ולהסתכל על אחים מכל רחבי העולם, איך שמתאחדים כולם בתפילה, אף כשהם שרויים במצוקה חלילה. שם במיוחד, מתאחדים שמים וארץ בקשר עליון, בל ינותק..."
"חזרתי למקור, משום שנמשכתי אחרי אור האמת בליל האפילה, מול חומות ירושלים. מפני שהבקיע בי דווקא ליל תשעה באב מעיין של רצון, של חשק לחיים חדשים ומרוממים.
מתחת לגל אפר החורבן להטה הגחלת הלוחשת, שהחזירה אותי לחיק היהדות; מכוחם של פרחי כהונה נושאי מפתחות ההיכל, ומכוחו של רבי עקיבא שהתחזק באור העתיד"...
*
ידידי היקר הלך לדרכו. בלב נסער לוויתי אותו החוצה. הודיתי לו מאד על שהכניס אותי ל'חדרי בראשית' שלו. ואז שקעתי במחשבות שהתחילו לזרום מכוחו של יהודי יקר זה. חשבתי על ה'גלים' שעוררו דבריו, אף במה שנוגע לכולנו. על העולמות שגילו לנו קדמונינו ז"ל במסתרי הצום החמישי, על הקירוב שבתוך הריחוק, על רגעי ההתקשרות דווקא בשעת חורבן בית המקדש, על "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" במשל המלך שבהיותו חוץ לארמונו. והנמשל: "הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם". [עבודת ישראל פ' מסעי].
מבלי משים נגע ר' שמאי בנקודות עמוקות. רובדים מיוחדים בעיצומו של יום מיוחד זה, למרות שחרוריתו ואולי דווקא מפני זה. הוא התרגש בשעתו מן ההתקשרות הנסתרה בין ישראל לאביהם שבשמים; מגילוי "עמו אנכי בצרה" של שכינתא בגלותא, ומתוך כך כיוון אותו מדריכו הנאמן לעֵבר "אחלצהו ואכבדהו".
והרי כך אמר הבעש"ט הקדוש על הפסוק שקוראים בתשעה באב. "... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך...! "ובקשתם משם דייקא". מִשָׁם! מעומק הגלות שאתה נמצא בו... ואכן, יהודי יקר זה מצא את מלכו ואלקיו בחורבות ירושלים, ביום המר והחשוך ביותר, ומצא! ומשם דייקא עלה ונתעלה...
*
ועל הכלל כולו יצא. הנקודה הפנימית של תשעה באב מעוררת להתחזק בעבודת ה'. הרי כך ייסד לנו המגיד מקוז'ניץ זי"ע. "ועיקר הענין להתחזק ולאמץ את לבבו בעתים הללו לבלתי יפול ברשת ההתרשלות מעבוד ה' חלילה, ואפילו בתשעה באב שהוא חושך למראה עין, הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם". [עבודת ישראל שם].
חושך למראית עין... האור הנסתר בצום החמישי נמצא מתחת האפר. הוא אורו של משיח שנולד באותו היום ואשרי מי שימצאנו, ידבק בו ויתחזק באמונתו, ביהדותו, בעבודתו, ובתקוות הגאולה... הבה נלמוד מתוך מעשה זה, איך שיושב בשמים ראה נשמת ישראל נכספת וגילה לו ניצוץ מן האור ההוא, ומתוך כך, עזב את הכל וחזר למקור מחצבתו. במידת מה זה נוגע לכולנו...
*
חוזרני כעת שוב, על דברי ה'שפת אמת' הנשגבים, שלמד עמדי מורי החסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל והסבירם בטוב טעם. על הפסוק במגילת איכה: "נהפך לאבל מחולנו" פירש ה'שפת אמת' "שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגילת איכה. כמו מגילת שיר השירים... " [דברים תרמ"ז]. הנה בא ה"שפת אמת" וגילה לנו את סוד 'המהפך' הזה, שהוא שינוי מהלכים והחלפת תפקידים בעבודת ה'. מה שעשו והשיגו פעם על ידי מחול, עושים כעת על ידי האבל...
מתוך דבריו למדנו, שאין פירושו של אבל החורבן: הרגשת צער ויגון בעלמא, ללא מוצא ותכלית. צו השעה היא ביום זה להתאבל מרה, לחשוב מה מה שאבד לנו בעוונותינו, להתגעגע למה שחסר לנו כך כך ולכאוב את כאבה של שכינתא בגלותא ולהמשיך בעבודת ה'. וזו עצמה עבודה גדולה היא שיש להתחזק ולהתרומם ממנה...
*
במקום שבעלי תשובה עומדים... רבותינו הראשונים [רבי יהודה בר יקר והאבודרהם] פירשו "על החסידים" הנזכרים בשמונה עשרה, על בעלי התשובה [וראה פמ"ג א"א או"ח רסי' קי"ח]. בדורנו בפרט, הם מקדשים שם שמים ברבים, באופן נפלא, כשחוזרים אל המקור, לפעמים מתוך קשיים עצומים. כמה הם ראויים להערכה! גיבורי רוח הם שנאבקו עם עצמם ועם סביבתם, עזבו מחמדי תבל ובאו לחסות תחת כנפי השכינה מתוך תשובה שלימה! אשרי חלקם!!! מתוך התחדשות שלהם, הם
*
אין מקרה בעולם. גם זה היה באותו צום שבעה עשר בתמוז, בו נקלט בי עולמו המחודש של יהודי. נפש יקרה שהתקרבה אל הבורא יתברך ב"ליל זה יבכיון". אחרי תפילת המנחה, דרש ברבים אחד מרבני העיר, הגאון ר' רפאל הלוי שמואלביץ שליט"א, [בן אחיו של הגר"ח זצ"ל] איש חכם לב ונקי דעת. בתוך דברי ההתעוררות, הזכיר סיפור מרגש, שמצאתי בו חוט סמוי, למה שחוויתי באותו היום.
וכך סיפר: ענק רוח חי בדורנו, גאון גדול בתורה ובמחשבת היהדות להפליא, הגאון הנודע רבי משה שפירא זצ"ל, שרבות פעל גם בקירוב רחוקים. זה היה ביום הפורים בירושלים, את היום הגדול הזה קישר הרמב"ם עם "להחיות רוח שפלים" [פ"ב מהל' מגילה הי"ז].
ציבור גדול של תלמידי חכמים ואנשים של צורה הגיעו אז להסב במחיצתו של הרב שפירא ולהתבשם ממשנתו בטעם העליון. ואז נכנס אל החדר יהודי עולה מרוסיה בשם 'חיים'. יהודי תמים בדרכיו, חולה וידוע סבל, היה חיים. הוא חזר בתשובה מתוך הקרבה עצומה. חיים נכנס בהכנעה ומצא לו מקום בפינה אחת בירכתי החדר. הוא ניסה להאזין ולקלוט דברים בצימאון, עד כמה שהיה מסוגל להבין.
*
הגאון ר' משה הבחין בו, נענה וקרא אליו ברוממות הנפש, כטוב לבו ביין, באהבת ישראל בתכלית. "חיים! כולנו מצפים לביאת הגואל. אחכה לו בכל יום שיבוא. ודע לך חיים, כשיבוא המלך המשיח, יעברו דרכו כולם, כולם... והוא ישאל לכל אחד לשמו ולמעשיו. "מה פעלת בחייך?"
וכאן הכריז הגאון בקריאה של חיבה נרגשת. "חיים! במידת "הצנע לכת" שלך, תעמוד כדרכך בסוף השורה. אולם גם תורך יגיע. סוף סוף גם אתה תזכה ותעבור לקבל פני משיח. הוא ישאלך אז לשמך. ואז תענה: "חיים". שוב ישאול אותך למעשיך, מה פעלת בחייך?
וכאן המשיך רבי משה בדברים אדירי משמעות: "חיים! אני אגיד לך עכשיו מה לענות. אנא מסור לו לגואל הצדק את ארבע המלים האלה: א-נ-י ה-ב-א-ת-י א-ו-ת-ך ל-כ-א-ן - - - !!! את זה פעלת בחייך, חיים.
*
אם לא אעלה את ירושלים... המחשבה מרחפת אל עיר הקודש והיכליה. אני נזכר כעת ביהודי מבוגר עולה מרוסיה, שפגשתיו כמה פעמים בבית המדרש הגדול בגור. שמעתי שיום יום מאז ארבע בבוקר הוא שוקד על תלמודו בצינעא ללא הפוגה. הוא ניזון "כדי חייו" ולומד בשקיקה אי שם בירכתי בית המדרש. התבוננתי עליו לא פעם. כולו אומר הכנעה והתבטלות. ובו זמנית, עוז רוח נמצא בו ונחישות להידבק בתורה הקדושה. וכך רואה הוא עולמו בחייו, בשתיקה, בגבורה והתמדה עילאית. מי יתן והייתי יכול ללחוש כעת באזניו את ארבע המלים האלה, בכדי להגידם בבוא המועד, לעת הגאולה...
*
בלילה ההוא וגם במשך הימים שלאחריו, השקעתי את מחשבתי בכל מה שגילה לי ר' שמאי אז, מקורות חייו. למרות הכל, יום תשעה באב הוא כאמור:יום התקשרות מוסתרת. יום מיועד לחזרה את המקור והשורש, להתבוננות ולתשובה.
הרי רבינו הרמב"ם כָּלל את יום תשעה באב כשכתב: "יש שָם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב... [פ"ה מהל' תעניות ה"א].
ובכן, סיפור ההתחדשות של אותו יהודי שהתעורר לחזור בתשובה ביום תשעה באב, יועיל אף לנו "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה".
*
חזרתי לעצמי שוב בעיון, על הפרטים ועל הנקודות בתחילת דרכו של ר' שמאי, בעודו בארץ נכר ושממה. ראשית כל, ראוי להתמקד על ההשגחה הפרטית איך נמשך לבו להצטרף במסעו לארץ הקודש, דווקא אל קבוצה דתית. וכמו כן מה שפעולה "זעירה" אחת מסוגלת לפעול בעתיד. מתוך מה שהוגנבה החוברת ההיא לתוך האוסף נמשך את לבם לנסוע דווקא עם אגודת נוער דתית. וזה גרם להשתלשלות בל תשוער, ובהמשך: בית נאמן ודורות ישרים, עולם שם של טוהר אמונה, תורה וחסד. עולמו של ר' שמאי החביב...
זאת ועוד, גם זה ראוי לציון. החוברת הזאת היתה היתה עשויה במקצועיות יתירה וכך משכה את הלב בחן ובהידור. היה מי שהשקיע בזה כסף ומאמצים. וכל זה נשא פירות יקרי ערך מאד. גם זה חומר למחשבה, בכמה מישורים. המאמצים הניבו יבול 'מוסיף והולך' עד היום וגם הלאה...
*
הסיפור ההוא לא מש ממחשבתי. האיש שבחר לו את יום תשעה באב ל"יומו המיוחד", גילה לי אורות חדשים. ביום אמש חזרה אלי תמונה משחר ילדותי. ישבנו בכיתה. המלמד יהודי משרידי החורבן, הסביר לנו אז במתיקות את דברי חז"ל שהובאו בדברי רש"י [במדבר י"ג כ"ב; דברים י"א י']. ארץ מצרים היתה בשעתה המשובחת והפוריה בארצות. העיר המובחרת שלה ביופיה היתה "צוען מצרים".
ועם כל זאת, הרי עיר חברון שהיתה אדמת סלעים וטרשים ולכך הקצו אותה למקום קברים, עלתה שבע פעמים בשבחה ותפארתה על צוען מצרים. [סוטה ל"ד. וכתובות קי"ב.] אותו מלמד הביע את הדברים בהתפעלות וכך החדיר בנו, את חיבת ארץ הקודש.
כעת אחרי יותר מיובל שנים, חזרו אלי הדברים, מתוך סיפורו של ר' שמאי... הן מבחינת היופי הרוחני, מתגלה כל זאת בבהירות יתירה... מראה ירושלים מאותה הגבעה, אף בחורבנה, מסוגלת להאיר לרומם את הנפש, הרבה יותר מכל מקום אחר בעולם. מה נשגבו דברי רבי יהודה הלוי. ב"ציון הלא תשאלי שלו": "אבחר לנפשי להשתפך, במקום אשר רוח אלקים שפוכה על בחיריך" וכך קונן המשורר בקינתו אל "ציון כלילת יופי": "שנער ופתרוס [בבל ומצרים] היערכוך בגדלם? [האם ישוו לך בגדולתם?] ואם הבלם ידמו לתומיך ואוריך...?
*
והרי פנינה נפלאה בענין אבני חורבן. במגילת איכה נאמר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד... אף במלים אלה גילה האלשיך הקדוש רוח חיים של ממש... אין הכוונה כאן על האנשים, כי אם על העצים והאבנים שבדרכים. הם בעצמם היו בוכים ומתאבלים מתוך זכרון העבר. "כי יש להם קדושה ורוחניות לבכות ולהתאבל".
המקום שצעדו עליו עולי רגל בדרכם לירושלים, למרות היותו "דומם" בלבד, ניחון כעת בכוחות ביטוי מיוחדים ואף הוא מביע כעת זעקת געגועים... בדרכי ציון אף כשהן אבלות ושוממות, נשאר בהם "רוח חיים" של כיסופין לימי המקדש. עדיין מפכות בהן קדושה ורוחניות.
*
זאת ועוד. הרי ידעת, שיש שיתוף מסויים בין "עולם, שנה, נפש". כלומר המקום, הזמן ונפשות האדם, קשורים יחד. הרבה, הרבה עסקו ספרי החסידות בהדדיוּת הזאת, שיש בזה מה שיש בזה.
בברירות רואים זאת בהבדלה בין ישראל לעמים. כמו שמצאנו ב'מקום' שארץ הקודש ועיר הקודש אף בחורבנה עולים לאין ערוך על כל מקום אחר בעולם, כך מתבלט הדבר גם בזמן וגם בנפש... מתוך דברי ידידי החדש והמחודש, למדתי כעת פרק נרחב בזה.
'הזמן' משתווה ל'מקום'. כשם שחברון הסלעית, מקום הקברים, עולה פי שבע על "צוען" תפארתה של מצרים והעולם כולו; בדומה לזה, בזמן, יום תשעה באב, היום ה'סלעי' הקשה, הוא יום אבל וקברות, יום עטוף שחורים ודממת יגון. ובכל זאת עוטפת אותו רוממות נסתרה.
צום החמישי אף למראה העיר החרבה, מסוגל להעלות נפש מישראל, בן אובד ונידח, לאיגרא רמא, להכיר את בוראה, להתקשר אל האמת ואל האמונה, לראות את האור הנסתר, ללמוד לקח עמוק מן המפתחות בשעת שריפת בית המקדש.
ובהיפך הגמור, להבדיל אלף אלפים, היום הכי החגיגי אצל אומות העולם. האם יש בו קורטוב של איכות ותוכן? הרי יום אידם מוריד אותם הישר לתהום רבה! געוואלד! ": "שנער ופתרוס היערכוך בגדלם? ואם הבלם ידמו לתומיך ואוריך...? וכמובן, גם ב"נפש". הירוד שבישראל עולה על המובחרים וה'מתוקנים' שבהם, להבדיל.
*
בזכותו של ידידי ר' שמאי, התבוננתי שוב ושוב במעשה מפתחות ההיכל שזרקו פרחי כהונה כלפי מעלה, ופיסת יד העלתה אותם למרום. בבוקרו של שבת קודש נזכרתי בדברי חז"ל, [זוה"ק ח"ב ב:] שבשעה שירדו ישראל לבבל בלב נשבר מאד, ירדה השכינה כביכול עמהם. יחזקאל הנביא חזה כל זאת בנבואה. הוא חיזק ושימח במראה נורא הוד זה של "מעשה מרכבה" את רוח העם. כולם השתכנעו אז שהקב"ה וכל פמליא של מעלה נמצאים עמם בגלותם. ועל זה נאמר "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". ר' ישראל! "נפתחו השמים" נאמר. מי יודע? אולי באותם מפתחות שנזרקו כלפי מעלה מתוך אמונה וקדושת השם, אולי בהם נפתחו אז שערי שמים, לחזק את לב הגולים, בזכות פרחי הכהונה...
*
מענין לענין עולה עכשיו בלב, מפתח מסוג אחר לגמרי, פותח דלתות... בין עניני צום החמישי ראוי להזכיר זאת. בסיפור זה מבהיק אור יהודי של יחיד וציבור.
כ"ק מרן ה"לב שמחה" זי"ע ביקר פעם בניו יורק. מכיון שציבור ענק ביקש להיכנס אל הקודש פנימה, חילקו אז פתקים ממוספרים לטובת הציבור. כך לא יצטרכו לחכות הרבה בתור, אלא יוכלו לחזור אחר זמן, עם המספר בידם.
עברה שעה ונכנס אל החדר יהודי זקן, שפנה מיד לעומת דלת הרבי. הוא נשאל אז על ידי הממונה: "האם יש לך מספר?". בתמימות הפשיל היהודי את שרוולו והראה את המספר המקועקע על זרועו, מספר 'שאול התחתית' ששרד משם... על הציבור עבר זעזוע. כהרף עין חזרו כל הנוכחים לאחוריהם וביראת הכבוד פינו לו את המקום...
דווקא הזעזוע הפתאומי הזה של הציבור ריגש אותי מאד. התפעלתי איך שכולם הבינו את משמעותו של המספר האיום הזה, שזכותו לפתוח דלתות בקודש. כולם הבינו את ערכו של קרבן שנות זוועה, של חושך וצלמוות. ומאידך - שיבה אל חיי היהדות ובניינה במסירות נפש עילאית. כולם הרכינו ראש וזזו משם מתוך הכנעה.
ואמנם כן, כשהלך דודי, אחי אבא ר' שלום ז"ל, לעולמו וליווהו למנוחות; עמד אז אבי ז"ל וקרא בלחש את ה"מספר" שקיבל אחיו במחנה הריכוז. כנראה שהרגיש שזהו מפתח לפתוח שערים עליונים...
*
היום המיוחד... בתשעה באב פותחים אנו את ספר התורה הנצחית, שנשארה לנו מכל תפארתינו. אז בתוך העפר והאפר, קוראים אנו פרשת התקשרות שבין ישראל לאביהם שבשמים.. כעין מכתב הוא מאב לבן היושב בצינוק במרחקים, ומרצה את עונשו בודד וגלמוד, דואב וכואב על גורלו. והמכתב בא לעוררו מה"תוהו ובוהו" של סבלו וריחוקו. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו". "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מונחי היסוד ביהדות.
ורמז יוצא מתוך הקריאה הזאת של תשעה באב. בני! בני! לא שכחתי אותך. אני נמצא על ידך, אני מחכה לך שתשוב אלי. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... בקריאה הזאת מזכירים, את ימי הזוהר של עם ישראל בתחילת דרכו, יציאת מצרים, ניתוק גוי מקרב גוי; וקבלת התורה, קול אלקים מדבר מתוך האש...
והפרשה ממשיכה: כי קֵל רחום ה' אלקיך לא ירפך... אהובי! נעיין נא יחד בדברי רש"י הקדוש, איך שהוא מבאר לנו זאת: "לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו... לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...". מעיין הרחמים עובר כאן על כל גדותיו. איזה מלים נוסכות עוז! לא ירפך מלהחזיק בך בידיו, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...
*
והנני לחתום בשלום טובה וברכה. תחושה פנימית מאד עוברת ביהודי בעת הנחת תפילין, בתשעה באב לעת המנחה. אחרי שנמנענו מלקיים זאת בשחרית, מגיעים כעת רגעים של המתקת המרירות במקצת, של התפייסות ותנחומים חשאיים. הנה חוזרים אחרי הפסקה מעיקה, בלב ומוח אל ההתקשרות בין אדם למקום בתפילין הקדושות. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה...
יתכן שמבחינה מסויימת, ראוי לו יהודי להרגיש כעין זה, במוצאי היום, כשכבר הותר לדרוש בשלום חבירו, אחרי שנאסר לנו זאת בצום החמישי. רגעי תנחומים הם. רגעים של התקשרות בין אדם לחבירו, החביבה מאד בשמים. הרי לכך התקינו בשעתו "לשאול בשלום חבירו בשם ה'". מפני "בקש שלום ורדפהו". [ברכות נ"ד. וברש"י]. אבן טובה היא לבנין העתיד, מתוך אהבת חנם...
מסרתי זאת לשני תלמידי חכמים מאה"ק, האחד הזכיר לי את קידוש לבנה במוצאי תשעה באב שאז אומרים "שלום עליכם" איש לרעהו בשמחה. והשני ביאר לי בזה, למה התמקדו חסידים במוצאי תשעה באב, על ישיבה בצוותא בסעודה, מתוך דיבוק חברים.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה במהרה לנחמת ציון וירושלים,
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 489.docx
- (47.23 KiB) הורד 127 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
שירת הנחמה...
"לכה דודי", החיזוק הנצחי לקראת שבת
שביבי אורה מתקופת המשורר ומתוך ספריו
לר' ישראל יקירי שליט"א
זה קרוב לחמש מאות שנה, שעם ישראל מתקרב לקראת שבת, בפיוט הנשגב: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". בקול רנה וצהלה ניגשים אנו לקבל שבת בשיר שחיבר הגה"ק המקובל האלוקי, רבינו שלמה אלקבץ זי"ע. המלים שב"לכה דודי" כבשו את כל תפוצות ישראל, תוך כדי זמן קצר משיצאו לאור עולם. בכל פינות מזרח ומערב, נתקבל שיר זה בחיבה עצומה. אף במרחקי ארץ תימן רקדו ישראל קדושים במלים אלה. בליווי הוד זה הולך עמנו כולו מדי שבת בשבתו, לקראת כלה, שבת מלכתא...
*
בדור דעה נדיר ביותר בתולדותינו חי ופעל בשעתו בעיר הקודש צפת, רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל. זה היה בתקופת הזוהר המיוחדת שלה. ענקי עולם בהלכה ובקבלה ש'העניקו חמה בקומתם' השפיעו שם תורתם לדורות עולם. הוא היה יליד טורקיה בשנות הר"ס. אביו רבי משה היה גברא רבא ממגורשי ספרד. רבי שלמה היה תלמידו המובהק של הגאון רבי יוסף טאיטאצק זצ"ל מגדולי דורו. בעל "לכה דודי" היה ידיד וריע קרוב מאד למרן הבית יוסף זי"ע. כמו כן היה גיסו ורבו של הרמ"ק, רבי משה קורדובירו זי"ע.
בקהילות הקודש שבטורקיה, בשאלוניקי, באנדריאנפול, בניקאפול, יצא שמו של רבינו שלמה, בתורתו ובקדושתו ובמיוחד בתורת הסוד. ידוע מה שהובא בספר של"ה הקדוש [מס' שבועות נר מצוה ה'] "מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקבץ שהיה מתחבר בבית של רבינו 'בית יוסף' והופיע עליו רוח הקודש"
זה קרה בליל חג השבועות בעיר ניקאפול שבטורקיה. בסוד קדושים, מרן ה'בית יוסף' מהר"ש אלקבץ ועוד. התגלות עצומה היתה שם בלילה ההוא. החבורה קדושה ההיא התאספו ללמוד כל הלילה מבלי להפסיק לרגע. רבי שלמה אלקבץ היה זה שתיקן את סדר הלימוד שידוע כיום כ'תיקון ליל שבועות. הם המשיכו אז לימוד משניות כל סדר זרעים ואחרי זה לימוד חכמת האמת.
אחרי לימוד שתי מסכתות, בקע מפיו של מרן ה'בית יוסף' קול גדול, אדיר וחזק, קול לא לו, שהטיל אימה ויראה על כל הנוכחים, "והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק". הם נפלו על פניהם מרוב מורא. זה היה קולו של מלאך 'מגיד' מן השמים'. וכך נשמע אז: הַמְהַדְּרִים מִן הַמְהַדְּרִים, יְדִידַי אֲהוּבַי. שָׁלוֹם לָכֶם, אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר שַֹמְתֶּם עַל נַפְשְׁכֶם לְעַטְּרֵנִי בַּלַּיְלָה הַזֶּה... הִתְחַזְּקוּ יְדִידַי, הִתְאַמְּצוּ אֲהוּבַי, שִֹמְחוּ וְעִלְצוּ וּדְעוּ כִּי אַתֶּם מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וּזְכִיתֶם לִהְיוֹת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְקוֹל תּוֹרַתְכֶם וְהֶבֶל פִּיכֶם עָלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָקַע כַּמָּה אֲוֵירִים וְכַמָּה רְקִיעִים עַד שֶׁעָלָה, וּמַלְאָכִים שָׁתְקוּ, וּשְֹרָפִים דָּמְמוּ, וְהַחַיּוֹת עָמְדוּ, וְכָל צְבָא מַעְלָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלְכֶם".
הקול ממרום המריץ את בני החבורה לעלות לארץ הקודש. "שׁוּבוּ אֶל לִמּוּדְכֶם וְאַל תַּפְסִיקוּ רֶגַע, וַעֲלוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל... כִּי טוּב הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה תֹּאכֵלוּ". ואכן, בהמשך לזה עלו מרן ה'בית יוסף', מהר"ש אלקבץ ובני העלייה אשר עמהם לעיר צפת, שנהייתה אז לפינת יקרת של תורת הנגלה והנסתר, שהשפיעה את האורה על פני העולם היהודי לדורות... על חבורה נשגבה כך כך, נמנה רבינו שלמה אלקבץ. בעיר הקדושה הזאת, התחיל ללמד ולהורות את תורת הנסתר לשומעי לקחו המזוככים, בקדושה ובטהרה.
*
"צפת היא מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של התורה וסודותיה" [חסד לאברהם למהר"א אזולאי מעין ג' נהר י"ג] ואמנם בפינות אלה עטופות רזים, שובצו אבני חן זוהרות אלה בעטרת קבלת השבת, פיוט 'לכה דודי' ... מלים שובות לב ונפש, בהודן והדרן, בקדושתן, בתחינתן, בתקותן, צלילי נוחם, שמחה ורוממות, דבקות קודשא בריך הוא ישראל באופן הנעלה ביותר... יקירי! גם שירת "לכה דודי" כולה, ספוגה סודות עמוקים בכל מלה, אלא שכפי הנראה ממפרשי התפילה, ניתן לפרשה אף בדרך הפשוטה והמובנת, השווה לכל נפש. כל אחד ואחד מאתנו יכול להתעלות, להתחזק ולהתנחם עמה לקראת שבת.
*
בפעם הראשונה שזכיתי להיות בצפת, הבחנתי על אחד ההרים ביהודי נכסף שחיפש דרך כלשהיא לתת ביטוי להשתפכות נפשו שניצת בלבו. הוא פצח את פיו בקול בשירה נלבבת וקולו הנעים השתפך על מרחבי הרים וגבעות: "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי כי מעולם קוינו לך...!" זה היה הרושם הראשון שחדר לתוך מעמקי לבי מעיר הקודש, צפת. מלים אלה מבטאות את תולדות העיר צפת ואת ימי זוהרה...
בשעתו עקבתי אחר ההשתלשלות שמסביב לגירוש ספרד, בעקבות היהודים האומללים מגורשי ספרד. רואים בעליל את הדרכים הנפלאות שההשגחה העליונה הוליכה בהן את הפליטים הדויים, אל עבר ערים ואמהות ברחבי העולם. ההתחדשות הרוחנית הגדולה בעיר הקודש צפת, התהוותה בעיקר על ידי פליטים מגלות ספרד, ובניהם אחריהם. רבי משה אלאשקר יצא מספרד בשנתו השלושים בערך; רבי יעקב בי רב היה בעת הגירוש פליט בן שמונה עשר שנים; מרן רבי יוסף קארו - ה"בית יוסף" היה אז ילד בן ארבע שנים.
בעיר הקודש צפת, התפתחה בתנופה די מהירה רוח של התחדשות בתורה, ובין הרריה נבקעו עד מהרה מעיינות חדשים שזרמו בעוצמה רבה מים חיים של תורת הנגלה ותורת הנסתר. מן היסודות האיתנים שהם הביאו אתם מגלות ספרד נבנו עמודי ענק, המקיימים בכוחם את בנין היהדות עד עצם היום הזה.
תקופת הזהב של צפת עיר הקודש מהוות נחמה נפלאה וחיזוק לדורות. מתוך הפיזור האיום נתהווה כינוס פלאים בעיר צפת שנבנתה "על תלה" של יהדות ספרד. צפת המהוללה, המצויינת בחיי התורה שפרחו בה להפליא מתוך שלווה והרחבה, הזרימה מעיין של נחמה עצומה לעם.
*
אף רבי שלמה אלקבץ ידיד נפשו של ה'בית יוסף היה מוצאו מארץ ספרד. אביו רבי משה היה מן המגורשים מארץ גזירה שהגיע לטורקיה. ואכן, מעין צורת "קיבוץ גליות" בהיקף עולמי כזה, קרה עם פיוטו הנאדר "לכה דודי", שפעל כעין "קיבוץ גלויות" אחרי דור הפיזור בעת גירוש ספרד. פזורי ארץ גזירה הביאו נחמה לעולם כולו. גם השם "אלקבץ" מרמז על קיבוץ נדחי ישראל. השירה זאת מכוונת את העם אל "קֵל המיוחד" ומאחדת אותו אל תחת דגל שבת קודש!!! המשורר קורא אל כל אחד ואחד מאתנו: "לקראת שבת לכו ונלכה".
*
ר' ישראל! ייחדתי לך איגרת זאת לכבוד שבת נחמו. שכן בשבת מיוחדת זו מתנגנים צלילי "לכה דודי" בעוז ותעצומות עוד יותר. הרי כל השיר שופע רגשי נחמה וגאולה בצורה נפלאה כל כך. בספר "יסוד ושורש העבודה" שחיבר הגה"ק ר' אלכסנדר זיסקינד זצוק"ל מהוראדנא שבליטא [גרודנא], מפרש את תוכן "לכה דודי" שהיא תפילה להקב"ה על קץ הפלאות, שינחם את כנסת ישראל היא השכינה, ויאמר אליה: התנערי מעפר קומי, לא תבושי ולא תכלמי... והרי הימים שלפנינו מיוחדים לכך! "שב דנחמתא"!
ורבנו שלמה הלוי המשורר האלקי אכן שיבץ בתוך שירת קדשו, את נבואות הנחמה של ספר ישעיהו: התנערי מעפר קומי" [נ"ב, ב']; "התעוררי התעוררי" [נ"א, י"ז]; "קומי אורי" [ס', א']; "לא תבושי ולא תכלמי" [נ"ד, ד']; "בך יחסו עניי עמי" [י"ד, ל"ב]; "והיו למשיסה שאסיך" [ל', ט"ז]; "ימין ושמאל תפרוצי" [נ"ד, ג']. ועל כולם שמחת ההתקשרות בין הקב"ה לעמו הנבחר: "ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה" [ס"ב, ה'].
ומדי דַברי בשירת "לכה דודי" והצדיק מהוראדנא, בעל "יסוד ושורש העבודה", מן הענין להזכיר שהגאון הנודע ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' שהיה מילידי גרודנה, היה מספר על מנהגים מיוחדים שנשמרו בקלויז של בעל "יסוד ושרש העבודה" בעיר מולדתו. ביניהם הזכיר את המנהג לנגן באחת השבתות לנגן לכה דודי בניגון מיוחד. קבלה היתה בידי זקני בית המדרש, שפעם לקראת שבת ישב בבית הכנסת, רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל אחר קריאת שיר השירים כשהוא נשען על מרפקיו, כשהוא מרחף בעולם אחר...
הקהל המתין לו לקבלת שבת. לפתע התעורר אותו צדיק ועלה על הבמה , ושר את הפיוט "לכה דודי" בניגון מיוחד שלא נודע עד אז. יודעי דבר אמרו שניגון זה נתגלה לו מן השמים. מאז תקנו לשורר מידי שנה בשנה בשבת ההיא לכה דודי במנגינה זו.
*
ר' ישראל! הבה נתחדש בשירת "לכה דודי" אף לפי קוצר השגתנו, בהבנת הרקע והתקופה, וגם בצירוף אורות מתוך פירושי רבינו שלמה אלקבץ בספריו. הבה נראה פלאים ב"וזרח השמש" בגלויות ישראל. בימי הנחמה ראוי להפנים את זה.
עוד בשנת שד"מ, שנים ספורות אחרי הסתלקות מהר"ש אלקבץ, נדפס בעיר וייניציא השיר בסידור כמנהג הספרדים, עם הוראה לנגן אותו בלחן שהיה ידוע אז על המלים: "שובי נפשי למנוחיכי". ואם הלחן איננו ידוע לנו, הרי שלש המלים האלה מעידות, על מנוחת הנפש אחרי תקופת סופה וסערה. ולצלילי "שובי נפשי למנוחיכי" הורו בשעתו לזמר "לכה דודי", לקראת שבת לכו ונלכה, התנערי, התעוררי, ימין ושמאל תפרוצי, בואי בשלום. להתכונן לקראת שבת ויחד עם זאת לקראת גאולת ישראל...
*
כמה גדול כוחו של ניגון! נלמוד זאת בעצמנו מתוך דברי המשורר האלקי בעצמו. בספרו "מנות הלוי" [א' ח'] הפליג בהשפעת הניגון על הנשמה, בהיותה מורגלת לזה מתחילת בריאתה, כשעוד שמעה במרום את נגינת המלאכים. ולכן מנע בכוונה, אחשורוש את השירה בסעודתו, שכן הניגון מרומם את נפש ישראל והוא זמם להשפילה...
ומדה טובה מרובה, כמה שפע רוחני יחדיר איפוא, ניגון "לכה דודי", לקראת השבת, על הנשמה הקיימת ומה עוד על הנשמה היתירה, שזה עתה הופיעה מן השמים, מעון שירת המלאכים...
*
לקראת שבת... כהכנה לשירת לכה דודי, הבה נתבונן במרגליות של חידוש בנושא שבת קודש, הנמצאים בספרי מהר"ש אלקבץ. יתכן שמתוך כך ייקָלטו דברו ביתר התלהבות. את המקרא: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", מפרש רבי שלמה בספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר [ג' ז'] בביאור נפלא מאד, "ביום" מתפרש: "עם היום" ועל ידו [כמו "באבן או באגרוף"] כלומר: הקב"ה כילה את כל מלאכתו על ידי "כלי" ששמו שבת, והשבת מקדשת את ימי החול, עד שכולם נקראו על שמו: יום ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. ובשמירתה וקבלתה נתיחדו ישראל מכל האומות. על ידי השבת "נגמרו ונשתכללו כל המעשים"... ויכל אלקים ביום השביעי, בו ועל ידו גמר והשלים את כל מלאכתו... כי היא מקור הברכה, אף לששת ימי המעשה...
*
פנינת אור אחרת מתורתו, המבהיקה אל תוך ענין שבת קודש, מצינו בדברי מהר"ש בספרו 'אילת אהבים' על שיר השירים [א' ד'] . שם מגלה לנו המשורר האלקי את הקשר העמוק בין ישראל והשבת. נאזין נא בתשומת לב לדברי קדשו!
"הביאני המלך חדריו" - נשמות ישראל היו עדים על מעשי ה' בשעת הבריאה, כמאמר הכתוב [ישעי' מ"ג] "אתם עדי נאום ה'", עדים של ממש...! ולכן גוי ששמר שבת חייב מיתה, שהרי שביתה זו עדות היא ונמצא שהנכרי מעיד בזה על דבר שלא ראה... ואילו ישראל קדושים בעצם נפשותם חקוקה עדות זו שראו בתחילת הבריאה... מציאות ד' אחדותו וחידוש העולם.
ואמנם לכן נאמרה המצוה בלשון: "זכור את יום השבת לקדשו" כלומר, היזכר היהודי את מה שראית פעם בתחילת היצירה ועדות זו צפונה אי שם בנשמתך, בעומק הזכרון הפנימי... כמו שתינוק לפני יציאתו לאויר העולם לומד את כל התורה כולה מפי מלאך, בדומה לזה נמצאת האמת האלקית וכל מעשי בראשית חרותים בנפשות ישראל, מתחילת הבריאה ממש. וכך מפרש רבי שלמה אלקבץ את המקרא: "הביאני המלך חדריו" הקב"ה הראה לנו כל זאת בשעת בריאת העולם ועל כך מעידים הן כעדי ראייה בתכלית הברירות...
מתוך אורות אלה מספרי מהר"ש אלקבץ, הבה ונעסוק כת יחד בשירת "לכה דודי", ברגש והתרוממות של שבת קודש...
*
הפיוט הנאדר "לכה דודי" שכבש בסערה את עולמנו לכל פזורותיו, נתייסד על פי דברי חז"ל במסכת שבת [קי"ט:] שרבי חנינא נתעטף בהגיע השבת ואמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה" רבי ינאי לבש בגדי שבת ואמר: "בואי כלה בואי כלה"... על הכרזות התכוננות מפי אמוראים קדושי עליון אלה, שייסד המשורר את שיר השבת שלו וכך מכין אותנו לקראת שבת המלכה שנקראת גם "כלה". הרי כך אמרו ז"ל "אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: "כנסת ישראל היא בן זוגך!" וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: "זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך - - - זכור את יום השבת לקדשו...". שבת נקאת "כלה" בשעת קבלת שבת. [מהרש"א ב"ק ל"ב:.]
*
ה' אחד ושמו אחד... לפי דברי רבינו שלמה אלקבץ עצמו, שהובאו לעיל, על מקרא "הביאני המלך חדריו", בא, כאמור, "זכור את יום השבת לקדשו" להזכיר לו לאדם מישראל את מה שחקוק בנשמתו מימי בראשית, להעיד על הקב"ה בעדות אמת!... החלק הפנימי שבו זוכר וזוכר את מה שהיה אז "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
*
שמור וזכור... המחבר הקדים כאן שמירה לזכירה, למרות שלפי הסדר בתורה קדמה זכירה. בפשטות נאמר, שרצה רבי שלמה להתאים זאת לראשי התיבות של שמו. "שלמה הלוי". לאמיתו של דבר, היה יכול להתחיל את החרוז במלה אחרת כמו "שבת" ולהכניס זכור ושמור באמצע החרוז.
מן הענין להזכיר כאן חידוש נפלא שקבע ה'חפץ חיים' זי"ע בביאור הלכה, בחתימת חלק ג' על הלכות שבת [סופ סי' שד"מ]. שבת נקראת "אות" בעיקר מתוך שמירתה שכן הקב"ה שבת בשבת מכל מלאכתו. [ולכן חידש שם מדעתו, שהמהלך במדבר ושכח את חשבון הימים, שאז הותר לו לעשות מלאכה בכל יום כדי חייו, ומקדש את השבת לפי מניינו, בקידוש והבדלה, חייב להניח אז תפילין שהן "אות", שכן חסרה לו ה"אות" של שבת בשמירתה, למרות קיום "זכור" בקידוש. יעו"ש היטב.]
ודברי פוסק הדורות, יסוד יש להם במקרא. "ושמרו בני ישראל – אות היא לעולם. יתכן שאף לכן הקדים בעל לכה דודי את השמירה להביע את חשיבותה ב"אות" השבת. דבר בעתו מה טוב. בשבת נחמו קוראים בעשרת הדיברות "שמור את יום השבת לקדשו"...
ואגב, בספר יערות דבש [ח"א דרוש ט"ז] הביא בשם רבינו שלמה אלקבץ, שלמרות שנהנו יהודי שושן מסעודתו של אחשורוש, בכל זאת בשבת לא הלכו לשם, שמא יכשלו באיסורי שבת, בתלישה בגינת הביתן...
*
"לקראת שבת לכו ונלכה". שלש פעמים בתנ"ך מוצאים אנו לשון "לכו ונלכה": "לכו ונלכה באור ה'" [ישעי' ב'] והרי השבת כולה אור ה' היא, מנוחה ושמחה אור ליהודים. עוד נזכרת לשון זו כלפי הנבואה. "לכו ונלכה עַד הרואה". והרי רגעי קבלת שבת יש בהם ניצוץ נבואי. ושמחה יתירה שנופל עליו בלי מתכוון, בכניסת השבת, "ליל של שבת כולה עוז וחדוה במקומנו, בלתי ספק שאין זה רק ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם". [ספר החיים פרנסה וכלכלה פ"ו] גם מוזכר לשון לכו ונלכה" לקראת חידוש המלוכה. "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" [ש"א י"א]. והרי הולכים לקראת שבת מלכתא. ושבת כולה מדת המלכות היא. ואף מזכירים ב"לכה דודי" בה, עיר מלוכה מלכות בית דוד. "על יד בן ישי – על יד בן פרצי".
*
לקראת שבת לכו ונלכה... מלים אלה מקבלות זיו של זריזות יתירה, מתוך הפירוש שהביא המשורר למגילת אסתר. כידוע קבעה אסתר המלכה, בהיותה בבית המלכות, סימן מובהק לזכור מתי הוא יום השבת. היא כינתה את "שבע הנערות הראויות" המיוחדות לשירותה, בשמות מיוחדים, להזכיר לה את ימי השבוע ואת יום שבת קודש. [מגילה י"ג.].
בתרגום [ראשון] של מגילת אסתר, מגלה לנו את שמותיהן. משרתת השבת היתה נקראת "רגועיתא" על שם יום המרגוע של שבת, ואת השאר כינתה בדברים שנבראו באותו היום. כמו "רוקעיתא" על שם הרקיע, "גנותינא" - גינה, על שם הצומח, "נהוריתא" על שם המאורות וכן הלאה... בספר מנות הלוי, נתבאר שביקשה בזה לשבח את בורא העולם על מעשיו בימי הבריאה, כענין ב"כל יום תן לו מעין ברכותיו".
למה אמנם קראה אסתר למשרתת של ערב שבת בשם "חורפיתא"? בעל "מנות הלוי" פירש זאת להפליא. שורש מלה זאת משמעותה הקדמה, מהירות וזריזות [אחריפו ועולו –סנהדרין ע:] אסתר המלכה הראתה כאן על המשימה ביום ערב שבת קודש, להכין להזדרז ולהקדים. וככך קראה אסתר למשרתת בערב שבת קודש: "חורפיתא" לזכרון "להורות כי אימת שבת עליה, ולכן ביון ההוא צריך לעשות את כל הדברים במהירות וזריזות מאז הבוקר...
דומה כי פנימיותו של פירוש זה, גם נרמז במלים של אותו מחבר קדוש: "לקראת שבת לכו ונלכה". הרי "לכו" הוא לשון זירוז [רש"י שמות ה' י"א] ומאותו הטעם עצמו, נאמר "לכו נרננה לה'" [מצודות תהלים צ"ה א'] שהוא לשון זריזות... קדימה! געגאנגען! הבה נזדרז ונתכונן. לקראת שבת לכו ונלכה!
*
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה. הן ידועים דברי הזוה"ק [יתרו פ"ח.] שברכת כל העולמות למעלה ולמטה נובעות מן השבת וממנה מתברכים כל ימות השבוע. באור החיים הקדוש, [ברא' ב' ג'] מחדש שהעולם מתחילתו לא נברא אלא לששת ימים הראשונים בלבד... אלא שביום השבת ניתן כח ונפש לבריאה להמשיך עוד ששת ימים עד לשבת הבאה. ואלמלא השבתות החוזרות ומופיעות לא היה קיום לעולמנו. ולכן מכין הקב"ה את יום השבת שוב ושוב, שכן על ידי השבת העולם עומד. וכך שייך שיהיה האדם המקדש ומעיד על השבת להחשב כשותף להקב"ה במעשי בראשית [שבת קי"ט:] כלומר במעשי בראשית בעתיד המתחדשים על ידי השבת בכל הדורות...
ובכך מפרש בפירוש "עץ יוסף" כאן את הכרזת המשורר הקדוש: לקראת שבת לכו ונלכה ונקיימנה כראוי, הרי בזה תלוי כל הברכה והקיום בימות השבוע הבא עלינו לטובה...!
*
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה... 'נסוכה' מקורה מלשון מלכות ונסיכות. המקרא של "ואני נסכתי מלכי" נאמר על הקב"ה [תהילים ב'] ואילו: "מעולם נסכתי מראש" [משלי ח'] נאמר על התורה הקדושה. וכאן התכוון המשורר על שבת המלכה, שנתייחדה לדבקות בה' ודבקות בתורה...
מתחילת הבריאה נסך הבורא יתברך על שבת קודש, הוד מלכות, אף שנבראה בסוף ששת ימי בראשית, בכל זאת עלתה במחשבתו לפני הבריאה כולה. סוף מעשה במחשבה תחילה... מ'ראש מקדם' נסוכה. ידוע מה שאמרו בזה קדמונינו ז"ל. אותיות "ראש" הן הקודמות לאותיות "שבת"...
*
סיפור מחוכם ומאלף נאמר בענין, על הגה"צ ר' יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. פעם הזעיקו לביתו רופא בליל שבת. הרופא, אוסטרי במקורו, שלא היה שומר תורה ומצוות, הופיע בית הרב עם פנס ביד. למרות הצער על כך, לא אמר לו הרב אז דבר. לאחר פעולת רפואתו, הודה לו רבי יוסף חיים מקרב לב ואז ליוה את הרופא בדרכו דרך שבילי העיר העתיקה.
בדרך הילוכם שאל רבי יוסף חיים את הרופא:. "ד"ר שווארץ! מהו הגודל היחסי ה"פרופורציה" בין הראש לשאר הגוף". הרופא תמה על השאלה הזאת באישון לילה. התשובה היתה "הראש תופס בערך אחד משבע לעומת הגוף". הרב שהיה מופלא בפיקחותו, המשיך וסיפר אז לרופא, דרך משל ומליצה. "איברי הגוף פעם באו בטענה נגד הראש ואמרו לו: הרי לפי מדתך, קטן אתה מאתנו הרבה. ולמה אם כן כשמגיע עת האוכל, אתה הוא הנהנה... לנו האיברים אתה שולח את תמצית התזונה בלבד. כמו בנושא הדיבור, שוב אתה הוא ראש המדברים בכל מקום ואנו הרוב, שותקים. הרי אנחנו גדולים ממך פי שבע, ובנוסף לזה הננו עוסקים בעבודות הקשות והמפרכות. ואתה יושב בראש מתענג ומדבר כרצונך...".
נענה הראש והסביר לאיברי הגוף. "הגידו נא לי! מי הוא באמת המכוון והמתאם את כל פעולותיכם? מיהו הנותן הוראות על כל תנועה צעד ושעל שלכם. הרי בלעדיי הראש, הייתם כולכם שוכבים כאבן דוממת..."
ואז נמס הקרח. ד"ר שווארץ הנוקשה, חייך ואמר: "נכון! הוא צודק. הראש באמת יש לו ראש...". כעת פנה אל הרב והסביר לו לאותו 'תינוק שנשבה' את הנמשל הנשגב על תוכן שבת קודש...
דברי חכמים בנחת נשמעים. באישון ליל שבת הירושלמי נשמע קולו של אותו גאון וצדיק בנעימה: "הרופא! הקב"ה ברא את יום השבת ביחס דומה. לפי 'מדתו' הוא אחד משבע בלבד לעומו ימי החול. אלא שקבעו בוראנו יתברך ליום הנבחר שלנו, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת. השבת היא בבחינת ראשו של השבוע כולו, וכולו מיועד להתרעננות רוחנית. מיום מנוחה זה, ראש השבוע שואב היהודי את השראתו וברכתו.
השבת מעלה אותנו מתוך חומריותנו ומעניקה לנו ערכים רוחניים של אמת ואמונה. וכך מסוגל יהודי להמשיך את חייו בימות החול, בהשפעתה, הכְוונתה והדרכתה של השבת. בלעדי הראש הזה היה "גוף השבוע" דומם ומטושטש מכל ערך רוחני. והיה הוא וחמורו עובדים באותו סגנון...
ואי לכך, ד"ר שווארץ, מובן ביותר עד כמה חייב יהודי לשמור את השבת, לכבדה ולענגה... הרי כך אמר המשורר רבי שלמה אלקבץ, על השבת: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מ"ראש" מקדם נסוכה... התענוג וכן זכות הדיבור מגיע דווקא לה...
דברי החן, הנועם והחכמה של הגאון רבי יוסף חיים, פעלו את פעולתם על הרופא. ניצוץ חזק של תשובה ושל קדושת השבת הדליק אותו אז בליל שבת הירושלמי. הוא נכנע אז ואמר. "הרב צודק. מעתה תאיר השבת את דרכי ולא הפנס" - - -
*
מקדש מלך עיר מלוכה! רבינו שלמה הלוי אלקבץ מוציאנו בשירתו מ'אדמת הנכר' הגלותית, מתוך ההפכה, מעמק הבכא, להתנער מעפר וכך מכניסנו בעוז למקדש הרוח, בששה "בָּתֵּי" הגאולה שבשיר לכה דודי, כעין "שש מעלות לכסא" זו למעלה מזו, להגביהנו את כסא כבודה, אל כסא מלכותה של שבת קודש...
*
מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל היה אומר שרבינו שלמה אלקבץ זי"ע תובע ומבקש בפיוטו "לכה דודי" מכל בית ישראל לדורותיו, שלכבוד השבת יתארו לעצמם שבית המקדש עומד על מכונו וירושלים בנויה בכל תפארתה, שכן רק כך שייך לשמוח בשבת שמחה שלימה... וכהמשך לדברים אלה היה רבי חיים מספר במתק לשונו, מה ששמע מפי תלמיד החפץ חיים, הרב מאיר ליברמן זצ"ל, תיאור מפעים על לילות שבת בבית רבו, הכהן הגדול מאחיו.
במשך שלש שנים רצופות חווה זאת. בחדר האירה מנורת נפט קטנה. עיקר האור היה שופע דווקא ממאור פניו של ה'חפץ חיים'... הוא היה מתאר בשעה זו מדי שבת בשבתו את זמן הגאולה, איך ייראו פני הדברים, בזמן שבן דוד בא. את הזוהר הרוחני, את האושר האמיתי בחיי התורה מנוהלים בעם על פי חוקים ומשפטים צדיקים; בנין בית המקדש, השָבת העבודה למקומה וקיבוץ נדחי ישראל. המספר אמר שאלה היו השעות המאירות ביותר בימי חייו. אורו של משיח היה זורח אז, בלילי שבתות אלה... [ראה ס' מרבה חיים ח"א "שבת"].
*
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הגלות נמשלה כאן ל"הפכה" בסדום מצאנו לשון זו "וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים". ורמז יש כאן, באמת מקומנו בשיא כל הפסגות והנעלות, אלא בגלות נדמה לפעמים ונראה ההיפך, כאילו העם היהודי שקוע בעמק הבכא, כעת קורא אלינו המשורר לעלות את מקומינו הראוי במרום הרים, לשם ולתפארת ולתהלה... וכמאמר הכתוב [דברים כ"ו]: ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך...
*
התנערי מעפר קומי... בספרו "מנות הלוי" מפרש מהר"ש אלקבץ, את דברי חז"ל [מגילה ט"ו.] על הפסוק "ויעבור מרדכי" [אסתר ד' י"ז] שמואל אמר: "דעבר עורקמא דְמַיָא". רש"י מבאר את דברי האמורא 'שמואל', שבשעת הגזירה עבר מרדכי הצדיק שלולית של מים בכדי לאסוף את היהודים מעבר השני של עיר שושן.
בא רבי שלמה אלקבץ ומראה לנו את עומק הדבר. "ואני אומר, שדבר גדול השמיענו 'שמואל' שאפילו דבר קטן לשם מצוה, כתוב בספר... כי לא היה הנהר גדול שעבר לאסוף היהודים רק עורקמא דמיא והוא שלולית של מים מכונסים ונכתב בספר "ויעבור מרדכי" כאילו היה דבר גדול, להורות כי הכל בא לידי חשבון"...
אפילו דבר קטן לשם מצוה כתוב בספר... כי הכל בא לידי חשבון. כך כתב המשורר האלקי רבי שלמה אלקבץ כנ"ל. ר' ישראל! כשנשיר בשבת קודש את פיוט "לכה דודי"! המושך אותנו מתוך עומק הגלות לקראת גאולת השבת, בקריאה אחר קריאה, בעוז רוח ורגש עליון בלב, שלש הכרזות ה"קימה" נמצאות ב'לכה דודי'... קומי צאי מתוך ההפכה! התנערי מעפר קומי! קומי אורי!
ר' ישראל! אם יעלה בליבנו ספק באיזו זכות נקום, באיזו כח ניגאל, ואנחנו שפלי מדרגה; נזכור נא גם את דברי חיזוקו: ש'אפילו דבר קטן לשם מצוה כתוב בספר'. איך אף דבר קטן אחד משלנו פועל בשמים ממעל, עד כסא הכבוד... דווקא ה"עורקמא דמיא" שלנו, השלוליות הזעירות בדרך, המאמצים בתמימות שאפילו לא שמנו לב אליהם, מסוגלים להפוך עולמות... ולא זו בלבד. בפירושו "שורש ישי" על מגילת רות, [ג' ג'] כתב רבינו שלמה אלקבץ שזכות בגדי שבת עמדה לה לרות המואביה, לישועה בדרכה...
ולו אף בפעולה קטנה של התנערות מעפר לקראת שבת, ולו אף בלבישת בגדי שבת...
ואולי דווקא בזכות אלה פונה אלינו משורר "לכה דודי" לכו ונלכה! התנערי מעפר! התעוררי! עורי עורי! יהודי! "התחזק והתרומם! הייב זיך! ש-ט-א-ר-ק ז-י-ך"!! זכויותיך גדולות ונצורות, אפילו במה שנראה קטן בעיניך!
*
שמעתי יותר מפעם על יתומות גלמודות מישראל, שבהיותן במחנות העבודה, התמסרו על כבוד השבת בכל מה שהיו בידן. בימי החול הפכו את מדי השביה, בכדי שלכבוד שבת ייראו בצורה מכובדת יותר אף במשהו. בעזרת אדון הנפלאות זכו להישרד ולבנות בתים נאמנים. בעל "לכה דודי", שכתב כאמור שבגדי שבת מסוגלות לישועה, מרמז להן: "קומי צאי מתוך ההפכה", רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה...
*
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. במקור [ישעי' נ"ב] מתפרש "התנערי מעפר": "ענין תנועה, להשליך ולהריק העפר הנדבק" [מצודות]. ואמנם כך צריך להתכונן אל השבת. להתנער מכל שמץ חול ועפרורית, עצבות ועצלות, יגון וכבדות, ולהתעטף ברוממות של שבת קודש...
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ - עַמִּי. אף בדרך הפשט נמצא בחרוז זה, דבר שאינו ידוע כל כך. ירושלים מתלבשת במעטה "העם". [הרי "עָם" לשון זכר הוא, ואיך פונים אל עמנו בלשון: "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ" עמי - ולא "לְבוֹש"?] הפנייה כאן היא אל ירושלים עיר הקודש – ומקורו נמצא בספר ישעיהו [נ"ד]. הכוונה בדברי הפיוט הוא שירושלים תלבש בגדי תפארת, ומה טיבם? עַמי!!! שירושלים 'תתלבש' בעם תפארת, בבני ישראל שיחזרו אליה ויפארו אותה בקיבוצם הנהדר ביפיו. "שכשיתכנסו ישראל לתוכה, זה יהיה לה לבגדי תפארת" [עץ יוסף]. עיר הקודש תתקשט שוב בבני עמה היקרים והמסולאים מפז.
העם היהודי בעצמו הוא לבוש תפארת לעיר תקותו וחלומותיו, אליה עָרגה נפשו זה דורות על דורות. מכל פנה בעולם שיווע למלכות בן ישי ולבנין המקדש - ולירושלים עירך ברחמים תשוב...! הוי! עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, משיח בן דוד עבדך משיחך...
*
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ... המשורר מתעורר בתפילה על גאולת הנפש תחילה... הבעש"ט זי"ע פירש מקרא זה שבתהלים [ס"ט] על הגאולה הפרטית של יהודי מגלות כבלי היצר, שמתוך כך נגיע את הגאולה הכללית, השלימה... [בעש"ט עה"ת בראשית].
*
מה נאוו דברי ה'שם משמואל' זי"ע על חרוזים אלה שב'לכה דודי': "כי בששת ימי המעשה שכיחה אטימת הלב שקשה מאד להתעורר ולהתרגש ברגשת קודש, ובהופעת אור קדושת שבת נסתלקו ההסתר ואטימת הלב -- ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בחרוזי קבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' כי עפר הוא כינוי לאוטם וכיסוי הלב, ובהכנסת שבת מתנערים ממנו ולובשים בגדי תפארת, ואז יש לאל ידם להתעורר בשיר, מה שלא הי' אפשר בששת ימי המעשה מפאת האוטם כנ"ל, ואומרים התעוררי התעוררי וכו' עורי עורי שיר דברי וכו'" [שמ"ש בא תרע"ז].
*
לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי... מנֶחָמַת ישעיהו [נ"ד] ומשירת תהילים [מ"ב] נתמזגה השירה הזאת. מה מקשר ביניהם? חוזק הבטחון בה' והציפיה לגאולתו! הנביא ישעיהו פתח את המקרא "אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי.." ודוד המלך סיים את המקרא "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאֱלקִים..." שפירשו רש"י "המתיני וצפי לגאולה"... בך יחסו עניי עמי... יבא יום ועניי ישראל ייוושעו בחסד ורחמים. מה נפלאו דברי חז"ל [תנחומא משפטים ט'] בשר ודם עשיר שיש לו עניים קרובים -אינו מודה בהן והקב"ה כל העושר והכבוד שלו מחופף ומרחם על העניים שנאמר ובה יחסו עניי עמו...
*
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִך... כנגד מה שקרא המשורר לצאת מתוך ההפכה, בגלות זו שאנו מושפלים בה עד עפר, מבשר לנו כעת על פי הנבואה: הפיכה חדשה לצד מעלה, שוב יתהפך הגלגל לטובה: "והיו למשסה שאסיך"
מנהג מפעים הנהיג ה'אמרי חיים' זי"ע מויז'ניץ. באחת השבתות בשנת תשי"א, עלו לתורה בבית מדרשו ארבע חתנים בני שארית הפליטה... האדמו"ר היה אז שרוי בשמחה עצומה על תקומת העם לאחר החורבן הנורא והורה לחסידיו לאחוז ידים ולצאת בריקוד מחרוז "והיו למשיסה שאסיך... ישיש עליך אלקיך" והלאה; ואמנם כך נשאר המנהג עד היום הזה. במנהג הזה נשזרו רגשות נשגבים של אוהב ישראל אמיתי שחי את סבל עמו ושמח בבנינו ובתיקונו בחדוה עילאית... ישיש עליך אלקיך... ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי...
*
בּוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּרִנָּה (בְּשִמְחָה) וּבְצָהֳלָה... כעת פונה המשורר האלקי לראשונה אל שבת קודש בעצמה כשהקהל הקדוש מסתובב לעֶברה, לקבל פניה בפועל... כאומרו: לאחר שנתרוממו ישראל לקראתך, מעלה אחר מעלה מתוך עפר הגלות, דרגה אחר דרגה מתוך ההפכה, עכשיו שנספגו בנחמות נבואה ושמעו פעמי גאולה ונתנשא לבבם עד -"ונשמחה ונגילה", הרי הדרך סלולה לך שבת מלכתא, להופיע על בני עַמנו במלוא הדרך ושמחתך, בואי נא גם את ברנה וצהלה, בואי כלה! אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, המאמינים בה' ובתורתו ומחזיקים מעמד, מחַכים לך בכליון עינים וכיסופי קודש...
תוך אמוני עם סגולה... חז"ל הקדושים [עירובין כ"א:] פירשו את "לכה דודי" בשיר השירים, על שבחו של היהודי מפי כנסת ישראל שפונה אל הקב"ה: "שם - אראך כבודי וגודלי, שבח בני ובנותי".
יקירי! נגענו בקצה המטה בשירת 'לכה דודי', שאף לפי פשוטם של דברים, מביאה לידי התעוררות עצומה לקבלת שבת. סומכני עליך בעצמך תוסיף למצוא פנינים בכל מלה ב"כה דודי" ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי...
נעריך נא בכל לב את דברי השירה הזאת, שעל ידם נכנסים אנו לתוך תחום מלכות השבת. כמה ראוי להתבונן ולהתרכז בהם מדי שבת בשבתו בלי היסח הדעת, ולהתרומם עמם בדבקות של שבת ובמעלות הגאולה העתידה, שאליה אנו מצפים בכל עת ובכל שעה.
יהי רצון שיבקעו צלילי קודש אלה מעולם ועד עולם, ויעוררו פעמי גאולה בקרוב בימינו אמן!!!
נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם
דברו על לב ירושלים וקראו אליה–
והרי שירת לכה דודי" פונה אל לב 'מקדש מלך עיר מלוכה'
גוט שבת! לך אהובי גוט שבת!
שבת של קודש ומִקְדָש, של נחמה מרוממת
שבת של גאולת הנפש וגאולת הכלל כולו...
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
נ.ב. אם יזדמן בימים אלה לך להיות מחוץ לעיר. אנא בדוק את היתר הטלטול שם, אם נעשה עירוב חצרות כהלכה וכמובן עירובי תחומין. שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו קֵל המיוחד...!
שירת הנחמה...
"לכה דודי", החיזוק הנצחי לקראת שבת
שביבי אורה מתקופת המשורר ומתוך ספריו
לר' ישראל יקירי שליט"א
זה קרוב לחמש מאות שנה, שעם ישראל מתקרב לקראת שבת, בפיוט הנשגב: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". בקול רנה וצהלה ניגשים אנו לקבל שבת בשיר שחיבר הגה"ק המקובל האלוקי, רבינו שלמה אלקבץ זי"ע. המלים שב"לכה דודי" כבשו את כל תפוצות ישראל, תוך כדי זמן קצר משיצאו לאור עולם. בכל פינות מזרח ומערב, נתקבל שיר זה בחיבה עצומה. אף במרחקי ארץ תימן רקדו ישראל קדושים במלים אלה. בליווי הוד זה הולך עמנו כולו מדי שבת בשבתו, לקראת כלה, שבת מלכתא...
*
בדור דעה נדיר ביותר בתולדותינו חי ופעל בשעתו בעיר הקודש צפת, רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל. זה היה בתקופת הזוהר המיוחדת שלה. ענקי עולם בהלכה ובקבלה ש'העניקו חמה בקומתם' השפיעו שם תורתם לדורות עולם. הוא היה יליד טורקיה בשנות הר"ס. אביו רבי משה היה גברא רבא ממגורשי ספרד. רבי שלמה היה תלמידו המובהק של הגאון רבי יוסף טאיטאצק זצ"ל מגדולי דורו. בעל "לכה דודי" היה ידיד וריע קרוב מאד למרן הבית יוסף זי"ע. כמו כן היה גיסו ורבו של הרמ"ק, רבי משה קורדובירו זי"ע.
בקהילות הקודש שבטורקיה, בשאלוניקי, באנדריאנפול, בניקאפול, יצא שמו של רבינו שלמה, בתורתו ובקדושתו ובמיוחד בתורת הסוד. ידוע מה שהובא בספר של"ה הקדוש [מס' שבועות נר מצוה ה'] "מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקבץ שהיה מתחבר בבית של רבינו 'בית יוסף' והופיע עליו רוח הקודש"
זה קרה בליל חג השבועות בעיר ניקאפול שבטורקיה. בסוד קדושים, מרן ה'בית יוסף' מהר"ש אלקבץ ועוד. התגלות עצומה היתה שם בלילה ההוא. החבורה קדושה ההיא התאספו ללמוד כל הלילה מבלי להפסיק לרגע. רבי שלמה אלקבץ היה זה שתיקן את סדר הלימוד שידוע כיום כ'תיקון ליל שבועות. הם המשיכו אז לימוד משניות כל סדר זרעים ואחרי זה לימוד חכמת האמת.
אחרי לימוד שתי מסכתות, בקע מפיו של מרן ה'בית יוסף' קול גדול, אדיר וחזק, קול לא לו, שהטיל אימה ויראה על כל הנוכחים, "והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק". הם נפלו על פניהם מרוב מורא. זה היה קולו של מלאך 'מגיד' מן השמים'. וכך נשמע אז: הַמְהַדְּרִים מִן הַמְהַדְּרִים, יְדִידַי אֲהוּבַי. שָׁלוֹם לָכֶם, אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַשְׁרֵיכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר שַֹמְתֶּם עַל נַפְשְׁכֶם לְעַטְּרֵנִי בַּלַּיְלָה הַזֶּה... הִתְחַזְּקוּ יְדִידַי, הִתְאַמְּצוּ אֲהוּבַי, שִֹמְחוּ וְעִלְצוּ וּדְעוּ כִּי אַתֶּם מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וּזְכִיתֶם לִהְיוֹת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְקוֹל תּוֹרַתְכֶם וְהֶבֶל פִּיכֶם עָלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָקַע כַּמָּה אֲוֵירִים וְכַמָּה רְקִיעִים עַד שֶׁעָלָה, וּמַלְאָכִים שָׁתְקוּ, וּשְֹרָפִים דָּמְמוּ, וְהַחַיּוֹת עָמְדוּ, וְכָל צְבָא מַעְלָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלְכֶם".
הקול ממרום המריץ את בני החבורה לעלות לארץ הקודש. "שׁוּבוּ אֶל לִמּוּדְכֶם וְאַל תַּפְסִיקוּ רֶגַע, וַעֲלוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל... כִּי טוּב הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה תֹּאכֵלוּ". ואכן, בהמשך לזה עלו מרן ה'בית יוסף', מהר"ש אלקבץ ובני העלייה אשר עמהם לעיר צפת, שנהייתה אז לפינת יקרת של תורת הנגלה והנסתר, שהשפיעה את האורה על פני העולם היהודי לדורות... על חבורה נשגבה כך כך, נמנה רבינו שלמה אלקבץ. בעיר הקדושה הזאת, התחיל ללמד ולהורות את תורת הנסתר לשומעי לקחו המזוככים, בקדושה ובטהרה.
*
"צפת היא מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של התורה וסודותיה" [חסד לאברהם למהר"א אזולאי מעין ג' נהר י"ג] ואמנם בפינות אלה עטופות רזים, שובצו אבני חן זוהרות אלה בעטרת קבלת השבת, פיוט 'לכה דודי' ... מלים שובות לב ונפש, בהודן והדרן, בקדושתן, בתחינתן, בתקותן, צלילי נוחם, שמחה ורוממות, דבקות קודשא בריך הוא ישראל באופן הנעלה ביותר... יקירי! גם שירת "לכה דודי" כולה, ספוגה סודות עמוקים בכל מלה, אלא שכפי הנראה ממפרשי התפילה, ניתן לפרשה אף בדרך הפשוטה והמובנת, השווה לכל נפש. כל אחד ואחד מאתנו יכול להתעלות, להתחזק ולהתנחם עמה לקראת שבת.
*
בפעם הראשונה שזכיתי להיות בצפת, הבחנתי על אחד ההרים ביהודי נכסף שחיפש דרך כלשהיא לתת ביטוי להשתפכות נפשו שניצת בלבו. הוא פצח את פיו בקול בשירה נלבבת וקולו הנעים השתפך על מרחבי הרים וגבעות: "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי כי מעולם קוינו לך...!" זה היה הרושם הראשון שחדר לתוך מעמקי לבי מעיר הקודש, צפת. מלים אלה מבטאות את תולדות העיר צפת ואת ימי זוהרה...
בשעתו עקבתי אחר ההשתלשלות שמסביב לגירוש ספרד, בעקבות היהודים האומללים מגורשי ספרד. רואים בעליל את הדרכים הנפלאות שההשגחה העליונה הוליכה בהן את הפליטים הדויים, אל עבר ערים ואמהות ברחבי העולם. ההתחדשות הרוחנית הגדולה בעיר הקודש צפת, התהוותה בעיקר על ידי פליטים מגלות ספרד, ובניהם אחריהם. רבי משה אלאשקר יצא מספרד בשנתו השלושים בערך; רבי יעקב בי רב היה בעת הגירוש פליט בן שמונה עשר שנים; מרן רבי יוסף קארו - ה"בית יוסף" היה אז ילד בן ארבע שנים.
בעיר הקודש צפת, התפתחה בתנופה די מהירה רוח של התחדשות בתורה, ובין הרריה נבקעו עד מהרה מעיינות חדשים שזרמו בעוצמה רבה מים חיים של תורת הנגלה ותורת הנסתר. מן היסודות האיתנים שהם הביאו אתם מגלות ספרד נבנו עמודי ענק, המקיימים בכוחם את בנין היהדות עד עצם היום הזה.
תקופת הזהב של צפת עיר הקודש מהוות נחמה נפלאה וחיזוק לדורות. מתוך הפיזור האיום נתהווה כינוס פלאים בעיר צפת שנבנתה "על תלה" של יהדות ספרד. צפת המהוללה, המצויינת בחיי התורה שפרחו בה להפליא מתוך שלווה והרחבה, הזרימה מעיין של נחמה עצומה לעם.
*
אף רבי שלמה אלקבץ ידיד נפשו של ה'בית יוסף היה מוצאו מארץ ספרד. אביו רבי משה היה מן המגורשים מארץ גזירה שהגיע לטורקיה. ואכן, מעין צורת "קיבוץ גליות" בהיקף עולמי כזה, קרה עם פיוטו הנאדר "לכה דודי", שפעל כעין "קיבוץ גלויות" אחרי דור הפיזור בעת גירוש ספרד. פזורי ארץ גזירה הביאו נחמה לעולם כולו. גם השם "אלקבץ" מרמז על קיבוץ נדחי ישראל. השירה זאת מכוונת את העם אל "קֵל המיוחד" ומאחדת אותו אל תחת דגל שבת קודש!!! המשורר קורא אל כל אחד ואחד מאתנו: "לקראת שבת לכו ונלכה".
*
ר' ישראל! ייחדתי לך איגרת זאת לכבוד שבת נחמו. שכן בשבת מיוחדת זו מתנגנים צלילי "לכה דודי" בעוז ותעצומות עוד יותר. הרי כל השיר שופע רגשי נחמה וגאולה בצורה נפלאה כל כך. בספר "יסוד ושורש העבודה" שחיבר הגה"ק ר' אלכסנדר זיסקינד זצוק"ל מהוראדנא שבליטא [גרודנא], מפרש את תוכן "לכה דודי" שהיא תפילה להקב"ה על קץ הפלאות, שינחם את כנסת ישראל היא השכינה, ויאמר אליה: התנערי מעפר קומי, לא תבושי ולא תכלמי... והרי הימים שלפנינו מיוחדים לכך! "שב דנחמתא"!
ורבנו שלמה הלוי המשורר האלקי אכן שיבץ בתוך שירת קדשו, את נבואות הנחמה של ספר ישעיהו: התנערי מעפר קומי" [נ"ב, ב']; "התעוררי התעוררי" [נ"א, י"ז]; "קומי אורי" [ס', א']; "לא תבושי ולא תכלמי" [נ"ד, ד']; "בך יחסו עניי עמי" [י"ד, ל"ב]; "והיו למשיסה שאסיך" [ל', ט"ז]; "ימין ושמאל תפרוצי" [נ"ד, ג']. ועל כולם שמחת ההתקשרות בין הקב"ה לעמו הנבחר: "ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה" [ס"ב, ה'].
ומדי דַברי בשירת "לכה דודי" והצדיק מהוראדנא, בעל "יסוד ושורש העבודה", מן הענין להזכיר שהגאון הנודע ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' שהיה מילידי גרודנה, היה מספר על מנהגים מיוחדים שנשמרו בקלויז של בעל "יסוד ושרש העבודה" בעיר מולדתו. ביניהם הזכיר את המנהג לנגן באחת השבתות לנגן לכה דודי בניגון מיוחד. קבלה היתה בידי זקני בית המדרש, שפעם לקראת שבת ישב בבית הכנסת, רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל אחר קריאת שיר השירים כשהוא נשען על מרפקיו, כשהוא מרחף בעולם אחר...
הקהל המתין לו לקבלת שבת. לפתע התעורר אותו צדיק ועלה על הבמה , ושר את הפיוט "לכה דודי" בניגון מיוחד שלא נודע עד אז. יודעי דבר אמרו שניגון זה נתגלה לו מן השמים. מאז תקנו לשורר מידי שנה בשנה בשבת ההיא לכה דודי במנגינה זו.
*
ר' ישראל! הבה נתחדש בשירת "לכה דודי" אף לפי קוצר השגתנו, בהבנת הרקע והתקופה, וגם בצירוף אורות מתוך פירושי רבינו שלמה אלקבץ בספריו. הבה נראה פלאים ב"וזרח השמש" בגלויות ישראל. בימי הנחמה ראוי להפנים את זה.
עוד בשנת שד"מ, שנים ספורות אחרי הסתלקות מהר"ש אלקבץ, נדפס בעיר וייניציא השיר בסידור כמנהג הספרדים, עם הוראה לנגן אותו בלחן שהיה ידוע אז על המלים: "שובי נפשי למנוחיכי". ואם הלחן איננו ידוע לנו, הרי שלש המלים האלה מעידות, על מנוחת הנפש אחרי תקופת סופה וסערה. ולצלילי "שובי נפשי למנוחיכי" הורו בשעתו לזמר "לכה דודי", לקראת שבת לכו ונלכה, התנערי, התעוררי, ימין ושמאל תפרוצי, בואי בשלום. להתכונן לקראת שבת ויחד עם זאת לקראת גאולת ישראל...
*
כמה גדול כוחו של ניגון! נלמוד זאת בעצמנו מתוך דברי המשורר האלקי בעצמו. בספרו "מנות הלוי" [א' ח'] הפליג בהשפעת הניגון על הנשמה, בהיותה מורגלת לזה מתחילת בריאתה, כשעוד שמעה במרום את נגינת המלאכים. ולכן מנע בכוונה, אחשורוש את השירה בסעודתו, שכן הניגון מרומם את נפש ישראל והוא זמם להשפילה...
ומדה טובה מרובה, כמה שפע רוחני יחדיר איפוא, ניגון "לכה דודי", לקראת השבת, על הנשמה הקיימת ומה עוד על הנשמה היתירה, שזה עתה הופיעה מן השמים, מעון שירת המלאכים...
*
לקראת שבת... כהכנה לשירת לכה דודי, הבה נתבונן במרגליות של חידוש בנושא שבת קודש, הנמצאים בספרי מהר"ש אלקבץ. יתכן שמתוך כך ייקָלטו דברו ביתר התלהבות. את המקרא: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", מפרש רבי שלמה בספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר [ג' ז'] בביאור נפלא מאד, "ביום" מתפרש: "עם היום" ועל ידו [כמו "באבן או באגרוף"] כלומר: הקב"ה כילה את כל מלאכתו על ידי "כלי" ששמו שבת, והשבת מקדשת את ימי החול, עד שכולם נקראו על שמו: יום ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. ובשמירתה וקבלתה נתיחדו ישראל מכל האומות. על ידי השבת "נגמרו ונשתכללו כל המעשים"... ויכל אלקים ביום השביעי, בו ועל ידו גמר והשלים את כל מלאכתו... כי היא מקור הברכה, אף לששת ימי המעשה...
*
פנינת אור אחרת מתורתו, המבהיקה אל תוך ענין שבת קודש, מצינו בדברי מהר"ש בספרו 'אילת אהבים' על שיר השירים [א' ד'] . שם מגלה לנו המשורר האלקי את הקשר העמוק בין ישראל והשבת. נאזין נא בתשומת לב לדברי קדשו!
"הביאני המלך חדריו" - נשמות ישראל היו עדים על מעשי ה' בשעת הבריאה, כמאמר הכתוב [ישעי' מ"ג] "אתם עדי נאום ה'", עדים של ממש...! ולכן גוי ששמר שבת חייב מיתה, שהרי שביתה זו עדות היא ונמצא שהנכרי מעיד בזה על דבר שלא ראה... ואילו ישראל קדושים בעצם נפשותם חקוקה עדות זו שראו בתחילת הבריאה... מציאות ד' אחדותו וחידוש העולם.
ואמנם לכן נאמרה המצוה בלשון: "זכור את יום השבת לקדשו" כלומר, היזכר היהודי את מה שראית פעם בתחילת היצירה ועדות זו צפונה אי שם בנשמתך, בעומק הזכרון הפנימי... כמו שתינוק לפני יציאתו לאויר העולם לומד את כל התורה כולה מפי מלאך, בדומה לזה נמצאת האמת האלקית וכל מעשי בראשית חרותים בנפשות ישראל, מתחילת הבריאה ממש. וכך מפרש רבי שלמה אלקבץ את המקרא: "הביאני המלך חדריו" הקב"ה הראה לנו כל זאת בשעת בריאת העולם ועל כך מעידים הן כעדי ראייה בתכלית הברירות...
מתוך אורות אלה מספרי מהר"ש אלקבץ, הבה ונעסוק כת יחד בשירת "לכה דודי", ברגש והתרוממות של שבת קודש...
*
הפיוט הנאדר "לכה דודי" שכבש בסערה את עולמנו לכל פזורותיו, נתייסד על פי דברי חז"ל במסכת שבת [קי"ט:] שרבי חנינא נתעטף בהגיע השבת ואמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה" רבי ינאי לבש בגדי שבת ואמר: "בואי כלה בואי כלה"... על הכרזות התכוננות מפי אמוראים קדושי עליון אלה, שייסד המשורר את שיר השבת שלו וכך מכין אותנו לקראת שבת המלכה שנקראת גם "כלה". הרי כך אמרו ז"ל "אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: "כנסת ישראל היא בן זוגך!" וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: "זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך - - - זכור את יום השבת לקדשו...". שבת נקאת "כלה" בשעת קבלת שבת. [מהרש"א ב"ק ל"ב:.]
*
ה' אחד ושמו אחד... לפי דברי רבינו שלמה אלקבץ עצמו, שהובאו לעיל, על מקרא "הביאני המלך חדריו", בא, כאמור, "זכור את יום השבת לקדשו" להזכיר לו לאדם מישראל את מה שחקוק בנשמתו מימי בראשית, להעיד על הקב"ה בעדות אמת!... החלק הפנימי שבו זוכר וזוכר את מה שהיה אז "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
*
שמור וזכור... המחבר הקדים כאן שמירה לזכירה, למרות שלפי הסדר בתורה קדמה זכירה. בפשטות נאמר, שרצה רבי שלמה להתאים זאת לראשי התיבות של שמו. "שלמה הלוי". לאמיתו של דבר, היה יכול להתחיל את החרוז במלה אחרת כמו "שבת" ולהכניס זכור ושמור באמצע החרוז.
מן הענין להזכיר כאן חידוש נפלא שקבע ה'חפץ חיים' זי"ע בביאור הלכה, בחתימת חלק ג' על הלכות שבת [סופ סי' שד"מ]. שבת נקראת "אות" בעיקר מתוך שמירתה שכן הקב"ה שבת בשבת מכל מלאכתו. [ולכן חידש שם מדעתו, שהמהלך במדבר ושכח את חשבון הימים, שאז הותר לו לעשות מלאכה בכל יום כדי חייו, ומקדש את השבת לפי מניינו, בקידוש והבדלה, חייב להניח אז תפילין שהן "אות", שכן חסרה לו ה"אות" של שבת בשמירתה, למרות קיום "זכור" בקידוש. יעו"ש היטב.]
ודברי פוסק הדורות, יסוד יש להם במקרא. "ושמרו בני ישראל – אות היא לעולם. יתכן שאף לכן הקדים בעל לכה דודי את השמירה להביע את חשיבותה ב"אות" השבת. דבר בעתו מה טוב. בשבת נחמו קוראים בעשרת הדיברות "שמור את יום השבת לקדשו"...
ואגב, בספר יערות דבש [ח"א דרוש ט"ז] הביא בשם רבינו שלמה אלקבץ, שלמרות שנהנו יהודי שושן מסעודתו של אחשורוש, בכל זאת בשבת לא הלכו לשם, שמא יכשלו באיסורי שבת, בתלישה בגינת הביתן...
*
"לקראת שבת לכו ונלכה". שלש פעמים בתנ"ך מוצאים אנו לשון "לכו ונלכה": "לכו ונלכה באור ה'" [ישעי' ב'] והרי השבת כולה אור ה' היא, מנוחה ושמחה אור ליהודים. עוד נזכרת לשון זו כלפי הנבואה. "לכו ונלכה עַד הרואה". והרי רגעי קבלת שבת יש בהם ניצוץ נבואי. ושמחה יתירה שנופל עליו בלי מתכוון, בכניסת השבת, "ליל של שבת כולה עוז וחדוה במקומנו, בלתי ספק שאין זה רק ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם". [ספר החיים פרנסה וכלכלה פ"ו] גם מוזכר לשון לכו ונלכה" לקראת חידוש המלוכה. "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" [ש"א י"א]. והרי הולכים לקראת שבת מלכתא. ושבת כולה מדת המלכות היא. ואף מזכירים ב"לכה דודי" בה, עיר מלוכה מלכות בית דוד. "על יד בן ישי – על יד בן פרצי".
*
לקראת שבת לכו ונלכה... מלים אלה מקבלות זיו של זריזות יתירה, מתוך הפירוש שהביא המשורר למגילת אסתר. כידוע קבעה אסתר המלכה, בהיותה בבית המלכות, סימן מובהק לזכור מתי הוא יום השבת. היא כינתה את "שבע הנערות הראויות" המיוחדות לשירותה, בשמות מיוחדים, להזכיר לה את ימי השבוע ואת יום שבת קודש. [מגילה י"ג.].
בתרגום [ראשון] של מגילת אסתר, מגלה לנו את שמותיהן. משרתת השבת היתה נקראת "רגועיתא" על שם יום המרגוע של שבת, ואת השאר כינתה בדברים שנבראו באותו היום. כמו "רוקעיתא" על שם הרקיע, "גנותינא" - גינה, על שם הצומח, "נהוריתא" על שם המאורות וכן הלאה... בספר מנות הלוי, נתבאר שביקשה בזה לשבח את בורא העולם על מעשיו בימי הבריאה, כענין ב"כל יום תן לו מעין ברכותיו".
למה אמנם קראה אסתר למשרתת של ערב שבת בשם "חורפיתא"? בעל "מנות הלוי" פירש זאת להפליא. שורש מלה זאת משמעותה הקדמה, מהירות וזריזות [אחריפו ועולו –סנהדרין ע:] אסתר המלכה הראתה כאן על המשימה ביום ערב שבת קודש, להכין להזדרז ולהקדים. וככך קראה אסתר למשרתת בערב שבת קודש: "חורפיתא" לזכרון "להורות כי אימת שבת עליה, ולכן ביון ההוא צריך לעשות את כל הדברים במהירות וזריזות מאז הבוקר...
דומה כי פנימיותו של פירוש זה, גם נרמז במלים של אותו מחבר קדוש: "לקראת שבת לכו ונלכה". הרי "לכו" הוא לשון זירוז [רש"י שמות ה' י"א] ומאותו הטעם עצמו, נאמר "לכו נרננה לה'" [מצודות תהלים צ"ה א'] שהוא לשון זריזות... קדימה! געגאנגען! הבה נזדרז ונתכונן. לקראת שבת לכו ונלכה!
*
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה. הן ידועים דברי הזוה"ק [יתרו פ"ח.] שברכת כל העולמות למעלה ולמטה נובעות מן השבת וממנה מתברכים כל ימות השבוע. באור החיים הקדוש, [ברא' ב' ג'] מחדש שהעולם מתחילתו לא נברא אלא לששת ימים הראשונים בלבד... אלא שביום השבת ניתן כח ונפש לבריאה להמשיך עוד ששת ימים עד לשבת הבאה. ואלמלא השבתות החוזרות ומופיעות לא היה קיום לעולמנו. ולכן מכין הקב"ה את יום השבת שוב ושוב, שכן על ידי השבת העולם עומד. וכך שייך שיהיה האדם המקדש ומעיד על השבת להחשב כשותף להקב"ה במעשי בראשית [שבת קי"ט:] כלומר במעשי בראשית בעתיד המתחדשים על ידי השבת בכל הדורות...
ובכך מפרש בפירוש "עץ יוסף" כאן את הכרזת המשורר הקדוש: לקראת שבת לכו ונלכה ונקיימנה כראוי, הרי בזה תלוי כל הברכה והקיום בימות השבוע הבא עלינו לטובה...!
*
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה... 'נסוכה' מקורה מלשון מלכות ונסיכות. המקרא של "ואני נסכתי מלכי" נאמר על הקב"ה [תהילים ב'] ואילו: "מעולם נסכתי מראש" [משלי ח'] נאמר על התורה הקדושה. וכאן התכוון המשורר על שבת המלכה, שנתייחדה לדבקות בה' ודבקות בתורה...
מתחילת הבריאה נסך הבורא יתברך על שבת קודש, הוד מלכות, אף שנבראה בסוף ששת ימי בראשית, בכל זאת עלתה במחשבתו לפני הבריאה כולה. סוף מעשה במחשבה תחילה... מ'ראש מקדם' נסוכה. ידוע מה שאמרו בזה קדמונינו ז"ל. אותיות "ראש" הן הקודמות לאותיות "שבת"...
*
סיפור מחוכם ומאלף נאמר בענין, על הגה"צ ר' יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. פעם הזעיקו לביתו רופא בליל שבת. הרופא, אוסטרי במקורו, שלא היה שומר תורה ומצוות, הופיע בית הרב עם פנס ביד. למרות הצער על כך, לא אמר לו הרב אז דבר. לאחר פעולת רפואתו, הודה לו רבי יוסף חיים מקרב לב ואז ליוה את הרופא בדרכו דרך שבילי העיר העתיקה.
בדרך הילוכם שאל רבי יוסף חיים את הרופא:. "ד"ר שווארץ! מהו הגודל היחסי ה"פרופורציה" בין הראש לשאר הגוף". הרופא תמה על השאלה הזאת באישון לילה. התשובה היתה "הראש תופס בערך אחד משבע לעומת הגוף". הרב שהיה מופלא בפיקחותו, המשיך וסיפר אז לרופא, דרך משל ומליצה. "איברי הגוף פעם באו בטענה נגד הראש ואמרו לו: הרי לפי מדתך, קטן אתה מאתנו הרבה. ולמה אם כן כשמגיע עת האוכל, אתה הוא הנהנה... לנו האיברים אתה שולח את תמצית התזונה בלבד. כמו בנושא הדיבור, שוב אתה הוא ראש המדברים בכל מקום ואנו הרוב, שותקים. הרי אנחנו גדולים ממך פי שבע, ובנוסף לזה הננו עוסקים בעבודות הקשות והמפרכות. ואתה יושב בראש מתענג ומדבר כרצונך...".
נענה הראש והסביר לאיברי הגוף. "הגידו נא לי! מי הוא באמת המכוון והמתאם את כל פעולותיכם? מיהו הנותן הוראות על כל תנועה צעד ושעל שלכם. הרי בלעדיי הראש, הייתם כולכם שוכבים כאבן דוממת..."
ואז נמס הקרח. ד"ר שווארץ הנוקשה, חייך ואמר: "נכון! הוא צודק. הראש באמת יש לו ראש...". כעת פנה אל הרב והסביר לו לאותו 'תינוק שנשבה' את הנמשל הנשגב על תוכן שבת קודש...
דברי חכמים בנחת נשמעים. באישון ליל שבת הירושלמי נשמע קולו של אותו גאון וצדיק בנעימה: "הרופא! הקב"ה ברא את יום השבת ביחס דומה. לפי 'מדתו' הוא אחד משבע בלבד לעומו ימי החול. אלא שקבעו בוראנו יתברך ליום הנבחר שלנו, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת. השבת היא בבחינת ראשו של השבוע כולו, וכולו מיועד להתרעננות רוחנית. מיום מנוחה זה, ראש השבוע שואב היהודי את השראתו וברכתו.
השבת מעלה אותנו מתוך חומריותנו ומעניקה לנו ערכים רוחניים של אמת ואמונה. וכך מסוגל יהודי להמשיך את חייו בימות החול, בהשפעתה, הכְוונתה והדרכתה של השבת. בלעדי הראש הזה היה "גוף השבוע" דומם ומטושטש מכל ערך רוחני. והיה הוא וחמורו עובדים באותו סגנון...
ואי לכך, ד"ר שווארץ, מובן ביותר עד כמה חייב יהודי לשמור את השבת, לכבדה ולענגה... הרי כך אמר המשורר רבי שלמה אלקבץ, על השבת: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מ"ראש" מקדם נסוכה... התענוג וכן זכות הדיבור מגיע דווקא לה...
דברי החן, הנועם והחכמה של הגאון רבי יוסף חיים, פעלו את פעולתם על הרופא. ניצוץ חזק של תשובה ושל קדושת השבת הדליק אותו אז בליל שבת הירושלמי. הוא נכנע אז ואמר. "הרב צודק. מעתה תאיר השבת את דרכי ולא הפנס" - - -
*
מקדש מלך עיר מלוכה! רבינו שלמה הלוי אלקבץ מוציאנו בשירתו מ'אדמת הנכר' הגלותית, מתוך ההפכה, מעמק הבכא, להתנער מעפר וכך מכניסנו בעוז למקדש הרוח, בששה "בָּתֵּי" הגאולה שבשיר לכה דודי, כעין "שש מעלות לכסא" זו למעלה מזו, להגביהנו את כסא כבודה, אל כסא מלכותה של שבת קודש...
*
מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל היה אומר שרבינו שלמה אלקבץ זי"ע תובע ומבקש בפיוטו "לכה דודי" מכל בית ישראל לדורותיו, שלכבוד השבת יתארו לעצמם שבית המקדש עומד על מכונו וירושלים בנויה בכל תפארתה, שכן רק כך שייך לשמוח בשבת שמחה שלימה... וכהמשך לדברים אלה היה רבי חיים מספר במתק לשונו, מה ששמע מפי תלמיד החפץ חיים, הרב מאיר ליברמן זצ"ל, תיאור מפעים על לילות שבת בבית רבו, הכהן הגדול מאחיו.
במשך שלש שנים רצופות חווה זאת. בחדר האירה מנורת נפט קטנה. עיקר האור היה שופע דווקא ממאור פניו של ה'חפץ חיים'... הוא היה מתאר בשעה זו מדי שבת בשבתו את זמן הגאולה, איך ייראו פני הדברים, בזמן שבן דוד בא. את הזוהר הרוחני, את האושר האמיתי בחיי התורה מנוהלים בעם על פי חוקים ומשפטים צדיקים; בנין בית המקדש, השָבת העבודה למקומה וקיבוץ נדחי ישראל. המספר אמר שאלה היו השעות המאירות ביותר בימי חייו. אורו של משיח היה זורח אז, בלילי שבתות אלה... [ראה ס' מרבה חיים ח"א "שבת"].
*
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הגלות נמשלה כאן ל"הפכה" בסדום מצאנו לשון זו "וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים". ורמז יש כאן, באמת מקומנו בשיא כל הפסגות והנעלות, אלא בגלות נדמה לפעמים ונראה ההיפך, כאילו העם היהודי שקוע בעמק הבכא, כעת קורא אלינו המשורר לעלות את מקומינו הראוי במרום הרים, לשם ולתפארת ולתהלה... וכמאמר הכתוב [דברים כ"ו]: ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך...
*
התנערי מעפר קומי... בספרו "מנות הלוי" מפרש מהר"ש אלקבץ, את דברי חז"ל [מגילה ט"ו.] על הפסוק "ויעבור מרדכי" [אסתר ד' י"ז] שמואל אמר: "דעבר עורקמא דְמַיָא". רש"י מבאר את דברי האמורא 'שמואל', שבשעת הגזירה עבר מרדכי הצדיק שלולית של מים בכדי לאסוף את היהודים מעבר השני של עיר שושן.
בא רבי שלמה אלקבץ ומראה לנו את עומק הדבר. "ואני אומר, שדבר גדול השמיענו 'שמואל' שאפילו דבר קטן לשם מצוה, כתוב בספר... כי לא היה הנהר גדול שעבר לאסוף היהודים רק עורקמא דמיא והוא שלולית של מים מכונסים ונכתב בספר "ויעבור מרדכי" כאילו היה דבר גדול, להורות כי הכל בא לידי חשבון"...
אפילו דבר קטן לשם מצוה כתוב בספר... כי הכל בא לידי חשבון. כך כתב המשורר האלקי רבי שלמה אלקבץ כנ"ל. ר' ישראל! כשנשיר בשבת קודש את פיוט "לכה דודי"! המושך אותנו מתוך עומק הגלות לקראת גאולת השבת, בקריאה אחר קריאה, בעוז רוח ורגש עליון בלב, שלש הכרזות ה"קימה" נמצאות ב'לכה דודי'... קומי צאי מתוך ההפכה! התנערי מעפר קומי! קומי אורי!
ר' ישראל! אם יעלה בליבנו ספק באיזו זכות נקום, באיזו כח ניגאל, ואנחנו שפלי מדרגה; נזכור נא גם את דברי חיזוקו: ש'אפילו דבר קטן לשם מצוה כתוב בספר'. איך אף דבר קטן אחד משלנו פועל בשמים ממעל, עד כסא הכבוד... דווקא ה"עורקמא דמיא" שלנו, השלוליות הזעירות בדרך, המאמצים בתמימות שאפילו לא שמנו לב אליהם, מסוגלים להפוך עולמות... ולא זו בלבד. בפירושו "שורש ישי" על מגילת רות, [ג' ג'] כתב רבינו שלמה אלקבץ שזכות בגדי שבת עמדה לה לרות המואביה, לישועה בדרכה...
ולו אף בפעולה קטנה של התנערות מעפר לקראת שבת, ולו אף בלבישת בגדי שבת...
ואולי דווקא בזכות אלה פונה אלינו משורר "לכה דודי" לכו ונלכה! התנערי מעפר! התעוררי! עורי עורי! יהודי! "התחזק והתרומם! הייב זיך! ש-ט-א-ר-ק ז-י-ך"!! זכויותיך גדולות ונצורות, אפילו במה שנראה קטן בעיניך!
*
שמעתי יותר מפעם על יתומות גלמודות מישראל, שבהיותן במחנות העבודה, התמסרו על כבוד השבת בכל מה שהיו בידן. בימי החול הפכו את מדי השביה, בכדי שלכבוד שבת ייראו בצורה מכובדת יותר אף במשהו. בעזרת אדון הנפלאות זכו להישרד ולבנות בתים נאמנים. בעל "לכה דודי", שכתב כאמור שבגדי שבת מסוגלות לישועה, מרמז להן: "קומי צאי מתוך ההפכה", רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה...
*
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. במקור [ישעי' נ"ב] מתפרש "התנערי מעפר": "ענין תנועה, להשליך ולהריק העפר הנדבק" [מצודות]. ואמנם כך צריך להתכונן אל השבת. להתנער מכל שמץ חול ועפרורית, עצבות ועצלות, יגון וכבדות, ולהתעטף ברוממות של שבת קודש...
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ - עַמִּי. אף בדרך הפשט נמצא בחרוז זה, דבר שאינו ידוע כל כך. ירושלים מתלבשת במעטה "העם". [הרי "עָם" לשון זכר הוא, ואיך פונים אל עמנו בלשון: "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ" עמי - ולא "לְבוֹש"?] הפנייה כאן היא אל ירושלים עיר הקודש – ומקורו נמצא בספר ישעיהו [נ"ד]. הכוונה בדברי הפיוט הוא שירושלים תלבש בגדי תפארת, ומה טיבם? עַמי!!! שירושלים 'תתלבש' בעם תפארת, בבני ישראל שיחזרו אליה ויפארו אותה בקיבוצם הנהדר ביפיו. "שכשיתכנסו ישראל לתוכה, זה יהיה לה לבגדי תפארת" [עץ יוסף]. עיר הקודש תתקשט שוב בבני עמה היקרים והמסולאים מפז.
העם היהודי בעצמו הוא לבוש תפארת לעיר תקותו וחלומותיו, אליה עָרגה נפשו זה דורות על דורות. מכל פנה בעולם שיווע למלכות בן ישי ולבנין המקדש - ולירושלים עירך ברחמים תשוב...! הוי! עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, משיח בן דוד עבדך משיחך...
*
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ... המשורר מתעורר בתפילה על גאולת הנפש תחילה... הבעש"ט זי"ע פירש מקרא זה שבתהלים [ס"ט] על הגאולה הפרטית של יהודי מגלות כבלי היצר, שמתוך כך נגיע את הגאולה הכללית, השלימה... [בעש"ט עה"ת בראשית].
*
מה נאוו דברי ה'שם משמואל' זי"ע על חרוזים אלה שב'לכה דודי': "כי בששת ימי המעשה שכיחה אטימת הלב שקשה מאד להתעורר ולהתרגש ברגשת קודש, ובהופעת אור קדושת שבת נסתלקו ההסתר ואטימת הלב -- ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בחרוזי קבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' כי עפר הוא כינוי לאוטם וכיסוי הלב, ובהכנסת שבת מתנערים ממנו ולובשים בגדי תפארת, ואז יש לאל ידם להתעורר בשיר, מה שלא הי' אפשר בששת ימי המעשה מפאת האוטם כנ"ל, ואומרים התעוררי התעוררי וכו' עורי עורי שיר דברי וכו'" [שמ"ש בא תרע"ז].
*
לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי... מנֶחָמַת ישעיהו [נ"ד] ומשירת תהילים [מ"ב] נתמזגה השירה הזאת. מה מקשר ביניהם? חוזק הבטחון בה' והציפיה לגאולתו! הנביא ישעיהו פתח את המקרא "אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי.." ודוד המלך סיים את המקרא "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאֱלקִים..." שפירשו רש"י "המתיני וצפי לגאולה"... בך יחסו עניי עמי... יבא יום ועניי ישראל ייוושעו בחסד ורחמים. מה נפלאו דברי חז"ל [תנחומא משפטים ט'] בשר ודם עשיר שיש לו עניים קרובים -אינו מודה בהן והקב"ה כל העושר והכבוד שלו מחופף ומרחם על העניים שנאמר ובה יחסו עניי עמו...
*
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִך... כנגד מה שקרא המשורר לצאת מתוך ההפכה, בגלות זו שאנו מושפלים בה עד עפר, מבשר לנו כעת על פי הנבואה: הפיכה חדשה לצד מעלה, שוב יתהפך הגלגל לטובה: "והיו למשסה שאסיך"
מנהג מפעים הנהיג ה'אמרי חיים' זי"ע מויז'ניץ. באחת השבתות בשנת תשי"א, עלו לתורה בבית מדרשו ארבע חתנים בני שארית הפליטה... האדמו"ר היה אז שרוי בשמחה עצומה על תקומת העם לאחר החורבן הנורא והורה לחסידיו לאחוז ידים ולצאת בריקוד מחרוז "והיו למשיסה שאסיך... ישיש עליך אלקיך" והלאה; ואמנם כך נשאר המנהג עד היום הזה. במנהג הזה נשזרו רגשות נשגבים של אוהב ישראל אמיתי שחי את סבל עמו ושמח בבנינו ובתיקונו בחדוה עילאית... ישיש עליך אלקיך... ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי...
*
בּוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּרִנָּה (בְּשִמְחָה) וּבְצָהֳלָה... כעת פונה המשורר האלקי לראשונה אל שבת קודש בעצמה כשהקהל הקדוש מסתובב לעֶברה, לקבל פניה בפועל... כאומרו: לאחר שנתרוממו ישראל לקראתך, מעלה אחר מעלה מתוך עפר הגלות, דרגה אחר דרגה מתוך ההפכה, עכשיו שנספגו בנחמות נבואה ושמעו פעמי גאולה ונתנשא לבבם עד -"ונשמחה ונגילה", הרי הדרך סלולה לך שבת מלכתא, להופיע על בני עַמנו במלוא הדרך ושמחתך, בואי נא גם את ברנה וצהלה, בואי כלה! אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, המאמינים בה' ובתורתו ומחזיקים מעמד, מחַכים לך בכליון עינים וכיסופי קודש...
תוך אמוני עם סגולה... חז"ל הקדושים [עירובין כ"א:] פירשו את "לכה דודי" בשיר השירים, על שבחו של היהודי מפי כנסת ישראל שפונה אל הקב"ה: "שם - אראך כבודי וגודלי, שבח בני ובנותי".
יקירי! נגענו בקצה המטה בשירת 'לכה דודי', שאף לפי פשוטם של דברים, מביאה לידי התעוררות עצומה לקבלת שבת. סומכני עליך בעצמך תוסיף למצוא פנינים בכל מלה ב"כה דודי" ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי...
נעריך נא בכל לב את דברי השירה הזאת, שעל ידם נכנסים אנו לתוך תחום מלכות השבת. כמה ראוי להתבונן ולהתרכז בהם מדי שבת בשבתו בלי היסח הדעת, ולהתרומם עמם בדבקות של שבת ובמעלות הגאולה העתידה, שאליה אנו מצפים בכל עת ובכל שעה.
יהי רצון שיבקעו צלילי קודש אלה מעולם ועד עולם, ויעוררו פעמי גאולה בקרוב בימינו אמן!!!
נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם
דברו על לב ירושלים וקראו אליה–
והרי שירת לכה דודי" פונה אל לב 'מקדש מלך עיר מלוכה'
גוט שבת! לך אהובי גוט שבת!
שבת של קודש ומִקְדָש, של נחמה מרוממת
שבת של גאולת הנפש וגאולת הכלל כולו...
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
נ.ב. אם יזדמן בימים אלה לך להיות מחוץ לעיר. אנא בדוק את היתר הטלטול שם, אם נעשה עירוב חצרות כהלכה וכמובן עירובי תחומין. שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו קֵל המיוחד...!
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 490.docx
- (52.92 KiB) הורד 311 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
טובים מאורות שברא אלקינו...
הגיגים סביב פיוט "קֵל אדון"
רסיסי זכרון מחיי גדול בישראל
שהמריצני ללמדו
לר' ישראל יקירי שליט"א
לאחרונה נתבקש לישיבה של מעלה, מורי ורבי, הגאון הצדיק הנודע רבי יצחק טוביה ווייס זצוק"ל גאב"ד ירושלים, שלמדתי אצלו בימי נעורי. שריד לדור דעה היה וחלל עצום השאיר. בדמותו נשקפו הזוך והזוהר, הטוהר והרוממות של הדור הישן. הרבה נכתב עליו והרבה עוד ייכתב על גדלותו העצומה בכל התחומים, על התמדתו, גאונותו בתורה ובהוראה ושאר פעליו הנשגבים. ולדוגמא, זכורני שאמרו עליו בשעתו, שבעוד לימודו בכולל הרבנים בגייטסהד למד בהתמדה עילאית, את כל ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'...
עוד משחר ילדותי זכיתי להכירו. גרנו בשכנות והתפללתי יחד עמו בשטיבל דחסידי גור באנטוורפן. בעיקר רציתי, לחביבותך, לרשום לך כעת כמה זכרונות אישיים מימים אלה שעדיין לא יצא טבעו בעולם; מאותם ימים שהשם "רבי טוביה" בלבד ללא הוספת תואר, עורר יראת הכבוד מיוחדת. למרות שאין פרטים זעירים אלה, משקפים כלל את גדלותו, חביבים הם אצלי מאד. בכלל אמרו חז"ל הקדושים, ש"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה" [שמו"ר ב' ג']
*
כל דיבור והנהגה של גברא רבא צריכות לימוד. לכולנו אף לילדים, היווה גאון וצדיק זה דמות מעולם שכולו תורה לימודה וקיומה, יראת שמים צרופה, הצנע לכת, ארחות יושר ודרכי נועם. הוא הדריך בהתנהגותו בהילוכו בדרכי נועם שלו. ידענו שימים ולילות עסק בתורה ברציפות. האור בביתו היה דלוק עד מאוחר מאד בלילה. רוממות מופלאה ניכרה בו, מלובשת בפשטות ובענווה נלבבת. ועם זאת כשנגע הדבר לקיום התורה וההלכה, ניצב איתן בגבורת הרוח ללא חת. בעל הוראה היה בבהירות להפליא גם מצד הידיעה וההיקף בהלכה וגם מצד המעשי וחכמת החיים.
עוד בשחר ילדותי הייתי נכנס לביתו, שהיה ממול השטיבל שלנו באנטוורפן, מפני שבנו יבלח"א הגאון החסיד אציל נפש להפליא, רבי שלמה זלמן שליט"א, היה חברי ובן גילי. שנים רבות התפללנו באותו שטיבל.. למרות צניעותו והילוכו במנחת ובנועם עם הבריות, הרגישו כולם מקטן ועד גדול את רוממותו. את צעדיו השקולים בכובד ראש ובנעימות כאחת, כשכל מעשיו לשם שמים. 'שולחן ערוך' חי היה בתהלוכותיו ו'חובות הלבבות' חי, ביראת שמים ובתפארת המידות.
*
יום אחד נחקק בלבי מימי עלומיי. דמעות זכרון עולות בעיני. זה היה בערב ראש השנה בביתו. הרב היה אחוז רגש לקראת השנה החדשה והדבר היה ניכר עוד יותר בתהלוכותיו בין אדם לחבירו. שמעתי וקלטתי אז איך שאיחל ובירך את קרוביו ומיודעיו בברכות היוצאות מן הלב, במלים פשוטות ובאהבת ישראל עצומה. זרם של קדושה וזוך הורגש בבית. שגב של ערב ימי יראה ופחד, רחמים ורצון, יחד עם "ואהבת לרעך כמוך", בשילוב נפלא. אינני יכול לתאר את הרושם שהשאירו עלי רגעים אלה, איך שכל זה פעל על נפש ילד. אור מופלא היה שפוך על פניו האצילות והוא לא הפסיק מלברך בדברים היוצאים מן הלב. אז התגלה ה"אין טוב אלא תורה" בצורה נעלה מאד. טוב הלב עלה אז על גדותיו.
*
פעם, בבוקרו של ראש השנה, בשטיבל, לפני התפילה קרא לי. הוא פקד עלי לחזור הביתה ולטעום משהו עוד לפני התפילה. פלא היה הדבר בעיני. איך שגברא רבא כזה בשעה שהתכונן לתפילה ביום קדוש ונורא, בכסא ליום חגינו, חשב על נער שאולי קשה לו לצום. זכורני שאמר לי אז "לך הביתה עכשיו. אל תחכה עד לפני התקיעות".
והנה רגע נלבב מיום הפורים בביתו. נכנסתי לביתו והוא הושיט לי כוס של יין בשמחה ובחביבות. בתום ילדות שאלתי אותו אם אני יכול לברך "על הגפן" על שיעור כזה. את הארת הפנים שהופיעה אז אינני יכול לשכוח. בצחוק לבבי אמר לי אז. "איך מעג היינט נישט פסקענען. טרינק נאך, וועסטו קענען מאכן א ברכה אחרונה". היום אסור לי לפסוק הלכות מפני שגם אני שתיתי יין. תשתה עוד עד שתצא מן הספק ותוכל לברך ברכה אחרונה...
*
בשנת תשל"ה למדתי אצלו בישיבת ווילרייק-אנטוורפן, במשך כשנה. ואז מסר לנו את יסודות לימוד הסוגיא יחד עם דברי מוסר ויראת שמים. בשעת השיעור אצלו בישיבה, היה רושם על גליונות הרחבים בגמרא שלו, הערות ששמע מפי הבחורים בשם אומרם. נקל לשער כמה רומם בזה את רוח תלמידיו. אל אותה הגמרא הגדולה שכבר שהיתה רוויה בעמל ויגיעת שנים, הוסיף כעת הרב שם דבר מפי תלמיד צעיר באהבה לנצח. וכמובן שזה עודד את שאר הבחורים לעמול בתורה ולהעיר בה גם הם. מקור לזה נמצא בגמרא. רבי עקיבא שיבח דברי תלמיד אחד, [למרות שלא הסכים עמו!] בכדי לחדד את שאר התלמידים שישימו לבם לתורה ויחדשו בה דברים. [עירובין י"ג. וברש"י]
*
והרי דוגמה אופיינית למהלך מחשבתו, לטוהר מידותיו, נדבת הלב ודרכי יושר. חבר נעורים היה לי באנטורפן שנישואיו התקיימו בארה"ב. אביו היה ידיד קרוב של הגרי"ט וחברותא שלו. הרב לא היה מסוגל אז להשתתף בנישואי בן ידידו. לפני זמן החתונה הופיע בבית ידידו ובידו מתנה לחתן, סכום נכבד מאד. זה היה המחיר המדוייק שעלה אז כרטיס לארה"ב... הוא הראה בזה על כנותו להשתתף בשמחה ולהנות את החתן. ולמרות שאינו יכול לנסוע, לפחות שלא ירוויח מזה...
*
ואז במשך השנה שלמדתי בשיעור שלו בישיבה. פנה אלי פעם וביקש ממני ללמוד את פיוט קֵל אדון. הוא הסביר לי בחן ובנועם כדרכו, שההתעמקות במלים של שירת שבת זו, מרוממת את רוח האדם ותועלת גדולה יש בכך בעבודת ה'. עדיין זוכר אני את הפינה בבית המדרש, ליד הכניסה, בה נאמרו הדברים. לימים, שכבר היה גאב"ד בירולים, נאמר לו שעדיין אני זוכר את הבקשה הזאת מלפני עשרות שנים. והוא הביע שמחה על כך.
מצוה לשמוע דברי חכמים. כעת אחרי מ"ז שנים כשהעולם היהודי מרגיש בחלל העצום על אחד ממאוריו, ברצוני להקדיש שורות אלה לזכרו הנשגב. הנני רוצה שוב למלא רצון צדיק, להתמקד יחד על תוכן פיוט "קֵל אדון" בכדי שנתרומם על ידו בעבודת ה' אהבתו ויראתו. ויהיו נא הדברים לזכרו של ענק רוח. כפי שנראה להלן בעזהי"ת, הרי "טובים מאורות שברא אלקינו", מתפרש גם על מאורי ישראל...
*
בברכת "יוצר אור" של שבת קודש, נשבצה השירה העילאית של "קֵל אדון על כל המעשים" אם נאה זריחת השמש בכל יום, הרי בשבת קודש על אחת כמה וכמה. הרי בכל הבריאה מתמזגת נשמת השבת. ידועים דברי האלשיך הקדוש, שהשבת היא נשמת הבריאה כולה. בכל ששת ימי המעשה נברא 'גוף' העולם וביום השביעי הטיל הקב"ה בגוף זה, נשמה קדושה, היא השבת, החיות הפנימית שבבריאה...
אף ה"אור החיים" הקדוש כתב מעין זה. הוא מפרש בזה את המלה "וינפש" שאז ביום השביעי: "נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים". [ברא' ב' ב']. ומכיון שהבריאה מתחדשת תמיד, הרי שבשבת קודש מבהיק גם היופי הרוחני של בריאת שמים וארץ. "טובים מאורות שברא אלקינו" מתבטא אז בצורה נשמתית.
*
חכמינו ז"ל מלמדים אותנו איך מקבלים את פני אור יום חדש... ענקי עולם דורשים ותובעים מאתנו את חובת הנברא לבוראו במשל נלבב ונוקב; והדברים מלווים בתוקפו של קל וחומר... וזה לשון קדשם: "בשר ודם אם יהיה מהלך בחשכה ובא אדם ומאיר לו, אינו צריך להחזיק לו טובה? ואתם ישנים בלילה ואני מעלה לכם את האורה, אין אתם צריכין להחזיק לי טובה?" [שמו"ר מ"ח ותנחומא ויקהל ד']. והנה מופיע ממעונות אריות, הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין זי"ע ומוכיח מדברי המדרש תוכחה עזה ונוקבת! כמה פעמים חוזר ומדגיש הוא את חובת התשובה השלימה, על שאין אנו מחזיקים טובה להקב"ה על אור היום...
והרי דבריו: "צריך אדם להיות לו הכנעה מחמת זה, ולעשות תשובה מחמת שבכל יום ויום קם בבוקר והשמש זורח, ואינו נופל בדעתו כלל לראות מי הכין לו שמש ליזרח שיהא אור לו, שזהו מן השי"ת; ולשבח אותו בעד זה, וכך יחשוב: אם אדם עושה לו טובה להדליק לו נר באפילה, כמה אני מחזיק לו טובה, כל שכן שצריך לשבח להבורא בעד זה, ומזה נראה שאין בו השגת אלוקית כלל - - -".
"וגם כשמתפלל בכל יום המאיר לארץ וגם ברכת יוצר אור, צריך לומר בהחזקת טובה גדולה דייקא, - - שיהא מכוין להחזיק לו טובה להשי"ת בעד זה שיש אור לו מן השמש... וצריך לעשות תשובה שלא החזיק להשי"ת טובה בעד מה שהאיר לו בבוקר שקם וראה השמש שהאיר ויש לו הנאה שרואה לעשות כל מה שחפץ והיה לו תיכף להודות להשי"ת... [ביכורי אביב פ' כי תשא].
*
יהודי ישיש בן העיר בוקארסט סיפר בשעתו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שפעם אחת שהה בצעירותו עם הגאון המלבי"ם זצוק"ל בבית מלון. הוא הבחין שבכל יום יורד הגאון במדרגות מן הגג בהתרגשות גדולה, כשפניו זוהרות. כששאל האיש את הרב לפשר הדבר, אמר לו: "תבוא נא לכאן מחר, בשעה מוקדמת יותר". למחר עלה עמו הגאון מלבי"ם על הגג, הראהו את זריחת החמה ואמר לו: "ראה! איך הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית. כעת רואים אור מעט, ומדי רגע מתגדל האור...". דבר זה הביאו לידי התרגשות עצומה יום יום.
*
ר' ישראל! ראוי להתבונן מדי פעם, בזריחת החמה. גם בעת כתיבת הדברים השתדלתי בכך. ראיתי איך שהשמים פושטים צורה ולובשים צורה, הקב"ה גולל חושך מפני אור, האפילה נגוזה והולכת לה ומפנה את מקומה ליצירת אור מחודשת. קרני אור מתחילות להפציע. גלגל אדום מתנשא מתוכו להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים; באור, בחום, לשמח עולמו אשר ברא...
הרי כך אומרים בחתימת ברכת יוצר אור "והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא". הקב"ה רוצה לשמחנו יום יום ואיך לא נשמח? הרי רצונו הוא בכך!!! זריחה מלאה הוד והדר. אה! טובים מאורות שברא אלקינו... מלאים זיו ומפיקים נוגה, נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם...
"הכין ופעל זהרי חמה"! הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית, מכין את זהרי החמה ליום זה, בצורה מדויקת ומכוונת של אור וחום, כפי הנצרך לפעול לצורך עולמו אשר ברא. "הָקֵל הַפּוֹתֵחַ בְּכָל יוֹם דַּלְתוֹת שַׁעֲרֵי מִזְרָח. וּבוֹקֵעַ חַלּוֹנֵי רָקִיעַ. מוֹצִיא חַמָּה מִמְּקוֹמָהּ- - -". רואים אנו בכל יום את אור השמש. רק צריך לזכור מי פותח את הדלתות ובוקע את החלונות בשמים ממעל, בכדי שנהנה מאור מופלא זה בכל יום ויום... הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו!
*
וביום שבת קודש על אחת כמה וכמה! כשהקב"ה מביא על עולמו את אורה של שבת, אור ליהודים. כמה צריך להודות, להלל ולשבח על זה. אורות מופלאים הם, המסוגלים לרומם את האדם ברוחניותו, בהתקשרותו עם מה שלמעלה ממנו, במבטו על העולם. אורות משובבי נפש ומענגי לב. טובים מאורות שברא אלקינו. יצרם בדעת בבינה והשֹכל.... בתפילת שחרית של שבת מתרחבת דווקא ברכת "יוצר אור" בשבחים מיוחדים המלווים בשירת 'קֵל אדון', גם בכדי להודות על אורה המיוחד של שבת...
*
בשבת קודש מסוגל יהודי להעמיק ולהבחין יותר באיכות הבריאה. וכך מתרחבת יותר תפילת "יוצר אור" שלו בשירות ותשבחות החודרות לתוך הלב שנפתח בשבת.
אם בכל יום אנו אומרים בברכת יוצר אור: "מה רבו מעשיך ה'", שבח הכמות, הרי שבשבת קודש מוסיפים בשיר של יום, גם את שבח האיכות: מה "גדלו" מעשיך ה', מאד "עמקו" מחשבותיך. ביום השבת מקבל האדם כלי השגה יתירה, להבין במעשי ה' בבריאה. אם בחול מבחין האדם בכמות המפליאה שבמעשי ה', הרי שבשבת מתוך מנוחה ורוממות, יגיע להשיג גם מן האיכות שבהם. ההשראה המיוחדת של שבת תעורר את חושיו הפנימיים עד שיקרא: אה! מה גדלו! מה עמקו!
שמחתי איפוא כשמצאתי אז ב"שיטה מקובצת" במסכת ביצה [ט"ז.] ש"על ידי הנשמה היתירה, חל עליו שפע אלקי ושכל יותר, לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'". נפלאים דברי הרד"ק בספר ישעי' [נ"ו] "בכלל שמירת שבת לקדשו... שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשי הקֵל...".
*
אדון על כל המעשים. לפני ימים מספר, בבוקרו של שבת קודש, שבת נחמו, ירדתי אל אחד הנחלים והאזנתי לרחשו הנפלא של זרם המים. אמרתי שם פסוקי ברכי נפשי. עמדתי אז על הפסוק "המשלח מעינים בנחלים". הנה זורמים להם מים, אלא שיהודי חייב לדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם והוא המשלח. התרגשתי אז כשחלף במחשבה פסוק נוסף. "קול ה' על המים"...
*
מתוך סדר תפילות השבת לומדים אנחנו, שבברכת 'יוצר אור' של שבת, נפתחים מרחבים חדשים בשבח ותהילה, הרי כאמור שבת-קודש היא זמן שירת האיכות... בימות החול כשהאדם מכונס יותר בתוך עצמו פותח הוא ב"המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים" הוא רואה את טובת האור ומשבח עליה. אולם בשבת קודש מתעלה השבח ומתחזקת הכרת האדם. הוא מתבונן ומתאחד עם סביבותיו. הוא נעמד ושומע את תגובת הברואים כולם. ואז ביום השביעי פורצת הקריאה מעומק נשמתו: "הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה'... "תתברך מושיענו על כל שבח מעשה ידיך. ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה.."
*
רבותינו הראשונים [רש"י בספר הפרדס, רבינו יהודה בר' יקר רבו של הרמב"ן ורבינו דוד אבודרהם]. לימדונו בספריהם, שכמו שבחול תיקנו בברכת יוצר אור, שבח על סדר א"ב. קֵל ברוך גדול דעה" כך תיקנו סדר מורחב של שבח בשבת קודש על סדר א"ב, גם הוא, קֵל אדון על כל המעשים" וטעם הדבר מפני שהאותיות של א"ב הם אותיות התורה, להודיע בברכת המאורות, שאלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם" ראשונים אלה פירשו את הפיוט הזה ובהמשך נביא אי"ה עוד מתוך דבריהם הקדושים.
*
יקירי! נעסוק נא יחד במלים נאדרות אלה, של "קֵל אדון". בזוהר הקדוש [ח"ב קלב:] נקרא פיוט זה "שבחא דשבת". נשמת ישראל מתרוננת אז בשירה על מאורות השמים ומתכוננת מתוך כך לקבל עול מלכות שמים שלימה בקריאת שמע. נשיר נא מעתה את שירת "קֵל אדון על כל המעשים" בנעימה של דבקות, עמוקה ולבבית יותר, מתוך הכרה יתירה באדון עוזינו, צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו...
*
אנשי כנסת הגדולה חיברו את השירה הזאת [רש"י בס' הפרדס]. ואם רצונך שיהיו בעלי השמועה 'עומדים' לנגדך בשעת שירה , כדאי לחזור על דברי הרמב"ם עליהם. "בית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם, חגי, זכריה, ומלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי בלשן, וזרובבל, והרבה חכמים עמהם". [הקדמה לספר היד] מלאכי עליון היו אלה, חכמי ישראל ונביאיו, שעמדו לפני ה' בבית המקדש השני. יתכן שנשמעה אף שם לפני הקודש וקודש הקדשים, דברי השירה הזאת לה'!
*
למרות שפיוט "קֵל אדון" ספוג רזים נעלמים, אף בחשבון התיבות והאותיות שבו, כמו שהרחיבו בזה רבותינו הראשונים; הרי אף בפשוטה של שירה זו שייך להתעלות עד אין שיעור... יש שם מלים, שאם נחדיר אותן בלב, יאירו לנו את כל דרכי החיים, בכל זמן ובכל מצב... זה היה אמנם רצונו של מו"ר הגרי"ט זצוק"ל, כאמור, להבין את הדברים עד כמה ששיך. מתוך המלים האלה נעיין יותר במעשי ה' ובריאתו, אשר תמצית תכליתה היא לשם שבח והודאה. "ועיקר הבריאה לצורך האדם, שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה, כדי להודות ולשבח לשמו". [שפ"א שמות תרס"א].
*
ידוע פירושו של המגיד מפולוצק זצ"ל בסידורו "שער הרחמים" בטעם למה מה מתחילין תפילת שחרית ב"אדון עולם". אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית. וחז"ל אמרו ש"מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון". לכן מתחילים את תפילתו של אברהם אבינו ב"אדון" הכינוי שנתחדש בפיו. הגר"א זי"ע שיבח מאד פירוש זה מפני האמת שבו.
אולי שייך להמשיך את הרעיון גם לפיוט קֵל "אדון" שנאמר בשחרית של שבת. הרי שחרית היא כאמור, תפילתו של אברהם אבינו! ואברהם אבינו הוא שגילה את אדון העולם שברא את העולם ומחדש אותו תמיד ולא זו בלבד אלא שכל פרטי אין סוף שלו מתואמים מתחילת הבריאה עד סוף כל הדורות.
אברהם אבינו היה זה שהתבונן ביום ובלילה בהנהגת הבורא יתברך בעולמו וקבע בתכלית הברירות שהכל מונהג ביד בורא אחד ומיוחד. בעומק ראייתו הבחין שהכל משולב ומצורף עד לפרט הזעיר ביותר באחדות גמורה. ה' אחד ושמו אחד. איך אמר רבינו הרמב"ם? "ולבו [של אאע"ה] משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוק אחד".
*
ועל זה ייאמר כעת "קֵל אדון על כל המעשים" כל מה שנעשה וייעשה מקצה העולם עד קצהו גם בבחינת הזמן מעולם ועד עולם, הכל משולב ומתואם ביד אלקית, ביד אדון על המעשים, בהשגחה פרטית מדוקדקת מאד, כחוט השערה ממש. הקב"ה ברא בעולמו את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם. הררי אלף, תהומות ועמקים אדירי ממדים. כל טפח וטפח שבהם מלאים וגדושים בנפלאות הבורא, לרבות התיאום המדוקדק שביניהם לפרטי פרטים. קֵל אדון על כל המעשים. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. גדלו וטובו מלא עולם...
כאמור, בשבת קודש ישנה נפתח הלב להבחין באיכות. בכל יום אומרים "אדון עולם אשר מלך" ובשבת קודש מוסיפים " קֵל אדון על כל המעשים" אז מתווספת הבינה להבחין ברוחב המעשים. הבינה הזאת נובעת מכח הנשמה היתירה, כאמור. ויתכן שלכן ממשיכים ב"ברוך ומבורך בפי כל הנשמה"...
כשיתבונן האדם בפלאי הבריאה ובתפקידם המכוון כחוט השערה, יווכח שעדיין לא התחיל להשיג אף כל שהוא את מהיקף המנגנון האדיר שבו צרורים ומונחים כל תולדותיו ומאורעותיו בעבר ובעתיד, יחד עם רבבות אלפי פרטים אחרים, המתאימים זה עם זה בדיוק ודקדוק האלקי. האדם אין ביכולתו להבחין אלא בקטעים קטנים מאד...
*
המנהג בהרבה מקהילות הקודש לשיר את פיוט "קֵל אדון" בניגון נלבב. אף לזה יש ביאור פנימי. הזכרנו את הרב מלבי"ם, נזכיר נא את משנתו המופלאה. את הפסוק "הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו" [תהילים ל"ג] מפרש המלבי"ם במשל ההרמוניה של כלי השיר, על הבריאה כולה... צלילי נבל וכינור מהווים משל לבריאה והתיאום המופלא שבה, על הנמצא בכל העולמות, הכוכבים והמזלות "שכולם ערוכים על פי חוקי המוסיקה" כמאמר הכתוב [איוב ל"ח] בְּרָן "יַחַד" כוכבי בוקר, ברן יחד! ההרמוניה המתגלה בין איתני הבריאה דומה להתמזגות הצלילים מתוך כלי השיר. "שכל זה מורה על רוב החכמה וההשגחה..." [מלבי"ם איוב שם].
התיאום שבצלילי נגינה משל הוא להרמוניה של הבריאה. ואי לכך, מה נאה ומה יאה איפוא לשיר "קֵל אדון על כל המעשים" בנגון המרמז על אחדות שבבריאה. בניגון יש מעלות ומורדות וגם ניגודים והכל מתאחד בו למזיגה מושלמת... וכך כתב ה'שפת אמת' במהות השירה "בניגון מתאחדים בו עליה וירידה..." [בשלח תרל"ג].
*
קֵל אדון על כל המעשים... את הלשון הנפלאה הזאת מוצאים אנחנו בדברי חז"ל, דווקא בדבר הנראה למבט השטחי כעין ניגוד וסתירה. הרי כך אמרו ז"ל על תלמידי חכמים העוסקים בתורת ה'. "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין - כולם נתנו מרועה אחד קֵל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... [חגיגה ג:].
זאת ועוד, הורונו חז"ל אדון כל המעשים ברוך הוא אין לפניו לא עוולה ולא שכחה. [מס' דרך ארץ רבה פ"ג] ואף בזמירות של שבת ביום בסעודת "עתיקא קדישא" מזכירים זאת "אל קֵל אדון מחוללו"... במלים אלה מתבטא ייחוד ה' הבורא והיוצר והמשגיח על הכל בהשגחה פרטית....
*
ומתוך כל זאת נבין ביתר שאת, אימרה יסודית ועמוקה שנאמרה מפי ה'סבא קדישא' בעל יסוד העבודה זי"ע מסלונים, ונעשה "נכסי צאן ברזל" בעולם כולו. ש"קֵל אדון על כל המעשים" הוא תירוץ לכל הקושיות.... מקובל שאמר זאת לחסיד מופלא אחד ידוע סבל ל"ע, שקראו לו רבי יוסל'ה מלאך זצ"ל. בעת השולחן הטהור כשהושיט לו הצדיק שיריים מפרוסת המוציא קרא לעומת חסיד זה: "קל אדון על כל המעשים איז א תירוץ אויף אלע קשיות".
אימרה זאת חובקת זרועות עולם. היא כוללת את כל המעיק על רוח האדם מימות עולם. חסידים בני עליה, חיו עמה את חייהם יום יום...
על אותה מימרא ש"קֵל אדון על כל המעשים הוא תירוץ לכל הקושיות", הוסיף ביאור, אותו גאון וחסיד מופלא, רבי אהרן יוסף לוריא זצ"ל מטבריא של מעלה, שהוא יתברך הוא האדון ואין אנו אלא כפקידים שעושים רצונו ושומרים על רכושו. אין לו לפקיד אלא למלא את משימותיו ולא לשאול שאלות על האדון העושה בתוך שלו. [עבודת פנים מכתב מ"ג].
המלים "קֵל אדון על כל המעשים" מביעות את הכח העליון את ההנהגה הבלעדית, את ההשגחה העליונה המדויקת מעולם ועד עולם; מלים אלה מיישבות את הכל, מסלקות את צללי הספיקות ואי ההבנות, ומקרבות את האדם אל קונו יתברך מתוך הכרתו ש'גדלו וטובו מלא עולם'...
*
ר' ישראל! מלים אלה יש בכוחן להעמידנו על רגלנו באמונה תמימה ואיתנה בידיעה שיש בורא ומנהיג את הכל, את הכל... נחזור נא על חמשת המלים הראשונות: "קֵל אדון על כל המעשים!" פעמים אין מספר, עד שיתברר הדבר ויתאמת אצלנו, שכל הבריאה כולה מראשית עד תכלית, לאורך ולרוחב, לרום ולעומק, בכל ממַדֵי הזמן והמקום, מונהגת בהשגחה פרטית הכי מדויקת, ביד קֵל אדון על כל המעשים.... על כל המעשים, על כל המעשים!!! אין כח אחר בעולם! רבותינו הראשונים אמרו שמלים אלה מיוסדות על קריאתו של נעים זמירות ישראל: ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ...
בסידור הרוקח שחיברו רבי אלעזר רוקח מגרמיזא, אחד מבעלי התוספות, פירש ע"פ דברי חז"ל, שפיוט זה הוא מיוחד לשבת קודש, שכן בשבת הראשונה בבריאת העולם, כשנתעלה הקב"ה וישב על כסא כבודו, הביא לפניו כל שרי מעלה ואמרו לפניו אז "ישמח ה' במעשיו". היתה זו כעין "הכתרה" של קֵל אדון על כל המעשים...
*
ברוך ומבורך בפי כל הנשמה... רבינו בחיי מבאר לנו את כפל הלשון 'ברוך ומבורך' שהזכיר "ברוך" על שם שהקב"ה הוא מקור הברכה והזכיר "מבורך" לפי שהוא מבורך בפי הכל. [כד הקמח ערך ברכה]. כמו כן מסמיכים הראשונים [ר"י בר' יקר ואבודרהם] לזה את הפסוק האחרון שבתהילים, הַשיא והפסגה של מזמורי דוד בן ישי, "כל הנשמה תהלל קה, הללוקה. וכבר פירש שם הרד"ק כל הנשמה תהלל קה! ההילול הגדול מכל ההילולים, היא זו של הנשמה היהודית! בפי כל הנשמה.
יקירי! נקודה נפלאה יש כאן. בפועל אמנם לא נמצא לעת עתה כל יהודי מברך את בוראו. לדאבוננו נמצאים הרבה תינוקות שנשבו שלא זכו להכיר עדיין את האור האלקי. אולם בכל זאת, יוצאת הברכה מעומק נשמתם, חלק אלוק ממעל שנמצא בכל יהודי. ידועים דברי הרמב"ם [פ"ב מהל' גירושין ה"כ] שהיו שגורים בפי רבותינו גדולי החסידות זי"ע. שבפנימיותו כל יהודי רוצה להיות טוב... ברוך ומבורך בפי כל הנשמה...
*
רבינו בעל הרוקח בסידורו, כתב שמרומזת כאן דרשת חז"ל [בר"ר י"ד ט'] "כל הנשמה תהלל קה - על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא". גם לזה ראוי להקדיש מחשבה. כל נשימת אויר שנכנסת לעומק הריאות מתנת אלקים היא. מתנת חיים תמידית בכל רגע ורגע, שאין חושבים עליה.
מי שסבל פעם מקושי נשימה ל"ע, יודע להעריך זאת מאד מאד. תקופת הקורונה שתחלוף נא כליל במהרה, הוכיחה כמה וכמה צריך להודות על כל נשימה ונשימה. אין הדבר פשוט כלל ועיקר. הבה נודה כעת יחד להקב"ה הטוב והמיטיב, השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו.
על כל נשימה כשלעצמה, ראויה לברך ולקלס עליה לקֵל אדון על כל המעשים... ואמנם בשעת שירת "קֵל אדון" התבונן נא יקירי על זאת. כשתנשום נשימה עמוקה, שבזה הקב"ה 'חי החיים' מעניק לך בפועל מתנת חיים. 'ויפח באפיו נשמת חיים'...
ר' ישראל! מתוך שירת "קֵל אדון" צריך לפרוץ למרחב, לבטל את ההגיון המצומצם שלנו, את טווח הראייה הצר והקצר, ולספוג בקרבנו את תחושת את ה"אין עוד מלבדו".. "תמים תהיה עם ה' אלקיך – ולא תחקור אחר העתידות!" [רש"י דברים ח"י] כמה צריך להתחזק בידיעה ש"קֵל אדון על כל המעשים"! ואסור לשכוח זאת אף לרגע.
*
גדלו וטובו מלא עולם... כאן בא ה"שפת אמת" ומדליק אור חדש. כשם ש"גדלו" מורה עצם גדלות הבורא כשברא את העולם 'יש מאין' בעשרה מאמרות, כך "טובו" מורה על התורה הקדושה. הרי אמרו ז"ל אין טוב אלא תורה. את אור התורה צריך למצוא בכל הבריאה כולה. התורה היא סיבת היצירה ומתוך אותיותיה נברא הכל, איסתכל באורייתא וברא עלמא...
ה'שפת אמת' הפליא לפרש בזה את דברי דוד המלך ע"ה "רבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות...". אל כל מקום שהלך אליו מצא את בית הכנסת ובית המדרש" כלומר את הארת התורה המנצנצת בכל מקום, מסוף העולם עד סופו, כמו בכל נברא ונברא... כך קיים דוד המלך את מאמרו "חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך".
ועתה ישראל נלמוד נא את הדברים בפנים: "גדלו" בחינת בריאת עולם בעשרה מאמרות. "טובו" זו התורה, עשרת הדברות. והם "מלא עולם", שאין לך מקום ודבר שאין בהם כח מעשרה מאמרות ומעשרת הדברות. ואיש ישראל צריך לברר זאת ולמצוא הארת התורה בכל מקום" [שפ"א בחוקותי תר"ס] ב'אמרי אמת' מוצאים אנו הוספה בענין זה שאמר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ומהומת המהפכה הבולשביסטית: "דרכי השי"ת נסתרים ועל ידי כח התורה יכולין להתגלות כמ"ש גדלו וטובו מלא עולם". [מטות תרע"ז].
*
המתגאה על חיות הקודש... למרות שעולמות אלה נשגבים למעלה מבינתנו אלפי קומות, בכל זאת ראוי להביא על זה את פירוש ה'אבודרהם'' שהמשורר רצונו להדגיש כאן, שיחד עם מה שהקב"ה אדון ומשגיח על כל שפל; הרי הוא רם הוא על הכל, גבוה מעל גבוה, מתגאה על חיות הקדש ונהדר בכבוד על המרכבה...
מה נפלאו דברי ה"ישמח ישראל" זי"ע, שמצא בקשר הדברים בפיוט, לימוד זכות על ישראל וחיזוק נלבב על עתידו... המתגאה על חיות הקודש, אף דרי מעלה הנשגבים ביותר עדיין אינם יודעים ומבינים את רוממותו יתברך, שנמצא הרבה מעליהם ומהשגתם...
ואמנם מתוך כך יוצא "זכות ומישור", כלומר, 'לימוד זכות ומליצת יושר' על ישראל בעולם הזה, והיינו שאם עליונים אינם משיגים כבודו יתברך, אם כן איך ישיג זאת אדם יסודו מעפר, קרוץ מחומר? והלא זו סיבת חטאיו, מפני שאינו מתבונן שה' עומד כנגדו. אילו היה מסוגל להבין ולחוש זאת, לא היה בא לידי עבירה...
אולם אם ישוב ויתחרט האדם ויתחזק באמונה בהשגחה פרטית, יעורר בזה חסד ורחמים לרחם עליו בגלותו... וכך עוברים לפי משנתו של ה'ישמח ישראל', צלילים רחומים של זכות מתוך המלים: "המתגאה על חיות הקדש ונהדר בכבוד על המרכבה, זכות ומישור לפני כסאו חסד ורחמים מלא כבודו...". [מועדים, יום א' דסליחות]. מה נפלאו צדיקיך ישראל, מלמדי זכות על עמם, ללא הרף...
*
טובים מאורות שברא אלקינו... המשמעות הפשוטה היא כמובן על צבא השמים. ברם כמה מגדולי החסידות פירשו זאת על הצדיקים מאורי הדורות, צבא השמים גם הם. ומקור הדבר כבר נמצא בראשונים, וכמו שמצינו על משה רבינו שמן המקרא 'ותרא אותו כי טוב', שלמדו חז"ל שבביאתו לעולם נתמלא הבית כולו אורה... ה"אוהב ישראל" מאפטא, הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין הדגישו ענין זה וה"תפארת שלמה" הרחיב על זה כמה פעמים בספרו. טובים מאורות שברא אלקינו להנהיג את הדורות. ויתירה מזו אומרים בשם הרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע, שטובים הם הצדיקים יותר מֵאורות שברא אלקינו, מפני שיְצָרָם בדעת בבינה והשכל... ['שמן לנר' להרב ש"י רובינשטיין ע' קנ"ד]
אמנם ההודאה צריכה להתמקד אף על ה"מאורות" שבקרב האדם עצמו. לכל אדם "תבל" משלו. הלא נקרא 'עולם קטן'! וכך לימד אותנו ה'שפת אמת' ש"טובים מאורות שברא אלקינו" מוסב גם על שני כוחות טובים ונפלאים המושלים על האדם בכח וגבורה, והם, המוח והלב... [שפ"א פ' החודש תרס"א]. אדיר הוא כח המחשבה שבמוח, עז הוא כח הרגש שבלב ועל הכל ה' אלקינו מודים אנחנו לך ומברכים אותך...
*
ה"אור החיים" הקדוש באחד ממ"ב פירושיו על 'אם בחוקותי תלכו' [פי' כ"ט] כתב שצריך ללמוד מוסר מדרכי מאורות הרקיע, שאינם משנים את תפקידם ועושים רצון קונם בשמחה ואמנם כך מוטל עלינו ללכת בחוקי השמים... ואכן בזמן שאומרים ושרים 'קֵל אדון' ראוי ללמוד מוסר זה מתהלוכותיהם. שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם... יום יום מאירים ומזהירים הם, יום יום יוצאת השמש ומחממת עולם ומלואו. ועל זה נאמר "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח". וכך צריכים אנו להתאזר בגבורה וללכת בעקבותיהם, לעבוד את ה' לשרתו ולברך בשמו, מתוך ששון ושמחה, להאיר ולחמם גם לאחרים יום יום כשמש ולהזריח אף בלילה, כירח וכוכבים.... כמה צריכים ללמוד ממאורות הרקיע, איך שהם ניגשים לשרת את אדון הכל בשמחה, באימה ובלהט, יום יום ללא הפוגה...
פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורנה לזכר מלכותו... רבינו הראב"ן מבעלי התוספות ציין כאן את המקרא [תהלים קמ"ח] "הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור". גם בה יש המשך ללימוד המוסר מצבא מרום. אף עלינו מוטל להרבות בכבוד שמים, להלל ולשבח תמיד, מתוך צהלה ורנה ולהראות בזה מול עולם ומלואו, שמקבלים אנו את מלכותו ברצון יתברך, בשמחה עצומה ומרוצים אנו בהנהגתו בכל לב ונפש...
*
קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה... רבינו הטור [או"ח רפ"א] פירש את הדברים האלה במה שקרה בשעת יצירת המאורות בימי בראשית. כשברא הקב"ה את השמש הזורחת והמאירה, רצה למנוע שלא יבואו לטעות בה ולעבוד אותה חלילה, לכן התקין צורת הלבנה להיות לה לעזר בלילה, להודיע שלא יספיק באור השמש בלבד. ואכן על זה הסמיך בעל "מגלה עמוקות" את "שבח נותנים לו" שמתוך כך יבואו לשבח את הקב"ה בלבד! [פ' ואתחנן].
*
שבח נותנים לו כל צבא מרום. תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש... ועמהם מצטרפים אנחנו מקהלת שוכני ארץ, שלמרות כל גרעונותינו, בכל זאת רצה ובחר בנו אב הרחמים, שנקדישו ונעריצו ונשבח לפניו וביותר ביום שבת קודש...
וכך מתוך התעוררות שירת "קֵל אדון" משתפכים השבח והשירה לקֵל אשר שבת מכל המעשים, ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו... וכך כתבו רבינו הראשונים, שמתאימות שתי ה"פתיחות" להפליא, "קֵל אדון על כל המעשים" עם " לקֵל אשר שבת מכל המעשים". אה! מה יפה ירושתינו, מה נשגבו תפילותינו!
שוב לא נגענו כי אם בקצה המטה בפיוט נאדר בקודש זה. אקוה מאד שהועלתי לך משהו בענין ושגם שזכיתי למלא במקצת, רצון שר וגדול בישראל.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של התחדשות עצומה
והכרה מוחלטת ב"קֵל אדון על כל המעשים"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
טובים מאורות שברא אלקינו...
הגיגים סביב פיוט "קֵל אדון"
רסיסי זכרון מחיי גדול בישראל
שהמריצני ללמדו
לר' ישראל יקירי שליט"א
לאחרונה נתבקש לישיבה של מעלה, מורי ורבי, הגאון הצדיק הנודע רבי יצחק טוביה ווייס זצוק"ל גאב"ד ירושלים, שלמדתי אצלו בימי נעורי. שריד לדור דעה היה וחלל עצום השאיר. בדמותו נשקפו הזוך והזוהר, הטוהר והרוממות של הדור הישן. הרבה נכתב עליו והרבה עוד ייכתב על גדלותו העצומה בכל התחומים, על התמדתו, גאונותו בתורה ובהוראה ושאר פעליו הנשגבים. ולדוגמא, זכורני שאמרו עליו בשעתו, שבעוד לימודו בכולל הרבנים בגייטסהד למד בהתמדה עילאית, את כל ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'...
עוד משחר ילדותי זכיתי להכירו. גרנו בשכנות והתפללתי יחד עמו בשטיבל דחסידי גור באנטוורפן. בעיקר רציתי, לחביבותך, לרשום לך כעת כמה זכרונות אישיים מימים אלה שעדיין לא יצא טבעו בעולם; מאותם ימים שהשם "רבי טוביה" בלבד ללא הוספת תואר, עורר יראת הכבוד מיוחדת. למרות שאין פרטים זעירים אלה, משקפים כלל את גדלותו, חביבים הם אצלי מאד. בכלל אמרו חז"ל הקדושים, ש"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה" [שמו"ר ב' ג']
*
כל דיבור והנהגה של גברא רבא צריכות לימוד. לכולנו אף לילדים, היווה גאון וצדיק זה דמות מעולם שכולו תורה לימודה וקיומה, יראת שמים צרופה, הצנע לכת, ארחות יושר ודרכי נועם. הוא הדריך בהתנהגותו בהילוכו בדרכי נועם שלו. ידענו שימים ולילות עסק בתורה ברציפות. האור בביתו היה דלוק עד מאוחר מאד בלילה. רוממות מופלאה ניכרה בו, מלובשת בפשטות ובענווה נלבבת. ועם זאת כשנגע הדבר לקיום התורה וההלכה, ניצב איתן בגבורת הרוח ללא חת. בעל הוראה היה בבהירות להפליא גם מצד הידיעה וההיקף בהלכה וגם מצד המעשי וחכמת החיים.
עוד בשחר ילדותי הייתי נכנס לביתו, שהיה ממול השטיבל שלנו באנטוורפן, מפני שבנו יבלח"א הגאון החסיד אציל נפש להפליא, רבי שלמה זלמן שליט"א, היה חברי ובן גילי. שנים רבות התפללנו באותו שטיבל.. למרות צניעותו והילוכו במנחת ובנועם עם הבריות, הרגישו כולם מקטן ועד גדול את רוממותו. את צעדיו השקולים בכובד ראש ובנעימות כאחת, כשכל מעשיו לשם שמים. 'שולחן ערוך' חי היה בתהלוכותיו ו'חובות הלבבות' חי, ביראת שמים ובתפארת המידות.
*
יום אחד נחקק בלבי מימי עלומיי. דמעות זכרון עולות בעיני. זה היה בערב ראש השנה בביתו. הרב היה אחוז רגש לקראת השנה החדשה והדבר היה ניכר עוד יותר בתהלוכותיו בין אדם לחבירו. שמעתי וקלטתי אז איך שאיחל ובירך את קרוביו ומיודעיו בברכות היוצאות מן הלב, במלים פשוטות ובאהבת ישראל עצומה. זרם של קדושה וזוך הורגש בבית. שגב של ערב ימי יראה ופחד, רחמים ורצון, יחד עם "ואהבת לרעך כמוך", בשילוב נפלא. אינני יכול לתאר את הרושם שהשאירו עלי רגעים אלה, איך שכל זה פעל על נפש ילד. אור מופלא היה שפוך על פניו האצילות והוא לא הפסיק מלברך בדברים היוצאים מן הלב. אז התגלה ה"אין טוב אלא תורה" בצורה נעלה מאד. טוב הלב עלה אז על גדותיו.
*
פעם, בבוקרו של ראש השנה, בשטיבל, לפני התפילה קרא לי. הוא פקד עלי לחזור הביתה ולטעום משהו עוד לפני התפילה. פלא היה הדבר בעיני. איך שגברא רבא כזה בשעה שהתכונן לתפילה ביום קדוש ונורא, בכסא ליום חגינו, חשב על נער שאולי קשה לו לצום. זכורני שאמר לי אז "לך הביתה עכשיו. אל תחכה עד לפני התקיעות".
והנה רגע נלבב מיום הפורים בביתו. נכנסתי לביתו והוא הושיט לי כוס של יין בשמחה ובחביבות. בתום ילדות שאלתי אותו אם אני יכול לברך "על הגפן" על שיעור כזה. את הארת הפנים שהופיעה אז אינני יכול לשכוח. בצחוק לבבי אמר לי אז. "איך מעג היינט נישט פסקענען. טרינק נאך, וועסטו קענען מאכן א ברכה אחרונה". היום אסור לי לפסוק הלכות מפני שגם אני שתיתי יין. תשתה עוד עד שתצא מן הספק ותוכל לברך ברכה אחרונה...
*
בשנת תשל"ה למדתי אצלו בישיבת ווילרייק-אנטוורפן, במשך כשנה. ואז מסר לנו את יסודות לימוד הסוגיא יחד עם דברי מוסר ויראת שמים. בשעת השיעור אצלו בישיבה, היה רושם על גליונות הרחבים בגמרא שלו, הערות ששמע מפי הבחורים בשם אומרם. נקל לשער כמה רומם בזה את רוח תלמידיו. אל אותה הגמרא הגדולה שכבר שהיתה רוויה בעמל ויגיעת שנים, הוסיף כעת הרב שם דבר מפי תלמיד צעיר באהבה לנצח. וכמובן שזה עודד את שאר הבחורים לעמול בתורה ולהעיר בה גם הם. מקור לזה נמצא בגמרא. רבי עקיבא שיבח דברי תלמיד אחד, [למרות שלא הסכים עמו!] בכדי לחדד את שאר התלמידים שישימו לבם לתורה ויחדשו בה דברים. [עירובין י"ג. וברש"י]
*
והרי דוגמה אופיינית למהלך מחשבתו, לטוהר מידותיו, נדבת הלב ודרכי יושר. חבר נעורים היה לי באנטורפן שנישואיו התקיימו בארה"ב. אביו היה ידיד קרוב של הגרי"ט וחברותא שלו. הרב לא היה מסוגל אז להשתתף בנישואי בן ידידו. לפני זמן החתונה הופיע בבית ידידו ובידו מתנה לחתן, סכום נכבד מאד. זה היה המחיר המדוייק שעלה אז כרטיס לארה"ב... הוא הראה בזה על כנותו להשתתף בשמחה ולהנות את החתן. ולמרות שאינו יכול לנסוע, לפחות שלא ירוויח מזה...
*
ואז במשך השנה שלמדתי בשיעור שלו בישיבה. פנה אלי פעם וביקש ממני ללמוד את פיוט קֵל אדון. הוא הסביר לי בחן ובנועם כדרכו, שההתעמקות במלים של שירת שבת זו, מרוממת את רוח האדם ותועלת גדולה יש בכך בעבודת ה'. עדיין זוכר אני את הפינה בבית המדרש, ליד הכניסה, בה נאמרו הדברים. לימים, שכבר היה גאב"ד בירולים, נאמר לו שעדיין אני זוכר את הבקשה הזאת מלפני עשרות שנים. והוא הביע שמחה על כך.
מצוה לשמוע דברי חכמים. כעת אחרי מ"ז שנים כשהעולם היהודי מרגיש בחלל העצום על אחד ממאוריו, ברצוני להקדיש שורות אלה לזכרו הנשגב. הנני רוצה שוב למלא רצון צדיק, להתמקד יחד על תוכן פיוט "קֵל אדון" בכדי שנתרומם על ידו בעבודת ה' אהבתו ויראתו. ויהיו נא הדברים לזכרו של ענק רוח. כפי שנראה להלן בעזהי"ת, הרי "טובים מאורות שברא אלקינו", מתפרש גם על מאורי ישראל...
*
בברכת "יוצר אור" של שבת קודש, נשבצה השירה העילאית של "קֵל אדון על כל המעשים" אם נאה זריחת השמש בכל יום, הרי בשבת קודש על אחת כמה וכמה. הרי בכל הבריאה מתמזגת נשמת השבת. ידועים דברי האלשיך הקדוש, שהשבת היא נשמת הבריאה כולה. בכל ששת ימי המעשה נברא 'גוף' העולם וביום השביעי הטיל הקב"ה בגוף זה, נשמה קדושה, היא השבת, החיות הפנימית שבבריאה...
אף ה"אור החיים" הקדוש כתב מעין זה. הוא מפרש בזה את המלה "וינפש" שאז ביום השביעי: "נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים". [ברא' ב' ב']. ומכיון שהבריאה מתחדשת תמיד, הרי שבשבת קודש מבהיק גם היופי הרוחני של בריאת שמים וארץ. "טובים מאורות שברא אלקינו" מתבטא אז בצורה נשמתית.
*
חכמינו ז"ל מלמדים אותנו איך מקבלים את פני אור יום חדש... ענקי עולם דורשים ותובעים מאתנו את חובת הנברא לבוראו במשל נלבב ונוקב; והדברים מלווים בתוקפו של קל וחומר... וזה לשון קדשם: "בשר ודם אם יהיה מהלך בחשכה ובא אדם ומאיר לו, אינו צריך להחזיק לו טובה? ואתם ישנים בלילה ואני מעלה לכם את האורה, אין אתם צריכין להחזיק לי טובה?" [שמו"ר מ"ח ותנחומא ויקהל ד']. והנה מופיע ממעונות אריות, הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין זי"ע ומוכיח מדברי המדרש תוכחה עזה ונוקבת! כמה פעמים חוזר ומדגיש הוא את חובת התשובה השלימה, על שאין אנו מחזיקים טובה להקב"ה על אור היום...
והרי דבריו: "צריך אדם להיות לו הכנעה מחמת זה, ולעשות תשובה מחמת שבכל יום ויום קם בבוקר והשמש זורח, ואינו נופל בדעתו כלל לראות מי הכין לו שמש ליזרח שיהא אור לו, שזהו מן השי"ת; ולשבח אותו בעד זה, וכך יחשוב: אם אדם עושה לו טובה להדליק לו נר באפילה, כמה אני מחזיק לו טובה, כל שכן שצריך לשבח להבורא בעד זה, ומזה נראה שאין בו השגת אלוקית כלל - - -".
"וגם כשמתפלל בכל יום המאיר לארץ וגם ברכת יוצר אור, צריך לומר בהחזקת טובה גדולה דייקא, - - שיהא מכוין להחזיק לו טובה להשי"ת בעד זה שיש אור לו מן השמש... וצריך לעשות תשובה שלא החזיק להשי"ת טובה בעד מה שהאיר לו בבוקר שקם וראה השמש שהאיר ויש לו הנאה שרואה לעשות כל מה שחפץ והיה לו תיכף להודות להשי"ת... [ביכורי אביב פ' כי תשא].
*
יהודי ישיש בן העיר בוקארסט סיפר בשעתו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שפעם אחת שהה בצעירותו עם הגאון המלבי"ם זצוק"ל בבית מלון. הוא הבחין שבכל יום יורד הגאון במדרגות מן הגג בהתרגשות גדולה, כשפניו זוהרות. כששאל האיש את הרב לפשר הדבר, אמר לו: "תבוא נא לכאן מחר, בשעה מוקדמת יותר". למחר עלה עמו הגאון מלבי"ם על הגג, הראהו את זריחת החמה ואמר לו: "ראה! איך הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית. כעת רואים אור מעט, ומדי רגע מתגדל האור...". דבר זה הביאו לידי התרגשות עצומה יום יום.
*
ר' ישראל! ראוי להתבונן מדי פעם, בזריחת החמה. גם בעת כתיבת הדברים השתדלתי בכך. ראיתי איך שהשמים פושטים צורה ולובשים צורה, הקב"ה גולל חושך מפני אור, האפילה נגוזה והולכת לה ומפנה את מקומה ליצירת אור מחודשת. קרני אור מתחילות להפציע. גלגל אדום מתנשא מתוכו להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים; באור, בחום, לשמח עולמו אשר ברא...
הרי כך אומרים בחתימת ברכת יוצר אור "והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא". הקב"ה רוצה לשמחנו יום יום ואיך לא נשמח? הרי רצונו הוא בכך!!! זריחה מלאה הוד והדר. אה! טובים מאורות שברא אלקינו... מלאים זיו ומפיקים נוגה, נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם...
"הכין ופעל זהרי חמה"! הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית, מכין את זהרי החמה ליום זה, בצורה מדויקת ומכוונת של אור וחום, כפי הנצרך לפעול לצורך עולמו אשר ברא. "הָקֵל הַפּוֹתֵחַ בְּכָל יוֹם דַּלְתוֹת שַׁעֲרֵי מִזְרָח. וּבוֹקֵעַ חַלּוֹנֵי רָקִיעַ. מוֹצִיא חַמָּה מִמְּקוֹמָהּ- - -". רואים אנו בכל יום את אור השמש. רק צריך לזכור מי פותח את הדלתות ובוקע את החלונות בשמים ממעל, בכדי שנהנה מאור מופלא זה בכל יום ויום... הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו!
*
וביום שבת קודש על אחת כמה וכמה! כשהקב"ה מביא על עולמו את אורה של שבת, אור ליהודים. כמה צריך להודות, להלל ולשבח על זה. אורות מופלאים הם, המסוגלים לרומם את האדם ברוחניותו, בהתקשרותו עם מה שלמעלה ממנו, במבטו על העולם. אורות משובבי נפש ומענגי לב. טובים מאורות שברא אלקינו. יצרם בדעת בבינה והשֹכל.... בתפילת שחרית של שבת מתרחבת דווקא ברכת "יוצר אור" בשבחים מיוחדים המלווים בשירת 'קֵל אדון', גם בכדי להודות על אורה המיוחד של שבת...
*
בשבת קודש מסוגל יהודי להעמיק ולהבחין יותר באיכות הבריאה. וכך מתרחבת יותר תפילת "יוצר אור" שלו בשירות ותשבחות החודרות לתוך הלב שנפתח בשבת.
אם בכל יום אנו אומרים בברכת יוצר אור: "מה רבו מעשיך ה'", שבח הכמות, הרי שבשבת קודש מוסיפים בשיר של יום, גם את שבח האיכות: מה "גדלו" מעשיך ה', מאד "עמקו" מחשבותיך. ביום השבת מקבל האדם כלי השגה יתירה, להבין במעשי ה' בבריאה. אם בחול מבחין האדם בכמות המפליאה שבמעשי ה', הרי שבשבת מתוך מנוחה ורוממות, יגיע להשיג גם מן האיכות שבהם. ההשראה המיוחדת של שבת תעורר את חושיו הפנימיים עד שיקרא: אה! מה גדלו! מה עמקו!
שמחתי איפוא כשמצאתי אז ב"שיטה מקובצת" במסכת ביצה [ט"ז.] ש"על ידי הנשמה היתירה, חל עליו שפע אלקי ושכל יותר, לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'". נפלאים דברי הרד"ק בספר ישעי' [נ"ו] "בכלל שמירת שבת לקדשו... שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשי הקֵל...".
*
אדון על כל המעשים. לפני ימים מספר, בבוקרו של שבת קודש, שבת נחמו, ירדתי אל אחד הנחלים והאזנתי לרחשו הנפלא של זרם המים. אמרתי שם פסוקי ברכי נפשי. עמדתי אז על הפסוק "המשלח מעינים בנחלים". הנה זורמים להם מים, אלא שיהודי חייב לדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם והוא המשלח. התרגשתי אז כשחלף במחשבה פסוק נוסף. "קול ה' על המים"...
*
מתוך סדר תפילות השבת לומדים אנחנו, שבברכת 'יוצר אור' של שבת, נפתחים מרחבים חדשים בשבח ותהילה, הרי כאמור שבת-קודש היא זמן שירת האיכות... בימות החול כשהאדם מכונס יותר בתוך עצמו פותח הוא ב"המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים" הוא רואה את טובת האור ומשבח עליה. אולם בשבת קודש מתעלה השבח ומתחזקת הכרת האדם. הוא מתבונן ומתאחד עם סביבותיו. הוא נעמד ושומע את תגובת הברואים כולם. ואז ביום השביעי פורצת הקריאה מעומק נשמתו: "הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה'... "תתברך מושיענו על כל שבח מעשה ידיך. ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה.."
*
רבותינו הראשונים [רש"י בספר הפרדס, רבינו יהודה בר' יקר רבו של הרמב"ן ורבינו דוד אבודרהם]. לימדונו בספריהם, שכמו שבחול תיקנו בברכת יוצר אור, שבח על סדר א"ב. קֵל ברוך גדול דעה" כך תיקנו סדר מורחב של שבח בשבת קודש על סדר א"ב, גם הוא, קֵל אדון על כל המעשים" וטעם הדבר מפני שהאותיות של א"ב הם אותיות התורה, להודיע בברכת המאורות, שאלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם" ראשונים אלה פירשו את הפיוט הזה ובהמשך נביא אי"ה עוד מתוך דבריהם הקדושים.
*
יקירי! נעסוק נא יחד במלים נאדרות אלה, של "קֵל אדון". בזוהר הקדוש [ח"ב קלב:] נקרא פיוט זה "שבחא דשבת". נשמת ישראל מתרוננת אז בשירה על מאורות השמים ומתכוננת מתוך כך לקבל עול מלכות שמים שלימה בקריאת שמע. נשיר נא מעתה את שירת "קֵל אדון על כל המעשים" בנעימה של דבקות, עמוקה ולבבית יותר, מתוך הכרה יתירה באדון עוזינו, צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו...
*
אנשי כנסת הגדולה חיברו את השירה הזאת [רש"י בס' הפרדס]. ואם רצונך שיהיו בעלי השמועה 'עומדים' לנגדך בשעת שירה , כדאי לחזור על דברי הרמב"ם עליהם. "בית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם, חגי, זכריה, ומלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי בלשן, וזרובבל, והרבה חכמים עמהם". [הקדמה לספר היד] מלאכי עליון היו אלה, חכמי ישראל ונביאיו, שעמדו לפני ה' בבית המקדש השני. יתכן שנשמעה אף שם לפני הקודש וקודש הקדשים, דברי השירה הזאת לה'!
*
למרות שפיוט "קֵל אדון" ספוג רזים נעלמים, אף בחשבון התיבות והאותיות שבו, כמו שהרחיבו בזה רבותינו הראשונים; הרי אף בפשוטה של שירה זו שייך להתעלות עד אין שיעור... יש שם מלים, שאם נחדיר אותן בלב, יאירו לנו את כל דרכי החיים, בכל זמן ובכל מצב... זה היה אמנם רצונו של מו"ר הגרי"ט זצוק"ל, כאמור, להבין את הדברים עד כמה ששיך. מתוך המלים האלה נעיין יותר במעשי ה' ובריאתו, אשר תמצית תכליתה היא לשם שבח והודאה. "ועיקר הבריאה לצורך האדם, שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה, כדי להודות ולשבח לשמו". [שפ"א שמות תרס"א].
*
ידוע פירושו של המגיד מפולוצק זצ"ל בסידורו "שער הרחמים" בטעם למה מה מתחילין תפילת שחרית ב"אדון עולם". אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית. וחז"ל אמרו ש"מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון". לכן מתחילים את תפילתו של אברהם אבינו ב"אדון" הכינוי שנתחדש בפיו. הגר"א זי"ע שיבח מאד פירוש זה מפני האמת שבו.
אולי שייך להמשיך את הרעיון גם לפיוט קֵל "אדון" שנאמר בשחרית של שבת. הרי שחרית היא כאמור, תפילתו של אברהם אבינו! ואברהם אבינו הוא שגילה את אדון העולם שברא את העולם ומחדש אותו תמיד ולא זו בלבד אלא שכל פרטי אין סוף שלו מתואמים מתחילת הבריאה עד סוף כל הדורות.
אברהם אבינו היה זה שהתבונן ביום ובלילה בהנהגת הבורא יתברך בעולמו וקבע בתכלית הברירות שהכל מונהג ביד בורא אחד ומיוחד. בעומק ראייתו הבחין שהכל משולב ומצורף עד לפרט הזעיר ביותר באחדות גמורה. ה' אחד ושמו אחד. איך אמר רבינו הרמב"ם? "ולבו [של אאע"ה] משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוק אחד".
*
ועל זה ייאמר כעת "קֵל אדון על כל המעשים" כל מה שנעשה וייעשה מקצה העולם עד קצהו גם בבחינת הזמן מעולם ועד עולם, הכל משולב ומתואם ביד אלקית, ביד אדון על המעשים, בהשגחה פרטית מדוקדקת מאד, כחוט השערה ממש. הקב"ה ברא בעולמו את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם. הררי אלף, תהומות ועמקים אדירי ממדים. כל טפח וטפח שבהם מלאים וגדושים בנפלאות הבורא, לרבות התיאום המדוקדק שביניהם לפרטי פרטים. קֵל אדון על כל המעשים. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. גדלו וטובו מלא עולם...
כאמור, בשבת קודש ישנה נפתח הלב להבחין באיכות. בכל יום אומרים "אדון עולם אשר מלך" ובשבת קודש מוסיפים " קֵל אדון על כל המעשים" אז מתווספת הבינה להבחין ברוחב המעשים. הבינה הזאת נובעת מכח הנשמה היתירה, כאמור. ויתכן שלכן ממשיכים ב"ברוך ומבורך בפי כל הנשמה"...
כשיתבונן האדם בפלאי הבריאה ובתפקידם המכוון כחוט השערה, יווכח שעדיין לא התחיל להשיג אף כל שהוא את מהיקף המנגנון האדיר שבו צרורים ומונחים כל תולדותיו ומאורעותיו בעבר ובעתיד, יחד עם רבבות אלפי פרטים אחרים, המתאימים זה עם זה בדיוק ודקדוק האלקי. האדם אין ביכולתו להבחין אלא בקטעים קטנים מאד...
*
המנהג בהרבה מקהילות הקודש לשיר את פיוט "קֵל אדון" בניגון נלבב. אף לזה יש ביאור פנימי. הזכרנו את הרב מלבי"ם, נזכיר נא את משנתו המופלאה. את הפסוק "הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו" [תהילים ל"ג] מפרש המלבי"ם במשל ההרמוניה של כלי השיר, על הבריאה כולה... צלילי נבל וכינור מהווים משל לבריאה והתיאום המופלא שבה, על הנמצא בכל העולמות, הכוכבים והמזלות "שכולם ערוכים על פי חוקי המוסיקה" כמאמר הכתוב [איוב ל"ח] בְּרָן "יַחַד" כוכבי בוקר, ברן יחד! ההרמוניה המתגלה בין איתני הבריאה דומה להתמזגות הצלילים מתוך כלי השיר. "שכל זה מורה על רוב החכמה וההשגחה..." [מלבי"ם איוב שם].
התיאום שבצלילי נגינה משל הוא להרמוניה של הבריאה. ואי לכך, מה נאה ומה יאה איפוא לשיר "קֵל אדון על כל המעשים" בנגון המרמז על אחדות שבבריאה. בניגון יש מעלות ומורדות וגם ניגודים והכל מתאחד בו למזיגה מושלמת... וכך כתב ה'שפת אמת' במהות השירה "בניגון מתאחדים בו עליה וירידה..." [בשלח תרל"ג].
*
קֵל אדון על כל המעשים... את הלשון הנפלאה הזאת מוצאים אנחנו בדברי חז"ל, דווקא בדבר הנראה למבט השטחי כעין ניגוד וסתירה. הרי כך אמרו ז"ל על תלמידי חכמים העוסקים בתורת ה'. "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין - כולם נתנו מרועה אחד קֵל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... [חגיגה ג:].
זאת ועוד, הורונו חז"ל אדון כל המעשים ברוך הוא אין לפניו לא עוולה ולא שכחה. [מס' דרך ארץ רבה פ"ג] ואף בזמירות של שבת ביום בסעודת "עתיקא קדישא" מזכירים זאת "אל קֵל אדון מחוללו"... במלים אלה מתבטא ייחוד ה' הבורא והיוצר והמשגיח על הכל בהשגחה פרטית....
*
ומתוך כל זאת נבין ביתר שאת, אימרה יסודית ועמוקה שנאמרה מפי ה'סבא קדישא' בעל יסוד העבודה זי"ע מסלונים, ונעשה "נכסי צאן ברזל" בעולם כולו. ש"קֵל אדון על כל המעשים" הוא תירוץ לכל הקושיות.... מקובל שאמר זאת לחסיד מופלא אחד ידוע סבל ל"ע, שקראו לו רבי יוסל'ה מלאך זצ"ל. בעת השולחן הטהור כשהושיט לו הצדיק שיריים מפרוסת המוציא קרא לעומת חסיד זה: "קל אדון על כל המעשים איז א תירוץ אויף אלע קשיות".
אימרה זאת חובקת זרועות עולם. היא כוללת את כל המעיק על רוח האדם מימות עולם. חסידים בני עליה, חיו עמה את חייהם יום יום...
על אותה מימרא ש"קֵל אדון על כל המעשים הוא תירוץ לכל הקושיות", הוסיף ביאור, אותו גאון וחסיד מופלא, רבי אהרן יוסף לוריא זצ"ל מטבריא של מעלה, שהוא יתברך הוא האדון ואין אנו אלא כפקידים שעושים רצונו ושומרים על רכושו. אין לו לפקיד אלא למלא את משימותיו ולא לשאול שאלות על האדון העושה בתוך שלו. [עבודת פנים מכתב מ"ג].
המלים "קֵל אדון על כל המעשים" מביעות את הכח העליון את ההנהגה הבלעדית, את ההשגחה העליונה המדויקת מעולם ועד עולם; מלים אלה מיישבות את הכל, מסלקות את צללי הספיקות ואי ההבנות, ומקרבות את האדם אל קונו יתברך מתוך הכרתו ש'גדלו וטובו מלא עולם'...
*
ר' ישראל! מלים אלה יש בכוחן להעמידנו על רגלנו באמונה תמימה ואיתנה בידיעה שיש בורא ומנהיג את הכל, את הכל... נחזור נא על חמשת המלים הראשונות: "קֵל אדון על כל המעשים!" פעמים אין מספר, עד שיתברר הדבר ויתאמת אצלנו, שכל הבריאה כולה מראשית עד תכלית, לאורך ולרוחב, לרום ולעומק, בכל ממַדֵי הזמן והמקום, מונהגת בהשגחה פרטית הכי מדויקת, ביד קֵל אדון על כל המעשים.... על כל המעשים, על כל המעשים!!! אין כח אחר בעולם! רבותינו הראשונים אמרו שמלים אלה מיוסדות על קריאתו של נעים זמירות ישראל: ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ...
בסידור הרוקח שחיברו רבי אלעזר רוקח מגרמיזא, אחד מבעלי התוספות, פירש ע"פ דברי חז"ל, שפיוט זה הוא מיוחד לשבת קודש, שכן בשבת הראשונה בבריאת העולם, כשנתעלה הקב"ה וישב על כסא כבודו, הביא לפניו כל שרי מעלה ואמרו לפניו אז "ישמח ה' במעשיו". היתה זו כעין "הכתרה" של קֵל אדון על כל המעשים...
*
ברוך ומבורך בפי כל הנשמה... רבינו בחיי מבאר לנו את כפל הלשון 'ברוך ומבורך' שהזכיר "ברוך" על שם שהקב"ה הוא מקור הברכה והזכיר "מבורך" לפי שהוא מבורך בפי הכל. [כד הקמח ערך ברכה]. כמו כן מסמיכים הראשונים [ר"י בר' יקר ואבודרהם] לזה את הפסוק האחרון שבתהילים, הַשיא והפסגה של מזמורי דוד בן ישי, "כל הנשמה תהלל קה, הללוקה. וכבר פירש שם הרד"ק כל הנשמה תהלל קה! ההילול הגדול מכל ההילולים, היא זו של הנשמה היהודית! בפי כל הנשמה.
יקירי! נקודה נפלאה יש כאן. בפועל אמנם לא נמצא לעת עתה כל יהודי מברך את בוראו. לדאבוננו נמצאים הרבה תינוקות שנשבו שלא זכו להכיר עדיין את האור האלקי. אולם בכל זאת, יוצאת הברכה מעומק נשמתם, חלק אלוק ממעל שנמצא בכל יהודי. ידועים דברי הרמב"ם [פ"ב מהל' גירושין ה"כ] שהיו שגורים בפי רבותינו גדולי החסידות זי"ע. שבפנימיותו כל יהודי רוצה להיות טוב... ברוך ומבורך בפי כל הנשמה...
*
רבינו בעל הרוקח בסידורו, כתב שמרומזת כאן דרשת חז"ל [בר"ר י"ד ט'] "כל הנשמה תהלל קה - על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא". גם לזה ראוי להקדיש מחשבה. כל נשימת אויר שנכנסת לעומק הריאות מתנת אלקים היא. מתנת חיים תמידית בכל רגע ורגע, שאין חושבים עליה.
מי שסבל פעם מקושי נשימה ל"ע, יודע להעריך זאת מאד מאד. תקופת הקורונה שתחלוף נא כליל במהרה, הוכיחה כמה וכמה צריך להודות על כל נשימה ונשימה. אין הדבר פשוט כלל ועיקר. הבה נודה כעת יחד להקב"ה הטוב והמיטיב, השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו.
על כל נשימה כשלעצמה, ראויה לברך ולקלס עליה לקֵל אדון על כל המעשים... ואמנם בשעת שירת "קֵל אדון" התבונן נא יקירי על זאת. כשתנשום נשימה עמוקה, שבזה הקב"ה 'חי החיים' מעניק לך בפועל מתנת חיים. 'ויפח באפיו נשמת חיים'...
ר' ישראל! מתוך שירת "קֵל אדון" צריך לפרוץ למרחב, לבטל את ההגיון המצומצם שלנו, את טווח הראייה הצר והקצר, ולספוג בקרבנו את תחושת את ה"אין עוד מלבדו".. "תמים תהיה עם ה' אלקיך – ולא תחקור אחר העתידות!" [רש"י דברים ח"י] כמה צריך להתחזק בידיעה ש"קֵל אדון על כל המעשים"! ואסור לשכוח זאת אף לרגע.
*
גדלו וטובו מלא עולם... כאן בא ה"שפת אמת" ומדליק אור חדש. כשם ש"גדלו" מורה עצם גדלות הבורא כשברא את העולם 'יש מאין' בעשרה מאמרות, כך "טובו" מורה על התורה הקדושה. הרי אמרו ז"ל אין טוב אלא תורה. את אור התורה צריך למצוא בכל הבריאה כולה. התורה היא סיבת היצירה ומתוך אותיותיה נברא הכל, איסתכל באורייתא וברא עלמא...
ה'שפת אמת' הפליא לפרש בזה את דברי דוד המלך ע"ה "רבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות...". אל כל מקום שהלך אליו מצא את בית הכנסת ובית המדרש" כלומר את הארת התורה המנצנצת בכל מקום, מסוף העולם עד סופו, כמו בכל נברא ונברא... כך קיים דוד המלך את מאמרו "חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך".
ועתה ישראל נלמוד נא את הדברים בפנים: "גדלו" בחינת בריאת עולם בעשרה מאמרות. "טובו" זו התורה, עשרת הדברות. והם "מלא עולם", שאין לך מקום ודבר שאין בהם כח מעשרה מאמרות ומעשרת הדברות. ואיש ישראל צריך לברר זאת ולמצוא הארת התורה בכל מקום" [שפ"א בחוקותי תר"ס] ב'אמרי אמת' מוצאים אנו הוספה בענין זה שאמר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ומהומת המהפכה הבולשביסטית: "דרכי השי"ת נסתרים ועל ידי כח התורה יכולין להתגלות כמ"ש גדלו וטובו מלא עולם". [מטות תרע"ז].
*
המתגאה על חיות הקודש... למרות שעולמות אלה נשגבים למעלה מבינתנו אלפי קומות, בכל זאת ראוי להביא על זה את פירוש ה'אבודרהם'' שהמשורר רצונו להדגיש כאן, שיחד עם מה שהקב"ה אדון ומשגיח על כל שפל; הרי הוא רם הוא על הכל, גבוה מעל גבוה, מתגאה על חיות הקדש ונהדר בכבוד על המרכבה...
מה נפלאו דברי ה"ישמח ישראל" זי"ע, שמצא בקשר הדברים בפיוט, לימוד זכות על ישראל וחיזוק נלבב על עתידו... המתגאה על חיות הקודש, אף דרי מעלה הנשגבים ביותר עדיין אינם יודעים ומבינים את רוממותו יתברך, שנמצא הרבה מעליהם ומהשגתם...
ואמנם מתוך כך יוצא "זכות ומישור", כלומר, 'לימוד זכות ומליצת יושר' על ישראל בעולם הזה, והיינו שאם עליונים אינם משיגים כבודו יתברך, אם כן איך ישיג זאת אדם יסודו מעפר, קרוץ מחומר? והלא זו סיבת חטאיו, מפני שאינו מתבונן שה' עומד כנגדו. אילו היה מסוגל להבין ולחוש זאת, לא היה בא לידי עבירה...
אולם אם ישוב ויתחרט האדם ויתחזק באמונה בהשגחה פרטית, יעורר בזה חסד ורחמים לרחם עליו בגלותו... וכך עוברים לפי משנתו של ה'ישמח ישראל', צלילים רחומים של זכות מתוך המלים: "המתגאה על חיות הקדש ונהדר בכבוד על המרכבה, זכות ומישור לפני כסאו חסד ורחמים מלא כבודו...". [מועדים, יום א' דסליחות]. מה נפלאו צדיקיך ישראל, מלמדי זכות על עמם, ללא הרף...
*
טובים מאורות שברא אלקינו... המשמעות הפשוטה היא כמובן על צבא השמים. ברם כמה מגדולי החסידות פירשו זאת על הצדיקים מאורי הדורות, צבא השמים גם הם. ומקור הדבר כבר נמצא בראשונים, וכמו שמצינו על משה רבינו שמן המקרא 'ותרא אותו כי טוב', שלמדו חז"ל שבביאתו לעולם נתמלא הבית כולו אורה... ה"אוהב ישראל" מאפטא, הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין הדגישו ענין זה וה"תפארת שלמה" הרחיב על זה כמה פעמים בספרו. טובים מאורות שברא אלקינו להנהיג את הדורות. ויתירה מזו אומרים בשם הרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע, שטובים הם הצדיקים יותר מֵאורות שברא אלקינו, מפני שיְצָרָם בדעת בבינה והשכל... ['שמן לנר' להרב ש"י רובינשטיין ע' קנ"ד]
אמנם ההודאה צריכה להתמקד אף על ה"מאורות" שבקרב האדם עצמו. לכל אדם "תבל" משלו. הלא נקרא 'עולם קטן'! וכך לימד אותנו ה'שפת אמת' ש"טובים מאורות שברא אלקינו" מוסב גם על שני כוחות טובים ונפלאים המושלים על האדם בכח וגבורה, והם, המוח והלב... [שפ"א פ' החודש תרס"א]. אדיר הוא כח המחשבה שבמוח, עז הוא כח הרגש שבלב ועל הכל ה' אלקינו מודים אנחנו לך ומברכים אותך...
*
ה"אור החיים" הקדוש באחד ממ"ב פירושיו על 'אם בחוקותי תלכו' [פי' כ"ט] כתב שצריך ללמוד מוסר מדרכי מאורות הרקיע, שאינם משנים את תפקידם ועושים רצון קונם בשמחה ואמנם כך מוטל עלינו ללכת בחוקי השמים... ואכן בזמן שאומרים ושרים 'קֵל אדון' ראוי ללמוד מוסר זה מתהלוכותיהם. שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם... יום יום מאירים ומזהירים הם, יום יום יוצאת השמש ומחממת עולם ומלואו. ועל זה נאמר "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח". וכך צריכים אנו להתאזר בגבורה וללכת בעקבותיהם, לעבוד את ה' לשרתו ולברך בשמו, מתוך ששון ושמחה, להאיר ולחמם גם לאחרים יום יום כשמש ולהזריח אף בלילה, כירח וכוכבים.... כמה צריכים ללמוד ממאורות הרקיע, איך שהם ניגשים לשרת את אדון הכל בשמחה, באימה ובלהט, יום יום ללא הפוגה...
פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורנה לזכר מלכותו... רבינו הראב"ן מבעלי התוספות ציין כאן את המקרא [תהלים קמ"ח] "הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור". גם בה יש המשך ללימוד המוסר מצבא מרום. אף עלינו מוטל להרבות בכבוד שמים, להלל ולשבח תמיד, מתוך צהלה ורנה ולהראות בזה מול עולם ומלואו, שמקבלים אנו את מלכותו ברצון יתברך, בשמחה עצומה ומרוצים אנו בהנהגתו בכל לב ונפש...
*
קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה... רבינו הטור [או"ח רפ"א] פירש את הדברים האלה במה שקרה בשעת יצירת המאורות בימי בראשית. כשברא הקב"ה את השמש הזורחת והמאירה, רצה למנוע שלא יבואו לטעות בה ולעבוד אותה חלילה, לכן התקין צורת הלבנה להיות לה לעזר בלילה, להודיע שלא יספיק באור השמש בלבד. ואכן על זה הסמיך בעל "מגלה עמוקות" את "שבח נותנים לו" שמתוך כך יבואו לשבח את הקב"ה בלבד! [פ' ואתחנן].
*
שבח נותנים לו כל צבא מרום. תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש... ועמהם מצטרפים אנחנו מקהלת שוכני ארץ, שלמרות כל גרעונותינו, בכל זאת רצה ובחר בנו אב הרחמים, שנקדישו ונעריצו ונשבח לפניו וביותר ביום שבת קודש...
וכך מתוך התעוררות שירת "קֵל אדון" משתפכים השבח והשירה לקֵל אשר שבת מכל המעשים, ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו... וכך כתבו רבינו הראשונים, שמתאימות שתי ה"פתיחות" להפליא, "קֵל אדון על כל המעשים" עם " לקֵל אשר שבת מכל המעשים". אה! מה יפה ירושתינו, מה נשגבו תפילותינו!
שוב לא נגענו כי אם בקצה המטה בפיוט נאדר בקודש זה. אקוה מאד שהועלתי לך משהו בענין ושגם שזכיתי למלא במקצת, רצון שר וגדול בישראל.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של התחדשות עצומה
והכרה מוחלטת ב"קֵל אדון על כל המעשים"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 491.docx
- (43.49 KiB) הורד 144 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶה...
רחשי לב מול שריד בית מקדשנו
לר' ישראל יקירי שליט"א
בתקופתו של החידושי הרי"מ זי"ע, הגיעה פעם שמועה מארץ ישראל בנוסח: "ירושלים נבנית כמו ווארשא"... החידושי הרי"מ הגיב בחומרה על השוואה כזאת. נימת חול החולין שבה צרבה את לבו הגדול. ירושלים נבנית כמו ווארשא? וכי אל זאת נשואות עיני כל הדורות? מטרופולין נוסח גויי הארצות? על בתי חומה גבוהים, שדרות, כיכרות ואנדרטות, אתרי תיירות, שווקים וכבישים הומים?
מקרב לבו הזדעק אז המקרא בנבואת ישעיהו [נ"ד - הפטרת פרשת ראה] וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". עיקר בנין ירושלים הוא אבני חפץ שבה! ההשתוקקות והרצון בלבבות ישראל שתבער שם! אבני אקדח! [פי' רש"י: בוערות כלפידים] שלֵב עמנו יקדח וילהט בתורה, בעבודת ה', באהבתו ויראתו. אבני חפץ! אבני אקדח! ואכן המקרא הבא מעיד על זה: "וכל בניך למודי ה'...
*
והיו עיני ולבי שם כל הימים... "אבני חפץ" ו"אבני אקדח" כאלה המעוררות השתוקקות וקירבת אלקים בישראל, הותיר לנו הקב"ה, אבינו אב הרחמן, בשריד בית מקדשו, הכותל המערבי שממנו שוב ייבנה המקדש בב"א.
כך אמר רבינו משה חיים לוצאטו, שבדומה לעצם "לוז" שבאדם שממנו ייבנה גופו שוב לעת תחיית המתים, כמו כן ייבנה מקדש העתיד מתוך אבני הכותל המערבי... [אוצרות רמח"ל ח"ד עמוד רנ"א]
*
יקירי! עד כמה שהדברים ידועים, נלמוד נא את דברי חז"ל במלואם ונחדיר אותם אל הלב בהתחדשות. "אמר רבי אלעזר", אמורא קדוש זה שנקרא "מרא דארעא דישראל" אמר: "בין שחרב בית המקדש ובין שלא חרב, אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר, ה' בהיכל קדשו. אף על פי שבשמים כסאו, שכינתו בבית המקדש, שנאמר [מלכים-א' ט, ג] והיו עיני ולבי שם כל הימים".
וכהמשך לזה, באו דברי רב אחא "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר [שה"ש ב'] הנה זה עומד אחר כתלנו". [מדרש תהילים י"א וראה שמו"ר ב' ב'] ועל אותם דברי חז"ל, כתב רבי יצחק אברבנאל "וזו נחמה גדולה ותקוה רבה לעם ההולכים בחושך, שעוד יראו אור גדול ופתאום יבא אל היכלו האדון...". [בפירושו למלכים א' ט'].
*
מה נפלאו דברי הגאון המבי"ט, [רבינו משה מטראני המבי"ט מגדולי חכמי צפת בדור דעה של הבית יוסף, תלמידו של רבי יעקב בירב זצ"ל]; בספרו "בית אלקים" - המבאר את ההשפעה שאנחנו מקבלים היום, מתוך מה ש"לא זזה שכינה מכותל המערבי". כדאי מאד להתבונן בדבריו על ההשגחה הפרטית המיוחדת במקום המקודש הזה, המגוננת והמצילה; על ההשראה המיוחדת ביראת ה' דעת אלקים ומלחמת היצר...
"והיו עיני ולבי שם כל הימים, שנראה ששכינתו שורה לעולם במקום המקדש המקודש יותר משאר המקומות, ענין זה הוא השגחתו יתברך, שהוא משגיח בכל אישי עולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ויותר מהמה בארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו, ובירושלים במקום המקדש, השגחתו והשקפתו יותר מפורסמת ונגלית לעין כל, בנסים ההווים ונוהגים במקום המקודש, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, כי גם בזמן החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה ישראלית, ולהציל אותם מִקורות העולם".
"בהיות שכינתו למטה בתחתונים, היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זו נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בארץ ישראל ובבית המקדש שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו יתברך ומושפעים מאתו יתברך". [שער התפילה פ"ט].
*
מגדולי המקובלים בצפת באותו דור דעה, היה הגה"ק רבי אברהם הלוי ברוכים, [תלמידו של רבי משה קורדובירו והאר"י הקדוש ורבו של בעל "ראשית חכמה" זכותם יגן עלינו]. כל ימיו היה מעורר את העם ללימוד התורה, לשמירת שבת לתשובה ולתפילה על גלות השכינה. פעם כשחלה מאד ר"ל, פקד עליו האר"י ז"ל לנסוע לירושלים ולהתפלל שם לפני הכותל המערבי. והוא עשה כן מתוך הכנות עצומות של תענית ובכי במשך שלשה ימים.
גדולי עולם העידו שהיה לו שם גילוי שכינה בדמות עטופה שחורים. רבי אברהם התעלף. ואז התגלתה אליו השכינה שוב במראה לבוש מלכות ואמרה לו: "התנחם אברהם בני! כי יש תקוה לאחריתך וישובו הבנים כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם". כשחזר אותו קדוש לצפת אמר לו האר"י ז"ל: "אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה תהיה בטוח שתחיה עוד כ"ב שנים". הסיפור כולו מובא בספר קב הישר [פ' צ"ג].
ועל אותו קדוש, רבי אברהם הלוי ברוכים, כתב הגאון חיד"א בשם הגדולים [אות א' ס"ט] "הוא הקדוש שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל מערבי". כדי שלא יפקפק שום אדם בלבו על הדבר, הביא הרב חיד"א את דברי חז"ל [ילקוט ירמיהו ט"ו] איך נראתה השכינה בשעתה לירמיהו הנביא.
כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, כשהיה מספר זאת, היה מפיק מכך גם מעיין נחמה ושמחה. הרי ראינו שבכל זאת נתגלתה השכינה הקדושה שוב לרבי אברהם, במעטה לבוש תפארת לחזקו בדברי נחמה...
*
הוי! הכותל המערבי! מקום השכינה הקדושה. הנה זה עומד אחר כתלנו. זכרון המקדש גנוז בו וגם תקוות העתיד בבניינו. תפילות ודמעות כל הדורות נשפכו לפניו ונרוו בו. חלק ממנו עוד נבנה בימי הבית הראשון. הכותל המערבי! כל שקיעותיו ובליטותיו יקרות לליבנו, כל חריץ, כל חלל וסדק, כל אבן גדולה וקטנה שנשבצה שם בטהרת טבעיותה, כל אבן ושורה השונה מחברתה בחִנהּ המיוחד; כולן חביבות על נפשנו ומושכות את מחשבתנו אל השכינה הקדושה, לבית המקדש, לכהנים לעבודתם, לתמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, להיכל לקדש הקדשים, ללויים בדוכנם וישראל במעמדם הנערץ והנקדש...
*
קדושתן אף על פי שהן שוממין... נתבונן ונתמקד על מהותו ומשמעותו האדירה של הכותל המערבי לכולנו. נחשוב נא על כך במוח ולב ובעיקר בהתחדשות! ר' ישראל! אנא נדמה לעצמינו שמעולם לא היינו שם ומגיעים לשם לראשונה. אנא נתכונן לכך בהכנה נפשית ראויה, מתוך תחושת "מה נורא המקום הזה". כדאי לעורר את הלב בדברים המלהיטים שנאמרו לכהן גדול ביום הכיפורים: "רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס, לִמְקוֹם אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת...".
*
בבית אלקים נהלך ברגש... כמו שקדושת הזמן זקוקה להכנה נפשית כמו כן קדושת המקום. ידועים דברי מרנא החתם סופר זי"ע שדרש על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שאת אש התלהבות צריך להדליק עוד לפני שבת קודש ולא לחכות ל'הבערה' זו עד עצם יום השבת... ובדומה לזה בקדושת המקום. עוד לפני שמגיעים למקום הכי מקודש שלנו, צריך להבעיר את האש בנשמה.
*
ה'אמרי אמת' זי"ע כתב במכתבו הידוע "על הספינה" [בחזרתו מארץ הקודש בשנת תרפ"א]. "כמה פעמים בקרתי והייתי אצל כותל המערבי אשר אמרו חז"ל כי לא זזה וכו'. והבנתי כי זה הרמז במ"ש חז"ל 'אזנים לכותל". הכותל המערבי שומע ומאזין! כ"ק מרן ה"לב שמחה" זי"ע אמר פעם ששמע מאביו ה"אמרי אמת" בהרחבת הרמז: של "אזנים לכותל" והיינו שדרך הכותל המערבי, נשמעות התפילות גם מרחוק, שגם התפילות שמתפללים בבית מרחוק נשמעות דרכו".
הרבי ה"לב שמחה" אמר פעם בדרך לכותל המערבי. נאמר "ולא יראו פני ריקם" לפי פשוטו הכוונה ריקם מן הקרבן, אולם בתרגום ירושלמי מפרש ריקנין מן כל מצוה;. שבזמן הזה כשאין בית המקדש קיים, יש לקיים על כל פנים את הציווי של ולא יראו פני ריקם- מן המצוות. עלינו לחזור בתשובה קודם בואנו אל הכותל המערבי...
*
על הכניסה לבית הכנסת כתב המשנה ברורה [בהקדמתו לסימן מ"ו] בשם האריז"ל: "קודם בואו לבית הכנסת, - יאמר: בבית אלקים נהלך ברגש וירגיש וירתע עצמו בהיכנסו בית הכנסת מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואחר כך יכנס...". וקל וחומר אם מגיעים למקום שלא זזה ממנו השראת השכינה, ההשראה האדירה שנותרה מימי בית המקדש בבניינו.
כ"ק מרן "האמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, היה מדגיש את מידת ההכנעה במקום ההוא, באמרו ש"כותל" הם ראשי תיבות "ונפשי לכל כעפר תהיה"...
*
אהובי! אל הכותל המערבי צריך לגשת, כשבלב דופקים דברי הבחיר שבאבות: "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". סומכני עליך שאתה מבין ומרגיש, שאין המקום הנורא הזה מיועד כלל למיפגשים בעלמא, לשיחה בטלה, וקלות ראש על אחת כמה וכמה. התורה אמרה "ומקדשי תיראו". אנא מנע עיניך ואזניך מכל דבר הנוגד את קדושת המקום. אנא תרכז ותייחד את מחשבתך על הנקודה האלקית. והיו עיני ולבי שם כל הימים.
נזכור נא תמיד את דברי ה"כלי יקר" הנאדרים בקודש: "וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם " ה' יראה".
"ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבניינו מכל מקום הבית המקדש שלמעלה המכוון נגדו, נצחי, לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא". [בראשית י"ג י"ז].
*
כ"ק מרן בעל נתיבות שלום מסלונים זי"ע היה מקושר מאד מאד בכותל המערבי, בעבותות אהבה ויראה. בכל נימי נשמתו קיים "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". אין לתאר את הגעגועים וכיסופי הקודש שנבעו ממנו שם. ה"ברוך "אתה" נאמר בשעתו בהדגשת לשון נוכח, בדבקות עצומה.
ברגשי קודש ובחכמה עמוקה הראה את הדרך הראויה איך לגשת אל הכותל המערבי מתוך חרדת אלקים. הוא התייחס אליו כמציאות רוחנית, מלאה רוח חיים וקדושה נצחית. "אבני חפץ ואבני אקדח". עמידתו שם הביעה קירבת אלקים והתקשרות בתפילה זכה לפני שער השמים. הוא הורה להסתכל באבני הכותל ולשאוב יראת שמים מתוכן. "כותל הדמעות" הוא גם "כותל האושר", הרי משם מתקבלות כל התפילות...
הוא היה מעורר תמיד שאין לבוא אל הכותל בדרך אגב, אלא שצריך לבוא לשם בכוונה תחילה ובהכנה נפשית ראויה; הוא חינך את שומעי לקחו להרגיש את קדושת המקום וקירבת אלקים ולהתחדש בתורה ומצוות.
*
ר' ישראל! אנא נשפוך את לבבינו בכותל המערבי, באימה לפני ה' ונחזור משם ביראת הכבוד, מתוך ההשראה העליונה, צידה לדרך... כדאי לבוא לפנות בוקר או בשעות הלילה, בפרט בימי הקיץ.
*
קדושתן אף על פי שהן שוממין... חייבים להיות מודעים גם לקדושה וגם לשממה. הקדושה העצומה מחד, המעוררת התרוממות ודבקות; ומאידך: השממה המעוררת צער על גלות השכינה, גלות ישראל ותחינה על הבנין השלם.
הכותל המערבי הוא המקום הכי קדוש לנו, מקום ההתקשרות להקב"ה בתפילה, וגם מוקד התחזקות ותקווה לעתיד בגילה ורעדה. שם בוקעים מעיינות תוחלת ותקווה. ועם כל זאת גם יש בו זכר לחורבן. הן כבר מראה חומות ירושלים מחייבות קריעה על כך.
אל נא נסיח דעת מן הזכות הנשגבה מתוך מה ש"לא זזה שכינה". ומאידך, מן העובדה שבכל זאת הוא שריד לבית אלקינו. עדיין בן דוד לא בא ומקום המקדש עוד שרוי בחורבנו. געוואלד! מי מסתובב כעת ממש, במקום העזרה, ההיכל וקדש הקדשים? "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ... עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ...". דבר זה צריך לעורר את רגשי הלב, את כובד הראש וכאמור: תפילה על הגאולה השלימה. "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו".
*
הנה מגיחים רגעי כאב מתוך פינות הזכרון. למרות שאין לדמות מילתא למילתא הנני רושמם, כמשל לסַבר את האוזן. בחודש מנחם אב תשנ"ה, נסעתי לראשונה לפולין הדווייה. הגעתי לעיירה השוממה שבו גדל אבי ז"ל, ולביתו החרב. פעם שקקו בו חיי קודש ועכשיו נמצאים שם בני עם בזוי. שועלים הלכו בו. הרגשתי דקירה בלב. מה אומר ומה אדבר. מְסיבה לא ערכנו שם. שוב ראיתי שהגה"ק ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע כבר היה משתמש במשלים דומים בנושא הזה...
עַם שרידים אנחנו וליד שריד בית חיינו אנו עומדים. געוואלד! עדיין בית המקדש בחורבנו עומד. בכל עת עלינו להשמיע זעקה לה' אלקי ישראל, בונה ירושלים ה' ונדחי ישראל יכנס, זעקה שתהדהד מסוף העולם עד סופו. "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו"!
כמו כן לזכור את שבורי הלב הבאים להתפלל על ישועתם. כמה יַמים ונהרות של צער נשפכים לפני הכותל המערבי, מדי יום ביומו. אם אתה מתמלא ברגשי שמחה, יערב לך ויבושם לך. ברם עצור נא בעד התפרצותם, מטעם נוסף. מי יודע אם מי שעומד על ידך איננו נמצא במצוקה נוראה ולבו שבור לרסיסים ר"ל. נתפלל נא על כולם שיוושעו. על אחינו השרויים בצער ועל כנסת ישראל. ירחם ה' על עמו ונחלתו בכלל ובפרט.
*
כותל המערבי מהווה את הנקודה המרכזית של לבם ונפשם של מקהלות רבבות אלפי עמך בית ישראל, בכל פזורותיו. שריד הוא לבית הגדול והקדוש שם ה' נקרא עליו, בית חיינו פארנו והדרנו...
הכותל המערבי מקשר אותנו אל השורשים הכי העמוקים שלנו – עצם הישרדותו הפלאית מביעה את נצחיות ישראל וקדושתו גם בגלות. לפני הכותל נזכרים החיים העילאיים מסביב ל"כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם", ומסביב לסנהדרין הגדולה שישבה כאן ממש, בלשכת הגזית...
*
ר' ישראל! ראוי ונכון, מפעם לפעם 'לצעוד' במחשבה מעבר לזמנים, אל המקדש פנימה ולהתבונן במה שהיה לנו. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... הנה מתהלך יהודי בסימטאות עיר הקודש בזמן שבית המקדש היה קיים... הנה הוא כבר ניצב בשערי הר הבית ומורא מקדש אופפת אותו...
*
כשהיה נכנס אדם לבית הבחירה, הגיע לשם בהכנה נפשית כבירה, בטהרת הגוף ורוממות רוח. בחיל ורעדה עלה אז במעלה הר הבית ונכנס לעזרה, כשלנגד עיניו, מזבח ה', את המערכה הגדולה, המערכה השניה, את המערכה השלישית לקיום האש – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה!!!" הכהנים הזריזים בוערים באש שמחת העבודה.
עיניו לנוכח יביטו בחרדת קודש למראה פתחו של אולם, פתחו של היכל, –– ומבעד לפתחים הוא מצליח לקלוט את תבנית מזבח הקטורת, השולחן מצפון, המנורה הטהורה מדרום, ופנימה יותר במחיצת הקודש המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים... במוחו הומה ללא הרף מקרא "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"... אש כיסופין לוהטת בקרבו וכל כולו רועד מחרדת "מה נורא המקום הזה".
*
מתחילת בריאתו של עולם כבר נבחר המקום הקדוש הזה, מציון מכלל יופי ממנה הושתת העולם [יומא נ"ד:] שם התפללו האבות הקדושים ושם עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ושם גילה יעקב אבינו את שער השמים, הפתוח לנו עד עצם היום הזה. משה רבינו השתוקק כל כך לראותה: אעברה נא ואראה וגו' ההר הטוב הזה והלבנון. [דברים ג'] היא ירושלים ובית המקדש [רש"י]. המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם...
*
ראוי לזכור ולהעמיד לפני עיני הרוח שכאן במקום המקדש עמד בשעתו שלמה מלך ישראל, בעת חינוך בית המקדש הראשון, "וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ - קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" [מלכים-א', ח']. שמחה עילאית מאין כמותה שררה אז במקום הזה!
כאן, לאחר ששרתה השכינה בבית המקדש - "וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'" עמד המלך שלמה החכם מכל אדם והכריז: "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים".
ואז המשיך שלמה המלך בתפלותיו הזַכּוֹת. הוא שפך את לבו, לבב כל העם, לפני בורא כל עולמים, ובתפלתו זו הוא גם פעל לטובת בני ישראל, בכל מצביהם, ועד סוף כל הדורות.
בתחינתו פירט אחד לאחד את כל המצבים, שעם ישראל יהיה שרוי בהם אי פעם, ביום מן בימים. אם בתהומות החטא חלילה, או במצבי מלחמה; רעב ומצוקה; או בעמקי הגלות. במלים הנצחיות הללו הוא פותח את השערים:
כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה,
אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבו,ֹ
וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ..."
בהמשך הוא מזכיר את גלות ישראל: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא... וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב, וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב... וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ... וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם... וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם... וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ..." [שם]
ושוב באות כאן דברי הסיום, המלאות בבטחון בהקב"ה גואל ישראל: "וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם..." - אתה הרי בטח תשמע, אבא, "וְשָׁמַעְתָּ...!".
ואז הבטיח לו הקב"ה: והיו עיני ולבי שם כל הימים... ו"כל הימים" כולל גם את היום ואת הרגעים ממש, בהם אתה עומד מול הכותל המערבי. מי יתן ונזכור זאת. כל הימים!
*
מקום אחד ומיוחד הוא לכל לבבות ישראל בעולם כולו. בבחרותי היתה לי קביעות ללכת לכותל המערבי בכל ליל ששי. אנשים שונים היו שם מרובדים שונים של עמנו היקר והקדוש. כמה מהם אמרו תהילים בנעימות ובהשתפכות הלב שקטה. הדברים היו זורמים מתחת לשונם כחלב ודבש... המחזה היה מרגש מאד. עומד לו יהודי פשוט לפני שער השמים, במקום שלא זזה שכינה ממנו ומתיחד עם קונו יתברך ומשבחו בשירי דוד עבדו, וכל פסוק ופסוק זורם ממנו במתיקות כובשת... דומה היה אז באישון לילה, שהשכינה הקדושה אומרת כנגדו בחיבה יתירה: "עָרֵב עלי קילוס של ישראל שמקלסין אותי. שנאמר השמיעני את קולך כי קולך עָרב...".
*
כתבתי לך לאחרונה, את מה שאמר לי יהודי יקר ונלבב חוזר בתשובה. "כיום שהנני מתגורר במדינה רחוקה מעבר לים; חלום חיי הוא בכל עת מצוא: לנסוע לארץ הקודש ולו אף ליום אחד, להגיע אל הכותל המערבי לתפילה והתקשרות. ושוב להתיישב על ספסל מרחוק ולהסתכל על אחים מכל רחבי העולם, איך שמתאחדים כולם בתפילה, אף כשהם שרויים במצוקה חלילה. שם במיוחד, מתאחדים שמים וארץ בקשר עליון, בל ינותק...".
*
ואי אפשר לדעת איך משפיע אז איש על אחיו ביודעים ובלא יודעים... שמעתי פעם ממקור נאמן, שאיש עסקים הגיע מטקסס הרחוקה שבארה"ב, להתפלל ליד הכותל המערבי. הוא התרגש מאד למראה יהודי ששפך את נפשו שם לפני ה'. הוא החליט אז להקדיש מרכז גדול לתורה בעירו. המתפלל אין לו מושג עד היום, שבקצה האחר של העולם הולך ונבנה מבצר תורה רב ממדים ובזכותו יתחנכו שם דורות ישרים...
*
וכל הָרַחֲֲבָה המיוחדת לתפילה בכלל... מגדולי הדור ופוסקיו המובהקים היה הגאון והצדיק רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף. במשך תקופה התפללתי במנין שלו באיזור מגוריו בירושלים וזכיתי ליהנות לאורו. גאון גדול היה. מופלא מאד בתלמודו בישרות ועמקות. ענוותן ואוהב ישראל היה וחכמת אדם תאיר פניו. מִתָּוֵי פניו בקעה אש מיוחדת, אש התורה שהקריב את חייו למענה. בשעתו עורר אותו גדול על הענין, שרחבת הכותל המערבי, ברור שדינה כבית הכנסת לענין קלות ראש, אכילה ושתיה, שיחה בטלה ושאר דיני קדושת בית הכנסת. [ראה שו"ת אור לציון ח"ב סי' מ"ה אות נ"ז].
*
והתפללו אליך דרך ארצם... את זאת שמעתי מפי בעל המעשה בעצמו. יהודי יקר מלחין בעל נפש משכונת 'סי-גייט' שבניו יורק. הוא שָבת פעם בירושלים עם חבירו, ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחרי סעודת השבת, בשעת לילה מאוחרת מאד, החליטו שניהם ללכת לכותל המערבי ללמוד שם דף גמרא. כשהגיעו לשם הבחינו להפתעתם שלא היה שם איש. בשעה מאוחרת זו של ליל שבת קודש, היו הם שם, היחידים ממש...
אפוף דממת קודש התיישב אז מיודעי עם חבירו והתכוננו ללמוד את שיעורם. פתאום עלה בלבו רעיון מקורי מאד. לפי השעה היתה אז זמן קבלת שבת בארה"ב, [שבע שעות מוקדם יותר]. רגש מופלא הפעים אותו אז. הרי התפילות מכל העולם כולו מגיעות לכאן, למקום המקדש. וכפי שאמר שלמה המלך [מלכים ח'] "והתפללו אליך דרך ארצם". והרי אנחנו היחידים כעת, ל'קבל' פני התפילות של רבבות אלפי ישראל שמעבר לים ביבשת אמריקה... ואז צלחה על אותו יהודי רוח השיר והלחין ניגון מיוחד לשבת, לכבוד קבלת פני תפילות השבת של אחים ממרחק...
את הניגון כבר אינני זוכר, אלא שרעיונו של יהודי זה בדומיית ליל, שהוא מתייחד עם התפילות המגיעות ברבבותיהן אל הכותל, מעוררים בי רגשי 'הדרת קודש' עד היום...
*
ה' אמר לשכון בערפל... נוראים הם דברי ה"ישמח משה" זי"ע על המלים האלה, שנאמרו מפי הגבורה לשלמה בעת חינוך בית המקדש. מבט מופלא ומחודש. עיקר בנין הבית בשעתו היתה על העתיד, בזמן ערפל הגלות, כשלא יישאר ממנו אלא שיירי קדושה בלבד...
וכה דיבר בקדשו: "עיקר בנין הבית היה בשביל החורבן והגלות, שאלמלא רושם השראת שכינתו במקום הנבחר, כאמרם - לא זזה שכינה מכותל מערבי, ח"ו לא היו יכולים להתקיים, רק על ידי שגם עתה כביכול שורה שם בערפל, זו היא מעמדן ומצבן של ישראל". [פ' פקודי ר"ג:].
*
סיפר לי ידיד יקר איש ירושלים, הרה"ח ר' אהרן כהן הי"ו מזכרונותיו ליד הכותל המערבי. איש צדיק היה מאחינו בני המזרח שקראו לו "חכם מנשה" [לוי] זצ"ל [נלב"ע בא' דר"ח חשוון תשנ"ו] . בחיצוניותו היה נראה כאיש פשוט, אלא שאמרו עליו גדולות. הוא היה מאסף מדי שבוע קהל רב של פועלים וחנוונים, ליום תפילה ותחינה. ויחד היו שופכים שיח לפני רבון כל העולמים. צדיק ועניו זה, 'חכם מנשה' נעמד והתחנן לפני ה' במלים פשוטות מעוררות כל לב לתשובה. הוא הזדעק לפני קונו בקול בכי מעומק לבו ממש, על גלות השכינה ועל מצב הדור ושווע על הגאולה השלימה. "רבונו של עולם תרחם עלינו! איך אנחנו נראים. איזה נסיונות יש היום... אבא! אין לנו כח! תציל אותנו! תרחם עלינו!". וכל העם אשר עמו, ישראל קדושים, געו כולם בבכייה. גם העומדים מרחוק זע לבם מן המראה הנרגש ההוא...
*
כל תפילה! כל תחינה! נזכר אני כעת בתפילה נרגשת מאד לפני הכותל המערבי, שבקעה מלבו של מו"ר הגאון הנודע רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר. זה היה בתמוז תשל"ו, בזמן שחטפו חבר מרצחים מטוס מלא יהודים והחזיקו את השבויים באנטבה שבמדינת באוגנדה. בכיותיו קורעות הלב בקעו שחקים מול שער השמים.
*
אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו ... שוב רואה אני כמקדם, את דמותו של הגה"צ רבי מנחם מונדרר זצ"ל, שהיה מקבל שבתות לידי הכותל המערבי במניינו המיוחד. קולו היה מתנשא בכח והדר, בהתלהבות, בשמחת הנפש ובדבקות עילאית: הוי! הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש! וכאילו אומר: הלא עומדים אנו כאן, לפני מקום הקודש וקודש הקדשים... והרי פירשו הראשונים שהשתחוו לד' בהדרת קודש מוסב על בית המקדש [ראה מאירי תהילים כ"ט].
בעת קבלת שבת עמד מנותק מן העולם ומלואו, כולו 'חוצב להבות'. תפילתו הנסערת היתה מתדפקת בעוז ובאהבה על אבני הכותל, בכיסופין ובצמאון בבחינת "לבי ובשרי ירננו אל קֵל חי". הרי היה רבי מנחם, נכדו של ה"אהבת שלום" מקוסוב זי"ע והתלהבות 'שבעת הקולות' היה רותח בדמו מתולדתו, ממקורו הקדוש... וכך היה אותו צדיק, הנין והנכד הקוסובאי, ממשיך ועולה ב'קול' אחר 'קול', פסוק בפסוק, בגילה וברעדה, באימה וביראה ברתת ובזיע, בזעקה מלב לבו הנכסף למלכו ואלקיו.
*
ביום 'הושענא רבא' תש"פ. אחר חצות הגעתי לכותל המערבי. שריד "מכון לשבתך, נוה שאנן, סוכת שלם, עליית שבטים, פנת יקרת, ציון המצוינת" שאך זה אמרו בתפילת הושענות... ושם ראיתי יהודי ירושלמי ישיש בעל צורה, עטוף קיטל לבן, שמגיש ארבעה מינים לכל מבקש. כחום היום עמד שם הזקן, בשמש צהרים קופחת. ניגשתי אל היהודי ואמרתי לו. "כמה נאים מעשיך, ברם מדוע כבודו עומד תחת קרני השמש? הרי שייך לעשות זאת במקום צל ויהיה נוח יותר?". נענה אותו זקן ואמר לי בכל להט נפשו: "אינני חפץ בנוחות. מען דארף ברענען פאר'ן אייבערשטען!". לפני ה' צריך לבעור!!! ר' ישראל! אין זה סיפור מימי קדם, אלא מהושענא רבא שנת תש"פ... הוי! בני ציון היקרים המסולאים בפז. הרי מהווים אתם זֵכר חי מאותו "רצוף אהבה", שנשתבחה בו ירושלים עיר הקודש והמקדש. יהודי המבין משמעותן של "אבני אקדח" בוערות...
*
הזכרנו את קדושי צפת בענין הכותל המערבי, הבה נמשיך במשנתם הזכה. מה שגבו דברי האלשיך הקדוש! על ציון נאמר "היתה כאלמנה" ועל זה זה נדרש "כאלמנה ולא אלמנה ממש" שכן לא זזה שכינה מן הכותל המערבי... [איכה א']
דברים מפעימים כתב האלשיך הקדוש על הפסוק הנאמר כמה פעמים בכל יום. "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללוקה". אם נאמר ימלוך ה' לעולם, בזמן הגאולה, למה אם כן מוסיף: "לדור ודור"?.
וכך פירש אותו קדוש: משמעות "לדור ודור" מוסבת על העבר, על זמן הגלות דווקא, שאז ממתין לנו מלכנו וגואלנו ליד הכותל המערבי וזה מעורר את הבטחון לקראת הגאולה העתידה, כשנחזור אל בית המקדש בב"א. "כי אפילו בכל דור ודור לא זזה שכינה מכותל מערבי, ואין זה רק למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה' כוננו ידיו, וממתין לנו שם בדור ודור, עד נשוב במהרה וזהו אלקיך ציון לדור ודור...". [תהלים קמ"ו].
ובפעם הבאה כשנהיה ליד שריד בית מקדשנו לשפוך נפשנו לפני ה', נזכור נא ביאור מקרא הזה, בשעת פסוקי דזמרה ובאמירת 'קדושה', שטעם השראת השכינה המיוחדת במקום הקדוש הזה, הוא, למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה'...
*
ידוע מה שמספרים על הרה"ק מקוצק זי"ע, כשפעם כשנגנב גביע מביתו, הגיב המשמש אז ואמר: "חידוש שגונבים כאן? הרי הכל הפקר". הרי תמיד היו נכנסים ויוצאים שם... כששמע זאת הרבי מקוצק מחדרו, נזדעק ואמר "הפקר?! הרי נאמר לא תגנוב?". ה"שפת אמת" היה אז בקוצק בהיותו ילד קטן. הוא העיד על עצמו אחר כך, שרושם דברי של הרבי מקוצק בשעתו, יצרה כעין חומה לכל ימי חייו, לפני כל דבר הנוגע לממון אחרים... איך בכלל שייך לנגוע בזה, הרי יש כאן קיר סותם, מאמר הקב"ה בתורתו האוסר זאת...
בפרשת חוקת [כ"א] נאמר: "כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן". בא רש"י הקדוש ופירש: "ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם: אַל תצורם". אם הקב"ה אמר "עצור כאן" הרי יש כאן גבול עז וחומה בצורה. "עס איז דא א וואנט"...
מה נפלא דיוקו של ה"אמרי אמת על הפסוק: "ואני אהיה לה - נאום ה' - חומת אש סביב". [זכריה ב'] למה נאמר "נאום ה'" באמצע הפסוק ולא בסופו? משמעות אדירה יש כאן. "נאום ה'" בעצמו כלומר דברי ה' בתורתו, היא תהיה חומת האש סביב... [ימים אחרונים פסח תרצ"ג]
מספרים על הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל שביציאתו מבית הכנסת נעצר פעם ונעמד. לשאלת מלויו, הראה על ילד שהיה עומד בתפילת "שמונה עשרה". "עס איז דאך דא א וואנט" הרי יש כאן קיר סותם את הדרך. הלכה האוסרת את המעבר לפני המתפלל, ואיך אפשר לעבור?
*
על פי הדברים, אולי ניתן להיאמר, שגם מטעם זה נשאר לנו מבית המקדש שיור אחד ומיוחד, בצורת כותל, שריד נשאר לפליטה מכל בית תפארתנו. השיור הזה היה יכול להתקיים גם בענין אחר, כמו שער, עמוד וכיפה וכדומה. יתכן שזה מורה דרך לנו מאז ומקדם, דבר הסולל את דרך ישראל, תורתו וערכי יהדותו. יש כותל, יש חומה וגבול עז, יש מעצור, ישנה מחיצה הבולמת... אנחנו עַם הנצח חיים עִם גבולים, אנחנו חיים בין חומות עתיקות מימי קדם... חומות אש סביב... חומות מ"נאום ה'".
הנה מגיע ילד לראשונה בחייו אל הכותל המערבי בימי חג ומועד. מהו קולט הוא במבט ה"בראשית" שלו? קהל עצום לאלפים, כולו כאחד עומד לפני קיר גדול... זוהי התמונה היהודית המקורית, הייחודית, האמיתית, בתמצית שבתמצית... יהודים מתאחדים, לבם למעלה ונעצרים יחד לפני מחיצה המזהירה אותם: "עד כאן"! "עס איז דא א וואנט". ובנוסף לזה, הלא הגדרים והסייגים שקבעו רבותינו בכל דור, הם הם שעמדו לנו עד היום בשמירת היהדות!
וכמה אם כן צריכים להקים גדר וחייץ בנושא קדושת הכותל בעצמו, שלא לחללה ח"ו.
*
ראיתי פירוש מפעים מאחד מגדולי המקובלים בזמנו, על המקרא "מאשפות ירים אביון". רבי אליעזר נחמן פואה [תלמידו של הרמ"ע מפאנו, זכר צדיקים לברכה] כותב בספרו "מדרש בחידוש" [על הגש"פ]. שדוד המלך ראה ברוח הקודש את התגלותו של ה'כותל המערבי' מתחת לערימות...
ומעשה שהיה כך היה. הסולטן הטורקי רצה למצוא את מקום המקדש, שלא היה ידוע אז. פעם אחת ראה הממונה אשה שנשאה סל מלא אשפה בכדי להוריקו במקום מסוים. הוא שאל אותה למקום מגוריה והיא ענתה לו שבאה מבית לחם. האיש תמה ואמר 'האם לא מצאת מקום מבית לחם עד כאן לעזוב את האשפה? והיא ענתה לו שמקובל אצלם כ'מצוה' לזרוק את הפסולת למקום הזה דווקא... הממונה הבין שיש דברים בגו ופקד על פועליו בהמוניהם לחפור במקום עד שנתגלה הכותל המערבי.
המלך ציוה אז לנקות את המקום, ולשפוך עליו מי שושנים. ומאז זכינו שיתגלה לדורות המקום הכי מקודש לנו, שלא זזה שכינה ממנו. גם דבר זה כלל דוד המלך ע"ה באמרו: "מאשפות ירים אביון"... כדאי לזכור זאת, בפרט כשזוכים להיות ליד שריד מקדשנו בין המוני ישראל... מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו!
וללמד על הכלל כולו יצא... לכל המתרפקים באהבה על אבני הכותל ומתאחדים עמו ברגשי קודש, לכל המתפללים והשופכים את לבם שם, לכל המרגישים את "והיו עיני ולבי שם כל הימים". גם בהם יתקיים מקימי עפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים... ועל העם כולו – מושיבי עקרת הבית...
*
לשכנו תדרשו ובאת שמה... [דברים י"ב ה'] ה'שפת אמת' אומר שאף בזמן הזה שייך לקיים זאת. [ראה תרמ"ד]. מסתבר מאד שאף ביחס לכותל המערבי שייך "דרישה", לבקש, לברר ולקלוט את מושגי קדושת המקום ולהתעלות שם בתפילה ובדבקות, הוא המקום שממנו ייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חודש
ונבנתה עיר על תלה
ב'אבני אקדח' ו'אבני חפץ'...
ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
.
בעלי רמז רמזו בפ' והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ר"ת "כותל"... כי הוא מקום שאין יוצאים משם ריקם, רק טעון ברכות וקדושות...
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶה...
רחשי לב מול שריד בית מקדשנו
לר' ישראל יקירי שליט"א
בתקופתו של החידושי הרי"מ זי"ע, הגיעה פעם שמועה מארץ ישראל בנוסח: "ירושלים נבנית כמו ווארשא"... החידושי הרי"מ הגיב בחומרה על השוואה כזאת. נימת חול החולין שבה צרבה את לבו הגדול. ירושלים נבנית כמו ווארשא? וכי אל זאת נשואות עיני כל הדורות? מטרופולין נוסח גויי הארצות? על בתי חומה גבוהים, שדרות, כיכרות ואנדרטות, אתרי תיירות, שווקים וכבישים הומים?
מקרב לבו הזדעק אז המקרא בנבואת ישעיהו [נ"ד - הפטרת פרשת ראה] וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". עיקר בנין ירושלים הוא אבני חפץ שבה! ההשתוקקות והרצון בלבבות ישראל שתבער שם! אבני אקדח! [פי' רש"י: בוערות כלפידים] שלֵב עמנו יקדח וילהט בתורה, בעבודת ה', באהבתו ויראתו. אבני חפץ! אבני אקדח! ואכן המקרא הבא מעיד על זה: "וכל בניך למודי ה'...
*
והיו עיני ולבי שם כל הימים... "אבני חפץ" ו"אבני אקדח" כאלה המעוררות השתוקקות וקירבת אלקים בישראל, הותיר לנו הקב"ה, אבינו אב הרחמן, בשריד בית מקדשו, הכותל המערבי שממנו שוב ייבנה המקדש בב"א.
כך אמר רבינו משה חיים לוצאטו, שבדומה לעצם "לוז" שבאדם שממנו ייבנה גופו שוב לעת תחיית המתים, כמו כן ייבנה מקדש העתיד מתוך אבני הכותל המערבי... [אוצרות רמח"ל ח"ד עמוד רנ"א]
*
יקירי! עד כמה שהדברים ידועים, נלמוד נא את דברי חז"ל במלואם ונחדיר אותם אל הלב בהתחדשות. "אמר רבי אלעזר", אמורא קדוש זה שנקרא "מרא דארעא דישראל" אמר: "בין שחרב בית המקדש ובין שלא חרב, אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר, ה' בהיכל קדשו. אף על פי שבשמים כסאו, שכינתו בבית המקדש, שנאמר [מלכים-א' ט, ג] והיו עיני ולבי שם כל הימים".
וכהמשך לזה, באו דברי רב אחא "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר [שה"ש ב'] הנה זה עומד אחר כתלנו". [מדרש תהילים י"א וראה שמו"ר ב' ב'] ועל אותם דברי חז"ל, כתב רבי יצחק אברבנאל "וזו נחמה גדולה ותקוה רבה לעם ההולכים בחושך, שעוד יראו אור גדול ופתאום יבא אל היכלו האדון...". [בפירושו למלכים א' ט'].
*
מה נפלאו דברי הגאון המבי"ט, [רבינו משה מטראני המבי"ט מגדולי חכמי צפת בדור דעה של הבית יוסף, תלמידו של רבי יעקב בירב זצ"ל]; בספרו "בית אלקים" - המבאר את ההשפעה שאנחנו מקבלים היום, מתוך מה ש"לא זזה שכינה מכותל המערבי". כדאי מאד להתבונן בדבריו על ההשגחה הפרטית המיוחדת במקום המקודש הזה, המגוננת והמצילה; על ההשראה המיוחדת ביראת ה' דעת אלקים ומלחמת היצר...
"והיו עיני ולבי שם כל הימים, שנראה ששכינתו שורה לעולם במקום המקדש המקודש יותר משאר המקומות, ענין זה הוא השגחתו יתברך, שהוא משגיח בכל אישי עולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ויותר מהמה בארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו, ובירושלים במקום המקדש, השגחתו והשקפתו יותר מפורסמת ונגלית לעין כל, בנסים ההווים ונוהגים במקום המקודש, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, כי גם בזמן החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה ישראלית, ולהציל אותם מִקורות העולם".
"בהיות שכינתו למטה בתחתונים, היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זו נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בארץ ישראל ובבית המקדש שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו יתברך ומושפעים מאתו יתברך". [שער התפילה פ"ט].
*
מגדולי המקובלים בצפת באותו דור דעה, היה הגה"ק רבי אברהם הלוי ברוכים, [תלמידו של רבי משה קורדובירו והאר"י הקדוש ורבו של בעל "ראשית חכמה" זכותם יגן עלינו]. כל ימיו היה מעורר את העם ללימוד התורה, לשמירת שבת לתשובה ולתפילה על גלות השכינה. פעם כשחלה מאד ר"ל, פקד עליו האר"י ז"ל לנסוע לירושלים ולהתפלל שם לפני הכותל המערבי. והוא עשה כן מתוך הכנות עצומות של תענית ובכי במשך שלשה ימים.
גדולי עולם העידו שהיה לו שם גילוי שכינה בדמות עטופה שחורים. רבי אברהם התעלף. ואז התגלתה אליו השכינה שוב במראה לבוש מלכות ואמרה לו: "התנחם אברהם בני! כי יש תקוה לאחריתך וישובו הבנים כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם". כשחזר אותו קדוש לצפת אמר לו האר"י ז"ל: "אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה תהיה בטוח שתחיה עוד כ"ב שנים". הסיפור כולו מובא בספר קב הישר [פ' צ"ג].
ועל אותו קדוש, רבי אברהם הלוי ברוכים, כתב הגאון חיד"א בשם הגדולים [אות א' ס"ט] "הוא הקדוש שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל מערבי". כדי שלא יפקפק שום אדם בלבו על הדבר, הביא הרב חיד"א את דברי חז"ל [ילקוט ירמיהו ט"ו] איך נראתה השכינה בשעתה לירמיהו הנביא.
כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, כשהיה מספר זאת, היה מפיק מכך גם מעיין נחמה ושמחה. הרי ראינו שבכל זאת נתגלתה השכינה הקדושה שוב לרבי אברהם, במעטה לבוש תפארת לחזקו בדברי נחמה...
*
הוי! הכותל המערבי! מקום השכינה הקדושה. הנה זה עומד אחר כתלנו. זכרון המקדש גנוז בו וגם תקוות העתיד בבניינו. תפילות ודמעות כל הדורות נשפכו לפניו ונרוו בו. חלק ממנו עוד נבנה בימי הבית הראשון. הכותל המערבי! כל שקיעותיו ובליטותיו יקרות לליבנו, כל חריץ, כל חלל וסדק, כל אבן גדולה וקטנה שנשבצה שם בטהרת טבעיותה, כל אבן ושורה השונה מחברתה בחִנהּ המיוחד; כולן חביבות על נפשנו ומושכות את מחשבתנו אל השכינה הקדושה, לבית המקדש, לכהנים לעבודתם, לתמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, להיכל לקדש הקדשים, ללויים בדוכנם וישראל במעמדם הנערץ והנקדש...
*
קדושתן אף על פי שהן שוממין... נתבונן ונתמקד על מהותו ומשמעותו האדירה של הכותל המערבי לכולנו. נחשוב נא על כך במוח ולב ובעיקר בהתחדשות! ר' ישראל! אנא נדמה לעצמינו שמעולם לא היינו שם ומגיעים לשם לראשונה. אנא נתכונן לכך בהכנה נפשית ראויה, מתוך תחושת "מה נורא המקום הזה". כדאי לעורר את הלב בדברים המלהיטים שנאמרו לכהן גדול ביום הכיפורים: "רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס, לִמְקוֹם אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת...".
*
בבית אלקים נהלך ברגש... כמו שקדושת הזמן זקוקה להכנה נפשית כמו כן קדושת המקום. ידועים דברי מרנא החתם סופר זי"ע שדרש על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שאת אש התלהבות צריך להדליק עוד לפני שבת קודש ולא לחכות ל'הבערה' זו עד עצם יום השבת... ובדומה לזה בקדושת המקום. עוד לפני שמגיעים למקום הכי מקודש שלנו, צריך להבעיר את האש בנשמה.
*
ה'אמרי אמת' זי"ע כתב במכתבו הידוע "על הספינה" [בחזרתו מארץ הקודש בשנת תרפ"א]. "כמה פעמים בקרתי והייתי אצל כותל המערבי אשר אמרו חז"ל כי לא זזה וכו'. והבנתי כי זה הרמז במ"ש חז"ל 'אזנים לכותל". הכותל המערבי שומע ומאזין! כ"ק מרן ה"לב שמחה" זי"ע אמר פעם ששמע מאביו ה"אמרי אמת" בהרחבת הרמז: של "אזנים לכותל" והיינו שדרך הכותל המערבי, נשמעות התפילות גם מרחוק, שגם התפילות שמתפללים בבית מרחוק נשמעות דרכו".
הרבי ה"לב שמחה" אמר פעם בדרך לכותל המערבי. נאמר "ולא יראו פני ריקם" לפי פשוטו הכוונה ריקם מן הקרבן, אולם בתרגום ירושלמי מפרש ריקנין מן כל מצוה;. שבזמן הזה כשאין בית המקדש קיים, יש לקיים על כל פנים את הציווי של ולא יראו פני ריקם- מן המצוות. עלינו לחזור בתשובה קודם בואנו אל הכותל המערבי...
*
על הכניסה לבית הכנסת כתב המשנה ברורה [בהקדמתו לסימן מ"ו] בשם האריז"ל: "קודם בואו לבית הכנסת, - יאמר: בבית אלקים נהלך ברגש וירגיש וירתע עצמו בהיכנסו בית הכנסת מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואחר כך יכנס...". וקל וחומר אם מגיעים למקום שלא זזה ממנו השראת השכינה, ההשראה האדירה שנותרה מימי בית המקדש בבניינו.
כ"ק מרן "האמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, היה מדגיש את מידת ההכנעה במקום ההוא, באמרו ש"כותל" הם ראשי תיבות "ונפשי לכל כעפר תהיה"...
*
אהובי! אל הכותל המערבי צריך לגשת, כשבלב דופקים דברי הבחיר שבאבות: "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". סומכני עליך שאתה מבין ומרגיש, שאין המקום הנורא הזה מיועד כלל למיפגשים בעלמא, לשיחה בטלה, וקלות ראש על אחת כמה וכמה. התורה אמרה "ומקדשי תיראו". אנא מנע עיניך ואזניך מכל דבר הנוגד את קדושת המקום. אנא תרכז ותייחד את מחשבתך על הנקודה האלקית. והיו עיני ולבי שם כל הימים.
נזכור נא תמיד את דברי ה"כלי יקר" הנאדרים בקודש: "וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם " ה' יראה".
"ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבניינו מכל מקום הבית המקדש שלמעלה המכוון נגדו, נצחי, לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא". [בראשית י"ג י"ז].
*
כ"ק מרן בעל נתיבות שלום מסלונים זי"ע היה מקושר מאד מאד בכותל המערבי, בעבותות אהבה ויראה. בכל נימי נשמתו קיים "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". אין לתאר את הגעגועים וכיסופי הקודש שנבעו ממנו שם. ה"ברוך "אתה" נאמר בשעתו בהדגשת לשון נוכח, בדבקות עצומה.
ברגשי קודש ובחכמה עמוקה הראה את הדרך הראויה איך לגשת אל הכותל המערבי מתוך חרדת אלקים. הוא התייחס אליו כמציאות רוחנית, מלאה רוח חיים וקדושה נצחית. "אבני חפץ ואבני אקדח". עמידתו שם הביעה קירבת אלקים והתקשרות בתפילה זכה לפני שער השמים. הוא הורה להסתכל באבני הכותל ולשאוב יראת שמים מתוכן. "כותל הדמעות" הוא גם "כותל האושר", הרי משם מתקבלות כל התפילות...
הוא היה מעורר תמיד שאין לבוא אל הכותל בדרך אגב, אלא שצריך לבוא לשם בכוונה תחילה ובהכנה נפשית ראויה; הוא חינך את שומעי לקחו להרגיש את קדושת המקום וקירבת אלקים ולהתחדש בתורה ומצוות.
*
ר' ישראל! אנא נשפוך את לבבינו בכותל המערבי, באימה לפני ה' ונחזור משם ביראת הכבוד, מתוך ההשראה העליונה, צידה לדרך... כדאי לבוא לפנות בוקר או בשעות הלילה, בפרט בימי הקיץ.
*
קדושתן אף על פי שהן שוממין... חייבים להיות מודעים גם לקדושה וגם לשממה. הקדושה העצומה מחד, המעוררת התרוממות ודבקות; ומאידך: השממה המעוררת צער על גלות השכינה, גלות ישראל ותחינה על הבנין השלם.
הכותל המערבי הוא המקום הכי קדוש לנו, מקום ההתקשרות להקב"ה בתפילה, וגם מוקד התחזקות ותקווה לעתיד בגילה ורעדה. שם בוקעים מעיינות תוחלת ותקווה. ועם כל זאת גם יש בו זכר לחורבן. הן כבר מראה חומות ירושלים מחייבות קריעה על כך.
אל נא נסיח דעת מן הזכות הנשגבה מתוך מה ש"לא זזה שכינה". ומאידך, מן העובדה שבכל זאת הוא שריד לבית אלקינו. עדיין בן דוד לא בא ומקום המקדש עוד שרוי בחורבנו. געוואלד! מי מסתובב כעת ממש, במקום העזרה, ההיכל וקדש הקדשים? "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ... עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ...". דבר זה צריך לעורר את רגשי הלב, את כובד הראש וכאמור: תפילה על הגאולה השלימה. "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו".
*
הנה מגיחים רגעי כאב מתוך פינות הזכרון. למרות שאין לדמות מילתא למילתא הנני רושמם, כמשל לסַבר את האוזן. בחודש מנחם אב תשנ"ה, נסעתי לראשונה לפולין הדווייה. הגעתי לעיירה השוממה שבו גדל אבי ז"ל, ולביתו החרב. פעם שקקו בו חיי קודש ועכשיו נמצאים שם בני עם בזוי. שועלים הלכו בו. הרגשתי דקירה בלב. מה אומר ומה אדבר. מְסיבה לא ערכנו שם. שוב ראיתי שהגה"ק ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע כבר היה משתמש במשלים דומים בנושא הזה...
עַם שרידים אנחנו וליד שריד בית חיינו אנו עומדים. געוואלד! עדיין בית המקדש בחורבנו עומד. בכל עת עלינו להשמיע זעקה לה' אלקי ישראל, בונה ירושלים ה' ונדחי ישראל יכנס, זעקה שתהדהד מסוף העולם עד סופו. "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו"!
כמו כן לזכור את שבורי הלב הבאים להתפלל על ישועתם. כמה יַמים ונהרות של צער נשפכים לפני הכותל המערבי, מדי יום ביומו. אם אתה מתמלא ברגשי שמחה, יערב לך ויבושם לך. ברם עצור נא בעד התפרצותם, מטעם נוסף. מי יודע אם מי שעומד על ידך איננו נמצא במצוקה נוראה ולבו שבור לרסיסים ר"ל. נתפלל נא על כולם שיוושעו. על אחינו השרויים בצער ועל כנסת ישראל. ירחם ה' על עמו ונחלתו בכלל ובפרט.
*
כותל המערבי מהווה את הנקודה המרכזית של לבם ונפשם של מקהלות רבבות אלפי עמך בית ישראל, בכל פזורותיו. שריד הוא לבית הגדול והקדוש שם ה' נקרא עליו, בית חיינו פארנו והדרנו...
הכותל המערבי מקשר אותנו אל השורשים הכי העמוקים שלנו – עצם הישרדותו הפלאית מביעה את נצחיות ישראל וקדושתו גם בגלות. לפני הכותל נזכרים החיים העילאיים מסביב ל"כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם", ומסביב לסנהדרין הגדולה שישבה כאן ממש, בלשכת הגזית...
*
ר' ישראל! ראוי ונכון, מפעם לפעם 'לצעוד' במחשבה מעבר לזמנים, אל המקדש פנימה ולהתבונן במה שהיה לנו. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... הנה מתהלך יהודי בסימטאות עיר הקודש בזמן שבית המקדש היה קיים... הנה הוא כבר ניצב בשערי הר הבית ומורא מקדש אופפת אותו...
*
כשהיה נכנס אדם לבית הבחירה, הגיע לשם בהכנה נפשית כבירה, בטהרת הגוף ורוממות רוח. בחיל ורעדה עלה אז במעלה הר הבית ונכנס לעזרה, כשלנגד עיניו, מזבח ה', את המערכה הגדולה, המערכה השניה, את המערכה השלישית לקיום האש – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה!!!" הכהנים הזריזים בוערים באש שמחת העבודה.
עיניו לנוכח יביטו בחרדת קודש למראה פתחו של אולם, פתחו של היכל, –– ומבעד לפתחים הוא מצליח לקלוט את תבנית מזבח הקטורת, השולחן מצפון, המנורה הטהורה מדרום, ופנימה יותר במחיצת הקודש המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים... במוחו הומה ללא הרף מקרא "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"... אש כיסופין לוהטת בקרבו וכל כולו רועד מחרדת "מה נורא המקום הזה".
*
מתחילת בריאתו של עולם כבר נבחר המקום הקדוש הזה, מציון מכלל יופי ממנה הושתת העולם [יומא נ"ד:] שם התפללו האבות הקדושים ושם עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ושם גילה יעקב אבינו את שער השמים, הפתוח לנו עד עצם היום הזה. משה רבינו השתוקק כל כך לראותה: אעברה נא ואראה וגו' ההר הטוב הזה והלבנון. [דברים ג'] היא ירושלים ובית המקדש [רש"י]. המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם...
*
ראוי לזכור ולהעמיד לפני עיני הרוח שכאן במקום המקדש עמד בשעתו שלמה מלך ישראל, בעת חינוך בית המקדש הראשון, "וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ - קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" [מלכים-א', ח']. שמחה עילאית מאין כמותה שררה אז במקום הזה!
כאן, לאחר ששרתה השכינה בבית המקדש - "וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'" עמד המלך שלמה החכם מכל אדם והכריז: "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים".
ואז המשיך שלמה המלך בתפלותיו הזַכּוֹת. הוא שפך את לבו, לבב כל העם, לפני בורא כל עולמים, ובתפלתו זו הוא גם פעל לטובת בני ישראל, בכל מצביהם, ועד סוף כל הדורות.
בתחינתו פירט אחד לאחד את כל המצבים, שעם ישראל יהיה שרוי בהם אי פעם, ביום מן בימים. אם בתהומות החטא חלילה, או במצבי מלחמה; רעב ומצוקה; או בעמקי הגלות. במלים הנצחיות הללו הוא פותח את השערים:
כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה,
אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבו,ֹ
וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ..."
בהמשך הוא מזכיר את גלות ישראל: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא... וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב, וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב... וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ... וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם... וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם... וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ..." [שם]
ושוב באות כאן דברי הסיום, המלאות בבטחון בהקב"ה גואל ישראל: "וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם..." - אתה הרי בטח תשמע, אבא, "וְשָׁמַעְתָּ...!".
ואז הבטיח לו הקב"ה: והיו עיני ולבי שם כל הימים... ו"כל הימים" כולל גם את היום ואת הרגעים ממש, בהם אתה עומד מול הכותל המערבי. מי יתן ונזכור זאת. כל הימים!
*
מקום אחד ומיוחד הוא לכל לבבות ישראל בעולם כולו. בבחרותי היתה לי קביעות ללכת לכותל המערבי בכל ליל ששי. אנשים שונים היו שם מרובדים שונים של עמנו היקר והקדוש. כמה מהם אמרו תהילים בנעימות ובהשתפכות הלב שקטה. הדברים היו זורמים מתחת לשונם כחלב ודבש... המחזה היה מרגש מאד. עומד לו יהודי פשוט לפני שער השמים, במקום שלא זזה שכינה ממנו ומתיחד עם קונו יתברך ומשבחו בשירי דוד עבדו, וכל פסוק ופסוק זורם ממנו במתיקות כובשת... דומה היה אז באישון לילה, שהשכינה הקדושה אומרת כנגדו בחיבה יתירה: "עָרֵב עלי קילוס של ישראל שמקלסין אותי. שנאמר השמיעני את קולך כי קולך עָרב...".
*
כתבתי לך לאחרונה, את מה שאמר לי יהודי יקר ונלבב חוזר בתשובה. "כיום שהנני מתגורר במדינה רחוקה מעבר לים; חלום חיי הוא בכל עת מצוא: לנסוע לארץ הקודש ולו אף ליום אחד, להגיע אל הכותל המערבי לתפילה והתקשרות. ושוב להתיישב על ספסל מרחוק ולהסתכל על אחים מכל רחבי העולם, איך שמתאחדים כולם בתפילה, אף כשהם שרויים במצוקה חלילה. שם במיוחד, מתאחדים שמים וארץ בקשר עליון, בל ינותק...".
*
ואי אפשר לדעת איך משפיע אז איש על אחיו ביודעים ובלא יודעים... שמעתי פעם ממקור נאמן, שאיש עסקים הגיע מטקסס הרחוקה שבארה"ב, להתפלל ליד הכותל המערבי. הוא התרגש מאד למראה יהודי ששפך את נפשו שם לפני ה'. הוא החליט אז להקדיש מרכז גדול לתורה בעירו. המתפלל אין לו מושג עד היום, שבקצה האחר של העולם הולך ונבנה מבצר תורה רב ממדים ובזכותו יתחנכו שם דורות ישרים...
*
וכל הָרַחֲֲבָה המיוחדת לתפילה בכלל... מגדולי הדור ופוסקיו המובהקים היה הגאון והצדיק רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף. במשך תקופה התפללתי במנין שלו באיזור מגוריו בירושלים וזכיתי ליהנות לאורו. גאון גדול היה. מופלא מאד בתלמודו בישרות ועמקות. ענוותן ואוהב ישראל היה וחכמת אדם תאיר פניו. מִתָּוֵי פניו בקעה אש מיוחדת, אש התורה שהקריב את חייו למענה. בשעתו עורר אותו גדול על הענין, שרחבת הכותל המערבי, ברור שדינה כבית הכנסת לענין קלות ראש, אכילה ושתיה, שיחה בטלה ושאר דיני קדושת בית הכנסת. [ראה שו"ת אור לציון ח"ב סי' מ"ה אות נ"ז].
*
והתפללו אליך דרך ארצם... את זאת שמעתי מפי בעל המעשה בעצמו. יהודי יקר מלחין בעל נפש משכונת 'סי-גייט' שבניו יורק. הוא שָבת פעם בירושלים עם חבירו, ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחרי סעודת השבת, בשעת לילה מאוחרת מאד, החליטו שניהם ללכת לכותל המערבי ללמוד שם דף גמרא. כשהגיעו לשם הבחינו להפתעתם שלא היה שם איש. בשעה מאוחרת זו של ליל שבת קודש, היו הם שם, היחידים ממש...
אפוף דממת קודש התיישב אז מיודעי עם חבירו והתכוננו ללמוד את שיעורם. פתאום עלה בלבו רעיון מקורי מאד. לפי השעה היתה אז זמן קבלת שבת בארה"ב, [שבע שעות מוקדם יותר]. רגש מופלא הפעים אותו אז. הרי התפילות מכל העולם כולו מגיעות לכאן, למקום המקדש. וכפי שאמר שלמה המלך [מלכים ח'] "והתפללו אליך דרך ארצם". והרי אנחנו היחידים כעת, ל'קבל' פני התפילות של רבבות אלפי ישראל שמעבר לים ביבשת אמריקה... ואז צלחה על אותו יהודי רוח השיר והלחין ניגון מיוחד לשבת, לכבוד קבלת פני תפילות השבת של אחים ממרחק...
את הניגון כבר אינני זוכר, אלא שרעיונו של יהודי זה בדומיית ליל, שהוא מתייחד עם התפילות המגיעות ברבבותיהן אל הכותל, מעוררים בי רגשי 'הדרת קודש' עד היום...
*
ה' אמר לשכון בערפל... נוראים הם דברי ה"ישמח משה" זי"ע על המלים האלה, שנאמרו מפי הגבורה לשלמה בעת חינוך בית המקדש. מבט מופלא ומחודש. עיקר בנין הבית בשעתו היתה על העתיד, בזמן ערפל הגלות, כשלא יישאר ממנו אלא שיירי קדושה בלבד...
וכה דיבר בקדשו: "עיקר בנין הבית היה בשביל החורבן והגלות, שאלמלא רושם השראת שכינתו במקום הנבחר, כאמרם - לא זזה שכינה מכותל מערבי, ח"ו לא היו יכולים להתקיים, רק על ידי שגם עתה כביכול שורה שם בערפל, זו היא מעמדן ומצבן של ישראל". [פ' פקודי ר"ג:].
*
סיפר לי ידיד יקר איש ירושלים, הרה"ח ר' אהרן כהן הי"ו מזכרונותיו ליד הכותל המערבי. איש צדיק היה מאחינו בני המזרח שקראו לו "חכם מנשה" [לוי] זצ"ל [נלב"ע בא' דר"ח חשוון תשנ"ו] . בחיצוניותו היה נראה כאיש פשוט, אלא שאמרו עליו גדולות. הוא היה מאסף מדי שבוע קהל רב של פועלים וחנוונים, ליום תפילה ותחינה. ויחד היו שופכים שיח לפני רבון כל העולמים. צדיק ועניו זה, 'חכם מנשה' נעמד והתחנן לפני ה' במלים פשוטות מעוררות כל לב לתשובה. הוא הזדעק לפני קונו בקול בכי מעומק לבו ממש, על גלות השכינה ועל מצב הדור ושווע על הגאולה השלימה. "רבונו של עולם תרחם עלינו! איך אנחנו נראים. איזה נסיונות יש היום... אבא! אין לנו כח! תציל אותנו! תרחם עלינו!". וכל העם אשר עמו, ישראל קדושים, געו כולם בבכייה. גם העומדים מרחוק זע לבם מן המראה הנרגש ההוא...
*
כל תפילה! כל תחינה! נזכר אני כעת בתפילה נרגשת מאד לפני הכותל המערבי, שבקעה מלבו של מו"ר הגאון הנודע רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר. זה היה בתמוז תשל"ו, בזמן שחטפו חבר מרצחים מטוס מלא יהודים והחזיקו את השבויים באנטבה שבמדינת באוגנדה. בכיותיו קורעות הלב בקעו שחקים מול שער השמים.
*
אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו ... שוב רואה אני כמקדם, את דמותו של הגה"צ רבי מנחם מונדרר זצ"ל, שהיה מקבל שבתות לידי הכותל המערבי במניינו המיוחד. קולו היה מתנשא בכח והדר, בהתלהבות, בשמחת הנפש ובדבקות עילאית: הוי! הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש! וכאילו אומר: הלא עומדים אנו כאן, לפני מקום הקודש וקודש הקדשים... והרי פירשו הראשונים שהשתחוו לד' בהדרת קודש מוסב על בית המקדש [ראה מאירי תהילים כ"ט].
בעת קבלת שבת עמד מנותק מן העולם ומלואו, כולו 'חוצב להבות'. תפילתו הנסערת היתה מתדפקת בעוז ובאהבה על אבני הכותל, בכיסופין ובצמאון בבחינת "לבי ובשרי ירננו אל קֵל חי". הרי היה רבי מנחם, נכדו של ה"אהבת שלום" מקוסוב זי"ע והתלהבות 'שבעת הקולות' היה רותח בדמו מתולדתו, ממקורו הקדוש... וכך היה אותו צדיק, הנין והנכד הקוסובאי, ממשיך ועולה ב'קול' אחר 'קול', פסוק בפסוק, בגילה וברעדה, באימה וביראה ברתת ובזיע, בזעקה מלב לבו הנכסף למלכו ואלקיו.
*
ביום 'הושענא רבא' תש"פ. אחר חצות הגעתי לכותל המערבי. שריד "מכון לשבתך, נוה שאנן, סוכת שלם, עליית שבטים, פנת יקרת, ציון המצוינת" שאך זה אמרו בתפילת הושענות... ושם ראיתי יהודי ירושלמי ישיש בעל צורה, עטוף קיטל לבן, שמגיש ארבעה מינים לכל מבקש. כחום היום עמד שם הזקן, בשמש צהרים קופחת. ניגשתי אל היהודי ואמרתי לו. "כמה נאים מעשיך, ברם מדוע כבודו עומד תחת קרני השמש? הרי שייך לעשות זאת במקום צל ויהיה נוח יותר?". נענה אותו זקן ואמר לי בכל להט נפשו: "אינני חפץ בנוחות. מען דארף ברענען פאר'ן אייבערשטען!". לפני ה' צריך לבעור!!! ר' ישראל! אין זה סיפור מימי קדם, אלא מהושענא רבא שנת תש"פ... הוי! בני ציון היקרים המסולאים בפז. הרי מהווים אתם זֵכר חי מאותו "רצוף אהבה", שנשתבחה בו ירושלים עיר הקודש והמקדש. יהודי המבין משמעותן של "אבני אקדח" בוערות...
*
הזכרנו את קדושי צפת בענין הכותל המערבי, הבה נמשיך במשנתם הזכה. מה שגבו דברי האלשיך הקדוש! על ציון נאמר "היתה כאלמנה" ועל זה זה נדרש "כאלמנה ולא אלמנה ממש" שכן לא זזה שכינה מן הכותל המערבי... [איכה א']
דברים מפעימים כתב האלשיך הקדוש על הפסוק הנאמר כמה פעמים בכל יום. "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללוקה". אם נאמר ימלוך ה' לעולם, בזמן הגאולה, למה אם כן מוסיף: "לדור ודור"?.
וכך פירש אותו קדוש: משמעות "לדור ודור" מוסבת על העבר, על זמן הגלות דווקא, שאז ממתין לנו מלכנו וגואלנו ליד הכותל המערבי וזה מעורר את הבטחון לקראת הגאולה העתידה, כשנחזור אל בית המקדש בב"א. "כי אפילו בכל דור ודור לא זזה שכינה מכותל מערבי, ואין זה רק למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה' כוננו ידיו, וממתין לנו שם בדור ודור, עד נשוב במהרה וזהו אלקיך ציון לדור ודור...". [תהלים קמ"ו].
ובפעם הבאה כשנהיה ליד שריד בית מקדשנו לשפוך נפשנו לפני ה', נזכור נא ביאור מקרא הזה, בשעת פסוקי דזמרה ובאמירת 'קדושה', שטעם השראת השכינה המיוחדת במקום הקדוש הזה, הוא, למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה'...
*
ידוע מה שמספרים על הרה"ק מקוצק זי"ע, כשפעם כשנגנב גביע מביתו, הגיב המשמש אז ואמר: "חידוש שגונבים כאן? הרי הכל הפקר". הרי תמיד היו נכנסים ויוצאים שם... כששמע זאת הרבי מקוצק מחדרו, נזדעק ואמר "הפקר?! הרי נאמר לא תגנוב?". ה"שפת אמת" היה אז בקוצק בהיותו ילד קטן. הוא העיד על עצמו אחר כך, שרושם דברי של הרבי מקוצק בשעתו, יצרה כעין חומה לכל ימי חייו, לפני כל דבר הנוגע לממון אחרים... איך בכלל שייך לנגוע בזה, הרי יש כאן קיר סותם, מאמר הקב"ה בתורתו האוסר זאת...
בפרשת חוקת [כ"א] נאמר: "כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן". בא רש"י הקדוש ופירש: "ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם: אַל תצורם". אם הקב"ה אמר "עצור כאן" הרי יש כאן גבול עז וחומה בצורה. "עס איז דא א וואנט"...
מה נפלא דיוקו של ה"אמרי אמת על הפסוק: "ואני אהיה לה - נאום ה' - חומת אש סביב". [זכריה ב'] למה נאמר "נאום ה'" באמצע הפסוק ולא בסופו? משמעות אדירה יש כאן. "נאום ה'" בעצמו כלומר דברי ה' בתורתו, היא תהיה חומת האש סביב... [ימים אחרונים פסח תרצ"ג]
מספרים על הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל שביציאתו מבית הכנסת נעצר פעם ונעמד. לשאלת מלויו, הראה על ילד שהיה עומד בתפילת "שמונה עשרה". "עס איז דאך דא א וואנט" הרי יש כאן קיר סותם את הדרך. הלכה האוסרת את המעבר לפני המתפלל, ואיך אפשר לעבור?
*
על פי הדברים, אולי ניתן להיאמר, שגם מטעם זה נשאר לנו מבית המקדש שיור אחד ומיוחד, בצורת כותל, שריד נשאר לפליטה מכל בית תפארתנו. השיור הזה היה יכול להתקיים גם בענין אחר, כמו שער, עמוד וכיפה וכדומה. יתכן שזה מורה דרך לנו מאז ומקדם, דבר הסולל את דרך ישראל, תורתו וערכי יהדותו. יש כותל, יש חומה וגבול עז, יש מעצור, ישנה מחיצה הבולמת... אנחנו עַם הנצח חיים עִם גבולים, אנחנו חיים בין חומות עתיקות מימי קדם... חומות אש סביב... חומות מ"נאום ה'".
הנה מגיע ילד לראשונה בחייו אל הכותל המערבי בימי חג ומועד. מהו קולט הוא במבט ה"בראשית" שלו? קהל עצום לאלפים, כולו כאחד עומד לפני קיר גדול... זוהי התמונה היהודית המקורית, הייחודית, האמיתית, בתמצית שבתמצית... יהודים מתאחדים, לבם למעלה ונעצרים יחד לפני מחיצה המזהירה אותם: "עד כאן"! "עס איז דא א וואנט". ובנוסף לזה, הלא הגדרים והסייגים שקבעו רבותינו בכל דור, הם הם שעמדו לנו עד היום בשמירת היהדות!
וכמה אם כן צריכים להקים גדר וחייץ בנושא קדושת הכותל בעצמו, שלא לחללה ח"ו.
*
ראיתי פירוש מפעים מאחד מגדולי המקובלים בזמנו, על המקרא "מאשפות ירים אביון". רבי אליעזר נחמן פואה [תלמידו של הרמ"ע מפאנו, זכר צדיקים לברכה] כותב בספרו "מדרש בחידוש" [על הגש"פ]. שדוד המלך ראה ברוח הקודש את התגלותו של ה'כותל המערבי' מתחת לערימות...
ומעשה שהיה כך היה. הסולטן הטורקי רצה למצוא את מקום המקדש, שלא היה ידוע אז. פעם אחת ראה הממונה אשה שנשאה סל מלא אשפה בכדי להוריקו במקום מסוים. הוא שאל אותה למקום מגוריה והיא ענתה לו שבאה מבית לחם. האיש תמה ואמר 'האם לא מצאת מקום מבית לחם עד כאן לעזוב את האשפה? והיא ענתה לו שמקובל אצלם כ'מצוה' לזרוק את הפסולת למקום הזה דווקא... הממונה הבין שיש דברים בגו ופקד על פועליו בהמוניהם לחפור במקום עד שנתגלה הכותל המערבי.
המלך ציוה אז לנקות את המקום, ולשפוך עליו מי שושנים. ומאז זכינו שיתגלה לדורות המקום הכי מקודש לנו, שלא זזה שכינה ממנו. גם דבר זה כלל דוד המלך ע"ה באמרו: "מאשפות ירים אביון"... כדאי לזכור זאת, בפרט כשזוכים להיות ליד שריד מקדשנו בין המוני ישראל... מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו!
וללמד על הכלל כולו יצא... לכל המתרפקים באהבה על אבני הכותל ומתאחדים עמו ברגשי קודש, לכל המתפללים והשופכים את לבם שם, לכל המרגישים את "והיו עיני ולבי שם כל הימים". גם בהם יתקיים מקימי עפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים... ועל העם כולו – מושיבי עקרת הבית...
*
לשכנו תדרשו ובאת שמה... [דברים י"ב ה'] ה'שפת אמת' אומר שאף בזמן הזה שייך לקיים זאת. [ראה תרמ"ד]. מסתבר מאד שאף ביחס לכותל המערבי שייך "דרישה", לבקש, לברר ולקלוט את מושגי קדושת המקום ולהתעלות שם בתפילה ובדבקות, הוא המקום שממנו ייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חודש
ונבנתה עיר על תלה
ב'אבני אקדח' ו'אבני חפץ'...
ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
.
בעלי רמז רמזו בפ' והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ר"ת "כותל"... כי הוא מקום שאין יוצאים משם ריקם, רק טעון ברכות וקדושות...
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 492.docx
- (47.56 KiB) הורד 142 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
נקי כפיים ובר לבב
לקחים מחיי נביא בישראל
הכנה יסודית לימי הרחמים והרצון
לר' ישראל יקירי שליט"א
ליל ראש השנה... קהל קדושים זה עתה העלו על שפתיהם את התפילה הראשונה של השנה החדשה. תפילת ערבית נוראת הוד, רוויה התעוררות מחודשת. "קדוש אתה ונורא שמך", "מלוך על כל העולם כולו" "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד"...
ואחרי התפילה הזאת, מתוך דממה עמוקה של לחש ישראל-קדושים, פותח פתאום שליח הציבור בנעימה ובנוסח נלבב: "ל-ד-ו-ד מ-ז-מ-ו-ר"... בני עם מקודש ומחודש שזה עתה המליכו קֵל עליון על הבריאה כולה, קוראים ומכירים בכל עוז: לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. "אנשי מעשה נוהגין לומר מזמור כ"ד בתהילים 'לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה' בכוונה עצומה ובנעימה". כך כתב בעל "מטה אפרים" [תקפ"ב כ"ג] על פי דברי המקובלים, שכתבו שמזמור זה מסוגל שלא יחסרו מזונותיו כל השנה...
*
שירת הקודש מכריזה בלשון שאלה ותשובה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב... וכך פירש רש"י: "אף על פי שכל יושבי תבל שלו, אין הכל כדאי להתקרב אליו, אלא נקי כפים וגו'".
בדבר זה פתח דוד בראש וראשונה. הזהירות בממון אחרים. הדברים משתלבים להפליא עם תמצית המזמור זה: "לה' הארץ ומלואה". הקב"ה קנה את עולמו והקנה את אשר בו למי שחפץ. מי שהוא נקי כפיים ונזהר ברכוש חבירו, מכבד את דבר ה' בקנינים אלה. והוא הוא הראוי שיעלה למקום המקודש ביותר שבעולם, מקום המקדש שנתייחד למיוחדים שבעולם...
ביתר ביאור כתב זאת הרד"ק: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?". "שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקודש והתשובה". "זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם, אלא לנקי כפים ובר לבב, והוא זרע יעקב שהם מבקשי ה' ונצטוו שיהיו נקיי כפיים וברי לבב...". !
ואמנם כן, בימי ההתקרבות אל מקום קדשו, ראוי לשום לב ביותר, לנושא זה של "נקי כפים ובר לבב".
*
הבה נעסוק נא יחד בענין מופלא בנביא. יונה בן אמיתי היה מגדולי הנביאים שהאיר את עולמנו, כשלש מאות שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון. הוא קלט את האמת הנבואית עוד משחר ילדותו. יונה היה בן האשה האלמנה הצרפית, שהחייה אליהו הנביא [פרקי דר"א פל"ג]. והוא שהתפלל עליו: "ה' אלקי! תשב נא נפש הילד על קרבו". כששב הילד לחיים אמרה אמו לאליהו: "עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת". [מלכים א' י"ז] ולכן נקרא "בן אמיתי" שבא מכוחו של אליהו [זוה"ק ח"ב קצ"ז.].
יונה הנביא קיבל תורה ותהלוכות נבואה מאלישע הנביא, תלמידו וממשיך דרכו של אליהו. לאלישע היתה מֵעין ישיבה של תלמידים בני עלייה, שהתעתדו לנבואה. קהל קדושים זה נקרא בשם "בני הנביאים". הם ישבו לפניו וריכזו את מחשבתם בענינים אלקיים מתוך שמחה. [ראה רמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת]. אורח חייהם של בני הנביאים שהתנערו מעניני העולם הזה, היו כמופת ודוגמא לחיי קודש ורוממות רוח, בעוד שרוחות זרות היו נושבות במלכות עשרת השבטים.
בשעתו נשלח יונה הנביא להתנבא על העיר נינוה שבאשור שעוד מעט תיחרב מפני חטאותיה. יונה ברח אז לתרשיש רש"י הקדוש פירש את טעם הבריחה, על פי דברי חז"ל [מכילתא ריש בא] . "אמר: אברח לי הים שאין השכינה שורה בחוץ לארץ" - ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה? אמר: העכו"ם קרובי תשובה הם. אם אומַר להם ויעשו תשובה, נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים".
מחשבתו של יונה לא עלתה בידו. תפקיד אלקי היה לו ועליו היה מוטל למלאו ללא חשבונות. מן השמים הוכרח כעת יונה הנביא להמשיך את שליחותו. הוא ירד ליפו מצא אנייה הנוסעת לתרשיש. הוא שילם את כל שכרה והפליג. סערה עזה התחוללה בים בגללו והאנייה חישבה להישבר. על פי גורל נודע בשל מי הסערה הזאת...
*
יונה הנביא נשאל מאת מלחי האנייה, "מה מלאכתך"? הכוונה בשאלה זו היתה אם הוא נקי כפיים ונוהג ביושר במלאכתו, או שדרכו במרמה ואכן לכך גרם במעשיו לסערה זו. ועל זה ענה יונה בנחישות: את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". נקודת תשובתו היתה שאין מלאכתו מלאכת מרמה אבל הוא ירא את ה'" [ראה רש"י ורד"ק יונה א' ט']. הוא הביע בזה שיראת ה' ונקיון כפיים תלויים זה בזה.
ואכן, חוט נסתר מקיף את הימים הנוראים. טבעת של יושר ונאמנות בין אדם לחבירו. בליל ראש השנה מזכירים "נקי כפיים" ובשעת תפילת נעילה: "למען נחדל מעושק ידינו"... היקף יש כאן של יושר בממון חבירו!
*
כך הצהיר הנביא על הים הסוער. אני ישר ונאמן בממוני מתוך יראת ה'. "את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה".
נעבור נא כעת לספר מלכים ונראה את שורש ענין זה בחיי יונה הנביא. גם זה קרה על המים, בשעה שהיה עוד תלמיד אצל אלישע הנביא.
"ויהי האחד מפיל את הקורה". אחד מבני הנביאים כרת עץ בגרזן והנה התנתק הברזל מן הידית ונפל יחד עם הקורה הגדולה אל תוך מי הירדן. וכאן אנו שומעים צעקת שבר: "ויאמר אהה אדונִי והוא שאוּל". התלמיד הזדעק: הגרזן אינו שלי, לקחתי אותו בהשאלה ואין לי ממה לשלם. אהה! הגרזן אינו שלי. הוא שאוּל...! והרד"ק מדגיש כאן: "אילו היה שלי לא הייתי חושש כל כך, אלא שאלתיו ועלי לשלמו".
הזהירות בממון אחרים עוררה בו את הזעקה הנוראה ההיא: "אהה!". המחשבה על קיפוח אחרים כאבה לו יותר מאילו היה הדבר אבידתו הפרטית. אותו תלמיד היה יונה הנביא [מתנות כהונה על בר"ר כ"א בשם ס' אות אמת]. עד כדי כך הגיעה זהירותו ברכוש הזולת...
*
"אהה! אדונִי והוא שאוּל". כך נזעק יונה על האפשרות שלא יהיה בידו להחזיר שאלה לבעליו. לשון 'אהה' בתנ"ך זעקת שבר היא, גניחת יללה [רש"י יואל א'] תגובה זו מוזכרת בדרך כלל, במקום צער איום, סכנת חיים, פחד פתאום ודאגה עמוקה, ר"ל. ולדוגמא, זעקת יחזקאל הנביא: "אהה ה' אלקים! המשחית אתה את כל שארית ישראל בשפכך את חמתך על ירושלים". [יחזקאל ט'].
וכאן בקעה זעקת אימה כזאת "אהה" מעומק נפשו של יונה הנביא על ממון שאינו שלו, על תשלומי גרזן. הוא מגיב בתגובה מחרידה, אהה אדונִי! כאילו עולמו קרס בעדו. אין הוא יכול להמשיך כך. מכביד עליו משא גרזן זה שאינו שלו. איך יקפח בן אדם ולא יחזיר לו את המגיע לו? הוא זועק מרה, ב'גניחת יללה' על היות ממון של אחרים בידו... הזהירות בממון הזולת עוררה בו את הזעקה הנוראה ההיא: "אהה!". המחשבה על קיפוח אחרים כאבה לו יותר מאילו היה הדבר אבידתו הפרטית.
אלישע הנביא סייע אז ביד תלמידו באורח פלא. הוא שאל אותו באיזה מקום נפל הברזל. הוא קצץ אז עץ נוסף כמדת הידית והשליך אותו אל המים. והנה נכנס העץ החדש אל תוך הברזל, והכל צף יחד ועלה על פני המים. [מלכים ב' ו']. הגאון המופלא רבי דוד לוריא מביחוב, הרד"ל [בפירושו על פרקי דר"א פ"י אות ה'] כתב שאלישע רמז לו ליונה בזה, שאף הוא יעלה פעם מתוך מעמקי מים...
*
את ספר יונה אנחנו קוראים לפני תפילת נעילה. יתכן שזה גם כעין הקדמה היא למה שמזכירים אז "למען נחדל מעושק ידינו". רמז הוא אם רוצים לעלות אל ה' ממעמקי מים, מטביעה בחומר, אם רוצים לעלות את הר ה' ולהביט אל היכל הקודש. העצה לכך היא, להיות נקי כפיים ובר לבב...
מה נפלא הדבר! גם בהיות יונה במעי הדגה במצוקה איומה אמר: "עוד אוסיף להביט אל היכל קדשך". יתכן ובטחון זה שעוד יגיע למקום המקדש, היה נקיון כפיו. הרי כך אמר דוד המלך. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו: "נקי כפיים"...
*
יונה הנביא קישר כאמור את זהירותו היתירה בממון חבירו, ביראת ה'. ואמנם כך כתב הגאון רבי צבי מקוידנוב זצוק"ל בספרו "קב הישר", ספר היראה שנתחבב כל כך במשך הדורות: "הכלל הזה נקוט בידך, מי שאינו רוצה להנות בממון של חבירו, ומכל שכן שאין רוצה בממון של גזל או ממון של גניבה, ומשאו ומתנו הוא באמונה, הוא איש צדיק וישר בודאי. אבל כשהאדם רואה את חבירו נושק התפילין ומתפלל ואינו עוסק במשא ומתן באמונה צריך להרחיק ממנו בכל מיני הרחקות כי עיקר היראה והצִדקות הוא בממון...". [פרק נ"ב].
*
המצוות סביב דיני ממונות, מצוות ה' הם ויש ללמוד ולקיים אותן ככל השאר וביתר שאת, מכיון שיש בהם רפיון והוראת היתר.
אמנם כך עורר והזהיר הרה"ק רבי מנדיל מוויטעבסק זי"ע: "להתרחק כמטחוי קשת בספק ממון חבירו ... מהראוי להיות בדיני ממונות שיהא כל אחד שואל דרך שאלה לחכם אולי הממון של חבירו וירחק ממנה. [פרי הארץ דברים]
ידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זי"ע נתן את נפשו על הדבר ופירסם תודעה זו בכל מקום שהיה בו. מעשה שניגש אליו שוחט ואמר לו שרוצה לעזוב את השחיטה בגלל שחושש הוא מן האיסור הכרוך בזה. במקום זה הוא רוצה להיכנס למסחר ולפתוח חנות. הגר"י סלנטר ענה לו אז: "אתה חושש מפני לאו אחד של נבלה והרי במסחר שייך להיכשל בלא תגנובו, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תכחשו, לא תשקרו, לא תלין, הלאוין השונים של ריבית, לא תונו, לא תעשה ועשה של מדות ומשקלות, מדבר שקר תרחק ועוד ועוד....".
*
וכך נפסק במשנה ברורה [תר"ו סק"א בשם חיי אדם] "כללו של דבר, כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצר הרע יש לו היתרים הרבה...". ה'חפץ חיים' התריע על דבר זה ביותר: "בעונותינו הרבים יש אנשים שזהירין בכל עניני דת התורה כדין, ואסור גזל קל בעיניהם - להונות לבני אדם בכל אפני תחבולות וכהאי גונא, ומרגילין בזה מאד ולא ידעו כי בנפשם הוא, ויוצא על ידי זה מכלל רעך ועמיתך, מלבד מה שהוא פסול לעדות על ידי זה" [שמירת הלשון ח"ב פ' כ"ח].
*
בחיבורו המיוחד לכך "שפת תמים", שמאד כדאי לעבור עליו, כתב החפץ חיים, שאחת הסיבות המביאות לידי גזל היא חסרון הידיעה בהלכה. "שנדמה בעיניו שאיסור גנבה לא יקרא, עד שגונב מכיסו של חבירו, או חוטף דבר מיד חבירו, שזהו גזל. אבל באמת לא כן הוא, כי כאשר האדם לוקח דבר מה משל חבירו באיזה ענין בסתר, הוא הכל בכלל גניבה. וכן אם משתמש בפקדונו או עבוטו, או ששואל כלי שלא מדעת חבירו, או שמעכב מלפרוע לו את דמי שכירותו, או שהוא נוטל ממנו בפירעון יותר ממה שהלוהו, בין שהוא נוטל ממנו ממון או שאר טובה ששוה פרוטה. כללו של דבר, כל שנשאר בידו ממון חבירו בעוול, אפילו רק שוה פרוטה, הוא בכלל איסור גזל".
"והאונאה במקח וממכר, אף דמדעתו נותנו לו, יש בה עוד איסור מפורש, שעובר על לא תונו איש את עמיתו. ובעוונותינו נשתכחה תורת אונאה מכמה אנשים, ובשם חריצות והשתדלות יקראו לה. וזה כלל באונאה, שלא הותר לשבח מקחו במה שאינו, או לומר שקנה אותה בכך וכך, או שכבר נתנו לו כך וכך, מה שאינו אמת" [פ"ה]
"ודע עוד, דדין שמים באיסור גזל חמור הרבה מאוד, עד שאפילו גרם הפסד לחבירו, ופחות מזה, יכנס ג"כ בכלל איסור גזל כדאי' בב"ק קי"ט". [שם פ"ג]. כמה צריך להיזהר ברכוש ציבורי וכספי מוסדות, בספרים וריהוט של בתי כנסת וכדומה. גזל נוהג כמובן גם בכספי חברות וחברות ביטוח בכלל. כששוכרים פועל ואף כל חפץ וכלי שהוא [!] והגיע זמן התשלום, אם השכיר תובע והממון מצוי לבעלים, יש כאן לאו מדאורייתא של 'לא תלין פעולת שכיר' ועשה של 'ביומו תתן שכרו'! [חו"מ של"ט ס"י ויעויין באהבת חסד להח"ח (נתיב החסד פ"ט) שלפעמים יש חיוב אף ללא תביעה ממש].
*
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. קשה עוון גזל המקטרג בראש ח"ו [קה"ר א'], ובתקופתנו זו בפרט יש לבטל כל קטרוג שהוא. גם תפילת מי שיש בידו גזל אינה נשמעת [שמו"ר כ"ב]. ה'שפת אמת אמת' מבאר שבכדי לקבל השפעתו של הקב"ה מתוך תפילה, צריך להיות מוכן לקבל זאת כפי רצונו יתברך, כלומר בנקיון כפיים... [אחרי תרנ"ד]. כמה וכמה צריך להיזהר ולהישמר בזה!
*
"את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". קריאה זו של יונה בן אמתי הנביא, שכאמור, התמקדה על נקיון כפים, יש להפנימה בפרט בימים הגדולים שלפנינו, ימים מיוחדים ליראה. כמו ראוי להרגיל את המחשבה שחלק 'חושן המשפט' הוא חלק בלתי נפרד, כמובן, מן השולחן ערוך שלנו. וגם בו צריך לעבוד את ה' אוהב צדקה ומשפט.
מחסידי סקוירא הידועים היה הרה"ח רבי זלקא קארן זצ"ל. יהודי חסיד ותיק ומשכמו ומעלה מורם מעם. מבני עיר קראקא המעטירה היה ומשרידי ישיבת חכמי לובלין. גברא רבא היה, ת"ח עצום, מתמיד וירא חטא להפליא. בצעירותו היה חסיד צ'ורטקוב. שריד הגיטאות ומחנות העבודה היה, שלמרות כל מה שעבר עליו נותר עם כל הלהט החסידי, שלם בתמימותו.
אחרי המלחמה התגלגל לאמריקה והתקשר להרה"ק מסקווירא זי"ע. במשך תקופה עמל לפרנסתו אבל רק כדי מחייתו, ואילו את שאר זמני היום והלילה שלו הוא מסר באהבה ליוצרו בתורה ותפילה בדבקות , אמנם אף שעות עסק "דרך ארץ" שלו, היו כולן לשם שמים... כמה פעמים נפגשתי עמו בהיותו כאן. אורו של דור העבר זרח ממנו, "הדרא דלא אפשר למיפרט בשפוותא", שלימות נדירה, ביטול ושפלות, זיו וטוהר, חכמה ותמימות, עמלות בתורה, במידות ובקדושה; נקיות דעת ונקיון כפיים... הוי! חסידי קמאי!
פעם שמעתי איך שהעניק את ברכת הדרך ליהודי שכבר הציב את רגליו על מפתן "עולם המעשה" לעסוק בפרנסת ביתו. והיה אותו חסיד בר דעת לופת בחמימות את ידו של האברך ולוחש לתוך אזניו, או יותר נכון אל תוך לבו: "אה, הנה כעת יש לך את ההזדמנות לקדש שם שמים ברחוב, ברשות הרבים... עם צאתך לעולם המעשה תקיים בפועל את הדינים שבחושן משפט, ותהיה זהיר ביותר בדיני ריבית. עד כעת עסקת רק ב"ללמוד וללמד" ומעתה ואילך תמשיך בזה "לשמור ולעשות", עליך לממש כעת בחיי המעשה את שלמדת בחיי הרוח... הלא כבר אמר נעים זמירות ישראל: "בכל דרכיך דעהו" – בכל אשר תפנה עליך לזכור בבורא עולם. ועוד עליך לקבל על עצמך, שכאשר אך יזדמן לך רגע פנוי, מיד עליך לרוץ בשקיקה אל הגמרא, אל השולחן ערוך, וזאת כמובן מאליו, מלבד השבתות וימים טובים, הבקרים והערבים, שיהיו מוקדשים בשלימות ללימוד התורה הקדושה...
מאן דבעי למהוי חסידא... הדיבורים הקדושים הללו, אותם זכיתי לשמוע, הצטיירו בעיני כשיעור מעמיק בדיני ממונות בטעם העליון, שיעור שיצא מפה טהור ומזוכך של חסיד מורם מעם, מי שבכל רגע זוכר את חובת היהודי בעולמו.
זה היה פירוש חי לדברי יונה הנביא. את ה' אלקי השמים אני ירא, ולפיכך הנני נזהר ביותר בממון הזולת, ומתוך התלהבות של קיום מצוה, מתוך יראת ה'...
*
מה נשגב פירושו של האלשיך הקדוש על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". וכה דבריו: שלא כשאר המשפטים שבעולם להבדיל, הריקים מפנימיות ומשוללים מקדושה; הרי לעומת זאת, משפטי ה', לימודם וקיומם מקדשים את האדם. והדבקים במשפטים אלה כדבקים בה' יתברך, שהרי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. "- וכל המקיים מצוה אחת ומשפט אחד מניע ומאיר שורשו העליון הדבק בו יתברך, וקונה לו פרקליט אחד ומלאך".
והמלאכים ההם הנבראים מתוך קיום המשפטים האלה, כמו מכל מצוות ה', ניצבים וקיימים "לפניהם" של ישראל להליץ יושר עליהם. אמת מה נאדר כעת פירוש זה במקרא "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"...
*
כן ר' ישראל! בשוק ובחנות, ב'בורסה' ובמשרד, במפעל ובבית החרושת, בעירך וגם בנכר מסוף העולם ועד סופו, גם שם במסדרונות המקח והממכר, נבראים מלאכי השרת, מלאכי עליון, שיצעדו מעתה לפני היהודי הנזהר והמתקדש בדיני הממונות שבתורה, אף שם, וילמדו עליו זכות. מפני שנזהר ב"מטבע של אש" וברח מן מחשש גזל ואי יושר כמפני אש...
*
בדידי הווה עובדא... לפני קרוב לארבעים שנה, נכנסתי לבית סופר אחד בטורונטו, מחסידי חב"ד הותיקים, הרה" ר' מנדל אהרונוב זצ"ל, שהיה מוכר ד' מינים. הכרתיו כבר אז כיהודי חכם, איש המעלה, ומדקדק במצוות להפליא. לאחר שבחרתי את המינים וערך לי את החשבון המדויק שהגיע לו, שלמתי לו בהמחאה [צ'יק] ועיגלתי את הסכום בדולר יותר. כשבדק החסיד את הסכום הרצינו פניו עד לאימה וקרע את השטר על אתר לגזרים, כאילו היה חפץ של איסור. "לא מגיע לי אף פרוטה יותר!" אמר. תגובה טבעית היתה זו כאילו נכוה ברותחין... והדבר השאיר עלי רושם עז עד היום.
סיפר לי אחד ממכריו, שפעם ראה אותו כשפניו קורנות משמחה עצומה, כאילו חיתן ילד בו ביום. כששאל אותו "לשמחה מה זו עושה", אמר לו, שנתן היום פרשיות של מזוזה לבדוק, המגיה מצא שם טעות והיא טעונה גניזה... "ובכן?" שאל האיש. הרי בדרך כלל אדם מאוכזב מזה ומצטער על הזמן והעמל בחנם. "מה אתה סח?" אמר אותו חסיד בשמחה גוברת. "אתה יודע ממה ניצלתי כעת? חלילה וחלילה אם הייתי מוכר אותן פרשיות...". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
*
דיני ממונות שניתנו לעם ישראל בסיני הם דברים העומדים ברומו של עולם, וכיון שכן הוא, שומה עלינו ללמוד היטב את דיני ממונות יותר ויותר, עלינו להחשיב אותם ולדקדק בהם! ראוי מאד שנפנה אל המורה הוראה לברר אצלו את הפסק בדיני ממונות, עם אותה תחושה של יראת חטא שיש בלבנו לגבי ענינים הנוגעים לדיני איסור והיתר. גם בדיני ריבית, מקח וממכר ואונאה, ועוד ענינים הקשורים לעולם המעשה, שהם בבחינת מעשים שבכל יום, גם בהם אנו חייבים לברר הדק היטב את ההוראה המדוייקת הקשורה אליהם.
*
בילדותי שמעתי פעם מיהודי שאמר:"איך האב קיינמאל נישט געהערט פון א בלוטס-טראפ" אין א דאלער"... אף פעם לא שמעתי על טיפת דם (הנמצאת בביצה) בשטר של דולר. בשעתו לא הבנתי כלל מה הוא סח. אולם לאחר שנים הבנתי כוונתו. לא פחות מאשר אנו מדקדקים לשאול את הרב שאלה ב"בלוטס-טראפ" עלינו להתחשב ולדקדק גם בנוגע לשאלה הנוגעת לענינים שהם בבחינת "דמים תרתי משמע", שאלה הנוגעת לממון ישראל...
*
החסיד הבלתי נשכח, מו"ה ר' משה זאב הלוי שינפלד ז"ל היה אדם ישר בתכלית. עליו נאמר: "אדם צנוע ועניו שכל ימיו היה נחבא אל הכלים מתוך עמל... כולם ידעו כי פשטות זו אינה אלא כסות עינים לפנימיותו הנאצלת... יהודי וחסיד אמת שמעולם לא חשב על עצמו. לא סבר אף פעם שמגיע לו דבר. בכל צעד בחייו בלטה עדינותו. בענוותנותו הבין כי הכל קודמים לו ולא סבר מעולם שהוא ראוי להתכבד. כל מעשיו נעשו בפשטות ובטבעיות וסדר יומו הגדוש התבצע בשקט ובצידי דרכים...". לא מזמן שמעתי מאברך ת"ח מחסידי באבוב, מה שנמסר לו במשפחתו, על הנהגתו של ר' משה תוך כדי בריחה והסוואה בשנות הזעם. שמירת גינוני קדושה תחת מעטה נכרי, בתקופה של סכנה עצומה. לא יאומן כי יסופר...
פעם ביקש ר' משה מאחד מבניו יבלח"א, שיבוא אליו בשלהי היום, לעזור לו במיון ומִשקל יהלומים במשרד שעבד שם. לפני שניגשו לעבודה, חגר ר' משה את עצמו באבנט. "אבא לא התפלל מנחה עדיין?" שאל הבן. האב ענה לו אז במשפט קצר ונוקב: "התפללתי כבר. ברם תפילה היא מדרבנן ומידות ומשקלות הוא מדאורייתא...". מי שהכיר איש אציל ונאמן זה, יודע עד כמה אִפיין אותו מעשה זה... הוא התכונן בלהט חסידי לקיים מצוות בוראו: "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם"...
*
נקי כפיים ובר לבב. במחשבתי עוברים דברי זכרון על ר' ישראל גרונם זילברשטיין זצ"ל מבני ברק. צעיר בניו של החסיד הנודע ר' וואָווע זילברשטיין זצ"ל שהעמיד משפחה של גדולי תורה וחסידות. "בעל הבית" היה ר' גרונם שבנה בתים של קדושה לתורה ולחסידות, עשה תורתו קבע בהתמדה נפלאה ומלאכתו ארעי ממש. פרשה בפני עצמה היו "משאו ומתנו באמונה" ביושר כפשוטו וגם באמונה ובטחון ב"מי שהעושר שלו". אף בבורסת היהלומים ברמת גן נודע היה שמו לתהילה כמקדש שם שמים בהליכותיו. לכל מקום שהלך הלכו חסידותו וישרותו עמו. את עיניו לא הרים וכך ויתר על כל עיסקה שהיתה כרוכה בנטיה מדרכי הקדושה שהורגל בה. זהירותו בממון אחרים, היתה למופת ולדוגמה לרבים.
*
הוא עמד על משמרתו האיתנה ובטח במלכו ואלקיו שיזמין לו פרנסתו. הוא האמין בכל לבו, שאין אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחבירו כמלא נימא. כשהבחין פעם ביהלום שהיה שוה יותר ממה שהמוכר דרש ממנו, שלח אותו מיד למבינים שיעריכו את האבן היטב ואז יחזור אליו. כשחזר המוכר אליו ודרש מחיר גבוה יותר, שילם ללא אומר ודברים. פעם היה מעשה ששילם פי ששה מן המחיר שדרש המוכר בראשונה... כפי הנראה רצו מן השמים שר' גרונם יפסיק מלימודו זמן קצר, ללמד לאחרים בדוגמתו האישית, במעשיו ובתהלוכותיו, את ה'חושן המשפט' ו'חובות הלבבות' גם יחד... שיראו הסוחרים, המתווכים והקונים, הנבלעים במהומת המקום, דמות חיה של צדק ומשפט, שתאוות הממון ממנו והלאה. "סוחר" היה ר' גרונם במובן משלו, מלשון "סחור סחור אמרינן ליה לנזירא, לכרמא לא תקרב". אם יש חשש איסור, יש ללכת סביב סביב, ולהתרחק מזירת הנסיון כל עיקר...
וכך נכתב עליו בשעתו: "ר' גרונם! על "יהלומנים" כמוך נאמר: "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". בבורסת רמת גן עמד יהודי שניתק עצמו בכח, שעות מספר מעסק תורתו כדי לפרנס את משפחתו. ושם עמד וקידש שם שמים בנוסח שלו. בראש כל חוצות, כשמאות אנשים אצים ורצים ממשרד למשרד ורודפים אחר ההבל בחמדה נוצצת, עמד ר' גרונם החסיד ועיניו הטובות כבושות בקרקע, אם נאלץ הוא למכור יהלומים, אינו מוכר את יהדותו ועקרונותיו. הוא מוכר אבני קודש... הא מסלק את טוהר עיניו מכל הסובב אותו ומחמדת הממון גם יחד, לבו ומוחו עדיין בשטיבל...".
*
והרי מחזה, המעיד עד כמה שנשרשו הדברים בעומק הלב. זה היה באחד ממחנות הריכוז. אין לנו צל של מושג על הרעב הנורא ששרר שם וממילא גם על הנסיון לכל פירור מזון. שאף פעם לא יֵדע יהודי מכך. ומתוך כך גם איננו מסוגל להבין את גבורת הרוח ויישוב הדעת שבמעשה דלהלן בימי בלהות אלה. שמעתי זאת על הרה"ח הדגול ר' אהרן נח יוסקוביץ זצ"ל. איש יקר רוח, נלבב ישר ונאמן היה, ר' נח מלא יראת שמים שמחה והטבה. פעם נודע ל'קאפו' יהודי אחד שחילק את המזון במחנה, שר' נח הוא נכדו של ה"אמרי אמת" זי"ע. משהו זע בלבו ולכן נתן לר' נח חלק גדול יותר. ר' נח סירב נמרצות ומחה בחריפות. "הרי אתה מקבל מדה מדוייקת ומסויימת של מזון לכל מי שנמצא כאן. אם אני מקבל חלק יותר גדול, הרי ממילא מתחסר הזולת. בשום אופן אינני מסכים לכך...". אבי ז"ל כתב פעם. "מי שלא מכיר את התנאים של הימים ההם לעולם לא יבין את המשמעות הזאת"...
*
הזכרנו לעיל את הזהירות דיני הממונות בכלל. על אחת וכמה וכמה שצריך להיזהר בדיני ריבית שצריכים חיזוק לימוד ומודעוּת. המכשולות מצויים בזה, בפרט בעולם המסחר, על כל צעד ושעל. ומאידך, הידיעה בזה לפעמים קלושה.
[ולדוגמה: השתמשות בכרטיס אשראי של השני ולשלם את הריבית לחברה או לבנק במקומו, יש כאן איסור ריבית. כמו כן בנטילת הלואה או משכנתא מבנק בעבור אחר, והוא משלם את כל הריבית.
דוגמה נוספת: ראובן מציע לחבירו להשקיע כסף אצלו, בעסק נדל"ן למשל, על מנת להתחלק עמו ברווחים. למרות שלא נראה כלל שיש כאן הלואה בריבית, בכל זאת, אם יקבל עליו ראובן אחריות על השקעת חבירו במקרה של הפסד הקרן, יש בזה איסור ריבית. והטעם בזה הוא, משום שקבלת אחריות על ממון חבירו להנאתו נחשבת כהלואה, ולכן הריוח שחבירו מקבל נחשב ריבית. בהלוואה במטבע זר יש שאלה של ריבית. וכהנה וכהנה].
*
ר' ישראל! למה לא נציע את כל סדר המקח והממכר שלנו, ההשקעות, ההלוואות בבנקים וכו', לברר את הכל לפני מורה הוראה מובהק שיורה לנו, את דרכי האיסור וההיתר בפרט באיסור ריבית, את הצורה הנכונה לנהוג בזה כדת וכדין.
הלא ידעת עד כמה החמירה התורה באיסור ריבית [ולא רק המלוה בלבד בכלל העבירה, אלא גם הלווה והמתעסקים המסייעים בזה.] וזה נוגע ממש ליסודות הדת. שלא כדרכו, האריך מרן ה'מחבר' בעל ה'שלחן ערוך" להזהיר על "גודל איסור הריבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו" [יו"ד סי' ק"ס]. האיסור בזה נוגע לדברים נוראים מאד, אמונה ותחיית המתים.
פוסק הדורות, ה'חפץ חיים' זי"ע בספר 'אהבת חסד' שלו הוכיח על ענין ריבית בתוקף עז. הוא מוכיח שמי שמפקיר את נפשו לעבירה זו כמה פעמים, מטמטמת היא את לבו מאד, עד שמעבירה ממנו ח"ו את האמונה בהקב"ה, אמונה בהשגחה ואמונה בתורה. [ח"ב פט"ו].
כמה ראוי ללמוד את הדברים בפנים ולהעבירם הלאה לבני הבית, הבנים והתלמידים, בשפה פשוטה וברורה. כמה רצוי שהמחנכים ישרישו בלבבות הרכים את הידיעה והזהירות בענינים אלה. איסור זה יכול לנגוע להם, כמו בהלוואת מוצרים. [כדאי מאד לקבוע בין שכנים, שכשנצרכים לאיזה מוצר, כמו בקבוק יין וחלב וכדומה, שמתחילה יינתן להן המוצר במתנה גמורה ולא בתורת הלוואה. ועי"ז יימנעו שאלות, כגון אם השכן יחזיר יותר מהכמות שלוה, או ממין יותר יקר וכדומה].
*
והרי סיפור הנוגע לחינוך בדיני ממונות בכלל, הנשרש בלב ילד. הרה"ק ר' בונם'ל מאוטבוצק בנו של הרה"ק ר' מנדל מוורקי זי"ע, היה לו בן בשם ר' יעקב דוד. עוד נער היה יעקב דוד באותה השבת בו נפטר לפתע משמשו הישיש של אביו, ר' פייבל ע"ה. לפני תפילת המוסף היה כשנודע הדבר. לאחר השמועה המעציבה חזר הציבור להתפלל מוסף. במשך קדושת 'כתר' הבחין מחנכו של 'בנן של קדושים זה' שהוא משחק בחגורתו, פותחה, מושכה ומסירה... לאחר התפילה בא אליו מחנכו, אדם חשוב שקראו לו ר' אלימלך ונזף בו. "יעקב דוד! באמצע כתר אתה משחק עם חגורה?
תשובה מפתיעה ענה לו הילד: "המשמש ר' פייבל נפטר. חגורה זו שייכת לו והוא השאיל לי אותה... עכשיו חגורה זו כבר שייכת ליורשיו, אני לא שאלתי מהם רשות על זה ואינני רוצה להיות שואל שלא מדעת שהוא גזלן, ומה עוד באמצע קדושת כתר של מוסף... הזהירות בעניני ממון שראה הנער יעקב דוד בבית אבא, עוררה בו את התגובה הטבעית, להסיר את החגורה שכבר אין לו רשות להשתמש בה... הסלידה מאיסורים אלה זרמה וקדחה בדמו, הוא לא יכול אחרת...
*
יקירי! מפעם לפעם הנני מעיז לדרוש ממך 'שכר סופרים'. אם זכיתי פעם להנותך ולרומם את נפשך הזכה, הנני מבקש כעת, שתחזור על ההלכות בדיני ממונות בכלל ובירור הלכות ריבית בפרט. ב"ה איכשר דרא ומצויים כמה וכמה ספרי עזר מצויינים, המבארים את ההלכות בטוב טעם ודעת ובלשון השווה לכל נפש. ראוי מאד מאד להבין את מהות האיסורים וגם את טיב ההיתרים בכך, איך ומתי הם מועילים.
*
למה החמירה התורה כל כך על איסור ריבית ועונשו? למה זה קשור ליסודות האמונה? הבה נשאב את ההסבר לכך, מבארו העמוק של רבינו המהר"ל. הוא מעמיד בפנינו קושיא חריפה בענין ההוא. הרי גוי חייב מיתה על הגזל, ואילו איסור ריבית לא שייך בו כלל; ומאידך להבדיל, בן ישראל, עובר איסור גזל הוא בלאו אחד של "לא תגזול" - ואילו על איסור ריבית, עובר בששה לאוין. הלא דבר הוא?! משמע שזה דבר הנוגע לתמצית היהדות. ולכן אין לעם זר שום זיקה לכך.
*
וכך מסביר זאת המהר"ל: הקב"ה ברא את עולמו ובריותיו שיהיו לווים זה מזה. ולדוגמה, היום לווה מן הלילה והלילה - מן היום. [שמו"ר ל"א ט"ו – הימים מתקצרים בחורף, והחסרון הזה מוחזר בקיץ]. 'הלוואה' מזה לזה מוכיחה על קשר, חיבור ואחדות בעולם, וזה גופא מורה על אחדותו יתברך שהוא אחד יחיד ומיוחד. אחדות הבריאה מיוחדת היא לקֵל אחד.
וביותר נקבע הדבר בעם ה', העם הנבחר שהוא תכלית הבריאה. "התורה אמרה שהמצוה - שיהיה מלוה לחבירו ישראל, שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי; כאשר מקבל זה מזה" וההשלמה המאחדת הזאת, מורה על ייחוד ה'' כאמור.
*
ולעומת זאת מי שמלוה בריבית ו'נושך' מרכושו של חבירו יום יום, הוא נוגד וסותר את רצונו יתברך בכך, בחיבור והשלמה הזאת שיהיה בניו בחיריו לווים זה מזה, בכדי להתאחד לחטיבה אחת ומיוחדת... הוא מהפך את המתוק למר, הוא פוגע בנקודת האחדות, הוא פוגם בהשלמה ובמזיגה בין הבריות, המורה על ייחוד ה'...
והרי דברי קדשו: "הלוקח ריבית מאחיו ישראל, לא די – שאין אחד השלמה לשני, רק האחד הוא 'העדר השני'. ולכך אמרה תורה את כספך לא תתן לו בנשך אני ה' אלקיכם"...
*
מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב... בחודש שלפנינו, בפרט, שואפים לעלייה רוחנית בדרגות הקודש. הבה נתכונן לכך מתוך נקיון כפים וזיכוך הלב...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
צדק צדק תרדוף למען תחיה...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
נקי כפיים ובר לבב
לקחים מחיי נביא בישראל
הכנה יסודית לימי הרחמים והרצון
לר' ישראל יקירי שליט"א
ליל ראש השנה... קהל קדושים זה עתה העלו על שפתיהם את התפילה הראשונה של השנה החדשה. תפילת ערבית נוראת הוד, רוויה התעוררות מחודשת. "קדוש אתה ונורא שמך", "מלוך על כל העולם כולו" "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד"...
ואחרי התפילה הזאת, מתוך דממה עמוקה של לחש ישראל-קדושים, פותח פתאום שליח הציבור בנעימה ובנוסח נלבב: "ל-ד-ו-ד מ-ז-מ-ו-ר"... בני עם מקודש ומחודש שזה עתה המליכו קֵל עליון על הבריאה כולה, קוראים ומכירים בכל עוז: לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. "אנשי מעשה נוהגין לומר מזמור כ"ד בתהילים 'לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה' בכוונה עצומה ובנעימה". כך כתב בעל "מטה אפרים" [תקפ"ב כ"ג] על פי דברי המקובלים, שכתבו שמזמור זה מסוגל שלא יחסרו מזונותיו כל השנה...
*
שירת הקודש מכריזה בלשון שאלה ותשובה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב... וכך פירש רש"י: "אף על פי שכל יושבי תבל שלו, אין הכל כדאי להתקרב אליו, אלא נקי כפים וגו'".
בדבר זה פתח דוד בראש וראשונה. הזהירות בממון אחרים. הדברים משתלבים להפליא עם תמצית המזמור זה: "לה' הארץ ומלואה". הקב"ה קנה את עולמו והקנה את אשר בו למי שחפץ. מי שהוא נקי כפיים ונזהר ברכוש חבירו, מכבד את דבר ה' בקנינים אלה. והוא הוא הראוי שיעלה למקום המקודש ביותר שבעולם, מקום המקדש שנתייחד למיוחדים שבעולם...
ביתר ביאור כתב זאת הרד"ק: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?". "שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקודש והתשובה". "זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם, אלא לנקי כפים ובר לבב, והוא זרע יעקב שהם מבקשי ה' ונצטוו שיהיו נקיי כפיים וברי לבב...". !
ואמנם כן, בימי ההתקרבות אל מקום קדשו, ראוי לשום לב ביותר, לנושא זה של "נקי כפים ובר לבב".
*
הבה נעסוק נא יחד בענין מופלא בנביא. יונה בן אמיתי היה מגדולי הנביאים שהאיר את עולמנו, כשלש מאות שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון. הוא קלט את האמת הנבואית עוד משחר ילדותו. יונה היה בן האשה האלמנה הצרפית, שהחייה אליהו הנביא [פרקי דר"א פל"ג]. והוא שהתפלל עליו: "ה' אלקי! תשב נא נפש הילד על קרבו". כששב הילד לחיים אמרה אמו לאליהו: "עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת". [מלכים א' י"ז] ולכן נקרא "בן אמיתי" שבא מכוחו של אליהו [זוה"ק ח"ב קצ"ז.].
יונה הנביא קיבל תורה ותהלוכות נבואה מאלישע הנביא, תלמידו וממשיך דרכו של אליהו. לאלישע היתה מֵעין ישיבה של תלמידים בני עלייה, שהתעתדו לנבואה. קהל קדושים זה נקרא בשם "בני הנביאים". הם ישבו לפניו וריכזו את מחשבתם בענינים אלקיים מתוך שמחה. [ראה רמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת]. אורח חייהם של בני הנביאים שהתנערו מעניני העולם הזה, היו כמופת ודוגמא לחיי קודש ורוממות רוח, בעוד שרוחות זרות היו נושבות במלכות עשרת השבטים.
בשעתו נשלח יונה הנביא להתנבא על העיר נינוה שבאשור שעוד מעט תיחרב מפני חטאותיה. יונה ברח אז לתרשיש רש"י הקדוש פירש את טעם הבריחה, על פי דברי חז"ל [מכילתא ריש בא] . "אמר: אברח לי הים שאין השכינה שורה בחוץ לארץ" - ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה? אמר: העכו"ם קרובי תשובה הם. אם אומַר להם ויעשו תשובה, נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים".
מחשבתו של יונה לא עלתה בידו. תפקיד אלקי היה לו ועליו היה מוטל למלאו ללא חשבונות. מן השמים הוכרח כעת יונה הנביא להמשיך את שליחותו. הוא ירד ליפו מצא אנייה הנוסעת לתרשיש. הוא שילם את כל שכרה והפליג. סערה עזה התחוללה בים בגללו והאנייה חישבה להישבר. על פי גורל נודע בשל מי הסערה הזאת...
*
יונה הנביא נשאל מאת מלחי האנייה, "מה מלאכתך"? הכוונה בשאלה זו היתה אם הוא נקי כפיים ונוהג ביושר במלאכתו, או שדרכו במרמה ואכן לכך גרם במעשיו לסערה זו. ועל זה ענה יונה בנחישות: את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". נקודת תשובתו היתה שאין מלאכתו מלאכת מרמה אבל הוא ירא את ה'" [ראה רש"י ורד"ק יונה א' ט']. הוא הביע בזה שיראת ה' ונקיון כפיים תלויים זה בזה.
ואכן, חוט נסתר מקיף את הימים הנוראים. טבעת של יושר ונאמנות בין אדם לחבירו. בליל ראש השנה מזכירים "נקי כפיים" ובשעת תפילת נעילה: "למען נחדל מעושק ידינו"... היקף יש כאן של יושר בממון חבירו!
*
כך הצהיר הנביא על הים הסוער. אני ישר ונאמן בממוני מתוך יראת ה'. "את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה".
נעבור נא כעת לספר מלכים ונראה את שורש ענין זה בחיי יונה הנביא. גם זה קרה על המים, בשעה שהיה עוד תלמיד אצל אלישע הנביא.
"ויהי האחד מפיל את הקורה". אחד מבני הנביאים כרת עץ בגרזן והנה התנתק הברזל מן הידית ונפל יחד עם הקורה הגדולה אל תוך מי הירדן. וכאן אנו שומעים צעקת שבר: "ויאמר אהה אדונִי והוא שאוּל". התלמיד הזדעק: הגרזן אינו שלי, לקחתי אותו בהשאלה ואין לי ממה לשלם. אהה! הגרזן אינו שלי. הוא שאוּל...! והרד"ק מדגיש כאן: "אילו היה שלי לא הייתי חושש כל כך, אלא שאלתיו ועלי לשלמו".
הזהירות בממון אחרים עוררה בו את הזעקה הנוראה ההיא: "אהה!". המחשבה על קיפוח אחרים כאבה לו יותר מאילו היה הדבר אבידתו הפרטית. אותו תלמיד היה יונה הנביא [מתנות כהונה על בר"ר כ"א בשם ס' אות אמת]. עד כדי כך הגיעה זהירותו ברכוש הזולת...
*
"אהה! אדונִי והוא שאוּל". כך נזעק יונה על האפשרות שלא יהיה בידו להחזיר שאלה לבעליו. לשון 'אהה' בתנ"ך זעקת שבר היא, גניחת יללה [רש"י יואל א'] תגובה זו מוזכרת בדרך כלל, במקום צער איום, סכנת חיים, פחד פתאום ודאגה עמוקה, ר"ל. ולדוגמא, זעקת יחזקאל הנביא: "אהה ה' אלקים! המשחית אתה את כל שארית ישראל בשפכך את חמתך על ירושלים". [יחזקאל ט'].
וכאן בקעה זעקת אימה כזאת "אהה" מעומק נפשו של יונה הנביא על ממון שאינו שלו, על תשלומי גרזן. הוא מגיב בתגובה מחרידה, אהה אדונִי! כאילו עולמו קרס בעדו. אין הוא יכול להמשיך כך. מכביד עליו משא גרזן זה שאינו שלו. איך יקפח בן אדם ולא יחזיר לו את המגיע לו? הוא זועק מרה, ב'גניחת יללה' על היות ממון של אחרים בידו... הזהירות בממון הזולת עוררה בו את הזעקה הנוראה ההיא: "אהה!". המחשבה על קיפוח אחרים כאבה לו יותר מאילו היה הדבר אבידתו הפרטית.
אלישע הנביא סייע אז ביד תלמידו באורח פלא. הוא שאל אותו באיזה מקום נפל הברזל. הוא קצץ אז עץ נוסף כמדת הידית והשליך אותו אל המים. והנה נכנס העץ החדש אל תוך הברזל, והכל צף יחד ועלה על פני המים. [מלכים ב' ו']. הגאון המופלא רבי דוד לוריא מביחוב, הרד"ל [בפירושו על פרקי דר"א פ"י אות ה'] כתב שאלישע רמז לו ליונה בזה, שאף הוא יעלה פעם מתוך מעמקי מים...
*
את ספר יונה אנחנו קוראים לפני תפילת נעילה. יתכן שזה גם כעין הקדמה היא למה שמזכירים אז "למען נחדל מעושק ידינו". רמז הוא אם רוצים לעלות אל ה' ממעמקי מים, מטביעה בחומר, אם רוצים לעלות את הר ה' ולהביט אל היכל הקודש. העצה לכך היא, להיות נקי כפיים ובר לבב...
מה נפלא הדבר! גם בהיות יונה במעי הדגה במצוקה איומה אמר: "עוד אוסיף להביט אל היכל קדשך". יתכן ובטחון זה שעוד יגיע למקום המקדש, היה נקיון כפיו. הרי כך אמר דוד המלך. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו: "נקי כפיים"...
*
יונה הנביא קישר כאמור את זהירותו היתירה בממון חבירו, ביראת ה'. ואמנם כך כתב הגאון רבי צבי מקוידנוב זצוק"ל בספרו "קב הישר", ספר היראה שנתחבב כל כך במשך הדורות: "הכלל הזה נקוט בידך, מי שאינו רוצה להנות בממון של חבירו, ומכל שכן שאין רוצה בממון של גזל או ממון של גניבה, ומשאו ומתנו הוא באמונה, הוא איש צדיק וישר בודאי. אבל כשהאדם רואה את חבירו נושק התפילין ומתפלל ואינו עוסק במשא ומתן באמונה צריך להרחיק ממנו בכל מיני הרחקות כי עיקר היראה והצִדקות הוא בממון...". [פרק נ"ב].
*
המצוות סביב דיני ממונות, מצוות ה' הם ויש ללמוד ולקיים אותן ככל השאר וביתר שאת, מכיון שיש בהם רפיון והוראת היתר.
אמנם כך עורר והזהיר הרה"ק רבי מנדיל מוויטעבסק זי"ע: "להתרחק כמטחוי קשת בספק ממון חבירו ... מהראוי להיות בדיני ממונות שיהא כל אחד שואל דרך שאלה לחכם אולי הממון של חבירו וירחק ממנה. [פרי הארץ דברים]
ידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זי"ע נתן את נפשו על הדבר ופירסם תודעה זו בכל מקום שהיה בו. מעשה שניגש אליו שוחט ואמר לו שרוצה לעזוב את השחיטה בגלל שחושש הוא מן האיסור הכרוך בזה. במקום זה הוא רוצה להיכנס למסחר ולפתוח חנות. הגר"י סלנטר ענה לו אז: "אתה חושש מפני לאו אחד של נבלה והרי במסחר שייך להיכשל בלא תגנובו, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תכחשו, לא תשקרו, לא תלין, הלאוין השונים של ריבית, לא תונו, לא תעשה ועשה של מדות ומשקלות, מדבר שקר תרחק ועוד ועוד....".
*
וכך נפסק במשנה ברורה [תר"ו סק"א בשם חיי אדם] "כללו של דבר, כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצר הרע יש לו היתרים הרבה...". ה'חפץ חיים' התריע על דבר זה ביותר: "בעונותינו הרבים יש אנשים שזהירין בכל עניני דת התורה כדין, ואסור גזל קל בעיניהם - להונות לבני אדם בכל אפני תחבולות וכהאי גונא, ומרגילין בזה מאד ולא ידעו כי בנפשם הוא, ויוצא על ידי זה מכלל רעך ועמיתך, מלבד מה שהוא פסול לעדות על ידי זה" [שמירת הלשון ח"ב פ' כ"ח].
*
בחיבורו המיוחד לכך "שפת תמים", שמאד כדאי לעבור עליו, כתב החפץ חיים, שאחת הסיבות המביאות לידי גזל היא חסרון הידיעה בהלכה. "שנדמה בעיניו שאיסור גנבה לא יקרא, עד שגונב מכיסו של חבירו, או חוטף דבר מיד חבירו, שזהו גזל. אבל באמת לא כן הוא, כי כאשר האדם לוקח דבר מה משל חבירו באיזה ענין בסתר, הוא הכל בכלל גניבה. וכן אם משתמש בפקדונו או עבוטו, או ששואל כלי שלא מדעת חבירו, או שמעכב מלפרוע לו את דמי שכירותו, או שהוא נוטל ממנו בפירעון יותר ממה שהלוהו, בין שהוא נוטל ממנו ממון או שאר טובה ששוה פרוטה. כללו של דבר, כל שנשאר בידו ממון חבירו בעוול, אפילו רק שוה פרוטה, הוא בכלל איסור גזל".
"והאונאה במקח וממכר, אף דמדעתו נותנו לו, יש בה עוד איסור מפורש, שעובר על לא תונו איש את עמיתו. ובעוונותינו נשתכחה תורת אונאה מכמה אנשים, ובשם חריצות והשתדלות יקראו לה. וזה כלל באונאה, שלא הותר לשבח מקחו במה שאינו, או לומר שקנה אותה בכך וכך, או שכבר נתנו לו כך וכך, מה שאינו אמת" [פ"ה]
"ודע עוד, דדין שמים באיסור גזל חמור הרבה מאוד, עד שאפילו גרם הפסד לחבירו, ופחות מזה, יכנס ג"כ בכלל איסור גזל כדאי' בב"ק קי"ט". [שם פ"ג]. כמה צריך להיזהר ברכוש ציבורי וכספי מוסדות, בספרים וריהוט של בתי כנסת וכדומה. גזל נוהג כמובן גם בכספי חברות וחברות ביטוח בכלל. כששוכרים פועל ואף כל חפץ וכלי שהוא [!] והגיע זמן התשלום, אם השכיר תובע והממון מצוי לבעלים, יש כאן לאו מדאורייתא של 'לא תלין פעולת שכיר' ועשה של 'ביומו תתן שכרו'! [חו"מ של"ט ס"י ויעויין באהבת חסד להח"ח (נתיב החסד פ"ט) שלפעמים יש חיוב אף ללא תביעה ממש].
*
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. קשה עוון גזל המקטרג בראש ח"ו [קה"ר א'], ובתקופתנו זו בפרט יש לבטל כל קטרוג שהוא. גם תפילת מי שיש בידו גזל אינה נשמעת [שמו"ר כ"ב]. ה'שפת אמת אמת' מבאר שבכדי לקבל השפעתו של הקב"ה מתוך תפילה, צריך להיות מוכן לקבל זאת כפי רצונו יתברך, כלומר בנקיון כפיים... [אחרי תרנ"ד]. כמה וכמה צריך להיזהר ולהישמר בזה!
*
"את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". קריאה זו של יונה בן אמתי הנביא, שכאמור, התמקדה על נקיון כפים, יש להפנימה בפרט בימים הגדולים שלפנינו, ימים מיוחדים ליראה. כמו ראוי להרגיל את המחשבה שחלק 'חושן המשפט' הוא חלק בלתי נפרד, כמובן, מן השולחן ערוך שלנו. וגם בו צריך לעבוד את ה' אוהב צדקה ומשפט.
מחסידי סקוירא הידועים היה הרה"ח רבי זלקא קארן זצ"ל. יהודי חסיד ותיק ומשכמו ומעלה מורם מעם. מבני עיר קראקא המעטירה היה ומשרידי ישיבת חכמי לובלין. גברא רבא היה, ת"ח עצום, מתמיד וירא חטא להפליא. בצעירותו היה חסיד צ'ורטקוב. שריד הגיטאות ומחנות העבודה היה, שלמרות כל מה שעבר עליו נותר עם כל הלהט החסידי, שלם בתמימותו.
אחרי המלחמה התגלגל לאמריקה והתקשר להרה"ק מסקווירא זי"ע. במשך תקופה עמל לפרנסתו אבל רק כדי מחייתו, ואילו את שאר זמני היום והלילה שלו הוא מסר באהבה ליוצרו בתורה ותפילה בדבקות , אמנם אף שעות עסק "דרך ארץ" שלו, היו כולן לשם שמים... כמה פעמים נפגשתי עמו בהיותו כאן. אורו של דור העבר זרח ממנו, "הדרא דלא אפשר למיפרט בשפוותא", שלימות נדירה, ביטול ושפלות, זיו וטוהר, חכמה ותמימות, עמלות בתורה, במידות ובקדושה; נקיות דעת ונקיון כפיים... הוי! חסידי קמאי!
פעם שמעתי איך שהעניק את ברכת הדרך ליהודי שכבר הציב את רגליו על מפתן "עולם המעשה" לעסוק בפרנסת ביתו. והיה אותו חסיד בר דעת לופת בחמימות את ידו של האברך ולוחש לתוך אזניו, או יותר נכון אל תוך לבו: "אה, הנה כעת יש לך את ההזדמנות לקדש שם שמים ברחוב, ברשות הרבים... עם צאתך לעולם המעשה תקיים בפועל את הדינים שבחושן משפט, ותהיה זהיר ביותר בדיני ריבית. עד כעת עסקת רק ב"ללמוד וללמד" ומעתה ואילך תמשיך בזה "לשמור ולעשות", עליך לממש כעת בחיי המעשה את שלמדת בחיי הרוח... הלא כבר אמר נעים זמירות ישראל: "בכל דרכיך דעהו" – בכל אשר תפנה עליך לזכור בבורא עולם. ועוד עליך לקבל על עצמך, שכאשר אך יזדמן לך רגע פנוי, מיד עליך לרוץ בשקיקה אל הגמרא, אל השולחן ערוך, וזאת כמובן מאליו, מלבד השבתות וימים טובים, הבקרים והערבים, שיהיו מוקדשים בשלימות ללימוד התורה הקדושה...
מאן דבעי למהוי חסידא... הדיבורים הקדושים הללו, אותם זכיתי לשמוע, הצטיירו בעיני כשיעור מעמיק בדיני ממונות בטעם העליון, שיעור שיצא מפה טהור ומזוכך של חסיד מורם מעם, מי שבכל רגע זוכר את חובת היהודי בעולמו.
זה היה פירוש חי לדברי יונה הנביא. את ה' אלקי השמים אני ירא, ולפיכך הנני נזהר ביותר בממון הזולת, ומתוך התלהבות של קיום מצוה, מתוך יראת ה'...
*
מה נשגב פירושו של האלשיך הקדוש על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". וכה דבריו: שלא כשאר המשפטים שבעולם להבדיל, הריקים מפנימיות ומשוללים מקדושה; הרי לעומת זאת, משפטי ה', לימודם וקיומם מקדשים את האדם. והדבקים במשפטים אלה כדבקים בה' יתברך, שהרי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. "- וכל המקיים מצוה אחת ומשפט אחד מניע ומאיר שורשו העליון הדבק בו יתברך, וקונה לו פרקליט אחד ומלאך".
והמלאכים ההם הנבראים מתוך קיום המשפטים האלה, כמו מכל מצוות ה', ניצבים וקיימים "לפניהם" של ישראל להליץ יושר עליהם. אמת מה נאדר כעת פירוש זה במקרא "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"...
*
כן ר' ישראל! בשוק ובחנות, ב'בורסה' ובמשרד, במפעל ובבית החרושת, בעירך וגם בנכר מסוף העולם ועד סופו, גם שם במסדרונות המקח והממכר, נבראים מלאכי השרת, מלאכי עליון, שיצעדו מעתה לפני היהודי הנזהר והמתקדש בדיני הממונות שבתורה, אף שם, וילמדו עליו זכות. מפני שנזהר ב"מטבע של אש" וברח מן מחשש גזל ואי יושר כמפני אש...
*
בדידי הווה עובדא... לפני קרוב לארבעים שנה, נכנסתי לבית סופר אחד בטורונטו, מחסידי חב"ד הותיקים, הרה" ר' מנדל אהרונוב זצ"ל, שהיה מוכר ד' מינים. הכרתיו כבר אז כיהודי חכם, איש המעלה, ומדקדק במצוות להפליא. לאחר שבחרתי את המינים וערך לי את החשבון המדויק שהגיע לו, שלמתי לו בהמחאה [צ'יק] ועיגלתי את הסכום בדולר יותר. כשבדק החסיד את הסכום הרצינו פניו עד לאימה וקרע את השטר על אתר לגזרים, כאילו היה חפץ של איסור. "לא מגיע לי אף פרוטה יותר!" אמר. תגובה טבעית היתה זו כאילו נכוה ברותחין... והדבר השאיר עלי רושם עז עד היום.
סיפר לי אחד ממכריו, שפעם ראה אותו כשפניו קורנות משמחה עצומה, כאילו חיתן ילד בו ביום. כששאל אותו "לשמחה מה זו עושה", אמר לו, שנתן היום פרשיות של מזוזה לבדוק, המגיה מצא שם טעות והיא טעונה גניזה... "ובכן?" שאל האיש. הרי בדרך כלל אדם מאוכזב מזה ומצטער על הזמן והעמל בחנם. "מה אתה סח?" אמר אותו חסיד בשמחה גוברת. "אתה יודע ממה ניצלתי כעת? חלילה וחלילה אם הייתי מוכר אותן פרשיות...". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
*
דיני ממונות שניתנו לעם ישראל בסיני הם דברים העומדים ברומו של עולם, וכיון שכן הוא, שומה עלינו ללמוד היטב את דיני ממונות יותר ויותר, עלינו להחשיב אותם ולדקדק בהם! ראוי מאד שנפנה אל המורה הוראה לברר אצלו את הפסק בדיני ממונות, עם אותה תחושה של יראת חטא שיש בלבנו לגבי ענינים הנוגעים לדיני איסור והיתר. גם בדיני ריבית, מקח וממכר ואונאה, ועוד ענינים הקשורים לעולם המעשה, שהם בבחינת מעשים שבכל יום, גם בהם אנו חייבים לברר הדק היטב את ההוראה המדוייקת הקשורה אליהם.
*
בילדותי שמעתי פעם מיהודי שאמר:"איך האב קיינמאל נישט געהערט פון א בלוטס-טראפ" אין א דאלער"... אף פעם לא שמעתי על טיפת דם (הנמצאת בביצה) בשטר של דולר. בשעתו לא הבנתי כלל מה הוא סח. אולם לאחר שנים הבנתי כוונתו. לא פחות מאשר אנו מדקדקים לשאול את הרב שאלה ב"בלוטס-טראפ" עלינו להתחשב ולדקדק גם בנוגע לשאלה הנוגעת לענינים שהם בבחינת "דמים תרתי משמע", שאלה הנוגעת לממון ישראל...
*
החסיד הבלתי נשכח, מו"ה ר' משה זאב הלוי שינפלד ז"ל היה אדם ישר בתכלית. עליו נאמר: "אדם צנוע ועניו שכל ימיו היה נחבא אל הכלים מתוך עמל... כולם ידעו כי פשטות זו אינה אלא כסות עינים לפנימיותו הנאצלת... יהודי וחסיד אמת שמעולם לא חשב על עצמו. לא סבר אף פעם שמגיע לו דבר. בכל צעד בחייו בלטה עדינותו. בענוותנותו הבין כי הכל קודמים לו ולא סבר מעולם שהוא ראוי להתכבד. כל מעשיו נעשו בפשטות ובטבעיות וסדר יומו הגדוש התבצע בשקט ובצידי דרכים...". לא מזמן שמעתי מאברך ת"ח מחסידי באבוב, מה שנמסר לו במשפחתו, על הנהגתו של ר' משה תוך כדי בריחה והסוואה בשנות הזעם. שמירת גינוני קדושה תחת מעטה נכרי, בתקופה של סכנה עצומה. לא יאומן כי יסופר...
פעם ביקש ר' משה מאחד מבניו יבלח"א, שיבוא אליו בשלהי היום, לעזור לו במיון ומִשקל יהלומים במשרד שעבד שם. לפני שניגשו לעבודה, חגר ר' משה את עצמו באבנט. "אבא לא התפלל מנחה עדיין?" שאל הבן. האב ענה לו אז במשפט קצר ונוקב: "התפללתי כבר. ברם תפילה היא מדרבנן ומידות ומשקלות הוא מדאורייתא...". מי שהכיר איש אציל ונאמן זה, יודע עד כמה אִפיין אותו מעשה זה... הוא התכונן בלהט חסידי לקיים מצוות בוראו: "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם"...
*
נקי כפיים ובר לבב. במחשבתי עוברים דברי זכרון על ר' ישראל גרונם זילברשטיין זצ"ל מבני ברק. צעיר בניו של החסיד הנודע ר' וואָווע זילברשטיין זצ"ל שהעמיד משפחה של גדולי תורה וחסידות. "בעל הבית" היה ר' גרונם שבנה בתים של קדושה לתורה ולחסידות, עשה תורתו קבע בהתמדה נפלאה ומלאכתו ארעי ממש. פרשה בפני עצמה היו "משאו ומתנו באמונה" ביושר כפשוטו וגם באמונה ובטחון ב"מי שהעושר שלו". אף בבורסת היהלומים ברמת גן נודע היה שמו לתהילה כמקדש שם שמים בהליכותיו. לכל מקום שהלך הלכו חסידותו וישרותו עמו. את עיניו לא הרים וכך ויתר על כל עיסקה שהיתה כרוכה בנטיה מדרכי הקדושה שהורגל בה. זהירותו בממון אחרים, היתה למופת ולדוגמה לרבים.
*
הוא עמד על משמרתו האיתנה ובטח במלכו ואלקיו שיזמין לו פרנסתו. הוא האמין בכל לבו, שאין אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחבירו כמלא נימא. כשהבחין פעם ביהלום שהיה שוה יותר ממה שהמוכר דרש ממנו, שלח אותו מיד למבינים שיעריכו את האבן היטב ואז יחזור אליו. כשחזר המוכר אליו ודרש מחיר גבוה יותר, שילם ללא אומר ודברים. פעם היה מעשה ששילם פי ששה מן המחיר שדרש המוכר בראשונה... כפי הנראה רצו מן השמים שר' גרונם יפסיק מלימודו זמן קצר, ללמד לאחרים בדוגמתו האישית, במעשיו ובתהלוכותיו, את ה'חושן המשפט' ו'חובות הלבבות' גם יחד... שיראו הסוחרים, המתווכים והקונים, הנבלעים במהומת המקום, דמות חיה של צדק ומשפט, שתאוות הממון ממנו והלאה. "סוחר" היה ר' גרונם במובן משלו, מלשון "סחור סחור אמרינן ליה לנזירא, לכרמא לא תקרב". אם יש חשש איסור, יש ללכת סביב סביב, ולהתרחק מזירת הנסיון כל עיקר...
וכך נכתב עליו בשעתו: "ר' גרונם! על "יהלומנים" כמוך נאמר: "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". בבורסת רמת גן עמד יהודי שניתק עצמו בכח, שעות מספר מעסק תורתו כדי לפרנס את משפחתו. ושם עמד וקידש שם שמים בנוסח שלו. בראש כל חוצות, כשמאות אנשים אצים ורצים ממשרד למשרד ורודפים אחר ההבל בחמדה נוצצת, עמד ר' גרונם החסיד ועיניו הטובות כבושות בקרקע, אם נאלץ הוא למכור יהלומים, אינו מוכר את יהדותו ועקרונותיו. הוא מוכר אבני קודש... הא מסלק את טוהר עיניו מכל הסובב אותו ומחמדת הממון גם יחד, לבו ומוחו עדיין בשטיבל...".
*
והרי מחזה, המעיד עד כמה שנשרשו הדברים בעומק הלב. זה היה באחד ממחנות הריכוז. אין לנו צל של מושג על הרעב הנורא ששרר שם וממילא גם על הנסיון לכל פירור מזון. שאף פעם לא יֵדע יהודי מכך. ומתוך כך גם איננו מסוגל להבין את גבורת הרוח ויישוב הדעת שבמעשה דלהלן בימי בלהות אלה. שמעתי זאת על הרה"ח הדגול ר' אהרן נח יוסקוביץ זצ"ל. איש יקר רוח, נלבב ישר ונאמן היה, ר' נח מלא יראת שמים שמחה והטבה. פעם נודע ל'קאפו' יהודי אחד שחילק את המזון במחנה, שר' נח הוא נכדו של ה"אמרי אמת" זי"ע. משהו זע בלבו ולכן נתן לר' נח חלק גדול יותר. ר' נח סירב נמרצות ומחה בחריפות. "הרי אתה מקבל מדה מדוייקת ומסויימת של מזון לכל מי שנמצא כאן. אם אני מקבל חלק יותר גדול, הרי ממילא מתחסר הזולת. בשום אופן אינני מסכים לכך...". אבי ז"ל כתב פעם. "מי שלא מכיר את התנאים של הימים ההם לעולם לא יבין את המשמעות הזאת"...
*
הזכרנו לעיל את הזהירות דיני הממונות בכלל. על אחת וכמה וכמה שצריך להיזהר בדיני ריבית שצריכים חיזוק לימוד ומודעוּת. המכשולות מצויים בזה, בפרט בעולם המסחר, על כל צעד ושעל. ומאידך, הידיעה בזה לפעמים קלושה.
[ולדוגמה: השתמשות בכרטיס אשראי של השני ולשלם את הריבית לחברה או לבנק במקומו, יש כאן איסור ריבית. כמו כן בנטילת הלואה או משכנתא מבנק בעבור אחר, והוא משלם את כל הריבית.
דוגמה נוספת: ראובן מציע לחבירו להשקיע כסף אצלו, בעסק נדל"ן למשל, על מנת להתחלק עמו ברווחים. למרות שלא נראה כלל שיש כאן הלואה בריבית, בכל זאת, אם יקבל עליו ראובן אחריות על השקעת חבירו במקרה של הפסד הקרן, יש בזה איסור ריבית. והטעם בזה הוא, משום שקבלת אחריות על ממון חבירו להנאתו נחשבת כהלואה, ולכן הריוח שחבירו מקבל נחשב ריבית. בהלוואה במטבע זר יש שאלה של ריבית. וכהנה וכהנה].
*
ר' ישראל! למה לא נציע את כל סדר המקח והממכר שלנו, ההשקעות, ההלוואות בבנקים וכו', לברר את הכל לפני מורה הוראה מובהק שיורה לנו, את דרכי האיסור וההיתר בפרט באיסור ריבית, את הצורה הנכונה לנהוג בזה כדת וכדין.
הלא ידעת עד כמה החמירה התורה באיסור ריבית [ולא רק המלוה בלבד בכלל העבירה, אלא גם הלווה והמתעסקים המסייעים בזה.] וזה נוגע ממש ליסודות הדת. שלא כדרכו, האריך מרן ה'מחבר' בעל ה'שלחן ערוך" להזהיר על "גודל איסור הריבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו" [יו"ד סי' ק"ס]. האיסור בזה נוגע לדברים נוראים מאד, אמונה ותחיית המתים.
פוסק הדורות, ה'חפץ חיים' זי"ע בספר 'אהבת חסד' שלו הוכיח על ענין ריבית בתוקף עז. הוא מוכיח שמי שמפקיר את נפשו לעבירה זו כמה פעמים, מטמטמת היא את לבו מאד, עד שמעבירה ממנו ח"ו את האמונה בהקב"ה, אמונה בהשגחה ואמונה בתורה. [ח"ב פט"ו].
כמה ראוי ללמוד את הדברים בפנים ולהעבירם הלאה לבני הבית, הבנים והתלמידים, בשפה פשוטה וברורה. כמה רצוי שהמחנכים ישרישו בלבבות הרכים את הידיעה והזהירות בענינים אלה. איסור זה יכול לנגוע להם, כמו בהלוואת מוצרים. [כדאי מאד לקבוע בין שכנים, שכשנצרכים לאיזה מוצר, כמו בקבוק יין וחלב וכדומה, שמתחילה יינתן להן המוצר במתנה גמורה ולא בתורת הלוואה. ועי"ז יימנעו שאלות, כגון אם השכן יחזיר יותר מהכמות שלוה, או ממין יותר יקר וכדומה].
*
והרי סיפור הנוגע לחינוך בדיני ממונות בכלל, הנשרש בלב ילד. הרה"ק ר' בונם'ל מאוטבוצק בנו של הרה"ק ר' מנדל מוורקי זי"ע, היה לו בן בשם ר' יעקב דוד. עוד נער היה יעקב דוד באותה השבת בו נפטר לפתע משמשו הישיש של אביו, ר' פייבל ע"ה. לפני תפילת המוסף היה כשנודע הדבר. לאחר השמועה המעציבה חזר הציבור להתפלל מוסף. במשך קדושת 'כתר' הבחין מחנכו של 'בנן של קדושים זה' שהוא משחק בחגורתו, פותחה, מושכה ומסירה... לאחר התפילה בא אליו מחנכו, אדם חשוב שקראו לו ר' אלימלך ונזף בו. "יעקב דוד! באמצע כתר אתה משחק עם חגורה?
תשובה מפתיעה ענה לו הילד: "המשמש ר' פייבל נפטר. חגורה זו שייכת לו והוא השאיל לי אותה... עכשיו חגורה זו כבר שייכת ליורשיו, אני לא שאלתי מהם רשות על זה ואינני רוצה להיות שואל שלא מדעת שהוא גזלן, ומה עוד באמצע קדושת כתר של מוסף... הזהירות בעניני ממון שראה הנער יעקב דוד בבית אבא, עוררה בו את התגובה הטבעית, להסיר את החגורה שכבר אין לו רשות להשתמש בה... הסלידה מאיסורים אלה זרמה וקדחה בדמו, הוא לא יכול אחרת...
*
יקירי! מפעם לפעם הנני מעיז לדרוש ממך 'שכר סופרים'. אם זכיתי פעם להנותך ולרומם את נפשך הזכה, הנני מבקש כעת, שתחזור על ההלכות בדיני ממונות בכלל ובירור הלכות ריבית בפרט. ב"ה איכשר דרא ומצויים כמה וכמה ספרי עזר מצויינים, המבארים את ההלכות בטוב טעם ודעת ובלשון השווה לכל נפש. ראוי מאד מאד להבין את מהות האיסורים וגם את טיב ההיתרים בכך, איך ומתי הם מועילים.
*
למה החמירה התורה כל כך על איסור ריבית ועונשו? למה זה קשור ליסודות האמונה? הבה נשאב את ההסבר לכך, מבארו העמוק של רבינו המהר"ל. הוא מעמיד בפנינו קושיא חריפה בענין ההוא. הרי גוי חייב מיתה על הגזל, ואילו איסור ריבית לא שייך בו כלל; ומאידך להבדיל, בן ישראל, עובר איסור גזל הוא בלאו אחד של "לא תגזול" - ואילו על איסור ריבית, עובר בששה לאוין. הלא דבר הוא?! משמע שזה דבר הנוגע לתמצית היהדות. ולכן אין לעם זר שום זיקה לכך.
*
וכך מסביר זאת המהר"ל: הקב"ה ברא את עולמו ובריותיו שיהיו לווים זה מזה. ולדוגמה, היום לווה מן הלילה והלילה - מן היום. [שמו"ר ל"א ט"ו – הימים מתקצרים בחורף, והחסרון הזה מוחזר בקיץ]. 'הלוואה' מזה לזה מוכיחה על קשר, חיבור ואחדות בעולם, וזה גופא מורה על אחדותו יתברך שהוא אחד יחיד ומיוחד. אחדות הבריאה מיוחדת היא לקֵל אחד.
וביותר נקבע הדבר בעם ה', העם הנבחר שהוא תכלית הבריאה. "התורה אמרה שהמצוה - שיהיה מלוה לחבירו ישראל, שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי; כאשר מקבל זה מזה" וההשלמה המאחדת הזאת, מורה על ייחוד ה'' כאמור.
*
ולעומת זאת מי שמלוה בריבית ו'נושך' מרכושו של חבירו יום יום, הוא נוגד וסותר את רצונו יתברך בכך, בחיבור והשלמה הזאת שיהיה בניו בחיריו לווים זה מזה, בכדי להתאחד לחטיבה אחת ומיוחדת... הוא מהפך את המתוק למר, הוא פוגע בנקודת האחדות, הוא פוגם בהשלמה ובמזיגה בין הבריות, המורה על ייחוד ה'...
והרי דברי קדשו: "הלוקח ריבית מאחיו ישראל, לא די – שאין אחד השלמה לשני, רק האחד הוא 'העדר השני'. ולכך אמרה תורה את כספך לא תתן לו בנשך אני ה' אלקיכם"...
*
מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב... בחודש שלפנינו, בפרט, שואפים לעלייה רוחנית בדרגות הקודש. הבה נתכונן לכך מתוך נקיון כפים וזיכוך הלב...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
צדק צדק תרדוף למען תחיה...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 493.docx
- (42.15 KiB) הורד 157 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
פרוזדור של אש...
התעוררות באמירת "ברוך שאמר"
לר' ישראל יקירי שליט"א
מספרים על המגיד ממזריטש זי"ע, שבהיותו פעם בחורף בעיר טורטשין, שלט קור גדול חודר לעצמות. כשחזר מן הנהר הקפוא, היה קר גם בבית המדרש. אך כשהגיע המגיד הקדוש בתפילתו ל'ברוך שאמר', הוצרך להרים את הטלית מעל ראשו, מחמת החום הלוהט ... עד כדי כך הגיעה אש התלהבותו בשעת תפילה זו.
וכך אמר ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע, על הדורות שעברו, שכשהיה אדם קם בחורף, שרר כפור בחדרו, מי הנטילה היו קפואים, בחוץ היה קר, בית המדרש לא היה מוסק, אולם כשהגיע ל'ברוך שאמר' כבר נהיה חם...
כתב רבינו הטור [או"ח סי' נ"א] "ברוך שאמר - צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד". יש בידינו עדות מקורית יש בידינו מאיש קדוש הרה"ק רבי צבי הירש מסמאטריטש ושוב בעיה"ק טבריה, שהיה תלמיד הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע, ועוד קדושי עליון כדלהלן.
וכך כתב בספרו "כתם פז" [פי' ברוך שאמר בדרך הקבלה] "ומימי חורפי גדלתי בין החכמים. ב' שנים הייתי בבית אדמו"ר המנוח האלקי מוהר"ר שמעלקא זצוק"ל בק"ק שינאווא וק"ק ניקלשבורג ובבית האלקי המנוח אדומו"ר הר"ב מק"ק סדילקאב בעל מח' דגל מחנה אפרים ובבית אלקי המנוח הרב מו"ה חיים מקראסני מתלמידי הבעש"ט הקדוש, וראיתי אומרים ברוך שאמר בניגון ובנעימה, שכל 'ברוך' שאומר החזן לפני העמוד, אומרים העולם אחריו"...
*
ר' ישראל! כמה ראוי לנו להתבונן בתפילה זו. הבה נתור אחר מקור האש המחממת היוצאות ממלים אלה, בהן התלהבו גדולי עולם כל כך. הלוואי ונזכה להדליק שלהבת בנפשנו, באמירת 'ברוך שאמר והיה העולם'...
ודבר בעתו הוא לעסוק בכך לפני ראש השנה, יום ההתחדשות ויום הרחמים, להבין ולהשֹכיל את המלים היסודיות ביהדות: ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות...
על אחד מגדולי הדורות עמודי ההוראה, בעל "תרומת הדשן", נאמר מפי תלמידו, שהיה 'מנגן' "ברוך שאמר" מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, קרוב לשעה. [לקט יושר ח"א ע' ט"ז]
ידוע שצדיקים היו בוקעים רקיעים באמירת "ברוך שאמר" שלהם בראש השנה, עד כלות הנפש... הגה"צ רבי יצחק משה ארלנגר שליט"א, תיאר בשעתו יהודי שנסע בפעם הראשונה אל אחד הצדיקים לראש השנה. כשהגיעו ל'ברוך שאמר' התעורר כל הציבור לאמרו בהתלהבות עצומה. אותו יהודי לא שמע את חתימת הברכה מפי הש"ץ, וחשב שלא נשמע קול החזן מרוב ההמולה בהתעוררות הציבור. האורח המשיך לומר פסוקי דזמרה עד שהגיע ל"המלך" והמתין. פתאום הושלך הס בבית המדרש ואז יצא קול אדיר וחזק מפי שליח הציבור: "יחיד חי העולמים, מלך משובח ומפואר..."
*
בספר "מלמד התלמידים' שחיברו אחד מרבותינו הראשונים, רבי יעקב אנטולי [חמיו של רבי שמואל אבן תיבון, שתרגם את ספרי הרמב"ם] מוצאים אנו קריאה נרגשת על ברכת 'ברוך שאמר': "ראה מה נפלא סדר הברכה הזאת שבה נכלל כל מה שצריך להאמין... ואם בנה דוד ע"ה טרקלין נאה לעולם הבא, מה נהדר הפרוזדור הזה שחיברו לו רבותינו ז"ל"...
'ברוך שאמר' הוא פרוזדור מרהיב עין ולב, להיכל השירות והתשבחות שאנו אומרים בכל יום וכפי שאנו מזכירים ומקדימים בה: "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו...". בפרוזדור זה נכנס יהודי ומחמם את נפשו, בנועם ה' ונצחיותו, בזכרון מעשי בראשית, באמונה באדון העולם האומר ועושה גוזר ומקיים, בהשגחתו הפרטית וקיום הבריאה תמיד; ובבטחון ברחמיו על כל מעשיו, בזה שהוא פודה ומציל אותנו תמיד...
בספר "מנורת המאור" לרבינו יצחק אבוהב, מדקדק בכל מלה ש"ברוך שאמר" בכל שבח ובכל מושג, המלמדים אותנו על ההוויה יש מאין, על הבריאה והתחדשותה התדירה, על ההשגחה הפרטית והתמידית על כל ברייה וברייה , על שינוי הטבע וחידוש הנפלאות, על החסד והרחמים שלא נפסקו ולא ייפסקו לעולם...
בפרוזדור נאדר בקודש זה, מתכונן היהודי בדחילו ורחימו לאמירת פסוקי דזמרה, שבהם מקיים את מה שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל [ברכות ל"ב.] פסוקי דזמרה אלה כידוע, מסלקים את הכוחות מעכבי התפילה, וכפי שכבר אמרו קדמונים ש'זמירות' מרמז על לשון זמיר עריצים [ישעי' כ"ה].
*
ידוע לנו ממקורות קדומים מאד, שפרוזדור זה ירד 'בנוי ומשוכלל מן השמים'. וכך כתב בספר 'אור זרוע' לרבינו יצחק אור זרוע שהיה מבעלי התוספות [והביאו דבריו אלה, בס' אליה רבה, באר היטב ומשנה ברורה בריש סי' נ"א] בשם ספר היכלות [המיוחס לתנא רבי ישמעאל כהן גדול] שברכת ברוך שאמר תיקנו אנשי כנסת הגדולה על פי 'פתקא מן שמיא' ובה פ"ז תיבות וסימנך 'ראשו כתם פז', כלומר שתהיה ברכה זו קבועה בראש פסוקי דזמרה. לכך כתבו הפוסקים שצריך לאמרו בנעימה. כמו כן אמרו שיש לעמוד באמירתו.
דברים מרעידים כתב רבינו יצחק אור זרוע "ועוד קיבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאמרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה, הדא הוא דכתיב [ישעיה ו' ב'] שרפים עומדים ממעל לו. לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ברוך שאמר בעמידה. כך קבלו מן החסידים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה"...
כך כתב רבינו משה מכיר ב"סדר היום" שלו. "ויש לנו בקבלה כי פתקא מן שמיא נפל בנוסח זה השבח ובמעלתו. וראוי לאדם להתבונן בו הרבה מאד"...
*
מכיון שיש לנו חובת התחדשות בתפילה, מסתבר שראוי לעורר את התחושה, כאילו נפלה הפיתקה האלקית כיום הזה ממש, בכדי לעטר את ראשיתה של תפילתנו, בכתם פז מזוכך ומזוקק, זהב טהור בכל מיני טהרה ...
ואמנם גם מי שאומרה כראוי מתעטר בעטרה של מעלה. וכך כתוב בספר קיצור של"ה [מס' חולין] בענין ברוך שאמר: "וצריך לומר בכוונה ובמעומד ויזכה על ידי זה לישב בגן עדן בכתר של פז".
מי יעמוד בסוד קדושים, אולם יתכן והאש שאחזה בקדושי עליון באמירת ברוך שאמר, קשר יש לה עם ייחוד התפילה הנפלאה הזאת, שהגיעה כתובה מן השמים. הם חשו בפועל את אותיות האש שבה... מן השמים השמעתם קולך...
*
חסידי ה'שרף' הרה"ק ר' אורי מסטרליסק זי"ע, היו ידועים כבעלי עבודה שמאסו בהבלי העולם. הם חיו בדלות ותמיד היו שרויים בשמחה רוחנית עצומה. פעם בא אחד מן הצדיקים לבקר את ה'שרף' ושאל אותו, למה אינו משפיע עשירות לחסידיו. ענה לו הרבי מסטרעליסק, שאין לבם לחומריות וכדי להוכיח את דבריו, קרא למי שהיה נוכח שם ואמר: "נמצא אצלי כעת צדיק אחד, שאתה יכול לבקש ממנו כל מה שלבך חפץ והוא יפעל בעדך..." נענה חסיד אחד ואמר: "בקשתי היחידה היא שאהיה מסוגל לומר "ברוך שאמר", כפי שאומר זאת רבינו ה'שרף'... זו היתה משאת נפשו של אותו חסיד ובקשתו עלי אדמות... הוא מצא בזה דבקות ותענוג עילאי אינסופי... אה! לומר 'ברוך שאמר' במידת ההתלהבות כמו הרבי, יותר מזה אינו מבקש. זו היתה תכלית האושר שלו, להתענג על ד' בריצוי שבחיו, מתוך אש גדולה ונישאה...
מלים אלה שבתפילת 'ברוך שאמר', הרי מביעות את שבח הבורא יתברך באופן נפלא כל כך. הן נוגעות ברזי בראשית ובפינות הבריאה כולה, ברחמי וחסדי הקב"ה עד סוף כל הדורות. עובדי ה' התלקחו בהן ודבקו בשורש ובעומק כל מלה, מאותם פ"ז תיבות שנמסרו מגבוה, בפתקא מן שמיא...
*
יקירי! מתוך רושם האור והחום של חסידי קמאי, הבה נפליג לדורות הראשונים ונראה איך שמסוגלת תפילת 'ברוך שאמר' זו לחזק, לעודד ולרומם את האדם מבור השפלות. לבי אומר לי שכשתראה את הדברים הבאים, יוסיפו לך רגשי קודש באמירתו.
אחד מספרי הראשונים על הלכות צורת אותיות, נקרא בשם "ברוך שאמר". ספר זה נתחבר על ידי רבינו שמשון ברבי אליעזר ומביאו ה'בית יוסף' [ראה או"ח סי' ל"ו]. בהקדמתו כתב מחבר הספר, דברים נרגשים מאד על ימי ילדותו. הוא הגיע לעיר פראג ושם נתייתם מהוריו ונשאר בודד בעולמו, בהיותו בן שמונה בלבד.
יקירי! נלמד נא כעת בעיון רב את לשונו שם. הוא מתאר בה את מה שהחזיק אותו בימים קשים אלה. בזה גם יפָּתח לנו אשנב אל תוך חיי ילד בדורות הראשונים כמלאכים. וכך כתב רבינו שמשון: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני... אז הדריכני השי"ת בנתיבותיו ועמדתי בכל בוקר ובוקר בהשכמה לבית הכנסת ואמרתי 'ברוך שאמר' בקול רם ובקול עָרֵב שחנני ה'... והחזקתי בו עד שקראו אותי "ברוך שאמר"... על כן משירי אהודנו ובתוך רבים אהללנו כי היה מנוס ביום צר לי...".
הילד נתכַּנה בכינוי של חיבה 'ברוך שאמר' ואף את ספרו קרא כן, כשכבר גדל להיות אחד מגדולי הדור. הוא לא נפרד מכינויו זה שבילדותו. בשם זה רצה להנציח את ספר הלכותיו על אותיות סת"ם, שקראו "ברוך שאמר"!
ר' ישראל! אין לנו מושג בחיי הרוממות של פעם, אולם בכל זאת אנסה לשרטט את התמונה שנצטיירה בלב, בעת לימוד הקדמה זו שבספר 'ברוך שאמר', בבכי ושירות...
ילד בן שמונה יתום גלמוד בפראג הגדולה, משכים קום לבית הכנסת, מבלי שיעוררו אבא, מבלי מלים רחומות ומלטפות של אמא. בודד הוא הילד בעולמו. ולמרבית הפֶּלא, הוא הוא שעומד בבית הכנסת ושר את שירתו למי שאמר והיה העולם. הוא מנגן בקולו הנחמד את התפילה הנוסכת בו עוז עליון. "ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא". יחיד בעולמו מנגן לכבוד מלך יחיד ומיוחד, הוא פורש אליו את ידיו הקטנות ומשליך עליו יהבו.
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני... שמשון היתום מתרונן ומוצא בתיבות של ברוך שאמר, את החום שחסר לו בבית.. הוא 'פוגש' כביכול את הקֵל האב הרחמן, את אדון העולם ומנהיגו המרחם על הבריות, הפודה והמציל... הוא מתחזק בד' אלקיו, החי לעד וקיים לנצח ובוטח בו שלא יעזבנו ביתמותו. "וה' יאספני" הוא נאסף אל עולמו של אביו שבשמים, הוא נכנס בשירתו זו אל תחת כנפי השכינה, וכך קם ונתעודד. מי שאמר והיה העולם, ימציא גם לנפשו פדות ורווחה.
וכעת בגדלותו כשכבר זרח אורו בישראל, מודה ומשבח הוא רבינו שמשון ברבי אליעזר לאלקי חסדו: "משירי אהודנו ובתוך רבים אהללנו, כי היה מנוס ביום צר לי". הוא מצא מנוס ומפלט במלים של 'ברוך שאמר'. הוא נמלט אל תוך תוכָן ומצא שם מנוח לנפשו הנצרבת מכאב בדידות איומה. ב'פתקא מן שמיא' מצא את דרכו אל מקור תפילה זו, מתהומה של יתמות עד שמי שמים, מתוך נגינתו המתוקה מצא את מלכו ואלקיו החונן והמרחם. וכך עלה הילד ונתעלה בסולם השירה האלקית.
*
נעֲמוֹד נא רגע ונאזין! הנה מתמזגים והולכים לפנינו, צלילים מיוחדים ממרחקי הדורות, קול הדבקות של היתום מפראג, המגיד ממזריטש וה'חצר' הסטרֶליסקאית ואתם כל דורות זרע ישראל, הראשונים והאחרונים, שמעולם לא הפסיק להלל ולשבח ב"ברוך שאמר" בכל יום ויום מימות השנה, בפורים כמו בתשעה באב, בכל קצוות הארץ, בכל מרחבי תבל, בים וביבשה, במדבר ובערבה, בכל גלות ובכל מצב, נעמד לו היהודי, פנה כלפי מעלה ופתח את לבו באמונה שלימה, צרופה וטהורה, בדבקות נאמנה, בשירה זו שניתנה לו מן השמים. הוי! "ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה". בכל מקום ובכל זמן ייחדו את השם וקידשוהו. יחיד חי העולמים!
כולם השתלהבו ב'פרוזדור הלוהט', באש הקודש שבו, ומתקרבים על ידו, למעלה למעלה... ברוך שאמר והיה העולם- - - כבשן של ערגה וכיסופין ליחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עד עד...
כולם כאחד התכוננו בכל לב ונפש, רוח ונשמה לפסוקי דזמרה של נעים זמירות ישראל, בהקדמת המלים "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו בשבחות ובזמירות. וכך התגבר זרם המלים הקדושות והמבהיקות באור הנצח: "ונגדלך ונפארך ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו אלקינו. יחיד חי העולמים, מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול". ר' ישראל! אתה מרגיש את ה"הימלדיקייט", את 'אויר הרקיע', את החום הלוהט ואת האור העליון שנתמצו במלים האלה...?
*
כעין הדברים שמצינו להם ברכה ראשונה וברכה אחרונה, כן הדבר בפסוקי דזמרה. ברכת ברוך שאמר היא ברכת הפתיחה לשירות ותשבחות שבתפילותינו. זה לשון הרמב"ם [בפ"ז מהל' ברכות הי"א]. "ושיבחו חכמים למי שקורא זמירות מִסֵפֶר תהלים בכל יום ויום - ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא 'ברוך שאמר' וברכה לאחריהם והוא 'ישתבח".
אמנם שני חלקים ישנם לשער נשגב זה. בצורת 'ברוך שאמר' מבחינים אנו בדבר ייחודי. נוסח הברכה ממש [ברוך אתה ה']. אינו מתחיל מיד, כי אם באמצע. כעין הקדמה ערוכה לפני הברכה עצמה. בהקדמה זו מסודרים שבחי הבורא יתברך, על אף שהכל נחשב כתפילה אחת שלימה [בת פ"ז מלים כדלהלן]. משמעות יש כאן, שעוד לפני שמתחילים בסדר פסוקי דזמרה וברכתם, יש לו לאדם לתת לב לפני מי הוא משורר... ב'הקדמה' זו ימצא וילמוד האדם גדולות ונפלאות בהנהגת הקב"ה בעולמו; ומתוך כך יתעורר לבו לשבֵּח לאדון הכל וליוצר בראשית...
*
ברוך שאמר והיה העולם... דבר זה נאמר על תחילת הבריאה. דוד המלך אמר "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַעמוֹד" תהילים ל"ג] . הקב"ה ברא את עולמו 'יש מאין' באמירה בלבד. 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם' ודרשו חז"ל [בר"ר ג' ב'] בדבר ה' - וכבר שמים נעשו. הכל נעשה באותו הרגע ממש שיצא הדיבור!
ה'אבודרהם' ציין על "ברוך שאמר" לְמַה שאמרו במדרש [שם י"ב ב'] שהקב"ה ברא את העולם באות ה"א, דהיינו כמו שאות זו היא הקלה ביותר לביטוי, כמו כן ברא הקב"ה את העולם בלא עמל ויגיעה... ואמנם בדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים, מצינו שהשתמשו הרבה בכינוי זה "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם".
במחשבה חולפות כעת אותן מלים מפעימות מפיוט "אקדמות", שחיבר רבי מאיר ב"ר יצחק, בן דורו של רש"י, הוא שהביע את הדברים על מעשי בראשית בשירתו הנצחית:
הָקֵם עָלְמָא יְחִידָאֵי, וְכַבְּשֵׁיהּ בְּכַבְּשׁוּתָא
וּבְלָא לֵאוּ שַׁכְלְלֵיה, וּבְלָא תְשָׁשׁוּתָא
וּבְאָתָא קַלִילָא, דְלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא
בלי עמל ליאות נברא העולם ובְאות הֵ"א הקלה, במאמר יחידו של עולם שברא את עולמו יחידי. וכך מתחילים אנו לשבח את אדון הכל ולספר תהילתו, בתפילתנו יום יום: ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא... באמירה בעלמא נוצר הכל, הכל, הכל עד הפרט הזעיר האחרון ובאמירתו מתקיים והולך הכל עד עצם רגע זה... מה שגבו דבריו של בעל התניא זי"ע. "ברוך שאמר והיה העולם. באמירה בלבד, שמזה נמשך חיות כל העולמות וקיומם והתהוותם מאין ליש... [תורה אור פ' יתרו].
*
ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים... כל ההוויה כולה נבראה במאמרו יתברך! צא ולמד בקל וחומר, כמה תוקף ואמת יש במאמר של הקב"ה בכל אמירה ואמירה, בהבטחותיו ונחמותיו! ה'אבודרהם' צירף לכאן את המקרא בפרשת בלק: "לא איש קֵל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודִבֶּר ולא יקימנה? [במדבר כ"ג י"ט]. ואמנם מזה גופא יש לשאוב חיזוק ובטחון עזים, על מה שהבטיח הקב"ה על ידי נביאיו, תנחומי אחרית הימים...
ר' ישראל! נסמכה כאן [לפי נוסח ספרד] אמירה לאמירה, ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה, הרי רואים אנו מסביבותינו עולם ומלואו שנברא על ידי מאמר, וכמו כן נראה בעתיד עולמות שלימים של גאולה וישועה, עולמות של 'עין לא ראתה אלקים זולתך' נבראים וקיימים במאמר ה' על ידי נביאיו... במהרה בימינו אמן!
*
ברוך גוזר ומקיים... פירוש ידוע על מלים אלה נתחדש פעם בבור כלא חשוך, על ידי איש צדיק נשגב אוהב ישראל בתכלית, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען, רבי אליעזר זוסיא זי"ע. בהיותו בגלות רומניה מסר נפשו כפשוטו על נפשות ישראל, להצלתם החומרית והרוחנית כאחד. 'אהבת ישראל' שלו אינה ניתנת לתיאור. לאחרים דאג ללא גבול ולעצמו לא כלום, אף כמלא נימא. מלכות הרשעה עצרה את הצדיק בגלל פעולותיו למען יהודים ויהדות. הם שמו אותו בצינוק אפל ולח. יד אכזרית גזלה ממנו את כיפתו ומשקפיו וכך השאירוהו לנפשו, מבלי שיהיה לו שום קשר עם העולם שמבחוץ. הרבי היה חלש וחולני. בדרך הטבע לא יוכל להתקיים כאן זמן ממושך.
באותם רגעי אפילה התכונן הרבי לתפילת שחרית. הוא כיסה את ראשו בשרוולו ושפך את לבו לפני קונו שעה ארוכה. כשהגיע בתפילת 'ברוך שאמר' למלים: "ברוך גוזר ומקיים" נעצר ותמה אז על לשון "גזירה", בין כל לשונות הרחמים שבתפילה זו ועל פֵּשר "מקיים" שבה. הוא התבונן בזה. שוב ושוב חזר על אותן המלים: "ברוך גוזר ומקיים", עד שניצנץ בו אור פירוש חדש ב'ברוך גוזר ומקיים... וכך עלה אז במחשבתו. "אף כשח"ו נגזרה גזירה מן השמים, נותן הקב"ה כח לאדם לסבול ולהתקיים אף בזמן זה. הוא הגוזר והוא המקיים וממשיך כח הקיום, הוא 'הנותן ליעף כח ולאין אונים עָצמה ירבה' להחזיק מעמד עד זמן הרווח וההצלה, עד שתזרח שמש הישועה...
ואמנם בביאור זה נתחזק הרבי הקדוש. הוא ידע שעל אף שעת הגזירה יהיה בידו להתקיים הלאה, גם בתנאים הנוראים שבכלאו. ואכן תוך כמה ימים שוחרר משם... ובכל שנה ושנה, ביום הצלתו היה הרבי מסקולען זי"ע חוזר על הדברים, על תיאור המצב שהיה נמצא והפירוש המחודש שהחזיקוֹ אז בחיים...
אגב, כדאי לציין שבנוסח הרמב"ם [בסוף ספר אהבה] נמצא בסדר 'ברוך שאמר': לשון "ברוך מעביר אפילה ומביא אורה"... אף אם אין אנו נוהגים כן, בכל זאת וודאי נמצא ענין זה גנוז בתפילת ברוך שאמר. יקירי! בשעה שלפעמים הלב מתכסה בענני זמן ומצב, שיתבהרו במהרה לטובה; ראוי לזכור ולהתבונן ב'ברוך גוזר ומקיים' ואף בנוסחת הרמב"ם המחדירה אור לנשמה. ברוך מעביר אפילה ומביא אורה!
שוב עולה לפני זכרון ילדות מתוק. כשעבר האדמו"ר מסקולען זי"ע דרך מסעיו באירופה, זכיתי פעם במוצאי שבת להחזיק את הנרות בשעת ההבדלה שלו. כעת כשנזכר אני בהנהגתו בקודש ואת נעימת אמירת ההבדלה, מובן לי יותר עד כמה שהיה קדוש זה חי את המלים: "הנה קֵל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה...". כעת מבין אני במשהו איך ששאב אותו צדיק, מים ממעייני הישועה...
*
ברוך עושה בראשית... כמה מן המפרשים ביארו ש"ברוך שאמר והיה העולם" מוסב על תחילת הבריאה ואילו "ברוך עושה בראשית" מתפרש על הקיום התמידי שבכל עת, הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית [כאמור לעושה אורים וגו']". אין העשייה נפסקת אף לרגע וקיום העולם מתמיד והולך מכוחו של הקב"ה ש"עושה" בראשית בלשון הווה. לדברי ה"עץ יוסף" דרושה "התבוננות מופלאה על בחינת הקיום, שנובע ממנו תמיד בכל רגע בלי שביתה..."
*
ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות... קישור הדברים מזכיר את המקרא "כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכֵל" [ישע' נ"ה] ואכן מצינו בראשונים שפירשו זאת על הגשמים, שעל ידם נשפעים רחמים לארץ וגם לבריות. ואכן, בתפילת התענית קבעו חכמים ברכה מיוחדת החתמת ב"ברוך מרחם על הארץ" [תענית ט"ז:] הראב"ן [רבי אליעזר ב"ר נתן, מבעלי התוספות שבאשכנז] פירש את הדברים בדוגמא. אם ח"ו נגזרה גזירה בראש השנה שיהיו גשמים מעטים, בכל זאת הקב"ה מרחם על הארץ ועל הבריות, ואותם הגשמים נמטרים במקום ובזמן הראוי, ופועלים את פעולתם על אף הכמות המעטה. [סידור הראב"ן].
ברוך משלם שכר טוב ליראיו. בשם ה'חפץ חיים' מתפרש ה"טוב" שבשכר, שיראי ה' יקבלו שכרם מתוך הרגשה טובה, שאין זה מתנת חנם ו"נהמא דכסופא" [לחם בושה].
*
המהולל בפה עמו, משובח ומפואר ב"לשון חסידיו ועבדיו"... כבר הזכרנו את הספר "מלמד תלמידים" לרבי יעקב אנטולי, שהיה מן הראשונים. [פ' יתרו] בדבריו הוא מבהיר את המלים: "בלשון חסידיו ועבדיו" באופן נפלא. הרי אמרו חז"ל [ברכות ל"ג:] לשון "הגדול הגבור והנורא", שאם לא שאמר זאת משה רבינו ולא תקנו זאת אנשי כנסת הגדולה בתפילה, לא הָיינו רשאים לאמרם. אין לייחס להקב"ה תוארים כלל. גדולי האומה אמנם קבעו מה שמותר לשַבח, על פי שנראה ממעשיו והנהגותיו יתברך. וכך מתפרשים הדברים. המהולל בפה עמו, על פי לשון חסידיו ועבדיו, שקבעו מה ראוי לומר לפני הקב"ה...!
*
בלשון חסידיו ועבדיו... רבינו חיים מפרידברג אחי המהר"ל הראה על הבחנה נפלאה במלים אלה. אף על פי שהקב"ה מהולל בפה עמו ותפלת הרבים חביבה עליו, בכל זאת הוא משובח ומפואר יותר בלשון חסידיו ועבדיו, המכירים ביותר במדותיו ויודעים במה להעריצו... [ספר החיים].
ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו... דבר מפעים ראיתי על מלים אלה ב'פירוש הברכות והתפילות' לרבינו יהודה ב"ר יקר, רבו של הרמב"ן [רמזי ברוך שאמר]. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הלוים שרים על קרבנות ציבור וישראל היו עומדים אצלם. כמאמר הכתוב [דה"י ז' ו'] "והלוים בכלי שיר ד' אשר עשה דויד המלך, להודות לד' כי לעולם חסדו בהַלל דויד - - והכהנים מחצצרים נגדם וכל ישראל עומדים". לאחר שחרב המקדש ושוב לא זכינו לשירת הלויים, תקנו חכמים שיאמרו ישראל שירי דוד בשעת תפילתם, במקום זמירות אלה שעל הקרבן, והרי אמרו שתפילה במקום קרבנות הוא!
ר' ישראל! לפי דברי קדמון זה, מקבל כעת כל ענין פסוקי דזמרה מימד נוסף. כשניגשים לשירי דוד המלך, ממשיכים בזה את שירת הלוים שעל הקרבן. לפני שעומדים להודות להלל ולשבח את בוראנו בפסוקי דזמרה, יש לעצור לרגע, ולחשוב על הזמן שבית המקדש עמד על מכונו, על הרוממות של "כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם וישראל במעמדם" ומתוך כך נאמר בדבקות פנימית את שירת דוד המלך בסמוך לעבודה שבלב, היא התפילה שבמקום הקרבן שאנו ממשיכים אותו בגולה, בארבע כנפות הארץ...
*
הביטוי "ובשירי דוד עבדך" מוזכר פעם נוספת בתפילותינו, במוסף של ראש חודש "ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך, האמורים לפני מזבחך". והדברים מותאמים להפליא. "שירי דוד עבדך" של פסוקי דזמרה תופסים את מקומם של אלה האמורים לפני המזבח...
בברכה זו מייחד אדם את לבו למעלה ומתקשר אל רבון כל העולמים בלהט גובר: נחזור נא על המלים אחת אחת כמטבעות זהב טהור, כתם פז, מתוך הבנה והרגשה, עד שיבָּקע מהן החום, עד שיאדימו הגחלים הלוחשות בליבנו... אפילו הקֶצֶב של אותן מלים הנשגבות דופק על שערי הלב בנעימה קדושה : ונגדלך - ונשבחך - ונפארך – ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו אלקינו...
*
ר' ישראל! מדובר כאן בתפילה מיוחדת ונדירה ביותר! 'פיתקא מן שמיא'. כתָב שירד אלינו מן השמים, בכדי להקדים בו שירות ותשבחות, בכל יום יום. בברכה זו ישנה קשר מיוחד עם מה שלמעלה ממנו. בפיתקא זו מתבטא כביכול הרצון העליון לשבח ושירת עם ישראל דווקא אנחנו! "המהולל בפה עמו". הרי הפיתקא הגיע עד לארץ, לעולם השפל שלנו. היא לא נשארה בשמים עבור מלאכים המוני מעלה, כי אם נועדה ל'עמך ישראל קבוצי מטה'. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. הוי! ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. אנא נזכור זאת כשנאמר בנעימה "הקֵל אב הרחמן המהולל בפה עמו"...
*
ר' ישראל! אם עוברת בך פעם תחושה כאילו אתה בודד ונעזב חלילה, שפל ומזולזל. דע לך כל זה יעבור ועוד תזרח עליך השמש. אלא שבינתים שא מרום עיניך וראה מי ברא אלה; שא סביב עיניך וראית את הנבראים. תחשוב אז על המלים הנשגבות של "ברוך שאמר והיה העולם", המלמדות על יוצר הכל ברוך הוא, הממשיך להחיות את עולמו אשר ברא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, עכשיו בהווה!!!
ואמנם כן, מי שאמר והיה העולם, מי שברא את השמים ואת הארץ שאתה מסתכל עליהם עכשיו, הוא המרחם על הבריות, הוא הפודה והמציל!!!
*
יקירי! אם חלילה קמת היום בתחושה כבדה של "מי אני ומה חיי?". אם אתה שואל את עצמך: "כמה נחת רוח כבר יש ממני? מה אני כבר יכול לתרום לעַמי, לעולמי? איך אוכל למלא חובתי ואני עסוק ושטוף עם עצמי ועם בעיותי? מה יתן ומה יוסיף איש כמוני? האם מעשה שלי מעלה או מוריד?
אל יעלה על דעתך דבר כזה! דע שיש לך את התפקיד הכי מרומם בעולמו של הקב"ה! להודות להלל ולשבח יותר מכל ברואי מעלה ומטה. השמים וארץ וכל צבאם, מלאכים ושרפים, השמש והירח והכוכבים מחכים לך... עוד מעט ותגיע למזמור "הללו את ה' מן השמים" וכשתתבונן במלים תשתכנע שעל פיך ישוררו הכל... אתה הוא המנצח על 'מקהלת'-אדירים זו...
רצונו יתברך הוא שדווקא אנחנו שוכני העולם השפל, נהיה המשוררים והמנצחים... מי אומר "הללוהו" לכל צבא השמים? אנחנו! בני העם הנבחר להלל ולשבח!!
נעים זמירות ישראל, מגלה לנו את ערכנו ותפקידנו. הוא מוכיח לנו בבהירות נפלאה עד היכן מגיעה מעלתו של יהודי, באשר הוא שם... הוא מתמנה למי שיפקוד ויצווה לכל באי עולם, לשמים וארץ וכל צבאם, להלל ולשבח!
*
דבר נפלא ראיתי בספר היקר "מנוחה וקדושה" לרבי ישראל איסר תלמיד הגאון רבי חיים מוולוז'ין זי"ע. המחבר רשם לעצמו כמה שורות, בענין מזמור "הללו את ד' מן השמים". הוא עומד תובע ומזהיר את עצמו לזכור איזה משימה קיבל באמירה זו יום יום: "ראיתי לכתוב למזכרת לי... לקרוע סגור לבי להכיר גודל ויקר והכבוד שחלק לי המלך הגדול על חיות הקודש ושרפי מעלה ששמני להיות מנהיג לכולם"...
הוא ממשיל זאת לאדם פשוט ביותר שנבחר במצות המלך להיות ממונה על כל השרים, שיהיו מעתה נשמעים לפקודותיו... הנה חובת האיש ההוא "שתהיה אהבת מלכו בלבו", לפחות בשעה שנותן את הפקודות לכל יצורי עולם...!!! ולענין מזמור זה שבפסוקי דזמרה בפרט, "כמה צריך להתחזק על הכוונה באמירתו שיהיה בכל לבו". הללו את ה' מן השמים! הללוהו במרומים! הללוהו כל מלאכיו! הללוהו כל צבאיו...! "שיצאו דבריו מלבו ברשפי אש אהבת מלכו, לשום כל אחד על משמרתו" [סי' י"א].
*
תאר לעצמך, אולם ענק ובו תזמורת בעלת אלפי מנגנים ידועי שם, שבאו מכל קצוי תבל... כולם ניצבים בגלריות עד לגג האולם, קומה על גבי קומה. הם עומדים מוכנים בכלי הזמר המכוונים שלהם, הפסתנרים והכינורות, החלילים, החצוצרות והתופים, ומחכים....
ומול כל הלהקה האדירה הזאת, עומד לו איש אחד למטה, על רצפת האולם, המנצח הראשי. מן השורה העליונה בקושי מבחינים בו... לעומת כל אותו מראה עצום כמעט שאינו תופס מקום. ובכל זאת מצפה לו התזמורת כולה, בדומיה דרוכה, שֶרק יָרים האיש את שרביטו לאות התחלה... ואמנם, מתוך תנופת יד שלו, פוצחת פתאום המנגינה האדירה מאלפי כלי שיר... המלך בכבודו ובעצמו של לו רשימת ה"תווים" הנכונים, לשירה נאדרה...
*
ולמה באמת נבחרנו לכך יותר מכל ברואי שמים וארץ ואף מלאכי מרום? התשובה היא: מפני הנסיונות שבעולם הזה!!! כך מפרש זאת אחד מגדולי המפרשים רבינו שמואל לאניאדו ב"תרועת מלך שלו:.
שוכני מרום על אף שהם נשגבים ונעלים, אינם בעלי בחירה ורצון ואין להם מלחמת היצר. "מוכרחים" הם בתפקידם ואין ביכולתם לשנות את דרכם. ואמנם לכך, הסגנון הראוי לדרי מעלה, הוא: "יהללו את שם ה' כי צוה ונבראו"
ולעומת זאת האדם, המיוחד והמושל בכל דרי מטה, מתמודד הוא מנעוריו ביצריו, מנסה לפלס לו דרך חייו מתוך מאבקים תדירים. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. מאוויי העולם הזה מושכים ומפתים אותו, החומר מטשטש את בהירותו. השקר, ההבל והחיצוניות מכהים ומקהים את רצונו הטוב. לפעמים נדמה לו שתהום נפערת לו מתחתיו והוא נמלט ברגע האחרון... עליות וירידות מנת חלקו ולפעמים מעיקים עליו ימי צער. סופות וסערות עוברות עליו וגם ימי עונג ושלוה, נעימים ומרדימים... הרים וגבעות בדרכו וגם עמקים ומדבר שממה.
שוב ושוב מתאמץ הוא וחותר אל האמת, אל שמי השמים הבהירים, אל מלכו ואלקיו... אך ורק האמונה בצור העולמים, בה' אלקים אמת, מחזיקה ומעמידה אותו. רק הידיעה והדבקות בקֵל עליון השומר עליו והיודע מה טוב עבורו, נותנות לו כח להמשיך להתאבק ולעשות רצונו יתברך.
*
ואם אמנם יְצוּר זה מתחזק באלקיו, בועט בהבלי הזמן, זובח את יצרו ודבק ברצון קונו יתברך בתורה ובמצוות, בשירות ותשבחות אז הסגנון הראוי לו הוא: "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו". הוא מהלל את הקב"ה בצורה אחרת מצבא השמים היציבים על מעמדם, ה"קביעי וקיימי" על משמרתם... האדם מודה ומשבח על שאף בעולמו המעורער, הוא יכול להתרומם "להישָׂגֵב" ולהחזיק מעמד ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" בלבד! מהר"ש לאניאדו מפרש "כי נשגב" על האדם המתחזק באלקיו ונשגב בו...
ואי לכך, נשלחה ה'פתקא מן שמיא' של "ברוך שאמר" דווקא לנו, יושבי תבל שוכני ארץ ומתנסים בו... אנחנו בני ישראל ה'מנצחים' על התזמורת, קיבלנו רשימת הוראות מפורטות איך לשיר ולהלל לפני בוראנו יתברך...
*
ומענין לענין, אם עסקנו ב'פרוזדור של אש' שבתפילה, הרי נמצאים אנחנו בימי ההכנה, פרוזדור האש שבזמן, שיש לחמם בו את נפשותינו לקראת ימי הרחמים הרצון, ימי התשובה וההתקרבות לאבינו אב הרחמן... על הימים האלה, כתב השפת אמת': "ברוך פודה ומציל". פודה בראש השנה ויום כיפורים ומציל בסוכות, שלא יבואו הקטרוגים להבא" [סוכות תרל"ו].
הכנה נפלאה היא לקראת ימי הרחמים והרצון הבאים לקראתינו, ללמוד, להעמיק ולהתחזק במלים של "ברוך שאמר" שנכללים בו יסודות האמונה והיהדות וכאמור, האריכו בו גדולי הדורות בימים קדושים אלה. וברכה עצומה שרוי בו. בברכת "ברוך שאמר" נזכר י"ג פעמים 'ברוך' כנגד י"ג מדות, להמשיך ברכה מכל מדה ומדה [ערוך השולחן סי' נ"א]
מתוך ההכנה הזאת, נרגיש פי כמה את התפילה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של אור במושבותינו, להט פנימי ודבקות עילאית,
שבת של שבח ושירה, למי שאמר והיה העולם!!!
הקֵל האב הרחמן המהולל בפה עמו!
מעביר אפילה ומביא אורה!
אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
פרוזדור של אש...
התעוררות באמירת "ברוך שאמר"
לר' ישראל יקירי שליט"א
מספרים על המגיד ממזריטש זי"ע, שבהיותו פעם בחורף בעיר טורטשין, שלט קור גדול חודר לעצמות. כשחזר מן הנהר הקפוא, היה קר גם בבית המדרש. אך כשהגיע המגיד הקדוש בתפילתו ל'ברוך שאמר', הוצרך להרים את הטלית מעל ראשו, מחמת החום הלוהט ... עד כדי כך הגיעה אש התלהבותו בשעת תפילה זו.
וכך אמר ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע, על הדורות שעברו, שכשהיה אדם קם בחורף, שרר כפור בחדרו, מי הנטילה היו קפואים, בחוץ היה קר, בית המדרש לא היה מוסק, אולם כשהגיע ל'ברוך שאמר' כבר נהיה חם...
כתב רבינו הטור [או"ח סי' נ"א] "ברוך שאמר - צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד". יש בידינו עדות מקורית יש בידינו מאיש קדוש הרה"ק רבי צבי הירש מסמאטריטש ושוב בעיה"ק טבריה, שהיה תלמיד הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע, ועוד קדושי עליון כדלהלן.
וכך כתב בספרו "כתם פז" [פי' ברוך שאמר בדרך הקבלה] "ומימי חורפי גדלתי בין החכמים. ב' שנים הייתי בבית אדמו"ר המנוח האלקי מוהר"ר שמעלקא זצוק"ל בק"ק שינאווא וק"ק ניקלשבורג ובבית האלקי המנוח אדומו"ר הר"ב מק"ק סדילקאב בעל מח' דגל מחנה אפרים ובבית אלקי המנוח הרב מו"ה חיים מקראסני מתלמידי הבעש"ט הקדוש, וראיתי אומרים ברוך שאמר בניגון ובנעימה, שכל 'ברוך' שאומר החזן לפני העמוד, אומרים העולם אחריו"...
*
ר' ישראל! כמה ראוי לנו להתבונן בתפילה זו. הבה נתור אחר מקור האש המחממת היוצאות ממלים אלה, בהן התלהבו גדולי עולם כל כך. הלוואי ונזכה להדליק שלהבת בנפשנו, באמירת 'ברוך שאמר והיה העולם'...
ודבר בעתו הוא לעסוק בכך לפני ראש השנה, יום ההתחדשות ויום הרחמים, להבין ולהשֹכיל את המלים היסודיות ביהדות: ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות...
על אחד מגדולי הדורות עמודי ההוראה, בעל "תרומת הדשן", נאמר מפי תלמידו, שהיה 'מנגן' "ברוך שאמר" מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, קרוב לשעה. [לקט יושר ח"א ע' ט"ז]
ידוע שצדיקים היו בוקעים רקיעים באמירת "ברוך שאמר" שלהם בראש השנה, עד כלות הנפש... הגה"צ רבי יצחק משה ארלנגר שליט"א, תיאר בשעתו יהודי שנסע בפעם הראשונה אל אחד הצדיקים לראש השנה. כשהגיעו ל'ברוך שאמר' התעורר כל הציבור לאמרו בהתלהבות עצומה. אותו יהודי לא שמע את חתימת הברכה מפי הש"ץ, וחשב שלא נשמע קול החזן מרוב ההמולה בהתעוררות הציבור. האורח המשיך לומר פסוקי דזמרה עד שהגיע ל"המלך" והמתין. פתאום הושלך הס בבית המדרש ואז יצא קול אדיר וחזק מפי שליח הציבור: "יחיד חי העולמים, מלך משובח ומפואר..."
*
בספר "מלמד התלמידים' שחיברו אחד מרבותינו הראשונים, רבי יעקב אנטולי [חמיו של רבי שמואל אבן תיבון, שתרגם את ספרי הרמב"ם] מוצאים אנו קריאה נרגשת על ברכת 'ברוך שאמר': "ראה מה נפלא סדר הברכה הזאת שבה נכלל כל מה שצריך להאמין... ואם בנה דוד ע"ה טרקלין נאה לעולם הבא, מה נהדר הפרוזדור הזה שחיברו לו רבותינו ז"ל"...
'ברוך שאמר' הוא פרוזדור מרהיב עין ולב, להיכל השירות והתשבחות שאנו אומרים בכל יום וכפי שאנו מזכירים ומקדימים בה: "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו...". בפרוזדור זה נכנס יהודי ומחמם את נפשו, בנועם ה' ונצחיותו, בזכרון מעשי בראשית, באמונה באדון העולם האומר ועושה גוזר ומקיים, בהשגחתו הפרטית וקיום הבריאה תמיד; ובבטחון ברחמיו על כל מעשיו, בזה שהוא פודה ומציל אותנו תמיד...
בספר "מנורת המאור" לרבינו יצחק אבוהב, מדקדק בכל מלה ש"ברוך שאמר" בכל שבח ובכל מושג, המלמדים אותנו על ההוויה יש מאין, על הבריאה והתחדשותה התדירה, על ההשגחה הפרטית והתמידית על כל ברייה וברייה , על שינוי הטבע וחידוש הנפלאות, על החסד והרחמים שלא נפסקו ולא ייפסקו לעולם...
בפרוזדור נאדר בקודש זה, מתכונן היהודי בדחילו ורחימו לאמירת פסוקי דזמרה, שבהם מקיים את מה שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל [ברכות ל"ב.] פסוקי דזמרה אלה כידוע, מסלקים את הכוחות מעכבי התפילה, וכפי שכבר אמרו קדמונים ש'זמירות' מרמז על לשון זמיר עריצים [ישעי' כ"ה].
*
ידוע לנו ממקורות קדומים מאד, שפרוזדור זה ירד 'בנוי ומשוכלל מן השמים'. וכך כתב בספר 'אור זרוע' לרבינו יצחק אור זרוע שהיה מבעלי התוספות [והביאו דבריו אלה, בס' אליה רבה, באר היטב ומשנה ברורה בריש סי' נ"א] בשם ספר היכלות [המיוחס לתנא רבי ישמעאל כהן גדול] שברכת ברוך שאמר תיקנו אנשי כנסת הגדולה על פי 'פתקא מן שמיא' ובה פ"ז תיבות וסימנך 'ראשו כתם פז', כלומר שתהיה ברכה זו קבועה בראש פסוקי דזמרה. לכך כתבו הפוסקים שצריך לאמרו בנעימה. כמו כן אמרו שיש לעמוד באמירתו.
דברים מרעידים כתב רבינו יצחק אור זרוע "ועוד קיבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאמרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה, הדא הוא דכתיב [ישעיה ו' ב'] שרפים עומדים ממעל לו. לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ברוך שאמר בעמידה. כך קבלו מן החסידים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה"...
כך כתב רבינו משה מכיר ב"סדר היום" שלו. "ויש לנו בקבלה כי פתקא מן שמיא נפל בנוסח זה השבח ובמעלתו. וראוי לאדם להתבונן בו הרבה מאד"...
*
מכיון שיש לנו חובת התחדשות בתפילה, מסתבר שראוי לעורר את התחושה, כאילו נפלה הפיתקה האלקית כיום הזה ממש, בכדי לעטר את ראשיתה של תפילתנו, בכתם פז מזוכך ומזוקק, זהב טהור בכל מיני טהרה ...
ואמנם גם מי שאומרה כראוי מתעטר בעטרה של מעלה. וכך כתוב בספר קיצור של"ה [מס' חולין] בענין ברוך שאמר: "וצריך לומר בכוונה ובמעומד ויזכה על ידי זה לישב בגן עדן בכתר של פז".
מי יעמוד בסוד קדושים, אולם יתכן והאש שאחזה בקדושי עליון באמירת ברוך שאמר, קשר יש לה עם ייחוד התפילה הנפלאה הזאת, שהגיעה כתובה מן השמים. הם חשו בפועל את אותיות האש שבה... מן השמים השמעתם קולך...
*
חסידי ה'שרף' הרה"ק ר' אורי מסטרליסק זי"ע, היו ידועים כבעלי עבודה שמאסו בהבלי העולם. הם חיו בדלות ותמיד היו שרויים בשמחה רוחנית עצומה. פעם בא אחד מן הצדיקים לבקר את ה'שרף' ושאל אותו, למה אינו משפיע עשירות לחסידיו. ענה לו הרבי מסטרעליסק, שאין לבם לחומריות וכדי להוכיח את דבריו, קרא למי שהיה נוכח שם ואמר: "נמצא אצלי כעת צדיק אחד, שאתה יכול לבקש ממנו כל מה שלבך חפץ והוא יפעל בעדך..." נענה חסיד אחד ואמר: "בקשתי היחידה היא שאהיה מסוגל לומר "ברוך שאמר", כפי שאומר זאת רבינו ה'שרף'... זו היתה משאת נפשו של אותו חסיד ובקשתו עלי אדמות... הוא מצא בזה דבקות ותענוג עילאי אינסופי... אה! לומר 'ברוך שאמר' במידת ההתלהבות כמו הרבי, יותר מזה אינו מבקש. זו היתה תכלית האושר שלו, להתענג על ד' בריצוי שבחיו, מתוך אש גדולה ונישאה...
מלים אלה שבתפילת 'ברוך שאמר', הרי מביעות את שבח הבורא יתברך באופן נפלא כל כך. הן נוגעות ברזי בראשית ובפינות הבריאה כולה, ברחמי וחסדי הקב"ה עד סוף כל הדורות. עובדי ה' התלקחו בהן ודבקו בשורש ובעומק כל מלה, מאותם פ"ז תיבות שנמסרו מגבוה, בפתקא מן שמיא...
*
יקירי! מתוך רושם האור והחום של חסידי קמאי, הבה נפליג לדורות הראשונים ונראה איך שמסוגלת תפילת 'ברוך שאמר' זו לחזק, לעודד ולרומם את האדם מבור השפלות. לבי אומר לי שכשתראה את הדברים הבאים, יוסיפו לך רגשי קודש באמירתו.
אחד מספרי הראשונים על הלכות צורת אותיות, נקרא בשם "ברוך שאמר". ספר זה נתחבר על ידי רבינו שמשון ברבי אליעזר ומביאו ה'בית יוסף' [ראה או"ח סי' ל"ו]. בהקדמתו כתב מחבר הספר, דברים נרגשים מאד על ימי ילדותו. הוא הגיע לעיר פראג ושם נתייתם מהוריו ונשאר בודד בעולמו, בהיותו בן שמונה בלבד.
יקירי! נלמד נא כעת בעיון רב את לשונו שם. הוא מתאר בה את מה שהחזיק אותו בימים קשים אלה. בזה גם יפָּתח לנו אשנב אל תוך חיי ילד בדורות הראשונים כמלאכים. וכך כתב רבינו שמשון: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני... אז הדריכני השי"ת בנתיבותיו ועמדתי בכל בוקר ובוקר בהשכמה לבית הכנסת ואמרתי 'ברוך שאמר' בקול רם ובקול עָרֵב שחנני ה'... והחזקתי בו עד שקראו אותי "ברוך שאמר"... על כן משירי אהודנו ובתוך רבים אהללנו כי היה מנוס ביום צר לי...".
הילד נתכַּנה בכינוי של חיבה 'ברוך שאמר' ואף את ספרו קרא כן, כשכבר גדל להיות אחד מגדולי הדור. הוא לא נפרד מכינויו זה שבילדותו. בשם זה רצה להנציח את ספר הלכותיו על אותיות סת"ם, שקראו "ברוך שאמר"!
ר' ישראל! אין לנו מושג בחיי הרוממות של פעם, אולם בכל זאת אנסה לשרטט את התמונה שנצטיירה בלב, בעת לימוד הקדמה זו שבספר 'ברוך שאמר', בבכי ושירות...
ילד בן שמונה יתום גלמוד בפראג הגדולה, משכים קום לבית הכנסת, מבלי שיעוררו אבא, מבלי מלים רחומות ומלטפות של אמא. בודד הוא הילד בעולמו. ולמרבית הפֶּלא, הוא הוא שעומד בבית הכנסת ושר את שירתו למי שאמר והיה העולם. הוא מנגן בקולו הנחמד את התפילה הנוסכת בו עוז עליון. "ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא". יחיד בעולמו מנגן לכבוד מלך יחיד ומיוחד, הוא פורש אליו את ידיו הקטנות ומשליך עליו יהבו.
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני... שמשון היתום מתרונן ומוצא בתיבות של ברוך שאמר, את החום שחסר לו בבית.. הוא 'פוגש' כביכול את הקֵל האב הרחמן, את אדון העולם ומנהיגו המרחם על הבריות, הפודה והמציל... הוא מתחזק בד' אלקיו, החי לעד וקיים לנצח ובוטח בו שלא יעזבנו ביתמותו. "וה' יאספני" הוא נאסף אל עולמו של אביו שבשמים, הוא נכנס בשירתו זו אל תחת כנפי השכינה, וכך קם ונתעודד. מי שאמר והיה העולם, ימציא גם לנפשו פדות ורווחה.
וכעת בגדלותו כשכבר זרח אורו בישראל, מודה ומשבח הוא רבינו שמשון ברבי אליעזר לאלקי חסדו: "משירי אהודנו ובתוך רבים אהללנו, כי היה מנוס ביום צר לי". הוא מצא מנוס ומפלט במלים של 'ברוך שאמר'. הוא נמלט אל תוך תוכָן ומצא שם מנוח לנפשו הנצרבת מכאב בדידות איומה. ב'פתקא מן שמיא' מצא את דרכו אל מקור תפילה זו, מתהומה של יתמות עד שמי שמים, מתוך נגינתו המתוקה מצא את מלכו ואלקיו החונן והמרחם. וכך עלה הילד ונתעלה בסולם השירה האלקית.
*
נעֲמוֹד נא רגע ונאזין! הנה מתמזגים והולכים לפנינו, צלילים מיוחדים ממרחקי הדורות, קול הדבקות של היתום מפראג, המגיד ממזריטש וה'חצר' הסטרֶליסקאית ואתם כל דורות זרע ישראל, הראשונים והאחרונים, שמעולם לא הפסיק להלל ולשבח ב"ברוך שאמר" בכל יום ויום מימות השנה, בפורים כמו בתשעה באב, בכל קצוות הארץ, בכל מרחבי תבל, בים וביבשה, במדבר ובערבה, בכל גלות ובכל מצב, נעמד לו היהודי, פנה כלפי מעלה ופתח את לבו באמונה שלימה, צרופה וטהורה, בדבקות נאמנה, בשירה זו שניתנה לו מן השמים. הוי! "ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה". בכל מקום ובכל זמן ייחדו את השם וקידשוהו. יחיד חי העולמים!
כולם השתלהבו ב'פרוזדור הלוהט', באש הקודש שבו, ומתקרבים על ידו, למעלה למעלה... ברוך שאמר והיה העולם- - - כבשן של ערגה וכיסופין ליחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עד עד...
כולם כאחד התכוננו בכל לב ונפש, רוח ונשמה לפסוקי דזמרה של נעים זמירות ישראל, בהקדמת המלים "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו בשבחות ובזמירות. וכך התגבר זרם המלים הקדושות והמבהיקות באור הנצח: "ונגדלך ונפארך ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו אלקינו. יחיד חי העולמים, מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול". ר' ישראל! אתה מרגיש את ה"הימלדיקייט", את 'אויר הרקיע', את החום הלוהט ואת האור העליון שנתמצו במלים האלה...?
*
כעין הדברים שמצינו להם ברכה ראשונה וברכה אחרונה, כן הדבר בפסוקי דזמרה. ברכת ברוך שאמר היא ברכת הפתיחה לשירות ותשבחות שבתפילותינו. זה לשון הרמב"ם [בפ"ז מהל' ברכות הי"א]. "ושיבחו חכמים למי שקורא זמירות מִסֵפֶר תהלים בכל יום ויום - ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא 'ברוך שאמר' וברכה לאחריהם והוא 'ישתבח".
אמנם שני חלקים ישנם לשער נשגב זה. בצורת 'ברוך שאמר' מבחינים אנו בדבר ייחודי. נוסח הברכה ממש [ברוך אתה ה']. אינו מתחיל מיד, כי אם באמצע. כעין הקדמה ערוכה לפני הברכה עצמה. בהקדמה זו מסודרים שבחי הבורא יתברך, על אף שהכל נחשב כתפילה אחת שלימה [בת פ"ז מלים כדלהלן]. משמעות יש כאן, שעוד לפני שמתחילים בסדר פסוקי דזמרה וברכתם, יש לו לאדם לתת לב לפני מי הוא משורר... ב'הקדמה' זו ימצא וילמוד האדם גדולות ונפלאות בהנהגת הקב"ה בעולמו; ומתוך כך יתעורר לבו לשבֵּח לאדון הכל וליוצר בראשית...
*
ברוך שאמר והיה העולם... דבר זה נאמר על תחילת הבריאה. דוד המלך אמר "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַעמוֹד" תהילים ל"ג] . הקב"ה ברא את עולמו 'יש מאין' באמירה בלבד. 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם' ודרשו חז"ל [בר"ר ג' ב'] בדבר ה' - וכבר שמים נעשו. הכל נעשה באותו הרגע ממש שיצא הדיבור!
ה'אבודרהם' ציין על "ברוך שאמר" לְמַה שאמרו במדרש [שם י"ב ב'] שהקב"ה ברא את העולם באות ה"א, דהיינו כמו שאות זו היא הקלה ביותר לביטוי, כמו כן ברא הקב"ה את העולם בלא עמל ויגיעה... ואמנם בדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים, מצינו שהשתמשו הרבה בכינוי זה "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם".
במחשבה חולפות כעת אותן מלים מפעימות מפיוט "אקדמות", שחיבר רבי מאיר ב"ר יצחק, בן דורו של רש"י, הוא שהביע את הדברים על מעשי בראשית בשירתו הנצחית:
הָקֵם עָלְמָא יְחִידָאֵי, וְכַבְּשֵׁיהּ בְּכַבְּשׁוּתָא
וּבְלָא לֵאוּ שַׁכְלְלֵיה, וּבְלָא תְשָׁשׁוּתָא
וּבְאָתָא קַלִילָא, דְלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא
בלי עמל ליאות נברא העולם ובְאות הֵ"א הקלה, במאמר יחידו של עולם שברא את עולמו יחידי. וכך מתחילים אנו לשבח את אדון הכל ולספר תהילתו, בתפילתנו יום יום: ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא... באמירה בעלמא נוצר הכל, הכל, הכל עד הפרט הזעיר האחרון ובאמירתו מתקיים והולך הכל עד עצם רגע זה... מה שגבו דבריו של בעל התניא זי"ע. "ברוך שאמר והיה העולם. באמירה בלבד, שמזה נמשך חיות כל העולמות וקיומם והתהוותם מאין ליש... [תורה אור פ' יתרו].
*
ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים... כל ההוויה כולה נבראה במאמרו יתברך! צא ולמד בקל וחומר, כמה תוקף ואמת יש במאמר של הקב"ה בכל אמירה ואמירה, בהבטחותיו ונחמותיו! ה'אבודרהם' צירף לכאן את המקרא בפרשת בלק: "לא איש קֵל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודִבֶּר ולא יקימנה? [במדבר כ"ג י"ט]. ואמנם מזה גופא יש לשאוב חיזוק ובטחון עזים, על מה שהבטיח הקב"ה על ידי נביאיו, תנחומי אחרית הימים...
ר' ישראל! נסמכה כאן [לפי נוסח ספרד] אמירה לאמירה, ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה, הרי רואים אנו מסביבותינו עולם ומלואו שנברא על ידי מאמר, וכמו כן נראה בעתיד עולמות שלימים של גאולה וישועה, עולמות של 'עין לא ראתה אלקים זולתך' נבראים וקיימים במאמר ה' על ידי נביאיו... במהרה בימינו אמן!
*
ברוך גוזר ומקיים... פירוש ידוע על מלים אלה נתחדש פעם בבור כלא חשוך, על ידי איש צדיק נשגב אוהב ישראל בתכלית, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען, רבי אליעזר זוסיא זי"ע. בהיותו בגלות רומניה מסר נפשו כפשוטו על נפשות ישראל, להצלתם החומרית והרוחנית כאחד. 'אהבת ישראל' שלו אינה ניתנת לתיאור. לאחרים דאג ללא גבול ולעצמו לא כלום, אף כמלא נימא. מלכות הרשעה עצרה את הצדיק בגלל פעולותיו למען יהודים ויהדות. הם שמו אותו בצינוק אפל ולח. יד אכזרית גזלה ממנו את כיפתו ומשקפיו וכך השאירוהו לנפשו, מבלי שיהיה לו שום קשר עם העולם שמבחוץ. הרבי היה חלש וחולני. בדרך הטבע לא יוכל להתקיים כאן זמן ממושך.
באותם רגעי אפילה התכונן הרבי לתפילת שחרית. הוא כיסה את ראשו בשרוולו ושפך את לבו לפני קונו שעה ארוכה. כשהגיע בתפילת 'ברוך שאמר' למלים: "ברוך גוזר ומקיים" נעצר ותמה אז על לשון "גזירה", בין כל לשונות הרחמים שבתפילה זו ועל פֵּשר "מקיים" שבה. הוא התבונן בזה. שוב ושוב חזר על אותן המלים: "ברוך גוזר ומקיים", עד שניצנץ בו אור פירוש חדש ב'ברוך גוזר ומקיים... וכך עלה אז במחשבתו. "אף כשח"ו נגזרה גזירה מן השמים, נותן הקב"ה כח לאדם לסבול ולהתקיים אף בזמן זה. הוא הגוזר והוא המקיים וממשיך כח הקיום, הוא 'הנותן ליעף כח ולאין אונים עָצמה ירבה' להחזיק מעמד עד זמן הרווח וההצלה, עד שתזרח שמש הישועה...
ואמנם בביאור זה נתחזק הרבי הקדוש. הוא ידע שעל אף שעת הגזירה יהיה בידו להתקיים הלאה, גם בתנאים הנוראים שבכלאו. ואכן תוך כמה ימים שוחרר משם... ובכל שנה ושנה, ביום הצלתו היה הרבי מסקולען זי"ע חוזר על הדברים, על תיאור המצב שהיה נמצא והפירוש המחודש שהחזיקוֹ אז בחיים...
אגב, כדאי לציין שבנוסח הרמב"ם [בסוף ספר אהבה] נמצא בסדר 'ברוך שאמר': לשון "ברוך מעביר אפילה ומביא אורה"... אף אם אין אנו נוהגים כן, בכל זאת וודאי נמצא ענין זה גנוז בתפילת ברוך שאמר. יקירי! בשעה שלפעמים הלב מתכסה בענני זמן ומצב, שיתבהרו במהרה לטובה; ראוי לזכור ולהתבונן ב'ברוך גוזר ומקיים' ואף בנוסחת הרמב"ם המחדירה אור לנשמה. ברוך מעביר אפילה ומביא אורה!
שוב עולה לפני זכרון ילדות מתוק. כשעבר האדמו"ר מסקולען זי"ע דרך מסעיו באירופה, זכיתי פעם במוצאי שבת להחזיק את הנרות בשעת ההבדלה שלו. כעת כשנזכר אני בהנהגתו בקודש ואת נעימת אמירת ההבדלה, מובן לי יותר עד כמה שהיה קדוש זה חי את המלים: "הנה קֵל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה...". כעת מבין אני במשהו איך ששאב אותו צדיק, מים ממעייני הישועה...
*
ברוך עושה בראשית... כמה מן המפרשים ביארו ש"ברוך שאמר והיה העולם" מוסב על תחילת הבריאה ואילו "ברוך עושה בראשית" מתפרש על הקיום התמידי שבכל עת, הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית [כאמור לעושה אורים וגו']". אין העשייה נפסקת אף לרגע וקיום העולם מתמיד והולך מכוחו של הקב"ה ש"עושה" בראשית בלשון הווה. לדברי ה"עץ יוסף" דרושה "התבוננות מופלאה על בחינת הקיום, שנובע ממנו תמיד בכל רגע בלי שביתה..."
*
ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות... קישור הדברים מזכיר את המקרא "כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכֵל" [ישע' נ"ה] ואכן מצינו בראשונים שפירשו זאת על הגשמים, שעל ידם נשפעים רחמים לארץ וגם לבריות. ואכן, בתפילת התענית קבעו חכמים ברכה מיוחדת החתמת ב"ברוך מרחם על הארץ" [תענית ט"ז:] הראב"ן [רבי אליעזר ב"ר נתן, מבעלי התוספות שבאשכנז] פירש את הדברים בדוגמא. אם ח"ו נגזרה גזירה בראש השנה שיהיו גשמים מעטים, בכל זאת הקב"ה מרחם על הארץ ועל הבריות, ואותם הגשמים נמטרים במקום ובזמן הראוי, ופועלים את פעולתם על אף הכמות המעטה. [סידור הראב"ן].
ברוך משלם שכר טוב ליראיו. בשם ה'חפץ חיים' מתפרש ה"טוב" שבשכר, שיראי ה' יקבלו שכרם מתוך הרגשה טובה, שאין זה מתנת חנם ו"נהמא דכסופא" [לחם בושה].
*
המהולל בפה עמו, משובח ומפואר ב"לשון חסידיו ועבדיו"... כבר הזכרנו את הספר "מלמד תלמידים" לרבי יעקב אנטולי, שהיה מן הראשונים. [פ' יתרו] בדבריו הוא מבהיר את המלים: "בלשון חסידיו ועבדיו" באופן נפלא. הרי אמרו חז"ל [ברכות ל"ג:] לשון "הגדול הגבור והנורא", שאם לא שאמר זאת משה רבינו ולא תקנו זאת אנשי כנסת הגדולה בתפילה, לא הָיינו רשאים לאמרם. אין לייחס להקב"ה תוארים כלל. גדולי האומה אמנם קבעו מה שמותר לשַבח, על פי שנראה ממעשיו והנהגותיו יתברך. וכך מתפרשים הדברים. המהולל בפה עמו, על פי לשון חסידיו ועבדיו, שקבעו מה ראוי לומר לפני הקב"ה...!
*
בלשון חסידיו ועבדיו... רבינו חיים מפרידברג אחי המהר"ל הראה על הבחנה נפלאה במלים אלה. אף על פי שהקב"ה מהולל בפה עמו ותפלת הרבים חביבה עליו, בכל זאת הוא משובח ומפואר יותר בלשון חסידיו ועבדיו, המכירים ביותר במדותיו ויודעים במה להעריצו... [ספר החיים].
ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו... דבר מפעים ראיתי על מלים אלה ב'פירוש הברכות והתפילות' לרבינו יהודה ב"ר יקר, רבו של הרמב"ן [רמזי ברוך שאמר]. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הלוים שרים על קרבנות ציבור וישראל היו עומדים אצלם. כמאמר הכתוב [דה"י ז' ו'] "והלוים בכלי שיר ד' אשר עשה דויד המלך, להודות לד' כי לעולם חסדו בהַלל דויד - - והכהנים מחצצרים נגדם וכל ישראל עומדים". לאחר שחרב המקדש ושוב לא זכינו לשירת הלויים, תקנו חכמים שיאמרו ישראל שירי דוד בשעת תפילתם, במקום זמירות אלה שעל הקרבן, והרי אמרו שתפילה במקום קרבנות הוא!
ר' ישראל! לפי דברי קדמון זה, מקבל כעת כל ענין פסוקי דזמרה מימד נוסף. כשניגשים לשירי דוד המלך, ממשיכים בזה את שירת הלוים שעל הקרבן. לפני שעומדים להודות להלל ולשבח את בוראנו בפסוקי דזמרה, יש לעצור לרגע, ולחשוב על הזמן שבית המקדש עמד על מכונו, על הרוממות של "כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם וישראל במעמדם" ומתוך כך נאמר בדבקות פנימית את שירת דוד המלך בסמוך לעבודה שבלב, היא התפילה שבמקום הקרבן שאנו ממשיכים אותו בגולה, בארבע כנפות הארץ...
*
הביטוי "ובשירי דוד עבדך" מוזכר פעם נוספת בתפילותינו, במוסף של ראש חודש "ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך, האמורים לפני מזבחך". והדברים מותאמים להפליא. "שירי דוד עבדך" של פסוקי דזמרה תופסים את מקומם של אלה האמורים לפני המזבח...
בברכה זו מייחד אדם את לבו למעלה ומתקשר אל רבון כל העולמים בלהט גובר: נחזור נא על המלים אחת אחת כמטבעות זהב טהור, כתם פז, מתוך הבנה והרגשה, עד שיבָּקע מהן החום, עד שיאדימו הגחלים הלוחשות בליבנו... אפילו הקֶצֶב של אותן מלים הנשגבות דופק על שערי הלב בנעימה קדושה : ונגדלך - ונשבחך - ונפארך – ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו אלקינו...
*
ר' ישראל! מדובר כאן בתפילה מיוחדת ונדירה ביותר! 'פיתקא מן שמיא'. כתָב שירד אלינו מן השמים, בכדי להקדים בו שירות ותשבחות, בכל יום יום. בברכה זו ישנה קשר מיוחד עם מה שלמעלה ממנו. בפיתקא זו מתבטא כביכול הרצון העליון לשבח ושירת עם ישראל דווקא אנחנו! "המהולל בפה עמו". הרי הפיתקא הגיע עד לארץ, לעולם השפל שלנו. היא לא נשארה בשמים עבור מלאכים המוני מעלה, כי אם נועדה ל'עמך ישראל קבוצי מטה'. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. הוי! ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. אנא נזכור זאת כשנאמר בנעימה "הקֵל אב הרחמן המהולל בפה עמו"...
*
ר' ישראל! אם עוברת בך פעם תחושה כאילו אתה בודד ונעזב חלילה, שפל ומזולזל. דע לך כל זה יעבור ועוד תזרח עליך השמש. אלא שבינתים שא מרום עיניך וראה מי ברא אלה; שא סביב עיניך וראית את הנבראים. תחשוב אז על המלים הנשגבות של "ברוך שאמר והיה העולם", המלמדות על יוצר הכל ברוך הוא, הממשיך להחיות את עולמו אשר ברא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, עכשיו בהווה!!!
ואמנם כן, מי שאמר והיה העולם, מי שברא את השמים ואת הארץ שאתה מסתכל עליהם עכשיו, הוא המרחם על הבריות, הוא הפודה והמציל!!!
*
יקירי! אם חלילה קמת היום בתחושה כבדה של "מי אני ומה חיי?". אם אתה שואל את עצמך: "כמה נחת רוח כבר יש ממני? מה אני כבר יכול לתרום לעַמי, לעולמי? איך אוכל למלא חובתי ואני עסוק ושטוף עם עצמי ועם בעיותי? מה יתן ומה יוסיף איש כמוני? האם מעשה שלי מעלה או מוריד?
אל יעלה על דעתך דבר כזה! דע שיש לך את התפקיד הכי מרומם בעולמו של הקב"ה! להודות להלל ולשבח יותר מכל ברואי מעלה ומטה. השמים וארץ וכל צבאם, מלאכים ושרפים, השמש והירח והכוכבים מחכים לך... עוד מעט ותגיע למזמור "הללו את ה' מן השמים" וכשתתבונן במלים תשתכנע שעל פיך ישוררו הכל... אתה הוא המנצח על 'מקהלת'-אדירים זו...
רצונו יתברך הוא שדווקא אנחנו שוכני העולם השפל, נהיה המשוררים והמנצחים... מי אומר "הללוהו" לכל צבא השמים? אנחנו! בני העם הנבחר להלל ולשבח!!
נעים זמירות ישראל, מגלה לנו את ערכנו ותפקידנו. הוא מוכיח לנו בבהירות נפלאה עד היכן מגיעה מעלתו של יהודי, באשר הוא שם... הוא מתמנה למי שיפקוד ויצווה לכל באי עולם, לשמים וארץ וכל צבאם, להלל ולשבח!
*
דבר נפלא ראיתי בספר היקר "מנוחה וקדושה" לרבי ישראל איסר תלמיד הגאון רבי חיים מוולוז'ין זי"ע. המחבר רשם לעצמו כמה שורות, בענין מזמור "הללו את ד' מן השמים". הוא עומד תובע ומזהיר את עצמו לזכור איזה משימה קיבל באמירה זו יום יום: "ראיתי לכתוב למזכרת לי... לקרוע סגור לבי להכיר גודל ויקר והכבוד שחלק לי המלך הגדול על חיות הקודש ושרפי מעלה ששמני להיות מנהיג לכולם"...
הוא ממשיל זאת לאדם פשוט ביותר שנבחר במצות המלך להיות ממונה על כל השרים, שיהיו מעתה נשמעים לפקודותיו... הנה חובת האיש ההוא "שתהיה אהבת מלכו בלבו", לפחות בשעה שנותן את הפקודות לכל יצורי עולם...!!! ולענין מזמור זה שבפסוקי דזמרה בפרט, "כמה צריך להתחזק על הכוונה באמירתו שיהיה בכל לבו". הללו את ה' מן השמים! הללוהו במרומים! הללוהו כל מלאכיו! הללוהו כל צבאיו...! "שיצאו דבריו מלבו ברשפי אש אהבת מלכו, לשום כל אחד על משמרתו" [סי' י"א].
*
תאר לעצמך, אולם ענק ובו תזמורת בעלת אלפי מנגנים ידועי שם, שבאו מכל קצוי תבל... כולם ניצבים בגלריות עד לגג האולם, קומה על גבי קומה. הם עומדים מוכנים בכלי הזמר המכוונים שלהם, הפסתנרים והכינורות, החלילים, החצוצרות והתופים, ומחכים....
ומול כל הלהקה האדירה הזאת, עומד לו איש אחד למטה, על רצפת האולם, המנצח הראשי. מן השורה העליונה בקושי מבחינים בו... לעומת כל אותו מראה עצום כמעט שאינו תופס מקום. ובכל זאת מצפה לו התזמורת כולה, בדומיה דרוכה, שֶרק יָרים האיש את שרביטו לאות התחלה... ואמנם, מתוך תנופת יד שלו, פוצחת פתאום המנגינה האדירה מאלפי כלי שיר... המלך בכבודו ובעצמו של לו רשימת ה"תווים" הנכונים, לשירה נאדרה...
*
ולמה באמת נבחרנו לכך יותר מכל ברואי שמים וארץ ואף מלאכי מרום? התשובה היא: מפני הנסיונות שבעולם הזה!!! כך מפרש זאת אחד מגדולי המפרשים רבינו שמואל לאניאדו ב"תרועת מלך שלו:.
שוכני מרום על אף שהם נשגבים ונעלים, אינם בעלי בחירה ורצון ואין להם מלחמת היצר. "מוכרחים" הם בתפקידם ואין ביכולתם לשנות את דרכם. ואמנם לכך, הסגנון הראוי לדרי מעלה, הוא: "יהללו את שם ה' כי צוה ונבראו"
ולעומת זאת האדם, המיוחד והמושל בכל דרי מטה, מתמודד הוא מנעוריו ביצריו, מנסה לפלס לו דרך חייו מתוך מאבקים תדירים. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. מאוויי העולם הזה מושכים ומפתים אותו, החומר מטשטש את בהירותו. השקר, ההבל והחיצוניות מכהים ומקהים את רצונו הטוב. לפעמים נדמה לו שתהום נפערת לו מתחתיו והוא נמלט ברגע האחרון... עליות וירידות מנת חלקו ולפעמים מעיקים עליו ימי צער. סופות וסערות עוברות עליו וגם ימי עונג ושלוה, נעימים ומרדימים... הרים וגבעות בדרכו וגם עמקים ומדבר שממה.
שוב ושוב מתאמץ הוא וחותר אל האמת, אל שמי השמים הבהירים, אל מלכו ואלקיו... אך ורק האמונה בצור העולמים, בה' אלקים אמת, מחזיקה ומעמידה אותו. רק הידיעה והדבקות בקֵל עליון השומר עליו והיודע מה טוב עבורו, נותנות לו כח להמשיך להתאבק ולעשות רצונו יתברך.
*
ואם אמנם יְצוּר זה מתחזק באלקיו, בועט בהבלי הזמן, זובח את יצרו ודבק ברצון קונו יתברך בתורה ובמצוות, בשירות ותשבחות אז הסגנון הראוי לו הוא: "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו". הוא מהלל את הקב"ה בצורה אחרת מצבא השמים היציבים על מעמדם, ה"קביעי וקיימי" על משמרתם... האדם מודה ומשבח על שאף בעולמו המעורער, הוא יכול להתרומם "להישָׂגֵב" ולהחזיק מעמד ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" בלבד! מהר"ש לאניאדו מפרש "כי נשגב" על האדם המתחזק באלקיו ונשגב בו...
ואי לכך, נשלחה ה'פתקא מן שמיא' של "ברוך שאמר" דווקא לנו, יושבי תבל שוכני ארץ ומתנסים בו... אנחנו בני ישראל ה'מנצחים' על התזמורת, קיבלנו רשימת הוראות מפורטות איך לשיר ולהלל לפני בוראנו יתברך...
*
ומענין לענין, אם עסקנו ב'פרוזדור של אש' שבתפילה, הרי נמצאים אנחנו בימי ההכנה, פרוזדור האש שבזמן, שיש לחמם בו את נפשותינו לקראת ימי הרחמים הרצון, ימי התשובה וההתקרבות לאבינו אב הרחמן... על הימים האלה, כתב השפת אמת': "ברוך פודה ומציל". פודה בראש השנה ויום כיפורים ומציל בסוכות, שלא יבואו הקטרוגים להבא" [סוכות תרל"ו].
הכנה נפלאה היא לקראת ימי הרחמים והרצון הבאים לקראתינו, ללמוד, להעמיק ולהתחזק במלים של "ברוך שאמר" שנכללים בו יסודות האמונה והיהדות וכאמור, האריכו בו גדולי הדורות בימים קדושים אלה. וברכה עצומה שרוי בו. בברכת "ברוך שאמר" נזכר י"ג פעמים 'ברוך' כנגד י"ג מדות, להמשיך ברכה מכל מדה ומדה [ערוך השולחן סי' נ"א]
מתוך ההכנה הזאת, נרגיש פי כמה את התפילה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של אור במושבותינו, להט פנימי ודבקות עילאית,
שבת של שבח ושירה, למי שאמר והיה העולם!!!
הקֵל האב הרחמן המהולל בפה עמו!
מעביר אפילה ומביא אורה!
אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 494.docx
- (38.93 KiB) הורד 261 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הביכורים והתפילה
מרחבי אין סוף בהשוואת חז"ל
לר' ישראל יקירי שליט"א
בימים שלפנינו בהם מתכונן עם ישראל לפתוח שערי שמים בתפילה לפני ה'; בימי הסליחות בראש השנה, בימי התשובה וביום הקדוש והנורא. הבה נתרענן ונתחזק בנושא זה של תפילה מתוך מאמר חז"ל, שאין גבול לממדיו, לאורכו, לרחבו, לעומקו ורומו. ננסה נא ולו אף במקצת למצוא פשר למשמעותו.
וזה לשון מדרש תנחומא: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום". [כי תבוא]
והמאמר הזה אומר דרשני. הרי נראה מכאן, שהתפילה כאילו גם באה למלאות את תוכן מצוות הביכורים שנחסר בגלות. אם כן מוטל עלינו למצוא את הקשר, את החיבור, את הנימים הפנימיים בין מצוה נאדרה זו לבין התפילה בכל יום.
*
ראשית כל, נתחדש נא שוב במצוות ראשית ביכורי אדמתך, בכדי לקבל קצת מושג בהשוואת חז"ל הקדושים...
מצוה זו יסודה ב'ראשית', "ראשית ביכורי אדמתך". וסגולתה היא לדעת איך ניגשים לראשית, ראשית פרי השנה. מצוות ביכורים מורה לנו איך מייחדים את הראשית לה'. ואכן כך פירש החידושי הרי"מ את דברי המדרש בהשוואת ביכורים לתפילה. "שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להשם יתברך, כמו ביכורים" [שפ"א כי תבוא תרל"א]
*
מביאי הביכורים, עוד בעמדם בשדה ובפרדס, כבר היה לבם למעלה, בהר הבית... הם השתוקקו לעלות 'אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם'. נכספה נפשם לחצרות בית ד' להניח את פרי יבולם לפני מזבח ד' ולהעניקם לזרעו של אהרן, משרתי עליון...
הבה נעמיד אותם לפני עיני הרוח. הנה הם מתעלים מעל יופי של מטה ומתדבקים ביופי של מעלה. הם עומדים על ארץ זבת חלב ודבש, ברכת ה' המלאה הגדושה והשופעת; ולעומת זאת אף לבם עולה על גדותיו, בזרם שירה והודאה. שם בבית המקדש ישפכו נפשם בווידוי של גלות וגאולה, בסיפור השתלשלות קיום האומה מיסוד תחילתה ממש...
בהמיית הלב מסתכלים מביאי הביכורים על האילנות ובוחרים פרי שביכר, להעלות את ראשית ביכורים אל בית ה'. כשמוצאים הם את הפרי, קושרים עליו גמי וקורא עליהם שם ביכורים. קשירה זו סימן הוא לפרי הנבחר המתקדש, אמנם גם סימן הוא לעם הנבחר המתקדש, רמז הוא קשר גמי זה לעם המתקשר לקונו בכל לב.
אחרי תקופה ממושכת של עבודה בשדה, של חרישה זריעה ונטיעה, של ניכוש וזמירה, כשהגיעו הזמן המיוחל של 'ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו', שוב לא הסתגרו אז בתחומי הפרט להתענג על פרי עמלם, אלא התאחדו עם ההמון החוגג לעלות אל בית ה' בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה...
שוב נמשכים נימים מקיום ראשית ביכורים אל עבר קיום ראשית בתפילה. כמה השתדלו חסידים ואנשי מעשב בהכנה לתפילה, בהידור התפילה, בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה... בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה... לפני בית הכנסת נעצרים ואומרים ברחשי לב: ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדש ביראתך...
*
ה'אברבנאל' קובע בפרשת ביכורים, ש"המצוה הזאת עניינה – קבלת עול מלכות שמים ואדנות, ולהורות כי השגחת הארץ מאלקי הארץ היא". לפי זה כמה תואמים עניניני ביכורים ותפילה זה לזה!
קוראים אנו פרשה זו זמן מה לפני ראש השנה, יום ההמלכה, של מלכות שמים והכרזת אמיתותו יתברך וההשגחה העליונה. "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקים לעד – מלך על כל הארץ"! בשעת קריאת התורה הבחנתי, שאם כי פרשת ביכורים קטנה היא יחסית, בכל זאת מוזכר בה "ה' אלקיך" שמונה פעמים!
ואכן במיוחד מתאימה ההתבוננות בתוכן מצוה זו לימי ההכנה לשנה החדשה. שובה ישראל עד ה' אלקיך!!!
*
דבר נפלא כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "התפילה היא הפרי של היום. וכשם שהיו לו שלש עיתות התפלה שבכל יום פרי יומו ולילו [כיון שאז מתעלה ומתייחד עם בוראו דומה לאילן שיש בו שורש וגזע וענפים ועלים. והפרי הוא החשוב ביותר.
במצוות ביכורים מביאים את ראשית פרי האדמה אל הקב"ה, ובדומה לזה התפילה שהיא דומה לפריו של יום. זאת ועוד, בחובת הלבבות כתב שתיבות התפילה הם כקליפה החיצונית לפרי והכוונה היא הפרי עצמו. במצוות ביכורים לומדים איך מביאים את הפרי לפני ה' בכוונה תחילה של "דע לפני מי אתה עומד"...
*
בעל 'מסילת ישרים' מלמד אותנו את דרכי החסידות, איך להוסיף ולהרחיב בעסק המצוה ובהידורה. כדוגמה איך לגשת להידור מצוה, הוא מראה לנו על מצוות ביכורים: "וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצוות... הרי לנו בהדיא, כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצוות שבתורה".
מצוות ביכורים מורה לנו את הדרך להידור מצווה. היא היתה מתקיימת בתכלית הנוי וההידור לרבות תוספת הביכורים ועיטור הביכורים בפירות נאים ומשובחים אף שלא משבעת המינים וגם בתורים ובני יונה שהיו תלויים מצדי הסלים.
*
נמצא לפנינו השוואה נוספת. הרי אף התפילה זקוקה להידור. ראשית כל בלבוש המתאים והמכובד לתפילה. מצאנו בגדולי האמוראים שהיה להם מלבוש מיוחד לתפילה [ברכות ל: שבת י:]. כל אחד צריך לשים לב לכך להופיע בבית הכנסת בהידור חיצוני ופנימי, בנשמה יפה, זכה ונקיה ובמלבושים מכובדים.
פעם בימים הנוראים כשהתפללתי עם אבא ז"ל בימי זקנותו, היה קר מאד בבית המדרש. ידעתי שהוא סובל מזה וידיו קופאות. הבאתי לו כפפות והוא סירב ללבשן. מכיון שהיה אסור לדבר אז, הפצרתי בו במבטי והוא עמד בסירובו בהחלט. לא ידעתי אז שהוא מרמז אז על דברי הב"ח [בסי' צ'] שכתב: "אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך (כפפות) כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם – ויד רשעים אל תנידני...". כמה ראוי להתעורר, בענין לבוש ראוי והגון לתפילה! הרי עומדים לפני המלך!
וכמובן שראוי שהבָּעת התפילה בעצמה תתקיים בהידור, בצורה המתאימה והמסודרת, הבעת המלים בהידור ובדקדוק ומה עוד פסוקי דזמרה בנעימה יתירה וכמובן תפילות שבת ומועד והידורן המיוחד כל כך.
*
ואגב אורחא, אזכיר מליצה לבבית מאד בענין הידור בתפילה. פגשתי פעם לפני התפילה גבאי צדקה, חסיד ויז'ניץ, ת"ח ואציל נפש. והוא אמר לי אימרה מלאה חן חסידי, בשם ה"אמרי חיים" זי"ע. הגמרא [ב"ב י.] אומרת שרבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני לפני התפילה. "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי". וכך היה מפרש ה"אמרי חיים" והדר מצלי - און ער האט שֵיין געדאווענט... הדר מלשון יופי. תפילתו היתה נאה והדורה לאחר מצוות הצדקה....
*
והרי נושא ה'סדר' במצוות ביכורים! על הבאת הביכורים כתב הרמב"ם [פ"ג מהל' ביכורים ה"ז] "ולא יביאם בערבוב אלא שעורים מלמטה וחיטים על גביהן וזיתים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכלי ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין.
כמה נאה ההקבלה לכך ביחס לסדר התפילה! הלקח הוא שלא תשרור ערבוביא בתפילה, לא במחשבה ולא בדיבור. כמה ראוי לסדר את המחשבה לפני כל ברכה בשמונה עשרה, על מה עומדים לבקש כעת.
*
זאת ועוד, תפילה דומה למצוות ביכורים, והרי בביכורים ישנו הידור להביא פירות יפים וטריים... במשנה "הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים" ורמז יש בזה אף לענין התפילה ה"רחוקים" מביאים פירות יבשים ומצומקים... וכן בתפילה, קרובי אלקים מתפללים בהתחדשות, בצמאון וכיסופין, חיות ו"פרישקייט", והרי כך לימדונו חז"ל בירושלמי [רפ"ג דסוכה] שלולב היבש פסול משום, שנאמר לא המתים יהללו י'ה... כך היה מרגלא בפומיה של מרן אדמו"ר ה"בית ישראל" זי"ע על המקרא [ישעי' ל"ח] "חי חי הוא יודך כמוני היום" לעבעדיק, וואַכעדיק פריש... כך תהיה צורת התפילה וההודאה להקב"ה, בחיות, בעירנות וברעננות...
*
סדר העלאת ביכורים ובכלל, כל חלקי המצוה החביבה הזאת מלמדים אותנו בכלל, איך לקיים מצוות ה', בזריזות, ובשמחה, אמונה והכרה בבורא יתברך, הודאה, דבקות ועוד ועוד. והרי כל אלה יסודות נאמנים הם בתפילה!
מתוך מצוה זו בפרט, מתלמדים איך מתבטל האדם לפני קונו, בווידוי והשתחואה. איך להתייחס אל הקנינים החומריים, איך מתחבר אדם לחבירו, לעבוד את ה' בצוותא חדא, מתוך חיבה, מתוך רחשי כבוד הערכה. והרי כולנו רוצים להיטיב דרכנו ולתקן את תפילותינו, בפרט בימים אלה ולקיים רצונו יתברך ומצוותיו, ביתר שאת וביתר עז!
*
דברים נשגבים נאמרו על מצוות ביכורים, וביניהם מה שנלמד ממקרא: "בראשית ברא אלקים" שהעולם נברא בשביל קיום מצוות ביכורים שנקראת "ראשית". [בר"ר א'].
לימוד מצוות ביכורים משמח את הלב, למרות שאינה נוהגת בזמן הזה, הרי אף ההתבוננות בה ובקיומה מסוגלת לרענן ולחדש רוח ונפש. תרי"ג מצוות התורה, אף אלה שאין בידינו לקיימן, הלימוד בהם מעביר אותנו לעולמות גילויים שונים של רצון ה', חסדו וטובו.
*
בין הדברים שהזכיר הרמב"ם כזהירות בתפילה הם: עמידה ונוכח המקדש ותקון הגוף ותקון המלבושים - הכריעה השתחויה. [רפ"ה מהל' תפילה].
נוכח המקדש... ענין זה מושך אותנו אל בית המקדש בתפארתו. וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אלקיך לשכן שמו שם. מצוות ביכורים היא ביטוי נאדר לנִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי. וכמו כן תפילה. אף תפילות ישראל מכוונות לשם. יכוון לבו למקדש. מקדש מעט. וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ".
*
שמחה עצומה מאד שררה בשעת הבאת ביכורים. ר' ישראל! נלמוד נא יחד את המשנה בפרק שלישי דביכורים , כשכל הנזכר עומד חי נגד עינינו: זאגט די הייליגע משנה: "כיצד מפרישין ביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". יורד אדם לתוך שדהו ועולה משם בתכלית העלייה, לבו מתרונן משמחה של מצוה. הוא מתכונן כעת בייחוד לב לעלות לציון ברנה, יחד עם חבורת הקודש, כל אחד עם פירותיו. הם יתקשרו ויתאחדו בלהט המצוה. יחד כולם בקדושה, בשמחה של מצוה עצומה, שמחה של "ובלבד שיכוון לבו לשמים".
יתכן ללמוד דוגמה מכך איך שראוי ליהודי לאחוז בשמחה בטלית ותפילין שלו בבוקר בדרך לבית ה'! אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה! [ברכות ל"א.]
ואגב, בענין הזה של שמחה של מצוה בתפילה העיד פעם עד ראיה, שכשהיה הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע בעיר בודפסט באמצע שנות החורבן האיום, הסתכל אותו יהודי דרך חור המנעול אל תוך חדרו והבחין איך שמלאך אלקים זה מתעטף בטלית ומתכונן לתפילת שחרית בשמחה עצומה, כמי שנפגש עם בנו יקירו לאחר כמה שנים...
*
שורש מצוות ביכורים הוא "לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם" [חינוך מצוה תר"ו] ובענין דומה ייאמר זאת על התפילה שעיקרה היא הכרה שרק הקב"ה יכול לחונן לרחם ולהושיע.
נקודה עיקרית זו הרחיבו עליה גדולי האחרונים: המבי"ט [בית אלקים שער התפלה] והמהר"ל [נתיבות עולם – נתיב העבודה פ"א] שכל הבקשות שבתפילה, הם להראות שכולנו תלויים אך ורק בו יתברך ורק הוא יכול לעזור לנו. בזה גופא מראים עבדות לאדון העולם ב"ה שהכל שלו ובידו הכל.
והרי סברא פשוטה היא זו, שאם לא כן, איך מתחיל עבד בעבודתו ותוך כדי כך הוא כבר מבקש על זה ועל זה? אלא בקשותיו אלה עצמם מראה שהוא עבד... וכבר אמרו על איש חסיד אחד, ששפך את לבו לפני ה'. הוי! "קדוש אתה ונורא שמך!" רבונו של עולם, קדוש ונורא אתה ומי אני, אפס שבאפסים שאבוא אליך, שאתפלל ואתחנן לפניך? איך אפצה פה? וכאן נזדעק החסיד מתהום נפשו: "אבל - אין אלו'ה מבלעדיך? מי יכול לעזור לי אם לא אתה? האם יש לי מפלט אחר ועצה אחרת? אבי שבשמים למי אֶפנה בבקשתי, אם לא אליך- - -? ".
*
כשמודה ומשבח יהודי לה' איננו מרכז מחשבתו על תקופת ההווה בלבד, אלא חוזר הוא לראש, לתחילת עברו. הרי כשמביא הביכורים היה בא להודות על יבול שדהו, פתח ב"ארמי אובד אבי" שלפני אלפי שנים... הוא לא מגביל את הודאתו על ראשית פרי האדמה, אלא הפליג למרחקי הזמן עוד לפני היות ישראל לגוי וממלכה.
הודאתו מגיעה עד לחרן, בהיות יעקב אבינו בודד ונתון ל'חסדי' לבן שרצה להגותו מן המסלה וכך עובר הוא לירידתו מצרימה, לכל סבלו ומרורותיו עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים וגאלו. הלא על פסוקים אלה מבוסס כל סיפור יציאת מצרים שלנו. רק אחרי זה ממשיך מביא הביכורים ואומר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת... ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'.
ובדומה לזה אף בתפילה, פתיחת התפילה פונה אל העבר. בשמונה עשרה פותחים באבות הקדושים ומזכירים את העבר. ה'אבודרהם' מפרש "ומביא גואל לבני בניהם" גם על יציאת מצרים. וכמובן שגם ההודאה שבתפילה חוזרת אל הראשית שלנו...
ביכורים טעונים כלי [ספרי כי תבוא] וכלי מהודר ומעולה ככל האפשר. ואכן גם התפילה צריכה כלים טהורים המוח, הלב והפה. פה נקי בדיבור ומקודש בתורה. אם תרצה לראות על חיוניות הדבר הזה, עיין נא בדברי האלשיך הקדוש בפרשת תצוה על הפסוק "שפה יהיה לפיו". שם מזרז הוא בתכלית החריפות, על התפילה מתוך פה טהור ונקי...
*
במצוות קריאת ביכורים מצאנו נקודה יסודית מאד הנוגעת ביותר לענין התפילה והיא דיבור האמת בפי הקורא והמתפלל... הגמרא [ב"ב פ"ב.] שואלת בנידון קריאת ביכורים כשחיוב הקריאה מוטל בספק [לדוגמא שמא אין הקרקע נחשב שלו]. הרי סוף סוף אומר רק פסוקים [ואין שם חשש ברכה לבטלה] ולמה לא יקרא את הפסוקים מחומרא? ועל זה מתרצת הגמרא. מכיון שקורא את הפרשה בקשר להבאת ביכורים, אם אינו דובר אמת. הרי כתוב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" [תהילים ק"ו.]. אם אמנם אין הקרקע שעליו צמחו הביכורים, שלו, איך יאמר "האדמה אשר נתתה לי"?
ואת העיקרון הזה צריך לזכור כשעומדים לפני ה' בתפילה. רבותינו הפוסקים וביניהם ה"מטה אפרים" עוררו על כך אם נמצא בנוסח הסליחות ענין "שחר קמתי" או כדומה לשון המורה על ההשכמה והמתפלל אינו מקיים זאת, אם יכול לומר זאת.
זכורני שפעם בימי הסליחות נכנסתי את כ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע. והוא שאל ותבע זאת. אומרים "ולנו בושת הפנים". האם באמת התחושה הזאת אמיתית היא? שאם לא כן איך מותר לומר כלפי מעלה, דבר שאינו נכון.
ומצאתי שבמפורש הזכיר בעל ספר החינוך את הקשר הזה שבין קריאת ביכורים לבין התפילה בנושא זה של דיבור אמת. "ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא לדקדק מאד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור זה בני ושמרהו" [ס' החינוך מ' תר"ו]
*
כעת נבוא לנקודה מרכזית עוד יותר המשותפת לביכורים ולתפילה. מצוות ביכורים היא מן המצוות המיוחדת המתקיימות בציבור וברוב עם. הרמב"ם מדגיש שלכתחילה "לא יעלו יחידים". צורת הצוותא שבמצוה זו היא חלק מעצם המצוה. בכל בוקר היה הממונה קורא אל ציבור מביאי הביכורים. "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו". כמה גדול הזכות של "מרובין העושין את המצווה יחד"!!!
ר' ישראל! נתאר לעצמינו את שלל הגוונים בהבאת ביכורים בציבור, כל אחד בפירותיו ובהידוריו המגוונים בעיטור ותוספת ביכורים. ובכך יהיה לנו הדבר למשל ומליצה לגיוון התפילות של הציבור כל אחד ואחד בייחוד כוחות משלו; כל אחד בתכונותיו, בהבהנה והשגה, בשכל ורגש שלו...
ומתוך כך נבין עוד יותר על מעלת התפילה "פרי היום" בציבור. נתבונן נא ביופי הפנימי של תפילה בציבור, נקדים נא את דברי המדרש [שמו"ר כ"א] שהקב"ה מתעטר בתפילותיהן של ישראל. בזוהר הקדוש נמצאים על זה דברים מעוררי מחשבה ולב. הנה שכשמתפללים יחד עדה מישראל, כל אחד מוסיף את הגוון שלו, לעומת תפילת היחיד שאין בה כי אם גוון אחד בלבד. ואמנם שילוב כל התפילות יוצר עטרה תפארת, שמתעטר בה כביכול חי העולמים ברוך הוא...
הוי! "צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא, ומתעטר בההוא צלותא, בגין דסלקא בגוונין סגיאין, ואתכלילת מכמה סטרין, ובגין דאתכלילת מכמה גוונין, איתעבידת עטרה ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים"... [ח"א קס"ז:]. כמובן שאין קץ לרום ועומק הדברים, אולם אף בפשטות, אולי יש מקום למקצת הבנה...
*
קומו ונעלה... היופי של התפילה מתבטא ברב-גווניות של ביטויי לב. כל יהודי יש לו נפש מיוחדת, דרך חשיבה מיוחדת, רגשות מיוחדים. וכשעומד להתפלל לפני הקב"ה, עושה זאת כל אחד על פי דרכו הוא. בא חבירו ומוסיף גוון נוסף וזוהר משלו, וכן הלאה, עוד יהודי ועוד יהודי השופך לב בייחודיות, עד שכל תפילה בציבור עולה בשלל צבעים, שממנו נוצר כתר נפלא בהדרו, משולב מכל גווני לבבות המתפללים. יש מי שיודע להתרכז ולכוון, יש מי שיודע לעמוד לפני המלך ב"ה בהכנעה רצופה, יש שיודע לשבח ולהודות, יש שיודע איך לבקש ולהתחנן. בא תלמיד חכם ותפילתו בבחינת "תפילה למשה", בא בעל רוח נשברה ותפילתו: "תפילה לעני כי יעטוף" והכל משתלב, מתאחד ומתהתך למזיגה יהודית אמיתית, שממנה עולה כתר עליון לכבודו יתברך המתעטר כביכול בתפילותינו...
*
וכדי להמחיש דבר זה עוד יותר, נחשוב נא לרגע על יופי הבריאה, על נפלאות הבורא שבטבע. תאר לפניך יקירי, מרחבי הרים ועמקים ויערות עד; מישורי נאות דשא, צמחי בר, פרחים מרהיבים, נהרות ונחלים שוטפים. ומעליהם, שמש זורחת ושמי תכלת בהירים. הנה כל פרט, כל מראה וריח, כל שינוי וגיוון, כל צורה וצבע, כל הבדל וניגוד, מוסיפים הוד והדר לשלימות התמונה ומרחיבים את הלב, דווקא מתוך הייחוד והשוני שביניהם. אה! 'מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך' והכל תואם ומתמזג בהרמוניה אדירה!
*
תחושת ההתפעלות מיופיה של תפילת הציבור נחרתה בלבי ביותר, לפני עשרות שנים. בראש חודש כסלו היה הדבר. הגעתי מארץ ישראל לנמל התעופה באמסטרדם, בדרך לביקור אצל הורי ע"ה באנטורפן.
כשיצאתי מן המטוס כבר הגיע זמן שחרית. ואכן פגשתי במקום קבוצת יהודים שנתאספה שם לתפילות ראש חודש. כמעט כל אחד שהיה נוכח שם, היה גר במקום אחר בעולם. התחלנו להניח טלית ותפילין ועמדנו להתפלל יחד. הדברים ריגשו אותי עד לאחת. הנה נזדמנו יחד יהודים המפוזרים על פני שבעה יַמים. הם אינם מכירים זה את זה, מצטרפים למנין אחד ומתפללים אותה התפילה, אותם פסוקי דזמרה, אותה קבלת עול מלכות שמים, אותם תפילות העמידה ופרקי הלל...
צליל נפלא קיבלו אז המלים: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'"... וכולם מעוטפים בטלית, עטורים בתפילין ומתקשרים לרבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. הוי! אלקי עולם ד', בורא קצות הארץ...
לבי פָּעם בעוז כשעמדתי באותה פינה שבנמל "סכיפהול" ההולנדי. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. בני גלות פזורה קרוב לאלפיים שנה, היודע להתאחד בִּין רגע ל'מקשה אחת' של עדה מישראל ולייחד את הלב יחד לאותו כיוון, הפנים לירושלים והלב למרום; באותן מלים שבתפילה. יהודים מארבע יבשות עמדו והשתלבו בטבעיות ובעדינות, כאילו השתייכו יחד מאז ומקדם בבית כנסת אחד.
כמה מגוּוָן היה הפעם אותה 'עטרת תפארת' של תפילת ראש חודש כסלו! כתר ממרחקים. "צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא, ומתעטר בההוא צלותא, בגין דסלקא בגוונין סגיאין". באיזור אצו רצו מאות נוסעים לכל עבר וכאן במרכזו של זרם ההפלגה, נוצר אי שָקט של יהודים עטופים בתפילה, יהודים שאף פעם לא נפגשו. מקום מגוריהם מרוחקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב - ובכל זאת: "עמך ישראל קבוצי מטה". תפילת הציבור ליכדה ומיזגה את כולנו לחטיבה אחת...
נמל התעופה זה הוא מן המרכזיים בעולם... כל כמה דקות ממריא מטוס אחר לגובה של עשרות אלף רגל, אולם מאותו נמל עצמו נסק כעת כתר-גוונים נהדר, לגובה עליון יותר לאין שיעור ובוקע חלוני רקיע עד למעלה, למעלה. אה! צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא...
*
ר' ישראל! נפנה כעת אל שורש התפילה בציבור, שחשיבותה היתירה, אמנם טעונה ביאור. הנה שאלה יסודית לפנינו: הרי ידענו שמהותה של תפילה היא עבודה שבלב, התקשרות ודבקות, הכרה בבורא כל העולמים, אהבתו ויראתו ושפיכת הלב לפניו; בשבח, בקשה והודאה. ואם כן נשאלת השאלה, וכי לא היה דבר זה נכון יותר, ליחיד להתייחד עם רבונו ולשפוך לפניו את נפשו הפנימית? האם לא היה מתאים יותר שיעשה זאת בצורה ובזמן הראוי לו, לפי ערכו ורגשי לבבו? מסתבר שבהיותו בינו לבין עצמו יהיה אז גם מרוכז יותר; ובכלל, מה קשר התפילה והציבור? למה חייבו והדגישו חז"ל ואחריהם כל גדולי הדורות את ענין התפילה בציבור כל כך?
*
שאלה זו כבר נשאלה בתקופה קדומה ביותר. בספר ה"כוזרי" ביסס החכם והמשורר האלקי, רבי יהודה הלוי, את עיקרי היהדות על פי דו-שיח בין החכם היהודי "החבר" רבי יצחק הסנגרי, לבין מלך מדינת כוזר שעמד לקבל עליו דת ישראל.
והנה מלמד ה"חבר" את מלך כוזר שבתפילותינו מתאחדים אנו עם הציבור וכוללים את צרכינו עם צרכי הכלל [התפילה היא בלשון רבים] "כי אין תפילה נענית כי אם בהיותה תפילת ציבור או תפילה בציבור או תפילת יחיד השקול כנגד כל הציבור...".
כאן מציע מלך כוזר את שאלתו על תפילה בציבור: "ולמה לנו כל זה? האין טוב לו לאדם כי יתבודד בתפלתו, למען תהיה נפשו זכה יותר ומחשבתו פנויה יותר?".
והתשובה לכך רשומה בדברי רבי יהודה הלוי, שתפילת יחיד יתכן ויהיו בה חסרון ופגם, לכן ראוי שתתמזג תפילת כל המתפללים לחטיבה אחת ומכל הציבור יחד תעלה תפילה מושלמת בכוונה זכה... מתוך כך תחול הברכה ממרום על המתפללים כולם כאחד, גם על מי שאינו ראוי לכך... [מאמר שלישי ח"י-י"ט].
*
ה'חפץ חיים זי"ע מתוך התמסרותו ואהבתו לכלל ישראל בכל פזורותיו, חיבר ספר מיוחד לנודדים בארצות הנכר בשם "נדחי ישראל". הוא רשם שם את עיקרי הדת. מפני הדברים שנכתבו שם לשעת הדחק ממש, ידוע שהשתדל שיופץ הספר בקרב המהגרים בלבד ולא לציבור הרחב. ועם כל זאת מחזק הוא בספר זה –המצטמצם לידיעות הנחוצות ביותר- את ענין התפילה בציבור, מאד מאד. הוא ידע שקיום הדת תלוי בזה. וז"ל "יש כמה אנשים שנקל בעיניהם בעוה"ר להתפלל ביחידי בביתם בכל ימות החול, מפני שאינם יודעים גודל המצוה שיש בתפילה בציבור. על כן מצאתי עצמי כמחוייב בדבר להעתיק לפני הכל, גודל המצוה שיש בזה, כי כשמתפלל אדם בציבור לבד מה שמתרומם בזה הרבה יותר כבוד השם יתברך, כי ברב עם הדרת מלך, עוד הוא מקיים בזה עוד מצוות רבות אמירת הברכות ועניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה. וכמה גדול ענינם ורוב חשיבותם בעיני המקום ברוך הוא של ידי זה מתעוררת אהבתו לישראל ומזכיר גלותם ומעורר גאולתם – אם יתפלל אדם בציבור יתרבה לו עוד כמה עשרות מצוות בכל יום מ"אמנים" שעונה על כל ברכה וברכה – קרוב לשישים אמנים מתפילת שחרית לבד...". וכבר נודע שבתפילה בציבור, רוכשים כמה אלפים מצוות לחודש...
*
ה'חפץ חיים' הוציא קול קורא מיוחד בתחילת מלחה"ע הראשונה, ובה הדגיש ענין זה של ביטול גזירות בזכות תפילה בציבור כל יום. וז"ל: "חובה על כל אחד ללכת לבית המדרש עם בניו בכל יום להתפלל שחרית מנחה וערבית בציבור דווקא ולענות אמן יהא שמיה רבא קדושה וברכו כי על ידי כך מתבטלות בכל יום כמה וכמה גזירות מישראל... וזכות גדולה למזרזין בזה דמביאין ישועות על ישראל".
*
מספרים שהרה"ק לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע כשביקש ללמד זכות על ישראל, פגש פעם בבוקרו של חורף קשה, יהודי עני לבוש סחבות, בדרכו לבית המדרש. הוא העמיד אותו ושאל אותו למה יוצא בקור כזה החוצה? הלה ענה לו שהולך להתפלל. "ולמה אינך יכול להתפלל בבית?" שאלו הרב. "מפני תפילה בציבור קדיש וברכו". ה"קדושת לוי" ניסה 'לשדלו' לשוב הביתה, עד שהתרעם עליו העני על שרוצה לבטלו מתפילה במנין. ואז התחיל מלִיצן של ישראל בתחנונים: "רבונו של עולם! ראה כמה בניך מוסרים נפשם על עבודתך, כמה פעמים רציתי לדחותו והוא אינו שומע לי בשום אופן...
*
והרי ההיערכות לתפילה במנין בתהומה של תהום, בעמקי שאול בין חיות טורפות... בספר תולדותיו של המשגיח הנודע, הגה"ח ר' גוד'ל אייזנר זצ"ל, מובא תיאור קצר מפיו של בן עליה, ר' מנדל פשיטיק זצ"ל מבני ברק. היה זה בשבת ר"ח אייר תש"ה במחנה הריכוז קולדיץ, קרוב לסיומה של המלחמה. הצוררים ימ"ש שרצו לברוח מן החזית המתקרבת, הודיעו שמפנים את המחנה ומתחיל ה"מצעד" הידוע לשמצה, לצעוד ללא הרף לכיוון בלתי ידוע, מול כלי משחית. האסירים, צללי האדם לאחר חמש שנות זוועה, כבר היו מעונים וחלשים עד לאימה והגזירה הביאה מבוכת ייאוש נוספת. איך יחזיקו מעמד? וכך סיפר ר' מנדל: "רבי גד'ל עסק אז בתכניות משלו, וקרא לנו להסתדר של חמשה חמשה, כדי שנוכל תוך כדי הליכה להתפלל במנין, את תפילת שחרית והלל... ההליכה התחילה ונמשכה, לקול צווחות הצוררים שהאיצו ללא הרף "מארש.. מארש" [לצעוד]. צעדנו יחדיו בכוחות לא לנו ובפינו מיללנו 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה'... " [במחיצת רבי גד'ל ח"א ע' קכ"ג]
עדיין לא נוצרו הביטויים לעוצמתה של הליכה זו. דל העט ועלוב המכחול לעומתה. אף שם, בצעדי שאול ואבדון, עוד בם נשמתם, התפללו במנין. עטרה נוראת הוד עלתה השמימה, דם ואש ותמרות עשן, חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם ונשמותיהם צחות כשלג, עטרה של כל גווני קידוש השם התרוממה מתוך מצעד גבורה זה.
המחשבה על סידור והיערכות למנין של חמשה חמשה במצב בלהות זה, טעונה לימוד ממושך ועיון חודר, בכדי להבין עד היכן הדברים מגיעים. עד היכן חקוק ענין תפילת רבים בעומק נשמת ישראל קדושים.
*
ומתוך שותפות נפלאה זו שבין כל חלקי הציבור נבין ביותר, את דברי האר"י ז"ל הידועים, שלפני התפילה צריך כל אחד לקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. וכך מובא משמו: 'שיכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי'". אהבה זו מביאה לשלימות המזיגה של תפילת הציבור.
*
נחזור שוב לסיכום במשמעויות השונות ששייך לגלות בדברי המדרש הנזכר בהשוואת תפילה לביכורים: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק. עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום" [כי תבוא א']. לפי האמור, שייך למצוא במצוות ביכורים הרבה דברים השייכים גם לתפילה. ההכרה בהקב"ה והשגחתו; ההכנעה הביטול מתוך השתחואה; ההודאה; ההכנה הנלהבת למצוה; הכוונה, הזריזות לקיימה [ועתה הנה הבאתי - "מיד!" (ספרי)]; ההשכמה; דרך העלייה והכיוון לבית המקדש; השמחה החיות וההתלהבות; ההתעוררות והשירה; ההידור והיופי, הסדר ומניעת הערבוביא; טהרת המקום, הגוף והנפש; קיומה בציבור וברב עם. ההכנעה מתוך השתחוואה. האהבה בין אדם לחבירו. ההדגשה על דיבור אמיתי...
*
גם בתוך ענין הביכורים גופא, מצאנו את התפילה וכמ"ש רמב"ם בספר המצות מ"ע קל"ב במצוות קריאת פרשת ביכורים: "שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו...ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים". וראה תנחומא [שם] "מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל"
סומכני עליך יקיר, שתוסיף ותמצא השוואות נוספות בין ביכורים לתפילה. הן דברי התורה אין להם גבול ומדה כלל...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושינו!
מתוך תפילת "ביכורים" מלאה התחדשות
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הביכורים והתפילה
מרחבי אין סוף בהשוואת חז"ל
לר' ישראל יקירי שליט"א
בימים שלפנינו בהם מתכונן עם ישראל לפתוח שערי שמים בתפילה לפני ה'; בימי הסליחות בראש השנה, בימי התשובה וביום הקדוש והנורא. הבה נתרענן ונתחזק בנושא זה של תפילה מתוך מאמר חז"ל, שאין גבול לממדיו, לאורכו, לרחבו, לעומקו ורומו. ננסה נא ולו אף במקצת למצוא פשר למשמעותו.
וזה לשון מדרש תנחומא: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום". [כי תבוא]
והמאמר הזה אומר דרשני. הרי נראה מכאן, שהתפילה כאילו גם באה למלאות את תוכן מצוות הביכורים שנחסר בגלות. אם כן מוטל עלינו למצוא את הקשר, את החיבור, את הנימים הפנימיים בין מצוה נאדרה זו לבין התפילה בכל יום.
*
ראשית כל, נתחדש נא שוב במצוות ראשית ביכורי אדמתך, בכדי לקבל קצת מושג בהשוואת חז"ל הקדושים...
מצוה זו יסודה ב'ראשית', "ראשית ביכורי אדמתך". וסגולתה היא לדעת איך ניגשים לראשית, ראשית פרי השנה. מצוות ביכורים מורה לנו איך מייחדים את הראשית לה'. ואכן כך פירש החידושי הרי"מ את דברי המדרש בהשוואת ביכורים לתפילה. "שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להשם יתברך, כמו ביכורים" [שפ"א כי תבוא תרל"א]
*
מביאי הביכורים, עוד בעמדם בשדה ובפרדס, כבר היה לבם למעלה, בהר הבית... הם השתוקקו לעלות 'אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם'. נכספה נפשם לחצרות בית ד' להניח את פרי יבולם לפני מזבח ד' ולהעניקם לזרעו של אהרן, משרתי עליון...
הבה נעמיד אותם לפני עיני הרוח. הנה הם מתעלים מעל יופי של מטה ומתדבקים ביופי של מעלה. הם עומדים על ארץ זבת חלב ודבש, ברכת ה' המלאה הגדושה והשופעת; ולעומת זאת אף לבם עולה על גדותיו, בזרם שירה והודאה. שם בבית המקדש ישפכו נפשם בווידוי של גלות וגאולה, בסיפור השתלשלות קיום האומה מיסוד תחילתה ממש...
בהמיית הלב מסתכלים מביאי הביכורים על האילנות ובוחרים פרי שביכר, להעלות את ראשית ביכורים אל בית ה'. כשמוצאים הם את הפרי, קושרים עליו גמי וקורא עליהם שם ביכורים. קשירה זו סימן הוא לפרי הנבחר המתקדש, אמנם גם סימן הוא לעם הנבחר המתקדש, רמז הוא קשר גמי זה לעם המתקשר לקונו בכל לב.
אחרי תקופה ממושכת של עבודה בשדה, של חרישה זריעה ונטיעה, של ניכוש וזמירה, כשהגיעו הזמן המיוחל של 'ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו', שוב לא הסתגרו אז בתחומי הפרט להתענג על פרי עמלם, אלא התאחדו עם ההמון החוגג לעלות אל בית ה' בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה...
שוב נמשכים נימים מקיום ראשית ביכורים אל עבר קיום ראשית בתפילה. כמה השתדלו חסידים ואנשי מעשב בהכנה לתפילה, בהידור התפילה, בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה... בגילה וברעדה, בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה... לפני בית הכנסת נעצרים ואומרים ברחשי לב: ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדש ביראתך...
*
ה'אברבנאל' קובע בפרשת ביכורים, ש"המצוה הזאת עניינה – קבלת עול מלכות שמים ואדנות, ולהורות כי השגחת הארץ מאלקי הארץ היא". לפי זה כמה תואמים עניניני ביכורים ותפילה זה לזה!
קוראים אנו פרשה זו זמן מה לפני ראש השנה, יום ההמלכה, של מלכות שמים והכרזת אמיתותו יתברך וההשגחה העליונה. "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקים לעד – מלך על כל הארץ"! בשעת קריאת התורה הבחנתי, שאם כי פרשת ביכורים קטנה היא יחסית, בכל זאת מוזכר בה "ה' אלקיך" שמונה פעמים!
ואכן במיוחד מתאימה ההתבוננות בתוכן מצוה זו לימי ההכנה לשנה החדשה. שובה ישראל עד ה' אלקיך!!!
*
דבר נפלא כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "התפילה היא הפרי של היום. וכשם שהיו לו שלש עיתות התפלה שבכל יום פרי יומו ולילו [כיון שאז מתעלה ומתייחד עם בוראו דומה לאילן שיש בו שורש וגזע וענפים ועלים. והפרי הוא החשוב ביותר.
במצוות ביכורים מביאים את ראשית פרי האדמה אל הקב"ה, ובדומה לזה התפילה שהיא דומה לפריו של יום. זאת ועוד, בחובת הלבבות כתב שתיבות התפילה הם כקליפה החיצונית לפרי והכוונה היא הפרי עצמו. במצוות ביכורים לומדים איך מביאים את הפרי לפני ה' בכוונה תחילה של "דע לפני מי אתה עומד"...
*
בעל 'מסילת ישרים' מלמד אותנו את דרכי החסידות, איך להוסיף ולהרחיב בעסק המצוה ובהידורה. כדוגמה איך לגשת להידור מצוה, הוא מראה לנו על מצוות ביכורים: "וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצוות... הרי לנו בהדיא, כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצוות שבתורה".
מצוות ביכורים מורה לנו את הדרך להידור מצווה. היא היתה מתקיימת בתכלית הנוי וההידור לרבות תוספת הביכורים ועיטור הביכורים בפירות נאים ומשובחים אף שלא משבעת המינים וגם בתורים ובני יונה שהיו תלויים מצדי הסלים.
*
נמצא לפנינו השוואה נוספת. הרי אף התפילה זקוקה להידור. ראשית כל בלבוש המתאים והמכובד לתפילה. מצאנו בגדולי האמוראים שהיה להם מלבוש מיוחד לתפילה [ברכות ל: שבת י:]. כל אחד צריך לשים לב לכך להופיע בבית הכנסת בהידור חיצוני ופנימי, בנשמה יפה, זכה ונקיה ובמלבושים מכובדים.
פעם בימים הנוראים כשהתפללתי עם אבא ז"ל בימי זקנותו, היה קר מאד בבית המדרש. ידעתי שהוא סובל מזה וידיו קופאות. הבאתי לו כפפות והוא סירב ללבשן. מכיון שהיה אסור לדבר אז, הפצרתי בו במבטי והוא עמד בסירובו בהחלט. לא ידעתי אז שהוא מרמז אז על דברי הב"ח [בסי' צ'] שכתב: "אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך (כפפות) כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם – ויד רשעים אל תנידני...". כמה ראוי להתעורר, בענין לבוש ראוי והגון לתפילה! הרי עומדים לפני המלך!
וכמובן שראוי שהבָּעת התפילה בעצמה תתקיים בהידור, בצורה המתאימה והמסודרת, הבעת המלים בהידור ובדקדוק ומה עוד פסוקי דזמרה בנעימה יתירה וכמובן תפילות שבת ומועד והידורן המיוחד כל כך.
*
ואגב אורחא, אזכיר מליצה לבבית מאד בענין הידור בתפילה. פגשתי פעם לפני התפילה גבאי צדקה, חסיד ויז'ניץ, ת"ח ואציל נפש. והוא אמר לי אימרה מלאה חן חסידי, בשם ה"אמרי חיים" זי"ע. הגמרא [ב"ב י.] אומרת שרבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני לפני התפילה. "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי". וכך היה מפרש ה"אמרי חיים" והדר מצלי - און ער האט שֵיין געדאווענט... הדר מלשון יופי. תפילתו היתה נאה והדורה לאחר מצוות הצדקה....
*
והרי נושא ה'סדר' במצוות ביכורים! על הבאת הביכורים כתב הרמב"ם [פ"ג מהל' ביכורים ה"ז] "ולא יביאם בערבוב אלא שעורים מלמטה וחיטים על גביהן וזיתים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכלי ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין.
כמה נאה ההקבלה לכך ביחס לסדר התפילה! הלקח הוא שלא תשרור ערבוביא בתפילה, לא במחשבה ולא בדיבור. כמה ראוי לסדר את המחשבה לפני כל ברכה בשמונה עשרה, על מה עומדים לבקש כעת.
*
זאת ועוד, תפילה דומה למצוות ביכורים, והרי בביכורים ישנו הידור להביא פירות יפים וטריים... במשנה "הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים" ורמז יש בזה אף לענין התפילה ה"רחוקים" מביאים פירות יבשים ומצומקים... וכן בתפילה, קרובי אלקים מתפללים בהתחדשות, בצמאון וכיסופין, חיות ו"פרישקייט", והרי כך לימדונו חז"ל בירושלמי [רפ"ג דסוכה] שלולב היבש פסול משום, שנאמר לא המתים יהללו י'ה... כך היה מרגלא בפומיה של מרן אדמו"ר ה"בית ישראל" זי"ע על המקרא [ישעי' ל"ח] "חי חי הוא יודך כמוני היום" לעבעדיק, וואַכעדיק פריש... כך תהיה צורת התפילה וההודאה להקב"ה, בחיות, בעירנות וברעננות...
*
סדר העלאת ביכורים ובכלל, כל חלקי המצוה החביבה הזאת מלמדים אותנו בכלל, איך לקיים מצוות ה', בזריזות, ובשמחה, אמונה והכרה בבורא יתברך, הודאה, דבקות ועוד ועוד. והרי כל אלה יסודות נאמנים הם בתפילה!
מתוך מצוה זו בפרט, מתלמדים איך מתבטל האדם לפני קונו, בווידוי והשתחואה. איך להתייחס אל הקנינים החומריים, איך מתחבר אדם לחבירו, לעבוד את ה' בצוותא חדא, מתוך חיבה, מתוך רחשי כבוד הערכה. והרי כולנו רוצים להיטיב דרכנו ולתקן את תפילותינו, בפרט בימים אלה ולקיים רצונו יתברך ומצוותיו, ביתר שאת וביתר עז!
*
דברים נשגבים נאמרו על מצוות ביכורים, וביניהם מה שנלמד ממקרא: "בראשית ברא אלקים" שהעולם נברא בשביל קיום מצוות ביכורים שנקראת "ראשית". [בר"ר א'].
לימוד מצוות ביכורים משמח את הלב, למרות שאינה נוהגת בזמן הזה, הרי אף ההתבוננות בה ובקיומה מסוגלת לרענן ולחדש רוח ונפש. תרי"ג מצוות התורה, אף אלה שאין בידינו לקיימן, הלימוד בהם מעביר אותנו לעולמות גילויים שונים של רצון ה', חסדו וטובו.
*
בין הדברים שהזכיר הרמב"ם כזהירות בתפילה הם: עמידה ונוכח המקדש ותקון הגוף ותקון המלבושים - הכריעה השתחויה. [רפ"ה מהל' תפילה].
נוכח המקדש... ענין זה מושך אותנו אל בית המקדש בתפארתו. וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אלקיך לשכן שמו שם. מצוות ביכורים היא ביטוי נאדר לנִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי. וכמו כן תפילה. אף תפילות ישראל מכוונות לשם. יכוון לבו למקדש. מקדש מעט. וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ".
*
שמחה עצומה מאד שררה בשעת הבאת ביכורים. ר' ישראל! נלמוד נא יחד את המשנה בפרק שלישי דביכורים , כשכל הנזכר עומד חי נגד עינינו: זאגט די הייליגע משנה: "כיצד מפרישין ביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". יורד אדם לתוך שדהו ועולה משם בתכלית העלייה, לבו מתרונן משמחה של מצוה. הוא מתכונן כעת בייחוד לב לעלות לציון ברנה, יחד עם חבורת הקודש, כל אחד עם פירותיו. הם יתקשרו ויתאחדו בלהט המצוה. יחד כולם בקדושה, בשמחה של מצוה עצומה, שמחה של "ובלבד שיכוון לבו לשמים".
יתכן ללמוד דוגמה מכך איך שראוי ליהודי לאחוז בשמחה בטלית ותפילין שלו בבוקר בדרך לבית ה'! אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה! [ברכות ל"א.]
ואגב, בענין הזה של שמחה של מצוה בתפילה העיד פעם עד ראיה, שכשהיה הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע בעיר בודפסט באמצע שנות החורבן האיום, הסתכל אותו יהודי דרך חור המנעול אל תוך חדרו והבחין איך שמלאך אלקים זה מתעטף בטלית ומתכונן לתפילת שחרית בשמחה עצומה, כמי שנפגש עם בנו יקירו לאחר כמה שנים...
*
שורש מצוות ביכורים הוא "לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם" [חינוך מצוה תר"ו] ובענין דומה ייאמר זאת על התפילה שעיקרה היא הכרה שרק הקב"ה יכול לחונן לרחם ולהושיע.
נקודה עיקרית זו הרחיבו עליה גדולי האחרונים: המבי"ט [בית אלקים שער התפלה] והמהר"ל [נתיבות עולם – נתיב העבודה פ"א] שכל הבקשות שבתפילה, הם להראות שכולנו תלויים אך ורק בו יתברך ורק הוא יכול לעזור לנו. בזה גופא מראים עבדות לאדון העולם ב"ה שהכל שלו ובידו הכל.
והרי סברא פשוטה היא זו, שאם לא כן, איך מתחיל עבד בעבודתו ותוך כדי כך הוא כבר מבקש על זה ועל זה? אלא בקשותיו אלה עצמם מראה שהוא עבד... וכבר אמרו על איש חסיד אחד, ששפך את לבו לפני ה'. הוי! "קדוש אתה ונורא שמך!" רבונו של עולם, קדוש ונורא אתה ומי אני, אפס שבאפסים שאבוא אליך, שאתפלל ואתחנן לפניך? איך אפצה פה? וכאן נזדעק החסיד מתהום נפשו: "אבל - אין אלו'ה מבלעדיך? מי יכול לעזור לי אם לא אתה? האם יש לי מפלט אחר ועצה אחרת? אבי שבשמים למי אֶפנה בבקשתי, אם לא אליך- - -? ".
*
כשמודה ומשבח יהודי לה' איננו מרכז מחשבתו על תקופת ההווה בלבד, אלא חוזר הוא לראש, לתחילת עברו. הרי כשמביא הביכורים היה בא להודות על יבול שדהו, פתח ב"ארמי אובד אבי" שלפני אלפי שנים... הוא לא מגביל את הודאתו על ראשית פרי האדמה, אלא הפליג למרחקי הזמן עוד לפני היות ישראל לגוי וממלכה.
הודאתו מגיעה עד לחרן, בהיות יעקב אבינו בודד ונתון ל'חסדי' לבן שרצה להגותו מן המסלה וכך עובר הוא לירידתו מצרימה, לכל סבלו ומרורותיו עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים וגאלו. הלא על פסוקים אלה מבוסס כל סיפור יציאת מצרים שלנו. רק אחרי זה ממשיך מביא הביכורים ואומר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת... ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'.
ובדומה לזה אף בתפילה, פתיחת התפילה פונה אל העבר. בשמונה עשרה פותחים באבות הקדושים ומזכירים את העבר. ה'אבודרהם' מפרש "ומביא גואל לבני בניהם" גם על יציאת מצרים. וכמובן שגם ההודאה שבתפילה חוזרת אל הראשית שלנו...
ביכורים טעונים כלי [ספרי כי תבוא] וכלי מהודר ומעולה ככל האפשר. ואכן גם התפילה צריכה כלים טהורים המוח, הלב והפה. פה נקי בדיבור ומקודש בתורה. אם תרצה לראות על חיוניות הדבר הזה, עיין נא בדברי האלשיך הקדוש בפרשת תצוה על הפסוק "שפה יהיה לפיו". שם מזרז הוא בתכלית החריפות, על התפילה מתוך פה טהור ונקי...
*
במצוות קריאת ביכורים מצאנו נקודה יסודית מאד הנוגעת ביותר לענין התפילה והיא דיבור האמת בפי הקורא והמתפלל... הגמרא [ב"ב פ"ב.] שואלת בנידון קריאת ביכורים כשחיוב הקריאה מוטל בספק [לדוגמא שמא אין הקרקע נחשב שלו]. הרי סוף סוף אומר רק פסוקים [ואין שם חשש ברכה לבטלה] ולמה לא יקרא את הפסוקים מחומרא? ועל זה מתרצת הגמרא. מכיון שקורא את הפרשה בקשר להבאת ביכורים, אם אינו דובר אמת. הרי כתוב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" [תהילים ק"ו.]. אם אמנם אין הקרקע שעליו צמחו הביכורים, שלו, איך יאמר "האדמה אשר נתתה לי"?
ואת העיקרון הזה צריך לזכור כשעומדים לפני ה' בתפילה. רבותינו הפוסקים וביניהם ה"מטה אפרים" עוררו על כך אם נמצא בנוסח הסליחות ענין "שחר קמתי" או כדומה לשון המורה על ההשכמה והמתפלל אינו מקיים זאת, אם יכול לומר זאת.
זכורני שפעם בימי הסליחות נכנסתי את כ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע. והוא שאל ותבע זאת. אומרים "ולנו בושת הפנים". האם באמת התחושה הזאת אמיתית היא? שאם לא כן איך מותר לומר כלפי מעלה, דבר שאינו נכון.
ומצאתי שבמפורש הזכיר בעל ספר החינוך את הקשר הזה שבין קריאת ביכורים לבין התפילה בנושא זה של דיבור אמת. "ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא לדקדק מאד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור זה בני ושמרהו" [ס' החינוך מ' תר"ו]
*
כעת נבוא לנקודה מרכזית עוד יותר המשותפת לביכורים ולתפילה. מצוות ביכורים היא מן המצוות המיוחדת המתקיימות בציבור וברוב עם. הרמב"ם מדגיש שלכתחילה "לא יעלו יחידים". צורת הצוותא שבמצוה זו היא חלק מעצם המצוה. בכל בוקר היה הממונה קורא אל ציבור מביאי הביכורים. "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו". כמה גדול הזכות של "מרובין העושין את המצווה יחד"!!!
ר' ישראל! נתאר לעצמינו את שלל הגוונים בהבאת ביכורים בציבור, כל אחד בפירותיו ובהידוריו המגוונים בעיטור ותוספת ביכורים. ובכך יהיה לנו הדבר למשל ומליצה לגיוון התפילות של הציבור כל אחד ואחד בייחוד כוחות משלו; כל אחד בתכונותיו, בהבהנה והשגה, בשכל ורגש שלו...
ומתוך כך נבין עוד יותר על מעלת התפילה "פרי היום" בציבור. נתבונן נא ביופי הפנימי של תפילה בציבור, נקדים נא את דברי המדרש [שמו"ר כ"א] שהקב"ה מתעטר בתפילותיהן של ישראל. בזוהר הקדוש נמצאים על זה דברים מעוררי מחשבה ולב. הנה שכשמתפללים יחד עדה מישראל, כל אחד מוסיף את הגוון שלו, לעומת תפילת היחיד שאין בה כי אם גוון אחד בלבד. ואמנם שילוב כל התפילות יוצר עטרה תפארת, שמתעטר בה כביכול חי העולמים ברוך הוא...
הוי! "צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא, ומתעטר בההוא צלותא, בגין דסלקא בגוונין סגיאין, ואתכלילת מכמה סטרין, ובגין דאתכלילת מכמה גוונין, איתעבידת עטרה ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים"... [ח"א קס"ז:]. כמובן שאין קץ לרום ועומק הדברים, אולם אף בפשטות, אולי יש מקום למקצת הבנה...
*
קומו ונעלה... היופי של התפילה מתבטא ברב-גווניות של ביטויי לב. כל יהודי יש לו נפש מיוחדת, דרך חשיבה מיוחדת, רגשות מיוחדים. וכשעומד להתפלל לפני הקב"ה, עושה זאת כל אחד על פי דרכו הוא. בא חבירו ומוסיף גוון נוסף וזוהר משלו, וכן הלאה, עוד יהודי ועוד יהודי השופך לב בייחודיות, עד שכל תפילה בציבור עולה בשלל צבעים, שממנו נוצר כתר נפלא בהדרו, משולב מכל גווני לבבות המתפללים. יש מי שיודע להתרכז ולכוון, יש מי שיודע לעמוד לפני המלך ב"ה בהכנעה רצופה, יש שיודע לשבח ולהודות, יש שיודע איך לבקש ולהתחנן. בא תלמיד חכם ותפילתו בבחינת "תפילה למשה", בא בעל רוח נשברה ותפילתו: "תפילה לעני כי יעטוף" והכל משתלב, מתאחד ומתהתך למזיגה יהודית אמיתית, שממנה עולה כתר עליון לכבודו יתברך המתעטר כביכול בתפילותינו...
*
וכדי להמחיש דבר זה עוד יותר, נחשוב נא לרגע על יופי הבריאה, על נפלאות הבורא שבטבע. תאר לפניך יקירי, מרחבי הרים ועמקים ויערות עד; מישורי נאות דשא, צמחי בר, פרחים מרהיבים, נהרות ונחלים שוטפים. ומעליהם, שמש זורחת ושמי תכלת בהירים. הנה כל פרט, כל מראה וריח, כל שינוי וגיוון, כל צורה וצבע, כל הבדל וניגוד, מוסיפים הוד והדר לשלימות התמונה ומרחיבים את הלב, דווקא מתוך הייחוד והשוני שביניהם. אה! 'מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך' והכל תואם ומתמזג בהרמוניה אדירה!
*
תחושת ההתפעלות מיופיה של תפילת הציבור נחרתה בלבי ביותר, לפני עשרות שנים. בראש חודש כסלו היה הדבר. הגעתי מארץ ישראל לנמל התעופה באמסטרדם, בדרך לביקור אצל הורי ע"ה באנטורפן.
כשיצאתי מן המטוס כבר הגיע זמן שחרית. ואכן פגשתי במקום קבוצת יהודים שנתאספה שם לתפילות ראש חודש. כמעט כל אחד שהיה נוכח שם, היה גר במקום אחר בעולם. התחלנו להניח טלית ותפילין ועמדנו להתפלל יחד. הדברים ריגשו אותי עד לאחת. הנה נזדמנו יחד יהודים המפוזרים על פני שבעה יַמים. הם אינם מכירים זה את זה, מצטרפים למנין אחד ומתפללים אותה התפילה, אותם פסוקי דזמרה, אותה קבלת עול מלכות שמים, אותם תפילות העמידה ופרקי הלל...
צליל נפלא קיבלו אז המלים: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'"... וכולם מעוטפים בטלית, עטורים בתפילין ומתקשרים לרבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. הוי! אלקי עולם ד', בורא קצות הארץ...
לבי פָּעם בעוז כשעמדתי באותה פינה שבנמל "סכיפהול" ההולנדי. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. בני גלות פזורה קרוב לאלפיים שנה, היודע להתאחד בִּין רגע ל'מקשה אחת' של עדה מישראל ולייחד את הלב יחד לאותו כיוון, הפנים לירושלים והלב למרום; באותן מלים שבתפילה. יהודים מארבע יבשות עמדו והשתלבו בטבעיות ובעדינות, כאילו השתייכו יחד מאז ומקדם בבית כנסת אחד.
כמה מגוּוָן היה הפעם אותה 'עטרת תפארת' של תפילת ראש חודש כסלו! כתר ממרחקים. "צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא, ומתעטר בההוא צלותא, בגין דסלקא בגוונין סגיאין". באיזור אצו רצו מאות נוסעים לכל עבר וכאן במרכזו של זרם ההפלגה, נוצר אי שָקט של יהודים עטופים בתפילה, יהודים שאף פעם לא נפגשו. מקום מגוריהם מרוחקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב - ובכל זאת: "עמך ישראל קבוצי מטה". תפילת הציבור ליכדה ומיזגה את כולנו לחטיבה אחת...
נמל התעופה זה הוא מן המרכזיים בעולם... כל כמה דקות ממריא מטוס אחר לגובה של עשרות אלף רגל, אולם מאותו נמל עצמו נסק כעת כתר-גוונים נהדר, לגובה עליון יותר לאין שיעור ובוקע חלוני רקיע עד למעלה, למעלה. אה! צלותא דסגיאין סליק קמי קודשא בריך הוא...
*
ר' ישראל! נפנה כעת אל שורש התפילה בציבור, שחשיבותה היתירה, אמנם טעונה ביאור. הנה שאלה יסודית לפנינו: הרי ידענו שמהותה של תפילה היא עבודה שבלב, התקשרות ודבקות, הכרה בבורא כל העולמים, אהבתו ויראתו ושפיכת הלב לפניו; בשבח, בקשה והודאה. ואם כן נשאלת השאלה, וכי לא היה דבר זה נכון יותר, ליחיד להתייחד עם רבונו ולשפוך לפניו את נפשו הפנימית? האם לא היה מתאים יותר שיעשה זאת בצורה ובזמן הראוי לו, לפי ערכו ורגשי לבבו? מסתבר שבהיותו בינו לבין עצמו יהיה אז גם מרוכז יותר; ובכלל, מה קשר התפילה והציבור? למה חייבו והדגישו חז"ל ואחריהם כל גדולי הדורות את ענין התפילה בציבור כל כך?
*
שאלה זו כבר נשאלה בתקופה קדומה ביותר. בספר ה"כוזרי" ביסס החכם והמשורר האלקי, רבי יהודה הלוי, את עיקרי היהדות על פי דו-שיח בין החכם היהודי "החבר" רבי יצחק הסנגרי, לבין מלך מדינת כוזר שעמד לקבל עליו דת ישראל.
והנה מלמד ה"חבר" את מלך כוזר שבתפילותינו מתאחדים אנו עם הציבור וכוללים את צרכינו עם צרכי הכלל [התפילה היא בלשון רבים] "כי אין תפילה נענית כי אם בהיותה תפילת ציבור או תפילה בציבור או תפילת יחיד השקול כנגד כל הציבור...".
כאן מציע מלך כוזר את שאלתו על תפילה בציבור: "ולמה לנו כל זה? האין טוב לו לאדם כי יתבודד בתפלתו, למען תהיה נפשו זכה יותר ומחשבתו פנויה יותר?".
והתשובה לכך רשומה בדברי רבי יהודה הלוי, שתפילת יחיד יתכן ויהיו בה חסרון ופגם, לכן ראוי שתתמזג תפילת כל המתפללים לחטיבה אחת ומכל הציבור יחד תעלה תפילה מושלמת בכוונה זכה... מתוך כך תחול הברכה ממרום על המתפללים כולם כאחד, גם על מי שאינו ראוי לכך... [מאמר שלישי ח"י-י"ט].
*
ה'חפץ חיים זי"ע מתוך התמסרותו ואהבתו לכלל ישראל בכל פזורותיו, חיבר ספר מיוחד לנודדים בארצות הנכר בשם "נדחי ישראל". הוא רשם שם את עיקרי הדת. מפני הדברים שנכתבו שם לשעת הדחק ממש, ידוע שהשתדל שיופץ הספר בקרב המהגרים בלבד ולא לציבור הרחב. ועם כל זאת מחזק הוא בספר זה –המצטמצם לידיעות הנחוצות ביותר- את ענין התפילה בציבור, מאד מאד. הוא ידע שקיום הדת תלוי בזה. וז"ל "יש כמה אנשים שנקל בעיניהם בעוה"ר להתפלל ביחידי בביתם בכל ימות החול, מפני שאינם יודעים גודל המצוה שיש בתפילה בציבור. על כן מצאתי עצמי כמחוייב בדבר להעתיק לפני הכל, גודל המצוה שיש בזה, כי כשמתפלל אדם בציבור לבד מה שמתרומם בזה הרבה יותר כבוד השם יתברך, כי ברב עם הדרת מלך, עוד הוא מקיים בזה עוד מצוות רבות אמירת הברכות ועניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה. וכמה גדול ענינם ורוב חשיבותם בעיני המקום ברוך הוא של ידי זה מתעוררת אהבתו לישראל ומזכיר גלותם ומעורר גאולתם – אם יתפלל אדם בציבור יתרבה לו עוד כמה עשרות מצוות בכל יום מ"אמנים" שעונה על כל ברכה וברכה – קרוב לשישים אמנים מתפילת שחרית לבד...". וכבר נודע שבתפילה בציבור, רוכשים כמה אלפים מצוות לחודש...
*
ה'חפץ חיים' הוציא קול קורא מיוחד בתחילת מלחה"ע הראשונה, ובה הדגיש ענין זה של ביטול גזירות בזכות תפילה בציבור כל יום. וז"ל: "חובה על כל אחד ללכת לבית המדרש עם בניו בכל יום להתפלל שחרית מנחה וערבית בציבור דווקא ולענות אמן יהא שמיה רבא קדושה וברכו כי על ידי כך מתבטלות בכל יום כמה וכמה גזירות מישראל... וזכות גדולה למזרזין בזה דמביאין ישועות על ישראל".
*
מספרים שהרה"ק לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע כשביקש ללמד זכות על ישראל, פגש פעם בבוקרו של חורף קשה, יהודי עני לבוש סחבות, בדרכו לבית המדרש. הוא העמיד אותו ושאל אותו למה יוצא בקור כזה החוצה? הלה ענה לו שהולך להתפלל. "ולמה אינך יכול להתפלל בבית?" שאלו הרב. "מפני תפילה בציבור קדיש וברכו". ה"קדושת לוי" ניסה 'לשדלו' לשוב הביתה, עד שהתרעם עליו העני על שרוצה לבטלו מתפילה במנין. ואז התחיל מלִיצן של ישראל בתחנונים: "רבונו של עולם! ראה כמה בניך מוסרים נפשם על עבודתך, כמה פעמים רציתי לדחותו והוא אינו שומע לי בשום אופן...
*
והרי ההיערכות לתפילה במנין בתהומה של תהום, בעמקי שאול בין חיות טורפות... בספר תולדותיו של המשגיח הנודע, הגה"ח ר' גוד'ל אייזנר זצ"ל, מובא תיאור קצר מפיו של בן עליה, ר' מנדל פשיטיק זצ"ל מבני ברק. היה זה בשבת ר"ח אייר תש"ה במחנה הריכוז קולדיץ, קרוב לסיומה של המלחמה. הצוררים ימ"ש שרצו לברוח מן החזית המתקרבת, הודיעו שמפנים את המחנה ומתחיל ה"מצעד" הידוע לשמצה, לצעוד ללא הרף לכיוון בלתי ידוע, מול כלי משחית. האסירים, צללי האדם לאחר חמש שנות זוועה, כבר היו מעונים וחלשים עד לאימה והגזירה הביאה מבוכת ייאוש נוספת. איך יחזיקו מעמד? וכך סיפר ר' מנדל: "רבי גד'ל עסק אז בתכניות משלו, וקרא לנו להסתדר של חמשה חמשה, כדי שנוכל תוך כדי הליכה להתפלל במנין, את תפילת שחרית והלל... ההליכה התחילה ונמשכה, לקול צווחות הצוררים שהאיצו ללא הרף "מארש.. מארש" [לצעוד]. צעדנו יחדיו בכוחות לא לנו ובפינו מיללנו 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה'... " [במחיצת רבי גד'ל ח"א ע' קכ"ג]
עדיין לא נוצרו הביטויים לעוצמתה של הליכה זו. דל העט ועלוב המכחול לעומתה. אף שם, בצעדי שאול ואבדון, עוד בם נשמתם, התפללו במנין. עטרה נוראת הוד עלתה השמימה, דם ואש ותמרות עשן, חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם ונשמותיהם צחות כשלג, עטרה של כל גווני קידוש השם התרוממה מתוך מצעד גבורה זה.
המחשבה על סידור והיערכות למנין של חמשה חמשה במצב בלהות זה, טעונה לימוד ממושך ועיון חודר, בכדי להבין עד היכן הדברים מגיעים. עד היכן חקוק ענין תפילת רבים בעומק נשמת ישראל קדושים.
*
ומתוך שותפות נפלאה זו שבין כל חלקי הציבור נבין ביותר, את דברי האר"י ז"ל הידועים, שלפני התפילה צריך כל אחד לקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. וכך מובא משמו: 'שיכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי'". אהבה זו מביאה לשלימות המזיגה של תפילת הציבור.
*
נחזור שוב לסיכום במשמעויות השונות ששייך לגלות בדברי המדרש הנזכר בהשוואת תפילה לביכורים: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק. עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום" [כי תבוא א']. לפי האמור, שייך למצוא במצוות ביכורים הרבה דברים השייכים גם לתפילה. ההכרה בהקב"ה והשגחתו; ההכנעה הביטול מתוך השתחואה; ההודאה; ההכנה הנלהבת למצוה; הכוונה, הזריזות לקיימה [ועתה הנה הבאתי - "מיד!" (ספרי)]; ההשכמה; דרך העלייה והכיוון לבית המקדש; השמחה החיות וההתלהבות; ההתעוררות והשירה; ההידור והיופי, הסדר ומניעת הערבוביא; טהרת המקום, הגוף והנפש; קיומה בציבור וברב עם. ההכנעה מתוך השתחוואה. האהבה בין אדם לחבירו. ההדגשה על דיבור אמיתי...
*
גם בתוך ענין הביכורים גופא, מצאנו את התפילה וכמ"ש רמב"ם בספר המצות מ"ע קל"ב במצוות קריאת פרשת ביכורים: "שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו...ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים". וראה תנחומא [שם] "מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל"
סומכני עליך יקיר, שתוסיף ותמצא השוואות נוספות בין ביכורים לתפילה. הן דברי התורה אין להם גבול ומדה כלל...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושינו!
מתוך תפילת "ביכורים" מלאה התחדשות
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 495.docx
- (38.65 KiB) הורד 141 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הקול הפנימי...
'קול פלאים' מעודד, בתקיעת שופר
לר' ישראל יקירי שליט"א
לקראת ימי הרחמים והרצון, שוב הנני לתאר לפניך דמותו של יהודי שעלה והתעלה ממעמקים לעת זקנה, והגיע מתוך תשובתו למדרגה עליונה עד מאד.
את קורות חייו המדהימות של ר' ירחמיאל הכהן בן חיים ז"ל, סיפר לי מחותני הנעלה הרב נפתלי רייך שליט"א ממונסי, שהאיש היה מבאי ביתו. רוברט קפלן היה בן 65 כשהזדמנה לו פגישה מסחרית במנהטן, עם מרביץ תורה בשם הרב רפאל בוטלר שליט"א, בנושא פרסומת למוסד מסוים. זה היה עיסוקו ומומחיותו של רוברט. הוא היה יהודי מתבולל שלא ידע על יהדותו ולא כלום. רק דבר אחד נשאר בזכרונו. חגיגת הבר מצוה שלו בפרשת במדבר. כך ידע שעם ישראל היה פעם תושבי המדבר. חוץ מזה לא ידע, אפילו על יום הכיפורים.
ביום כ"ג באלול תשס"א התקיימה פגישה זו, היום המר והנמהר שבו קרסו מגדלי התאומים בניו יורק. השנים ישבו אז במשרד אי שם במנהטן ומפני האירועים המחרידים, לא יצאו ממקומם במשך שעות. בין כך היתה כל העיר אז סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא.
הרב בוטלר הוא יהודי העוסק בקירוב רחוקים ובאותן השעות שהיו מסוגרים יחד, ניסה לקרב את בן שיחו ליהדות. לבסוף הזמינו לבוא לראש השנה לביתו בשכונת קווינס בניו יורק.
*
רוברט ששמו היהודי היה ירחמיאל, הגיע לקווינס ביום שני של ראש השנה והצטרף לתפילה לבית הכנסת, בשעת קריאת התורה "פרשת העקדה". הכל היה זר וחדש בשבילו. מארחו הגיש לו מחזור עם תרגום אנגלי וכך עקב בהתעניינות אחר כל המתרחש.
אחרי התפילה שאלו אותו על התרשמותו מן התפילה. התשובה היתה מפתיעה: "אני מרגיש כמו החמור שנשאר מרחוק בשעת עקידת יצחק. כפי שקראו בתורה: "שבו לכם פה עם החמור...". אני חש שנמצא ביהדות דבר נעלה ביותר, אלא שאני נמצא מבחוץ, הרחק מן הכל... הוא הרגיש את הריחוק ומצא בקרבו משיכה להתקרב...
ירחמיאל היה אמנם רחוק מאד, ברם עם זאת היה בעל נפש עדינה ומחשבה מעמיקה. הוא הבחין ביופי שביהדות ולאט ולאט התקרב אליה בשנתיים הבאות. במשך הזמן עזב את משפחתו הנכריה, שכר לו דירה קטנה במונסי והתחיל ללמוד תורה ומצוות כראוי.
*
ירחמיאל הכהן התחיל לעסוק בתורה בשקידה. במשך חצי יום למד בישיבת "אור שמח" במונסי. הוא גם המשיך בעסקיו ופעל הרבה בסיוע אחרים ובגמילות חסדים. הוא למד שיעורים כסדרם בגמרא, ברם את סיפוקו מצא במשניות ובמשך השנים הבאות הספיק ללמוד ששה סדרי משנה. ידידיו החדשים התפעלו מאד מאצילות נפשו והצמאון העז לרוחניות, למרות שכבר היה מבוגר. נשמה יקרה מאד שכנה בו. וכך המשיך בדרכו במשך 9 שנים, כשהוא מדקדק בקלה כבחמורה, מתעדן ומתרומם בדרכיו יותר ויותר מתוך קירבת אלקים, יום אחר יום ודרגה אחר דרגה...
*
בשמחת תורה קרה הדבר, כשירחמיאל כבר הגיע לגיל 74. בשעת ההקפות אחז את ספר התורה בזרועו ורקד בעינים עצומות, בלהט ובדבקות. הגיע הזמן להחזיר את ספרי התורה. והאיש עדיין רוקד בסערת רוח ללא הפוגה והבחורים סביבו. פתאום התחיל למעוד. אלה שעמדו לידו תפסו ממנו את ספר התורה. והוא אציל הנפש ואביר התשובה נפל על מקומו. נשמתו יצאה בטהרה, במיתת נשיקה מתוך ריקוד של דבקות עם ספר התורה שנהייתה לנשמת אפו...
ממעמקים עלה ולמרומים הגיע תוך כדי תשע שנים, כבן תורה, ירא ד' ונכסף לגבוהות... ביום מר לעולם הראה לו הקב"ה את תחילת הדרך וביום שמחת עולם השיב את נשמתו לבוראו.
ירחמיאל בן חיים הכהן! ממעמקים קראת ה' והוא יתברך העלה אותך בתשובתך מבור תחתיות אל רום המעלה. שוב לא נשארת מרחוק כפי שנדמה לך באותו ראש השנה...
עזבת את הכל. מסודר ומוצלח היית בעולמך הזר וניתקת את עצמך ממנו בגבורת רוח, מפני שנוכחת באמת האלקית, בה' ובתורתו. חבקת את ספר התורה בעוז וכך עלתה נשמתך השמימה מתוך דבקות, בהקפה השביעית של 'קדוש ונורא', 'רחום וחנון' 'תומך תמימים'...
ר' ירחמיאל הכהן! התקיעה המעוררת התחילה אצלך בראש השנה, בתוך תוכך הידהד הקול הפנימי מתוך שורש נשמתך ומשם המשכת להתעורר ולהגביה עוּף יותר ויותר...
ירחמיאל! לא נשארת מרחוק! סוף סוף עלית גם אתה אל הר האלקים, אל מקום המזבח... יהי זכרך ברוך ומבורך!
*
הוי! הקול היהודי הפנימי! כעת נלמוד נא חידוש פלאים בדברי ה'שפת אמת' בסדרה של תקיעת שופר. מבטו מקיף מסוף העולם ועד סופו ומזרים חיזוק אדיר בכל מי שיתבונן בדבריו היטב. ה'שפת אמת' חזה בסדר התקיעות את התיקון בעתיד, למרות המצב הרוחני של הכלל והפרט, למרות העקמומיות, העירבוביה, החתחתים והשברים, הנסיונות והנפילות. ה'שפת אמת' מצא בסדר תקיעת שופר, משמעות מעודדת להפליא ...!!!
*
הלא ידעת שלכל תרועה מצורפת תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. וכלשון חז"ל: "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" [ר"ה ל"ג:]. התקיעה, הקול הישר והפשוט, קודם לתרועה [בכל צורותיה] וגם באה לאחריה.
על מה מרמזים הדברים? מה מלמדת אותנו העובדה, שהתרועה בעלת הקולות המקוטעים והמפוסקים, ממוקמת דווקא באמצע, בין הקולות הישרים?
*
ה'שפת אמת' מלמד אותנו את רמז סדר התקיעות ההוא, בטעם העליון, בטווח ענק, מתחילת היותינו לעם עד לימי הגאולה העתידה בב"א.
וכך יוצא מתוך דברי קדשו: התקיעה, הקול הישר, מרמז על הקול היהודי העתיק המקורי, הקול של 'נעשה ונשמע', קול התורה שהגיע לנו בירושה, הקול קול יעקב, שכולו אומר ישרות. הוא הקול הפנימי שנקלט בנו בהר סיני. 'קול' שכולו ישר טוב ונאמן. הוא הוא הקול פנימי המושרש בתוך תוכו של יהודי, והוא הקול המזדעק מתוך פנימיותו של יהודי בשעה שהוא נתון במצוקה ח"ו [ראה שפ"א פסח תרל"ג].
וכאן בא ה'שפת אמת ומגלה לנו נפלאות ברמזי תקיעה שלפניה ושלאחריה! מראשית הוויתינו כבר נקלט בנו קול ישר ונאמן לאלקיו, וכך אמנם יהיה גם בעתיד כשהיה התיקון השלם. ואז ישתמע ממנו שוב הקול הישר והטוב, ועוד, יותר כמו שנאמר "טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמנם באמצע, בין הקולות הישרים האלה, נשמע "שברים תרועה"... כלומר הקולות הקטועים והמעוקמים המרמזים על חטא ואי-יושר. ובלשון קדשו: "על ידי החטאים נתקלקל ונתעקם הקול"...
*
חד בתרי בטל... אלא שעל ידי תשובה מתעורר אותו קול פנימי ושוב יהיה שייך ליישר את ה"קול המעוקם", להחזירו לישרותו ולהופכו לקול פשוט, כאותו הקול בעבר ובעתיד... "ועל ידי תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל"...
ולא זו בלבד. הרי אמרו חז"ל שמדאורייתא "חד בתרי בטל", איסור אחד מתבטל בשניים של היתר. ויש בזה רמז מפעים לסדר התקיעות. תקופת החטא ה"מעוקמת" שבאמצע, קול "שברים ותרועה" מתבטל בקולות הפשוטים שלפניה ושלאחריה, על ידי התשובה ונהפך לטוב... " על ידי תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע, לקול פשוט שלפניה ואחריה". זאת ועוד, זכויות בני ישראל מרובות על החטאים, וכך יתבטלו... [שפ"א ר"ה תרנ"א].
*
בלב ר' ירחמיאל הכהן, בעל התשובה המופלא, התעורר הקול הפנימי, של העבר והעתיד שלנו, כך התחילו בראש השנה להתבטל במסתריו, השברים והתרועה של חייו... קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסִילה לאלקינו... והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה... [ישעי' מ']
*
תקיעה שברים תרועה תקיעה... חידושו המדהים של ה'שפת אמת' על "פשוטה לפניה ולאחריה" והתבטלות התרועה בתוך הקולות הישרים, אולי ניתן ליייחסו גם על מצבם ישראל בגלות וגאולה.
הוי! הגלות מלאה שברים ותרועות, חתחתים ועקמומיות, גניחות ויללות. עם ישראל סובל בכלל ובפרט. אלא שמאמינים אנחנו, שיבוא היום, יהיה נא במהרה, והכל יתבטל ויתיישר. אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם.
תקיעה לפניה ולאחריה. פעם היתה לנו מלכות בית דוד, ירושלים בתפארתה ובית המקדש בבניינו, וגם לעתיד יהיה כן "טוב אחרית דבר מראשיתו" בב"א. והכל באמצע יתמלא נחמה למפרע. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים... אז נזכה לשמוע את התקיעה האלקית הגדולה, המיישרת והמיישבת, המקרבת והמרוממת, המקבצת והמאחדת, הגואלת והמנחמת...
יבוא יום ויתקיים "והיה העקוב למישור" הכל יתיישר, יתבטל וייהפך לטובה ולברכה. אז יתעוררו קולות הגאולה הפנימיים מגנזי מרום. קוֹל גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע... קוֹל לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ - וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. קוֹל תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם... [הושענות].
הרי טעמי תקיעת שופר כוללים כידוע, גם את השופר של סיני בעבר, וקול שופרו של משיח בעתיד. וקולות ה'שברים והתרועה' של סבל הגלות "יתבטלו" בין הקולות האלה...
*
תקיעת השופר בכלל מעוררת על העתיד... ידועה דרכו של הרמב"ם ב'יד החזקה', לסיים לפעמים את הלכותיו בדבר אגדה או מוסר הנובע מתוך הנושא ההלכתי שעוסק בה. כך מצאנו את התופעה הזאת בהלכות שבת, חנוכה, כמו בהלכות שכירות, נחלות, שמיטה ויובל, עבדים, תמורה, מעילה, מקואות ועוד, למדנו יסודות נפלאים מ'סיומים' והשלמות אלה של הנשר הגדול...
כמה היה מתאים איפוא, שישלים הרמב"ם את הלכות שופר שלו ברמזו הידוע "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה - גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
למעשה לא כתב זאת הרמב"ם בהלכות שופר, מקום בו מרחיב על גזירת הכתוב של שופר, אלא דווקא הדגיש רמז זה בהלכות תשובה [פ"ג ה"ד] כשמובר על עשרת ימי תשובה בכלל. ודבר זה טעון הסבר. הרי ענין זה נובע ממש מתוך מצוות השופר?
וכבר הדגישו הראשונים שמאד צריך לשים לב למיקום, היכן כתב הרמב"ם את דבריו. גם בזה יש משמעות רבה למשקל הדברים.[ראה מגיד משנה בהקדמתו להלכות שבת]
*
והדבר מתבאר מאליו... אם מישהו מכין שעון מעורר שיצלצל בשעה מסוימת. מה באמת המגמה הנרחבת בזה? האם לעורר אותו משנתו בלבד? לקטוע את שנתו באמצע? הרי נמשכת מזה תכנית וסדר ליומו! הוא זקוק לקום לסליחות, לתפילה, לשיעור או לכל דבר שברצונו לפעול מאז היקיצה ואילך. הצלצול המעורר משמש כהקדמה והכנה לפעולות סדר יומו...
וכך אמר ה'שם משמואל' על הפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" גם כששומעים בראש השנה את קול השופר והתקיעה נכנסת בעומק הלב; לא די בכך. הארה והתעוררות שאין להן המשך אינן שוות הרבה. יהלכון! יהלכון! מוכרחים להמשיך בהתעוררות הזאת וללכת מחיל אל חיל בתורה ובתפילה. ולכך נאמר גם במזמורו של ראש השנה [פ"א] לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו! צריך להמשיך בהליכה! [ר"ה תרע"ג].
יהלכון! מסתבר מאד שהרמב"ם בכוונה תחילה לא הכניס את רמזה של תקיעת שופר בהלכות שופר. בדווקא לא! הרמז הזה של "עורו ישנים משנתכם" אינו יכול להתמקד דווקא על ראש השנה כמו מצוות השופר. הרמז הזה של התעוררות שייכת לימי התשובה בכלל ולימים הבאים לאחריהם. [הרי המשיך הרמב"ם של ההשלכות בכל השנה כולה יעו"ש] הלכות התקיעה מיועדות כמובן דווקא ליום זה. הרי כתוב "יום תרועה יהיה לכם".
ברם, לעומת זאת רמז הקריאה לתשובה שבשופר, שייך דווקא במקום שמדובר בו על ימי התשובה כלל... ואכן, שם בהלכות תשובה מפורטת התכנית שאחרי התקיעה המעוררת, תכנית המשתרעת על פני ימי המשך ברציפות. בראש השנה אין רמז זה משמש אלא כהקדמה בלבד...
*
"זכרו בוראכם - השוכחים את האמת בהבלי הזמן"... יש אמת אלקית המחייבת זכירה תמידית, זכירה שיש מנהיג לבירה וממנו הכל, זכירה לקיים רצונו ומצוותיו. והבלי הזמן עומדים לטשטש ולהשכיח. ר' ישראל! בעזרתו יתברך ובכוחות משותפים ננסה נא להפריח את העננים הכבדים ולפזר את הערפל... אם לא עכשיו אימתי...? קול השופר הולך וחזק, קורא, מזכיר ומעורר: בן אדם! מה לך נרדם?
*
בהבלי הזמן... אם נתעמק במושגו של "הבל", נראה שאין משמעותו סכלות ושטות בלבד. אלא פירושו בעיקר, דבר של ארעי שאין בו קיום וממשות. כך פירש הרמב"ן [בדרשתו על קהלת] וכן משמע במדרש [קה"ר א' ג'] שמדמה את הדבר להבל של קדירה שאין בו ממש והוא מתנדף והולך...
*
"איזהו חכם הרואה את הנולד" [תמיד ל"ב.] אין קץ לעומקו של מאמר זה הנוקב ויורד עד תהום הזמנים והדורות. את כל מרחבי החיים, מקיפים דברים מחוכמים אלה. כפשוטו, מתפרש הדבר, שיבין ויחַשב וישקול החכם שעיניו בראשו, את תוצאות כל דבר ועל ידי זה יזהר, ויבחר את הדרך הנכונה בחיים.
אולם הענין מתרחב יותר. החכם יפעל מתוך העתיד, כלומר, שירחיק את נקודת ההווה, את המתרחש עכשיו, לטווח רחוק של שנים ארוכות. ולדוגמא, מסופר על אדם גדול, כמדומה שהיה זה ה"אור שמח" זצ"ל, שכמעט ולא הצטער על מקרה הפסד עצום שקרה בביתו. כשתמהה הרבנית על אדישותו על מה שקרה, ענה לה "הלא גם את תנהגי כן בתוך חדשים ספורים, והרי ל"עילוי" נחשבתי מאז ולכן תופס ומשיג אני את הענין במהירות יתירה וכבר התאוששתי… כבר הגעתי כעת למצב הרוח שתהיי בו בעתיד". ראיית העתיד משנה את המבט ואת התגובה למקרי הזמן. הרי רושֶם העכשיו מנסה לבלוע ולהסתיר את המחר. ואילו החכם מבקיע לו דרך מבעד לערפל זה. רואה הוא את הבאות ושוקל הוא את הנעשה ברגע זה, במאזני הזמן. שוקל ומחשב הוא, שיתכן וביום מן הימים, יראו כל מאורעות, רגשות ותגובות שעה זו, כמעשי ילדות.
בחיי אנוש צריך תמיד להציב את סולם העדיפויות כראוי, להעריך את הארעי מול הקבע ואת הטפל מול העיקר. מתרגשים אנו יום יום על דברים שבעוד זמן מה ישכחו כליל. וכי יזכור אדם בעוד שנים שביום מן הימים קרו לו דברים פעוטים שעליו הוא מתרתח כעת? בכל זאת הוא מתייחס לאירועי רגע אלה, בחומרה רבה. הוא משתמש בכלי הנצח שלו, הלב והנפש, המחשבה, הרגש והעצבים. הדבר לוחץ עליו ומערער את הבריאות ועלול להזיק ח"ו, ללא יחס כלל למה שבאמת קרה.
תמיד יהיה "חשבון העתיד" לנגד עינינו. ולדוגמא: משקיף אני כעת על סוף העשור הבא. האם בכלל אזכור אז את מה שקרה לי כעת? האם אני זוכר כעת דברים דומים שקרו לפני עשר שנים? ואם לא יהיה איכפת לי אז על זה, למה שיהיה איכפת לי עכשיו. הרי אני מוציא את כוחות הנפש על דברים ארעיים של מה בכך. האם כדאי להשקיע דם התמצית, על דברים שסוף סוף ארעיים הם. דברים "שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם"?
*
עברתי פעם ליד גינה של בית מלון, שבשיטחה הנאה הכינו אירוע. המלצרים עבדו בקדחתנות והמסדרים שעל גביהם נתנו פקודות במלוא הריכוז והמתח. "כוסות אלו שייכים לכאן ואגרטלי פרחים אלה לשם". אוי לו למי שלא הקפיד על הסדר המופתי.. הלכתי לדרכי וחזרתי בערב דרך אותו הרחוב. הנשף היוקרתי כבר נגמר מזמן. ראיתי את אותם המלצרים ממש, סוחבים ומעיפים את מפות הפאר על תכולתן ולידם פחי זבל ענקיים... השוויתי את שתי המראות, שזמן די קצר עבר ביניהן, ונדהמתי... אותם בני אדם שאך זה השקיעו את כל מרצם בדבר זורקים כעת את פרי עמלם לפח.
*
בשעתו האיר לפני מאמרם ז"ל "עלמא כהילולא דמי" [עירובין נ"ד.] באוֹר חדש. הרי יום יום מתנהלים החיים בסגנון דומה. משקיעים כוח ומוח והכנות אין ספור – ובסופו של דבר מתגלגלים הדברים לפח אשפה גדול, מאסף ליגיעות אנוש בעולמו החולף... הוי! לו ניתן פה ולשון, לארגז ה"אלטע זאכין" והיה מסַפר את תולדות בלואי הסחבות ומה שהושקע בהם... ובכן השופר מזעיק אותנו להיאחז בחבלי הנצח, ולנטוש את הבלי הזמן.
*
בימים הבאים לקראתינו לשלום, ימים של חשבון הנפש, שמחויבים בהם להתבונן על ערכי נצח. עם חכם ונבון אנחנו ותפקידנו להיות "חכם הרואה את הנולד", לבחון את התוצאות, את הרווחים. מה עובר ומה נשאר, מה מתקיים ומה מתנדף, מה נקבע לנצח ומה יעוף במשך הזמן כחלום, כצל עובר, וכענן כלה, כרוח נושבת וכאבק פורח... עם נצח אנחנו מוקפים חומת נצח, ואל לנו להתבוסס בבוץ של ארעיות...
*
זכורני שהייתי לפני שנים אחדות בעיר קראקא. קבוצה של אנשים חזרה אז מ'בית החיים' הנודע שבו שוכנים כבוד, הרמ"א, הב"ח, ה"תוספות יום טוב", ה"מגיני שלמה", "מגלה עמוקות" ועוד זיותני עולם.
לידי הלכו אב ובנו. האב עשה לפי לבושו והילוכו, רושם של אדם פשוט, מושרש ומעורה בעולם הזה. אולם משום מה קלטה אזני את שיחתו אל הבן, דברים שהשאירו עלי רושם בלתי נשכח. "שמע בני" אמר האיש, "בעיר הזאת היתה פעם קהילה יהודית גדולה, 'עיר ואם בישראל' הרבה דבריו קרו שם במשך הדורות, גם בתי מסחר ועסק היו בה, אנשים שעלו לגדולה בממון וכבוד, מן הסתם היו כאן גם אירועים מפורסמים, התמודדויות שונות, בחירות לקהילה, חתונות מפוארות ועוד".
"אולם דע לך שכיום אף אחד כבר לא זוכר דברים אלה, שפעם רעשו בראש כל חוצות. מה שזוכרים כעת הוא רק מה שפעלו אלה, שעכשיו היינו אצלם להתפלל על ה'ציון' שלהם ושאר גאונים וקדושים. תורתם, יראתם וצדקתם היא העומדת לעד... בני זכור מה שנשאר לדורות ולנצח נצחים..." כך שמעתי מפי אברך בעל בית פשוט ברחוב הסמוך לבית החיים, בעיר קראקא...
*
לפני שנים רבות בימים שלפני ראש השנה, שמעתי "תקיעות" ייקיצה מיוחדות מאד לעורר את נפשי, שמבעד לערפל הדק, ישנו עולם חי ורוגש ושכל פרט ופרט מונהג מפי עליון ....
כבר היה שעת ערב כשצלצל הטלפון. על הקו היה מכר מניו יורק, שכבר לא דברתי עמו עידן ועידנים. הוא צריך משהו דחוף ביותר. בעוד ימים ספורים ממש תתקיים 'הקמת מצבה' של אמו ע"ה. משום מה ראה רק היום את הנוסח שנכתב והבחין שהדבר בכלל לא נכתב כראוי. הוא מתחנן אם אוכל לעזור בתיקון הניסוח, כי הלילה הוא המועד האחרון...
*
הוא שלח לי את הנוסח הישן. האזנתי לו ורשמתי את הפרטים מפיו בחפזה. וכך התחיל התיאור. "אמי נולדה בשנת תרצ"ג. סבי הי"ד כבר לא היה בין החיים כשנלקחה היא, אמה ואחותה בשנת תש"ד למחנה התופת הידוע... שם נפרדו. המלים האחרונות של אמה היתה "געדענק ווער דו ביסט און פון וואו דו קומסט! זכרי מי את ומהיכן את באה". בנסים שרדה את החורבן הנורא והקימה אחר נדודים, משפחה בניו יורק כדת משה וישראל. אמי היתה עקרת בית רגילה, שלא הספיקה ללמוד הרבה, אבל היתה מלאה אמונה ובטחון. היא חשה בפועל תמיד, כי הגאולה עומדת מאחורי הדלת. היא התפללה תמיד מעומק הלב. צהלתה היתה בפניה תמיד וניסתה לשמח אחרים ולגמול חסד עמהם. היא התבטלה לצדיקים מאד והיתה מסורה למשפחתה...".
*
הלכתי לבית המדרש לתפילת ערבית. בתום 'שמונה עשרה', הרגשתי פתאום צביטה בלב. שמעתי "תרועת יקיצה" וקול פנימי הזדעק בקרבי. "בן אדם! הרי מדברים אליך... מ'רעדט דאך צו דיר...!".
"גוואלד! איך אתה לא קופץ ממקומך מהתפעלות הנפש? איך אינך יוצא מכליך מהשתוממות? נפש מישראל קטנה בת י"א עוברת זוועות כאלה. בגיל רך היא שומעת מלים אחרונות מאמה, ששוב לא ראתה אותה... והיא אוחזת בהן ומתאזרת עמהן בעוז, בדרך סבל ועינויים שאין לנו מושג בה; במקום דם ואש ותמרות עשן, שלא היה כמוהו מימות עולם. הרי נשסעה ילדותה בחרב אכזרית ובכל זאת המשיכה את חייה מתוך אמונה, בטחון ושמחת חיים תדירה. והיא מתבטלת לדברי חכמים וצדיקים כל ימיה בתכלית התמימות. היא לא שכחה לרגע את מקורה הטהור.
תתבונן ב"לכתך אחרי במדבר" של ילדה קטנה שדבקה בעמה ואלקיה וצדיקי עולם, ביבשת חדשה בדור תהפוכות עולם. הוי! היכן אנחנו?
מה אומר לך, ר' ישראל! בצאתי מבית המדרש סיפרתי זאת לידיד נפש ושנינו התרגשנו מאד. חזרתי הביתה שטוף דמעות ונסער ברוחי. השקעתי אז את כל מרצי המחודש, בנוסח הזכרון. אוצר חיים של נפש מישראל שלא שכחה את האמת, לא בהבלי הזמן ולא במצוקות הזמן...
התקשרתי אל האיש והודיתי לו על שיעור המוסר העמוק, שלמדתי מתוך מצבת אמו. תרועת יקיצה היתה לי בימי אלול, ומכיר אני לו טובה עליה, מאד מאד!
*
"זכרי מי את ומהיכן את באה" אמרה אם בישראל לבתה, ברגעים האחרונים, לפני שנהרגה על קידוש השם, וקריאה זו צריכה להדהד בעוז בכל בתי ישראל. נסיכים אינם מתלכלכים. הם שומרים על התנהגותם ועל כבוד המלוכה.
כך נאמר בשם ה'סבא קדישא' בעל יסוד העבודה זי"ע על המקרא "מוסר ה' בני אל תמאס" [משלי ג'] מוסר ה' לכל יהודי הוא: "בני!" הרי בן המלך אתה! ולכן: "אל תמאס" הזהר שלא תתלכלך במיאוס, אין הדבר מתאים והולם את מעמדך הנעלה!
*
ר' ישראל! כל העולם עומד להתחדש לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. הכל מתעטף באיצטלא חדשה של מלכות. עם ישראל עומד לחדש בעוז את המלוכה העליונה הנצחית. ה' ימלך לעולם ועד!
נאזין נא היטב לקול הפנימי שבתוך תוכינו, הקול הפשוט והישר, שנשאר במקוריותו מסיני. יש לגלותו, להאזין אליו וליישר בו את כל מה שנצטבר במשך השנה כולה. וכך נצפה לקול הישר שבעתיד, וכדברי ה'שפת אמת' דלעיל. חד בתרי בטל...
בברכת כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לנו ולכל ישראל, שנזכה בדין לשנת גאולה וישועה ורווחה בפרט ובכלל, שנת קירבת אלקים! שנה שנשתחרר מכל עול ושעבוד זר בבית ובחוץ – שנת "עריכת נר לבן ישי משיחך" במהרה בימינו: ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת וגוט יום טוב
מתוך שמחה בקבלת מלכותו יתברך - - -
לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הקול הפנימי...
'קול פלאים' מעודד, בתקיעת שופר
לר' ישראל יקירי שליט"א
לקראת ימי הרחמים והרצון, שוב הנני לתאר לפניך דמותו של יהודי שעלה והתעלה ממעמקים לעת זקנה, והגיע מתוך תשובתו למדרגה עליונה עד מאד.
את קורות חייו המדהימות של ר' ירחמיאל הכהן בן חיים ז"ל, סיפר לי מחותני הנעלה הרב נפתלי רייך שליט"א ממונסי, שהאיש היה מבאי ביתו. רוברט קפלן היה בן 65 כשהזדמנה לו פגישה מסחרית במנהטן, עם מרביץ תורה בשם הרב רפאל בוטלר שליט"א, בנושא פרסומת למוסד מסוים. זה היה עיסוקו ומומחיותו של רוברט. הוא היה יהודי מתבולל שלא ידע על יהדותו ולא כלום. רק דבר אחד נשאר בזכרונו. חגיגת הבר מצוה שלו בפרשת במדבר. כך ידע שעם ישראל היה פעם תושבי המדבר. חוץ מזה לא ידע, אפילו על יום הכיפורים.
ביום כ"ג באלול תשס"א התקיימה פגישה זו, היום המר והנמהר שבו קרסו מגדלי התאומים בניו יורק. השנים ישבו אז במשרד אי שם במנהטן ומפני האירועים המחרידים, לא יצאו ממקומם במשך שעות. בין כך היתה כל העיר אז סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא.
הרב בוטלר הוא יהודי העוסק בקירוב רחוקים ובאותן השעות שהיו מסוגרים יחד, ניסה לקרב את בן שיחו ליהדות. לבסוף הזמינו לבוא לראש השנה לביתו בשכונת קווינס בניו יורק.
*
רוברט ששמו היהודי היה ירחמיאל, הגיע לקווינס ביום שני של ראש השנה והצטרף לתפילה לבית הכנסת, בשעת קריאת התורה "פרשת העקדה". הכל היה זר וחדש בשבילו. מארחו הגיש לו מחזור עם תרגום אנגלי וכך עקב בהתעניינות אחר כל המתרחש.
אחרי התפילה שאלו אותו על התרשמותו מן התפילה. התשובה היתה מפתיעה: "אני מרגיש כמו החמור שנשאר מרחוק בשעת עקידת יצחק. כפי שקראו בתורה: "שבו לכם פה עם החמור...". אני חש שנמצא ביהדות דבר נעלה ביותר, אלא שאני נמצא מבחוץ, הרחק מן הכל... הוא הרגיש את הריחוק ומצא בקרבו משיכה להתקרב...
ירחמיאל היה אמנם רחוק מאד, ברם עם זאת היה בעל נפש עדינה ומחשבה מעמיקה. הוא הבחין ביופי שביהדות ולאט ולאט התקרב אליה בשנתיים הבאות. במשך הזמן עזב את משפחתו הנכריה, שכר לו דירה קטנה במונסי והתחיל ללמוד תורה ומצוות כראוי.
*
ירחמיאל הכהן התחיל לעסוק בתורה בשקידה. במשך חצי יום למד בישיבת "אור שמח" במונסי. הוא גם המשיך בעסקיו ופעל הרבה בסיוע אחרים ובגמילות חסדים. הוא למד שיעורים כסדרם בגמרא, ברם את סיפוקו מצא במשניות ובמשך השנים הבאות הספיק ללמוד ששה סדרי משנה. ידידיו החדשים התפעלו מאד מאצילות נפשו והצמאון העז לרוחניות, למרות שכבר היה מבוגר. נשמה יקרה מאד שכנה בו. וכך המשיך בדרכו במשך 9 שנים, כשהוא מדקדק בקלה כבחמורה, מתעדן ומתרומם בדרכיו יותר ויותר מתוך קירבת אלקים, יום אחר יום ודרגה אחר דרגה...
*
בשמחת תורה קרה הדבר, כשירחמיאל כבר הגיע לגיל 74. בשעת ההקפות אחז את ספר התורה בזרועו ורקד בעינים עצומות, בלהט ובדבקות. הגיע הזמן להחזיר את ספרי התורה. והאיש עדיין רוקד בסערת רוח ללא הפוגה והבחורים סביבו. פתאום התחיל למעוד. אלה שעמדו לידו תפסו ממנו את ספר התורה. והוא אציל הנפש ואביר התשובה נפל על מקומו. נשמתו יצאה בטהרה, במיתת נשיקה מתוך ריקוד של דבקות עם ספר התורה שנהייתה לנשמת אפו...
ממעמקים עלה ולמרומים הגיע תוך כדי תשע שנים, כבן תורה, ירא ד' ונכסף לגבוהות... ביום מר לעולם הראה לו הקב"ה את תחילת הדרך וביום שמחת עולם השיב את נשמתו לבוראו.
ירחמיאל בן חיים הכהן! ממעמקים קראת ה' והוא יתברך העלה אותך בתשובתך מבור תחתיות אל רום המעלה. שוב לא נשארת מרחוק כפי שנדמה לך באותו ראש השנה...
עזבת את הכל. מסודר ומוצלח היית בעולמך הזר וניתקת את עצמך ממנו בגבורת רוח, מפני שנוכחת באמת האלקית, בה' ובתורתו. חבקת את ספר התורה בעוז וכך עלתה נשמתך השמימה מתוך דבקות, בהקפה השביעית של 'קדוש ונורא', 'רחום וחנון' 'תומך תמימים'...
ר' ירחמיאל הכהן! התקיעה המעוררת התחילה אצלך בראש השנה, בתוך תוכך הידהד הקול הפנימי מתוך שורש נשמתך ומשם המשכת להתעורר ולהגביה עוּף יותר ויותר...
ירחמיאל! לא נשארת מרחוק! סוף סוף עלית גם אתה אל הר האלקים, אל מקום המזבח... יהי זכרך ברוך ומבורך!
*
הוי! הקול היהודי הפנימי! כעת נלמוד נא חידוש פלאים בדברי ה'שפת אמת' בסדרה של תקיעת שופר. מבטו מקיף מסוף העולם ועד סופו ומזרים חיזוק אדיר בכל מי שיתבונן בדבריו היטב. ה'שפת אמת' חזה בסדר התקיעות את התיקון בעתיד, למרות המצב הרוחני של הכלל והפרט, למרות העקמומיות, העירבוביה, החתחתים והשברים, הנסיונות והנפילות. ה'שפת אמת' מצא בסדר תקיעת שופר, משמעות מעודדת להפליא ...!!!
*
הלא ידעת שלכל תרועה מצורפת תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. וכלשון חז"ל: "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" [ר"ה ל"ג:]. התקיעה, הקול הישר והפשוט, קודם לתרועה [בכל צורותיה] וגם באה לאחריה.
על מה מרמזים הדברים? מה מלמדת אותנו העובדה, שהתרועה בעלת הקולות המקוטעים והמפוסקים, ממוקמת דווקא באמצע, בין הקולות הישרים?
*
ה'שפת אמת' מלמד אותנו את רמז סדר התקיעות ההוא, בטעם העליון, בטווח ענק, מתחילת היותינו לעם עד לימי הגאולה העתידה בב"א.
וכך יוצא מתוך דברי קדשו: התקיעה, הקול הישר, מרמז על הקול היהודי העתיק המקורי, הקול של 'נעשה ונשמע', קול התורה שהגיע לנו בירושה, הקול קול יעקב, שכולו אומר ישרות. הוא הקול הפנימי שנקלט בנו בהר סיני. 'קול' שכולו ישר טוב ונאמן. הוא הוא הקול פנימי המושרש בתוך תוכו של יהודי, והוא הקול המזדעק מתוך פנימיותו של יהודי בשעה שהוא נתון במצוקה ח"ו [ראה שפ"א פסח תרל"ג].
וכאן בא ה'שפת אמת ומגלה לנו נפלאות ברמזי תקיעה שלפניה ושלאחריה! מראשית הוויתינו כבר נקלט בנו קול ישר ונאמן לאלקיו, וכך אמנם יהיה גם בעתיד כשהיה התיקון השלם. ואז ישתמע ממנו שוב הקול הישר והטוב, ועוד, יותר כמו שנאמר "טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמנם באמצע, בין הקולות הישרים האלה, נשמע "שברים תרועה"... כלומר הקולות הקטועים והמעוקמים המרמזים על חטא ואי-יושר. ובלשון קדשו: "על ידי החטאים נתקלקל ונתעקם הקול"...
*
חד בתרי בטל... אלא שעל ידי תשובה מתעורר אותו קול פנימי ושוב יהיה שייך ליישר את ה"קול המעוקם", להחזירו לישרותו ולהופכו לקול פשוט, כאותו הקול בעבר ובעתיד... "ועל ידי תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל"...
ולא זו בלבד. הרי אמרו חז"ל שמדאורייתא "חד בתרי בטל", איסור אחד מתבטל בשניים של היתר. ויש בזה רמז מפעים לסדר התקיעות. תקופת החטא ה"מעוקמת" שבאמצע, קול "שברים ותרועה" מתבטל בקולות הפשוטים שלפניה ושלאחריה, על ידי התשובה ונהפך לטוב... " על ידי תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע, לקול פשוט שלפניה ואחריה". זאת ועוד, זכויות בני ישראל מרובות על החטאים, וכך יתבטלו... [שפ"א ר"ה תרנ"א].
*
בלב ר' ירחמיאל הכהן, בעל התשובה המופלא, התעורר הקול הפנימי, של העבר והעתיד שלנו, כך התחילו בראש השנה להתבטל במסתריו, השברים והתרועה של חייו... קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסִילה לאלקינו... והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה... [ישעי' מ']
*
תקיעה שברים תרועה תקיעה... חידושו המדהים של ה'שפת אמת' על "פשוטה לפניה ולאחריה" והתבטלות התרועה בתוך הקולות הישרים, אולי ניתן ליייחסו גם על מצבם ישראל בגלות וגאולה.
הוי! הגלות מלאה שברים ותרועות, חתחתים ועקמומיות, גניחות ויללות. עם ישראל סובל בכלל ובפרט. אלא שמאמינים אנחנו, שיבוא היום, יהיה נא במהרה, והכל יתבטל ויתיישר. אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם.
תקיעה לפניה ולאחריה. פעם היתה לנו מלכות בית דוד, ירושלים בתפארתה ובית המקדש בבניינו, וגם לעתיד יהיה כן "טוב אחרית דבר מראשיתו" בב"א. והכל באמצע יתמלא נחמה למפרע. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים... אז נזכה לשמוע את התקיעה האלקית הגדולה, המיישרת והמיישבת, המקרבת והמרוממת, המקבצת והמאחדת, הגואלת והמנחמת...
יבוא יום ויתקיים "והיה העקוב למישור" הכל יתיישר, יתבטל וייהפך לטובה ולברכה. אז יתעוררו קולות הגאולה הפנימיים מגנזי מרום. קוֹל גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע... קוֹל לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ - וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. קוֹל תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם... [הושענות].
הרי טעמי תקיעת שופר כוללים כידוע, גם את השופר של סיני בעבר, וקול שופרו של משיח בעתיד. וקולות ה'שברים והתרועה' של סבל הגלות "יתבטלו" בין הקולות האלה...
*
תקיעת השופר בכלל מעוררת על העתיד... ידועה דרכו של הרמב"ם ב'יד החזקה', לסיים לפעמים את הלכותיו בדבר אגדה או מוסר הנובע מתוך הנושא ההלכתי שעוסק בה. כך מצאנו את התופעה הזאת בהלכות שבת, חנוכה, כמו בהלכות שכירות, נחלות, שמיטה ויובל, עבדים, תמורה, מעילה, מקואות ועוד, למדנו יסודות נפלאים מ'סיומים' והשלמות אלה של הנשר הגדול...
כמה היה מתאים איפוא, שישלים הרמב"ם את הלכות שופר שלו ברמזו הידוע "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה - גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
למעשה לא כתב זאת הרמב"ם בהלכות שופר, מקום בו מרחיב על גזירת הכתוב של שופר, אלא דווקא הדגיש רמז זה בהלכות תשובה [פ"ג ה"ד] כשמובר על עשרת ימי תשובה בכלל. ודבר זה טעון הסבר. הרי ענין זה נובע ממש מתוך מצוות השופר?
וכבר הדגישו הראשונים שמאד צריך לשים לב למיקום, היכן כתב הרמב"ם את דבריו. גם בזה יש משמעות רבה למשקל הדברים.[ראה מגיד משנה בהקדמתו להלכות שבת]
*
והדבר מתבאר מאליו... אם מישהו מכין שעון מעורר שיצלצל בשעה מסוימת. מה באמת המגמה הנרחבת בזה? האם לעורר אותו משנתו בלבד? לקטוע את שנתו באמצע? הרי נמשכת מזה תכנית וסדר ליומו! הוא זקוק לקום לסליחות, לתפילה, לשיעור או לכל דבר שברצונו לפעול מאז היקיצה ואילך. הצלצול המעורר משמש כהקדמה והכנה לפעולות סדר יומו...
וכך אמר ה'שם משמואל' על הפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" גם כששומעים בראש השנה את קול השופר והתקיעה נכנסת בעומק הלב; לא די בכך. הארה והתעוררות שאין להן המשך אינן שוות הרבה. יהלכון! יהלכון! מוכרחים להמשיך בהתעוררות הזאת וללכת מחיל אל חיל בתורה ובתפילה. ולכך נאמר גם במזמורו של ראש השנה [פ"א] לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו! צריך להמשיך בהליכה! [ר"ה תרע"ג].
יהלכון! מסתבר מאד שהרמב"ם בכוונה תחילה לא הכניס את רמזה של תקיעת שופר בהלכות שופר. בדווקא לא! הרמז הזה של "עורו ישנים משנתכם" אינו יכול להתמקד דווקא על ראש השנה כמו מצוות השופר. הרמז הזה של התעוררות שייכת לימי התשובה בכלל ולימים הבאים לאחריהם. [הרי המשיך הרמב"ם של ההשלכות בכל השנה כולה יעו"ש] הלכות התקיעה מיועדות כמובן דווקא ליום זה. הרי כתוב "יום תרועה יהיה לכם".
ברם, לעומת זאת רמז הקריאה לתשובה שבשופר, שייך דווקא במקום שמדובר בו על ימי התשובה כלל... ואכן, שם בהלכות תשובה מפורטת התכנית שאחרי התקיעה המעוררת, תכנית המשתרעת על פני ימי המשך ברציפות. בראש השנה אין רמז זה משמש אלא כהקדמה בלבד...
*
"זכרו בוראכם - השוכחים את האמת בהבלי הזמן"... יש אמת אלקית המחייבת זכירה תמידית, זכירה שיש מנהיג לבירה וממנו הכל, זכירה לקיים רצונו ומצוותיו. והבלי הזמן עומדים לטשטש ולהשכיח. ר' ישראל! בעזרתו יתברך ובכוחות משותפים ננסה נא להפריח את העננים הכבדים ולפזר את הערפל... אם לא עכשיו אימתי...? קול השופר הולך וחזק, קורא, מזכיר ומעורר: בן אדם! מה לך נרדם?
*
בהבלי הזמן... אם נתעמק במושגו של "הבל", נראה שאין משמעותו סכלות ושטות בלבד. אלא פירושו בעיקר, דבר של ארעי שאין בו קיום וממשות. כך פירש הרמב"ן [בדרשתו על קהלת] וכן משמע במדרש [קה"ר א' ג'] שמדמה את הדבר להבל של קדירה שאין בו ממש והוא מתנדף והולך...
*
"איזהו חכם הרואה את הנולד" [תמיד ל"ב.] אין קץ לעומקו של מאמר זה הנוקב ויורד עד תהום הזמנים והדורות. את כל מרחבי החיים, מקיפים דברים מחוכמים אלה. כפשוטו, מתפרש הדבר, שיבין ויחַשב וישקול החכם שעיניו בראשו, את תוצאות כל דבר ועל ידי זה יזהר, ויבחר את הדרך הנכונה בחיים.
אולם הענין מתרחב יותר. החכם יפעל מתוך העתיד, כלומר, שירחיק את נקודת ההווה, את המתרחש עכשיו, לטווח רחוק של שנים ארוכות. ולדוגמא, מסופר על אדם גדול, כמדומה שהיה זה ה"אור שמח" זצ"ל, שכמעט ולא הצטער על מקרה הפסד עצום שקרה בביתו. כשתמהה הרבנית על אדישותו על מה שקרה, ענה לה "הלא גם את תנהגי כן בתוך חדשים ספורים, והרי ל"עילוי" נחשבתי מאז ולכן תופס ומשיג אני את הענין במהירות יתירה וכבר התאוששתי… כבר הגעתי כעת למצב הרוח שתהיי בו בעתיד". ראיית העתיד משנה את המבט ואת התגובה למקרי הזמן. הרי רושֶם העכשיו מנסה לבלוע ולהסתיר את המחר. ואילו החכם מבקיע לו דרך מבעד לערפל זה. רואה הוא את הבאות ושוקל הוא את הנעשה ברגע זה, במאזני הזמן. שוקל ומחשב הוא, שיתכן וביום מן הימים, יראו כל מאורעות, רגשות ותגובות שעה זו, כמעשי ילדות.
בחיי אנוש צריך תמיד להציב את סולם העדיפויות כראוי, להעריך את הארעי מול הקבע ואת הטפל מול העיקר. מתרגשים אנו יום יום על דברים שבעוד זמן מה ישכחו כליל. וכי יזכור אדם בעוד שנים שביום מן הימים קרו לו דברים פעוטים שעליו הוא מתרתח כעת? בכל זאת הוא מתייחס לאירועי רגע אלה, בחומרה רבה. הוא משתמש בכלי הנצח שלו, הלב והנפש, המחשבה, הרגש והעצבים. הדבר לוחץ עליו ומערער את הבריאות ועלול להזיק ח"ו, ללא יחס כלל למה שבאמת קרה.
תמיד יהיה "חשבון העתיד" לנגד עינינו. ולדוגמא: משקיף אני כעת על סוף העשור הבא. האם בכלל אזכור אז את מה שקרה לי כעת? האם אני זוכר כעת דברים דומים שקרו לפני עשר שנים? ואם לא יהיה איכפת לי אז על זה, למה שיהיה איכפת לי עכשיו. הרי אני מוציא את כוחות הנפש על דברים ארעיים של מה בכך. האם כדאי להשקיע דם התמצית, על דברים שסוף סוף ארעיים הם. דברים "שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם"?
*
עברתי פעם ליד גינה של בית מלון, שבשיטחה הנאה הכינו אירוע. המלצרים עבדו בקדחתנות והמסדרים שעל גביהם נתנו פקודות במלוא הריכוז והמתח. "כוסות אלו שייכים לכאן ואגרטלי פרחים אלה לשם". אוי לו למי שלא הקפיד על הסדר המופתי.. הלכתי לדרכי וחזרתי בערב דרך אותו הרחוב. הנשף היוקרתי כבר נגמר מזמן. ראיתי את אותם המלצרים ממש, סוחבים ומעיפים את מפות הפאר על תכולתן ולידם פחי זבל ענקיים... השוויתי את שתי המראות, שזמן די קצר עבר ביניהן, ונדהמתי... אותם בני אדם שאך זה השקיעו את כל מרצם בדבר זורקים כעת את פרי עמלם לפח.
*
בשעתו האיר לפני מאמרם ז"ל "עלמא כהילולא דמי" [עירובין נ"ד.] באוֹר חדש. הרי יום יום מתנהלים החיים בסגנון דומה. משקיעים כוח ומוח והכנות אין ספור – ובסופו של דבר מתגלגלים הדברים לפח אשפה גדול, מאסף ליגיעות אנוש בעולמו החולף... הוי! לו ניתן פה ולשון, לארגז ה"אלטע זאכין" והיה מסַפר את תולדות בלואי הסחבות ומה שהושקע בהם... ובכן השופר מזעיק אותנו להיאחז בחבלי הנצח, ולנטוש את הבלי הזמן.
*
בימים הבאים לקראתינו לשלום, ימים של חשבון הנפש, שמחויבים בהם להתבונן על ערכי נצח. עם חכם ונבון אנחנו ותפקידנו להיות "חכם הרואה את הנולד", לבחון את התוצאות, את הרווחים. מה עובר ומה נשאר, מה מתקיים ומה מתנדף, מה נקבע לנצח ומה יעוף במשך הזמן כחלום, כצל עובר, וכענן כלה, כרוח נושבת וכאבק פורח... עם נצח אנחנו מוקפים חומת נצח, ואל לנו להתבוסס בבוץ של ארעיות...
*
זכורני שהייתי לפני שנים אחדות בעיר קראקא. קבוצה של אנשים חזרה אז מ'בית החיים' הנודע שבו שוכנים כבוד, הרמ"א, הב"ח, ה"תוספות יום טוב", ה"מגיני שלמה", "מגלה עמוקות" ועוד זיותני עולם.
לידי הלכו אב ובנו. האב עשה לפי לבושו והילוכו, רושם של אדם פשוט, מושרש ומעורה בעולם הזה. אולם משום מה קלטה אזני את שיחתו אל הבן, דברים שהשאירו עלי רושם בלתי נשכח. "שמע בני" אמר האיש, "בעיר הזאת היתה פעם קהילה יהודית גדולה, 'עיר ואם בישראל' הרבה דבריו קרו שם במשך הדורות, גם בתי מסחר ועסק היו בה, אנשים שעלו לגדולה בממון וכבוד, מן הסתם היו כאן גם אירועים מפורסמים, התמודדויות שונות, בחירות לקהילה, חתונות מפוארות ועוד".
"אולם דע לך שכיום אף אחד כבר לא זוכר דברים אלה, שפעם רעשו בראש כל חוצות. מה שזוכרים כעת הוא רק מה שפעלו אלה, שעכשיו היינו אצלם להתפלל על ה'ציון' שלהם ושאר גאונים וקדושים. תורתם, יראתם וצדקתם היא העומדת לעד... בני זכור מה שנשאר לדורות ולנצח נצחים..." כך שמעתי מפי אברך בעל בית פשוט ברחוב הסמוך לבית החיים, בעיר קראקא...
*
לפני שנים רבות בימים שלפני ראש השנה, שמעתי "תקיעות" ייקיצה מיוחדות מאד לעורר את נפשי, שמבעד לערפל הדק, ישנו עולם חי ורוגש ושכל פרט ופרט מונהג מפי עליון ....
כבר היה שעת ערב כשצלצל הטלפון. על הקו היה מכר מניו יורק, שכבר לא דברתי עמו עידן ועידנים. הוא צריך משהו דחוף ביותר. בעוד ימים ספורים ממש תתקיים 'הקמת מצבה' של אמו ע"ה. משום מה ראה רק היום את הנוסח שנכתב והבחין שהדבר בכלל לא נכתב כראוי. הוא מתחנן אם אוכל לעזור בתיקון הניסוח, כי הלילה הוא המועד האחרון...
*
הוא שלח לי את הנוסח הישן. האזנתי לו ורשמתי את הפרטים מפיו בחפזה. וכך התחיל התיאור. "אמי נולדה בשנת תרצ"ג. סבי הי"ד כבר לא היה בין החיים כשנלקחה היא, אמה ואחותה בשנת תש"ד למחנה התופת הידוע... שם נפרדו. המלים האחרונות של אמה היתה "געדענק ווער דו ביסט און פון וואו דו קומסט! זכרי מי את ומהיכן את באה". בנסים שרדה את החורבן הנורא והקימה אחר נדודים, משפחה בניו יורק כדת משה וישראל. אמי היתה עקרת בית רגילה, שלא הספיקה ללמוד הרבה, אבל היתה מלאה אמונה ובטחון. היא חשה בפועל תמיד, כי הגאולה עומדת מאחורי הדלת. היא התפללה תמיד מעומק הלב. צהלתה היתה בפניה תמיד וניסתה לשמח אחרים ולגמול חסד עמהם. היא התבטלה לצדיקים מאד והיתה מסורה למשפחתה...".
*
הלכתי לבית המדרש לתפילת ערבית. בתום 'שמונה עשרה', הרגשתי פתאום צביטה בלב. שמעתי "תרועת יקיצה" וקול פנימי הזדעק בקרבי. "בן אדם! הרי מדברים אליך... מ'רעדט דאך צו דיר...!".
"גוואלד! איך אתה לא קופץ ממקומך מהתפעלות הנפש? איך אינך יוצא מכליך מהשתוממות? נפש מישראל קטנה בת י"א עוברת זוועות כאלה. בגיל רך היא שומעת מלים אחרונות מאמה, ששוב לא ראתה אותה... והיא אוחזת בהן ומתאזרת עמהן בעוז, בדרך סבל ועינויים שאין לנו מושג בה; במקום דם ואש ותמרות עשן, שלא היה כמוהו מימות עולם. הרי נשסעה ילדותה בחרב אכזרית ובכל זאת המשיכה את חייה מתוך אמונה, בטחון ושמחת חיים תדירה. והיא מתבטלת לדברי חכמים וצדיקים כל ימיה בתכלית התמימות. היא לא שכחה לרגע את מקורה הטהור.
תתבונן ב"לכתך אחרי במדבר" של ילדה קטנה שדבקה בעמה ואלקיה וצדיקי עולם, ביבשת חדשה בדור תהפוכות עולם. הוי! היכן אנחנו?
מה אומר לך, ר' ישראל! בצאתי מבית המדרש סיפרתי זאת לידיד נפש ושנינו התרגשנו מאד. חזרתי הביתה שטוף דמעות ונסער ברוחי. השקעתי אז את כל מרצי המחודש, בנוסח הזכרון. אוצר חיים של נפש מישראל שלא שכחה את האמת, לא בהבלי הזמן ולא במצוקות הזמן...
התקשרתי אל האיש והודיתי לו על שיעור המוסר העמוק, שלמדתי מתוך מצבת אמו. תרועת יקיצה היתה לי בימי אלול, ומכיר אני לו טובה עליה, מאד מאד!
*
"זכרי מי את ומהיכן את באה" אמרה אם בישראל לבתה, ברגעים האחרונים, לפני שנהרגה על קידוש השם, וקריאה זו צריכה להדהד בעוז בכל בתי ישראל. נסיכים אינם מתלכלכים. הם שומרים על התנהגותם ועל כבוד המלוכה.
כך נאמר בשם ה'סבא קדישא' בעל יסוד העבודה זי"ע על המקרא "מוסר ה' בני אל תמאס" [משלי ג'] מוסר ה' לכל יהודי הוא: "בני!" הרי בן המלך אתה! ולכן: "אל תמאס" הזהר שלא תתלכלך במיאוס, אין הדבר מתאים והולם את מעמדך הנעלה!
*
ר' ישראל! כל העולם עומד להתחדש לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. הכל מתעטף באיצטלא חדשה של מלכות. עם ישראל עומד לחדש בעוז את המלוכה העליונה הנצחית. ה' ימלך לעולם ועד!
נאזין נא היטב לקול הפנימי שבתוך תוכינו, הקול הפשוט והישר, שנשאר במקוריותו מסיני. יש לגלותו, להאזין אליו וליישר בו את כל מה שנצטבר במשך השנה כולה. וכך נצפה לקול הישר שבעתיד, וכדברי ה'שפת אמת' דלעיל. חד בתרי בטל...
בברכת כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לנו ולכל ישראל, שנזכה בדין לשנת גאולה וישועה ורווחה בפרט ובכלל, שנת קירבת אלקים! שנה שנשתחרר מכל עול ושעבוד זר בבית ובחוץ – שנת "עריכת נר לבן ישי משיחך" במהרה בימינו: ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת וגוט יום טוב
מתוך שמחה בקבלת מלכותו יתברך - - -
לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 496.docx
- (29.09 KiB) הורד 136 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בצדק תשפוט עמיתך...
שגב המצוה של לימוד זכות
לר' ישראל יקירי שליט"א
עומדים אנחנו בעיצומם של ימי הרחמים והרצון. כמה ראוי זמן זה להתחזק בו ולעורר עלינו חסדי שמים. בתקופה זו שמצפים אנו לישועת ה' במהרה, כל דבר המרבה זכויות יש להשתדל בו ביותר ובמיוחד ללמד זכות על הזולת.
ה"תפארת שלמה" זי"ע הדגיש את ההכנה מיוחדת לימים הנוראים, המרומזת במקרא "ונשמרת מכל דבר רע". וכך הוא עומד ומזהיר: "לבל ידבר ח"ו רע על חבירו ולא יראה כלל בחסרונו, רק במעלות חבירו. וזהו הכנה ליום הדין להוציא משפטינו לאורה. כי אם האדם מחזיק את חבירו בחזקת צדיק, אזי גם אותו יכתוב בספרי הצדיקים". והכהן הגדול מראדומסק הוסיף וקבע "כי לא יבצר מכל איש מבני ישראל להיות לו איזה מעלה שלא נמצא בזולתו"... [תפא"ש כי תצא]
מה נפלאו דברי ה'תפארת שלמה' במקום אחר על משאלת חייו של שלמה המלך! שלמה המלך ע"ה בתחילת מלכותו, בעת חלומו בגבעון, כשניתנה לו הבחירה לבחור כל משאלות לבו, ביקש מאת הקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך". [מ"א ג']. ה'תפארת שלמה' זי"ע ביאר בקשה זו: "שהיה מתפלל בעיקר – להיות לו לב שומע כזה לשפוט ולדון כל אדם לכף זכות" שכן המשפטים על דיני הממונות בימי שלמה לא תפסו אז מקום מיוחד. הרי הכסף נחשב אז כאבנים בחוצות... [תפא"ש שופטים]. זו היתה בקשת חייו של החכם מכל אדם!
גדולי ישראל היו מפליגים בזכותם של ישראל בפרט ביום הכיפורים, היום הקדוש והנורא, בכדי לעורר רחמי שמים עליהם, שאף בשמים ידונו אותם לזכות, לחיים טובים ולשלום. הגאון ר' יואל קלופט זצ"ל מחיפה סיפר פעם איך ששמע מפה קדשו של ה'חפץ חיים' לימוד זכות על ישראל אחרי "כל נדרי". וכך אמר: על גר שנתגייר בזקנותו ונתפס בעבירה, האם יכולים לבוא בטענות עליו, וכי מה למד ומה הוא הוא יודע? ואף אנחנו מה כבר למדנו? מה אנחנו יודעים? ואז קרא בקול ואמר: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה"...
ראוי לנו ללכת בעקבותיהם בפרט בימים אלה. כולנו מצפים כעת שיטה הקב"ה את כף הזכות לנו ולכל ישראל לטובה ולברכה. הרי כך שנו חכמים בברייתא [שבת קכ"ז:] : "הדן חבירו לכף זכות, דנין אותו לזְכוּת...".
*
וכך הרחיב זאת מליצן של ישראל, הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע : כשאנו בעולם זה שלמטה, מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל, על ידי זה מתעוררת אותה המדה גם מלמעלה ללמד עליו זכות והדבר משפיע חסדים לַכּל. מתוך מדה זו יכול כל אדם לעורר שערי חסד למעלה ולהריק ברכה על זרע ישראל... [קדושת לוי שופטים].
ולא זו בלבד, הבעש"ט הקדוש זי"ע קבע יסוד מחודש ומופלא בענין זה, אם רואה אדם בחבירו שעבר עבירה, עליו לדעת שאף בו יש מעין דבר זה וכשילמד עליו זכות, ויתלה את הדבר בהתגברות היצר, אז גם ידונו אותו מן השמים, בצורה דומה... [דגל מחנה אפרים פ' קדושים]
*
ר' ישראל! הבה נתאמץ יחד בקיום מצוה נפלאה, שתעורר עלינו זכויות אין ספור. מצוה יש בתורתנו הקדושה, שיש בה גם הרבה תיקון ושלימות המידות, שמירה מחטא והבאת שלום בעולם; והיא: חובתנו לדון את כל האדם לכף זכות. בגמרא [שבת קכ"ז:] הוזכר זאת בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. דבר זה אף מביא גם שלוות פלאים לנפש, שמחה וחיי רוממות.
לכל אחד ידועה לשון המשנה באבות [פ"א מ"ו] , והוי דן את האדם לכף זכות. אולם אולי פחות ידוע, שיש בזה קיום מצוות עשה דאורייתא ממש! על הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" [ויקרא י"ט ט"ו] הביא רש"י את דברי הגמרא [שבועות ל:] הוי דן את חבירך לכף זכות. כמה וכמה מרבותינו הראשונים, סוברים שזו היא מצוות עשה דאורייתא [הרמב"ם בסהמ"צ, הסמ"ג, רבינו יונה, ה'חינוך', ה'חרדים'] וכן נוטה דעת פוסק הדורות ה"חפץ חיים" זי"ע, שאמנם נושא זה של לימוד זכות, הוא אחד מקַוֵי היסוד בספריו, בין אדם לחבירו, בפרט בעניני דיבור. פרטים שונים בזה נתבארו בספרו 'שמירת הלשון' שער התבונה פ"ד. נתמקד נא כעת בעיקר על תהלוכות החיים, עם אנשים שאנו באים עמם במגע תדיר.
*
אין מצוה זו מן הקלות. כשמגיע רגע הנסיון צריכים להתאבק עם ההגיון הקר והרגש הסוער גם יחד, עם המציאות והנתונים... אולי נצליח בזה בעזהי"ת, בכוחות משותפים. כשנעמול על זה יחד, נוכל להעריך אוצר חביב זה המזדמן בדרך חיינו בכל עת ובכל שעה!
*
לפני שנים פגשתי ברחובה של עיר יהודי זקן שהיה גר באיזור אחר. הכרתי אותו קצת ורושם התנהגותו לא היה מושך ביותר. ניכרת היתה בו נטייה חזקה לביקורת ואף לריטון ועצבנות. ברכתי אותו לשלום והפעם עצר אותי היהודי. הוא רצה להשיח את לבו. "משה" אמר לי בגילוי לב. "דו ווייסט ווי מיינע נעכט זען אויס?". האם ידעת איך נראים הלילות שלי? האם ידעת איזה סיוטים עוברים לנגד עינינו משנות הזוועה? האם אוכל אי פעם לתאר מה שעבר עלי בנעורי? משה! דו ווייסט ווי מיינע נעכט זען אויס? הוא רמז לי בכך, שאם היו אנשים מכירים את מה שמחריד אותו בלילה, היו מלמדים זכות על התנהגותו וקוצר רוחו ביום. "איז דען א חידוש אז זע אזוי אויס?". האם חידוש הוא בעיניך שאני נראה כך? תאמין שגם אני רוצה לחיֵיך כמו כולם, כשאני מגיע לבית הכנסת, אלא שלאחר הלילות המרוסקים, לדאבוני שוב אינני מסוגל לכך...".
נאלמתי דומיה והרכנתי את ראשי לעומתו. לא היה לי מה לענות לו כי אם לאחוז בידו בחזקה. עיניים בעיניים נפגשו ודמעות בדמעות. הרי חָרב עליו עולמו בנעוריו, ביתו וילדותו נכרתו, משפחתו אבדה בחרב אכזרי עולם. לעינויו יום יום בגוף ובנפש עדיין לא נברא העט. והדבר לא נסתיים בשנת תש"ה, אלא תדיר מַזויעים אותו סיוטי לילה ולילה.
דבריו ייסרו אותי. למה אין חושבים על דברים כאלו, עד שלא מסתייגים מבני אדם ולו אף במחשבה? מאותו רגע והלאה התחלתי לבקש יותר את קירבתו. הלכתי לבקרו תכופות בביתו ונתגלה לי אוצר בלום. הוא זכר הרבה דברי תורה וחסידות מהבית ומהליכות הדור העבר ותענוג רוחני היה לי כל ביקור. מצאתי בפנימיותו מתיקות נפלאה. אישיות נהדרת הסתתרה מאחורי מסֵכת הזעף החיצוני. ברית אהבה נקשרה בינינו ואף טרח בטובו להגיע לשמחותינו. יהי זכרו ברוך!
וגם דבר זה, יסוד נאמן לו מסיני. כך לימדנו רבינו הקדוש מסדר המשנה בדבריו במסכת אבות [פ"ד מכ"ו] "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" ופירשו זאת רבותינו הראשונים: "כשתראה כל אדם כבדהו ואף אם יראה בעיניך בזוי ושסוי... העין אינה יכולה לראות רק קליפת הגופים אבל אינה מכרת במה שבתוכם רק בעין השֹכל". [מדרש שמואל בשם הר"י ברבי שלמה].
*
בימי גדעון בן יואש, היה עם ישראל בשפל המצב, בין ברוחניות ובין בלחץ הפרנסה ורדיפת הגויים. שבע שנים נאנקו תחת עול מדין שלחצו מאד על יושבי הארץ. "וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'" [שופטים ו'] .
וכך אמרו חז"ל על תקופת גדעון ועל הזכות שהצילה באותה שעה: "בימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך שנאמר ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" בכח זכות שלמדת על בני!".
כמה כוחה של לימוד זכות על ישראל! אדם אחד היה אז בעם שהתנהג במידה זו, והוא זכה מתוך כך להושיע את ישראל. מלאך ד' אומר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל...! ר' ישראל! כמה לחוצה היא תקופתינו בין ברוחניות, בין במצב הבטחוני והכלכלי, מי אינו רוצה להצטרף לשורות פועלי הישועה, בפרט בכח זה של לימוד זכות...?
*
הרמב"ם מלמד אותנו: ש"כל ישראל והנלוים עליהם כאחים הם, שנאמר בנים אתם לד' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. כשם שאב נהנה שמלמדים זכות על בנו, כך כביכול, אבינו שבשמים יש לו נחת רוח, אם נדון את אחינו לכף זכות, ולפום צערא אגרא, עד כמה שיקשה הדבר עלינו, יעורר הדבר יותר אהבה וזכות מן השמים... אם נאמר לפניו על אחינו דברים דומים שאמר אותו נער לאביו, יגרום הדבר קורת רוח למעלה...
*
המהר"ל מוסיף ומחדש, שמצוה זו לדון את האדם לכף זכות, היא מענפי מצוות אהבת ה'. "מי שהוא אוהב את השי"ת, גם אוהב את הבריות שהם ברואיו יתברך". האוהב באמת, אוהב גם את כל מי ששייך ומצורף אל הנאהב... [דרך חיים אבות א' ו']. כשאומר אדם "ואהבת את ד' אלקיך", כדאי לדעת שמכח מצוות אהבת ד' נמשך גם לאהוב את בריותיו יתברך ולדונם לכף זכות , ישנו קשר בין ואהבת את ד' אלקיך לבין "ואהבת לרעך כמוך". אני אוהב את אחי ומלמד עליו זכות, מפני שכולנו בכלל "בנים אתם לה' אלקיכם"!
*
הגמרא [שבת קכ"ז:] מביאה דוגמא נפלאה ללימוד זכות: "מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים..." בסוף הזמן ההוא בערב יום הכפורים, בקש השכיר את שכר עבודתו, בכדי להביא מזון למשפחתו. אולם להפתעתו לא נתן לו בעל הבית כלום. על כל מה שביקש ממנו השכיר, מעות, פירות, קרקע, בהמה ואף כרים וכסתות, ענה לו בעל הבית: "אין לי..." אם כי שנראה היה הבית מלא וגדוש מכל טוב. והברייתא ממשיכה: "הפשיל כליו לאחוריו והלך לו בפחי נפש".
לאחר חג הסוכות , הלך לו בעל הבית לבית השכיר והביא לו, מלבד שכרו, מאכל ומשתה ומגדנות, משא שלש חמורים... וכששאל בעל הבית את שכירו, איך הבין את מעשיו בשעתו, כשלא קיבל את שכרו? ענה לו השכיר על כל דבר, לימוד זכות שונים. הוא חשב שאת כל כספו הוציא בעל הבית לקנות סחורה בזול. הכסף מושקע הקרקע מוחכרת, הבהמה מוחכרת, הפירות אינם מעושרים... ולבסוף הגיע למסקנה שבעל הבית הקדיש את הכל לשמים ושוב אינו שייך לו כלל...
ואמנם כך היה באמת, מפני טעם מסוים הקדיש הלה את כל נכסיו ולאחר שהתירו חכמים את הנדר, הגיע מיד לשלם את שכר השכיר. וכך סיים ואמר בברכה: "ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות!".
הוא עמל למצוא אמתלאות ויישובים "מתחת לאדמה", בכדי לדון את שוכרו לכף זכות, למרות שיצא בפחי נפש; כיסו היה ריק לאחר עבודת שלש שנים ואין לו טרף לביתו. אנחנו יודעים את הסוף הנאה והנעים, כשהכל התברר לטובה, אולם הוא עדיין לא ידע אז...
איך עבר עליו החג? השכיר מצא את שמחת חייו בסוגיא של בצדק תשפוט עמיתך, הוא קיים 'ושמחת בחגך", מתוך מה שהיה יכול להתגבר על רגשותיו ולנצח את מערכות החיים. בשם המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל שמעתי פעם, שיש בחיי האדם רגעים ספורים ומיוחדים שבשבילם בא לעולם, ותכלית חייו היא לעמוד ולהתגבר באותם רגעים ולמלאות את תפקידו כראוי... ברצון ברזל החליט השכיר שבעל הבית עשה כהוגן. הכיס היה ריק, אולם הדעת היתה נחושה על מעבידו, שהקדיש את כל נכסיו לשמים...
*
"הפשיל כליו לאחוריו"... כשלמדתי את דברי הגמרא, חשבתי על פשר הוספה זו. למה הוצרכו חכמים להזכיר פרט זה של הפשלת כלי העבודה? בדברי האגדה שבש"ס ובמדרשי חז"ל הנעלם בהם הוא יתר על הגלוי, תמיד שייך למצוא בהם רמזים חדשים.
באחד מרגעי התבוננות אלה הרהרתי, שאולי נרמז ב"הפשיל כליו לאחוריו", גם כלי הנפש ש'התקוממו' עליו... את כל ה'כלים' שעבד עמהן במשך השנים האלה, כלי היגיעה והמאמצים, כלי ההשתדלות, הרצון, היושר והנאמנות, שהושקעו במשך שלש השנים. כל 'כלי עבודה' אלה התנפלו עליו כעת מתוך מרירות, אכזבה וטענת "לריק יגענו". אולם הוא הבליג ושם את הכל לאחוריו, מאחורי הגב. את הכל הכניס ב"שק" ענק של "מאי דהוה הוה". הוא פנה להם עורף והפכם לנחלת העבר, והתאמץ ששוב לא יעיקו עליו בעתיד...
על אף "פחי הנפש" שלו על שלא יוכל לפרנס את משפחתו, לא ישפיע הדבר על העתיד. הוא לא יתבע לדין את מי ששכרו, הוא לא יחזור וידפוק על דלתו ויטעון לו מה עשית לי? הוא השתכנע שהלה מוצדק במעשיו. מאיזה טעם שיהיה, באמת אין לו לשלם. ואם אין האשמה תלויה בבעל הבית, הרי זה נשאר ענינו הפרטי שלו, שעלה בגורלו מן השמים. את כל הטענות וכל רגשי האכזבה והמרירות שיכולים לתסוס בקרב האדם במצב כזה; את החבילה כולה 'הפשיל לאחוריו'... כך היה רצון ה' ועכשיו ממשיכים הלאה... אם אומר שאין לו, אגין על טענתו בכל המצאה שאמציא, הדבר מעכשיו תלוי בי. אתגבר על זה ויהי מה... את כל 'כלי העבודה' המיוגעים, המיוזעים והמאובקים, הנני משליך כעת מאחורי גבי... עבודתי כעת היא לשכוח, לסלוח ולשמוח...
*
בשאילתות דרב אחאי גאון [שאילתא מ'] מובא, שאותו שכיר היה רבי עקיבא, ובעל הבית היה רבי אליעזר הגדול. רבי עקיבא שעדיין עמד לפני תחילת דרכו בתורה, [ע' חת"ס ושפ"א שבת שם] כבר הראה גדולות ונפלאות אלה באורחות חייו. רבי עקיבא התעלה אחר כך לגבהי גבהים. הוא נהיה לעמוד התווך של תורה שבעל פה, שעליו אמר 'משה רבינו להקב"ה:"אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי?". ה"חסיד יעבץ" כתב שדווקא מידותיו המופלאות של רבי עקיבא "צנוע ומעלי" הן הן שגרמו לגדלותו העצומה בתורה. [ראה פירושו פ"ו דאבות מ"א].
מתוך דרכו זו של לימוד זכות, נבין היטב פשר דמעותיו של רבי עקיבא בתקופה מאוחרת יותר... למדנו במשנה יומא [ל"ח.] שהזכירו לגנאי את משפחת בית אבטינס מפני שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת. לאחר זמן נודע שכוונתם היתה לשם שמים. בירושלמי [פ"ה דשקלים ה"א] מוסיף בזה, ועל זה אמר רבי יוחנן בן נורי, "וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי עקיבא, זלגו עיניו דמעות...". רבי עקיבא זה, הראה אותות שמחה אף במצבי הגלות האיומים, בחשבו תמיד על תקוות העתיד. [סוף מכות] אולם כאן, בראותו שהיו יכולים לדון משפחה שלימה בישראל לכף זכות ונמנעו מלעשות כן, זלגו עיניו דמעות. הוי! למה הזכירום לגנאי? אם שייך הדבר שיקדיש אדם את כל נכסיו להקדש, הרי היו יכולים להצדיק את בית אבטינס, שטעם כמוס להם בדבר ובאמת כוונתם לטובה...!
*
מספרים על הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, שהלך פעם עם ידיד נעורים, תלמיד חכם מופלג, להשתתף בהלוויתו של אחד מיקירי ירושלים. בדרך עצר האיש ונכנס לחנות פרחים. רבי אריה חיכה לו בתמהון קצת. מה ענין חנות פרחים להלוויה? הלה יצא מן החנות לאחר זמן מן החנות עם עציץ גדול ולתדהמת עמיתו רבי אריה, עזב ופנה לכיוון ההפוך ...
לאחר זמן גילה לו אותו ידיד את פשר הדבר ומזה למד ר' אריה לקח גדול איך לדון את חבירו לכף זכות... הוא סיפר לו שבבית חולים מסוים למחלות מידבקות ר"ל, רצו לשרוף את כל חפצי חולה שטיפל בו וגם התפילין שלו... הוא השתדל אז מאד אצל הנהלת ביה"ח שיתנו לו לפחות לגנזם על ידי קבורה בעפר. הרשות ניתנה לו לבצע זאת עד שעה מסוימת, לכן היה צריך לשם לרוץ באמצע ההלוויה עם עציץ מלא עפר, בכדי להציל את התפילין משריפה וממחיקת השמות הקדושים שבתוכן...
*
הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע אמר פעם, שהוא אוהב את "דרך הפלפול" בלימוד, שכן על ידה נקל יותר ללמד זכות על יהודי, בסברות חריפות... נכדו הרה"ק רבי אהרן זי"ע שהיה לו דרך עבודה מופלאה בלימוד זכות, אמר, "כשם שיש לעמול בכדי ליישב רמב"ם מוקשה, כך יש לעמול בכדי ליישב יהודי מוקשה" א הארבן ייד... לפעמים שייך להרחיק לכת בזה עוד יותר. אחד מענקי הדורות שאל פעם: אם לכל דבר יש תכלית בעולם, אם כן לצורך מה נבראה 'סברא עקומה'? והוא ענה על כך: "א קרומע סברא" – תכליתה, ללמד זכות על יהודים...
*
יקירי! בעין בוחנת אפשר למצוא בעומק מצוה זו ש'אדם דש בעקביו', מציאה גדולה! צרור ענק של מפתחות זהב... עמוד נא על ידי והתבונן באוצר! מפתחות על גבי מפתחות,
הא כיצד? אם דן אדם את חבירו לכף זכות, פותח הוא היכל לפנים היכל, שערי אהבת ישראל, שערי הטבה, שערי אחדות, הרי גרעונו של חבירו מוסבר ולפעמים נמחק ונגוז על ידי מצוה זו, ושוב מסוגל הוא לאהוב אותו כנפשו...
באותו הצרור נמצאים מפתחות אף לנעול, שערי שנאה, כעס ומחלוקת, נקימה ונטירה, לשון הרע ורכילות, שהם החמורות שבחמורות. אם נידון האדם לכף זכות, למה ישנאנו, למה יתאוה לנקמה, למה ידבר עליו רעות חלילה... על מי יכעס ועם מי יתקוטט, כשכף הזכות במאזניו הִכריעה לטובה.
גאון ופוסק היה הג"ר מרדכי ליכטשטיין זצ"ל, רבן של כמה קהילות בליטא, הוא חיבר ספר "מצוות הלבבות" שהסכימו עליו גדולי הדור מלפני כמאה שנה. בספר הזה, שמחתי לראות את תוקף המצוה הכוללת ההיא בצרור מפתחותיה. וזה לשונו: "מצוות עשה מן התורה לדון את כל אדם לכף זכות, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומצות עשה זו גורמת לקיים את כל התורה שבין אדם לחבירו...".
אולם אם נמשיך להתבונן יותר, נמצא בצרור הזהב גם מפתחות נוספים להיכל של מעלה, בין אדם למקום! כאמור סבר המהר"ל, שמצוה לדון את חבירו לכף זכות מענפי מצוות אהבת ה' היא.
*
בפירוש המשנה של "והוי דן את כל האדם לכף זכות" הכניס ה'שפת אמת' רובד חדש, הכולל 'תורה שלימה' ועבודה נשגבה... פירוש זה כרוך במעשה שהיה, שסיפר אחיו החסיד הנודע רבי שלמה'לה זצ"ל. ה'שפת אמת זי"ע היה פעם בברלין לדרוש ברופאים. כשחזר משם נסע אחיו הנ"ל ועוד כמה חסידים עד גבול פולין לקבל פניו. בעת 'קבלת ברכת השלום' נשאל ה'שפת אמת' על ה"ערליכע יידן" בברלין. ה'שפת אמת' אמר אז פירוש נפלא במשנה הנ"ל, שהוי דן את "כל האדם" מוסב על האדם עצמו בשלימותו על כל צדדיו. ובלשון קדשו: "דעם גאנצן מענש"... אם מכירים את העיר הזאת כולה, על כל נסיונותיה ותנאיה, שייך לדון לכף זכות גם את יהודי ברלין.
ואמנם כך נרשם בפירושו על פרקי אבות, מפי קדשו בשעה שלמד זאת עם בניו וחתניו הקדושים. הוא דייק מלשון "הוי דן את כל האדם" ולא "כל אדם" שהדבר מוסב על האדם בכללו, בכל עניניו ובכל הסובב אותו. "ופירוש 'כל האדם' לפי המצב בכלל".
רבי ישראל שלי! כמה יש לעמול בסוגיא עמוקה זו, בשעת נסיון של תרעומות. צריך לספור ולמנות ערימות של דברים, ולהטיל את כולם על כף המאזניים הימנית לזכות, לחסד ולרחמים... ה"שפת אמת" לימדנו: מלבד אפשרות של טעות ואי הבנה, יש לקחת בחשבון את כל האדם - "דעם גאנצן מענש"! כשיש בליבנו טענה על חברנו, ומתחילים "לדון" אותו. יש לנו לזכור ולהזכיר לעצמנו את הכל, את הכל!
את האדם וכל צדדיו... מעמדו, מצביו ונסיבותיו, דאגותיו ובעיותיו, פרנסתו, בריאותו, כולל נדודי שינה מורטי עצבים; סגנון דיבורו וכושר הביטוי; טבעו, מזגו ואפיו, תנאי ילדותו וגידולו; תוקף יצריו, רגישותו ורתיחת דמו ועוד ועוד... ורק אז אולי נוכל להבין, למה עשה מה שעשה ונהג כמו שנהג. אולי כבול הוא באזיקי מצבו. וכבר אמרו חז"ל [אבות ב' ד'] אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו...
*
בימי בחרותי זכיתי להכיר מקרוב את הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד. מלבד גדלותו בתורה בהלכה ובאגדה, היה אציל שבאצילים וגאון בתורת החסד והמידות בכלל. ממנו שמעתי פעם דבר, שהשאיר עלי רושם עד היום הזה. חז"ל אמרו שמעילו של כהן גדול מכפר על לשון הרע [זבחים פ"ח:]. הוא ביאר בזה, שמכיון שהמעיל היה של תכלת, גוון הרקיע, יש כאן רמז, שמלמעלה נראה הכל אחרת... אם מתרוממים ומסתכלים על מישהו במבט מ"מרום" רואים תמונה רחבה ושלימה מכלל צדדיה, ואז נמנעים בקורת, קטרוג ולשון הרע.... פירוש זה משתלב היטב עם "כל האדם" של השפת אמת, שאגב, היה רבי שניאור הוגה במשנתו בכל עוז...
*
רש"י הקדוש [שבת קכ"ז:] פירש " דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן". החפץ חיים הוסיף בזה עוד "ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו". ועם כל זאת יש להוסיף את מצבו, דעם גאנצן מענש... ובאמת יתכן שבמִלה אחת של רש"י "אנוס" היה, כלולים כל הדברים שלפעמים שבדרך הטבע כופים על האדם...
ר' ישראל! אין המדובר כאן דווקא להצדיק כל מעשה שעושה הזולת, הרי יש מצוה להוכיח את אותו "עמיתך", אם רואים דבר שאינו הגון. אלא שצריך להטות לכף זכות ע"י חיפוש המניעים לדבר, ולחשוב שאלמלא הם, לא היה בא לידי כך.
*
ובנושא של לימוד זכות זה נבין נקודה עמוקה במאמר חז"ל הנראה כחתום וסתום. "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו. והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה...".
רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי חזר מבית רבו,... והנה: "נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקה! כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". אמר לו "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית".
רבי אלעזר ביקש מאותו האדם שיסלח לו והלה איננו רוצה. האיש הנפגע עמד על דעתו ואמר: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית...". רבי אלעזר שינה את מהלך נסיעתו והמשיך לרכוב אחר האיש בכדי לפייסו, עד שהגיעו לעירו. בני העיר יצאו לקראת רבי אלעזר להקביל את פניו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי. ואותו האדם מיחה בידם ואמר: "אל ירבו כמותו בישראל" וכשתמהו על הדבר, סיפר להם מה שקרה. אנשי העיר בקשו ממנו שיסלח לרבם. אמר להם האיש: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
"מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה, ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות".
*
המאמר הזה מסעיר את הנפש וכולו אומר דרשני. ר' ישראל! איך מתחילים להבין דבר כזה כפשוטו? ראשית כל נראה נא את בבואתו, את קצה אדרתו של בעל השמועה קודש הקדשים עומד לנגדנו. והנני מרחיב בזה, כדי שנתבונן באימה על תנא אלקי זה. כבר בשביל זה לבד, כדאי לכתוב שורות אלה. שיכנס רעד בלב מקדושת ענקי הדורות.
*
הלא אף תינוקות של בית רבן יודעים, שרבי אלעזר ברבי שמעון היה איש אלקים קדוש ונורא, בדומה לאביו. רבי שמעון בר יוחאי אמר: "בני! די לעולם אני ואתה". [שבת ל"ג:] כל העולם כולו יכול להתקיים בזכות שניהם בלבד. וכך אמר רבי שמעון "ראיתי בני עלייה והן מועטין... ואם שנים הן, אני ובני הן!" [סוכה מ"ה:]. ורש"י פירש זאת: "בני עלייה" המקבלים פני השכינה. כמו כן אמר רשב"י על בנו רבי אלעזר שיש בו רוח נבואה. [זוה"ק ח"ג קצ"ו.].
*
עוד בילדותו פעל רבי אלעזר נפלאות שלא כדרך הטבע [שהש"ר ה'] ביום הבר מצוה שמח אביו הקדוש שמחה יתירה על שירדה כעת על רבי אלעזר בנו, נשמה קדושה עילאית... רשב"י כבר הכתירו אז בשם 'רבי'. [זוה"ח בראשית ח"י:]. רבי אלעזר ברבי שמעון היה שלם בכל מיני שלימות עד שהיה דורו קורא עליו "מקוטרת מכל אבקת רוכל" שהיה מופלא בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה ואף בתפילתו ובפיוטיו [שהש"ר ג'] וכך עלה ונתעלה על פני דורו בין בתורה בין במעשים טובים [ב"מ פ"ד:]. האב וגם הבן, קדושי עליון היו שדגלו בשיטת הפנימיות, ותבעו מדרגות רוחניות עד קצה האחרון. גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם...
הוא רבי אלעזר ישב בשעתו עם אביו במערה, שלש עשרה שנים וחיו שם חיי נשמות בלבד. שום דבר שבחומריות לא נגע אליהם. נפשם הגדולה ניזונה מפנימיות התורה. כל רזי עולם נגלו להם שם. אין להם ולעולם הזה לא דבר ולא חצי דבר. הם הגיעו לדרגת מלאכים ממש. כל גופם נעשה פצעים ובקעים וסדקים מרושם החול שישבו ולא השגיחו בדבר. מה להם ולגוף...?
*
ואם כן איך יתכן הדבר, שאם בא לקראתו כאן אדם שלא היה נאה במראהו, שלא ניחן בחיצוניותו, יידחה בעד זה. והוא הקדוש אחר שעלה ונתעלה בבית רבו בדרגת התורה לגבהים, לשגב בלתי נתפס. הנה אינו עונה למי ששאל בשלומו, ועוד קורא עליו: "כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". כאילו הוא דוחה אותו ואת בני עירו גם יחד בגלל מראיהם. געוואלד! מה לו לרבי אלעזר שכולו קדושה ופנימיות לחיצוניותו של אדם, למראה תואר וקומת הגוף. ובכלל, מה קשר בני עירו לכך?
*
ובא הכהן... רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בא להאיר את הענין להפליא. הוא הכהן הגדול, שכשקבע דבר, סייעו על ידו כל אוצרות התורה שנחקקו בזכרונו באותיות של אש... הוא קבע מסמרות בארבע מלים חדות ונחרצות והכריז בצורה חד משמעית: "לא שהיה מכוער בתוארו"!!! "הוה אמינא" כזאת כבר ירדה אצלו מהפרק מעיקרא... [וכבר מצאנו במפרשים אחרים, כמו השבות יעקב בביאור 'עיון יעקב' וכן בבן יהוידע ועוד שפירשו את הברייתא על עניני רוחניות].
ובכן, בכלל לא מדובר כאן על מראה חיצוני, כי אם על כיעור פנימי של פגמי מחשבה ומעשה. "שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים...". הוא הקדוש רבי אלעזר ברבי שמעון, איש המעלה שהיה קרוב למרום יותר מאשר לארץ, הוא שסלד כל כך מחטא, הוא שהתעלה מעל כל אדם צרכיו ומאוייו, שוב לא היה יכול לסבול את הכיעור הרוחני שבאדם זה. מפני פחיתות דרגתו בטהרה, לא רצה להחזיר לו שלום. הוא ראה לנכון במקרה זה, להוכיחו על כך בעוז בכדי שיחזור למוטב.
*
וכך ביאר ה"כהן" מלובלין את תשובת היהודי. אותו אדם טען והצטדק לפני רבי אלעזר "לך לאומן שעשאני". בתשובתו זאת התכוון האיש לומר, לדעת ה"כהן", שמתולדתו נברא בטבע כזה המושכו אל הגנאי והפחיתות. כך נוצר על ידי ה"אומן", בורא העולם יתברך שמו. ותפקידו בעולם הזה הוא להתמודד עם תכונות אלה. ובאמת במה שמתגבר כנגד טבעו ולו אף במעט, יתכן ונרצה הדבר יותר מאשר מעשי האדם השלם שנברא בכוחות נעלים...
"שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית, יוכל להיות מעשיו רצויים לפני השם יתברך אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו, שיוכל להיות שכן הטביע בו השם יתברך מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה".
"וזה הוא התשובה: לך לאומן שעשאני, והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני השם יתברך מהאדם שנברא במעלות ומדריגות גבוהים". [פרי צדיק שבועות אות כ"ו].
לדעת רש"י ותוספות [תענית שם] היה אותו אדם לא אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב, שנתגלה אז בדמות האדם ההוא, בכדי להוכיח לרבי אלעזר ברבי שמעון, שיתכן שאדם הנברא בתכונות רעות ומגונות והוא מתגבר על יצרו במקצת, אף שהוא רחוק משלימות וכיעורו הפנימי עדיין ניכר בו היטב, מעשיו רצויים יותר לפני הקב"ה, מאשר צדיק בתכונתו ובתולדתו.
במקום אחר מוסיף ה"כהן" שכח התשובה מאדם כזה, נחשב ביותר, בבחינת יתרון האור "מן החושך", כלומר מתוך רקע החושך מבהיק האור ביותר... [פרי צדיק קדושים י"ב].
*
ורבי אלעזר ברבי שמעון קדש הקדשים קיבל את דבריו וחזר בו. הוא ביקש את סליחתו והכניע את עצמו לכך ללא גבול. "נעניתי לך מחול לי". צדקת בני, לא היה לי לפנות אליך בחומרה כזו, היה לי לדונך לכף זכות לפני הנתונים והמצבים. אנא מחול לי... [פרי צדיק שבועות כ"ו.]
*
גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
גמר חתימה טובה!
שתתקבלנה תפילותינו ברחמים וברצון,
ימלא ה' כל משאלות לבינו לטובה
שנזכה אף אנו להתגבר במצוה נשגבה זו
ושידונו אותנו בשמים לכף זכות
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
בצדק תשפוט עמיתך...
שגב המצוה של לימוד זכות
לר' ישראל יקירי שליט"א
עומדים אנחנו בעיצומם של ימי הרחמים והרצון. כמה ראוי זמן זה להתחזק בו ולעורר עלינו חסדי שמים. בתקופה זו שמצפים אנו לישועת ה' במהרה, כל דבר המרבה זכויות יש להשתדל בו ביותר ובמיוחד ללמד זכות על הזולת.
ה"תפארת שלמה" זי"ע הדגיש את ההכנה מיוחדת לימים הנוראים, המרומזת במקרא "ונשמרת מכל דבר רע". וכך הוא עומד ומזהיר: "לבל ידבר ח"ו רע על חבירו ולא יראה כלל בחסרונו, רק במעלות חבירו. וזהו הכנה ליום הדין להוציא משפטינו לאורה. כי אם האדם מחזיק את חבירו בחזקת צדיק, אזי גם אותו יכתוב בספרי הצדיקים". והכהן הגדול מראדומסק הוסיף וקבע "כי לא יבצר מכל איש מבני ישראל להיות לו איזה מעלה שלא נמצא בזולתו"... [תפא"ש כי תצא]
מה נפלאו דברי ה'תפארת שלמה' במקום אחר על משאלת חייו של שלמה המלך! שלמה המלך ע"ה בתחילת מלכותו, בעת חלומו בגבעון, כשניתנה לו הבחירה לבחור כל משאלות לבו, ביקש מאת הקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך". [מ"א ג']. ה'תפארת שלמה' זי"ע ביאר בקשה זו: "שהיה מתפלל בעיקר – להיות לו לב שומע כזה לשפוט ולדון כל אדם לכף זכות" שכן המשפטים על דיני הממונות בימי שלמה לא תפסו אז מקום מיוחד. הרי הכסף נחשב אז כאבנים בחוצות... [תפא"ש שופטים]. זו היתה בקשת חייו של החכם מכל אדם!
גדולי ישראל היו מפליגים בזכותם של ישראל בפרט ביום הכיפורים, היום הקדוש והנורא, בכדי לעורר רחמי שמים עליהם, שאף בשמים ידונו אותם לזכות, לחיים טובים ולשלום. הגאון ר' יואל קלופט זצ"ל מחיפה סיפר פעם איך ששמע מפה קדשו של ה'חפץ חיים' לימוד זכות על ישראל אחרי "כל נדרי". וכך אמר: על גר שנתגייר בזקנותו ונתפס בעבירה, האם יכולים לבוא בטענות עליו, וכי מה למד ומה הוא הוא יודע? ואף אנחנו מה כבר למדנו? מה אנחנו יודעים? ואז קרא בקול ואמר: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה"...
ראוי לנו ללכת בעקבותיהם בפרט בימים אלה. כולנו מצפים כעת שיטה הקב"ה את כף הזכות לנו ולכל ישראל לטובה ולברכה. הרי כך שנו חכמים בברייתא [שבת קכ"ז:] : "הדן חבירו לכף זכות, דנין אותו לזְכוּת...".
*
וכך הרחיב זאת מליצן של ישראל, הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע : כשאנו בעולם זה שלמטה, מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל, על ידי זה מתעוררת אותה המדה גם מלמעלה ללמד עליו זכות והדבר משפיע חסדים לַכּל. מתוך מדה זו יכול כל אדם לעורר שערי חסד למעלה ולהריק ברכה על זרע ישראל... [קדושת לוי שופטים].
ולא זו בלבד, הבעש"ט הקדוש זי"ע קבע יסוד מחודש ומופלא בענין זה, אם רואה אדם בחבירו שעבר עבירה, עליו לדעת שאף בו יש מעין דבר זה וכשילמד עליו זכות, ויתלה את הדבר בהתגברות היצר, אז גם ידונו אותו מן השמים, בצורה דומה... [דגל מחנה אפרים פ' קדושים]
*
ר' ישראל! הבה נתאמץ יחד בקיום מצוה נפלאה, שתעורר עלינו זכויות אין ספור. מצוה יש בתורתנו הקדושה, שיש בה גם הרבה תיקון ושלימות המידות, שמירה מחטא והבאת שלום בעולם; והיא: חובתנו לדון את כל האדם לכף זכות. בגמרא [שבת קכ"ז:] הוזכר זאת בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. דבר זה אף מביא גם שלוות פלאים לנפש, שמחה וחיי רוממות.
לכל אחד ידועה לשון המשנה באבות [פ"א מ"ו] , והוי דן את האדם לכף זכות. אולם אולי פחות ידוע, שיש בזה קיום מצוות עשה דאורייתא ממש! על הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" [ויקרא י"ט ט"ו] הביא רש"י את דברי הגמרא [שבועות ל:] הוי דן את חבירך לכף זכות. כמה וכמה מרבותינו הראשונים, סוברים שזו היא מצוות עשה דאורייתא [הרמב"ם בסהמ"צ, הסמ"ג, רבינו יונה, ה'חינוך', ה'חרדים'] וכן נוטה דעת פוסק הדורות ה"חפץ חיים" זי"ע, שאמנם נושא זה של לימוד זכות, הוא אחד מקַוֵי היסוד בספריו, בין אדם לחבירו, בפרט בעניני דיבור. פרטים שונים בזה נתבארו בספרו 'שמירת הלשון' שער התבונה פ"ד. נתמקד נא כעת בעיקר על תהלוכות החיים, עם אנשים שאנו באים עמם במגע תדיר.
*
אין מצוה זו מן הקלות. כשמגיע רגע הנסיון צריכים להתאבק עם ההגיון הקר והרגש הסוער גם יחד, עם המציאות והנתונים... אולי נצליח בזה בעזהי"ת, בכוחות משותפים. כשנעמול על זה יחד, נוכל להעריך אוצר חביב זה המזדמן בדרך חיינו בכל עת ובכל שעה!
*
לפני שנים פגשתי ברחובה של עיר יהודי זקן שהיה גר באיזור אחר. הכרתי אותו קצת ורושם התנהגותו לא היה מושך ביותר. ניכרת היתה בו נטייה חזקה לביקורת ואף לריטון ועצבנות. ברכתי אותו לשלום והפעם עצר אותי היהודי. הוא רצה להשיח את לבו. "משה" אמר לי בגילוי לב. "דו ווייסט ווי מיינע נעכט זען אויס?". האם ידעת איך נראים הלילות שלי? האם ידעת איזה סיוטים עוברים לנגד עינינו משנות הזוועה? האם אוכל אי פעם לתאר מה שעבר עלי בנעורי? משה! דו ווייסט ווי מיינע נעכט זען אויס? הוא רמז לי בכך, שאם היו אנשים מכירים את מה שמחריד אותו בלילה, היו מלמדים זכות על התנהגותו וקוצר רוחו ביום. "איז דען א חידוש אז זע אזוי אויס?". האם חידוש הוא בעיניך שאני נראה כך? תאמין שגם אני רוצה לחיֵיך כמו כולם, כשאני מגיע לבית הכנסת, אלא שלאחר הלילות המרוסקים, לדאבוני שוב אינני מסוגל לכך...".
נאלמתי דומיה והרכנתי את ראשי לעומתו. לא היה לי מה לענות לו כי אם לאחוז בידו בחזקה. עיניים בעיניים נפגשו ודמעות בדמעות. הרי חָרב עליו עולמו בנעוריו, ביתו וילדותו נכרתו, משפחתו אבדה בחרב אכזרי עולם. לעינויו יום יום בגוף ובנפש עדיין לא נברא העט. והדבר לא נסתיים בשנת תש"ה, אלא תדיר מַזויעים אותו סיוטי לילה ולילה.
דבריו ייסרו אותי. למה אין חושבים על דברים כאלו, עד שלא מסתייגים מבני אדם ולו אף במחשבה? מאותו רגע והלאה התחלתי לבקש יותר את קירבתו. הלכתי לבקרו תכופות בביתו ונתגלה לי אוצר בלום. הוא זכר הרבה דברי תורה וחסידות מהבית ומהליכות הדור העבר ותענוג רוחני היה לי כל ביקור. מצאתי בפנימיותו מתיקות נפלאה. אישיות נהדרת הסתתרה מאחורי מסֵכת הזעף החיצוני. ברית אהבה נקשרה בינינו ואף טרח בטובו להגיע לשמחותינו. יהי זכרו ברוך!
וגם דבר זה, יסוד נאמן לו מסיני. כך לימדנו רבינו הקדוש מסדר המשנה בדבריו במסכת אבות [פ"ד מכ"ו] "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" ופירשו זאת רבותינו הראשונים: "כשתראה כל אדם כבדהו ואף אם יראה בעיניך בזוי ושסוי... העין אינה יכולה לראות רק קליפת הגופים אבל אינה מכרת במה שבתוכם רק בעין השֹכל". [מדרש שמואל בשם הר"י ברבי שלמה].
*
בימי גדעון בן יואש, היה עם ישראל בשפל המצב, בין ברוחניות ובין בלחץ הפרנסה ורדיפת הגויים. שבע שנים נאנקו תחת עול מדין שלחצו מאד על יושבי הארץ. "וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'" [שופטים ו'] .
וכך אמרו חז"ל על תקופת גדעון ועל הזכות שהצילה באותה שעה: "בימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך שנאמר ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" בכח זכות שלמדת על בני!".
כמה כוחה של לימוד זכות על ישראל! אדם אחד היה אז בעם שהתנהג במידה זו, והוא זכה מתוך כך להושיע את ישראל. מלאך ד' אומר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל...! ר' ישראל! כמה לחוצה היא תקופתינו בין ברוחניות, בין במצב הבטחוני והכלכלי, מי אינו רוצה להצטרף לשורות פועלי הישועה, בפרט בכח זה של לימוד זכות...?
*
הרמב"ם מלמד אותנו: ש"כל ישראל והנלוים עליהם כאחים הם, שנאמר בנים אתם לד' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. כשם שאב נהנה שמלמדים זכות על בנו, כך כביכול, אבינו שבשמים יש לו נחת רוח, אם נדון את אחינו לכף זכות, ולפום צערא אגרא, עד כמה שיקשה הדבר עלינו, יעורר הדבר יותר אהבה וזכות מן השמים... אם נאמר לפניו על אחינו דברים דומים שאמר אותו נער לאביו, יגרום הדבר קורת רוח למעלה...
*
המהר"ל מוסיף ומחדש, שמצוה זו לדון את האדם לכף זכות, היא מענפי מצוות אהבת ה'. "מי שהוא אוהב את השי"ת, גם אוהב את הבריות שהם ברואיו יתברך". האוהב באמת, אוהב גם את כל מי ששייך ומצורף אל הנאהב... [דרך חיים אבות א' ו']. כשאומר אדם "ואהבת את ד' אלקיך", כדאי לדעת שמכח מצוות אהבת ד' נמשך גם לאהוב את בריותיו יתברך ולדונם לכף זכות , ישנו קשר בין ואהבת את ד' אלקיך לבין "ואהבת לרעך כמוך". אני אוהב את אחי ומלמד עליו זכות, מפני שכולנו בכלל "בנים אתם לה' אלקיכם"!
*
הגמרא [שבת קכ"ז:] מביאה דוגמא נפלאה ללימוד זכות: "מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים..." בסוף הזמן ההוא בערב יום הכפורים, בקש השכיר את שכר עבודתו, בכדי להביא מזון למשפחתו. אולם להפתעתו לא נתן לו בעל הבית כלום. על כל מה שביקש ממנו השכיר, מעות, פירות, קרקע, בהמה ואף כרים וכסתות, ענה לו בעל הבית: "אין לי..." אם כי שנראה היה הבית מלא וגדוש מכל טוב. והברייתא ממשיכה: "הפשיל כליו לאחוריו והלך לו בפחי נפש".
לאחר חג הסוכות , הלך לו בעל הבית לבית השכיר והביא לו, מלבד שכרו, מאכל ומשתה ומגדנות, משא שלש חמורים... וכששאל בעל הבית את שכירו, איך הבין את מעשיו בשעתו, כשלא קיבל את שכרו? ענה לו השכיר על כל דבר, לימוד זכות שונים. הוא חשב שאת כל כספו הוציא בעל הבית לקנות סחורה בזול. הכסף מושקע הקרקע מוחכרת, הבהמה מוחכרת, הפירות אינם מעושרים... ולבסוף הגיע למסקנה שבעל הבית הקדיש את הכל לשמים ושוב אינו שייך לו כלל...
ואמנם כך היה באמת, מפני טעם מסוים הקדיש הלה את כל נכסיו ולאחר שהתירו חכמים את הנדר, הגיע מיד לשלם את שכר השכיר. וכך סיים ואמר בברכה: "ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות!".
הוא עמל למצוא אמתלאות ויישובים "מתחת לאדמה", בכדי לדון את שוכרו לכף זכות, למרות שיצא בפחי נפש; כיסו היה ריק לאחר עבודת שלש שנים ואין לו טרף לביתו. אנחנו יודעים את הסוף הנאה והנעים, כשהכל התברר לטובה, אולם הוא עדיין לא ידע אז...
איך עבר עליו החג? השכיר מצא את שמחת חייו בסוגיא של בצדק תשפוט עמיתך, הוא קיים 'ושמחת בחגך", מתוך מה שהיה יכול להתגבר על רגשותיו ולנצח את מערכות החיים. בשם המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל שמעתי פעם, שיש בחיי האדם רגעים ספורים ומיוחדים שבשבילם בא לעולם, ותכלית חייו היא לעמוד ולהתגבר באותם רגעים ולמלאות את תפקידו כראוי... ברצון ברזל החליט השכיר שבעל הבית עשה כהוגן. הכיס היה ריק, אולם הדעת היתה נחושה על מעבידו, שהקדיש את כל נכסיו לשמים...
*
"הפשיל כליו לאחוריו"... כשלמדתי את דברי הגמרא, חשבתי על פשר הוספה זו. למה הוצרכו חכמים להזכיר פרט זה של הפשלת כלי העבודה? בדברי האגדה שבש"ס ובמדרשי חז"ל הנעלם בהם הוא יתר על הגלוי, תמיד שייך למצוא בהם רמזים חדשים.
באחד מרגעי התבוננות אלה הרהרתי, שאולי נרמז ב"הפשיל כליו לאחוריו", גם כלי הנפש ש'התקוממו' עליו... את כל ה'כלים' שעבד עמהן במשך השנים האלה, כלי היגיעה והמאמצים, כלי ההשתדלות, הרצון, היושר והנאמנות, שהושקעו במשך שלש השנים. כל 'כלי עבודה' אלה התנפלו עליו כעת מתוך מרירות, אכזבה וטענת "לריק יגענו". אולם הוא הבליג ושם את הכל לאחוריו, מאחורי הגב. את הכל הכניס ב"שק" ענק של "מאי דהוה הוה". הוא פנה להם עורף והפכם לנחלת העבר, והתאמץ ששוב לא יעיקו עליו בעתיד...
על אף "פחי הנפש" שלו על שלא יוכל לפרנס את משפחתו, לא ישפיע הדבר על העתיד. הוא לא יתבע לדין את מי ששכרו, הוא לא יחזור וידפוק על דלתו ויטעון לו מה עשית לי? הוא השתכנע שהלה מוצדק במעשיו. מאיזה טעם שיהיה, באמת אין לו לשלם. ואם אין האשמה תלויה בבעל הבית, הרי זה נשאר ענינו הפרטי שלו, שעלה בגורלו מן השמים. את כל הטענות וכל רגשי האכזבה והמרירות שיכולים לתסוס בקרב האדם במצב כזה; את החבילה כולה 'הפשיל לאחוריו'... כך היה רצון ה' ועכשיו ממשיכים הלאה... אם אומר שאין לו, אגין על טענתו בכל המצאה שאמציא, הדבר מעכשיו תלוי בי. אתגבר על זה ויהי מה... את כל 'כלי העבודה' המיוגעים, המיוזעים והמאובקים, הנני משליך כעת מאחורי גבי... עבודתי כעת היא לשכוח, לסלוח ולשמוח...
*
בשאילתות דרב אחאי גאון [שאילתא מ'] מובא, שאותו שכיר היה רבי עקיבא, ובעל הבית היה רבי אליעזר הגדול. רבי עקיבא שעדיין עמד לפני תחילת דרכו בתורה, [ע' חת"ס ושפ"א שבת שם] כבר הראה גדולות ונפלאות אלה באורחות חייו. רבי עקיבא התעלה אחר כך לגבהי גבהים. הוא נהיה לעמוד התווך של תורה שבעל פה, שעליו אמר 'משה רבינו להקב"ה:"אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי?". ה"חסיד יעבץ" כתב שדווקא מידותיו המופלאות של רבי עקיבא "צנוע ומעלי" הן הן שגרמו לגדלותו העצומה בתורה. [ראה פירושו פ"ו דאבות מ"א].
מתוך דרכו זו של לימוד זכות, נבין היטב פשר דמעותיו של רבי עקיבא בתקופה מאוחרת יותר... למדנו במשנה יומא [ל"ח.] שהזכירו לגנאי את משפחת בית אבטינס מפני שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת. לאחר זמן נודע שכוונתם היתה לשם שמים. בירושלמי [פ"ה דשקלים ה"א] מוסיף בזה, ועל זה אמר רבי יוחנן בן נורי, "וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי עקיבא, זלגו עיניו דמעות...". רבי עקיבא זה, הראה אותות שמחה אף במצבי הגלות האיומים, בחשבו תמיד על תקוות העתיד. [סוף מכות] אולם כאן, בראותו שהיו יכולים לדון משפחה שלימה בישראל לכף זכות ונמנעו מלעשות כן, זלגו עיניו דמעות. הוי! למה הזכירום לגנאי? אם שייך הדבר שיקדיש אדם את כל נכסיו להקדש, הרי היו יכולים להצדיק את בית אבטינס, שטעם כמוס להם בדבר ובאמת כוונתם לטובה...!
*
מספרים על הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, שהלך פעם עם ידיד נעורים, תלמיד חכם מופלג, להשתתף בהלוויתו של אחד מיקירי ירושלים. בדרך עצר האיש ונכנס לחנות פרחים. רבי אריה חיכה לו בתמהון קצת. מה ענין חנות פרחים להלוויה? הלה יצא מן החנות לאחר זמן מן החנות עם עציץ גדול ולתדהמת עמיתו רבי אריה, עזב ופנה לכיוון ההפוך ...
לאחר זמן גילה לו אותו ידיד את פשר הדבר ומזה למד ר' אריה לקח גדול איך לדון את חבירו לכף זכות... הוא סיפר לו שבבית חולים מסוים למחלות מידבקות ר"ל, רצו לשרוף את כל חפצי חולה שטיפל בו וגם התפילין שלו... הוא השתדל אז מאד אצל הנהלת ביה"ח שיתנו לו לפחות לגנזם על ידי קבורה בעפר. הרשות ניתנה לו לבצע זאת עד שעה מסוימת, לכן היה צריך לשם לרוץ באמצע ההלוויה עם עציץ מלא עפר, בכדי להציל את התפילין משריפה וממחיקת השמות הקדושים שבתוכן...
*
הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע אמר פעם, שהוא אוהב את "דרך הפלפול" בלימוד, שכן על ידה נקל יותר ללמד זכות על יהודי, בסברות חריפות... נכדו הרה"ק רבי אהרן זי"ע שהיה לו דרך עבודה מופלאה בלימוד זכות, אמר, "כשם שיש לעמול בכדי ליישב רמב"ם מוקשה, כך יש לעמול בכדי ליישב יהודי מוקשה" א הארבן ייד... לפעמים שייך להרחיק לכת בזה עוד יותר. אחד מענקי הדורות שאל פעם: אם לכל דבר יש תכלית בעולם, אם כן לצורך מה נבראה 'סברא עקומה'? והוא ענה על כך: "א קרומע סברא" – תכליתה, ללמד זכות על יהודים...
*
יקירי! בעין בוחנת אפשר למצוא בעומק מצוה זו ש'אדם דש בעקביו', מציאה גדולה! צרור ענק של מפתחות זהב... עמוד נא על ידי והתבונן באוצר! מפתחות על גבי מפתחות,
הא כיצד? אם דן אדם את חבירו לכף זכות, פותח הוא היכל לפנים היכל, שערי אהבת ישראל, שערי הטבה, שערי אחדות, הרי גרעונו של חבירו מוסבר ולפעמים נמחק ונגוז על ידי מצוה זו, ושוב מסוגל הוא לאהוב אותו כנפשו...
באותו הצרור נמצאים מפתחות אף לנעול, שערי שנאה, כעס ומחלוקת, נקימה ונטירה, לשון הרע ורכילות, שהם החמורות שבחמורות. אם נידון האדם לכף זכות, למה ישנאנו, למה יתאוה לנקמה, למה ידבר עליו רעות חלילה... על מי יכעס ועם מי יתקוטט, כשכף הזכות במאזניו הִכריעה לטובה.
גאון ופוסק היה הג"ר מרדכי ליכטשטיין זצ"ל, רבן של כמה קהילות בליטא, הוא חיבר ספר "מצוות הלבבות" שהסכימו עליו גדולי הדור מלפני כמאה שנה. בספר הזה, שמחתי לראות את תוקף המצוה הכוללת ההיא בצרור מפתחותיה. וזה לשונו: "מצוות עשה מן התורה לדון את כל אדם לכף זכות, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומצות עשה זו גורמת לקיים את כל התורה שבין אדם לחבירו...".
אולם אם נמשיך להתבונן יותר, נמצא בצרור הזהב גם מפתחות נוספים להיכל של מעלה, בין אדם למקום! כאמור סבר המהר"ל, שמצוה לדון את חבירו לכף זכות מענפי מצוות אהבת ה' היא.
*
בפירוש המשנה של "והוי דן את כל האדם לכף זכות" הכניס ה'שפת אמת' רובד חדש, הכולל 'תורה שלימה' ועבודה נשגבה... פירוש זה כרוך במעשה שהיה, שסיפר אחיו החסיד הנודע רבי שלמה'לה זצ"ל. ה'שפת אמת זי"ע היה פעם בברלין לדרוש ברופאים. כשחזר משם נסע אחיו הנ"ל ועוד כמה חסידים עד גבול פולין לקבל פניו. בעת 'קבלת ברכת השלום' נשאל ה'שפת אמת' על ה"ערליכע יידן" בברלין. ה'שפת אמת' אמר אז פירוש נפלא במשנה הנ"ל, שהוי דן את "כל האדם" מוסב על האדם עצמו בשלימותו על כל צדדיו. ובלשון קדשו: "דעם גאנצן מענש"... אם מכירים את העיר הזאת כולה, על כל נסיונותיה ותנאיה, שייך לדון לכף זכות גם את יהודי ברלין.
ואמנם כך נרשם בפירושו על פרקי אבות, מפי קדשו בשעה שלמד זאת עם בניו וחתניו הקדושים. הוא דייק מלשון "הוי דן את כל האדם" ולא "כל אדם" שהדבר מוסב על האדם בכללו, בכל עניניו ובכל הסובב אותו. "ופירוש 'כל האדם' לפי המצב בכלל".
רבי ישראל שלי! כמה יש לעמול בסוגיא עמוקה זו, בשעת נסיון של תרעומות. צריך לספור ולמנות ערימות של דברים, ולהטיל את כולם על כף המאזניים הימנית לזכות, לחסד ולרחמים... ה"שפת אמת" לימדנו: מלבד אפשרות של טעות ואי הבנה, יש לקחת בחשבון את כל האדם - "דעם גאנצן מענש"! כשיש בליבנו טענה על חברנו, ומתחילים "לדון" אותו. יש לנו לזכור ולהזכיר לעצמנו את הכל, את הכל!
את האדם וכל צדדיו... מעמדו, מצביו ונסיבותיו, דאגותיו ובעיותיו, פרנסתו, בריאותו, כולל נדודי שינה מורטי עצבים; סגנון דיבורו וכושר הביטוי; טבעו, מזגו ואפיו, תנאי ילדותו וגידולו; תוקף יצריו, רגישותו ורתיחת דמו ועוד ועוד... ורק אז אולי נוכל להבין, למה עשה מה שעשה ונהג כמו שנהג. אולי כבול הוא באזיקי מצבו. וכבר אמרו חז"ל [אבות ב' ד'] אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו...
*
בימי בחרותי זכיתי להכיר מקרוב את הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד. מלבד גדלותו בתורה בהלכה ובאגדה, היה אציל שבאצילים וגאון בתורת החסד והמידות בכלל. ממנו שמעתי פעם דבר, שהשאיר עלי רושם עד היום הזה. חז"ל אמרו שמעילו של כהן גדול מכפר על לשון הרע [זבחים פ"ח:]. הוא ביאר בזה, שמכיון שהמעיל היה של תכלת, גוון הרקיע, יש כאן רמז, שמלמעלה נראה הכל אחרת... אם מתרוממים ומסתכלים על מישהו במבט מ"מרום" רואים תמונה רחבה ושלימה מכלל צדדיה, ואז נמנעים בקורת, קטרוג ולשון הרע.... פירוש זה משתלב היטב עם "כל האדם" של השפת אמת, שאגב, היה רבי שניאור הוגה במשנתו בכל עוז...
*
רש"י הקדוש [שבת קכ"ז:] פירש " דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן". החפץ חיים הוסיף בזה עוד "ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו". ועם כל זאת יש להוסיף את מצבו, דעם גאנצן מענש... ובאמת יתכן שבמִלה אחת של רש"י "אנוס" היה, כלולים כל הדברים שלפעמים שבדרך הטבע כופים על האדם...
ר' ישראל! אין המדובר כאן דווקא להצדיק כל מעשה שעושה הזולת, הרי יש מצוה להוכיח את אותו "עמיתך", אם רואים דבר שאינו הגון. אלא שצריך להטות לכף זכות ע"י חיפוש המניעים לדבר, ולחשוב שאלמלא הם, לא היה בא לידי כך.
*
ובנושא של לימוד זכות זה נבין נקודה עמוקה במאמר חז"ל הנראה כחתום וסתום. "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו. והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה...".
רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי חזר מבית רבו,... והנה: "נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקה! כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". אמר לו "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית".
רבי אלעזר ביקש מאותו האדם שיסלח לו והלה איננו רוצה. האיש הנפגע עמד על דעתו ואמר: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית...". רבי אלעזר שינה את מהלך נסיעתו והמשיך לרכוב אחר האיש בכדי לפייסו, עד שהגיעו לעירו. בני העיר יצאו לקראת רבי אלעזר להקביל את פניו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי. ואותו האדם מיחה בידם ואמר: "אל ירבו כמותו בישראל" וכשתמהו על הדבר, סיפר להם מה שקרה. אנשי העיר בקשו ממנו שיסלח לרבם. אמר להם האיש: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
"מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה, ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות".
*
המאמר הזה מסעיר את הנפש וכולו אומר דרשני. ר' ישראל! איך מתחילים להבין דבר כזה כפשוטו? ראשית כל נראה נא את בבואתו, את קצה אדרתו של בעל השמועה קודש הקדשים עומד לנגדנו. והנני מרחיב בזה, כדי שנתבונן באימה על תנא אלקי זה. כבר בשביל זה לבד, כדאי לכתוב שורות אלה. שיכנס רעד בלב מקדושת ענקי הדורות.
*
הלא אף תינוקות של בית רבן יודעים, שרבי אלעזר ברבי שמעון היה איש אלקים קדוש ונורא, בדומה לאביו. רבי שמעון בר יוחאי אמר: "בני! די לעולם אני ואתה". [שבת ל"ג:] כל העולם כולו יכול להתקיים בזכות שניהם בלבד. וכך אמר רבי שמעון "ראיתי בני עלייה והן מועטין... ואם שנים הן, אני ובני הן!" [סוכה מ"ה:]. ורש"י פירש זאת: "בני עלייה" המקבלים פני השכינה. כמו כן אמר רשב"י על בנו רבי אלעזר שיש בו רוח נבואה. [זוה"ק ח"ג קצ"ו.].
*
עוד בילדותו פעל רבי אלעזר נפלאות שלא כדרך הטבע [שהש"ר ה'] ביום הבר מצוה שמח אביו הקדוש שמחה יתירה על שירדה כעת על רבי אלעזר בנו, נשמה קדושה עילאית... רשב"י כבר הכתירו אז בשם 'רבי'. [זוה"ח בראשית ח"י:]. רבי אלעזר ברבי שמעון היה שלם בכל מיני שלימות עד שהיה דורו קורא עליו "מקוטרת מכל אבקת רוכל" שהיה מופלא בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה ואף בתפילתו ובפיוטיו [שהש"ר ג'] וכך עלה ונתעלה על פני דורו בין בתורה בין במעשים טובים [ב"מ פ"ד:]. האב וגם הבן, קדושי עליון היו שדגלו בשיטת הפנימיות, ותבעו מדרגות רוחניות עד קצה האחרון. גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם...
הוא רבי אלעזר ישב בשעתו עם אביו במערה, שלש עשרה שנים וחיו שם חיי נשמות בלבד. שום דבר שבחומריות לא נגע אליהם. נפשם הגדולה ניזונה מפנימיות התורה. כל רזי עולם נגלו להם שם. אין להם ולעולם הזה לא דבר ולא חצי דבר. הם הגיעו לדרגת מלאכים ממש. כל גופם נעשה פצעים ובקעים וסדקים מרושם החול שישבו ולא השגיחו בדבר. מה להם ולגוף...?
*
ואם כן איך יתכן הדבר, שאם בא לקראתו כאן אדם שלא היה נאה במראהו, שלא ניחן בחיצוניותו, יידחה בעד זה. והוא הקדוש אחר שעלה ונתעלה בבית רבו בדרגת התורה לגבהים, לשגב בלתי נתפס. הנה אינו עונה למי ששאל בשלומו, ועוד קורא עליו: "כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". כאילו הוא דוחה אותו ואת בני עירו גם יחד בגלל מראיהם. געוואלד! מה לו לרבי אלעזר שכולו קדושה ופנימיות לחיצוניותו של אדם, למראה תואר וקומת הגוף. ובכלל, מה קשר בני עירו לכך?
*
ובא הכהן... רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בא להאיר את הענין להפליא. הוא הכהן הגדול, שכשקבע דבר, סייעו על ידו כל אוצרות התורה שנחקקו בזכרונו באותיות של אש... הוא קבע מסמרות בארבע מלים חדות ונחרצות והכריז בצורה חד משמעית: "לא שהיה מכוער בתוארו"!!! "הוה אמינא" כזאת כבר ירדה אצלו מהפרק מעיקרא... [וכבר מצאנו במפרשים אחרים, כמו השבות יעקב בביאור 'עיון יעקב' וכן בבן יהוידע ועוד שפירשו את הברייתא על עניני רוחניות].
ובכן, בכלל לא מדובר כאן על מראה חיצוני, כי אם על כיעור פנימי של פגמי מחשבה ומעשה. "שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים...". הוא הקדוש רבי אלעזר ברבי שמעון, איש המעלה שהיה קרוב למרום יותר מאשר לארץ, הוא שסלד כל כך מחטא, הוא שהתעלה מעל כל אדם צרכיו ומאוייו, שוב לא היה יכול לסבול את הכיעור הרוחני שבאדם זה. מפני פחיתות דרגתו בטהרה, לא רצה להחזיר לו שלום. הוא ראה לנכון במקרה זה, להוכיחו על כך בעוז בכדי שיחזור למוטב.
*
וכך ביאר ה"כהן" מלובלין את תשובת היהודי. אותו אדם טען והצטדק לפני רבי אלעזר "לך לאומן שעשאני". בתשובתו זאת התכוון האיש לומר, לדעת ה"כהן", שמתולדתו נברא בטבע כזה המושכו אל הגנאי והפחיתות. כך נוצר על ידי ה"אומן", בורא העולם יתברך שמו. ותפקידו בעולם הזה הוא להתמודד עם תכונות אלה. ובאמת במה שמתגבר כנגד טבעו ולו אף במעט, יתכן ונרצה הדבר יותר מאשר מעשי האדם השלם שנברא בכוחות נעלים...
"שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית, יוכל להיות מעשיו רצויים לפני השם יתברך אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו, שיוכל להיות שכן הטביע בו השם יתברך מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה".
"וזה הוא התשובה: לך לאומן שעשאני, והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני השם יתברך מהאדם שנברא במעלות ומדריגות גבוהים". [פרי צדיק שבועות אות כ"ו].
לדעת רש"י ותוספות [תענית שם] היה אותו אדם לא אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב, שנתגלה אז בדמות האדם ההוא, בכדי להוכיח לרבי אלעזר ברבי שמעון, שיתכן שאדם הנברא בתכונות רעות ומגונות והוא מתגבר על יצרו במקצת, אף שהוא רחוק משלימות וכיעורו הפנימי עדיין ניכר בו היטב, מעשיו רצויים יותר לפני הקב"ה, מאשר צדיק בתכונתו ובתולדתו.
במקום אחר מוסיף ה"כהן" שכח התשובה מאדם כזה, נחשב ביותר, בבחינת יתרון האור "מן החושך", כלומר מתוך רקע החושך מבהיק האור ביותר... [פרי צדיק קדושים י"ב].
*
ורבי אלעזר ברבי שמעון קדש הקדשים קיבל את דבריו וחזר בו. הוא ביקש את סליחתו והכניע את עצמו לכך ללא גבול. "נעניתי לך מחול לי". צדקת בני, לא היה לי לפנות אליך בחומרה כזו, היה לי לדונך לכף זכות לפני הנתונים והמצבים. אנא מחול לי... [פרי צדיק שבועות כ"ו.]
*
גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
גמר חתימה טובה!
שתתקבלנה תפילותינו ברחמים וברצון,
ימלא ה' כל משאלות לבינו לטובה
שנזכה אף אנו להתגבר במצוה נשגבה זו
ושידונו אותנו בשמים לכף זכות
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 497.docx
- (35.16 KiB) הורד 156 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
ה'שאיבה' העילאית...
צרור לקחים סביב שמחת בית השואבה
לר' ישראל יקירי שליט"א
עוד טרם שנפנה אל היכל הפלאים ששמו 'שמחת בית השואבה', נקדים נא בשאלה שהציב ה'שפת אמת' בענין זה.. במשנה [סוכה נ"א.] שנִינו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". וה"שפת אמת" עומד ושואל: "למאי נפקא מינה?".
מה בא התנא להשמיענו בזה? מפנימותן של מלים אלה זו מנסרת השאלה: הרי בתורה הקדושה אין קביעות הסטוריות בעלמא על דברים שהיו פעם, מבלי תועלת של ממש לתוכֶן היהדות. חז"ל לא היו קובעים במשנתם דבר שלא שייך לנו ללמוד מזה. התורה היא מלשון "הוראה" לכל נפש ובכל זמן. וכי חפץ התנא להודיע לנו בעלמא, שאין לנו מושג מה זו שמחה? מה תועיל לנו הידיעה הזאת? מאי דהוה הוה! מה יתווסף לנו בזה? ל-מ-א-י נ-פ-ק-א מ-י-נ-ה...? האם באו ח"ו חכמינו ז"ל להכביד על רוחינו בכך שאין לנו ידיעה מה זאת שמחה? מה יעשו הדורות שכבר נולדו אחרי חורבן בית המקדש?
וכאמור, כבר מתוך קושיא זו משתמעת השקפת עולם אדירה על כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, בהלכה ובאגדה. אין שם הגה "בעלמא" שלא נוכל להוציא משם לקחים, לעד ולעולמי עולמים...
*
וכעת נבוא אל תשובת ה'שפת אמת' על שאלת "למאי נפקא מינה" בענין שמחת בית השואבה. והוא הקדוש מבאר להפליא, שראייה זו של שמחת בית השואבה שאליה התכוונה המשנה, אין משמעותה ראייה במובן הפשוט, בעיני בשר, כי אם "ראייה - בעין הלב! להסתכל ולהתבונן בשמחה שהיינו שמחים בזמן המקדש. ומי שמעולם לא נתן לב להתבונן בזו השמחה. על זה אמרו, לא ראה שמחה מימיו".
וזה כבר שייך לכל אחד מאתנו!!! כל אחד ואחד ניתן לו כח התבוננות בזה אף בעצם היום הזה! ומי שאינו נותן לבו לכך, אמנם אין לו מושג בשמחת אמת!
ובין השורות כתובה כאן הוראה למעשה. צריך להתבונן היטב בשמחה זו של בית השואבה, מתוך עיון המחשבה ותחושת הלב; מתוך מבט הנפש וההכרה מה שהיה פעם במקדש. ומאיזה גובה שייך "לראות" שמחה כזו בעיני הרוח? כמובן מתוך דברי חכמינו ז"ל, ומתוך ספרי גדולי הדורות...
*
ר' ישראל! ממשמעות ראייה כזאת שהכוונה על ראיית עין הלב , הבה נקלוט כעת רעיון אדיר בנושא שמחת בית השואבה, מגאון ישראל וקדושו, מרנא ה'חתם סופר' זי"ע. בטוחני שאם תשים לב לדברים מקוריים אלה שנאמרו ברוח הקודש, יתעורר לבך מאד. הרעיון קולע לעומק הנפש בביאור מושג ריקוד יהודי מעיקרו...
פנינת פלאים זו לא נמצאת בספרי החת"ס, אלא שמסרה לנו אחד מבחירי תלמידיו וממשיכי דרכו, הגאון הצדיק ר' ישראל דוד מרגליות-יפה זצוק"ל רבה של פעזינג. הוא שמע זאת בעצמו מפה קדשו של רבו, החתם סופר.
"בית השואבה"... עומקו של ריקוד אמיתי הוא באמת כעין 'שאיבה', שאיבת הנפש... כלומר, התרוממות הרוח כלפי מעלה מתוך שמחה של מצוה. החלק הרוחני שביהודי נמשך אז ו"ונשאב" למעלה אל מקור מחצבתו השמיימה, אלא שהגוף הארצי חוזר ומושכו כלפי מטה. ושוב מתגבר כח הנשמה לעלות ולהתרומם...
ושיא ריקודים כאלה התקיימו בשמחת בית השואבה. אז "נשאבו" הרוקדים כלפי מעלה, על ידי שמחה של מצוה, בצורה נשגבה ביותר. ומי שלא ראה והשיג זאת לא ראה שמחה מימיו. שאיבה אדירה היתה שם כלפי מרום. גבוה מעל גבוה. השמחה של מצוה היתה שואבת אותם למעלה וזה גרם לריקוד הגדול... [שו"ת מחולת המחניים סי' ז'].
יקירי! נחזור על הדברים שוב ושוב. שמחה של מצוה מושכת ושואבת את האדם למרומים, היא מגביהה ומרוממת אותו בצורה של ריקוד של קדושה. לדעת מרנא ה'חתם סופר' זהו עומק ביאורו של "שמחת בית השואבה". זה מה שהתחולל שם בקודש, בצורה שאין למעלה הימנה: שאיבה אחר שאיבה. נשמות הרוקדים עלו ונתעלו פעם אחר פעם, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים, במקום המקודש ביותר. ר' ישראל! האם אינך נשאב ונמשך אחרי הפירוש המופלא הזה?
*
מתוך הדברים יתבאר מעמד השמחה ההיא וגם ערכם של אלה שעמדו בראשה... כך למדנו במשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות". [סוכה נ"א.]
ידועים גם דברי הרמב"ם על זה "ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות" [פ"ח מהל' לולב ה"ז].
והדברים צריכים ביאור. הרי מצות 'ושמחת בחגך' נצטווה בה כל איש ישראל, ולמה הוגבלו הריקוד והניגון לנבחרי העם בלבד? למה לא ירקדו כל העם בצוותא, בפרט בחג המסמל את ה"אגודה האחת" מתוך רמז ארבעת המינים? הרי כולם צריכים זה לזה? למה נתייחד דווקא במעמד שמחה כללית זו, מקום "מזרח" של רמי מעלה, וכל השאר יעמדו מן הצד ויסתכלו?
והרי גם כתב האלשיך הקדוש, על פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם". שכשעומדים לפני ה' ממש, כולם עומדים בשוה אין קטן ואין גדול, אין מזרח ואין מערב...? ואם כן למה נתייחד והוגבל כאן מקום לקהל המובחרים שבעם בלבד?
*
אכן מסתבר ומובן ביותר, שלא היתה בשמחת בית השואבה שבמקדש, חלוקת כיבודים בעלמא. ברור שכולם היו צריכים לשמוח בה' בלי יוצא מן הכלל, אלא ששמחה מרוממת זו, שמקורה לדעת הרמב"ם [סוף הל' לולב] מפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", היתה צריכה להוראה, איך שמחים ובמה שמחים! לימוד זה היה זקוק ל"בעלי מקצוע" ורגילים בתחושה שמיימית זו. הם הם שהראו את הדרך איך "נשאבים" כלפי מעלה על ידי שמחה של מצוה צרופה ואמיתית...
חסידים ואנשי מעשה, גדולי ישראל וחכמיהם היו מראים ומלמדים זאת בפועל. כל העם היו מתבוננים איך שמקיימים גדולי האומה אלה: "ואנכי אשמח בה'" כשלבם למעלה בלבד, בלי פניות, בהיסח הדעת מכל העולם ומלואו, כדוד המלך בשעתו שהיה מפזז ומכרכר לפני ה' ורק לפניו, מבלי להתחשב בשום גורם אחר...
בשמחה זו ששגבה מכל השמחות מתוך שירות ותשבחות, נעמדו ה"מומחים" שחיו כל חייהם בעבודת ה' ושקועים בה בכל לבם ונפשם. מתוך הידיעה והדבקות בה' תדיר הראו דווקא חסידים ואנשי מעשה אלה, איך ובמה מהללים ומשבחים...
הם הם בעלי האמונה התמימה והלוהטת, אלה המתבוננים והמבינים במעשי ה' תמיד, הבוטחים בה', שמחים בו וחפצים בעבודתו. הם החיים תדיר את מעשה ה' ומבחינים בגודל רחמיו וחסדיו. שירתם לה' זורמת על פני השנה כולה על מעלותיה ומורדותיה ורואים בכל דבר, גילוי אלוקי של הטבה בלבד. חסידים ואנשי מעשה היו מראים ומלמדים בפועל איך לשבח בכל לב ולשמוח שמחה רוחנית רמה ונישאה. ישמח לב מבקשי ה'!
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים... המון בית ישראל ראו לפניהם את נבחרי האומה והעלו וחקקו על לוח לבם, מה נחשב אצלם שמחה אמיתית בחיים במשך כל השנה כולה...
*
ואמנם כתב בעל "תולדות יעקב יוסף" [פרשת שלח] שציין שהיו עושים שמחה זו דווקא גדולי החכמה, משום שהם ידעו והשיגו את ענין השמחה של מצוה ואהבת ה' המלווה אותה, וכפי שביאר זאת הרמב"ם בהלכה הבאה, האחרונה בהלכות לולב ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקֵל שצוה בהן עבודה גדולה היא...".
*
יקירי! כמה מתוקה תורתנו הקדושה! שמחת בית השואבה נסמך על הפסוק [ישעי' י"ב] "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" [סוכה נ:] נראה נא כעת איך נתפרש פסוק זה בתרגום יונתן וברש"י "ותקבלון אולפן חדת בחדווא מבחירי צדיקיא". אז תקבלו לימוד חדש בשמחה מאת בחירי הצדיקים...
וזה ממש מה שקרה בשעת שמחת בית השואבה. המוני בית ישראל הסתכלו ולמדו תורה חדשה מתוך הריקוד העילאי של גדולי וצדיקי העם. "בחירי צדיקיא" לימדו אז פרק בשמחה של מצוה, לפני ה'. שמחה נצחית קבועה וקיימת לעד!!!
*
זאת ועוד, את המים למצוות ניסוך המים שאבו מתוך מעיין השילוח [סוכה מ"ח.] חז"ל [סנהדרין צ"ד: וראה רש"י ישעי' ח' ו'] מלמדים אותנו שמעיין השילוח ההולך לאט, מרמז על מהלך חייו של חזקיהו מלך יהודה, שלא כשאר מלכים, לא רדף אחרי תענוגות העולם כלל, אלא הסתפק במועט, "אכל ליטרא של ירק ועסק בתורה".
ואכן, גדולי ישראל וחכמיהם שערכו את שמחת בית השואבה, הדגימו בעצמם את מהלך החיים הזה... כולם היו בבחינה זו של "מי השילוח" בחיי הסתפקות וצניעות, בהגברת הרוח על החומר...
*
בגמרא [סוכה נ"ג.] למדנו, שאורה של שמחת בית השואבה היה חזק כל כך, עד שהיו מסוגלים לברור חטים מכח האור הזה. ניתן להיאמר שה"שאיבה" כלפי מעלה השפיעה כל כך על כולם, עד שנראה לעין כל, ל"עין הלב", בברירות, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". בירור ה"חטים" הזה התגלה לאור שמחת בית השואבה, מתוך רוממות המבט העילאי... ושמחתם לפני ה' אלקיכם!!!
*
נחזור כעת לדברי ה'שפת אמת' שהסביר כאמור את "מי שלא ראה בשמחת בית השואבה, היינו ראיית "עין הלב". הוא מסביר שבימי שמחת בית השואבה בבית הבחירה, נפגשו שלש פסגות השמחה שבכל ההוויה כולה. השמחה שבמקום, השמחה שבזמן וזאת שבאדם, [שבסה"ק נקראה שלימות זו בשם: עולם שנה נפש] כולם נתלכדו ונשתלבו אז. המקום: ירושלים ובית המקדש היוו "משוש כל הארץ", הזמן: ימי הסוכות הם כידוע שיא שמחת השנה, והאדם: בני ישראל מבקשי ה' עומדים ברום השמחה שבאנושות, הרי נאמר ישמח לב מבקשי ה'! ואמנם ממיפגש שלש הפיסגות האלה, מושפעת השמחה לכל פינות הבריאה, בבחינת עולם, שנה, נפש...
*
וכאן מגיע ה'שפת אמת' לתפקידנו כיום הזה: בימי הגלות שתיקנו חכמים זכר למקדש, על ידי נטילת לולב כל שבעה כפי שהיו עושים אז במקדש, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". שייך אף לנו לחוש משהו משמחת בית השואבה, המתעוררת במקצת מתוך זכירה זו. מתוך כך שייך שתהיה לנו אחיזה כל שהיא בשמחת בית השואבה אם נייחד את לבנו לכך...
נמצא שמשנה זו של "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" מלמדת ומורה לנו: יהודי! זכור והתדבק אל העבר מתוך "זכר למקדש", ומתוך כך הסתכל והתבונן בשמחת בית השואבה. ואז יהיה לך מושג מה זאת שמחת אמת. ואתה מסוגל לראייה זו, בכל מקום שאתה נמצא שם. הרי ראייה זו משמעותה ראיית הלב. [סוכות תרמ"ד ד"ה בענין שמחת] .
את דברי ה'שפת אמת' ראוי ללמוד בפנים, כמה וכמה פעמים. ביותר יש להתרכז על ההסבר, למה נמצאת השמחה בעולם דווקא אצל העם היהודי וכל השמחה שבבריאה מושפעת מהם. "בני ישראל נותנים שמחה לכל הברואים. דכתיב ישמח לב מבקשי ה' ואין בעולם מבקשי ה' כמו בני ישראל...".
*
ישמח לב מבקשי ה'! הבה נתעמק במלים קדושות אלה. מגדולי הדעה היה רבי יוסף אלבו שחיבר את אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל: "ספר העיקרים" . שם ביאר את המקרא הזה להפליא. אם שאיפות אדם בעולמו הן להשיג ולקבל דברים חומריים, הרי כאשר סוף סוף ישיגם האדם, שוב נאבד ממנו הרצון והכיסופים, ומתמלא הוא בריקנות. הוא כבר הגיע לשיא שאיפותיו, יש לו כבר את כל מנעמי עולם הזה, ומה עכשיו...? ומה יהיה הלאה...? מנקודה זו והלאה המרחק לבאר שחת קרוב הוא. בעולם הנכרי והחיצון זה קורה יום יום. משפחות האדמה שיש להם כל טוב שבעולם, שקועים בדכאון עמוק ונפשם ברעה תתמוגג ר"ל...
ולעומת זאת להבדיל, מבקשי השם לבד מעצם המעלות והמדרגות, שהם משיגים ומגיעים אליהן בעבודתם, הרי גם באופן מעשי הם מלאים תמיד בשמחה, שהרי אין כאן גבול ותכלית... אם הגיעו לדביקות אלוקית, להשגה רוחנית כל שהיא, יש להם לאן להתקדם הלאה והלאה, להכרה יותר מעמיקה באלוקות, לעלות שליבה נוספת בסולם המדרגות, ולזה הרי אין גבול ומדה, כי קודשא בריך הוא, הוא בלתי בעל תכלית... ולכן כפי התמדת העבודה, תגדל השמחה ותתרבה חדות הנפש.. . ישמח לב מבקשי ה'!
וזה לשון "ספר העיקרים": "ובעבור זה אמר הכתוב "ישמח לב מבקשי ה'" כי להיות השם יתברך ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקשי ה' אע"פ שישיגו מה שישיגו ממנו, לעולם תשאר התשוקה, ותתמיד השמחה, ולא תפסק! אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה..." [מאמר שני פט"ו].
*
אבי ז"ל שהיה בעל נפש ולו כח הבעה נדירה ביותר, כתב פעם לרגל שמחת ידיד שלא היה יכול להשתתף בה מריחוק המקום: "ארקוד על רצפת הלב!". ובכן, מתוך קליטת זכר למקדש והתבוננות ראויה בשמחת בית השואבה במקדש, בראי דברי חז"ל, אולי נזכה למעין ריקוד כזה, להשתתף ממרחק הזמנים מתוך ראיית הלב, ולרקוד על רצפת הלב...
*
אם נרצה לטעום שמחת יום טוב אמיתית ולהיווכח בחלקנו בבית השואבה, נלמוד נא קטע נוסף בדברי ה'שפת אמת'. הוא שוב מעלה את כולנו ללא יוצא מן הכלל, אל נדבך גבוה עוד יותר. כידוע לימדונו חז"ל [ירו' פ"ה דסוכה ה"א] "למה נקרא שמה בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש". המבט הפשוט רגיל לראות בזה חלק מרוממות העבר העשיר, בזמן שבית המקדש היה קיים, בלי קשר להווה. מה לנו ולרוח הקודש בתוקף השמחה בבית הבחירה? ברם ה'שפת אמת' כדרכו אינו מניח דברים אלה בגנזי העבר, אלא ממשיך את הענינים להווה ממש...
ה'שפת אמת' בא ולימד: כל יהודי באשר הוא שם שייך לזה! בתחילת השנה מתחדשת רוח החיים באדם ואז מתקיים בו: "בשעה שהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה"... געוואלד! אבינו שבשמים פותח בימי הסוכות, בלב כל אחד מאתנו שערי דעה... את ה'תינוק' הנולד מחדש מלמד האב לדבר דברי תורה כראוי. ודבר זה נקרא רוח הקודש, שכן שורש הנבואה הוא הדיבור... [נביא מלשון ניב שפתיים]. וכך נקבע 'שמחת תורה' מיד אחרי פתיחת שערי הדעת בחג הסוכות...
וזה לשון קדשו: "לכן אחר ראש השנה ויום הכיפורים שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו זוכה לרוח הקודש..." גם מי שאינו בא למדרגת נביא, אע"פ כן בהתעוררות רוח חיים ויכול להוציא דברי תורה מפיו, נקרא רוח הקודש".
הפלא ופלא! "שמשם שואבים רוח הקודש" אינה נחלת העבר ותקוות העתיד בלבד, אלא מציאות ההווה לכל יחיד בכל כנפות הארץ. בימים אלה של ימי בית השואבה, שייכים כולנו ולו אף במשהו, לבחינת רוח הקודש על ידי הדיבור הראוי בתורה, המושפע אז, וזו היא עיקר השמחה בימים אלה... [סוכות תרל"ט ד"ה שמחת]. ובכן נצמיד את עיני הרוח שלנו לשמחה, ונשתדל לשאוב ולשאוב, מכח שערי הדעה שנפתחו בלבינו בימים אלה...
שוב כתב ה'שפת אמת' "ומשם שואבים הוא לעולם. שגם עתה יכולין במצות הסוכה לעורר השמחה שהי' בבית המקדש בימים הללו. ולשאוב הארת רוח הקודש משם" [תרמ"ו]
*
והרי רעיון נאדר בקודש מספר 'תפארת שלמה' ה'משכר' את הנפש בנופת צוף וכל טעם. התנא הקדוש רבי עקיבא אמר במשנה [סוכה ל"ז:] על נענועי הלולב: "צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע" שנענעו באנא ה' הושיעה נא". רואה ומסתכל לא נאמר אלא "צופה" המרמז על רוח הקודש ונבואה. [קול צופיך נשאו קול; צופה נתתיך לבית ישראל].
רבי עקיבא הביע כאן דבר נשגב ביותר. "בשעה שבית המקדש היה קיים היו שואבים רוח הקודש משמחת בית השואבה [ירו' פ"ה דסוכה ה"א - נ.]. אני שכבר לא זכיתי לכך, מהיכן שאבתי אחרי החורבן את רוח הקודש? את ההשראה העליונה? מתוך מה שהסתכלתי על רבותי הקדושים רבן גמליאל ורבי יהושע בשעה שעסקו בעבודת הקודש שלהם...". [תפא"ש חג הסוכות] הוי! "צופה הייתי", אמר רבי עקיבא, את רוח הקודש שלי קלטתי מתוך הבטה בעבודתם של צדיקים. קול צופיך נשאו קול, הקול הנצחי של אמונת חכמים והשפעתה.
יקירי! אתה שומע ומאזין? האם אתה מבחין ברחשי הקדושה הסוערת שבדברים האלה?
*
כעת, מתוך "זירוזו" של ה'שפת אמת' על ראיית הלב, נשתדל נא כעת יחד, לראות ולהתבונן, למצוא את רשמי השמחה הנאדרה, שנחקקה והונצחה בדברי הגמרא הקדושה. באור דברי חז"ל נראה אור. ננסה נא ללקוט ולקלוט פה ושם, דברים המעוררים את הלב שיקרבו אותנו אל מרומי השמחה ההיא. וכך יעלה בידינו, ברצות ה', לרקוד יחד ריקוד נלהב על רצפת הלב...
*
בבוקרו של שבת קודש, שבת נחמו, ירדתי אל אחד הנחלים והאזנתי לרחשו הנפלא של זרם המים. אמרתי שם פסוקי ברכי נפשי. עמדתי אז על הפסוק "המשלֵח מעינים בנחלים". הנה זורמים להם מים והכל נראה כדרך הטבע, אלא שיהודי חייב להאמין ולדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם המים הזורמים והקב"ה הוא המשלח. התרגשתי אז כשחלף במחשבה פסוק נוסף: "קול ה' על המים"...
כעת חזרה התחושה הזאת שוב, עם תוספת קשר לשמחת בית השואבה. בחג הסוכות נשאבו המים מן המעיין לשם מצוות הניסוך. בשעת שאיבה חשו עובדי ה' מי הוא המשלח מעינים בנחלים, ואז ניסכו את המים על מזבח ה' להחזיר את השליח אל המשלח, להראות בעליל מי הוא בעל הבירה... ובשעה זאת תקעו והריעו, לרמז על "קול ה' על המים"... והצדוקים לא האמינו במצוות ניסוך המים ולבם היו סתום אף ממה שמרמזים מים אלה, ההבחנה שיש כאן משלח מן השמים, מי שאמר והיה העולם...
*
ר' ישראל! אוסיף נא כעת כמה מלים על ריקוד נשמות גבוהות מסוג מיוחד מאד, בדורנו אנו. מחזה נורא הוד חזיתי פעם באירוע "שמחת בית השואבה", שנערך בירושלים לכבוד ילדים ומבוגרים מיוחדים. מכל צד ופינה נהרו אנשים מישראל לשמוח עם הנפשות הקדושות האלה, ששליחותן בעולם נשגבה, טמירה ונעלמה. אהבת ישראל שהשתפכה שם היה אפשר לשאוב בדליי ענק יחד עם דמעות הרחמים. גם אבות הילדים, ההורים המיוחדים המובחרים בעם, רקדו בכל עוז ריקוד האמונה וקבלת הנטל באהבה ובטחון בצור העולמים. אחדות נפלאה שררה שם בין כל קהל ועדה, התקשרות נשמות ישראל באופן הנעלה ביותר. רק מי שהיה שם יכול להבין ולהשיג זאת...
באותו מעמד ראיתי שהושיטו כוס מים לילד נחמד אהוב וחביב, עם תסמונת דאון. עמדתי על ידו. כשבירך טהור נפש זה ברכת שהכל נהיה בדברו בכל הלב, בצעקה, בתמימות אמת ובהתלהבות עצומה, דמתה לי הברכה הזאת בעוצמתה, כתפילת כהן גדול ביום הכיפורים- - - -
*
אהובי! אזכיר נא פרט "מעשי" בשמחת בית השואבה שהיה לו השלכה לדורות ואף בתהומה של עמק הבכא וכלהלן... שנינו במשנה [סוכה נ"א.] בענין שמחת בית השואבה. "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן [אבנטיהם] מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין...". מחומר זה ייצרו את הפתילות לשמחת בית השואבה...
ישיש אחד שפגשתיו בבית אבות בטורונטו, סיפר לי, שהיה בחור צעיר בשנות החורבן. במחנה הכפייה בעיר צ'נסטוחוב עבד עבודת פרך במפעל הנשק "האסאג". הוא חשב עצות בנפשו בהגיע ימי החנוכה איך יקיים מצוות נר חנוכה במצור ובמצוק. פתאום האירה לו משנה זו שבמסכת סוכה שלמד בנעוריו. "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין". מבגדי כהונה שבלו היו עושים פתילות להאיר בשמחת בית השואבה. ואכן כך עשה, הוא השיג איך שהוא חומר "פאראפין" להדלקה ואז התקין לו פתילה כדוגמא שעשו בסוכות בזמן המקדש, להדליק בו נר חנוכה, במסירות נפש...
*
ואמנם כך רמז השפת אמת' על מה שנאמר בהמשך המשנה ההיא, "לא היתה חצר שאינה מאירה באור בית השואבה" שהאור המופלא ההוא נמשך לא רק על מרחבי המקום כי אם גם על מרחקי הזמן, החשמונאים התחזקו בחנוכה מתוך הארת ימי הסוכות... [סוכות תרמ"ד]. ובאמת כבר כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל הרוקח, שסמכה התורה בפרשת אמור, פרשת נרות ושמן זית לחג הסוכות, לרמז על שמונה ימי חנוכה כשמונת ימי חג הסוכות. [ויקרא כ"ג].
ובמרחקי הזמנים, במעמקי הגלות, פרח לו ניצוץ אחד מאש שמחת בית השואבה אל ימי החנוכה. בחור מעונה ומיוסר נזכר בתלמודו, ב'גירסא דינקותא' שלו, בראיית הלב על השמחה בבית המקדש. והוא החליט לעשות "הלכה למעשה". הוא הוציא חוטים מ"כלי הגולה" שלו, בגד אסיר והדליק נר חנוכה בעוז רוח. שמונה ושמונה התקשרו. וכמו שהחשמונאים התחזקו בחנוכה מתוך הארת ימי הסוכות, כמו כן התלהטה לה נפש אחת מישראל, בתכלית השעבוד והדכדוך, והתקשרה בחוטים של שמחת בית השואבה שבמקדש...
הוי! מהם היו מפקיעין ובהן היו מדליקין... מהם, משיירי הזכרון שבמקדש, היו מפקיעים את עצמם מן המציאות השחורה והנוראה, והדליקו את נפשם העלובה באש קודש, לפרסם את שמו יתברך בעולם אף בדיוטא התחתונה של הגלות...
*
את "סדר היום ולילה" הרצוף של שמחת בשואבה במקדש למדנו מדברי התנא רבי יהושע בן חנניה, שהיה לוי ומן המשוררים בבית המקדש השני , בתקופה האחרונה לפני חורבנו... הבה נלמוד הברייתא הזאת יחד ונַפנים את הלהט ורגשי הקודש בהם נאמרו הדברים, דברים התואמים את דברי הנביא [ישעי' מ'] "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ...".
ר' ישראל! נפתח נא כעת את הגמרא במסכת סוכה [נ"ג.] ונלמוד בנעימה, בחיות ובשמחה , "תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו! כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר - משם לתפלה - משם לקרבן מוסף - משם לתפלת המוספין - משם לבית המדרש - משם לאכילה ושתיה - משם לתפלת המנחה - משם לתמיד של בין הערבים - מכאן ואילך לשמחת בית השואבה". עבודת ה' בלב ובנפש ובשמחה עצומה בצורות שונות, בלי הרף, בלי הפוגה, ברצף ובשטף מעבודה לעבודה... לבד מנמנום קל איש על כתפי רעהו, כשראו שהגוף אינו ביכולת יותר, בפרט לאחר שלשה ימים שלמים...
*
שמחת בית השואבה ארכה כל הלילה עד שיאירו פני המזרח בשחר, זמן הקרבת התמיד. וכבר נשאלה השאלה, למה באמת לא נתנו תנומה לעפעפיהם ולא הלכו לנוח קצת בלילה, אחר שכבר יצאו ידי קיום מצוות השמחה ההיא.
יתכן והדבר קשור עם הנהגה של אנשי ירושלים בזמן המקדש. חז"ל [סוכה מ"א:] לימדונו שבני ציון היקרים, בכל מקום שהלכו בחג הסוכות, היו ארבעת המינים בידיהם. ה"בני יששכר" הסביר זאת להפליא. למרות שבנטילה כבר יצאו ידי חובתם, בכל זאת לגודל אהבת מצוה המשיכו להחזיק את המינים בידיהם, להראות חיבת הקודש ושאין הדבר עליהם לטורח ח"ו.
ובזה מפרש הוא את הליכת אברהם אבינו בכל רחבי ארץ ישראל. אבינו הראשון היה יכול לעצור מיד כשייכנס אל תוך תחום ארץ ישראל ולהשתקע שם. ברם, כיון שראה אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה חפץ בישיבת ארץ הקודש, שוב "לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא"... [אגרא דכלה פ' לך]
והן הן הדברים לענין שמחת בית השואבה כל הלילה. במצוות שמחה היו יכולים לצאת יד חובה בפחות מזה, אלא מכיון שידעו חסידים ואנשי מעשה, את חיבת הדבר בשמים, נאחזו בזה עד קצה הלילה, להשתעשע במצוות הבורא יתברך שמו...
חסידים אמרו בשם ה'שפת אמת' ש"לא ראינו שינה בעינינו" מתפרש, שלא נראה בעיניהם הדבר, איך בכלל שייך לישון בזמן נעלה כזה של שמחה עילאית...
*
"לא ראינו שינה בעינינו" יקירי! פעם אחת נוספת בש"ס מוצאים אנו זאת, בנסיבות אחרות לגמרי, בחצרו של ה"מושל בכיפה" אחשורוש... בגתן ותרש רטנו, התלוננו והתרעמו, על העומס בעבודה בחצר בזמנה של אסתר המלכה ואמרו "מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו בא ונטיל ארס בספל כדי שימות..." [מגילה י"ג:].
אותן מלים ממש! אבל ב"ניגון" אחר... התבונן ברקע שנאמרו בו, וקלוט את ההבדל התהומי שבין ישראל לעמים! בגתן ותרש שתי סריסי המלך משומרי הסף, זוכים לשרת מלך אדיר. כמה שנות השתלמות, אימונים ואימון, הכנה, בדיקות וחקירות, עברו עליהם, עד שהתמנו והגיעו לאן שהגיעו, עד שזכו לכבוד ולמשרה המלכותית הזאת. וביום מן הימים כשנתעייפו על ידי סדר יום עמוס. החליטו לא פחות ולא יותר, לגמור עם העסק לאחת ולתמיד, והואיל והוא בכל זאת בשר ודם, העצה הפשוטה ביותר היא להכניס ארס בספלו. שיהיה המלך האדיר ל"כפרה" ואנחנו ניכנס ונלך לחיי מנוחה ורווחה ולתרדמה עמוקה... אין זכות קיום למי שמעייף אותנו! כך פסקו משרתיו ונאמניו המסורים, של מלך בשר ודם...
ולהבדיל, רבבות אלפי הבדלות... "לא ראינו שינה בעינינו" בשמחת בית השואבה... יקירי! הבה נספוג אל לבנו את ההכרזה הנרגשת של רבי יהושע, משרת ה’ מנעוריו, אמו הכניסה את עריסתו לבית המדרש, שיתקדש כל כולו, לרבות תנומתו בקדושת התורה במקדש מעט... אה! יהודים! כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו! בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו...
מה גדל אושרנו כשהיינו עובדים את מלך מלכי המלכים הקב"ה, במקדשו! "כשהיינו שמחים" אמר רבי יהושע, הרי משמע שהשמחה לא היתה מוגבלת ללילה בלבד בה היו רוקדים ומנגנים, אלא השתרעה על פני היממה כולה. שמחנו ושמחנו בכל חלקי היום והלילה ותפקידיו, בעבודת התמידין והמוספין, בתפילות, בלימוד, בבית המדרש וכו' וכו' הכל היה גדוש שמחה שלימה ואמיתית ואהבת עולם. זכינו לעמוד את ה' ולשרתו ברציפות, מתוך גיל וחדווה, בנאמנות, בכח, בעוצמה, בכיסופין, בלב מלא. לא רצינו לזוז משם אף לרגע קט ולהפסיד מלא חפניים שמחה שמיימית, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו... לקיים מה שנאמר: " שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב... ב"ניגון" זה נאמר "לא ראינו שינה בעינינו" אצל יהודים עובדי ה' במקדשו.
*
ומשם לבית המדרש... בשלש מלים אלה ששובצו בסדר היום במקדש, שרשרת זמן ללא הפוגה, מתלקחת להבה גדולה של אהבת התורה. בין הקרבת קרבן מוסף לבין סעודת המועד, היה רווח זמן. היה זה לאחר לילה וגם לילות, יממה אחר יממה, שהיו עוסקים בעבודה ביום ובלילה ערים שמחים ורוקדים בהם.
את הסעודה אכלו בביתם. ברם את הלימוד התורה קבעו לפני כן דווקא בבית המדרש! אין ספק שגדולי עולם, גם בלי זה, לא הלכו ד' אמות ללא תורה. ברור שאף בזמן השמחה בלילה, לא הפסיק מוחם מלהגות בתורה. ובכל זאת על הלימוד בבית המדרש לא וויתרו. הלימוד המסודר והקבוע כראוי, עיקר גדול היה להם וברור שאף הִשלִימה להם את תחושת שמחת החג... פקודי ה' ישרים משמחי לב! אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי [משלי ח'] יום יום ללא יוצא מן הכלל, אפילו ימי בית השואבה העמוסים מעת לעת ברצף לוהט וגובר!
*
למדנו בגמרא [שם], שאם היו מגיעים בשעת שמחת בית השואבה, לאפיסת הכוחות מתוך עבודה רצופה לפעמים בשש יממות שלימות, היה מנמנמים לרגע, האחד על כתף חבירו. כבר כתבתי לך פעם מה שחשתי בלימוד דברי הגמרא הזאת, הרגשת אחוה נפלאה בין עובדי ה' שבמקדש. כאילו נשמע כעין דו שיח ביניהם, מלא התמסרות ורוח נדיבה: "אחי ורעי! רואה אני על פניך שנתעייפת. דע לך, שאילו הייתי כעת בביתי, בסוכתי, הייתי עורך לך בעצמי מקום מנוחה לפי כבודך. אבל עכשיו שאין לי כל זאת, והרי אף אתה אין רצונך להפסיק ולצאת מן המקדש בית חיינו. בוא נא אחי, אפילו את כתיפי אתן לך ברצון, "איך גיב דיר אוועק מיין פלייצע..." פה תנוח, עלי ועל צוארי... כך גדלה הרגשת האחדות בסוכות, החג של "אגודה אחת".
*
ר' ישראל! נמשיך נא ללמוד ולספוג מאור שמחת בית השואבה שבמקדש. נבחר לנו עוד ריקוד של הימים ההם, ללמדו ולהתבונן בו בעומק; והוא ריקודו המופלא של רבן שמעון בן גמליאל שחי באותה תקופה ממש. "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו [סוכה שם]. בעל ה"שבות יעקב", אחד מגדולי הפוסקים, מלמדנו ביאור נפלא בריקוד זה ובשמונה אבוקותיו של רבן שמעון בן גמליאל... שמונה אבוקות אלה, הן כנגד שמונה הדברים שהזכיר רבי יהושע בן חנניה בסדר יומו, כאמור... מתמיד של שחר, לתפילה לקרבן מוסף, לתורה, למנחה וכו' מלבד אכילה ושתיה. עד כאן דבריו הקדושים [עיון יעקב סוכה שם].
תן יד ונצלול יחד אל משמעות הדברים הנפלאים האלה... הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, הראה במעשיו שבריקודו זה, שכל עבודה ועבודה שערכו באותן השעות, דומה היתה כאבוקה של אש, שעלתה כלפי מעלה בשמחה עצומה, כל אחת האירה באורה המיוחד, כל אחת התלקחה בלהבתה המיוחדת, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו, אחת לא נגעה בחשיבות חברתה, לא העיב על זוהרה ולא החלישה אותה. לא נלאו העובדים בהשלמת עבודה אחת, מלהתחיל בחברתה באותו להט קודש, אלא כל עבודה ועבודה נשארה באור חינה וסגולתה כשלעצמה....
מה נפלא הדבר! נשיא ישראל, שעלה לנשיאות כעשרים שנה לפני חורבן הבית, בהיות הצדוקים אז בתוקף מעמדם לרבות השלטון על הכהונה הגדולה, ואף הרשיעו לכרות ברית עם מלכות רומי הרשעה, שעמדה על ירושלים להחריבה. צר היה להם מאד לשלומי אמוני ישראל מכל צד. והוא הנשיא הקדוש, עמד, התקומם והתרומם דווקא בתקופה זו, לשמוח בכל עוז לפני ה'... ובכוחות אדירים אלה שימח אז את כל באי הבית הקדוש בשמונה אבוקות אש אלה, להראות להם את מקומה של השמחה האמיתית, איך ששים ושמחים בה, איך עֵרים ולא מתעייפים בה, אלא מבעירים וזורקים אבוקה אחר אבוקה כלפי מעלה, מעלימים עין מכל סורר וצורר, ומתקשרים לשמים באש האהבה הנצחית, מתוך הרגשה עצומה ונפלאה של קירבת אלקים...
*
מה ערבו דברי ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, שדרך פירות העונָה לשמר אותם בצנצנות ובקופסאות שימורים למשך כל השנה. ובכן, בחג הסוכות, "פרי העונה" היא השמחה, וכמה ראוי לשמר אותה על שאר ימות השנה...
אנא! שמח ותשמח אחרים! התחזק וחזק אחרים. מצוות היום היא ולהרבה קשה הדבר. הרבה שבורי לב ישנם בינינו שהשמחה מהם והלאה. נעניק נא להם את האמצעים לכך. נאיר פנים לכל אחד, כי אי אפשר לדעת מה מעיק על מי. נבקר נא לפחות חולה אחד בימי המועד. זקוקים הם לכך כאויר לנשימה. נעלה אל זקני העם ונכבד אותם מתוך חיבה והוקרה. 'זמן שמחתינו' הוא לכל אחד.
גוט יום טוב לך, אהובי, גוט יום טוב!
יום טוב של שפע, של שאיבת שמחה והתעלות!
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון!
ישמח לב מבקשי ה'!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
ה'שאיבה' העילאית...
צרור לקחים סביב שמחת בית השואבה
לר' ישראל יקירי שליט"א
עוד טרם שנפנה אל היכל הפלאים ששמו 'שמחת בית השואבה', נקדים נא בשאלה שהציב ה'שפת אמת' בענין זה.. במשנה [סוכה נ"א.] שנִינו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". וה"שפת אמת" עומד ושואל: "למאי נפקא מינה?".
מה בא התנא להשמיענו בזה? מפנימותן של מלים אלה זו מנסרת השאלה: הרי בתורה הקדושה אין קביעות הסטוריות בעלמא על דברים שהיו פעם, מבלי תועלת של ממש לתוכֶן היהדות. חז"ל לא היו קובעים במשנתם דבר שלא שייך לנו ללמוד מזה. התורה היא מלשון "הוראה" לכל נפש ובכל זמן. וכי חפץ התנא להודיע לנו בעלמא, שאין לנו מושג מה זו שמחה? מה תועיל לנו הידיעה הזאת? מאי דהוה הוה! מה יתווסף לנו בזה? ל-מ-א-י נ-פ-ק-א מ-י-נ-ה...? האם באו ח"ו חכמינו ז"ל להכביד על רוחינו בכך שאין לנו ידיעה מה זאת שמחה? מה יעשו הדורות שכבר נולדו אחרי חורבן בית המקדש?
וכאמור, כבר מתוך קושיא זו משתמעת השקפת עולם אדירה על כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, בהלכה ובאגדה. אין שם הגה "בעלמא" שלא נוכל להוציא משם לקחים, לעד ולעולמי עולמים...
*
וכעת נבוא אל תשובת ה'שפת אמת' על שאלת "למאי נפקא מינה" בענין שמחת בית השואבה. והוא הקדוש מבאר להפליא, שראייה זו של שמחת בית השואבה שאליה התכוונה המשנה, אין משמעותה ראייה במובן הפשוט, בעיני בשר, כי אם "ראייה - בעין הלב! להסתכל ולהתבונן בשמחה שהיינו שמחים בזמן המקדש. ומי שמעולם לא נתן לב להתבונן בזו השמחה. על זה אמרו, לא ראה שמחה מימיו".
וזה כבר שייך לכל אחד מאתנו!!! כל אחד ואחד ניתן לו כח התבוננות בזה אף בעצם היום הזה! ומי שאינו נותן לבו לכך, אמנם אין לו מושג בשמחת אמת!
ובין השורות כתובה כאן הוראה למעשה. צריך להתבונן היטב בשמחה זו של בית השואבה, מתוך עיון המחשבה ותחושת הלב; מתוך מבט הנפש וההכרה מה שהיה פעם במקדש. ומאיזה גובה שייך "לראות" שמחה כזו בעיני הרוח? כמובן מתוך דברי חכמינו ז"ל, ומתוך ספרי גדולי הדורות...
*
ר' ישראל! ממשמעות ראייה כזאת שהכוונה על ראיית עין הלב , הבה נקלוט כעת רעיון אדיר בנושא שמחת בית השואבה, מגאון ישראל וקדושו, מרנא ה'חתם סופר' זי"ע. בטוחני שאם תשים לב לדברים מקוריים אלה שנאמרו ברוח הקודש, יתעורר לבך מאד. הרעיון קולע לעומק הנפש בביאור מושג ריקוד יהודי מעיקרו...
פנינת פלאים זו לא נמצאת בספרי החת"ס, אלא שמסרה לנו אחד מבחירי תלמידיו וממשיכי דרכו, הגאון הצדיק ר' ישראל דוד מרגליות-יפה זצוק"ל רבה של פעזינג. הוא שמע זאת בעצמו מפה קדשו של רבו, החתם סופר.
"בית השואבה"... עומקו של ריקוד אמיתי הוא באמת כעין 'שאיבה', שאיבת הנפש... כלומר, התרוממות הרוח כלפי מעלה מתוך שמחה של מצוה. החלק הרוחני שביהודי נמשך אז ו"ונשאב" למעלה אל מקור מחצבתו השמיימה, אלא שהגוף הארצי חוזר ומושכו כלפי מטה. ושוב מתגבר כח הנשמה לעלות ולהתרומם...
ושיא ריקודים כאלה התקיימו בשמחת בית השואבה. אז "נשאבו" הרוקדים כלפי מעלה, על ידי שמחה של מצוה, בצורה נשגבה ביותר. ומי שלא ראה והשיג זאת לא ראה שמחה מימיו. שאיבה אדירה היתה שם כלפי מרום. גבוה מעל גבוה. השמחה של מצוה היתה שואבת אותם למעלה וזה גרם לריקוד הגדול... [שו"ת מחולת המחניים סי' ז'].
יקירי! נחזור על הדברים שוב ושוב. שמחה של מצוה מושכת ושואבת את האדם למרומים, היא מגביהה ומרוממת אותו בצורה של ריקוד של קדושה. לדעת מרנא ה'חתם סופר' זהו עומק ביאורו של "שמחת בית השואבה". זה מה שהתחולל שם בקודש, בצורה שאין למעלה הימנה: שאיבה אחר שאיבה. נשמות הרוקדים עלו ונתעלו פעם אחר פעם, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים, במקום המקודש ביותר. ר' ישראל! האם אינך נשאב ונמשך אחרי הפירוש המופלא הזה?
*
מתוך הדברים יתבאר מעמד השמחה ההיא וגם ערכם של אלה שעמדו בראשה... כך למדנו במשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות". [סוכה נ"א.]
ידועים גם דברי הרמב"ם על זה "ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות" [פ"ח מהל' לולב ה"ז].
והדברים צריכים ביאור. הרי מצות 'ושמחת בחגך' נצטווה בה כל איש ישראל, ולמה הוגבלו הריקוד והניגון לנבחרי העם בלבד? למה לא ירקדו כל העם בצוותא, בפרט בחג המסמל את ה"אגודה האחת" מתוך רמז ארבעת המינים? הרי כולם צריכים זה לזה? למה נתייחד דווקא במעמד שמחה כללית זו, מקום "מזרח" של רמי מעלה, וכל השאר יעמדו מן הצד ויסתכלו?
והרי גם כתב האלשיך הקדוש, על פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם". שכשעומדים לפני ה' ממש, כולם עומדים בשוה אין קטן ואין גדול, אין מזרח ואין מערב...? ואם כן למה נתייחד והוגבל כאן מקום לקהל המובחרים שבעם בלבד?
*
אכן מסתבר ומובן ביותר, שלא היתה בשמחת בית השואבה שבמקדש, חלוקת כיבודים בעלמא. ברור שכולם היו צריכים לשמוח בה' בלי יוצא מן הכלל, אלא ששמחה מרוממת זו, שמקורה לדעת הרמב"ם [סוף הל' לולב] מפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", היתה צריכה להוראה, איך שמחים ובמה שמחים! לימוד זה היה זקוק ל"בעלי מקצוע" ורגילים בתחושה שמיימית זו. הם הם שהראו את הדרך איך "נשאבים" כלפי מעלה על ידי שמחה של מצוה צרופה ואמיתית...
חסידים ואנשי מעשה, גדולי ישראל וחכמיהם היו מראים ומלמדים זאת בפועל. כל העם היו מתבוננים איך שמקיימים גדולי האומה אלה: "ואנכי אשמח בה'" כשלבם למעלה בלבד, בלי פניות, בהיסח הדעת מכל העולם ומלואו, כדוד המלך בשעתו שהיה מפזז ומכרכר לפני ה' ורק לפניו, מבלי להתחשב בשום גורם אחר...
בשמחה זו ששגבה מכל השמחות מתוך שירות ותשבחות, נעמדו ה"מומחים" שחיו כל חייהם בעבודת ה' ושקועים בה בכל לבם ונפשם. מתוך הידיעה והדבקות בה' תדיר הראו דווקא חסידים ואנשי מעשה אלה, איך ובמה מהללים ומשבחים...
הם הם בעלי האמונה התמימה והלוהטת, אלה המתבוננים והמבינים במעשי ה' תמיד, הבוטחים בה', שמחים בו וחפצים בעבודתו. הם החיים תדיר את מעשה ה' ומבחינים בגודל רחמיו וחסדיו. שירתם לה' זורמת על פני השנה כולה על מעלותיה ומורדותיה ורואים בכל דבר, גילוי אלוקי של הטבה בלבד. חסידים ואנשי מעשה היו מראים ומלמדים בפועל איך לשבח בכל לב ולשמוח שמחה רוחנית רמה ונישאה. ישמח לב מבקשי ה'!
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים... המון בית ישראל ראו לפניהם את נבחרי האומה והעלו וחקקו על לוח לבם, מה נחשב אצלם שמחה אמיתית בחיים במשך כל השנה כולה...
*
ואמנם כתב בעל "תולדות יעקב יוסף" [פרשת שלח] שציין שהיו עושים שמחה זו דווקא גדולי החכמה, משום שהם ידעו והשיגו את ענין השמחה של מצוה ואהבת ה' המלווה אותה, וכפי שביאר זאת הרמב"ם בהלכה הבאה, האחרונה בהלכות לולב ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקֵל שצוה בהן עבודה גדולה היא...".
*
יקירי! כמה מתוקה תורתנו הקדושה! שמחת בית השואבה נסמך על הפסוק [ישעי' י"ב] "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" [סוכה נ:] נראה נא כעת איך נתפרש פסוק זה בתרגום יונתן וברש"י "ותקבלון אולפן חדת בחדווא מבחירי צדיקיא". אז תקבלו לימוד חדש בשמחה מאת בחירי הצדיקים...
וזה ממש מה שקרה בשעת שמחת בית השואבה. המוני בית ישראל הסתכלו ולמדו תורה חדשה מתוך הריקוד העילאי של גדולי וצדיקי העם. "בחירי צדיקיא" לימדו אז פרק בשמחה של מצוה, לפני ה'. שמחה נצחית קבועה וקיימת לעד!!!
*
זאת ועוד, את המים למצוות ניסוך המים שאבו מתוך מעיין השילוח [סוכה מ"ח.] חז"ל [סנהדרין צ"ד: וראה רש"י ישעי' ח' ו'] מלמדים אותנו שמעיין השילוח ההולך לאט, מרמז על מהלך חייו של חזקיהו מלך יהודה, שלא כשאר מלכים, לא רדף אחרי תענוגות העולם כלל, אלא הסתפק במועט, "אכל ליטרא של ירק ועסק בתורה".
ואכן, גדולי ישראל וחכמיהם שערכו את שמחת בית השואבה, הדגימו בעצמם את מהלך החיים הזה... כולם היו בבחינה זו של "מי השילוח" בחיי הסתפקות וצניעות, בהגברת הרוח על החומר...
*
בגמרא [סוכה נ"ג.] למדנו, שאורה של שמחת בית השואבה היה חזק כל כך, עד שהיו מסוגלים לברור חטים מכח האור הזה. ניתן להיאמר שה"שאיבה" כלפי מעלה השפיעה כל כך על כולם, עד שנראה לעין כל, ל"עין הלב", בברירות, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". בירור ה"חטים" הזה התגלה לאור שמחת בית השואבה, מתוך רוממות המבט העילאי... ושמחתם לפני ה' אלקיכם!!!
*
נחזור כעת לדברי ה'שפת אמת' שהסביר כאמור את "מי שלא ראה בשמחת בית השואבה, היינו ראיית "עין הלב". הוא מסביר שבימי שמחת בית השואבה בבית הבחירה, נפגשו שלש פסגות השמחה שבכל ההוויה כולה. השמחה שבמקום, השמחה שבזמן וזאת שבאדם, [שבסה"ק נקראה שלימות זו בשם: עולם שנה נפש] כולם נתלכדו ונשתלבו אז. המקום: ירושלים ובית המקדש היוו "משוש כל הארץ", הזמן: ימי הסוכות הם כידוע שיא שמחת השנה, והאדם: בני ישראל מבקשי ה' עומדים ברום השמחה שבאנושות, הרי נאמר ישמח לב מבקשי ה'! ואמנם ממיפגש שלש הפיסגות האלה, מושפעת השמחה לכל פינות הבריאה, בבחינת עולם, שנה, נפש...
*
וכאן מגיע ה'שפת אמת' לתפקידנו כיום הזה: בימי הגלות שתיקנו חכמים זכר למקדש, על ידי נטילת לולב כל שבעה כפי שהיו עושים אז במקדש, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". שייך אף לנו לחוש משהו משמחת בית השואבה, המתעוררת במקצת מתוך זכירה זו. מתוך כך שייך שתהיה לנו אחיזה כל שהיא בשמחת בית השואבה אם נייחד את לבנו לכך...
נמצא שמשנה זו של "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" מלמדת ומורה לנו: יהודי! זכור והתדבק אל העבר מתוך "זכר למקדש", ומתוך כך הסתכל והתבונן בשמחת בית השואבה. ואז יהיה לך מושג מה זאת שמחת אמת. ואתה מסוגל לראייה זו, בכל מקום שאתה נמצא שם. הרי ראייה זו משמעותה ראיית הלב. [סוכות תרמ"ד ד"ה בענין שמחת] .
את דברי ה'שפת אמת' ראוי ללמוד בפנים, כמה וכמה פעמים. ביותר יש להתרכז על ההסבר, למה נמצאת השמחה בעולם דווקא אצל העם היהודי וכל השמחה שבבריאה מושפעת מהם. "בני ישראל נותנים שמחה לכל הברואים. דכתיב ישמח לב מבקשי ה' ואין בעולם מבקשי ה' כמו בני ישראל...".
*
ישמח לב מבקשי ה'! הבה נתעמק במלים קדושות אלה. מגדולי הדעה היה רבי יוסף אלבו שחיבר את אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל: "ספר העיקרים" . שם ביאר את המקרא הזה להפליא. אם שאיפות אדם בעולמו הן להשיג ולקבל דברים חומריים, הרי כאשר סוף סוף ישיגם האדם, שוב נאבד ממנו הרצון והכיסופים, ומתמלא הוא בריקנות. הוא כבר הגיע לשיא שאיפותיו, יש לו כבר את כל מנעמי עולם הזה, ומה עכשיו...? ומה יהיה הלאה...? מנקודה זו והלאה המרחק לבאר שחת קרוב הוא. בעולם הנכרי והחיצון זה קורה יום יום. משפחות האדמה שיש להם כל טוב שבעולם, שקועים בדכאון עמוק ונפשם ברעה תתמוגג ר"ל...
ולעומת זאת להבדיל, מבקשי השם לבד מעצם המעלות והמדרגות, שהם משיגים ומגיעים אליהן בעבודתם, הרי גם באופן מעשי הם מלאים תמיד בשמחה, שהרי אין כאן גבול ותכלית... אם הגיעו לדביקות אלוקית, להשגה רוחנית כל שהיא, יש להם לאן להתקדם הלאה והלאה, להכרה יותר מעמיקה באלוקות, לעלות שליבה נוספת בסולם המדרגות, ולזה הרי אין גבול ומדה, כי קודשא בריך הוא, הוא בלתי בעל תכלית... ולכן כפי התמדת העבודה, תגדל השמחה ותתרבה חדות הנפש.. . ישמח לב מבקשי ה'!
וזה לשון "ספר העיקרים": "ובעבור זה אמר הכתוב "ישמח לב מבקשי ה'" כי להיות השם יתברך ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקשי ה' אע"פ שישיגו מה שישיגו ממנו, לעולם תשאר התשוקה, ותתמיד השמחה, ולא תפסק! אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה..." [מאמר שני פט"ו].
*
אבי ז"ל שהיה בעל נפש ולו כח הבעה נדירה ביותר, כתב פעם לרגל שמחת ידיד שלא היה יכול להשתתף בה מריחוק המקום: "ארקוד על רצפת הלב!". ובכן, מתוך קליטת זכר למקדש והתבוננות ראויה בשמחת בית השואבה במקדש, בראי דברי חז"ל, אולי נזכה למעין ריקוד כזה, להשתתף ממרחק הזמנים מתוך ראיית הלב, ולרקוד על רצפת הלב...
*
אם נרצה לטעום שמחת יום טוב אמיתית ולהיווכח בחלקנו בבית השואבה, נלמוד נא קטע נוסף בדברי ה'שפת אמת'. הוא שוב מעלה את כולנו ללא יוצא מן הכלל, אל נדבך גבוה עוד יותר. כידוע לימדונו חז"ל [ירו' פ"ה דסוכה ה"א] "למה נקרא שמה בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש". המבט הפשוט רגיל לראות בזה חלק מרוממות העבר העשיר, בזמן שבית המקדש היה קיים, בלי קשר להווה. מה לנו ולרוח הקודש בתוקף השמחה בבית הבחירה? ברם ה'שפת אמת' כדרכו אינו מניח דברים אלה בגנזי העבר, אלא ממשיך את הענינים להווה ממש...
ה'שפת אמת' בא ולימד: כל יהודי באשר הוא שם שייך לזה! בתחילת השנה מתחדשת רוח החיים באדם ואז מתקיים בו: "בשעה שהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה"... געוואלד! אבינו שבשמים פותח בימי הסוכות, בלב כל אחד מאתנו שערי דעה... את ה'תינוק' הנולד מחדש מלמד האב לדבר דברי תורה כראוי. ודבר זה נקרא רוח הקודש, שכן שורש הנבואה הוא הדיבור... [נביא מלשון ניב שפתיים]. וכך נקבע 'שמחת תורה' מיד אחרי פתיחת שערי הדעת בחג הסוכות...
וזה לשון קדשו: "לכן אחר ראש השנה ויום הכיפורים שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו זוכה לרוח הקודש..." גם מי שאינו בא למדרגת נביא, אע"פ כן בהתעוררות רוח חיים ויכול להוציא דברי תורה מפיו, נקרא רוח הקודש".
הפלא ופלא! "שמשם שואבים רוח הקודש" אינה נחלת העבר ותקוות העתיד בלבד, אלא מציאות ההווה לכל יחיד בכל כנפות הארץ. בימים אלה של ימי בית השואבה, שייכים כולנו ולו אף במשהו, לבחינת רוח הקודש על ידי הדיבור הראוי בתורה, המושפע אז, וזו היא עיקר השמחה בימים אלה... [סוכות תרל"ט ד"ה שמחת]. ובכן נצמיד את עיני הרוח שלנו לשמחה, ונשתדל לשאוב ולשאוב, מכח שערי הדעה שנפתחו בלבינו בימים אלה...
שוב כתב ה'שפת אמת' "ומשם שואבים הוא לעולם. שגם עתה יכולין במצות הסוכה לעורר השמחה שהי' בבית המקדש בימים הללו. ולשאוב הארת רוח הקודש משם" [תרמ"ו]
*
והרי רעיון נאדר בקודש מספר 'תפארת שלמה' ה'משכר' את הנפש בנופת צוף וכל טעם. התנא הקדוש רבי עקיבא אמר במשנה [סוכה ל"ז:] על נענועי הלולב: "צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע" שנענעו באנא ה' הושיעה נא". רואה ומסתכל לא נאמר אלא "צופה" המרמז על רוח הקודש ונבואה. [קול צופיך נשאו קול; צופה נתתיך לבית ישראל].
רבי עקיבא הביע כאן דבר נשגב ביותר. "בשעה שבית המקדש היה קיים היו שואבים רוח הקודש משמחת בית השואבה [ירו' פ"ה דסוכה ה"א - נ.]. אני שכבר לא זכיתי לכך, מהיכן שאבתי אחרי החורבן את רוח הקודש? את ההשראה העליונה? מתוך מה שהסתכלתי על רבותי הקדושים רבן גמליאל ורבי יהושע בשעה שעסקו בעבודת הקודש שלהם...". [תפא"ש חג הסוכות] הוי! "צופה הייתי", אמר רבי עקיבא, את רוח הקודש שלי קלטתי מתוך הבטה בעבודתם של צדיקים. קול צופיך נשאו קול, הקול הנצחי של אמונת חכמים והשפעתה.
יקירי! אתה שומע ומאזין? האם אתה מבחין ברחשי הקדושה הסוערת שבדברים האלה?
*
כעת, מתוך "זירוזו" של ה'שפת אמת' על ראיית הלב, נשתדל נא כעת יחד, לראות ולהתבונן, למצוא את רשמי השמחה הנאדרה, שנחקקה והונצחה בדברי הגמרא הקדושה. באור דברי חז"ל נראה אור. ננסה נא ללקוט ולקלוט פה ושם, דברים המעוררים את הלב שיקרבו אותנו אל מרומי השמחה ההיא. וכך יעלה בידינו, ברצות ה', לרקוד יחד ריקוד נלהב על רצפת הלב...
*
בבוקרו של שבת קודש, שבת נחמו, ירדתי אל אחד הנחלים והאזנתי לרחשו הנפלא של זרם המים. אמרתי שם פסוקי ברכי נפשי. עמדתי אז על הפסוק "המשלֵח מעינים בנחלים". הנה זורמים להם מים והכל נראה כדרך הטבע, אלא שיהודי חייב להאמין ולדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם המים הזורמים והקב"ה הוא המשלח. התרגשתי אז כשחלף במחשבה פסוק נוסף: "קול ה' על המים"...
כעת חזרה התחושה הזאת שוב, עם תוספת קשר לשמחת בית השואבה. בחג הסוכות נשאבו המים מן המעיין לשם מצוות הניסוך. בשעת שאיבה חשו עובדי ה' מי הוא המשלח מעינים בנחלים, ואז ניסכו את המים על מזבח ה' להחזיר את השליח אל המשלח, להראות בעליל מי הוא בעל הבירה... ובשעה זאת תקעו והריעו, לרמז על "קול ה' על המים"... והצדוקים לא האמינו במצוות ניסוך המים ולבם היו סתום אף ממה שמרמזים מים אלה, ההבחנה שיש כאן משלח מן השמים, מי שאמר והיה העולם...
*
ר' ישראל! אוסיף נא כעת כמה מלים על ריקוד נשמות גבוהות מסוג מיוחד מאד, בדורנו אנו. מחזה נורא הוד חזיתי פעם באירוע "שמחת בית השואבה", שנערך בירושלים לכבוד ילדים ומבוגרים מיוחדים. מכל צד ופינה נהרו אנשים מישראל לשמוח עם הנפשות הקדושות האלה, ששליחותן בעולם נשגבה, טמירה ונעלמה. אהבת ישראל שהשתפכה שם היה אפשר לשאוב בדליי ענק יחד עם דמעות הרחמים. גם אבות הילדים, ההורים המיוחדים המובחרים בעם, רקדו בכל עוז ריקוד האמונה וקבלת הנטל באהבה ובטחון בצור העולמים. אחדות נפלאה שררה שם בין כל קהל ועדה, התקשרות נשמות ישראל באופן הנעלה ביותר. רק מי שהיה שם יכול להבין ולהשיג זאת...
באותו מעמד ראיתי שהושיטו כוס מים לילד נחמד אהוב וחביב, עם תסמונת דאון. עמדתי על ידו. כשבירך טהור נפש זה ברכת שהכל נהיה בדברו בכל הלב, בצעקה, בתמימות אמת ובהתלהבות עצומה, דמתה לי הברכה הזאת בעוצמתה, כתפילת כהן גדול ביום הכיפורים- - - -
*
אהובי! אזכיר נא פרט "מעשי" בשמחת בית השואבה שהיה לו השלכה לדורות ואף בתהומה של עמק הבכא וכלהלן... שנינו במשנה [סוכה נ"א.] בענין שמחת בית השואבה. "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן [אבנטיהם] מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין...". מחומר זה ייצרו את הפתילות לשמחת בית השואבה...
ישיש אחד שפגשתיו בבית אבות בטורונטו, סיפר לי, שהיה בחור צעיר בשנות החורבן. במחנה הכפייה בעיר צ'נסטוחוב עבד עבודת פרך במפעל הנשק "האסאג". הוא חשב עצות בנפשו בהגיע ימי החנוכה איך יקיים מצוות נר חנוכה במצור ובמצוק. פתאום האירה לו משנה זו שבמסכת סוכה שלמד בנעוריו. "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין". מבגדי כהונה שבלו היו עושים פתילות להאיר בשמחת בית השואבה. ואכן כך עשה, הוא השיג איך שהוא חומר "פאראפין" להדלקה ואז התקין לו פתילה כדוגמא שעשו בסוכות בזמן המקדש, להדליק בו נר חנוכה, במסירות נפש...
*
ואמנם כך רמז השפת אמת' על מה שנאמר בהמשך המשנה ההיא, "לא היתה חצר שאינה מאירה באור בית השואבה" שהאור המופלא ההוא נמשך לא רק על מרחבי המקום כי אם גם על מרחקי הזמן, החשמונאים התחזקו בחנוכה מתוך הארת ימי הסוכות... [סוכות תרמ"ד]. ובאמת כבר כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל הרוקח, שסמכה התורה בפרשת אמור, פרשת נרות ושמן זית לחג הסוכות, לרמז על שמונה ימי חנוכה כשמונת ימי חג הסוכות. [ויקרא כ"ג].
ובמרחקי הזמנים, במעמקי הגלות, פרח לו ניצוץ אחד מאש שמחת בית השואבה אל ימי החנוכה. בחור מעונה ומיוסר נזכר בתלמודו, ב'גירסא דינקותא' שלו, בראיית הלב על השמחה בבית המקדש. והוא החליט לעשות "הלכה למעשה". הוא הוציא חוטים מ"כלי הגולה" שלו, בגד אסיר והדליק נר חנוכה בעוז רוח. שמונה ושמונה התקשרו. וכמו שהחשמונאים התחזקו בחנוכה מתוך הארת ימי הסוכות, כמו כן התלהטה לה נפש אחת מישראל, בתכלית השעבוד והדכדוך, והתקשרה בחוטים של שמחת בית השואבה שבמקדש...
הוי! מהם היו מפקיעין ובהן היו מדליקין... מהם, משיירי הזכרון שבמקדש, היו מפקיעים את עצמם מן המציאות השחורה והנוראה, והדליקו את נפשם העלובה באש קודש, לפרסם את שמו יתברך בעולם אף בדיוטא התחתונה של הגלות...
*
את "סדר היום ולילה" הרצוף של שמחת בשואבה במקדש למדנו מדברי התנא רבי יהושע בן חנניה, שהיה לוי ומן המשוררים בבית המקדש השני , בתקופה האחרונה לפני חורבנו... הבה נלמוד הברייתא הזאת יחד ונַפנים את הלהט ורגשי הקודש בהם נאמרו הדברים, דברים התואמים את דברי הנביא [ישעי' מ'] "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ...".
ר' ישראל! נפתח נא כעת את הגמרא במסכת סוכה [נ"ג.] ונלמוד בנעימה, בחיות ובשמחה , "תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו! כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר - משם לתפלה - משם לקרבן מוסף - משם לתפלת המוספין - משם לבית המדרש - משם לאכילה ושתיה - משם לתפלת המנחה - משם לתמיד של בין הערבים - מכאן ואילך לשמחת בית השואבה". עבודת ה' בלב ובנפש ובשמחה עצומה בצורות שונות, בלי הרף, בלי הפוגה, ברצף ובשטף מעבודה לעבודה... לבד מנמנום קל איש על כתפי רעהו, כשראו שהגוף אינו ביכולת יותר, בפרט לאחר שלשה ימים שלמים...
*
שמחת בית השואבה ארכה כל הלילה עד שיאירו פני המזרח בשחר, זמן הקרבת התמיד. וכבר נשאלה השאלה, למה באמת לא נתנו תנומה לעפעפיהם ולא הלכו לנוח קצת בלילה, אחר שכבר יצאו ידי קיום מצוות השמחה ההיא.
יתכן והדבר קשור עם הנהגה של אנשי ירושלים בזמן המקדש. חז"ל [סוכה מ"א:] לימדונו שבני ציון היקרים, בכל מקום שהלכו בחג הסוכות, היו ארבעת המינים בידיהם. ה"בני יששכר" הסביר זאת להפליא. למרות שבנטילה כבר יצאו ידי חובתם, בכל זאת לגודל אהבת מצוה המשיכו להחזיק את המינים בידיהם, להראות חיבת הקודש ושאין הדבר עליהם לטורח ח"ו.
ובזה מפרש הוא את הליכת אברהם אבינו בכל רחבי ארץ ישראל. אבינו הראשון היה יכול לעצור מיד כשייכנס אל תוך תחום ארץ ישראל ולהשתקע שם. ברם, כיון שראה אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה חפץ בישיבת ארץ הקודש, שוב "לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא"... [אגרא דכלה פ' לך]
והן הן הדברים לענין שמחת בית השואבה כל הלילה. במצוות שמחה היו יכולים לצאת יד חובה בפחות מזה, אלא מכיון שידעו חסידים ואנשי מעשה, את חיבת הדבר בשמים, נאחזו בזה עד קצה הלילה, להשתעשע במצוות הבורא יתברך שמו...
חסידים אמרו בשם ה'שפת אמת' ש"לא ראינו שינה בעינינו" מתפרש, שלא נראה בעיניהם הדבר, איך בכלל שייך לישון בזמן נעלה כזה של שמחה עילאית...
*
"לא ראינו שינה בעינינו" יקירי! פעם אחת נוספת בש"ס מוצאים אנו זאת, בנסיבות אחרות לגמרי, בחצרו של ה"מושל בכיפה" אחשורוש... בגתן ותרש רטנו, התלוננו והתרעמו, על העומס בעבודה בחצר בזמנה של אסתר המלכה ואמרו "מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו בא ונטיל ארס בספל כדי שימות..." [מגילה י"ג:].
אותן מלים ממש! אבל ב"ניגון" אחר... התבונן ברקע שנאמרו בו, וקלוט את ההבדל התהומי שבין ישראל לעמים! בגתן ותרש שתי סריסי המלך משומרי הסף, זוכים לשרת מלך אדיר. כמה שנות השתלמות, אימונים ואימון, הכנה, בדיקות וחקירות, עברו עליהם, עד שהתמנו והגיעו לאן שהגיעו, עד שזכו לכבוד ולמשרה המלכותית הזאת. וביום מן הימים כשנתעייפו על ידי סדר יום עמוס. החליטו לא פחות ולא יותר, לגמור עם העסק לאחת ולתמיד, והואיל והוא בכל זאת בשר ודם, העצה הפשוטה ביותר היא להכניס ארס בספלו. שיהיה המלך האדיר ל"כפרה" ואנחנו ניכנס ונלך לחיי מנוחה ורווחה ולתרדמה עמוקה... אין זכות קיום למי שמעייף אותנו! כך פסקו משרתיו ונאמניו המסורים, של מלך בשר ודם...
ולהבדיל, רבבות אלפי הבדלות... "לא ראינו שינה בעינינו" בשמחת בית השואבה... יקירי! הבה נספוג אל לבנו את ההכרזה הנרגשת של רבי יהושע, משרת ה’ מנעוריו, אמו הכניסה את עריסתו לבית המדרש, שיתקדש כל כולו, לרבות תנומתו בקדושת התורה במקדש מעט... אה! יהודים! כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו! בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו...
מה גדל אושרנו כשהיינו עובדים את מלך מלכי המלכים הקב"ה, במקדשו! "כשהיינו שמחים" אמר רבי יהושע, הרי משמע שהשמחה לא היתה מוגבלת ללילה בלבד בה היו רוקדים ומנגנים, אלא השתרעה על פני היממה כולה. שמחנו ושמחנו בכל חלקי היום והלילה ותפקידיו, בעבודת התמידין והמוספין, בתפילות, בלימוד, בבית המדרש וכו' וכו' הכל היה גדוש שמחה שלימה ואמיתית ואהבת עולם. זכינו לעמוד את ה' ולשרתו ברציפות, מתוך גיל וחדווה, בנאמנות, בכח, בעוצמה, בכיסופין, בלב מלא. לא רצינו לזוז משם אף לרגע קט ולהפסיד מלא חפניים שמחה שמיימית, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו... לקיים מה שנאמר: " שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב... ב"ניגון" זה נאמר "לא ראינו שינה בעינינו" אצל יהודים עובדי ה' במקדשו.
*
ומשם לבית המדרש... בשלש מלים אלה ששובצו בסדר היום במקדש, שרשרת זמן ללא הפוגה, מתלקחת להבה גדולה של אהבת התורה. בין הקרבת קרבן מוסף לבין סעודת המועד, היה רווח זמן. היה זה לאחר לילה וגם לילות, יממה אחר יממה, שהיו עוסקים בעבודה ביום ובלילה ערים שמחים ורוקדים בהם.
את הסעודה אכלו בביתם. ברם את הלימוד התורה קבעו לפני כן דווקא בבית המדרש! אין ספק שגדולי עולם, גם בלי זה, לא הלכו ד' אמות ללא תורה. ברור שאף בזמן השמחה בלילה, לא הפסיק מוחם מלהגות בתורה. ובכל זאת על הלימוד בבית המדרש לא וויתרו. הלימוד המסודר והקבוע כראוי, עיקר גדול היה להם וברור שאף הִשלִימה להם את תחושת שמחת החג... פקודי ה' ישרים משמחי לב! אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי [משלי ח'] יום יום ללא יוצא מן הכלל, אפילו ימי בית השואבה העמוסים מעת לעת ברצף לוהט וגובר!
*
למדנו בגמרא [שם], שאם היו מגיעים בשעת שמחת בית השואבה, לאפיסת הכוחות מתוך עבודה רצופה לפעמים בשש יממות שלימות, היה מנמנמים לרגע, האחד על כתף חבירו. כבר כתבתי לך פעם מה שחשתי בלימוד דברי הגמרא הזאת, הרגשת אחוה נפלאה בין עובדי ה' שבמקדש. כאילו נשמע כעין דו שיח ביניהם, מלא התמסרות ורוח נדיבה: "אחי ורעי! רואה אני על פניך שנתעייפת. דע לך, שאילו הייתי כעת בביתי, בסוכתי, הייתי עורך לך בעצמי מקום מנוחה לפי כבודך. אבל עכשיו שאין לי כל זאת, והרי אף אתה אין רצונך להפסיק ולצאת מן המקדש בית חיינו. בוא נא אחי, אפילו את כתיפי אתן לך ברצון, "איך גיב דיר אוועק מיין פלייצע..." פה תנוח, עלי ועל צוארי... כך גדלה הרגשת האחדות בסוכות, החג של "אגודה אחת".
*
ר' ישראל! נמשיך נא ללמוד ולספוג מאור שמחת בית השואבה שבמקדש. נבחר לנו עוד ריקוד של הימים ההם, ללמדו ולהתבונן בו בעומק; והוא ריקודו המופלא של רבן שמעון בן גמליאל שחי באותה תקופה ממש. "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו [סוכה שם]. בעל ה"שבות יעקב", אחד מגדולי הפוסקים, מלמדנו ביאור נפלא בריקוד זה ובשמונה אבוקותיו של רבן שמעון בן גמליאל... שמונה אבוקות אלה, הן כנגד שמונה הדברים שהזכיר רבי יהושע בן חנניה בסדר יומו, כאמור... מתמיד של שחר, לתפילה לקרבן מוסף, לתורה, למנחה וכו' מלבד אכילה ושתיה. עד כאן דבריו הקדושים [עיון יעקב סוכה שם].
תן יד ונצלול יחד אל משמעות הדברים הנפלאים האלה... הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, הראה במעשיו שבריקודו זה, שכל עבודה ועבודה שערכו באותן השעות, דומה היתה כאבוקה של אש, שעלתה כלפי מעלה בשמחה עצומה, כל אחת האירה באורה המיוחד, כל אחת התלקחה בלהבתה המיוחדת, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו, אחת לא נגעה בחשיבות חברתה, לא העיב על זוהרה ולא החלישה אותה. לא נלאו העובדים בהשלמת עבודה אחת, מלהתחיל בחברתה באותו להט קודש, אלא כל עבודה ועבודה נשארה באור חינה וסגולתה כשלעצמה....
מה נפלא הדבר! נשיא ישראל, שעלה לנשיאות כעשרים שנה לפני חורבן הבית, בהיות הצדוקים אז בתוקף מעמדם לרבות השלטון על הכהונה הגדולה, ואף הרשיעו לכרות ברית עם מלכות רומי הרשעה, שעמדה על ירושלים להחריבה. צר היה להם מאד לשלומי אמוני ישראל מכל צד. והוא הנשיא הקדוש, עמד, התקומם והתרומם דווקא בתקופה זו, לשמוח בכל עוז לפני ה'... ובכוחות אדירים אלה שימח אז את כל באי הבית הקדוש בשמונה אבוקות אש אלה, להראות להם את מקומה של השמחה האמיתית, איך ששים ושמחים בה, איך עֵרים ולא מתעייפים בה, אלא מבעירים וזורקים אבוקה אחר אבוקה כלפי מעלה, מעלימים עין מכל סורר וצורר, ומתקשרים לשמים באש האהבה הנצחית, מתוך הרגשה עצומה ונפלאה של קירבת אלקים...
*
מה ערבו דברי ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, שדרך פירות העונָה לשמר אותם בצנצנות ובקופסאות שימורים למשך כל השנה. ובכן, בחג הסוכות, "פרי העונה" היא השמחה, וכמה ראוי לשמר אותה על שאר ימות השנה...
אנא! שמח ותשמח אחרים! התחזק וחזק אחרים. מצוות היום היא ולהרבה קשה הדבר. הרבה שבורי לב ישנם בינינו שהשמחה מהם והלאה. נעניק נא להם את האמצעים לכך. נאיר פנים לכל אחד, כי אי אפשר לדעת מה מעיק על מי. נבקר נא לפחות חולה אחד בימי המועד. זקוקים הם לכך כאויר לנשימה. נעלה אל זקני העם ונכבד אותם מתוך חיבה והוקרה. 'זמן שמחתינו' הוא לכל אחד.
גוט יום טוב לך, אהובי, גוט יום טוב!
יום טוב של שפע, של שאיבת שמחה והתעלות!
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון!
ישמח לב מבקשי ה'!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 498.docx
- (41.14 KiB) הורד 126 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
העדוּת והשותפוּת...
~ הגיגי חיזוק מול מצוות קידוש~
לר' ישראל יקירי שליט"א
לכבוד שבת 'בראשית' בה אנחנו קוראים בתורה על מעשי בראשית ועל שביתת השבת; כמה ראוי להתחדש ולהתחבר בשבת הזאת לפרשת ויכולו ולמצוות קידוש היום, בהם מעיד איש ישראל על הבריאה כולה.
ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו! זכינו להימנות על עם קדוש, שזוכים להעיד על מעשי ה' בקידוש. זכינו למצווה מיוחדת וחביבה כל כך של קידוש היום. שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים...
*
ר' ישראל! כמה יקרת ונכבדת! קבלת את המתנה האלוקית ששמה שבת קודש ואתה שומר עליה, מכבדה ומענגה בהתחדשות מדי שבת בשבתו. אתה מתרענן ומשתחרר מכל טירדות החול בתעצומות נפש. אתה יהודי נאמן של קידוש...
בהתפעלות אני רואה אותך מרחוק, אוחז את הכוס כשזוהר מיוחד שפוך על פניך, מאור פנים של שבת, וכך אתה מקדש את השבת בשפה ברורה ובנעימה. אתה מתעלה ומתנשא אל מעשי ה' כי נורא הוא, אל תחומי בריאה ויצירה, אל ימי בראשית החוזרים ומתחדשים. וכך אתה מצהיר בהתקדש היום: "יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלקים לעולם! [תהילים מ"ה] דמות איש ישראל בשעת קידוש, מזכירה את דברי הגמרא על זיו הדרו של רבי יוחנן. כוס של כסף מלאה גרעיני רימון ומעוטרת בזֵר של שושנים. עומד לו יהודי מלא מצוות כרימון, עומד לו יהודי בן לעַם 'שושנים' – עם הנבחר כשושנה בין החוחים'. הוא אוחז בכוס, כולו אומר שבת. בשתי נשמותיו הוא מקדש את השבת ומעיד על בריאת שמים וארץ. וכאילו נשמעת בת קול אז ממרומי שבת קודש: על כן ברך ה' את יום השבת! על כן ברכך אלקים לעולם...
*
מלאכי השרת, מלאכי עליון מלוים אותך הביתה ומברכים אותך. אף אתה מברך אותם ב"שלום עליכם". אולם כדאי שתזכור שלמעשה, את התפקיד העילאי של קידוש היום, קבלת אתה! את ה'כיבוד' לעדות על בריאת שמים וארץ נבחרת אתה מכל ברואי עולם, דרי מעלה עם דרי מטה...
*
הבה נראה נא נפלאות במצוות "זכור את יום השבת לקדשו" החקוקה על לוחות הברית והחרותה על לוח לבבות ישראל. על זה דרשו חז"ל [פסחים ק"ו.] "זוכרהו על היין". נתבשם נא יחד מאורה ונחמוד את יופי המצוה ופנימיותה. והרי השבת עצמה חמדה היא. "חמדת ימים אותה קראת" אומרים אנחנו בתפלה ורש"י כתב על זה [בספר האורה ח"ב] היכן נקראת שבת חמדה? שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי, ובתרגום ירושלמי: – וחמיד ה' ביומא שביעאה". וחמדת אלקים זו יש להחדירה עד עומק הנפש, בפרט בשעה שמקדשים את השבת.
*
אה! קידוש היום! הנה מקדימים לקידוש דברי זמירות ומתכוננים לקיים כעת מצוות 'זכור את יום השבת לקדשו', דיבור מעשרת הדברות שניתנו בהר סיני, בקולות וברקים, באימה ביראה ברתת ובזיע...
הלב צריך להיות דרוך ומכוון למשימה נשגבה זו ביותר. דע לפני מי אתה מקדש ומעיד... צדיקים וחסידים התכוננו שעה ארוכה ולוהטת לפני מצוה זו לקדש על היין בכוונה עצומה ובתעצומות נפש. על כל פנים דבר זה מוטל על כולנו ושוה לכל נפש, לקיים מצוות צריכות כוונה! "לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית המצוה" [מ"ב סי' ס' סק"ז]
צריכים לייחד את הלב שהולכים לקיים כעת מצוות קידוש כפי שציונו הבורא יתברך: "זכור את יום השבת לקדשו".
כמה עורר על הדבר הגה"ק בעל "בני יששכר" זי"ע מדינוב, בספר "דרך פיקודיך" שלו. [מ"ע ל"א יעו"ש בחלק הדיבור וחלק המחשבה] דעתו היא, שאם לא כיוון לשם מצוות קידוש, שיחמיר ולשמוע שוב קידוש מאחרים וכן בהבדלה. [ובפרט אם לא כיון לשם כך בשעת קידוש בתפילה. כמו כן מוסיף ה"בני יששכר" שם, שנכון לכוין גם על טעם המצוה, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" שכן פירשה התורה את הטעם. (ראה ב"ח או"ח סי' תרכ"ה)].
*
כשנתבונן בענין קידוש בשבת תזדקר שאלה בפנינו. הרי השבת מקודשת היא מן השמים וקדושתה קביעא וקיימא, אם כן מה פשר חובתנו לקדש אותה בדברים? והרי בכל זאת אין אנחנו מקדשים אותה בפועל?
הרמב"ם בלשונו הזהב בהלכות שבת [פ' כ"ט ה"א] היטיב לבאר זאת במשמעות הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו זכירת שבח וקידוש". החיוב הוא שנזכיר כאן דברים של שבח וקידוש. עצם הקדושה חלה מן השמים. תפקידנו הוא להזכיר בדברים את מעלת השבת וקדושתה! וזוהי מצוות הקידוש! זכור - לקדשו!
[רבי צדוק הכהן זי"ע קישר את הדבר עם מצוות הקדשת בכור בהמה, שחלה מיד בתחילת ביאתו לעולם, ועם כל זאת מצוה עלינו להקדיש אותו בדברים, כפי שציוותה תורה 'תקדיש לד' אלקיך' -י"ג. ע' פרי צדיק לפדיון הבן (ס"פ בא) אות ג'].
*
שמעתי מידיד נפשי הרב החסיד הנעלה והנלהב, ר' אהרן [בר' לייבל] כהן שליט"א, [מטורונטו- ירושלים] ששאלו פעם את הגאון האדיר ר' מאיר אריק זצ"ל רבה של טורנא, שהיה מחסידי הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, על מה שאמרו על רבו הקדוש, שהיין בשעת קידוש היה תוסס ורותח. ענה הגאון ואמר: "וכי הסתכלתי אז על הכוס? הסתכלתי על הרבי והוא וודאי שרתח...".
הלוואי וייקלט בליבנו לו אף משהו מרתיחה זו של 'קידוש' צדיקי עולם. התבוננות ראויה באיכות מצוה כבירה זו ברור שתחמם את הלב. שניווכח איזה תפקיד מרומם ניתן לנו בזה...!! מכל דבר צריך ללמוד. "סתם קדירות בבין השמשות רותחות הן" נאמר בגמרא [ביצה כ"ז.] כאן נרמז גם על גם כלי הנפש... הרתיחה לקראת שבת והשמירה עליה שלא תצטנן...
*
"וְיתן את הכוס על פס ידו הימנית ויתחיל הקידוש בשמחה עצומה [יסוד ושורש העבודה שער ח' פ"ה]. עולמות מלאים אצורים בקידוש היום. בכל מלה ומלה יש עומק ורום לאין שיעור...
השלחן ערוך בהוד והֲדר השבת, ופני סובביו מאירים באור מנוחה ושמחה. רגעים מיוחדים אלה הם מן הנעלים ביותר בכל השבוע. נזכור נא שרגעים אלה גם רגעי חינוך מובחרים הם. סביב השולחן מתרכזים ומאזינים לך. זמן קידוש של ליל שבת, נחרת בלב הילד לכל ימי חייו. יודע אני על יהודי שרגשות אביו בשעת קידוש, משמרים עד היום על יהדותו וקיום מצוותיו... הוא קלט את פעמי הלב של האב בהם ביטא את אמונתו בחי העולמים, בדברים שיצאו מלב לבו של יהודי מאמין, את התקשרותו למה שלמעלה ממנו, והם נמצאים בתת- הכרתו תמיד...
אחד מרבותינו הראשונים רבינו דוד אבודרהם, מפרש את מלת "באהבה וברצון הנחילנו" שבברכת הקידוש, ש'נחלה' זו מתייחסת ל"לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" של שבת. ואכן, הקידוש עצמו מנחיל את פנימיות השבת לדורות!
התפעלתי מאד מדברי אור המערב הרש"ר הירש זצ"ל, במה שחייבו חז"ל "קידוש במקום סעודה", והוא כדי להכניס את השבת אל חוג המשפחה, מקום הקדושה והברכה... [פי' עה"ת שמות כ'].
*
הכל בהשגחה פרטית. בעיצומו של יום הכיפורים, בעת שזעו הקירות לבקשת "אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לחולי עמך". עלה בלבי, להעביר כמה שורות לחולי עמנו שיחיו, יהי רצון שיתרפאו נא כולם במהרה ברפואה שלימה בקרוב ממש מתוך אריכות ימים ושנים.
במחשבתי חלף בשעתו לחזק את רוחם הזכה בנושא השבת והקידוש ולייחד את האיגרת הזאת בכלל לזכות רפואתם. הרי אמרו חז"ל הקדושים בפרקי דרבי אליעזר, "כל המברך על היין בלילי שבתות, מאריכין לו ימיו ושנותיו". [פרק ח"י ואמנם כן אמר רבי זכאי, בטעם אריכות ימיו, שמימיו לא ביטל קידוש היום. - מגילה כ"ח:]
ואם אמנם תהיה תועלת באיגרת זו, להתחזק בענין הקידוש ותוכנו, תעמוד נא זכות זו לישועתם של כל חולי ישראל. ערכם בשמים גבוה מעל גבוה!
ברשותך יקירי, תן לי ואפנה אליהם דרכך, באיגרת בתוך איגרת. חושבני שזוהי הדרך היעילה ביותר שיגיעו הדברים אליהם. היה נא אתה שליח מצוה לכך. אולי נזכה יחד לגרום להם קורת רוח ולרומם את נפשם היקרה, המצפה לישועת ה'.
והנני רושם כעת בהכנעה ובהערכה את המלים שכתבתי לכבוד יהודים יקרים אלה:
לכבוד חולי ישראל היקרים והנעלים, בכל מקום שהם, ה' עליהם יחיו. "שבת היא לה' בכל מושבותיכם!!
ביום הכיפורים הקדוש והנורא עלה זכרונכם לטובה בתפילותינו בכל אתר ואתר. ליבנו היה עליכם ודמעות רותחות של תפילה זלגו על רפואת הידועים ועל שאינם ידועים, על הסבל, על המועקה ועל הבדידות. "ישלח דברו וירפאם" יגיע נא לכל אחד מכם במהרה, אמן!
אומרים בשם הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע שפירש את הנוסח: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" [שבת י"ב.]. הרי השבת טענה שלכל הימים יש בן זוג [יום א' ויום ב' וכו'] ולי אין בן זוג. השיב לה הקדוש ברוך הוא: "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" [בר"ר י"א ח'] . ואם יהודי ח"ו אינו בריא בשבת. חוזרת וטוענת השבת: לכולם נתת בן זוג בריא ולי אתה נותן בן זוג חולה? וזה הפירוש שבת היא מלזעוק, אין צורך לזעוק, כי השבת כבר זועקת עבור החולה...
ובשם החידושי הרי"מ זי"ע ראיתי שפירש את המאמר הנ"ל, שמכיון ששבת נחשב כבן זוג של כנסת ישראל, הרי הבעל חייב ברפואת אשתו ולכן יום השבת משתדל לרפואה הקרובה לבוא.
ובשעת קידוש היום על אחת כמה וכמה. חז"ל הקדושים אמרו שכל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו [פרקי דר"א] ובכלל נמצא ביין של קידוש כח מסוים של רפואה, חשבתי בשעתו לרשום כמה מלים לכבודכם וליקרתכם בנושא הזה.
*
ריעים אהובים! מצוות קידוש היום של שבת מסוגלת במיוחד לחזק את הלב, לעודד ולעורר את האמונה ואת הבטחון, את שמחת החיים ואת הארת המבט על העתיד. בעיני ראיתי זאת פעם בין כותלי בית הרפואה. ואף זה כשלעצמו סגולה לרפואה יש בו. והבוטח בה' חסד יסובבנו.
ה'נועם אלימלך' זי"ע פירש את סמיכות "בורא רפואות - נורא תהילות" שבברכת 'יוצר אור'" כדלהלן, התהילות והשבחים שמשבחים בהם את הקב"ה, הם המביאים את הרפואות. [ליקוטי שושנה]. "בורא רפואות" על ידי "נורא תהלות"! ובכן, יש מקום לומר שקידוש היום שיסודו "זכירת שבח וקידוש" [רמב"ם] נושא בכנפיו בריאת רפואות במהרה.
*
שבת היא לה'! שבת קודש מופיעה על משכנות ישראל בכל מקום שהם. אל תוך ליל שבת מגיע האור. מנוחה ושמחה אור ליהודים. הזוך והזוהר של שבת מגיע כמובן אף אליכם, בליווי מלאכי השרת מלאכי עליון. וליתר דיוק: במיוחד אליכם! ברור שיש זכות קדימה לקרובי שכינה. הרי השכינה הקדושה שורה מעל לראשיכם.
הגיע הזמן לקדש את השבת. אנא יהודים יקרים אהובים! אם רק שייך הדבר, אחזו נא בחָזקה את כוס הקידוש, את כוס הישועות, שתהיה לכם לכלי קיבול מלא וגדוש בטובה וברכה, חוסן ורפואה, בחיים ארוכים, בריאים ושלמים ושובע שמחות, יישוב הדעת והרחבת הדעת.
ואם לא שייך לקדש על היין בעצמכם, הרי ההלכה קובעת ש"שומע כעונה". תצאו נא ידי חובתכם מפי אחרים וכמובן שתיחשב לכם קיום המצוה בכל קדושתה, עוצמתה ואמונתה. זכור את יום השבת לקדשו. זוכרהו על היין. היין היוצא מתוך דריסת הענבים ותוסס והולך ומתחזק מיום ליום... כן תתחזקו גם אתם מיום ליום, יותר ויותר.
וקֵל ש-די יתן לכם רחמים וחנינה, כח איתנים עוז אומץ ועוצמה, רפואה ותקומה. אז תתחזק ותתרפא והיתה לך שמחת עולם. וכמאמרם ז"ל שקידוש היום, מביא אריכות ימים ושנים. אמן ואמן.
*
יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... כאן מעיד היהודי על כל הבריאה כולה ביד יוצר הכל ברוך הוא. וההתבוננות בכך מעוררת את הנפש מאד ומגביר את האמונה בכח ה' הבלעדי שבידו הכל. וכל מאמינים שהוא כל יכול. הלן בסתר בצל...
רב גדול אחד נעמד פעם לדרוש בימים קשים מאד לישראל, בתנאים איומים ביותר. הוא הסביר את הפסוקים: "אשא עין אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. הרב שאל אז : "מדוע ניתוספו כאן המלים – עושה שמים וארץ"? למה זה קשור לענין העזרה. "למה לא נכתב עזרי מעם ה'" בלבד? ואותו רב השיב על זה, תשובה נפלאה. "לפעמים מוקף האדם בחומות גבוהות כהרים וחושב לו שאין מוצא בדרך הטבע להינצל ולהוושע... וזעקתו משוועת: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי". הרים מסבבים מכל עבר ואין נראה בפועל איך לצאת למפלט. געוואלד! מאין? מאין? - - -
"וכאן בא דוד מלך ישראל לחזקו ולאמצו, זכור בן אדם, כי ה' עשה שמים וארץ בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. והוא ורק הוא יכול להנמיך את ההרים מסביב, "וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִּקְְעָה". לפרוץ את החומות ולהוציא את כולכם לחירות עולם... עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ!"
*
יקירי העם! בדיוק כך שייך להתחזק מאד מתוך מצוות הקידוש, העדות על בריאת שמים וארץ. מתוך כך תתרחב התודעה בלב. היפלא מה' דבר? עושה שמים וארץ, וודאי יכול להציל ולהושיע, לרפא, להחזיק ולהחיות. ברצותו מרחיב, ברצותו אוחז, ברצותו מיישר - וממציא למזור תרף [תרופה].
*
זאת ועוד, ראיתי פעם רעיון אדיר מצדיק ונשגב, בענין מעשי בראשית. טרם בריאת הארץ נאמר: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". ובכל הושתת ונבנה על זה עולם שלם! וכך הוא הדבר גם אצל האדם, שנחשב ל'עולם קטן'. לפעמים מרגיש הוא מצב כזה ר"ל, של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ודווקא על זה ניתן להתייסד ולהיבנות עולם שלם באור חדש. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור!!!!
ומצוות הקידוש כאמור, עדות היא על מעשי בראשית וכולל את בנין העולם על פני תוהו ובוהו וחושך! יהודים הכי יקרים! כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא! תפילתנו מאת הקב"ה הכל יכול, שתזרח עליכם השמש במהרה, שתופיע עליכם אור רפואה גאולה פדות וישועה. שתחול עליכם מאמר בראשית של "יהי אור – ויהי אור". השכינה למעלה ממראשותיכם והאור קרוב עליכם!
עדים אתם ושותפים במעשי בראשית. ולשותף בכלל יש זכויות מיוחדות. שתעמוד לכם הזכות לחיים טובים, להארכת שנים רבות של שותפות!
*
"זכר ליציאת מצרים" נאמר בקידוש על היין. ודבר זה בעצמו מהווה אוצר של חיזוק ועידוד. כמה חולה ושבור היה עמנו, כמה מעונה ומיוסר, שפל ונרדף היה בשעבוד מצרים. ובבוא הרגע הנכון יצאנו ביד רמה. הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע אמר, שמהות המצוה של זכירת יציאת מצרים בכלל, היא שלא להתיאש. ויתר על כן, תוך כדי חמישים יום יציאת מצרים אף כל החולים. והשבת היא זכר ליציאת מצרים יסוד האמונה, ובקידוש היום מצהירים זאת בתוקף!
מה יקרו דברי בעל "נתיבות שלום" מסלונים זי"ע! השבת היא זכר ליציאת מצרים, ומתוך כך מביאה גאולה פרטית לכל יחיד ויחיד בעולמו לצאת ממצריו. והשבת היא גם זכר למעשה בראשית, בה יוכל להתחדש בה כבריאה חדשה [ח"ב שבת מאמר י"ב].
ויברך אלקים את יום השביעי. ברכו במאור פניו של אדם. יהודים יקרים! שיופיע אור חדש על פניכם מתוך ברכת השבת. אור יקר ומבהיק בזיוו, מתוך רפואה וישועה!
ושוב, יהודים יקרים, ברכת ה' עליכם, שיחונן אתכם בורא הרפואות בכוחות חדשים ורעננים, כח רצון ופעולה, גבורת הנפש לצעוד הלאה בביטחון לקראת הגאולה והישועה.
ואין אנחנו מוותרים על כלום. אף כשתחזרו לאיתנכם במהרה, יהיה נא עתידכם מלא וגדוש בהצלחה עצומה בכל אשר תפנו. בחיי אושר נחת ורווחה. ויהי נועם ה' עליכם, שתזכו תמיד להודות להלל ולשבח להקב"ה מתוך שמחה עילאית. המשפחה, הקהילה, ועם ישראל כולו מחכה לכם בזרועות פתוחות!
אנא אחים! אחזו את כוס הישועות ידכם, שיתמלא נא בקרוב בטובה וברכה, שבח והודאה. אנא חזקו והתחזקו בתקוות חיים ארוכים, בריאים ושלמים ומתוקנים, אושר החיים ושפע אורה ושמחה. קומי אורי. עורי עורי שיר דברי, כבוד ה' עליך נגלה. שייטב לכם, תמיד, תמיד, תמיד - - - כעתירת ידיד בשם ידידים".
ר' ישראל! אם רק תוכל, תעביר נא את הדברים לכל מי שיכול להיות תועלת וחיזוק מזה, ותצרף לכך ברכות משלך ואיחולים מקרב לבך הטוב. שכרך הרבה מאד...
*
נזכרתי כעת בסיפור יקר מאד ששמעתי מפי גאב"ד קוממיות-ירושלים הגה"ח ר' ישראל יצחק מנדלזון שליט"א. חן המיוחד ישנו בתיאור זה, ביחס לתורה, עבודה וגמילות חסדים...
הגה"ק ר' גרשון העניך מראדזין זי"ע שהה פעם בעיר יוזעפוף, לרגל הדפסת ספרו "סדרי טהרות". בלילות היה עובר על הדפים הנדפסים להגיה אותם. עם עלות השחר שמע פתאום קול מתוק של ה"וועקער" המעורר יהודים לקום לעבודת הבורא. בנעימה קדושה אמר את המלים: "יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט זיך אויף לעבודת הבורא". יהודים קדושים, הגונים, קומו לעבודת הבורא.
הרבי "בעל התכלת" בתפיסתו הגאונית המדהימה, הבחין מיד שבארבעת המלים הראשונות, נרמז בראשי התיבות שם הוי"ה... יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט... הרבי מראדזין התפעל מאד מכך. הוא קרא והזמין מיד את ה"וועקער" אל תוך הבית ותוך כדי שיחה, נוכח שהוא יהודי תלמיד חכם גדול ולו ידיעה אף בפנימיות התורה. ומאז ועד סוף ימיו שלח "בעל התכלת" בכל שנה לאותו יהודי נסתר לפני הפסח, מגפיים חדשות במקום אלה שוודאי כבר בלו תוך כדי הליכה בחוצות העיר בתפקידו הנעלה... וגם חבילת מצות לחג הפסח.
אם נפנים את הסיפור הזה על כל פרטיו בתשומת לב, נוכל להרגיש את חן הקדומים, את ההוד וההדר הפנימי, את קדושת היהדות שבדורות הקודמים...
*
אחרי שנים ניצנץ ב"ה אור חדש בסיפור נלבב זה. ודווקא מתוך דברי הרמ"א בשולחן ערוך. בהלכות קידוש [סי' רע"א י'] מלמדנו הרמ"א שאף לנוהגים לומר קידוש בישיבה, בכל זאת נעמדים בשעת הזכרת המלים "יום הששי ויכולו השמים" לכבוד השם, משום שנרמז בו שֵׁם הוי"ה בראשי תיבות...
רעד עובר בלב. מי יודע אם אותו "וועקער" קדוש מעיר יוזפוף לא התכוון לכך. הרי רצה שיעמדו ויקומו יהודים מיוחדים אלה לעבודת הקודש. ולתוספת זירוז, הזכיר את השם בראשי תיבות, וכדברי הרמ"א שראוי לקום ולעמוד בשמיעת רמז עליון כזה... ומי יודע אם אותו ענק בענקים הגה"ק מראדזין, לא עמד בכהרף עין, גם על כוונה נאדרה זו...
ובכן! "יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט זיך אויף לעבודת הבורא" לכבוד השם, יתברך ויתעלה היוצר והבורא שבידו הכל, עמדו נא התייצבו נא לקדש את השבת ולהעיד על כל הבריאה. ובפרט חולי ישראל, יתן ה' לכולכם כוח ועוצמה לעמוד ולקום! הייבט זיך אויף במהרה ממש, מתוך רפואה שלימה, קלה ומהירה!!!
*
עדות! עדות! כך סלל לפנינו את הדרך לעדות זו בעל "סדר היום" רבי משה מכיר ממאורי דור דעה של ה"בית יוסף". "ומתחיל ויכולו, ונהגו לאומרו מעומד מפני שהוא עדות שבורא עולם ברא את עולמו בששת ימים ובשביעי כילה כל מעשיו והשלים כל מלאכתו, ומפני זה צריך לאומרו מעומד כדרך כל עדות שנאמר [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים, והם העדים. וצריך להאמין באמונה שלמה בחידוש העולם, ויהיו פיו ולבו שוין". [סדר קידוש של שבת]. זמן קידוש הוא זמן החדרת האמונה שהקב"ה ברא וחידש את העולם!!!
ר' ישראל! נבחרת להיות עֵד על בריאת ה' את השמים ואת ארץ! בורא העולם רוצה ומצפה לעדותך! הוא סומך על יושרך ועל טהרת נפשך. אנא נתכונן לכך בכל לב ונפש ובכל פעם מחדש, נעריך ונחשיב מעמד ותפקיד נשגב זה!!!
*
אנא נתכונן להיות עדים נאמנים על היצירה כולה... גדולי עולם עסקו בתשובה לפני אמירת ויכולו וקידוש. וכך כתב הרב חיד"א "יכוין מאד בקידוש ויהרהר בתשובה כי אמירת ויכולו להעיד כי ד' ברא שמים וארץ ונח בשבת ורשע פסול לעדות" [מורה באצבע פ"ד אות קמ"ג].
ובזוהר הקדוש [ח"ב ר"ז:] מאדיר ביותר את כוחה של עדות זו: "ובעי בר נש למסהד סהדותא דא, בחדוה ברעותא דליבא... וכל מאן דיסהיד דא, וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי". כלומר, שצריך אדם להעיד עדות זו בחדוה וברצון הלב – וכל מי שיעיד עדות זו וישים לבו ורצונו לזה, מתכפרים כל עוונותיו...
מה נאוו דברי תפילת "רבון כל העולמים" שלפני קידוש: "וָאָעִיד אֲשֶׁר בָּרָאתָ בְּשִׁשָּׁה יָמִים כָּל הַיְּצוּר, וָאֶשְׁנֶה וָאֲשַׁלֵּשׁ עוֹד לְהָעִיד עַל כּוֹסִי בְּתוֹךְ שִֹמְחָתִי. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתַנִי לְזָכְרוֹ וּלְהִתְעַנֵּג בְּיֶתֶר נִשְׁמָתִי אֲשֶׁר נָתַתָּ בִּי". עדות מתוך שמחה ועונג, בהשראת הנשמה היתירה של שבת...
ובמלים אחדות גילה ה'שפת אמת' דברים נוראים. בני ישראל מעידים על השמים ועל הארץ. בכדי להעיד גם על בריאת השמים, מקבלים הם חלק מיוחד מן השמים, והיא הנשמה היתירה... [ויחי תר"נ].
*
ולא עדות בלבד יש בקידוש אלא גם שירה... כך כתב אחד מענקי האומה בתקופת הגאונים, רבי אחאי גאון ב"שאילתות" שלו [שאילתא נ"ד וס"ג וע' העמק שאלה להרב נצי"ב שם]. לדעתו המקור לקידוש על היין בכלל, הוא מכיון שאין אומרים שירה אלא על היין... [ברכות ל"ה. וראה רשב"ם פסחים קי"ז.] עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו [ישעי' מ"ג]. עם משוררים אנחנו ובכניסת השבת, אנחנו פוצחים בשירה נאדרה על מעשה בראשית, על יציאת מצרים ועל קדושת יום שבת, יום מנוחה וקדושה... ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו...
*
בערגה אזכור שבת מיוחדת אחת, מגנזי תענוגי הרוח... בשנת תשנ"א זכינו לאכסן אצלנו את הגאון הנודע רבי נתן גשטטנר זצ"ל מבני ברק. מגדולי התורה ופוסקי הדור היה, שחיבר יותר ממאה ספרים במקצועות תורה מגוונים; איש האשכולות ששלט במכמני התורה בהלכה ובאגדה. נואם בחסד עליון ואף בעל תפילה ומיטיב נגן להפליא. הסעודות במחיצתו ויתר שעות השבת שהיינו עמו, היו מלאות עונג דקדושה. אמירת הקידוש שלו היתה חטיבה אחת של שירה לקֵל עליון. בחוש ראו אצלו את השירה על היין, שירת עדות על הבריאה...
*
וקול דממה דקה... עם זאת מתעורר זכרון נוסף אצל אותו שולחן השבת ממש. שירת קידוש באש פנימית וחשאית. נהימה קוצקאית נסתרה וצלילה לעומק המלים. קידושו של ת"ח וחסיד בלתי נשכח, מורי ואלוף נעורי, רבי חיים מאנדל זצ"ל. הנה נעמד, כולו אומר כובד ראש ומבטו נוקב. את ההכנות הנפשיות כבר ערך אותו חסיד לפני כניסת השבת כשהסתובב אנה ואנה לפני הבית אחוז שרעפים. וכעת בשעת קידוש, הוא אוחז בכוס אחיזה איתנה ועומד ומעיד. הנה מוּבָּעות המלים בלהט עצור, בבהירות, בשנינות, כחצים ביד גיבור. ומבפנים סערה וגחלים לוחשות. יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם...
*
הזכרנו את העדות, נעבור כעת לשותפות... הרי נחשב יהודי בקריאת פרשת ויכולו "כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית". [שבת קי"ט:] המהרש"א מסביר זאת, מפני שבלי העדות לא תתוודע העשייה. ומכיון שכל הבריאה נתהוותה על ידי מאמרו של הקב"ה, כמו כן נחשבת העדות במאמר כשותפות...
ידועים דברי האור החיים הקדוש שתמה איך שייך להיעשות שותף למפרע על דבר שכבר נגמרה מלאכתו מאז. והוא מיישב שהשבת מקיימת מחדש את העולם בששת הימים שלאחריה ולפי זה נמצא שמקדש השבת ושומרה, נעשה שותף בקיום העולם העומד להתקיים כעת למשך שבוע...
*
כך זוכה כל יהודי האומר ויכולו בליל שבת להיות שותף עם מלך מלכי המלכים, בורא העולם ומנהיגו. מתחילה עליו להעריך מה שעולה כעת בגורלו.
הקב"ה אדון הכל שמלא כל הארץ כבודו, כשמגיע שבת קודש, מעניק לנו זכות שותפות בעולם ומלואו וכל ברואיו. והוא באהבתו האין סופית אלינו, רק מבקש דבר אחד הוא שנתפלל לפניו ונאמר עדות מתוך הכרה עמוקה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה...".
מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל, סיפר על הרה"ק ה"פחד יצחק" מבויאן זי"ע, שפעם לפני הקידוש הידק היטב את האבנט ואמר: כשנזכרים עם מי עומדים 'להשתתף' צריך להתאזר היטב... מען דארף זיך גוט אונטערגארטלען... כמובן שכוונתו היתה על "מתניכם חגורים" פנימי ונשמתי, הכנה עצומה בלב, מתוך הערכת המצב של שותפות כגון זו...
ואת יסודה של שותפות זו מתוך אמירת "ויכולו" ביאר ה'שפת אמת' שרצון הבריאה ותכליתה היא לדעת שהכל ממנו יתברך [ליקוטים פ' יתרו]. בכדי שתתקיים השותפות, צריך להגביר ידיעה זו ולקבעה בנפש: "הכל ממנו יתברך"!!! זו היא ההשקעה שבשותפות, להכיר ולהעיד מי ברא את הכל ומי מנהיג את הכל, בכל רגע ורגע בהשגחה פרטית! והוא לבדו עושה, עשה ויעשה כל המעשים. אה! ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!
*
'זוכרהו על היין בכניסתו' אמרו חז"ל [פסחים קי"ז.] ובספר החינוך [מצוה ל"א] הוסיף: "נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח".
אימרה נפלאה מסרו חסידים בשם החידושי הרי"מ זי"ע. 'זכרהו על היין בכניסתו', בזה שיהודי עושה את עצמו כלי, להחדיר לתוכו את השבת, זה נקרא שמקדשים את השבת בכניסתו... ואף זו אמרו בשמו. "הרבי ר' בונם זי"ע הפליג במצוות סוכה שכן אדם נכנס לתוכה כל כולו, אפילו במגפיו, ואילו עלי חביבה מצוות שבת ביותר, שבכל מקום שהולך האדם, היא הולכת עמו...".
*
יום הששי... רש"י הקדוש פירש לנו את אות הה"א היתירה בשני אופנים, ושניהם סובבים את קבלת התורה. וזה לשונו: "יום הששי, הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם, על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי כולם תלוים ועומדים עד יום הששי הוא ששי בסיון". ראוי לזכור זאת בשעה מיוחדת זו של עדות על מעשה בראשית, שהכל עומד בזכות התורה.
נפלא הדבר שגם בכניסת השבת אומרים פרק "מזמור לדוד" שעיקרו מוסב על מעמד הר סיני. וזה מורה לנו דרך על הקשר העמוק בין השבת והתורה. בשבת ניתנה תורה. שבת יעשה כולו תורה. ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. כשהכוס בידינו אנא נחשוב גם על יינה של תורה ועל ניצול השבת לתורה, וכבר אמרו המקובלים, ששעה אחת של תורה בשבת, שקולה כאלף שעות... [בן איש חי פ' שמות].
*
ויכולו השמים... ויכל אלקים... איך לא נזכיר את דברי האור החיים הקדוש, הממלא פסוקים אלה במשמעות "נכספה וגם כלתה", בכיסופים עצומים מצד כל יצור ליוצרו וכמו כן כביכול, מלמעלה למטה, בבחינת אני לדודי ודודי לי. "יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאֶבת ומקוות לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוקות...". וכך על ידי תשוקה זו נשלמה ונתקיימה הבריאה! ושוב פירש אותו קדוש כן על "ויכל אלקים" על פי המקרא [איוב י"ד] "למעשה ידיך תכסוף". "כי האדון חשק וחפץ בעולמו... חשק ד' ונתרצה בבריותיו"!
*
פעם שאל ה'אמרי חיים' זי"ע על הנוסח שאומרים בהושענות של שבת. "הושענא יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת". איך ייתכן שמבקשים להשי"ת 'הושענא' בזכות אלה שממתינים לכלות השבת? אדרבה, הזכות היא כשמאחרים לצאת מן השבת. אלא הכוונה היא: 'יושבת וממתנת עד כלות - ממתינים בתשוקה ובגעגועים עד כלות הנפש, לקראת שבת - לקבל פני שבת קודש!
עד כלות... את זיו פניו של ה"אמרי חיים" זי"ע זכיתי לראות רק פעם אחת, ברם כמה וכמה פעמים ראיתי את בנו ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע, עורך את שלחנו הטהור בליל שבת קודש ופניו מזהירות באור עליון וזך. כולו מתבשם מקדושת השבת והרגשות עברו על גדותיהם. ניכר היה אז שמרחף הוא בעולם אחר, נעלה ונשגב עד מאד. כולו היה אומר רוממות של שבת שאין לתארה. הוא היוה חטיבה אחת של "נכספה וגם כלתה נפשי". כל גווני החן והערגה היו שפוכים על קוי פניו הקדושות. כל כולו הביע: ובכן נפשי לך ערגה...
*
וישבות ביום השביעי... ויברך אלקים את יום השביעי... כמה וכמה פירושים אמרו חז"ל בברכת יום השבת כאן, במשמעויות שונות. ברכו במן, ברכו במאורות, בעטיפה, במטעמים, בהוצאה, באור פניו של אדם. [בר"ר י"א]. ברם לכל זה הקדימו במדרש הקדמה נפלאה מאד, שאולי אינה ידועה כל כך. הקדמה נשגבה זו תעורר את לבנו לאהבת ה', כשנבחין בעומק דרכי הטוב והמיטיב יתברך, עוד בבריאת העולם... וכך לימדונו חז"ל: מלך בשר ודם זן את אנשי צבאו בעודם בתפקידם, אמנם לא כשיוצאים לחופשה. אחד מן השנים. או שמקבלים אספקה, או מנוחה... מה שאין כן מלך מלכי המלכים, ביום המנוחה משפיע רוב טובה עוד יותר... הוי! ויברך אלקים את יום השביעי...
*
אשר ברא אלקים "לעשות"... מפרשי הפשט כתבו במשמעות "לעשות" שהכוונה שאז נבראו השרשים, שמהם יימשכו להיעשות ולהיווצר דברים בעתיד [אבן עזרא], או שמתפרש על השביתה: "מלעשות" [הרמב"ן].
נעבור כעת יקירי, אל עצם הברכה, ברכת הקידוש שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. מרן ה'בית יוסף' [או"ח סי' רע"א] מביא בשם אחד מרבותינו הראשונים, רבי אהרן הכהן מלוניל, [וכ"ה באבודרהם] לחלק למה ביום טוב אומרים בקידוש: "אשר בחר בנו" ואילו בשבת "ורצה בנו". והוא מבאר זאת להפליא. השבת ניתנה במרה עוד לפני מתן תורה ואז עדיין לא נבחרו ישראל לגמרי מכל העמים במעמד הר סיני לכן אומרים בקידוש של שבת "ורצה בנו" בלבד, מה שאין מצוות ימים טובים נאמרו בסיני, שכשכבר נקבענו שם לעם הנבחר...
וכמה משמחי לב בחידושם הם דברי ה'לבוש' [או"ח סי' תפ"ז] שבשבת תמיד מזכירים את האהבה, [אף בתפילת יו"ט שחל להיות בשבת], שכן במעמד הר סיני נאמר "כפה עליהם הר כגיגית", והרי את השבת קבלו עוד במרה לפני מתן תורה, ולא היה זה מתוך כפייה אלא באהבה וברצון!!!
*
גדולי החסידות הראו במלים: "ורצה בנו" על קשר מיוחד בין ישראל לאביהם שבשמים, קשר עליון של אהבה ורצון בלי טעם, אלא אהבה שאינה תלויה בדבר כענין שנאמר "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" [לשון חיבה וריעות – רש"י]. רצון ללא תנאים... [שפ"א בלק תרנ"ו]. מתוך חיבה יתירה זו ניתנה לנו המתנה הטובה ששמה שבת... ה"בני יששכר מקשר" ענין אהבה ורצון" הנ"ל, עם "זכר למעשה בראשית". שכן כל מעשה הבריאה היה אמצעי להיטיב עם בריותיו ואף כל זאת נעשה באהבה וברצון... [דרך פקודיך מצוה ל"א שם].
*
פעם ראו את אחד מגדולי ירושלים, ותיק וחסיד מסתובב אנה ואנה לפני ביתו בליל שבת. לתמיהת אחד ממכיריו על הדבר, ענה אותו חסיד. "כבר שעה וחצי הנני מתרוצץ, מתפעם ומשתומם על נוסח הקידוש שהנני מתכונן לו כעת. "ורצה בנו". והמחשבה סוערת! געוואלד! מי רוצה כאן את מי? מי רוצה את מי? ווער וויל וועמען? הקב"ה רוצה את ישראל עמו?! ורצה בנו !!!
*
זכר מעשה בראשית... זכר ליציאת מצרים... הכוונה היא שבדיברות הראשונות [בפ' יתרו], נאמר במצוות שבת: "כי ששת ימים עשה ד' את ד' את השמים ואת וארץ" ואילו בדיברות האחרונות [בפ' ואתחנן] נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם".
דברים יסודיים מאד באמונה כתב הרמב"ן בביאור "זכור את יום השבת לקדשו", שנאמר בסיני כהמשך ישיר מ"אנכי ה' אלקיך". זכור את יום השבת לקדשו אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית!
ויחד עם זאת הבה נלמד בדברי הרמב"ן איך שפירש "זכר ליציאת מצרים" של קידוש... לדעתו משלימות ומחזקות שתי הזכירות זה את זה: "זכר למעשי בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". וכיסוד הברזל של הרמב"ן בכמה מקומות; שמה שנתגלה לעיני כל ביציאת מצרים: האותות והמופתים, שנראו בהם כח היצירה יש מאין, היד החזקה והזרוע הנטויה, מקיימים ומחזקים את האמונה שהקב"ה הוא יוצר הכל, מנהיג את הכל, משגיח על הכל וכרצונו יעשה ויפעל בַּכל. "החידוש והחפץ והיכולת" מתבררים מתוך זכר ליציאת מצרים ואמנם כך מתבררת ומתחזקת האמונה המוחלטת שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים כרצונו, יש מאין...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת בראשית מתוך דבקות ביוצר בראשית
שנזכה להעיד ולקדש את השבת ולהנחילה לדורות!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
העדוּת והשותפוּת...
~ הגיגי חיזוק מול מצוות קידוש~
לר' ישראל יקירי שליט"א
לכבוד שבת 'בראשית' בה אנחנו קוראים בתורה על מעשי בראשית ועל שביתת השבת; כמה ראוי להתחדש ולהתחבר בשבת הזאת לפרשת ויכולו ולמצוות קידוש היום, בהם מעיד איש ישראל על הבריאה כולה.
ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו! זכינו להימנות על עם קדוש, שזוכים להעיד על מעשי ה' בקידוש. זכינו למצווה מיוחדת וחביבה כל כך של קידוש היום. שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים...
*
ר' ישראל! כמה יקרת ונכבדת! קבלת את המתנה האלוקית ששמה שבת קודש ואתה שומר עליה, מכבדה ומענגה בהתחדשות מדי שבת בשבתו. אתה מתרענן ומשתחרר מכל טירדות החול בתעצומות נפש. אתה יהודי נאמן של קידוש...
בהתפעלות אני רואה אותך מרחוק, אוחז את הכוס כשזוהר מיוחד שפוך על פניך, מאור פנים של שבת, וכך אתה מקדש את השבת בשפה ברורה ובנעימה. אתה מתעלה ומתנשא אל מעשי ה' כי נורא הוא, אל תחומי בריאה ויצירה, אל ימי בראשית החוזרים ומתחדשים. וכך אתה מצהיר בהתקדש היום: "יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלקים לעולם! [תהילים מ"ה] דמות איש ישראל בשעת קידוש, מזכירה את דברי הגמרא על זיו הדרו של רבי יוחנן. כוס של כסף מלאה גרעיני רימון ומעוטרת בזֵר של שושנים. עומד לו יהודי מלא מצוות כרימון, עומד לו יהודי בן לעַם 'שושנים' – עם הנבחר כשושנה בין החוחים'. הוא אוחז בכוס, כולו אומר שבת. בשתי נשמותיו הוא מקדש את השבת ומעיד על בריאת שמים וארץ. וכאילו נשמעת בת קול אז ממרומי שבת קודש: על כן ברך ה' את יום השבת! על כן ברכך אלקים לעולם...
*
מלאכי השרת, מלאכי עליון מלוים אותך הביתה ומברכים אותך. אף אתה מברך אותם ב"שלום עליכם". אולם כדאי שתזכור שלמעשה, את התפקיד העילאי של קידוש היום, קבלת אתה! את ה'כיבוד' לעדות על בריאת שמים וארץ נבחרת אתה מכל ברואי עולם, דרי מעלה עם דרי מטה...
*
הבה נראה נא נפלאות במצוות "זכור את יום השבת לקדשו" החקוקה על לוחות הברית והחרותה על לוח לבבות ישראל. על זה דרשו חז"ל [פסחים ק"ו.] "זוכרהו על היין". נתבשם נא יחד מאורה ונחמוד את יופי המצוה ופנימיותה. והרי השבת עצמה חמדה היא. "חמדת ימים אותה קראת" אומרים אנחנו בתפלה ורש"י כתב על זה [בספר האורה ח"ב] היכן נקראת שבת חמדה? שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי, ובתרגום ירושלמי: – וחמיד ה' ביומא שביעאה". וחמדת אלקים זו יש להחדירה עד עומק הנפש, בפרט בשעה שמקדשים את השבת.
*
אה! קידוש היום! הנה מקדימים לקידוש דברי זמירות ומתכוננים לקיים כעת מצוות 'זכור את יום השבת לקדשו', דיבור מעשרת הדברות שניתנו בהר סיני, בקולות וברקים, באימה ביראה ברתת ובזיע...
הלב צריך להיות דרוך ומכוון למשימה נשגבה זו ביותר. דע לפני מי אתה מקדש ומעיד... צדיקים וחסידים התכוננו שעה ארוכה ולוהטת לפני מצוה זו לקדש על היין בכוונה עצומה ובתעצומות נפש. על כל פנים דבר זה מוטל על כולנו ושוה לכל נפש, לקיים מצוות צריכות כוונה! "לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית המצוה" [מ"ב סי' ס' סק"ז]
צריכים לייחד את הלב שהולכים לקיים כעת מצוות קידוש כפי שציונו הבורא יתברך: "זכור את יום השבת לקדשו".
כמה עורר על הדבר הגה"ק בעל "בני יששכר" זי"ע מדינוב, בספר "דרך פיקודיך" שלו. [מ"ע ל"א יעו"ש בחלק הדיבור וחלק המחשבה] דעתו היא, שאם לא כיוון לשם מצוות קידוש, שיחמיר ולשמוע שוב קידוש מאחרים וכן בהבדלה. [ובפרט אם לא כיון לשם כך בשעת קידוש בתפילה. כמו כן מוסיף ה"בני יששכר" שם, שנכון לכוין גם על טעם המצוה, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" שכן פירשה התורה את הטעם. (ראה ב"ח או"ח סי' תרכ"ה)].
*
כשנתבונן בענין קידוש בשבת תזדקר שאלה בפנינו. הרי השבת מקודשת היא מן השמים וקדושתה קביעא וקיימא, אם כן מה פשר חובתנו לקדש אותה בדברים? והרי בכל זאת אין אנחנו מקדשים אותה בפועל?
הרמב"ם בלשונו הזהב בהלכות שבת [פ' כ"ט ה"א] היטיב לבאר זאת במשמעות הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו זכירת שבח וקידוש". החיוב הוא שנזכיר כאן דברים של שבח וקידוש. עצם הקדושה חלה מן השמים. תפקידנו הוא להזכיר בדברים את מעלת השבת וקדושתה! וזוהי מצוות הקידוש! זכור - לקדשו!
[רבי צדוק הכהן זי"ע קישר את הדבר עם מצוות הקדשת בכור בהמה, שחלה מיד בתחילת ביאתו לעולם, ועם כל זאת מצוה עלינו להקדיש אותו בדברים, כפי שציוותה תורה 'תקדיש לד' אלקיך' -י"ג. ע' פרי צדיק לפדיון הבן (ס"פ בא) אות ג'].
*
שמעתי מידיד נפשי הרב החסיד הנעלה והנלהב, ר' אהרן [בר' לייבל] כהן שליט"א, [מטורונטו- ירושלים] ששאלו פעם את הגאון האדיר ר' מאיר אריק זצ"ל רבה של טורנא, שהיה מחסידי הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, על מה שאמרו על רבו הקדוש, שהיין בשעת קידוש היה תוסס ורותח. ענה הגאון ואמר: "וכי הסתכלתי אז על הכוס? הסתכלתי על הרבי והוא וודאי שרתח...".
הלוואי וייקלט בליבנו לו אף משהו מרתיחה זו של 'קידוש' צדיקי עולם. התבוננות ראויה באיכות מצוה כבירה זו ברור שתחמם את הלב. שניווכח איזה תפקיד מרומם ניתן לנו בזה...!! מכל דבר צריך ללמוד. "סתם קדירות בבין השמשות רותחות הן" נאמר בגמרא [ביצה כ"ז.] כאן נרמז גם על גם כלי הנפש... הרתיחה לקראת שבת והשמירה עליה שלא תצטנן...
*
"וְיתן את הכוס על פס ידו הימנית ויתחיל הקידוש בשמחה עצומה [יסוד ושורש העבודה שער ח' פ"ה]. עולמות מלאים אצורים בקידוש היום. בכל מלה ומלה יש עומק ורום לאין שיעור...
השלחן ערוך בהוד והֲדר השבת, ופני סובביו מאירים באור מנוחה ושמחה. רגעים מיוחדים אלה הם מן הנעלים ביותר בכל השבוע. נזכור נא שרגעים אלה גם רגעי חינוך מובחרים הם. סביב השולחן מתרכזים ומאזינים לך. זמן קידוש של ליל שבת, נחרת בלב הילד לכל ימי חייו. יודע אני על יהודי שרגשות אביו בשעת קידוש, משמרים עד היום על יהדותו וקיום מצוותיו... הוא קלט את פעמי הלב של האב בהם ביטא את אמונתו בחי העולמים, בדברים שיצאו מלב לבו של יהודי מאמין, את התקשרותו למה שלמעלה ממנו, והם נמצאים בתת- הכרתו תמיד...
אחד מרבותינו הראשונים רבינו דוד אבודרהם, מפרש את מלת "באהבה וברצון הנחילנו" שבברכת הקידוש, ש'נחלה' זו מתייחסת ל"לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" של שבת. ואכן, הקידוש עצמו מנחיל את פנימיות השבת לדורות!
התפעלתי מאד מדברי אור המערב הרש"ר הירש זצ"ל, במה שחייבו חז"ל "קידוש במקום סעודה", והוא כדי להכניס את השבת אל חוג המשפחה, מקום הקדושה והברכה... [פי' עה"ת שמות כ'].
*
הכל בהשגחה פרטית. בעיצומו של יום הכיפורים, בעת שזעו הקירות לבקשת "אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לחולי עמך". עלה בלבי, להעביר כמה שורות לחולי עמנו שיחיו, יהי רצון שיתרפאו נא כולם במהרה ברפואה שלימה בקרוב ממש מתוך אריכות ימים ושנים.
במחשבתי חלף בשעתו לחזק את רוחם הזכה בנושא השבת והקידוש ולייחד את האיגרת הזאת בכלל לזכות רפואתם. הרי אמרו חז"ל הקדושים בפרקי דרבי אליעזר, "כל המברך על היין בלילי שבתות, מאריכין לו ימיו ושנותיו". [פרק ח"י ואמנם כן אמר רבי זכאי, בטעם אריכות ימיו, שמימיו לא ביטל קידוש היום. - מגילה כ"ח:]
ואם אמנם תהיה תועלת באיגרת זו, להתחזק בענין הקידוש ותוכנו, תעמוד נא זכות זו לישועתם של כל חולי ישראל. ערכם בשמים גבוה מעל גבוה!
ברשותך יקירי, תן לי ואפנה אליהם דרכך, באיגרת בתוך איגרת. חושבני שזוהי הדרך היעילה ביותר שיגיעו הדברים אליהם. היה נא אתה שליח מצוה לכך. אולי נזכה יחד לגרום להם קורת רוח ולרומם את נפשם היקרה, המצפה לישועת ה'.
והנני רושם כעת בהכנעה ובהערכה את המלים שכתבתי לכבוד יהודים יקרים אלה:
לכבוד חולי ישראל היקרים והנעלים, בכל מקום שהם, ה' עליהם יחיו. "שבת היא לה' בכל מושבותיכם!!
ביום הכיפורים הקדוש והנורא עלה זכרונכם לטובה בתפילותינו בכל אתר ואתר. ליבנו היה עליכם ודמעות רותחות של תפילה זלגו על רפואת הידועים ועל שאינם ידועים, על הסבל, על המועקה ועל הבדידות. "ישלח דברו וירפאם" יגיע נא לכל אחד מכם במהרה, אמן!
אומרים בשם הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע שפירש את הנוסח: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" [שבת י"ב.]. הרי השבת טענה שלכל הימים יש בן זוג [יום א' ויום ב' וכו'] ולי אין בן זוג. השיב לה הקדוש ברוך הוא: "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" [בר"ר י"א ח'] . ואם יהודי ח"ו אינו בריא בשבת. חוזרת וטוענת השבת: לכולם נתת בן זוג בריא ולי אתה נותן בן זוג חולה? וזה הפירוש שבת היא מלזעוק, אין צורך לזעוק, כי השבת כבר זועקת עבור החולה...
ובשם החידושי הרי"מ זי"ע ראיתי שפירש את המאמר הנ"ל, שמכיון ששבת נחשב כבן זוג של כנסת ישראל, הרי הבעל חייב ברפואת אשתו ולכן יום השבת משתדל לרפואה הקרובה לבוא.
ובשעת קידוש היום על אחת כמה וכמה. חז"ל הקדושים אמרו שכל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו [פרקי דר"א] ובכלל נמצא ביין של קידוש כח מסוים של רפואה, חשבתי בשעתו לרשום כמה מלים לכבודכם וליקרתכם בנושא הזה.
*
ריעים אהובים! מצוות קידוש היום של שבת מסוגלת במיוחד לחזק את הלב, לעודד ולעורר את האמונה ואת הבטחון, את שמחת החיים ואת הארת המבט על העתיד. בעיני ראיתי זאת פעם בין כותלי בית הרפואה. ואף זה כשלעצמו סגולה לרפואה יש בו. והבוטח בה' חסד יסובבנו.
ה'נועם אלימלך' זי"ע פירש את סמיכות "בורא רפואות - נורא תהילות" שבברכת 'יוצר אור'" כדלהלן, התהילות והשבחים שמשבחים בהם את הקב"ה, הם המביאים את הרפואות. [ליקוטי שושנה]. "בורא רפואות" על ידי "נורא תהלות"! ובכן, יש מקום לומר שקידוש היום שיסודו "זכירת שבח וקידוש" [רמב"ם] נושא בכנפיו בריאת רפואות במהרה.
*
שבת היא לה'! שבת קודש מופיעה על משכנות ישראל בכל מקום שהם. אל תוך ליל שבת מגיע האור. מנוחה ושמחה אור ליהודים. הזוך והזוהר של שבת מגיע כמובן אף אליכם, בליווי מלאכי השרת מלאכי עליון. וליתר דיוק: במיוחד אליכם! ברור שיש זכות קדימה לקרובי שכינה. הרי השכינה הקדושה שורה מעל לראשיכם.
הגיע הזמן לקדש את השבת. אנא יהודים יקרים אהובים! אם רק שייך הדבר, אחזו נא בחָזקה את כוס הקידוש, את כוס הישועות, שתהיה לכם לכלי קיבול מלא וגדוש בטובה וברכה, חוסן ורפואה, בחיים ארוכים, בריאים ושלמים ושובע שמחות, יישוב הדעת והרחבת הדעת.
ואם לא שייך לקדש על היין בעצמכם, הרי ההלכה קובעת ש"שומע כעונה". תצאו נא ידי חובתכם מפי אחרים וכמובן שתיחשב לכם קיום המצוה בכל קדושתה, עוצמתה ואמונתה. זכור את יום השבת לקדשו. זוכרהו על היין. היין היוצא מתוך דריסת הענבים ותוסס והולך ומתחזק מיום ליום... כן תתחזקו גם אתם מיום ליום, יותר ויותר.
וקֵל ש-די יתן לכם רחמים וחנינה, כח איתנים עוז אומץ ועוצמה, רפואה ותקומה. אז תתחזק ותתרפא והיתה לך שמחת עולם. וכמאמרם ז"ל שקידוש היום, מביא אריכות ימים ושנים. אמן ואמן.
*
יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... כאן מעיד היהודי על כל הבריאה כולה ביד יוצר הכל ברוך הוא. וההתבוננות בכך מעוררת את הנפש מאד ומגביר את האמונה בכח ה' הבלעדי שבידו הכל. וכל מאמינים שהוא כל יכול. הלן בסתר בצל...
רב גדול אחד נעמד פעם לדרוש בימים קשים מאד לישראל, בתנאים איומים ביותר. הוא הסביר את הפסוקים: "אשא עין אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. הרב שאל אז : "מדוע ניתוספו כאן המלים – עושה שמים וארץ"? למה זה קשור לענין העזרה. "למה לא נכתב עזרי מעם ה'" בלבד? ואותו רב השיב על זה, תשובה נפלאה. "לפעמים מוקף האדם בחומות גבוהות כהרים וחושב לו שאין מוצא בדרך הטבע להינצל ולהוושע... וזעקתו משוועת: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי". הרים מסבבים מכל עבר ואין נראה בפועל איך לצאת למפלט. געוואלד! מאין? מאין? - - -
"וכאן בא דוד מלך ישראל לחזקו ולאמצו, זכור בן אדם, כי ה' עשה שמים וארץ בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. והוא ורק הוא יכול להנמיך את ההרים מסביב, "וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִּקְְעָה". לפרוץ את החומות ולהוציא את כולכם לחירות עולם... עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ!"
*
יקירי העם! בדיוק כך שייך להתחזק מאד מתוך מצוות הקידוש, העדות על בריאת שמים וארץ. מתוך כך תתרחב התודעה בלב. היפלא מה' דבר? עושה שמים וארץ, וודאי יכול להציל ולהושיע, לרפא, להחזיק ולהחיות. ברצותו מרחיב, ברצותו אוחז, ברצותו מיישר - וממציא למזור תרף [תרופה].
*
זאת ועוד, ראיתי פעם רעיון אדיר מצדיק ונשגב, בענין מעשי בראשית. טרם בריאת הארץ נאמר: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". ובכל הושתת ונבנה על זה עולם שלם! וכך הוא הדבר גם אצל האדם, שנחשב ל'עולם קטן'. לפעמים מרגיש הוא מצב כזה ר"ל, של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ודווקא על זה ניתן להתייסד ולהיבנות עולם שלם באור חדש. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור!!!!
ומצוות הקידוש כאמור, עדות היא על מעשי בראשית וכולל את בנין העולם על פני תוהו ובוהו וחושך! יהודים הכי יקרים! כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא! תפילתנו מאת הקב"ה הכל יכול, שתזרח עליכם השמש במהרה, שתופיע עליכם אור רפואה גאולה פדות וישועה. שתחול עליכם מאמר בראשית של "יהי אור – ויהי אור". השכינה למעלה ממראשותיכם והאור קרוב עליכם!
עדים אתם ושותפים במעשי בראשית. ולשותף בכלל יש זכויות מיוחדות. שתעמוד לכם הזכות לחיים טובים, להארכת שנים רבות של שותפות!
*
"זכר ליציאת מצרים" נאמר בקידוש על היין. ודבר זה בעצמו מהווה אוצר של חיזוק ועידוד. כמה חולה ושבור היה עמנו, כמה מעונה ומיוסר, שפל ונרדף היה בשעבוד מצרים. ובבוא הרגע הנכון יצאנו ביד רמה. הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע אמר, שמהות המצוה של זכירת יציאת מצרים בכלל, היא שלא להתיאש. ויתר על כן, תוך כדי חמישים יום יציאת מצרים אף כל החולים. והשבת היא זכר ליציאת מצרים יסוד האמונה, ובקידוש היום מצהירים זאת בתוקף!
מה יקרו דברי בעל "נתיבות שלום" מסלונים זי"ע! השבת היא זכר ליציאת מצרים, ומתוך כך מביאה גאולה פרטית לכל יחיד ויחיד בעולמו לצאת ממצריו. והשבת היא גם זכר למעשה בראשית, בה יוכל להתחדש בה כבריאה חדשה [ח"ב שבת מאמר י"ב].
ויברך אלקים את יום השביעי. ברכו במאור פניו של אדם. יהודים יקרים! שיופיע אור חדש על פניכם מתוך ברכת השבת. אור יקר ומבהיק בזיוו, מתוך רפואה וישועה!
ושוב, יהודים יקרים, ברכת ה' עליכם, שיחונן אתכם בורא הרפואות בכוחות חדשים ורעננים, כח רצון ופעולה, גבורת הנפש לצעוד הלאה בביטחון לקראת הגאולה והישועה.
ואין אנחנו מוותרים על כלום. אף כשתחזרו לאיתנכם במהרה, יהיה נא עתידכם מלא וגדוש בהצלחה עצומה בכל אשר תפנו. בחיי אושר נחת ורווחה. ויהי נועם ה' עליכם, שתזכו תמיד להודות להלל ולשבח להקב"ה מתוך שמחה עילאית. המשפחה, הקהילה, ועם ישראל כולו מחכה לכם בזרועות פתוחות!
אנא אחים! אחזו את כוס הישועות ידכם, שיתמלא נא בקרוב בטובה וברכה, שבח והודאה. אנא חזקו והתחזקו בתקוות חיים ארוכים, בריאים ושלמים ומתוקנים, אושר החיים ושפע אורה ושמחה. קומי אורי. עורי עורי שיר דברי, כבוד ה' עליך נגלה. שייטב לכם, תמיד, תמיד, תמיד - - - כעתירת ידיד בשם ידידים".
ר' ישראל! אם רק תוכל, תעביר נא את הדברים לכל מי שיכול להיות תועלת וחיזוק מזה, ותצרף לכך ברכות משלך ואיחולים מקרב לבך הטוב. שכרך הרבה מאד...
*
נזכרתי כעת בסיפור יקר מאד ששמעתי מפי גאב"ד קוממיות-ירושלים הגה"ח ר' ישראל יצחק מנדלזון שליט"א. חן המיוחד ישנו בתיאור זה, ביחס לתורה, עבודה וגמילות חסדים...
הגה"ק ר' גרשון העניך מראדזין זי"ע שהה פעם בעיר יוזעפוף, לרגל הדפסת ספרו "סדרי טהרות". בלילות היה עובר על הדפים הנדפסים להגיה אותם. עם עלות השחר שמע פתאום קול מתוק של ה"וועקער" המעורר יהודים לקום לעבודת הבורא. בנעימה קדושה אמר את המלים: "יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט זיך אויף לעבודת הבורא". יהודים קדושים, הגונים, קומו לעבודת הבורא.
הרבי "בעל התכלת" בתפיסתו הגאונית המדהימה, הבחין מיד שבארבעת המלים הראשונות, נרמז בראשי התיבות שם הוי"ה... יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט... הרבי מראדזין התפעל מאד מכך. הוא קרא והזמין מיד את ה"וועקער" אל תוך הבית ותוך כדי שיחה, נוכח שהוא יהודי תלמיד חכם גדול ולו ידיעה אף בפנימיות התורה. ומאז ועד סוף ימיו שלח "בעל התכלת" בכל שנה לאותו יהודי נסתר לפני הפסח, מגפיים חדשות במקום אלה שוודאי כבר בלו תוך כדי הליכה בחוצות העיר בתפקידו הנעלה... וגם חבילת מצות לחג הפסח.
אם נפנים את הסיפור הזה על כל פרטיו בתשומת לב, נוכל להרגיש את חן הקדומים, את ההוד וההדר הפנימי, את קדושת היהדות שבדורות הקודמים...
*
אחרי שנים ניצנץ ב"ה אור חדש בסיפור נלבב זה. ודווקא מתוך דברי הרמ"א בשולחן ערוך. בהלכות קידוש [סי' רע"א י'] מלמדנו הרמ"א שאף לנוהגים לומר קידוש בישיבה, בכל זאת נעמדים בשעת הזכרת המלים "יום הששי ויכולו השמים" לכבוד השם, משום שנרמז בו שֵׁם הוי"ה בראשי תיבות...
רעד עובר בלב. מי יודע אם אותו "וועקער" קדוש מעיר יוזפוף לא התכוון לכך. הרי רצה שיעמדו ויקומו יהודים מיוחדים אלה לעבודת הקודש. ולתוספת זירוז, הזכיר את השם בראשי תיבות, וכדברי הרמ"א שראוי לקום ולעמוד בשמיעת רמז עליון כזה... ומי יודע אם אותו ענק בענקים הגה"ק מראדזין, לא עמד בכהרף עין, גם על כוונה נאדרה זו...
ובכן! "יידן, הייליגע, וואוילע, הייבט זיך אויף לעבודת הבורא" לכבוד השם, יתברך ויתעלה היוצר והבורא שבידו הכל, עמדו נא התייצבו נא לקדש את השבת ולהעיד על כל הבריאה. ובפרט חולי ישראל, יתן ה' לכולכם כוח ועוצמה לעמוד ולקום! הייבט זיך אויף במהרה ממש, מתוך רפואה שלימה, קלה ומהירה!!!
*
עדות! עדות! כך סלל לפנינו את הדרך לעדות זו בעל "סדר היום" רבי משה מכיר ממאורי דור דעה של ה"בית יוסף". "ומתחיל ויכולו, ונהגו לאומרו מעומד מפני שהוא עדות שבורא עולם ברא את עולמו בששת ימים ובשביעי כילה כל מעשיו והשלים כל מלאכתו, ומפני זה צריך לאומרו מעומד כדרך כל עדות שנאמר [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים, והם העדים. וצריך להאמין באמונה שלמה בחידוש העולם, ויהיו פיו ולבו שוין". [סדר קידוש של שבת]. זמן קידוש הוא זמן החדרת האמונה שהקב"ה ברא וחידש את העולם!!!
ר' ישראל! נבחרת להיות עֵד על בריאת ה' את השמים ואת ארץ! בורא העולם רוצה ומצפה לעדותך! הוא סומך על יושרך ועל טהרת נפשך. אנא נתכונן לכך בכל לב ונפש ובכל פעם מחדש, נעריך ונחשיב מעמד ותפקיד נשגב זה!!!
*
אנא נתכונן להיות עדים נאמנים על היצירה כולה... גדולי עולם עסקו בתשובה לפני אמירת ויכולו וקידוש. וכך כתב הרב חיד"א "יכוין מאד בקידוש ויהרהר בתשובה כי אמירת ויכולו להעיד כי ד' ברא שמים וארץ ונח בשבת ורשע פסול לעדות" [מורה באצבע פ"ד אות קמ"ג].
ובזוהר הקדוש [ח"ב ר"ז:] מאדיר ביותר את כוחה של עדות זו: "ובעי בר נש למסהד סהדותא דא, בחדוה ברעותא דליבא... וכל מאן דיסהיד דא, וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי". כלומר, שצריך אדם להעיד עדות זו בחדוה וברצון הלב – וכל מי שיעיד עדות זו וישים לבו ורצונו לזה, מתכפרים כל עוונותיו...
מה נאוו דברי תפילת "רבון כל העולמים" שלפני קידוש: "וָאָעִיד אֲשֶׁר בָּרָאתָ בְּשִׁשָּׁה יָמִים כָּל הַיְּצוּר, וָאֶשְׁנֶה וָאֲשַׁלֵּשׁ עוֹד לְהָעִיד עַל כּוֹסִי בְּתוֹךְ שִֹמְחָתִי. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתַנִי לְזָכְרוֹ וּלְהִתְעַנֵּג בְּיֶתֶר נִשְׁמָתִי אֲשֶׁר נָתַתָּ בִּי". עדות מתוך שמחה ועונג, בהשראת הנשמה היתירה של שבת...
ובמלים אחדות גילה ה'שפת אמת' דברים נוראים. בני ישראל מעידים על השמים ועל הארץ. בכדי להעיד גם על בריאת השמים, מקבלים הם חלק מיוחד מן השמים, והיא הנשמה היתירה... [ויחי תר"נ].
*
ולא עדות בלבד יש בקידוש אלא גם שירה... כך כתב אחד מענקי האומה בתקופת הגאונים, רבי אחאי גאון ב"שאילתות" שלו [שאילתא נ"ד וס"ג וע' העמק שאלה להרב נצי"ב שם]. לדעתו המקור לקידוש על היין בכלל, הוא מכיון שאין אומרים שירה אלא על היין... [ברכות ל"ה. וראה רשב"ם פסחים קי"ז.] עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו [ישעי' מ"ג]. עם משוררים אנחנו ובכניסת השבת, אנחנו פוצחים בשירה נאדרה על מעשה בראשית, על יציאת מצרים ועל קדושת יום שבת, יום מנוחה וקדושה... ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו...
*
בערגה אזכור שבת מיוחדת אחת, מגנזי תענוגי הרוח... בשנת תשנ"א זכינו לאכסן אצלנו את הגאון הנודע רבי נתן גשטטנר זצ"ל מבני ברק. מגדולי התורה ופוסקי הדור היה, שחיבר יותר ממאה ספרים במקצועות תורה מגוונים; איש האשכולות ששלט במכמני התורה בהלכה ובאגדה. נואם בחסד עליון ואף בעל תפילה ומיטיב נגן להפליא. הסעודות במחיצתו ויתר שעות השבת שהיינו עמו, היו מלאות עונג דקדושה. אמירת הקידוש שלו היתה חטיבה אחת של שירה לקֵל עליון. בחוש ראו אצלו את השירה על היין, שירת עדות על הבריאה...
*
וקול דממה דקה... עם זאת מתעורר זכרון נוסף אצל אותו שולחן השבת ממש. שירת קידוש באש פנימית וחשאית. נהימה קוצקאית נסתרה וצלילה לעומק המלים. קידושו של ת"ח וחסיד בלתי נשכח, מורי ואלוף נעורי, רבי חיים מאנדל זצ"ל. הנה נעמד, כולו אומר כובד ראש ומבטו נוקב. את ההכנות הנפשיות כבר ערך אותו חסיד לפני כניסת השבת כשהסתובב אנה ואנה לפני הבית אחוז שרעפים. וכעת בשעת קידוש, הוא אוחז בכוס אחיזה איתנה ועומד ומעיד. הנה מוּבָּעות המלים בלהט עצור, בבהירות, בשנינות, כחצים ביד גיבור. ומבפנים סערה וגחלים לוחשות. יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם...
*
הזכרנו את העדות, נעבור כעת לשותפות... הרי נחשב יהודי בקריאת פרשת ויכולו "כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית". [שבת קי"ט:] המהרש"א מסביר זאת, מפני שבלי העדות לא תתוודע העשייה. ומכיון שכל הבריאה נתהוותה על ידי מאמרו של הקב"ה, כמו כן נחשבת העדות במאמר כשותפות...
ידועים דברי האור החיים הקדוש שתמה איך שייך להיעשות שותף למפרע על דבר שכבר נגמרה מלאכתו מאז. והוא מיישב שהשבת מקיימת מחדש את העולם בששת הימים שלאחריה ולפי זה נמצא שמקדש השבת ושומרה, נעשה שותף בקיום העולם העומד להתקיים כעת למשך שבוע...
*
כך זוכה כל יהודי האומר ויכולו בליל שבת להיות שותף עם מלך מלכי המלכים, בורא העולם ומנהיגו. מתחילה עליו להעריך מה שעולה כעת בגורלו.
הקב"ה אדון הכל שמלא כל הארץ כבודו, כשמגיע שבת קודש, מעניק לנו זכות שותפות בעולם ומלואו וכל ברואיו. והוא באהבתו האין סופית אלינו, רק מבקש דבר אחד הוא שנתפלל לפניו ונאמר עדות מתוך הכרה עמוקה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה...".
מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל, סיפר על הרה"ק ה"פחד יצחק" מבויאן זי"ע, שפעם לפני הקידוש הידק היטב את האבנט ואמר: כשנזכרים עם מי עומדים 'להשתתף' צריך להתאזר היטב... מען דארף זיך גוט אונטערגארטלען... כמובן שכוונתו היתה על "מתניכם חגורים" פנימי ונשמתי, הכנה עצומה בלב, מתוך הערכת המצב של שותפות כגון זו...
ואת יסודה של שותפות זו מתוך אמירת "ויכולו" ביאר ה'שפת אמת' שרצון הבריאה ותכליתה היא לדעת שהכל ממנו יתברך [ליקוטים פ' יתרו]. בכדי שתתקיים השותפות, צריך להגביר ידיעה זו ולקבעה בנפש: "הכל ממנו יתברך"!!! זו היא ההשקעה שבשותפות, להכיר ולהעיד מי ברא את הכל ומי מנהיג את הכל, בכל רגע ורגע בהשגחה פרטית! והוא לבדו עושה, עשה ויעשה כל המעשים. אה! ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!
*
'זוכרהו על היין בכניסתו' אמרו חז"ל [פסחים קי"ז.] ובספר החינוך [מצוה ל"א] הוסיף: "נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח".
אימרה נפלאה מסרו חסידים בשם החידושי הרי"מ זי"ע. 'זכרהו על היין בכניסתו', בזה שיהודי עושה את עצמו כלי, להחדיר לתוכו את השבת, זה נקרא שמקדשים את השבת בכניסתו... ואף זו אמרו בשמו. "הרבי ר' בונם זי"ע הפליג במצוות סוכה שכן אדם נכנס לתוכה כל כולו, אפילו במגפיו, ואילו עלי חביבה מצוות שבת ביותר, שבכל מקום שהולך האדם, היא הולכת עמו...".
*
יום הששי... רש"י הקדוש פירש לנו את אות הה"א היתירה בשני אופנים, ושניהם סובבים את קבלת התורה. וזה לשונו: "יום הששי, הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם, על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי כולם תלוים ועומדים עד יום הששי הוא ששי בסיון". ראוי לזכור זאת בשעה מיוחדת זו של עדות על מעשה בראשית, שהכל עומד בזכות התורה.
נפלא הדבר שגם בכניסת השבת אומרים פרק "מזמור לדוד" שעיקרו מוסב על מעמד הר סיני. וזה מורה לנו דרך על הקשר העמוק בין השבת והתורה. בשבת ניתנה תורה. שבת יעשה כולו תורה. ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. כשהכוס בידינו אנא נחשוב גם על יינה של תורה ועל ניצול השבת לתורה, וכבר אמרו המקובלים, ששעה אחת של תורה בשבת, שקולה כאלף שעות... [בן איש חי פ' שמות].
*
ויכולו השמים... ויכל אלקים... איך לא נזכיר את דברי האור החיים הקדוש, הממלא פסוקים אלה במשמעות "נכספה וגם כלתה", בכיסופים עצומים מצד כל יצור ליוצרו וכמו כן כביכול, מלמעלה למטה, בבחינת אני לדודי ודודי לי. "יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאֶבת ומקוות לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוקות...". וכך על ידי תשוקה זו נשלמה ונתקיימה הבריאה! ושוב פירש אותו קדוש כן על "ויכל אלקים" על פי המקרא [איוב י"ד] "למעשה ידיך תכסוף". "כי האדון חשק וחפץ בעולמו... חשק ד' ונתרצה בבריותיו"!
*
פעם שאל ה'אמרי חיים' זי"ע על הנוסח שאומרים בהושענות של שבת. "הושענא יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת". איך ייתכן שמבקשים להשי"ת 'הושענא' בזכות אלה שממתינים לכלות השבת? אדרבה, הזכות היא כשמאחרים לצאת מן השבת. אלא הכוונה היא: 'יושבת וממתנת עד כלות - ממתינים בתשוקה ובגעגועים עד כלות הנפש, לקראת שבת - לקבל פני שבת קודש!
עד כלות... את זיו פניו של ה"אמרי חיים" זי"ע זכיתי לראות רק פעם אחת, ברם כמה וכמה פעמים ראיתי את בנו ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע, עורך את שלחנו הטהור בליל שבת קודש ופניו מזהירות באור עליון וזך. כולו מתבשם מקדושת השבת והרגשות עברו על גדותיהם. ניכר היה אז שמרחף הוא בעולם אחר, נעלה ונשגב עד מאד. כולו היה אומר רוממות של שבת שאין לתארה. הוא היוה חטיבה אחת של "נכספה וגם כלתה נפשי". כל גווני החן והערגה היו שפוכים על קוי פניו הקדושות. כל כולו הביע: ובכן נפשי לך ערגה...
*
וישבות ביום השביעי... ויברך אלקים את יום השביעי... כמה וכמה פירושים אמרו חז"ל בברכת יום השבת כאן, במשמעויות שונות. ברכו במן, ברכו במאורות, בעטיפה, במטעמים, בהוצאה, באור פניו של אדם. [בר"ר י"א]. ברם לכל זה הקדימו במדרש הקדמה נפלאה מאד, שאולי אינה ידועה כל כך. הקדמה נשגבה זו תעורר את לבנו לאהבת ה', כשנבחין בעומק דרכי הטוב והמיטיב יתברך, עוד בבריאת העולם... וכך לימדונו חז"ל: מלך בשר ודם זן את אנשי צבאו בעודם בתפקידם, אמנם לא כשיוצאים לחופשה. אחד מן השנים. או שמקבלים אספקה, או מנוחה... מה שאין כן מלך מלכי המלכים, ביום המנוחה משפיע רוב טובה עוד יותר... הוי! ויברך אלקים את יום השביעי...
*
אשר ברא אלקים "לעשות"... מפרשי הפשט כתבו במשמעות "לעשות" שהכוונה שאז נבראו השרשים, שמהם יימשכו להיעשות ולהיווצר דברים בעתיד [אבן עזרא], או שמתפרש על השביתה: "מלעשות" [הרמב"ן].
נעבור כעת יקירי, אל עצם הברכה, ברכת הקידוש שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. מרן ה'בית יוסף' [או"ח סי' רע"א] מביא בשם אחד מרבותינו הראשונים, רבי אהרן הכהן מלוניל, [וכ"ה באבודרהם] לחלק למה ביום טוב אומרים בקידוש: "אשר בחר בנו" ואילו בשבת "ורצה בנו". והוא מבאר זאת להפליא. השבת ניתנה במרה עוד לפני מתן תורה ואז עדיין לא נבחרו ישראל לגמרי מכל העמים במעמד הר סיני לכן אומרים בקידוש של שבת "ורצה בנו" בלבד, מה שאין מצוות ימים טובים נאמרו בסיני, שכשכבר נקבענו שם לעם הנבחר...
וכמה משמחי לב בחידושם הם דברי ה'לבוש' [או"ח סי' תפ"ז] שבשבת תמיד מזכירים את האהבה, [אף בתפילת יו"ט שחל להיות בשבת], שכן במעמד הר סיני נאמר "כפה עליהם הר כגיגית", והרי את השבת קבלו עוד במרה לפני מתן תורה, ולא היה זה מתוך כפייה אלא באהבה וברצון!!!
*
גדולי החסידות הראו במלים: "ורצה בנו" על קשר מיוחד בין ישראל לאביהם שבשמים, קשר עליון של אהבה ורצון בלי טעם, אלא אהבה שאינה תלויה בדבר כענין שנאמר "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" [לשון חיבה וריעות – רש"י]. רצון ללא תנאים... [שפ"א בלק תרנ"ו]. מתוך חיבה יתירה זו ניתנה לנו המתנה הטובה ששמה שבת... ה"בני יששכר מקשר" ענין אהבה ורצון" הנ"ל, עם "זכר למעשה בראשית". שכן כל מעשה הבריאה היה אמצעי להיטיב עם בריותיו ואף כל זאת נעשה באהבה וברצון... [דרך פקודיך מצוה ל"א שם].
*
פעם ראו את אחד מגדולי ירושלים, ותיק וחסיד מסתובב אנה ואנה לפני ביתו בליל שבת. לתמיהת אחד ממכיריו על הדבר, ענה אותו חסיד. "כבר שעה וחצי הנני מתרוצץ, מתפעם ומשתומם על נוסח הקידוש שהנני מתכונן לו כעת. "ורצה בנו". והמחשבה סוערת! געוואלד! מי רוצה כאן את מי? מי רוצה את מי? ווער וויל וועמען? הקב"ה רוצה את ישראל עמו?! ורצה בנו !!!
*
זכר מעשה בראשית... זכר ליציאת מצרים... הכוונה היא שבדיברות הראשונות [בפ' יתרו], נאמר במצוות שבת: "כי ששת ימים עשה ד' את ד' את השמים ואת וארץ" ואילו בדיברות האחרונות [בפ' ואתחנן] נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם".
דברים יסודיים מאד באמונה כתב הרמב"ן בביאור "זכור את יום השבת לקדשו", שנאמר בסיני כהמשך ישיר מ"אנכי ה' אלקיך". זכור את יום השבת לקדשו אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית!
ויחד עם זאת הבה נלמד בדברי הרמב"ן איך שפירש "זכר ליציאת מצרים" של קידוש... לדעתו משלימות ומחזקות שתי הזכירות זה את זה: "זכר למעשי בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". וכיסוד הברזל של הרמב"ן בכמה מקומות; שמה שנתגלה לעיני כל ביציאת מצרים: האותות והמופתים, שנראו בהם כח היצירה יש מאין, היד החזקה והזרוע הנטויה, מקיימים ומחזקים את האמונה שהקב"ה הוא יוצר הכל, מנהיג את הכל, משגיח על הכל וכרצונו יעשה ויפעל בַּכל. "החידוש והחפץ והיכולת" מתבררים מתוך זכר ליציאת מצרים ואמנם כך מתבררת ומתחזקת האמונה המוחלטת שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים כרצונו, יש מאין...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת בראשית מתוך דבקות ביוצר בראשית
שנזכה להעיד ולקדש את השבת ולהנחילה לדורות!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 499.docx
- (45.5 KiB) הורד 188 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
על כנפי הודאה...
הגיגים סביב ברכת המזון
לר' ישראל יקירי שליט"א
מה נפלאה מצוות ברכת המזון! מצוה זו חובקת זרועות עולם! יהודי מברך על מזונו והנה הוא מפליג בהודאתו מעל ומעבר לפת הלחם שאכל. הוא מתבונן ב"טובו חיינו", בחסדי הבורא יתברך, בקיומו וקיום העולם בחן חסד וברחמים, במתנת חייו, בתזונת כל חי לפי טבעו. ומשם עובר הוא למתנת ארץ ישראל, ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש והתפילה לחזרתם, וגם לחסד ה' שנראה בברכת 'הטוב והמיטיב' על מאורעות בגלות, במלכות הרשעה...
ר' ישראל! נלמוד נא יחד כמה יסודות בענין ברכת המזון. אף אם המושגים ידועים, כדאי מאד להתחדש שוב בהבנתם ולהתחזק בידיעה: למי מברכין, על מה מברכין וכיצד מברכין...
*
על המקרא "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" דרשו חז"ל [ברכות מ"ח:] "ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן",. "על הארץ זו ברכת הארץ"; "הטובה" זו בונה ירושלים".
את שלשת הדברים האלה עוד הזכירו ישראל, מיד כשנצטוו במצוה זו. אלא שנוסח לשון הברכות האלה נסדרו בתקופות שונות. וכפי שנאמר בגמרא [שם] שמשה רבינו תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן; יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים.
לאחר חורבן הבית השני הוסיפו חכמינו ז"ל חיוב הודאה מיוחדת על הטובה שניתוספה בצוק הימים ההם, והיא ברכת "הטוב והמיטיב" על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה. והרא"ש מסביר: ברכת המזון "כולה הודאה" היא, הודאות שונות נכללו בברכת המזון ולכן ראו חכמים לצרף אף הודאה זו שם..
*
רעיון בנושא זה של ההודאות השונות ברכת המזון התגבש בסביבה מיוחדת מאד. זכיתי לשבות בחברת קבוצת בחורי חמד יקרים מארץ הקודש, גיבורי רוח מופלגים בתורה ובמידות. בנווה הרים היינו בצוותא חדא. למדתי הרבה מאורח חייהם, מתורתם והנהגתם נפשם דבקה באמונה ותהלוכותיהם מלאות שמחה ופנימיות. הם לא הפסיקו להודות להקב"ה מתוך שירה וריקוד. בזכותם ובהשפעתם נצנצו הדברים הבאים בסייעתא דשמיא.
*
שם בשעת בוקר חביבה, עלתה השאלה: למה נכללו בברכת המזון פרטים רבים כל כך, מעל ומעבר לענין המזון שעליו מודה היהודי כעת. מה ענין ארץ ישראל, ברית ותורה, ירושלים, בית המקדש ומלכות בית דוד ועוד, לפרוסת לחם שאכלנו...?
ותחת אחד השיחים', חלף במחשבה אז מאמרם ז"ל [סוטה י:] שאברהם אבינו הורה לכל עובר ושב לברך על המזון שהגיש להם: "אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם! והם הנכרים, עשו כדבריו והודו על המאכל והמשקה שלפניהם. אמנם רק על זה הודו ולא יותר!!!
ובכך שייך להסביר את הוספות ההודאה של יהודי בברכת המזון בענינים שונים, הרי זה גופא מוכיח את ההבדלה בין ישראל לעמים. הן על הצד היותר טוב, היו גויי הארצות מברכים להקב"ה אך רק על ארוחתם!!! מחשבתו המוגבלת סוף סוף מקיפה את צלחתו בלבד...
איזה פנים היו לנו היה אם כל אחד מאתנו מודה על מזונו בלבד ועוצר שם? הרי כך כבר עשו זאת אז בשעתו, הכנעני, החתי והיבוסי וכל בן נכר שעבר דרך אהלו של אברהם אבינו... ובמה יוודע איפוא שכאן מדובר על הודאת אמת יהודית? והרי כך באמת מכריזים בתוככי ברכת המזון: "ועל הכל, ה' אלקינו אנחנו מודים לך".
לפי האמור, מסתבר מאד למה צריך להמשיך את ההודאה בברכת המזון גם לאפיקים אחרים, וביותר למרחבים רוחניים שניתנו רק לנו בלבד. בנוסף להודאה על המזון חייב יהודי להמשיך ולהודות על הכל. הרי יהודים אנחנו! החידושי הרי"מ זי"ע, היה אומר שנקראים אנחנו "יהודים" על שם ההודאה. יהודי מודה לה' על כל דבר קטן וגדול, מפני שיודע שהכל בא מהקב"ה...
צא ולמד מן המביא ביכורים לעזרה וקורא עליהם את הפרשה, האם הוא מודה על סל פירותיו בלבד? הרי הוא מפליג על פני דורות ומודה על גאולת מצרים, הוא מזנק ומגיע בהודאתו עד ארמי אובד אבי... מפני שיהודי אינו נעצר בהכרת טובתו להקב"ה!!!
*
לא מזמן ביקרנו יהודי גדול בתורה מבוגר. חלש היה האיש ורציתי לשובב את רוחו בדבר צחות. שאלתי אותו: "האם פעם שמע כבוד תורתו על גוי שמודה להקב"ה על תרנגול שהעיר אותו בעוד לילה?". הגאון הגיב בחיוך ובשלילה. ואז המשכתי: "אנחנו כן מברכים בכל יום על ה"שכוי" בברכות השחר, ואי לכך ממשיכים תיכף ומיד: "שלא עשני גוי"... אין דבר זה שייך כלל לגבול תפיסתו של נכרי...
*
כמה ימתקו לנו כעת דברי רבינו בעל הלבושים: [או"ח סי' קפ"ז] על שלש דברי שבח ציותה התורה כאן, זה למעלה מזה ועל הכל צריך להודות! "ברכת הזן על השביעה... ברכת הארץ שנותנין לו תודה שנתן לנו ארץ טובה ורחבה וקדושה בארץ ישראל, "הטובה", שצריכים לברך לו על כל הטובה שהיטיב עמנו יתר על נתינת הארץ, והוא שנתן לנו העיר הקדושה אשר בה משכן השכינה היא ירושלים והר ציון ובנה לנו בית המקדש בתוכה... והיא ברכת בונה ירושלים". יהודי אינו מפסיק להודות להקב"ה על כל דבר ודבר.
*
מיד בפתיחת ברכת המזון למדנו דרך זאת... אף בברכת "הזן", הראשונה שבברכות על המזון ממש. יהודי אינו אומר די על ברכות פתו ומזונו. "הזן את העולם כולו בטובו". עולם ומלואו הוא כולל בברכתו ואת כל הברואים כולם, בכל הר וגבעה, ביער, במדבר ובערבה בימים ובנהרות, בכל הזמנים הוי! ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא!
ר' ישראל! אנא נתבונן שוב היטב בתוכן המלים. "הזן את העולם כולו בטובו, בחן ובחסד וברחמים... הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו! ובטובו הגדול תמיד לא חסר ואל יחסר לנו...
*
את הסיפור דלהלן כתבתי לך פעם, אלא שראוי להפנימו שוב ושוב. ממקור ראשון ונאמן שמעתי זאת ובאותו היום ממש. זה קרה עם יהודי יקר מבני ברק, נהג הסעות למקומות הקדושים. בדרך חזרה ממירון, שם שהו הנוסעים כשעה, קלטה אזנו מבלי מֵשֹים בדרך נסיעתו שיחה אי שם ברכב. אשה מבוגרת ונכדתה הכלה נסעו אז יחד למירון להתפלל לפני יום הנישואין. הסבתא שאלה את הכלה על מה שהתפללה, והמענה היה: "על בני חיי ומזוני ועל כל מה שבית יהודי צריך לו". וכעת שאלה הנכדה את אותה השאלה: " סבתא! על מה התפללת את? מה בקשת?".
"לא התפללתי"... היתה התשובה - התגובה, לתדהמת הנכדה. "מה פירוש 'לא התפללתי'? הרי שהינו שם שעה שלימה. עמדת לידי. מה עשית אז?" ואז באה התשובה המפתיעה: "לא הפסקתי להודות...!!! לא היתה לי הזדמנות לבקש כלום... הרי לא היתה לי שם, אלא שעה אחת בלבד - - לא הספקתי להתפלל, לא היה לי זמן לבקש". דברים אלה מבטאים תמימות ישרה על המקושרות בעוז, במסורת אמהות של אמונה פשוטה, וחָיוֹת בפשטות גמורה את מה שאומרים בנשמת: "אין אנחנו מספיקים להודות"...
לא הפסקתי להודות! איזה מבט יהודי, הוד שבהוד! איזו השקפת נפלאה על יחסינו עם הקב"ה ועל החיים בכלל! דבר זה צריך לימוד ושינון! "לא הספקתי להתפלל!". עוד לפני שמתחילים לבקש דבר מהקב"ה, צריך להודות, על הכל! על הכל! על כל תנועה, על כל צעד, על כל נשימה, על כל קרן אור, על כל פירור מזון וטיפת מים, על קורת גג, על כל פרטי החיים והדורות, על כל מתנת אלקים בחיינו, על בחירתנו מכל העמים, על יהדותנו, אמונתנו ותורתנו. על נצחיותנו על פני כל אומה ולשון. תוכן סיפור זה מלמדנו לקח בתוכֶן ברכת המזון, בה איננו מפסיקים להודות, על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך...
*
מספרים על הרה"ק ר' יעקב שמשון משפיטובקא זי"ע שביקר פעם בארצות המערב אצל חכם ספרדי, איש קדוש, שביקשו לומר דבר תורה מפי הרה"ק ר' ברוך ממעזיבוז זי"ע. הוא נזכר אז במה ששמע מפי צדיק, בענין ברכת הארץ. פותחים בה ב"נודה לך" ומזכירים פרטים שונים ושוב ממשיכים בהודאה "ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך" ועל כך אמר הרבי ר' ברוך: "ועל הכל": ההודאה העולה על כל ההודאות היא מה שאתה "ה' אלקינו", על זה אנו מודים לך יותר מן הכל... החכם התפעל מאד מפירוש זה והתחיל לגלות על ענין זה רזי תורה...
*
הזכרנו את את ברכת אורחיו של אברהם אבינו וכמה שראוי ליהודי להוסיף בהודאותיו. מאידך אמנם, משמשת העובדה ההיא של ברכות כל עובר ושב בימים הקדומים, אף כתוכחת מוסר. הרה"ק מקוצק זי"ע אמר פעם: "אני תמֵהַ, איך שלא נעשה יהודי ירא שמים ואדם כשר מאמירת ברכת המזון. והרי מתוך ברכה זו על המזון קירב אברהם אבינו, אלפים תחת כנפי השכינה...!".
דבריו של השרף מקאצק תובעים שינוי ופעולה לטובה מכל יהודי המברך על מזונו.
אברהם אבינו החדיר לעוברים ושבים במלים קצרות שעקרו מהם את סילוף הכפירה. אברהם אבינו שיכנע אותם שהוא בעצמו איננו אלא אמצעי להביא להם את המזון שלפניהם. המקור האמיתי למזון ולקיום, הוא אלקים חיים ומלך עולם, שהוא זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. וכך הגיעו לידי אמונה בהקב"ה.
*
ולאור הדברים האלה, למדנו את תמצית ענינו של ברכת המזון, והיא: הכרה ברורה והכרת טובה להקב"ה שזן את העולם כולו בטובו, שהוא שליט בשמים ובארץ, הוא מחייה ורופא מנהיג ומשגיח בכל רגע ואין עוד מלבדו! א-י-ן ע-ו-ד!
רגעים אלה של ברכת המזון צריכים להתלוות ברגש עמוק של הכרת הבורא יתברך שממנו הכל. ההודאה וההכרה שלאחר מזונו-קיומו של אדם צריכות להמשיך את לבו להשתנות לטובה.
*
נאזין נא לדברי אדון הנביאים מפי הגבורה, בפרשה סביב ברכת המזון. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו... כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה... ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ...". [דברים ח'].
פרשה זו שבתורה, מעוררת את האדם לאמונה במוצא פי ה', ליראה ולשמירת המצוות וללכת בדרכי ה'. מתוך פת לחם פשוטה ניתן לאדם מישראל להתרומם עד רום כל המעלות, לו אך יתבונן בתוכנה של ברכת המזון. ואכן, הרמב"ם, בספרו 'מורה נבוכים', מעמיד את ברכת המזון בשורה אחת עם קריאת שמע ותפילה, כמצוות ההכרחיות לקיום האמונה בה'.
אור המערב רבי שמשון רפאל הירש, כותב שאין ברכת המזון חובת אמירת תודה בלבד, אלא שמזכירה לנו שקיומנו תלוי בה' לבדו ומעוררת אותנו למילוי תפקידנו כיהודים!
אבי ז"ל היה ת"ח בעל שאר רוח ומחשבה מקורית. על אמתחת המַצות הנהדרת שלו שפיארה את שולחן הסדר, היו רקומים פסוקים שונים שבחר. אחד מהם היה "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כנראה שרצה להחדיר זאת במיוחד בליל הסדר, ליל האמונה. פסוק נוסף היה רקום שם מספר איוב [י"ט] "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם". והדר השאיר עלינו רושם עמוק...
*
אומרים בשם הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, שהיו מזרז את המסתופפים בצילו, ליטול ידים לסעודה בלילה. ונימוקו עמו: בלילה חסרות לנו מצוות דאורייתא [תפילין וציצית] וראוי ל"השלים" זאת ברכת המזון שהיא מצוה דאורייתא!
כמה מגדולי החסידות פירשו את דברי המשורר: "סועדים בו לברך שלש פעמים"; שהסעודות הם בכדי לברך עליהן ברכת המזון...
ראוי להזכיר שבאמת נקבע יסוד דבר זה על ידי מרן ה'בית יוסף' זי"ע, שכתב כן בפירוש פשוטָהּ של ברכת 'מעין שלש': "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, היא התכלית...! [ב"י או"ח סי' ר"ח].
*
המון נושאים למחשבה ישנם במלים של ברכת המזון הרי אחד מהם. הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. מושגי חסד ורחמים ביחס למזון מובנים מאליהם. אולם מה ענין "חן" אצל מזון? שנאמר שהקב"ה זן אותנו בחן. ופירש בזה הגאון הנודע רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: "כמה חן יש בצורת מאכלי האדם, התבוננו ביופי התפוז, שנברא עם פלכים נפרדים, כדי לאכול ממנו ב"חן", תארו לעצמכם אם היה שם רק גוש אחד בלבד... ואם מזין הקב"ה אותנו בחן, צריכה גם האכילה להיות בחן, באצילות ובדרך כבוד.
*
ידועים דברי חז"ל [רו"ר ה'] על בועז שנאמר עליו: "ויאכל בעז וישת וייטב לבו" ולדעה אחת מתפרש וייטב לבו" - שבירך על מזונו. בועז שופט העם, זקן בן שמונים היה. יום קיץ שלם הוא עובד בשדה בזריית שעורים. כשהגיע הלילה וסעד את סעודתו, נאמר עליו במקרא: "וייטב לבו" שפירשוהו חז"ל על ברכת המזון.
ומשם למד בעל ה"חרדים" את צורת ברכת המזון: "וצריך שיברך ברכת המזון, בנחת ובקול רם ובשמחת הלב, כדכתיב ויאכל בעז וישת וייטב לבו, ופירשו שבירך ברכת המזון" [פרק י"ב].
הרב חיד"א מביא רמז נאה, שברכת המזון בשמחה מסוגלת לפרנסה מן המקרא [משלי י'] "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"...
*
אף בדברי הזוהר הקדוש הובאה דרשה זו "וייטב לבו שבירך על מזונו" אלא ששם ניתוספו על פשוטו של ענין, דברים נשגבים מאד מאד... משמעות "לבו" לדעת הזוה"ק, מכוון כאן להקב"ה כביכול, כמו שנאמר: לך אמר 'לבי' [תהילים כ"ז]; צור לבבי אלקים לעולם [שם ע"ג]...
מה נורא הדבר! מכיון שברכת המזון חביבה לפני הקב"ה, נחשב הדבר כאילו מטיבים כלפי מעלה כביכול... והדברים יחזרו ויביאו שפע ממרום בעין טובה. אלא שלברכה כזו צריך שיכוון לבו ויברך בשמחה ובעין טובה ולא בעצבון חלילה... [ח"ב רי"ח.]. וייטב לבו! מתוך ברכת המזון. "וכמה דאיהו מברך בחדווא ובעינא טבא, הכין יהבין ליה בחדווא ובעינא טבא. כמו שהוא מברך בשמחה ובעין טובה, כך יתנו לו מן השמים ברכות ושפע בשמחה ובעין טובה... [שם]
*
בשם ה'חפץ חיים' נאמר יסוד נפלא מאד בברכת המזון. הרי כמה וכמה דברי תחנונים נאמרים אז, ובפרט בבקשות "הרחמן". וההסבר לכך הוא, מפני שברכת המזון מעוררת עת רצון בשמים ואז הוא הזמן לבקש מהקב"ה עוד ועוד.
ולא בבקשות "הרחמן" בלבד. אף בנוסח הברכות משולבות בקשות כגון: "ונא אל תצריכנו" "רחם נא" "רצה והחליצנו" "והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך" "ובנה ירושלים" "רענו זוננו פרנסנו וכלכלנו והרויחנו", "הוא יגמלנו לעד, לחן ולחסד ולרחמים ורווח, הצלה והצלחה"... עת רצון הוא אז כשמברך יהודי על המזון ומרצה את קונו יתברך. ויש לנצל את ההזדמנות הזאת לבקש ולבקש, ברכה וישועה נחמה פרנסה וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב ומכל טוב לעולם אל יחסרנו...!
*
ר' ישראל! כדי לקבל מושג על ההתכוננות לברכת המזון הבה נתבונן כעת במשמעות חובת הזימון, דבר שאין אנו מוצאים במקום אחר. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזַמן [ברכות מ"ה.] המברך פונה אל חבריו ואומר "נברך"! דבר זה נלמד מן הפסוק "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו".
מהו פשר הדבר? המאירי [שם] מסביר את ענין הזימון בצורה נפלאה: "וענין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה, להתעורר לברכה מתוך כוונה". "זימון", משמעותו, שיהודי מעורר לחבריו שאכלו אתו לברך את ה' כראוי: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו!!! בכוונה! לשם מצוה! לדעת מה שאומרים!
ורבותינו הראשונים ה"ארחות חיים" וה"כל בו" הגדירו את הזימון: שהוא ריבוי שבח וגדולה להשי"ת שמזמנים ומתרים זה את זה ומתוועדים יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו, - והוא מפני כבוד הבורא".
כשמזמנים יחד מתאחדים ומשתתפים הסועדים יחד. הם מכריזים ומזכירים בכך: הבה נברך יחד בכוונה, בייחוד הלב, ברגש הודאה, בכח כפול ומשולש, לגדל ולרומם את מלך מלכי המלכים שכה מיטיב לנו בכל רגע, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד. רבותי נברך! נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. משלו! משלו! משלו!
והלא כך תימצת הפייטן את ענין ברכת המזון: צור משלו אכלנו... אכלנו את לחמו ויינו שתינו... על כן נודה לשמו ונהללו בפינו... חסדו גבר עלינו! אמרנו וענינו אין קדוש כה'!!!
*
רבינו בחיי ב"כד הקמח" הדגיש את חובת המחשבה של "למי מברכין". וזה לשון קדשו: "חובה מוטלת על האדם שיתן לבו בברכותיו ושיזהר בכולן אף כי בברכות השלחן, וצריך הוא שיתבונן תחלה במחשבתו, למי מברך ואחר כך יברך. וכן הזכיר דוד ע"ה, ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. ביאור הכתוב: ארוממך -במחשבה תחלה ואחר כך, אברכה שמך". [ערך ברכה].
*
וכשבן יקיר מודה ומשבח לאביו כהוגן, מתרצה האב באהבה להעניק ולהוסיף לו כהנה וכהנה ... והן הן הדברים בין ישראל לאביהם שבשמים. ההודאה מוסיפה שפע טובה. יסוד הדברים נמצא במשלים שונים במדרש [ויק"ר ה'] שמתוכם יוצא שעל ידי שבח וקילוס לבעל הבית, יכולים לבקש יותר ויותר והוא יתברך חונן ונותן...
וכמה וכמה ראוי לעשות כן בתקופתינו זאת שיוקר המזון האמיר. ירחם ה' על עמו, על כל איש מישראל, שיהיו לו פרנסתו ומזונותיו מצויים בשפע ובהרחבה, אמן. נברך נא בכוונה ובהתעוררות, ובכך נמשיך שפע לעולם...
*
סיפור מאלף ידוע בנושא זה, בנוגע לברכת המזון בכוונה. יהודי פשוט היה גר בירושלים עיה"ק שהיה מתפלל בבית הכנסת "הר צבי". בהליכותיו ביהדות התנהג כאחד האדם, חוץ מברכת המזון שהיה אומרה בכוונה ובהתלהבות יתירה, מלה במלה. דבר שעורר התפעלות יתירה אצל יודעיו. ביום מן הימים גילה אותו יהודי את הפשר המדהים בהנהגתו זו... הוא היה ילד כבן אחד עשרה, כשהגיע הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל לעיירתו שבפולין ותוך כדי ביקור זה הגיע גם לתלמוד תורה שלמד בו.
בדבריו שנשא הרב מלובלין אל הילדים לאחר שבָּחן אותם, העניק להם מתנה למשך כל ימי חייהם. הוא אמר להם את דברי ה"באר היטב" [סי' קפ"ה] בשם ספר החינוך שכך קיבל מרבותיו גדולי הראשונים, שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולטים בו לא אף ולא קצף וכו' ומזונותיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל ימיו".
הילד קלט את הדברים בכל תום לבו ומאז התאמץ מאד לקיים זאת. עברו שנים ופרצה המלחמה האיומה. הוא התגלגל ממקום למקום עד שהגיע למחנה הריכוז הידוע לזוועה. גבוה היה מבני גילו ולכן חשבו שהוא מבוגר יותר ולכך נבחר לעבודה. יהודי שעמד מאחריו יעץ לו להצהיר שהוא טבח במקצועו וכך קיבל עבודה במטבח ודבר זה הצילו מרעב... אולם גם שם נזהר ביותר על ברכת המזון לאט ובכוונה וכשנבצר ממנו הדבר, ויתר על הלחם...
לאחר זמן מה בעבודת המטבח, שאכן החזיקה אותו בחיים, קפץ עליו רוגזו של מפקד עריץ ורשע, שלא סבל איך בחור צעיר יהודי נראה יותר טוב מאסיר מעונה אחר. פעם התרתח עליו והוציא אותו מן המטבח. בחוץ נתן בידו פטיש קטן ואמר לו: תוך כדי כמה שעות עליך לחפור עם פטיש זה, בונקר בגודל שני מטר. כשתגמור את עבודתך תוכל לחזור לעבודתך במטבח...
במלים אלה התכוון אותו רשע לפטרו מעבודה זו לגמרי. חפירה כזו היתה בבחינת "על מנת שתעלה לרקיע". האדמה היתה קרקע טרשים קשה ובידו רק פטיש קטן. בדרך הטבע נראה שכבר הקיץ הקץ על ימי השבע שלו... הוא נשא עיניו להקב"ה והזכיר את דברי בעל ה"החינוך" ששמע מהרב מלובלין. פתאום עצרה לידו משאית מלאה חיילים גרמנים וכשראו את הבחור היהודי חופר בפטיש, חירפו וגידפו אותו ובזעם המטירו עליו כל מה שהיה בידיהם ובין הדברים: תפוחי אדמה ושאר ירקות... הוא היה נדהם מן ההמטרה הפתאומית הזאת של דברי מאכל, אלא שעדיין לא ידע לשית עצה בנפשו, איך חופרים בור גדול בפטיש קטן תוך כדי זמן קצר?
התשובה לכך לא אחרה לבוא. מן השמים הזמינו את שלבי המאורע בזה אחר זה... משאית אחרת עברה בדרך והפעם היו בו אסירים פולנים שעבדו באיזור. כשראו את אוצר פרי האדמה מסביביו של אותו בחור יהודי, התחננו לפניו שיתן להם משהו לאכול. הבחור אזר עוז ופנה אליהם בקול נגיד ומצַוה: "אם תחפרו לי תיכף ומיד בור בקוטר שני מטר, תקבלו ממה שיש כאן". הפועלים אצו למשאית, הורידו משם כלי עבודה ונגשו לחפירה שנגמרה בשעה קלה. וכך הלכו כלעומת שבאו,כשבידיהם שכר עבודתם...
הבחור חזר. המפקד האכזר נדהם כשהראה לו הבחור את העבודה המושלמת ובלית ברירה החזירו לעבודה במטבח. ושוב לא ידע הנער מחרפת רעב, בזכות ברכת המזון. לפי התנאים של הימים ההם, וודאי נחשב לו זאת כמזונותיו בכבוד... ואמנם כך שרד אותו יהודי את המלחמה וכמובן שהמשיך בעבודת ברכת המזון זו כל ימיו, ביתר שאת, בכוונה והתלהבות, מלה במלה...
*
ה"שפת אמת" מבאר את ענין ברכת המזון בצורה נפלאה ביותר מתוך השוואה. כמו שנאמר בחיוב ברכת המזון בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", לעומת זאת גם נאמר גם נאמר "ואכלת ושבעת – השמרו לך פן יפתה לבבכם וסרתם..." ועל מקרא זה דרשו חכמינו ז"ל ב'ספרי', "אין אדם מורד אלא מתוך שביעה...".
מתוך דימוי זה של לשונות המקרא, למד השפת אמת, שענין ברכת המזון הוא גם שמירה על אמונתו הטהורה של כל יהודי, תיקון והגנה שלא יפתה ויסור לבבו מדרכי ה', שלא יבוא היהודי ח"ו לידי מרידה... ברכתו והודאתו של אדם על מזונו - ואכלת ושבעת וברכת – שומרת על ישראל ועל אמונתו.. [עקב תרמ"ט].
*
ועתה ישראל, נעבור נא יחד בחיבת הקודש, אל נושא "ברכת הארץ" בברכה השניה, הברכה שתיקן יהושע בן נון בכניסתן של ישראל לארץ. ברכה הארץ שבברכת המזון הפותחת בנודה לך וחותמת בעל הארץ ועל המזון, צריכה חיזוק ביותר. כבר כתב ה"חפץ חיים" בספרו "שם עולם" [ח"ב פ"ז] שבין ההלכות הנחוצות שצריך כל יהודי ללמוד ולדעת נמצאת ברכת המזון "שהיא מצוות עשה דאורייתא, וגם שיכוון לצאת מצוות עשה של ברכת המזון, וכמו דקיי"ל בשו"ע סימן ס"א מצות צריכות כוונה וכאן ממשיך החפץ חיים: "וגם לכוון ליתן הודיה לה' על הארץ ועל המזון ועל ברית ותורה, ובעוונותינו הרבים אנו אומרים נודה לך וכו' בלי כוונה כלל".
*
צריך לשים לב ולזכור תדיר שבברכת המזון ישנה ברכה קבועה ומיוחדת להודאה על מתנת ארץ ישראל וסגולותיה וגם על הזכויות שגרמו לכך: ברית ותורה. ולא עוד אלא שצריכה הודאה תחילה וסוף. [ברכות מ"ט.]
חז"ל מלמדים אותנו במדרש: [במד"ר כ"ג] בענין ברכת המזון: "ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון". אחד מרבותינו הראשונים, רבינו דוד אבודרהם כתב בענין ברכה זו שבברכת המזון: "ואנו צריכים לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות". מתוך ברכה זו, הברכה השניה שבברכת המזון, צריכים להתעורר בתשוקה לארץ הקודש!
*
בעל יסוד ושורש העבודה, כותב דברים מפעימים בענין ברכת הארץ: "חיוב גמור עלינו ליתן הודאה עצומה בברכה זו להשם יתעלה על שהנחיל אותנו ארץ חמדה טובה ורחבה כזו, לנחלה וירושה עולמית באהבת ה' את אבותינו ואותנו ואם יאמר האדם תיבות האלו רק בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו, איך יוצא ידי חובתו? ...ועיקר ההודאה היא בלב. [שער ז' פ"ט].
*
יהושע בן נון שתיקן להודות על ארץ חמדה טובה ורחבה. אם נהתבונן בדבר נראה כאן נפלאות. הרי יהושע היה זה שעמד בכל כוחו ונפשו נגד עצת המרגלים שהוציאו את דבת הארץ רעה. הוא וכלב בן יפונה נאבקו בכל עוז נגד חטא "וימאסו בארץ חמדה" [תהילים ק"ו]. הם קרעו את בגדיהם ואת לבבם על חילול השם וחילול ארץ הקודש. ולעומת זאת לחמו לסתור את דברי המרגלים ולהודיע שטובה הארץ מאד מאד.
מה נפלא הדבר! לאחר שזכו ישראל ונכנסו לארץ תיקן להם אותו יהושע מן התרים את הארץ שראה בה אך טוב וחסד, נוסח ברכה מפורשת בשבח ארץ ישראל, בהודאה כפולה על ארץ חמדה טובה ורחבה עד סוף כל הדורות. זה לעומת זה, כעין תשובת המשקל יש כאן כנגד חטא המרגלים. להוציא מלבם של כל מי שהושפע מדיבת הארץ...
יהושע בן נון שהקב"ה הושיעו מעצת המרגלים, רצה שיכירו וידעו ישראל, ויודו ויברכו על שטובה הארץ מאד מאד.
*
והברכה השלישית היא, על בנין ירושלים... נוסח זה השתנה בימי הגלות מהודאה לתחינה, לבקשת רחמים על העיר ועל העזרות, על בנין בית מקדשינו ותפארתינו. בעל יסוד ושורש העבודה [שם] מעורר הרבה על ברכה זאת לומר אותה בתשומת לב על מה שחסרנו ויחשוב על מה שאומר.
הלא תזכור יקירי, את דברי מרן ה'בית יוסף' [או"ח סי' ק"פ] בשם החבר רבי שמחה, בטעם כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון, שמנהג זה נובע ממעשה שהיה באחד שבברכת בונה ירושלים נזכר בחורבן המקדש ודקר את עצמו מרוב צער... זהו ה'מַדָד' עד היכן שהיו הדברים מגיעים פעם בנוגע להתקשרות לעיר הקודש והמקדש. יהודי איבד את שליטתו והגיע לכלל סכנה, אך ורק בגלל הצער על חורבן בית המקדש. זה מראה עד כמה היה בנפשם הדבר...
מכל דקירה בפועל צריך להיזהר, כמובן, ברם בכל זאת ראוי אז בשעת אמירת ברכה זו, להרגיש איזו דקירה בלב, על שעדיין לא נושענו ובית הבחירה עדיין חרב. במקום קדשי הקדשים שועלים הילכו בו. שכינתא בגלותא. אין לנו לא כהן בעבודתו לא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. ומעומק לבנו תבקיע הבקשה. הוי! רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך! כמה צריכים להשתוקק ל"השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים". עם זאת יש להתחזק בלשון הווה של "בונה ברחמיו ירושלים". הבנין נמשך כל ימי הגלות וגם שייך שיהיה לנו חלק בזה!
*
הטוב והמטיב... בענין ברכת "הטוב והמיטיב" בכלל, שנקבעה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ישנה שאלה יסודית, במה נבחר אירוע זה שלכאורה אין בו שמחה כל כך, לקבוע עליו ברכה מיוחדת יותר מכל ישועות ישראל בכל הדורות? על כך, עמד הגאון הנודע רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל וביאר את הדבר בצורה נפלאה ביותר... ברכת הטוב והיטיב היא בעצם ברכה על קיום האומה, כבשה המתקיימת בין שבעים זאבים לכל אורך הגלות...
לאחר החורבן הבית השני והריסת ביתר העיר הגדולה, כשהתמוטטה מלכות בר כוכבא לאכזבת אלה שראו בו מושיעם של ישראל, חשב העם שכבר אפסה כל תקוה וכבר נחרץ גורלו להיות עם נודד כצוענים... ואמנם במעשה זה של קבורת הרוגי ביתר, כשראו ישראל קרן אור זעירה בחושך האיום ההוא, כשראו אשנב של חסד בתוך חומות הגלות הכבדות, בזמן שעמד מלך חסד ברומי והרשה להם לקבור את ההרוגים, נדלק בלבם אור התקוה בנצח ישראל. ואם כי מעשה זה כשלעצמו אינו גורם לשמחה מיוחדת, בכל זאת נוכחו לדעת אז, שעם ישראל יוסיף ויתקיים ובחסד ה' יבואו ימים טובים יותר. ולכן תיקנו חכמים ברכת הטוב והמיטיב על קיום האומה... [משך חכמה עקב].
*
ברכת המזון זקוקה לקיום ביתר שאת ובשלימות! כך ייסד לנו המהר"ל "ולכך הדעת נותן והשכל מחייב, שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם יתברך על זה ברכה שלימה ... ומאוד דקדקו חכמים ז"ל על ברכת המזון שתהא הברכה בשלימות הגמור, כמו שהשם יתברך השלים את האדם במזונותיו". [נתיבות עולם א' - נתיב העבודה - פרק יח].
מצאנו בשו"ע [קפ"ג ס"ח] שברכת המזון דינה כתפילה [עכ"פ בג' ברכות הראשונות] לענין הפסק ושיחה ובענין הזה היא חמורה עוד יותר מקריאת שמע! [שו"ע הרב שם סי"א]. מה נפלאו דבריו של רבינו המאירי, שמה שאומרים "הרחמן" בברכת המזון הוא כעין התחנונים שאומרים בסוף התפילה...
בברכת המזון צריך לשבת והישיבה תהיה באימה ובכובד ראש. [ע' שו"ע קפ"ג ס"ט] כמה ראוי לזרז על ברכת המזון בכובע שהוא מנהג ישראל [מ"ב שם סקי"א] כמו כן הזכירו הפוסקים לבישת בגד עליון [ראה באר היטב ס"ק י"א בשם האר"י ז"ל שהוא משום מורא שמים והתעוררות הכוונה].
*
המ"ב [קפ"ה סק"א] מעורר לומר ברכת המזון מתוך הספר וכותב דברים נוראים על אמירתה בכוונה. בכלל, כמה תפילות משתפכות כיום על בנים יראים ושלמים ועל הפרנסה. צדיקי אמת היו אומרים שברכת המזון בכוונה היא סגולה לבנים כשרים ונאמנים ואילו אמירתו "בפנים", אף היא יש בה סגולה לפרנסה...! [בשם הרה"ק ר' שלמ'קה מזוויעל זי"ע].
*
ההלכה הפסוקה היא, שלא לעיין ושלא לעסוק בשום דבר בשעת ברכת המזון וכמו כן שאר ברכות, לא במלאכה ואף במעשה קל בעלמא, דבר זה הוזהרנו עליו בשולחן ערוך פעמיים! [בסוף סי' קפ"ג ובסוף סי' קצ"א] טעם הדבר: מפני "שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה" [מ"ב קצ"א סק"ה]. וכמו כן אין לעסוק אז בדברי תורה, מכיון שנמצא פונה לבבו מכוונת הברכה [שו"ע הרב קפ"ג] כל הריכוז צריך להתמקד על הברכה בלבד! ובנוסף לייחוד המחשבה, יש להיזהר גם על טהרת הגוף, המקום ועל הלבוש הראוי, לפני אמירת דבר שבקדושה! ברכת המזון ראוי לברך אותה בקול רם [או"ח קפ"ה] ולפחות שישמיע לאזניו [שם ס"ב]. הגאון ר' חיים פלאג'י זצ"ל כתב שברכת המזון בקול, מאריכה ימיו ושנותיו של אדם [קול החיים סי' פ'].
*
המשורר האלקי רבי ישראל נג'ארה זצוק"ל מחבר שיר "קה ריבון" חיבר גם קונטרס "כלי מחזיק ברכה" בענין ברכת המזון. התעוררות עצומה נמצאת שם לברך ברכת המזון בכוונה ובמתינות. בסגנונו הנפלא והבעתו החדה מוכיח הוא את אלה המאריכים בסעודה לכל פרטיו ותענוגיו וכשמגיעים לברכת המזון מתחילים למהר ולחטוף את המלים. "עושים סעודתם קבע וברכת מזונם עראי".
הוא מסביר את תוכן הברכות שבברכת המזון ומזרז על הכוונה. בלבביות הוא מתאר חכם נכבד בדורו בשם רבי מרדכי מסנות זצ"ל, שפעם באו אליו שלשה תלמידי חכמים לבקרו. ביניהם היה אביו הגדול של ר' ישראל, רבי משה נג'ארה ראש הרבנים בדמשק. רבי מרדכי היה מברך אז ברכת המזון ולא הרגיש כלל בכניסתם. "והיה יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך ברכת המזון ומעוצם כוונתו לא שת לבו אל החכמים אשר עברו אל ביתו ולא הרגיש אם נכנס אדם". הוא התנצל לפניהם על כך, שהיה עסוק לדבר עם בוראו...
רבי ישראל מעורר כמו כן לברך ברכת המזון מתוך הכתב. הוא משבח את הנשים הצדקניות בדורו, שלפני שעורכות את השולחן בכלי סעודה, דואגות שיהיה על השולחן סידורים לברך מהם ברכת המזון. ועל זאת הוא מברך אותן שיפתח להן הקֵל הטוב את ארובות השמים להאציל עליהן ברכה.
*
יקירי! בנוסח ברכת המזון ישנו נקודות רבות מאד להתבונן בהם היטב. העיקר הוא לעורר את עצמנו, להתבונן בנושא ברכת המזון, ולקיימה מתוך כוונת הלב, לאמרה במתינות ובכובד ראש, מלה במלה בלי היסח הדעת. כאמור, נשתדל שלא לשכוח בברכת הארץ, במה המדובר, שאנו מודים על ארץ ישראל. וכמו כן בברכת בונה ירושלים, לקרוא "רחם" כמבקש רחמים מתוך רגש הלב, על כל היקר והקדוש לנו. יהודי איננו מתייחס בהודאה ובקשה, למזונו וקיומו בלבד, אלא גם לתכלית חייו, עבודת ה' ומקומה המובחר, המיוחד והעילאי, ארץ הקודש ועיר הקודש והמקדש...!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
סועדים בו – לברך שלש פעמים!
צור משלו אכלנו, ברכו אמוני!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
על כנפי הודאה...
הגיגים סביב ברכת המזון
לר' ישראל יקירי שליט"א
מה נפלאה מצוות ברכת המזון! מצוה זו חובקת זרועות עולם! יהודי מברך על מזונו והנה הוא מפליג בהודאתו מעל ומעבר לפת הלחם שאכל. הוא מתבונן ב"טובו חיינו", בחסדי הבורא יתברך, בקיומו וקיום העולם בחן חסד וברחמים, במתנת חייו, בתזונת כל חי לפי טבעו. ומשם עובר הוא למתנת ארץ ישראל, ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש והתפילה לחזרתם, וגם לחסד ה' שנראה בברכת 'הטוב והמיטיב' על מאורעות בגלות, במלכות הרשעה...
ר' ישראל! נלמוד נא יחד כמה יסודות בענין ברכת המזון. אף אם המושגים ידועים, כדאי מאד להתחדש שוב בהבנתם ולהתחזק בידיעה: למי מברכין, על מה מברכין וכיצד מברכין...
*
על המקרא "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" דרשו חז"ל [ברכות מ"ח:] "ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן",. "על הארץ זו ברכת הארץ"; "הטובה" זו בונה ירושלים".
את שלשת הדברים האלה עוד הזכירו ישראל, מיד כשנצטוו במצוה זו. אלא שנוסח לשון הברכות האלה נסדרו בתקופות שונות. וכפי שנאמר בגמרא [שם] שמשה רבינו תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן; יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים.
לאחר חורבן הבית השני הוסיפו חכמינו ז"ל חיוב הודאה מיוחדת על הטובה שניתוספה בצוק הימים ההם, והיא ברכת "הטוב והמיטיב" על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה. והרא"ש מסביר: ברכת המזון "כולה הודאה" היא, הודאות שונות נכללו בברכת המזון ולכן ראו חכמים לצרף אף הודאה זו שם..
*
רעיון בנושא זה של ההודאות השונות ברכת המזון התגבש בסביבה מיוחדת מאד. זכיתי לשבות בחברת קבוצת בחורי חמד יקרים מארץ הקודש, גיבורי רוח מופלגים בתורה ובמידות. בנווה הרים היינו בצוותא חדא. למדתי הרבה מאורח חייהם, מתורתם והנהגתם נפשם דבקה באמונה ותהלוכותיהם מלאות שמחה ופנימיות. הם לא הפסיקו להודות להקב"ה מתוך שירה וריקוד. בזכותם ובהשפעתם נצנצו הדברים הבאים בסייעתא דשמיא.
*
שם בשעת בוקר חביבה, עלתה השאלה: למה נכללו בברכת המזון פרטים רבים כל כך, מעל ומעבר לענין המזון שעליו מודה היהודי כעת. מה ענין ארץ ישראל, ברית ותורה, ירושלים, בית המקדש ומלכות בית דוד ועוד, לפרוסת לחם שאכלנו...?
ותחת אחד השיחים', חלף במחשבה אז מאמרם ז"ל [סוטה י:] שאברהם אבינו הורה לכל עובר ושב לברך על המזון שהגיש להם: "אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם! והם הנכרים, עשו כדבריו והודו על המאכל והמשקה שלפניהם. אמנם רק על זה הודו ולא יותר!!!
ובכך שייך להסביר את הוספות ההודאה של יהודי בברכת המזון בענינים שונים, הרי זה גופא מוכיח את ההבדלה בין ישראל לעמים. הן על הצד היותר טוב, היו גויי הארצות מברכים להקב"ה אך רק על ארוחתם!!! מחשבתו המוגבלת סוף סוף מקיפה את צלחתו בלבד...
איזה פנים היו לנו היה אם כל אחד מאתנו מודה על מזונו בלבד ועוצר שם? הרי כך כבר עשו זאת אז בשעתו, הכנעני, החתי והיבוסי וכל בן נכר שעבר דרך אהלו של אברהם אבינו... ובמה יוודע איפוא שכאן מדובר על הודאת אמת יהודית? והרי כך באמת מכריזים בתוככי ברכת המזון: "ועל הכל, ה' אלקינו אנחנו מודים לך".
לפי האמור, מסתבר מאד למה צריך להמשיך את ההודאה בברכת המזון גם לאפיקים אחרים, וביותר למרחבים רוחניים שניתנו רק לנו בלבד. בנוסף להודאה על המזון חייב יהודי להמשיך ולהודות על הכל. הרי יהודים אנחנו! החידושי הרי"מ זי"ע, היה אומר שנקראים אנחנו "יהודים" על שם ההודאה. יהודי מודה לה' על כל דבר קטן וגדול, מפני שיודע שהכל בא מהקב"ה...
צא ולמד מן המביא ביכורים לעזרה וקורא עליהם את הפרשה, האם הוא מודה על סל פירותיו בלבד? הרי הוא מפליג על פני דורות ומודה על גאולת מצרים, הוא מזנק ומגיע בהודאתו עד ארמי אובד אבי... מפני שיהודי אינו נעצר בהכרת טובתו להקב"ה!!!
*
לא מזמן ביקרנו יהודי גדול בתורה מבוגר. חלש היה האיש ורציתי לשובב את רוחו בדבר צחות. שאלתי אותו: "האם פעם שמע כבוד תורתו על גוי שמודה להקב"ה על תרנגול שהעיר אותו בעוד לילה?". הגאון הגיב בחיוך ובשלילה. ואז המשכתי: "אנחנו כן מברכים בכל יום על ה"שכוי" בברכות השחר, ואי לכך ממשיכים תיכף ומיד: "שלא עשני גוי"... אין דבר זה שייך כלל לגבול תפיסתו של נכרי...
*
כמה ימתקו לנו כעת דברי רבינו בעל הלבושים: [או"ח סי' קפ"ז] על שלש דברי שבח ציותה התורה כאן, זה למעלה מזה ועל הכל צריך להודות! "ברכת הזן על השביעה... ברכת הארץ שנותנין לו תודה שנתן לנו ארץ טובה ורחבה וקדושה בארץ ישראל, "הטובה", שצריכים לברך לו על כל הטובה שהיטיב עמנו יתר על נתינת הארץ, והוא שנתן לנו העיר הקדושה אשר בה משכן השכינה היא ירושלים והר ציון ובנה לנו בית המקדש בתוכה... והיא ברכת בונה ירושלים". יהודי אינו מפסיק להודות להקב"ה על כל דבר ודבר.
*
מיד בפתיחת ברכת המזון למדנו דרך זאת... אף בברכת "הזן", הראשונה שבברכות על המזון ממש. יהודי אינו אומר די על ברכות פתו ומזונו. "הזן את העולם כולו בטובו". עולם ומלואו הוא כולל בברכתו ואת כל הברואים כולם, בכל הר וגבעה, ביער, במדבר ובערבה בימים ובנהרות, בכל הזמנים הוי! ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא!
ר' ישראל! אנא נתבונן שוב היטב בתוכן המלים. "הזן את העולם כולו בטובו, בחן ובחסד וברחמים... הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו! ובטובו הגדול תמיד לא חסר ואל יחסר לנו...
*
את הסיפור דלהלן כתבתי לך פעם, אלא שראוי להפנימו שוב ושוב. ממקור ראשון ונאמן שמעתי זאת ובאותו היום ממש. זה קרה עם יהודי יקר מבני ברק, נהג הסעות למקומות הקדושים. בדרך חזרה ממירון, שם שהו הנוסעים כשעה, קלטה אזנו מבלי מֵשֹים בדרך נסיעתו שיחה אי שם ברכב. אשה מבוגרת ונכדתה הכלה נסעו אז יחד למירון להתפלל לפני יום הנישואין. הסבתא שאלה את הכלה על מה שהתפללה, והמענה היה: "על בני חיי ומזוני ועל כל מה שבית יהודי צריך לו". וכעת שאלה הנכדה את אותה השאלה: " סבתא! על מה התפללת את? מה בקשת?".
"לא התפללתי"... היתה התשובה - התגובה, לתדהמת הנכדה. "מה פירוש 'לא התפללתי'? הרי שהינו שם שעה שלימה. עמדת לידי. מה עשית אז?" ואז באה התשובה המפתיעה: "לא הפסקתי להודות...!!! לא היתה לי הזדמנות לבקש כלום... הרי לא היתה לי שם, אלא שעה אחת בלבד - - לא הספקתי להתפלל, לא היה לי זמן לבקש". דברים אלה מבטאים תמימות ישרה על המקושרות בעוז, במסורת אמהות של אמונה פשוטה, וחָיוֹת בפשטות גמורה את מה שאומרים בנשמת: "אין אנחנו מספיקים להודות"...
לא הפסקתי להודות! איזה מבט יהודי, הוד שבהוד! איזו השקפת נפלאה על יחסינו עם הקב"ה ועל החיים בכלל! דבר זה צריך לימוד ושינון! "לא הספקתי להתפלל!". עוד לפני שמתחילים לבקש דבר מהקב"ה, צריך להודות, על הכל! על הכל! על כל תנועה, על כל צעד, על כל נשימה, על כל קרן אור, על כל פירור מזון וטיפת מים, על קורת גג, על כל פרטי החיים והדורות, על כל מתנת אלקים בחיינו, על בחירתנו מכל העמים, על יהדותנו, אמונתנו ותורתנו. על נצחיותנו על פני כל אומה ולשון. תוכן סיפור זה מלמדנו לקח בתוכֶן ברכת המזון, בה איננו מפסיקים להודות, על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך...
*
מספרים על הרה"ק ר' יעקב שמשון משפיטובקא זי"ע שביקר פעם בארצות המערב אצל חכם ספרדי, איש קדוש, שביקשו לומר דבר תורה מפי הרה"ק ר' ברוך ממעזיבוז זי"ע. הוא נזכר אז במה ששמע מפי צדיק, בענין ברכת הארץ. פותחים בה ב"נודה לך" ומזכירים פרטים שונים ושוב ממשיכים בהודאה "ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך" ועל כך אמר הרבי ר' ברוך: "ועל הכל": ההודאה העולה על כל ההודאות היא מה שאתה "ה' אלקינו", על זה אנו מודים לך יותר מן הכל... החכם התפעל מאד מפירוש זה והתחיל לגלות על ענין זה רזי תורה...
*
הזכרנו את את ברכת אורחיו של אברהם אבינו וכמה שראוי ליהודי להוסיף בהודאותיו. מאידך אמנם, משמשת העובדה ההיא של ברכות כל עובר ושב בימים הקדומים, אף כתוכחת מוסר. הרה"ק מקוצק זי"ע אמר פעם: "אני תמֵהַ, איך שלא נעשה יהודי ירא שמים ואדם כשר מאמירת ברכת המזון. והרי מתוך ברכה זו על המזון קירב אברהם אבינו, אלפים תחת כנפי השכינה...!".
דבריו של השרף מקאצק תובעים שינוי ופעולה לטובה מכל יהודי המברך על מזונו.
אברהם אבינו החדיר לעוברים ושבים במלים קצרות שעקרו מהם את סילוף הכפירה. אברהם אבינו שיכנע אותם שהוא בעצמו איננו אלא אמצעי להביא להם את המזון שלפניהם. המקור האמיתי למזון ולקיום, הוא אלקים חיים ומלך עולם, שהוא זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. וכך הגיעו לידי אמונה בהקב"ה.
*
ולאור הדברים האלה, למדנו את תמצית ענינו של ברכת המזון, והיא: הכרה ברורה והכרת טובה להקב"ה שזן את העולם כולו בטובו, שהוא שליט בשמים ובארץ, הוא מחייה ורופא מנהיג ומשגיח בכל רגע ואין עוד מלבדו! א-י-ן ע-ו-ד!
רגעים אלה של ברכת המזון צריכים להתלוות ברגש עמוק של הכרת הבורא יתברך שממנו הכל. ההודאה וההכרה שלאחר מזונו-קיומו של אדם צריכות להמשיך את לבו להשתנות לטובה.
*
נאזין נא לדברי אדון הנביאים מפי הגבורה, בפרשה סביב ברכת המזון. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו... כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה... ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ...". [דברים ח'].
פרשה זו שבתורה, מעוררת את האדם לאמונה במוצא פי ה', ליראה ולשמירת המצוות וללכת בדרכי ה'. מתוך פת לחם פשוטה ניתן לאדם מישראל להתרומם עד רום כל המעלות, לו אך יתבונן בתוכנה של ברכת המזון. ואכן, הרמב"ם, בספרו 'מורה נבוכים', מעמיד את ברכת המזון בשורה אחת עם קריאת שמע ותפילה, כמצוות ההכרחיות לקיום האמונה בה'.
אור המערב רבי שמשון רפאל הירש, כותב שאין ברכת המזון חובת אמירת תודה בלבד, אלא שמזכירה לנו שקיומנו תלוי בה' לבדו ומעוררת אותנו למילוי תפקידנו כיהודים!
אבי ז"ל היה ת"ח בעל שאר רוח ומחשבה מקורית. על אמתחת המַצות הנהדרת שלו שפיארה את שולחן הסדר, היו רקומים פסוקים שונים שבחר. אחד מהם היה "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כנראה שרצה להחדיר זאת במיוחד בליל הסדר, ליל האמונה. פסוק נוסף היה רקום שם מספר איוב [י"ט] "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם". והדר השאיר עלינו רושם עמוק...
*
אומרים בשם הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, שהיו מזרז את המסתופפים בצילו, ליטול ידים לסעודה בלילה. ונימוקו עמו: בלילה חסרות לנו מצוות דאורייתא [תפילין וציצית] וראוי ל"השלים" זאת ברכת המזון שהיא מצוה דאורייתא!
כמה מגדולי החסידות פירשו את דברי המשורר: "סועדים בו לברך שלש פעמים"; שהסעודות הם בכדי לברך עליהן ברכת המזון...
ראוי להזכיר שבאמת נקבע יסוד דבר זה על ידי מרן ה'בית יוסף' זי"ע, שכתב כן בפירוש פשוטָהּ של ברכת 'מעין שלש': "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, היא התכלית...! [ב"י או"ח סי' ר"ח].
*
המון נושאים למחשבה ישנם במלים של ברכת המזון הרי אחד מהם. הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. מושגי חסד ורחמים ביחס למזון מובנים מאליהם. אולם מה ענין "חן" אצל מזון? שנאמר שהקב"ה זן אותנו בחן. ופירש בזה הגאון הנודע רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: "כמה חן יש בצורת מאכלי האדם, התבוננו ביופי התפוז, שנברא עם פלכים נפרדים, כדי לאכול ממנו ב"חן", תארו לעצמכם אם היה שם רק גוש אחד בלבד... ואם מזין הקב"ה אותנו בחן, צריכה גם האכילה להיות בחן, באצילות ובדרך כבוד.
*
ידועים דברי חז"ל [רו"ר ה'] על בועז שנאמר עליו: "ויאכל בעז וישת וייטב לבו" ולדעה אחת מתפרש וייטב לבו" - שבירך על מזונו. בועז שופט העם, זקן בן שמונים היה. יום קיץ שלם הוא עובד בשדה בזריית שעורים. כשהגיע הלילה וסעד את סעודתו, נאמר עליו במקרא: "וייטב לבו" שפירשוהו חז"ל על ברכת המזון.
ומשם למד בעל ה"חרדים" את צורת ברכת המזון: "וצריך שיברך ברכת המזון, בנחת ובקול רם ובשמחת הלב, כדכתיב ויאכל בעז וישת וייטב לבו, ופירשו שבירך ברכת המזון" [פרק י"ב].
הרב חיד"א מביא רמז נאה, שברכת המזון בשמחה מסוגלת לפרנסה מן המקרא [משלי י'] "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"...
*
אף בדברי הזוהר הקדוש הובאה דרשה זו "וייטב לבו שבירך על מזונו" אלא ששם ניתוספו על פשוטו של ענין, דברים נשגבים מאד מאד... משמעות "לבו" לדעת הזוה"ק, מכוון כאן להקב"ה כביכול, כמו שנאמר: לך אמר 'לבי' [תהילים כ"ז]; צור לבבי אלקים לעולם [שם ע"ג]...
מה נורא הדבר! מכיון שברכת המזון חביבה לפני הקב"ה, נחשב הדבר כאילו מטיבים כלפי מעלה כביכול... והדברים יחזרו ויביאו שפע ממרום בעין טובה. אלא שלברכה כזו צריך שיכוון לבו ויברך בשמחה ובעין טובה ולא בעצבון חלילה... [ח"ב רי"ח.]. וייטב לבו! מתוך ברכת המזון. "וכמה דאיהו מברך בחדווא ובעינא טבא, הכין יהבין ליה בחדווא ובעינא טבא. כמו שהוא מברך בשמחה ובעין טובה, כך יתנו לו מן השמים ברכות ושפע בשמחה ובעין טובה... [שם]
*
בשם ה'חפץ חיים' נאמר יסוד נפלא מאד בברכת המזון. הרי כמה וכמה דברי תחנונים נאמרים אז, ובפרט בבקשות "הרחמן". וההסבר לכך הוא, מפני שברכת המזון מעוררת עת רצון בשמים ואז הוא הזמן לבקש מהקב"ה עוד ועוד.
ולא בבקשות "הרחמן" בלבד. אף בנוסח הברכות משולבות בקשות כגון: "ונא אל תצריכנו" "רחם נא" "רצה והחליצנו" "והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך" "ובנה ירושלים" "רענו זוננו פרנסנו וכלכלנו והרויחנו", "הוא יגמלנו לעד, לחן ולחסד ולרחמים ורווח, הצלה והצלחה"... עת רצון הוא אז כשמברך יהודי על המזון ומרצה את קונו יתברך. ויש לנצל את ההזדמנות הזאת לבקש ולבקש, ברכה וישועה נחמה פרנסה וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב ומכל טוב לעולם אל יחסרנו...!
*
ר' ישראל! כדי לקבל מושג על ההתכוננות לברכת המזון הבה נתבונן כעת במשמעות חובת הזימון, דבר שאין אנו מוצאים במקום אחר. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזַמן [ברכות מ"ה.] המברך פונה אל חבריו ואומר "נברך"! דבר זה נלמד מן הפסוק "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו".
מהו פשר הדבר? המאירי [שם] מסביר את ענין הזימון בצורה נפלאה: "וענין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה, להתעורר לברכה מתוך כוונה". "זימון", משמעותו, שיהודי מעורר לחבריו שאכלו אתו לברך את ה' כראוי: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו!!! בכוונה! לשם מצוה! לדעת מה שאומרים!
ורבותינו הראשונים ה"ארחות חיים" וה"כל בו" הגדירו את הזימון: שהוא ריבוי שבח וגדולה להשי"ת שמזמנים ומתרים זה את זה ומתוועדים יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו, - והוא מפני כבוד הבורא".
כשמזמנים יחד מתאחדים ומשתתפים הסועדים יחד. הם מכריזים ומזכירים בכך: הבה נברך יחד בכוונה, בייחוד הלב, ברגש הודאה, בכח כפול ומשולש, לגדל ולרומם את מלך מלכי המלכים שכה מיטיב לנו בכל רגע, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד. רבותי נברך! נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. משלו! משלו! משלו!
והלא כך תימצת הפייטן את ענין ברכת המזון: צור משלו אכלנו... אכלנו את לחמו ויינו שתינו... על כן נודה לשמו ונהללו בפינו... חסדו גבר עלינו! אמרנו וענינו אין קדוש כה'!!!
*
רבינו בחיי ב"כד הקמח" הדגיש את חובת המחשבה של "למי מברכין". וזה לשון קדשו: "חובה מוטלת על האדם שיתן לבו בברכותיו ושיזהר בכולן אף כי בברכות השלחן, וצריך הוא שיתבונן תחלה במחשבתו, למי מברך ואחר כך יברך. וכן הזכיר דוד ע"ה, ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. ביאור הכתוב: ארוממך -במחשבה תחלה ואחר כך, אברכה שמך". [ערך ברכה].
*
וכשבן יקיר מודה ומשבח לאביו כהוגן, מתרצה האב באהבה להעניק ולהוסיף לו כהנה וכהנה ... והן הן הדברים בין ישראל לאביהם שבשמים. ההודאה מוסיפה שפע טובה. יסוד הדברים נמצא במשלים שונים במדרש [ויק"ר ה'] שמתוכם יוצא שעל ידי שבח וקילוס לבעל הבית, יכולים לבקש יותר ויותר והוא יתברך חונן ונותן...
וכמה וכמה ראוי לעשות כן בתקופתינו זאת שיוקר המזון האמיר. ירחם ה' על עמו, על כל איש מישראל, שיהיו לו פרנסתו ומזונותיו מצויים בשפע ובהרחבה, אמן. נברך נא בכוונה ובהתעוררות, ובכך נמשיך שפע לעולם...
*
סיפור מאלף ידוע בנושא זה, בנוגע לברכת המזון בכוונה. יהודי פשוט היה גר בירושלים עיה"ק שהיה מתפלל בבית הכנסת "הר צבי". בהליכותיו ביהדות התנהג כאחד האדם, חוץ מברכת המזון שהיה אומרה בכוונה ובהתלהבות יתירה, מלה במלה. דבר שעורר התפעלות יתירה אצל יודעיו. ביום מן הימים גילה אותו יהודי את הפשר המדהים בהנהגתו זו... הוא היה ילד כבן אחד עשרה, כשהגיע הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל לעיירתו שבפולין ותוך כדי ביקור זה הגיע גם לתלמוד תורה שלמד בו.
בדבריו שנשא הרב מלובלין אל הילדים לאחר שבָּחן אותם, העניק להם מתנה למשך כל ימי חייהם. הוא אמר להם את דברי ה"באר היטב" [סי' קפ"ה] בשם ספר החינוך שכך קיבל מרבותיו גדולי הראשונים, שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולטים בו לא אף ולא קצף וכו' ומזונותיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל ימיו".
הילד קלט את הדברים בכל תום לבו ומאז התאמץ מאד לקיים זאת. עברו שנים ופרצה המלחמה האיומה. הוא התגלגל ממקום למקום עד שהגיע למחנה הריכוז הידוע לזוועה. גבוה היה מבני גילו ולכן חשבו שהוא מבוגר יותר ולכך נבחר לעבודה. יהודי שעמד מאחריו יעץ לו להצהיר שהוא טבח במקצועו וכך קיבל עבודה במטבח ודבר זה הצילו מרעב... אולם גם שם נזהר ביותר על ברכת המזון לאט ובכוונה וכשנבצר ממנו הדבר, ויתר על הלחם...
לאחר זמן מה בעבודת המטבח, שאכן החזיקה אותו בחיים, קפץ עליו רוגזו של מפקד עריץ ורשע, שלא סבל איך בחור צעיר יהודי נראה יותר טוב מאסיר מעונה אחר. פעם התרתח עליו והוציא אותו מן המטבח. בחוץ נתן בידו פטיש קטן ואמר לו: תוך כדי כמה שעות עליך לחפור עם פטיש זה, בונקר בגודל שני מטר. כשתגמור את עבודתך תוכל לחזור לעבודתך במטבח...
במלים אלה התכוון אותו רשע לפטרו מעבודה זו לגמרי. חפירה כזו היתה בבחינת "על מנת שתעלה לרקיע". האדמה היתה קרקע טרשים קשה ובידו רק פטיש קטן. בדרך הטבע נראה שכבר הקיץ הקץ על ימי השבע שלו... הוא נשא עיניו להקב"ה והזכיר את דברי בעל ה"החינוך" ששמע מהרב מלובלין. פתאום עצרה לידו משאית מלאה חיילים גרמנים וכשראו את הבחור היהודי חופר בפטיש, חירפו וגידפו אותו ובזעם המטירו עליו כל מה שהיה בידיהם ובין הדברים: תפוחי אדמה ושאר ירקות... הוא היה נדהם מן ההמטרה הפתאומית הזאת של דברי מאכל, אלא שעדיין לא ידע לשית עצה בנפשו, איך חופרים בור גדול בפטיש קטן תוך כדי זמן קצר?
התשובה לכך לא אחרה לבוא. מן השמים הזמינו את שלבי המאורע בזה אחר זה... משאית אחרת עברה בדרך והפעם היו בו אסירים פולנים שעבדו באיזור. כשראו את אוצר פרי האדמה מסביביו של אותו בחור יהודי, התחננו לפניו שיתן להם משהו לאכול. הבחור אזר עוז ופנה אליהם בקול נגיד ומצַוה: "אם תחפרו לי תיכף ומיד בור בקוטר שני מטר, תקבלו ממה שיש כאן". הפועלים אצו למשאית, הורידו משם כלי עבודה ונגשו לחפירה שנגמרה בשעה קלה. וכך הלכו כלעומת שבאו,כשבידיהם שכר עבודתם...
הבחור חזר. המפקד האכזר נדהם כשהראה לו הבחור את העבודה המושלמת ובלית ברירה החזירו לעבודה במטבח. ושוב לא ידע הנער מחרפת רעב, בזכות ברכת המזון. לפי התנאים של הימים ההם, וודאי נחשב לו זאת כמזונותיו בכבוד... ואמנם כך שרד אותו יהודי את המלחמה וכמובן שהמשיך בעבודת ברכת המזון זו כל ימיו, ביתר שאת, בכוונה והתלהבות, מלה במלה...
*
ה"שפת אמת" מבאר את ענין ברכת המזון בצורה נפלאה ביותר מתוך השוואה. כמו שנאמר בחיוב ברכת המזון בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", לעומת זאת גם נאמר גם נאמר "ואכלת ושבעת – השמרו לך פן יפתה לבבכם וסרתם..." ועל מקרא זה דרשו חכמינו ז"ל ב'ספרי', "אין אדם מורד אלא מתוך שביעה...".
מתוך דימוי זה של לשונות המקרא, למד השפת אמת, שענין ברכת המזון הוא גם שמירה על אמונתו הטהורה של כל יהודי, תיקון והגנה שלא יפתה ויסור לבבו מדרכי ה', שלא יבוא היהודי ח"ו לידי מרידה... ברכתו והודאתו של אדם על מזונו - ואכלת ושבעת וברכת – שומרת על ישראל ועל אמונתו.. [עקב תרמ"ט].
*
ועתה ישראל, נעבור נא יחד בחיבת הקודש, אל נושא "ברכת הארץ" בברכה השניה, הברכה שתיקן יהושע בן נון בכניסתן של ישראל לארץ. ברכה הארץ שבברכת המזון הפותחת בנודה לך וחותמת בעל הארץ ועל המזון, צריכה חיזוק ביותר. כבר כתב ה"חפץ חיים" בספרו "שם עולם" [ח"ב פ"ז] שבין ההלכות הנחוצות שצריך כל יהודי ללמוד ולדעת נמצאת ברכת המזון "שהיא מצוות עשה דאורייתא, וגם שיכוון לצאת מצוות עשה של ברכת המזון, וכמו דקיי"ל בשו"ע סימן ס"א מצות צריכות כוונה וכאן ממשיך החפץ חיים: "וגם לכוון ליתן הודיה לה' על הארץ ועל המזון ועל ברית ותורה, ובעוונותינו הרבים אנו אומרים נודה לך וכו' בלי כוונה כלל".
*
צריך לשים לב ולזכור תדיר שבברכת המזון ישנה ברכה קבועה ומיוחדת להודאה על מתנת ארץ ישראל וסגולותיה וגם על הזכויות שגרמו לכך: ברית ותורה. ולא עוד אלא שצריכה הודאה תחילה וסוף. [ברכות מ"ט.]
חז"ל מלמדים אותנו במדרש: [במד"ר כ"ג] בענין ברכת המזון: "ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון". אחד מרבותינו הראשונים, רבינו דוד אבודרהם כתב בענין ברכה זו שבברכת המזון: "ואנו צריכים לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות". מתוך ברכה זו, הברכה השניה שבברכת המזון, צריכים להתעורר בתשוקה לארץ הקודש!
*
בעל יסוד ושורש העבודה, כותב דברים מפעימים בענין ברכת הארץ: "חיוב גמור עלינו ליתן הודאה עצומה בברכה זו להשם יתעלה על שהנחיל אותנו ארץ חמדה טובה ורחבה כזו, לנחלה וירושה עולמית באהבת ה' את אבותינו ואותנו ואם יאמר האדם תיבות האלו רק בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו, איך יוצא ידי חובתו? ...ועיקר ההודאה היא בלב. [שער ז' פ"ט].
*
יהושע בן נון שתיקן להודות על ארץ חמדה טובה ורחבה. אם נהתבונן בדבר נראה כאן נפלאות. הרי יהושע היה זה שעמד בכל כוחו ונפשו נגד עצת המרגלים שהוציאו את דבת הארץ רעה. הוא וכלב בן יפונה נאבקו בכל עוז נגד חטא "וימאסו בארץ חמדה" [תהילים ק"ו]. הם קרעו את בגדיהם ואת לבבם על חילול השם וחילול ארץ הקודש. ולעומת זאת לחמו לסתור את דברי המרגלים ולהודיע שטובה הארץ מאד מאד.
מה נפלא הדבר! לאחר שזכו ישראל ונכנסו לארץ תיקן להם אותו יהושע מן התרים את הארץ שראה בה אך טוב וחסד, נוסח ברכה מפורשת בשבח ארץ ישראל, בהודאה כפולה על ארץ חמדה טובה ורחבה עד סוף כל הדורות. זה לעומת זה, כעין תשובת המשקל יש כאן כנגד חטא המרגלים. להוציא מלבם של כל מי שהושפע מדיבת הארץ...
יהושע בן נון שהקב"ה הושיעו מעצת המרגלים, רצה שיכירו וידעו ישראל, ויודו ויברכו על שטובה הארץ מאד מאד.
*
והברכה השלישית היא, על בנין ירושלים... נוסח זה השתנה בימי הגלות מהודאה לתחינה, לבקשת רחמים על העיר ועל העזרות, על בנין בית מקדשינו ותפארתינו. בעל יסוד ושורש העבודה [שם] מעורר הרבה על ברכה זאת לומר אותה בתשומת לב על מה שחסרנו ויחשוב על מה שאומר.
הלא תזכור יקירי, את דברי מרן ה'בית יוסף' [או"ח סי' ק"פ] בשם החבר רבי שמחה, בטעם כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון, שמנהג זה נובע ממעשה שהיה באחד שבברכת בונה ירושלים נזכר בחורבן המקדש ודקר את עצמו מרוב צער... זהו ה'מַדָד' עד היכן שהיו הדברים מגיעים פעם בנוגע להתקשרות לעיר הקודש והמקדש. יהודי איבד את שליטתו והגיע לכלל סכנה, אך ורק בגלל הצער על חורבן בית המקדש. זה מראה עד כמה היה בנפשם הדבר...
מכל דקירה בפועל צריך להיזהר, כמובן, ברם בכל זאת ראוי אז בשעת אמירת ברכה זו, להרגיש איזו דקירה בלב, על שעדיין לא נושענו ובית הבחירה עדיין חרב. במקום קדשי הקדשים שועלים הילכו בו. שכינתא בגלותא. אין לנו לא כהן בעבודתו לא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. ומעומק לבנו תבקיע הבקשה. הוי! רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך! כמה צריכים להשתוקק ל"השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים". עם זאת יש להתחזק בלשון הווה של "בונה ברחמיו ירושלים". הבנין נמשך כל ימי הגלות וגם שייך שיהיה לנו חלק בזה!
*
הטוב והמטיב... בענין ברכת "הטוב והמיטיב" בכלל, שנקבעה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ישנה שאלה יסודית, במה נבחר אירוע זה שלכאורה אין בו שמחה כל כך, לקבוע עליו ברכה מיוחדת יותר מכל ישועות ישראל בכל הדורות? על כך, עמד הגאון הנודע רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל וביאר את הדבר בצורה נפלאה ביותר... ברכת הטוב והיטיב היא בעצם ברכה על קיום האומה, כבשה המתקיימת בין שבעים זאבים לכל אורך הגלות...
לאחר החורבן הבית השני והריסת ביתר העיר הגדולה, כשהתמוטטה מלכות בר כוכבא לאכזבת אלה שראו בו מושיעם של ישראל, חשב העם שכבר אפסה כל תקוה וכבר נחרץ גורלו להיות עם נודד כצוענים... ואמנם במעשה זה של קבורת הרוגי ביתר, כשראו ישראל קרן אור זעירה בחושך האיום ההוא, כשראו אשנב של חסד בתוך חומות הגלות הכבדות, בזמן שעמד מלך חסד ברומי והרשה להם לקבור את ההרוגים, נדלק בלבם אור התקוה בנצח ישראל. ואם כי מעשה זה כשלעצמו אינו גורם לשמחה מיוחדת, בכל זאת נוכחו לדעת אז, שעם ישראל יוסיף ויתקיים ובחסד ה' יבואו ימים טובים יותר. ולכן תיקנו חכמים ברכת הטוב והמיטיב על קיום האומה... [משך חכמה עקב].
*
ברכת המזון זקוקה לקיום ביתר שאת ובשלימות! כך ייסד לנו המהר"ל "ולכך הדעת נותן והשכל מחייב, שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם יתברך על זה ברכה שלימה ... ומאוד דקדקו חכמים ז"ל על ברכת המזון שתהא הברכה בשלימות הגמור, כמו שהשם יתברך השלים את האדם במזונותיו". [נתיבות עולם א' - נתיב העבודה - פרק יח].
מצאנו בשו"ע [קפ"ג ס"ח] שברכת המזון דינה כתפילה [עכ"פ בג' ברכות הראשונות] לענין הפסק ושיחה ובענין הזה היא חמורה עוד יותר מקריאת שמע! [שו"ע הרב שם סי"א]. מה נפלאו דבריו של רבינו המאירי, שמה שאומרים "הרחמן" בברכת המזון הוא כעין התחנונים שאומרים בסוף התפילה...
בברכת המזון צריך לשבת והישיבה תהיה באימה ובכובד ראש. [ע' שו"ע קפ"ג ס"ט] כמה ראוי לזרז על ברכת המזון בכובע שהוא מנהג ישראל [מ"ב שם סקי"א] כמו כן הזכירו הפוסקים לבישת בגד עליון [ראה באר היטב ס"ק י"א בשם האר"י ז"ל שהוא משום מורא שמים והתעוררות הכוונה].
*
המ"ב [קפ"ה סק"א] מעורר לומר ברכת המזון מתוך הספר וכותב דברים נוראים על אמירתה בכוונה. בכלל, כמה תפילות משתפכות כיום על בנים יראים ושלמים ועל הפרנסה. צדיקי אמת היו אומרים שברכת המזון בכוונה היא סגולה לבנים כשרים ונאמנים ואילו אמירתו "בפנים", אף היא יש בה סגולה לפרנסה...! [בשם הרה"ק ר' שלמ'קה מזוויעל זי"ע].
*
ההלכה הפסוקה היא, שלא לעיין ושלא לעסוק בשום דבר בשעת ברכת המזון וכמו כן שאר ברכות, לא במלאכה ואף במעשה קל בעלמא, דבר זה הוזהרנו עליו בשולחן ערוך פעמיים! [בסוף סי' קפ"ג ובסוף סי' קצ"א] טעם הדבר: מפני "שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה" [מ"ב קצ"א סק"ה]. וכמו כן אין לעסוק אז בדברי תורה, מכיון שנמצא פונה לבבו מכוונת הברכה [שו"ע הרב קפ"ג] כל הריכוז צריך להתמקד על הברכה בלבד! ובנוסף לייחוד המחשבה, יש להיזהר גם על טהרת הגוף, המקום ועל הלבוש הראוי, לפני אמירת דבר שבקדושה! ברכת המזון ראוי לברך אותה בקול רם [או"ח קפ"ה] ולפחות שישמיע לאזניו [שם ס"ב]. הגאון ר' חיים פלאג'י זצ"ל כתב שברכת המזון בקול, מאריכה ימיו ושנותיו של אדם [קול החיים סי' פ'].
*
המשורר האלקי רבי ישראל נג'ארה זצוק"ל מחבר שיר "קה ריבון" חיבר גם קונטרס "כלי מחזיק ברכה" בענין ברכת המזון. התעוררות עצומה נמצאת שם לברך ברכת המזון בכוונה ובמתינות. בסגנונו הנפלא והבעתו החדה מוכיח הוא את אלה המאריכים בסעודה לכל פרטיו ותענוגיו וכשמגיעים לברכת המזון מתחילים למהר ולחטוף את המלים. "עושים סעודתם קבע וברכת מזונם עראי".
הוא מסביר את תוכן הברכות שבברכת המזון ומזרז על הכוונה. בלבביות הוא מתאר חכם נכבד בדורו בשם רבי מרדכי מסנות זצ"ל, שפעם באו אליו שלשה תלמידי חכמים לבקרו. ביניהם היה אביו הגדול של ר' ישראל, רבי משה נג'ארה ראש הרבנים בדמשק. רבי מרדכי היה מברך אז ברכת המזון ולא הרגיש כלל בכניסתם. "והיה יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך ברכת המזון ומעוצם כוונתו לא שת לבו אל החכמים אשר עברו אל ביתו ולא הרגיש אם נכנס אדם". הוא התנצל לפניהם על כך, שהיה עסוק לדבר עם בוראו...
רבי ישראל מעורר כמו כן לברך ברכת המזון מתוך הכתב. הוא משבח את הנשים הצדקניות בדורו, שלפני שעורכות את השולחן בכלי סעודה, דואגות שיהיה על השולחן סידורים לברך מהם ברכת המזון. ועל זאת הוא מברך אותן שיפתח להן הקֵל הטוב את ארובות השמים להאציל עליהן ברכה.
*
יקירי! בנוסח ברכת המזון ישנו נקודות רבות מאד להתבונן בהם היטב. העיקר הוא לעורר את עצמנו, להתבונן בנושא ברכת המזון, ולקיימה מתוך כוונת הלב, לאמרה במתינות ובכובד ראש, מלה במלה בלי היסח הדעת. כאמור, נשתדל שלא לשכוח בברכת הארץ, במה המדובר, שאנו מודים על ארץ ישראל. וכמו כן בברכת בונה ירושלים, לקרוא "רחם" כמבקש רחמים מתוך רגש הלב, על כל היקר והקדוש לנו. יהודי איננו מתייחס בהודאה ובקשה, למזונו וקיומו בלבד, אלא גם לתכלית חייו, עבודת ה' ומקומה המובחר, המיוחד והעילאי, ארץ הקודש ועיר הקודש והמקדש...!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
סועדים בו – לברך שלש פעמים!
צור משלו אכלנו, ברכו אמוני!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 501.docx
- (42.83 KiB) הורד 276 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו...
הגיגי חודש מרחשוון
'רחשי' הימים בפרק תהילים
לר' ישראל יקירי שליט"א
גדולי החסידות היו אומרים, שלשון 'מרחשוון' מרמזת על לשון "רחושי מרחשן שפוותיה". [מגילה כ"ז:] בחודש הזה עדיין השפתיים 'רוחשות' את תפילות הימים הנוראים... ה'חידושי הרי"מ' זי"ע הוסיף על זה, ש"מרחשון" מרמז על לשון "רחש לבי דבר טוב [תהילים מ"ה] שהחודש הזה מעורר ו"מרעיש" את הלב ובלשון קדשו: "עס טוט אויפרידערן דאס הארץ"...
ובכן יקירי! אל נא ניתן לקֵהוּת ימי החול להשתלט עלינו ולהרדים את רחשי החודש הזה. נחדד נא את המבט לעֵבר חודש תשרי. הימים הקדושים שעברו עלינו לטובה, עדיין מוסיפים להשפיע ויש להחזיק ולהיאחז בזכרונם ובהשפעתם. רחש לבי דבר טוב! צריך להמריץ ולהגביר את כח הטוב ולא לתת ללב "להפשיר". הרי בקשנו "והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך". אנא נמשיך לטעון את "משא" הברכה הזה...
והחידושי הרי"מ ממשיך להבהיר את מהותו של החודש. "יורה במרחשון". בימים אלה יורד המטר הראשון, "שמרוה את הארץ ואת הזרעים" [רש"י דברים י"א] וכן הדבר בלבו של האדם... לאחר ימי הזריעה והקליטה בירח האיתנים, מגיעים ימי חודש מרחשוון, להרוות ולהצמיח את כל הנספג והנקלט...
*
מה יפו פעמיך... עדיין ניכר רישומו של שמחת תורה וריקודי ההקפות. עדיין נשמעים מתוך זכרון זה, דברי הרה"ק ר' פינחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט זי"ע, שלשון "הקפה" הוא גם מלשון סמיכות וקירבה. בהפרשת תרומה אומרת ההלכה, שצריך להפריש "מן המוקף" כלומר מן הסמוך, [כלשון "מקיפין חביות", שמשמעותו שמעמידים וסומכים אותן זה ליד זה. (ביצה ל"ב:)].
בזמן ההקפות נרגשת קירבה מיוחדת להקב"ה נותן התורה, קירבת "מן המוקף". כמה וכמה יש להמשיך בתחושות אלה גם להבא, להישאר "מן המוקף" לרבונו של עולם וכמו כן גם לתורתו ולנפשות בני ישראל שרקדנו עמהם... מען זאל בלייבן נאנט! שנישאר קרובים גם להבא עם קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא- - -!
*
סיפר הרה"ק ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע ששמע פעם מאיש חסיד אחד שהיה בשינאווא אצל ה"דברי יחזקאל" זי"ע בימים האחרונים של חג הסוכות. בשלשת הימים: "הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה התמשכה עבודת קודש כבירה כמעט בלי הפסק. תפילות, הקפות, עריכת 'שולחנות' וחוזר חלילה. אף אנשים צעירים כבר הרגישו שכוחותיהם אוזלים...
ה"דברי יחזקאל" כבר היה כבן שמונים אז. באישון ליל פנה לגבאי ואמר: "אברהמ'לה, נא להוציא כל איש מעלי, כי חלש אני". החסיד מספר המעשה, שהיה אז צעיר לימים התחבא בחדר הרבי. לתדהמתו הבחין שה"דברי יחזקאל" הוציא גמרא והתחיל ללמוד בקול גדול בנעימות ובהתלהבות. הצעיר שבר היה עייף מאד נרדם. כשהתעורר כבר האיר היום והרבי עדיין עסק בתורה באותה מדה של התלהבות... [ס' הרה"ק משינאווא ע' רמ"ו]. זקן וחלש היה הרבי הקדוש לאחר כמה ימי עבודה מאומצת ורצופה. ותיכף ומיד התחזק והתגבר בתורה והשתעשע בה כל הלילה ללא הרף. וכך בא לכבדה באמת בשמחת תורה...
והוא ה"שפע חיים" זי"ע היה אומר: אם שמחים כל כך עם התורה בשעה שהיא סגורה וגלולה, - כשהיא פתוחה לפנינו ללימוד, על אחת כמה וכמה...
*
ואל תשכחי כל גמוליו... ויתר על כן, מלבד מה שצריך יהודי להמשיך ולהחדיר את השפעות חודש תשרי; כמה וכמה צריך להכיר ולהודות להקב"ה על כל מה שקבלנו. אל נא נשכח את השפע העצום שזכינו לו אז, את המתנות יקרות הערך שקבלנו מן השמים; את הטובה ואת הברכה ואת החיים המחודשים; התשובה, היראה והרוממות, הסליחה והכפרה, הששון והשמחה, הארת פנים מלמעלה ועוד, ועוד, ועוד.
אנא נזכור את השעות המרוממות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, את תפילות מרקיעות השחקים, את האור והחדווה בזמן שמחתינו, הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים בחיבת הקודש; את התחדשות שבנפש, את הנועם העילאי בחברת קרובים וידידים, בסעודות מרעים, במסיבות שאיפה ורוממות...
ואכן, הֵדים לזכרונות אלה, המבט אל עבר ירח האיתנים הקודם, מתגלים לנו באמירת מזמור תהילים ק"ג. פרק "ברכי נפשי" (הראשון). במלים "ואל תשכחי כל גמוליו - הסולח לכל עווניכי - המשביע בטוב עֶדיֵך, תתחדש כנשר נעוריכי".
את המרגלית היקרה הזאת מצאתי בספר "שם משמואל". וזה לשון קדשו: "בתהלים [ק"ג] ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... יש למצוא בכאן רמז לכל מועדי חודש תשרי, ועליהם אמר הכתוב: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, שגמל עלינו בחודש הזה".
מאד שייך להתחבר בפסוקים אלה בפרט ימים אלה, להודות להלל ולשבח על כל הטובה. במזמור הזה נשמע הרמז ליהודי בחֲלוף חודש תשרי, שלא ישכח את כל מה שנגמל לו מן השמים בירח האיתנים. רחש לבי דבר טוב, להכיר טובה על הכל, על הכל...
*
ענק זה במכמני התורה ובמחשבת החסידות, ה"שם משמואל" זי"ע, מפָרט ומייסד בלהט - שפה, באש הברירות כדרכו בקודש, את רמזי 'ברכי נפשי' הראשון, על כל חגי תשרי. "הסולח לכל עוניכי" מוסב על ראש השנה, תחילת ימי הסליחה; "הרופא לכל תחלואיכי" בעשרת ימי תשובה, [על פי המקרא (ישעי' ו') 'ולבבו יבין ושב ורפא לו']; "הגואל משחת חייכי" הוא ביום הכיפורים, יום הגאולה מן המקטרגים, "המעטרכי חסד ורחמים" מראה על היקפו של חג הסוכות, ברמזי חסד ורחמים של מצוות סוכה ולולב. "המשביע בטוב עֶדְיֵךְ " - בשמיני עצרת, שבו חג שמחת תורה, [אין טוב אלא תורה] זמן קבלת התורה להבא, וכדברי סבו הקדוש מקאצק זי"ע, שעיקר שמחת תורה הוא על העתיד; ואז מתחדשים ישראל ביותר ומחליפים כח ומתקיים "תתחדש כנשר נעוריכי"... [שמ"ש שמיני עצרת תרע"ז].
ועל כולם עומד נעים זמירות ישראל ומזהיר בזוהר שירתו. הוא מורה לנו דרכי הכרת טובה: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... איך שייך לשכוח את כל הטובה והברכה ההיא?
*
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ... המפרשים [אבן עזרא ורד"ק] ביארו את המלה: "עדיך" על הפה. [מלשון "עֶדיו לבלום" (תהי' ל"ב)]. ואכן, מה נעמו לשפתי יהודים נאמנים לה', התפילות של ימי הרחמים והרצון; יופיים של פיוטי הסליחות; היצירות האלקיות של "מלכיות, זכרונות, שופרות"; פעמי 'כל נדרי' וזעזועי נעילה; ההד האדיר של תפילות "הושענות" למענך אלקינו, למענך בוראינו, גואלנו, יוצרינו... מה נאוו הדברים כשבוקעים מלב לִבה של "אום אני חומה, ברה כחמה, חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך"...
מה נשגבה השירה והזמרה בהקפות ושבחי אלקים חיים ומלך עולם שחפפו עליהן: אלקי הרוחות, בוחן לבבות, גואל חזק, דובר צדקות... את הכל צריך לקלוט, לארוז, לצרור, להפנים; בכדי להתחמם ולהצטייד עמו לקראת החורף וצינתו ולכל השנה כולה. הוי! ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו...
*
אי לכך, כ"סגולה לזכרון" ניקח נא את ספר התהילים ונשפוך את לבבינו בקול תודה במזמור ק"ג - 'ברכי נפשי' הראשון. פשוטו של מקרא הוא כמובן, על כל מה שגומל עמנו אבינו שבשמים תמיד. "על הטוב ההווה השופע מאתו יתברך" [ספורנו] ובפרט על הטובה בימי הגלות [רד"ק]. ולדברי ה"שם משמואל" יש כאן, כאמור, סידרת רמזים על ירח האיתנים וחובת זכירת תגמוליו המיוחדים כל כך.
אוצרות פלאים נמצא בפרק זה בכלל, תוך כדי התבוננות במקרא ומפרשיו. הבה ונתבשם יחד בקדושת השירה הנצחית! המזמור שלפנינו פותח במלים "לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". פסוק זה הרי משובץ הוא ב'חתימת' תפילת נשמת כל חי, בשיא השבח וההודאה שיהודי מגיע אליה בשבת קודש...
שם בפיסגת הררי 'נשמת', שם ב'תוקף תהלות תפארתו' מתנוסס לו הפסוק הזה: "נהללך ונשבחך ונפארך ונברך את שם קדשך. כאמור: לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", פתיחת המזמור שלנו.
*
שני מזמורי "ברכי נפשי" נאמרו מפי דוד מלך ישראל בזה אחר זה. פרק ברכי נפשי ה'שני' [ק"ד] הידוע לכולנו יותר, מקיף בשבחו נפלאות הבורא יתברך במרחבי, מרומי ומעמקי כל היקום. שם מבחינים היטב את ההשגחה העליונה בכל חלקי הבריאה; את החכמה האלוקית והגבורה העליונה; את התיאום המלא בקרב הבריאה, ואת אחדות הבורא, ותלות כל הנבראים בו.
אלא שעוד לפני כן, ב"ברכי נפשי" הראשון, מזמור "ואל תשכחי כל גמוליו" מובעת הכרת הטובה על תהלוכות הבורא יתברך עם בניו בחיריו, עמו ישראל באהבה, על כל הטוב והחסד. ובפרט עם יראי ה'. "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו"; "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו"; "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו...". מתוך סדר הקדימה הזאת של שני מזמורי "ברכי נפשי", נשמע ברור שהכרת הטובה קודמת לכל!!!
*
ברכי נפשי את ה'... סוד שיח פנימי יש כאן של המשורר האלקי עִם נשמתו הוא. דוד מלך ישראל מזרז ומצווה עליה לברך את ה'. ברכי נפשי את ה'! לך נשמת ישראל, חלק אלוק ממעל, לך נאה לברך, מפני ייחודך וערכך העילאי לאין ערוך! ברכי נפשי!
וכך לימדונו חז"ל הקדושים בפירוש "ברכי נפשי" שאמר דוד המלך חמש פעמים: "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו, וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו...!" [ברכות י.].
ומתוך הדברים האלה יש לנו הוראה להעריך את הנשמה האלקית שבקִרבנו עד מאוד! שיֵדע ויכיר כל יהודי את מה שהוא נושא בתוך תוכו, בחדרי חדרים. בכל אשר יפנה, יזכור את מה שמוטמן במסתריו. ואמנם כן, פותח איש ישראל את יומו בברכה, בהכרה ובהודאה. אלקי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה, אתה נפחתה בי... כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך...
["אתה" בראתה, "אתה יצרתה". דגש חזק יש כאן על הבריאה האלקית של נשמת חיים היא הנשמה המשֹכלת המאפשרת את הדיבור שב"רוח ממללא". דבר זה לא שייך בשום פנים, שייברא כי אם בידיו יתברך בלבד. ראה סנהדרין ס"ה: רבא ברא גברא, במהרש"א שם ובברכות י. וברמב"ן ברא' ב' ז' ודו"ק].
*
יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו... חז"ל ואחריהם מפרשי המקרא, פירשו את הפסוק הזה על "שלוש עשרה מידות של רחמים", וכפי שמוכיח הפסוק הבא כאן: "רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד".
ואמנם אף זו מתנה שנתברך בה חודש תשרי במיוחד. "שלש עשרה מידות" הנאמרות פעמים כה רבות בימי הסליחות והתשובה, עד לרגעי השתפכות הנפש העצומה בשעת נעילה. הוא הוא המפתח למחילה, סליחה וכפרה.
יודיע דרכיו למשה... הקב"ה הודיע זאת למשה, בשעה שביקש: "הודיעני נא את דרכיך". [שמות ל"ג י"ג] והקב"ה נענה לו ואמר " אני אעביר כל טובי על פניך" [שם י"ט] ואז נאמרו י"ג מידות של רחמים. אז התגלו מידות החסד והרחמים מן השמים, בצורה נוראת הוד: "אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו" כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם...". [ר"ה י"ז:].
*
ואל תשכחי כל גמוליו... יודיע דרכיו למשה... תנה עיניך ולבך, יקירי! המתנה העליונה של י"ג מידות ניתנה לנו דווקא בימים ירודים מאד לישראל; תקופה בשפל המצב, ימים שאחרי חטא העגל, ימי נפילה, מרירות וכישלון עמוק. "עד שהמלך במסיבו" בהר סיני, ארבעים יום אחרי מתן תורה, קרה חטא העגל ונשתברו הלוחות והעם היה בסכנה גדולה ר"ל.. משה רבינו הרועה הנאמן מסר אז נפשו להציל את עמו וכך התנפל והתחנן ארבעים יום עד "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
נקודה מדהימה מאד נמצאת כאן, מַעיין אין סוף של חסד עליון וחנינה אלקית. שראוי להתעורר בה תמיד בשעת 'תחנון'. משה רבינו, בעודו מתחנן בעד עמו, קיבל אז הרבה יותר ממה שביקש... הרי משה רבינו התפלל בשעתו על ישראל בזכות האבות הקדושים ["זכור לעבדיך לאברהם יצחק וישראל עבדיך"]
והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדיל לנו והוסיף. הוא אמר למשה שיעניק לישראל דבר מעולה עוד יותר! "הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות, אין עוד תקוה? אני אעביר כל מדת טובי לפניך..." [רש"י]. והן הן שלש עשרה מידות של רחמים, שיבקעו את שערי הסליחה לנצח.... ועל ידי שיזכירו לפניי 'רחום וחנון', יהיו נענין כי רחמי לא כָּלים. [רש"י שם].
"מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'!!!". אחרי מעשה העגל היה המצב שפל בתכלית. והקב"ה מודיע להם סדר תפילה מתוך שלוש עשרה מידות. איך ובמה תתקבל תפילתם וסליחתם, לעד ולנצח...
*
יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו... המשורר האלקי מדגיש כאן "עלילותיו" כלומר המעשים בפועל. האלשיך הקדוש, מסביר זאת להפליא, שעם אמירת שלש מידות של רחמים, מתבקש גם יהודי מצידו, לפעול בהתאם. כלומר, שאף הוא ינהוג כלפי הזולת, במידות של רחמים, סליחה ומחילה, עד כמה ששייך. ממנו מתבקש שיקיים "והלכת בדרכיו" של הקב"ה. וזה מתבאר בעומק לשון הגמרא: "יעשו לפני כסדר הזה", המתפרש על 'עשייה' וקיום של ממש, אף מצד האדם, לבני ישראל "עלילותיו"...
המגיד מקוזניץ זי"ע מתמקד על אותה נקודה ממש ומוצא רמז זה בדברי המגן אברהם [סימן תקפ"א סק"ג] בשם הלבוש, בענין הסליחות. "צריך להתעטף בשעה שאומרים י"ג מידות". הרמז העמוק הוא שצריך יהודי להתעטף בי"ג המידות עצמם... "שצריך להתעטף בהם ממש ולהידמות את עצמו להשי"ת להיות רחום וחנון וכיוצא בהם ולחלק צדקה לעניים שיתעורר צדקה וחסד למעלה על כל ישראל, עכל"ק.
*
ודוד מלך ישראל מוסיף לחזק את עַמו, בכל מצב שהוא, בפרט בגלותו. "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור!". "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו!". "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". הוא מעודדו לזכור מלכות שמים והשגחתו הפרטית בכל מקום ובכל זמן. "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה"!!!!
בכל משלה! אנא לא נתפעל משום צורה של שלטון כל שהוא. נשנן ונחזור ונשנן: ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה! ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו! ואמנם זכרון נאדר זה נשאר לנו מראשית השנה, מיום הזכרון. מלים של אש לעד ולנצח: "ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"!!!!
*
כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו... כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו... פשוטו של מקרא מראה על הרחקות הפשעים שנמחלו מכבר והורחקו בתכלית הריחוק. ברם רמז נמצא כאן אף להרחקת הפשעים בעתיד, ששוב לא יזדמנו בדרכו של ירא ה' ולא ייכשל בהם . כמו שאמרו ז"ל: [יומא ל"ח:] הבא לטהר מסייעין אותו.
ביחס לרמיזה ההיא על מניעת החטא בעתיד, רציתי להזכיר סיפור מאלף מאד. את הדברים סיפר הגאון ר' צבי בנימין אב"ד הלברשטאט ]בעל "נחל אשכול" על ספר 'האשכול' (הלכות מילה) מפי אביו הגאון ר' אברהם זצ"ל, [גדול בדורו, רבה של קהילת בּוֹן (בונא) שבאשכנז, תלמידו של הגה"ק רבי נתן אדלר וידיד נעוריו של מרנא החתם סופר זי"ע שהעיד עליו שראשונים ואחרונים היו שגורים על פיו].
האב הגדול, רבי אברהם מצא את הדברים באיגרת שכתב רבינו יוסף יעבץ מגדולי ספרד בעת הגירוש, הנודע בשם ה"חסיד יעבץ'. סיפור זה הביאו גם ה"בן איש חי" כמה פעמים בספריו.
*
הדבר אירע בתקופת גירוש ספרד, בזמן השמד והאינקוויזיציה הרשעה. אנייה שוטטה אז בלב ים ובה שני יהודים. רוח סערה עמדה עליהם, המלחים חתרו בכל כוחם להשיטה וכך הטילו עוגן חירום, בחופי ספרד. הנוסעים ההם יראו לנפשם מאד, כי במצב ההוא היה כל יהודי שנמצא שם בסכנה גדולה. הם הגיעו לנמל והסתתרו מעין רואים עד שכלה המזון שבכליהם. כשחזק עליהם הרעב ונחלשו מאד, נאלצו בדלית ברירה לבקש מחיה בבתי נכרים.
האחד מצא לו מחסה בבית מחוץ לחומת העיר. בעל הבית חמל עליו והשביע את רעבון הפליט במשך ימים מספר. כשעמד היהודי לעזוב את הבית הודה למארחו מאד על שהחייה את נפשו ברעב.
ואז נענה בעל הבית ואמר: "הכרת פניך ענתה בך שיהודי אתה. אל תירא, כי גם אני יהודי, מן האנוסים. יש כאן מרתף חבוי בו שוחטים ובודקים כהלכה. אני וכל אנשי ביתי נזהרים מבשר וחלב וכל איסור. דע לך אורחי היקר, שכל זמן היותך כאן עמנו לא נכשלת במאכל אסור כלל...". כך הלך היהודי הראשון לדרכו, שמח וטוב לב על שנשמר מן השמים מכל רע, אף בירכתי ארץ גזירה...
*
אף רעהו, הפליט השני, מצא מקום מחסה בבית מי שריחם עליו, אלא שלא שפר עליו גורלו כראשון.והפליגו הלאה לארצם, נעצב השני אל לבו מאד. מפני מה עלתה לו כך? מפני מה זכה עמיתו להישמר מכל רע ואילו הוא נאנס וניזון באיסור?
כשחזרו השנים אל עיר מגוריהם, פנה אותו יהודי במר לבו אל רב העיר. הוא סיפר לו מה שאירע להם ותינה לפניו את צערו. הוא ניזון כמה ימים במאכל אסור, שלא כידידו שניצל ונשמר מזה.
פנה אליו הרב ואמר: "הגד נא לי בני, ואל תכחד דבר ממני, האם נכשלת אי פעם בעבר, באכילת איסור מרצון? חשב האיש זמן מה והודה: "לדאבוני כן. בהיותי צעיר לימים הלכתי עם חברי הנערים ליער. הרעב הציק לי. גוים היו שם ובידם גבינה ויין. לא יכולתי לשלוט בעצמי וטעמתי קצת מן האיסור. יסלח ה' לעבדך".
וכך מסיים בעל "נחל אשכול" את הסיפור המרעיד: "ויען החכם ויאמר: צדיק ה' בכל דרכיו, רֵעך הטוב ממך מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וַישמרהו ה' מתקלה גם בעת צרה ואונס, אבל אתה - כבר עברת את פי ה' בלי אונס, לא יָקַרת בעיניו לעשות לך נס". כי גבר חסדו על יראיו... הרחיק ממנו את פשעינו...
*
כגבוה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו... מגדולי דור דעה היה רבי שמואל לאניאדו, רבה של ארם צובה [חאלב שבסוריה]; בן דורו של מרן ה'בית יוסף' ותלמידיו. מגדולי הפוסקים, הפרשנים ובעלי הדרוש היה. מקובל שהבית יוסף' שהעריצו' שלח אותו מצפת עיה"ק לארם צובה. הוא נקרא "בעל הכלים" [על שם חיבוריו 'כלי פז' ו'כלי יקר' על הנביאים].
בספרו על ספר תהילים, "תרועת מלך" כתב מהר"ש לאניאדו כאן פירוש מקורי ונשגב. כגבוה שמים על הארץ. כשם שגבוהים השמים מעל הארץ, כמו כן גבוהים יראי ה' וחושבי שמו, באיכותם למעלה מן השמים... החסד העליון שבא בזכות צדיקי וקדושי ארץ, מושפע מהם על השמים שמתחתיהם, ומשם זורם שפע החסד הלאה על הארץ. גבר חסדו על יראיו.
*
לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם.... המדרש [תהילים ק"ג] דורש את המקרא הזה על דור באי הארץ, מתוך משל נוגע ללב עד מאד. משל למה הדבר דומה? לאשה אלמנה שהיה לה בן יחיד והיה נמצא אצלה תמיד.
כיון שהגיע לפרקו להתחתן ולעזוב את בית הורתו, פנתה אליו האמא בדברים נרגשים קורעי לב: "בני! ידעתי ששוב אינך יכול להיות עמי כמו פעם. רק דבר אחד מבקשת אני ממך, אל נא תשכח אותי... זכור את אמך האלמנה, הבודדה בין קירות ביתה...
והנמשל הוא: כשהיו ישראל במדבר אוכלים מָן ושותים מי באר, היו מצויים אצל התורה כבן אצל אמו ושומרים עליה מקרוב יומם ולילה, "והיו יכולים להיות שומרים את התורה ויגעים בה", בבחינת "שומרי בריתו".
הגיע הזמן לישראל להיכנס לארץ. הגיעה תקופה חדשה, תקופת ירושה וישיבה, 'זה רץ לכרמו וזה רץ לזיתו'. אז פנתה אליהם התורה בתחנונים: בָּנַי! ידעתי שכבר לא תוכלו להיות עמי ברציפות כמקדם במדבר, אבל לפחות זכרו אותי, הֱיו נא בבחינת "זוכרי פקודיו".
*
חודש מרחשוון דומה במידת מה לתקופת באי הארץ! בחודש תשרי התחברנו אל בית המדרש ואל עולמנו הרוחני ביתר שאת. אחזנו את התורה בחיבה ובלהט והלב הבטיח להתקשר בה יותר. וכעת כשעברנו את ה"גשר" אל התקופה הבאה עלינו לטובה, יש לכל אחד מאתנו לזכור את תחנוני האם אל יחידה מחמד לבבה. אנא בני יקירי, אל תשאירני לבד!
נתאר לפנינו את ה'אמא' שנשארה בבית, את התורה הקדושה שהעניקה לנו דרכי החיים, כשהיא מתחננת לפנינו שלא לעזבה. וזכרון זה תרתי משמע, הזכירה לקבוע עת לפקוד את התורה ולא להשאירה בארון וגם לזכור את דבריה על ידי חזרה ושינון שוב ושוב, כי הם חיינו ואורך ימינו!
*
תתחדש כנשר נעורָיכי... בירח האיתנים זכינו להתחדשות רוח ונשמה, הבה נשקיע זאת בלימוד וקיום התורה! הרה"ק רבי יצחק מווּרקי זי"ע, היה קורא בחיבה, בתקופה זו שלפני לילות החורף הארוכים: "די גוטע פריינד קומען!" הידידים הטובים מגיעים! הוא ציפה ללילות חביבים אלה כמי שמשתוקק לראות פני ריע ואוהב. אתם יהיה אפשר להגות בתורה במנוחת הנפש וברציפות... ועם ידידים צריך להתקשר קשר אמיתי ורצוף אהבה. די גוטע פריינד קומען!
*
פיקודי ה' ישרים משמחי לב. כמה תענוג רוחני נמצא בלימוד התורה הקדושה. התורה מגינה ושומרת גם מדאגות מעיקות, ממחשבת עתיד מרתיע, ואף כשהעולם מסביב נראה כמתנודד חלילה... שורות הגמרא מיישרות את הלב, מיישבות את הדעת ומעניקות עוז חדווה ובטחון. הן מכניסות אותנו אל עולם אחר, עולם של סיני, של "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", של תורת ה' שנותנה יתברך, בידו הכל. ובידו לגדל ולחזק לכל!!!
אומרים בשם ה'שפת אמת' זי"ע ששיעוריו הקבועים הם הם שחיזקו את רוחו בכדי שיוכל להאזין לצערם של ישראל וסבלותיהם יום יום. דברים הנוגעים עד הנפש. הוא התפלא איך יכולים להחזיק מעמד בלי זה...
פקודיו לעשותם! הרד"ק מדגיש כאן את הלימוד להלכה ולמעשה. "ולזוכרי פקודיו שהם לומדים המצוות כדי לעשותם!".
*
ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו... כידוע פירשו חז"ל את מושג "גיבורי כח" על שומרי שביעית, המתגברים באמונה שלימה ובמסירות נפש. גם במוצאי שביעית עדיין לא הסתיימה מסכת גבורתם של גבורי הכח שומרי שמיטה. את מלחמת ה' ימשיכו לנהל בגבורת נפשם בדממה. עוד נותר להם זמן די ממושך בתוך השנה הזאת עד שיוכלו להנות בס"ד, מיגיע כפיהם המחודש בשדותיהם ובכרמיהם.
"אפקעתא דמלכא" אמרו חז"ל על שנת השמיטה. [ב"מ ל"ט.] הפקעת הרכוש מצד מלך מלכי המלכים. בשנת השמיטה מתקיים הציות המלא למצוות ה', השבתת המחרשה וכל כלי עבודת הקרקע, השתיקה וההשלמה עם ההפסדים הכספיים הנובעות מהשבתת השדות והפקרת הפרדסים, מבטאים את ההכרה המוחלטת שלהם בבעלותו הבלעדית של אדון הכל על כל רכושם – "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא...!" [סנהדרין ל"ט.]. הרי לנו שנה שלימה שבה הכריזו שומרי שביעית מדי יום ביומו: "נַמְלִיכוֹ וּנְיַחֲדוֹ...!" – הוא המלך, והוא המלך היחיד על כל העולם, אמת מלכנו אפס זולתו...!
בצדק ניתן לתת לאותם יהודים יקרים את התואר של "בְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא...!", שש שנים הושפעה פרנסתם על ידי השדות ומטעי הפרדסים. ובהגיע תור שנת השמיטה, הניחו את כל עבודות הקרקע בצד, הפקירו את הכל. הם קבלו על עצמם באמונה שלימה את קדושת השבת, שבת הארץ. רבים רבים מהם, נכנסו אל בית המדרש, אל היכל ה', למשך שנה תמימה... האם לא כך נאה ולא כך יאה לכנות אותם בשם "בְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא...?!"
גיבורי כח הללו, שומרי שביעית מכניעים ומבטלים את עצמם אל ה"אפקעתא דמלכא" ושותקים... איך אומרים חז"ל [ויקרא רבה, פ"א, א']: "בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה?" ושומר שביעית רואה את שדהו וכרמו מושבתים הוא משלם את המס המוטל עליו מן הרשויות, ושותק... האם יש לך גיבור גדול מזה...?!"
*
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" - מבשרת לנו הנבואה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" [ישעי' ב', ד'] . כלי הנשק יהפכו לכלי מלאכת הקרקע והאילנות, החרב יהפך לאֵתּ - כלי חפירה, והחנית לכלי שגוזמים בו את ענפי האילנות, לאנושות כבר לא יהיה חשק להמשיך ולנהל מלחמות, את כלי הנשק שלהם הם יהפכו לכלי מלאכה, ויעסקו בהם אך ורק ביישובו של עולם...
אלא ששומרי שביעית, להבדיל, דרגתם גדולה לאין ערוך. לכבודו של מקום הם מניחים בצד גם את כלי המלאכה, את הֲאִתִּים ואת המַזְמֵרוֹת שלהם, את כלי עבודת השדה. החזון של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" [שם], הוא אמנם הישג נאה לאומות העולם, צמאי דם והרס, שישביתו את כלי מלחמתם; אולם ה"גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", העם הנבחר והמרומם לא מסתפק בכך, אלא הוא מקריב לפני בוראו גם את ה"יישובו של עולם" – לא רק את החֶרב ואת החנית, אלא גם את האֵת ואת המעדר... אשרי העם שככה לו!!!
*
כגבוה שמים על הארץ... כרחם אב על בנים... ברכו ה' מלאכיו גבורי כח... בעולמינו נמצאים מלאכים קטנים, צעירים לימים, גיבורי כח עושי דברו... ב'שבת בראשית' זכיתי לשבות שבת מיוחדת מאד עם חבורה של "מלאכיו גבורי כח" מסוג מיוחד מאד. שבת התאחדות היתה שם מחבורת בחורים יקרים שנתייתמו, מהם צעירים בגיל בר מצוה, מהם עדיין אומרים קדיש. ירחם ה' על עמו ונחלתו. הצד השווה שבכולם, הגבורה שבאמונה, השמחה בלימוד התורה וקיום המצוות, השירה והזמרה מתוך עונג שבת מרומם, בהתחזקות הרוח על המצב, למרות הכל. לא יאומן כי יסופר. ממאור פניהם בשבת קודש התמלא הבית כולו אורה...
עם כניסת השבת בקשוני לומר לפניהם כמה מלים על 'שבת בראשית' ומן השמים זימנו לי את הדברים הבאים: "גדול כוחה של שבת בראשית הנובעת מתוך קדושת המועדים, אלא שבחברתכם, היא גבוהה עוד יותר...".
"בספר תהילים [ס"ח] נאמר: "אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו". בספר "משך חכמה" כותב שאלמנות ויתומים נחשבים כדיירי הארמון, אזרחי-קבע במעון קדשו של הקב"ה, מתוך יחסו ה'אבהי' אליהן. וזה לשון הגאון רבי מאיר שמחה הכהן זצוק"ל: "השם יתברך הוא מגדלם כבנים במעון קדשו". [דברים כ"ו ט"ו].
"בחורים יקרים! במשך חג הסוכות נחשבנו כאורחים בביתו של הקב"ה, היא הסוכה, וכפי שכתב ה'שפת אמת' שהסוכה היא המקום המיוחד שקובע הקב"ה לכולנו אחרי ימי התשובה והקב"ה כביכול מקבל אותנו שם בסבר פנים יפות [שפ"א סוכות תרמ"א].
אלא שכל זה הוא למשך שבוע אחד בלבד. ברם אַתם, קרובי שכינה, נשארים במעון קדשו יתברך וממשיכים לצמוח ולגדול שם. בשמים יֶשנה כאמור, 'מחלקה' מיוחדת של נאמני בית, דיירי קבע ו'אזרחי כבוד' במשך כל השנה כולה ואתם נמנים עליהם. כמה גדולה זכותינו איפוא, לשבות ולשהות במחיצתכם, אתם הממשיכים להיות במעון קדשו...".
*
"בגמרא [ברכות מ"ח.] למדנו, כשהיו אביי ורבא [או רבה בר חנן] בילדותם, ישבו פעם לפני רבם האמורא רבה, שאל אותם רבה: "למי מברכין?"(ברכת המזון) אמרו לו: "להקב"ה"! על שאלת רבה: "והיכן הוא?", הראה רבא על גג הבית ואביי יצא החוצה והצביע על השמים. אז חזה רבה את עתיד שני ילדים כגדולי ישראל בדור הבא: "תרווייכו רבנן הויתו"...
"כמה מרגש הוא פירושו של ה"דברי יחזקאל" משינאווא זי"ע על דברי חז"ל אלו. רבא שהיו לו אב ואם, על שאלת "למי מברכין" הראה אז על ההשגחה העליונה שהוא מרגיש תמיד תחת קורת הגג, בבית הוריו המטפלים בו, שלוחי הקב"ה לגדלו במסירות וחום"
"ואילו אַביי שהיה יתום מאב ומאם, יצא והראה על השמים... הוא ביטא בזה שלמרות שאין לו בית והורים, מרגיש הוא בפועל, איך שאבי היתומים משגיח עליו באופן ישיר, בלי ממוצע ואמצעי... אלקים במעון קדשו... ובכן לכו נרננה לה', עמכם בנים חביבים! ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח!".
וכך קבלנו את השבת אז תחת כיפת הרקיע, שבת בראשית בחברת המלאכים הצעירים, גיבורי כח עושי דברו. אז התאחדו תחת "מעון קדשו", דרי מעלה עם דרי מטה...
*
ברכי נפשי את ה'... נסיים מעין הפתיחה. סוד שיח פנימי יש כאן של המשורר האלקי עִם נשמתו הוא. האלשיך הקדוש מביע כאן חיזוק אדיר לכולנו, גבוה מעל גבוה... בחתימת המזמור הוזכרו שלושה עולמות, בזה אחר זה, זה על גבי זה... "ברכו ה' "מלאכיו"! ברכו ה' "כל צבאיו"! ברכו ה' "כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו!".
שלושה עולמות נמנו כאן: הראשון: עולם המלאכים; השני: עולם הגלגלים, צבא השמים; והשלישי מתחתיהם: עולם השפל, העולם הזה שבו אנחנו נמצאים, בכל מקומות ממשלתו... וכולם, כל העולמות מברכים את ה' המושל בכל...
כעת אחרי שהזכיר את שלשה העולמות ההם, פונה דוד המלך את נשמתו הוא ואומר לה "ברכי נפשי את ה'!". והמשמעות הפעם מדהימה מאד: "דעי לך נפשי, שאַתְּ גדולה מהם, מכל העולמות כולם, אַתְּ חלק אלוק ממעל, אַתְּ החצובה מתחת כסא הכבוד, עליך נאמר "חלקי ה' אמרה נפשי"... כל העולמות אינם מתקיימים אלא בזכות ישראל וברכותיהם תלויות בברכתך. ובלשון קדומה נלבבה מתמצה הפירוש הזה: נשמה'לה! געדענק, אז דו ביסט העכער פון אלע... זכרי נא שֶׁאַתְּ גבוהה מכולם.
געוואלד! מה שגבו קדושיך ישראל! רק הם מסוגלים להביע הגיגי פלאים כאלה, לחזק את העם עד סוף כל הדורות, עד רום כל המעלות - - -! אנא זכור זאת, יקירי, מחר כשהטלית מונחת על כתפך, באמירת "ברכי נפשי"! אף אתה תזכיר אז לנשמה במסתרים: געדענק, אז דו ביסט העכער פון אלע...!
*
יש המשך! לא ננעלו 'דלתות העזרה' אליהם נהרו ישראל קדושים בחודש 'תשרי' החביב, האיתן והתקיף במצוות. אדרבה, בחודש זה שלפנינו מסייעים הימים להצמיח את הזריעה והנטיעה.
אל נא תעבור מעל עבדך!' נאמר מפי אברהם אבינו. ומפרש ה'אמרי אמת' זי"ע "שבשעה שבאה לו התגלות אלקית התפלל שישאר זה בקביעות". "לאברהם אבינו ע"ה היה אז גילוי שכינה וביקש שישאר זה אצלו לעולם כי לכל אדם יש שעה ואז צריך להשתדל שלא יסור זה ממנו וישאר אצלו תמיד גם בשעה שעוסק במעשיו בעניני עולם הזה" [שמיני תרס"ט ושם תרע"ג].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו
ויזמרון לך שירין ורחשין
רחשי מרחשוון על גמולי תשרי...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו...
הגיגי חודש מרחשוון
'רחשי' הימים בפרק תהילים
לר' ישראל יקירי שליט"א
גדולי החסידות היו אומרים, שלשון 'מרחשוון' מרמזת על לשון "רחושי מרחשן שפוותיה". [מגילה כ"ז:] בחודש הזה עדיין השפתיים 'רוחשות' את תפילות הימים הנוראים... ה'חידושי הרי"מ' זי"ע הוסיף על זה, ש"מרחשון" מרמז על לשון "רחש לבי דבר טוב [תהילים מ"ה] שהחודש הזה מעורר ו"מרעיש" את הלב ובלשון קדשו: "עס טוט אויפרידערן דאס הארץ"...
ובכן יקירי! אל נא ניתן לקֵהוּת ימי החול להשתלט עלינו ולהרדים את רחשי החודש הזה. נחדד נא את המבט לעֵבר חודש תשרי. הימים הקדושים שעברו עלינו לטובה, עדיין מוסיפים להשפיע ויש להחזיק ולהיאחז בזכרונם ובהשפעתם. רחש לבי דבר טוב! צריך להמריץ ולהגביר את כח הטוב ולא לתת ללב "להפשיר". הרי בקשנו "והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך". אנא נמשיך לטעון את "משא" הברכה הזה...
והחידושי הרי"מ ממשיך להבהיר את מהותו של החודש. "יורה במרחשון". בימים אלה יורד המטר הראשון, "שמרוה את הארץ ואת הזרעים" [רש"י דברים י"א] וכן הדבר בלבו של האדם... לאחר ימי הזריעה והקליטה בירח האיתנים, מגיעים ימי חודש מרחשוון, להרוות ולהצמיח את כל הנספג והנקלט...
*
מה יפו פעמיך... עדיין ניכר רישומו של שמחת תורה וריקודי ההקפות. עדיין נשמעים מתוך זכרון זה, דברי הרה"ק ר' פינחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט זי"ע, שלשון "הקפה" הוא גם מלשון סמיכות וקירבה. בהפרשת תרומה אומרת ההלכה, שצריך להפריש "מן המוקף" כלומר מן הסמוך, [כלשון "מקיפין חביות", שמשמעותו שמעמידים וסומכים אותן זה ליד זה. (ביצה ל"ב:)].
בזמן ההקפות נרגשת קירבה מיוחדת להקב"ה נותן התורה, קירבת "מן המוקף". כמה וכמה יש להמשיך בתחושות אלה גם להבא, להישאר "מן המוקף" לרבונו של עולם וכמו כן גם לתורתו ולנפשות בני ישראל שרקדנו עמהם... מען זאל בלייבן נאנט! שנישאר קרובים גם להבא עם קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא- - -!
*
סיפר הרה"ק ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע ששמע פעם מאיש חסיד אחד שהיה בשינאווא אצל ה"דברי יחזקאל" זי"ע בימים האחרונים של חג הסוכות. בשלשת הימים: "הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה התמשכה עבודת קודש כבירה כמעט בלי הפסק. תפילות, הקפות, עריכת 'שולחנות' וחוזר חלילה. אף אנשים צעירים כבר הרגישו שכוחותיהם אוזלים...
ה"דברי יחזקאל" כבר היה כבן שמונים אז. באישון ליל פנה לגבאי ואמר: "אברהמ'לה, נא להוציא כל איש מעלי, כי חלש אני". החסיד מספר המעשה, שהיה אז צעיר לימים התחבא בחדר הרבי. לתדהמתו הבחין שה"דברי יחזקאל" הוציא גמרא והתחיל ללמוד בקול גדול בנעימות ובהתלהבות. הצעיר שבר היה עייף מאד נרדם. כשהתעורר כבר האיר היום והרבי עדיין עסק בתורה באותה מדה של התלהבות... [ס' הרה"ק משינאווא ע' רמ"ו]. זקן וחלש היה הרבי הקדוש לאחר כמה ימי עבודה מאומצת ורצופה. ותיכף ומיד התחזק והתגבר בתורה והשתעשע בה כל הלילה ללא הרף. וכך בא לכבדה באמת בשמחת תורה...
והוא ה"שפע חיים" זי"ע היה אומר: אם שמחים כל כך עם התורה בשעה שהיא סגורה וגלולה, - כשהיא פתוחה לפנינו ללימוד, על אחת כמה וכמה...
*
ואל תשכחי כל גמוליו... ויתר על כן, מלבד מה שצריך יהודי להמשיך ולהחדיר את השפעות חודש תשרי; כמה וכמה צריך להכיר ולהודות להקב"ה על כל מה שקבלנו. אל נא נשכח את השפע העצום שזכינו לו אז, את המתנות יקרות הערך שקבלנו מן השמים; את הטובה ואת הברכה ואת החיים המחודשים; התשובה, היראה והרוממות, הסליחה והכפרה, הששון והשמחה, הארת פנים מלמעלה ועוד, ועוד, ועוד.
אנא נזכור את השעות המרוממות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, את תפילות מרקיעות השחקים, את האור והחדווה בזמן שמחתינו, הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים בחיבת הקודש; את התחדשות שבנפש, את הנועם העילאי בחברת קרובים וידידים, בסעודות מרעים, במסיבות שאיפה ורוממות...
ואכן, הֵדים לזכרונות אלה, המבט אל עבר ירח האיתנים הקודם, מתגלים לנו באמירת מזמור תהילים ק"ג. פרק "ברכי נפשי" (הראשון). במלים "ואל תשכחי כל גמוליו - הסולח לכל עווניכי - המשביע בטוב עֶדיֵך, תתחדש כנשר נעוריכי".
את המרגלית היקרה הזאת מצאתי בספר "שם משמואל". וזה לשון קדשו: "בתהלים [ק"ג] ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... יש למצוא בכאן רמז לכל מועדי חודש תשרי, ועליהם אמר הכתוב: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, שגמל עלינו בחודש הזה".
מאד שייך להתחבר בפסוקים אלה בפרט ימים אלה, להודות להלל ולשבח על כל הטובה. במזמור הזה נשמע הרמז ליהודי בחֲלוף חודש תשרי, שלא ישכח את כל מה שנגמל לו מן השמים בירח האיתנים. רחש לבי דבר טוב, להכיר טובה על הכל, על הכל...
*
ענק זה במכמני התורה ובמחשבת החסידות, ה"שם משמואל" זי"ע, מפָרט ומייסד בלהט - שפה, באש הברירות כדרכו בקודש, את רמזי 'ברכי נפשי' הראשון, על כל חגי תשרי. "הסולח לכל עוניכי" מוסב על ראש השנה, תחילת ימי הסליחה; "הרופא לכל תחלואיכי" בעשרת ימי תשובה, [על פי המקרא (ישעי' ו') 'ולבבו יבין ושב ורפא לו']; "הגואל משחת חייכי" הוא ביום הכיפורים, יום הגאולה מן המקטרגים, "המעטרכי חסד ורחמים" מראה על היקפו של חג הסוכות, ברמזי חסד ורחמים של מצוות סוכה ולולב. "המשביע בטוב עֶדְיֵךְ " - בשמיני עצרת, שבו חג שמחת תורה, [אין טוב אלא תורה] זמן קבלת התורה להבא, וכדברי סבו הקדוש מקאצק זי"ע, שעיקר שמחת תורה הוא על העתיד; ואז מתחדשים ישראל ביותר ומחליפים כח ומתקיים "תתחדש כנשר נעוריכי"... [שמ"ש שמיני עצרת תרע"ז].
ועל כולם עומד נעים זמירות ישראל ומזהיר בזוהר שירתו. הוא מורה לנו דרכי הכרת טובה: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו... איך שייך לשכוח את כל הטובה והברכה ההיא?
*
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ... המפרשים [אבן עזרא ורד"ק] ביארו את המלה: "עדיך" על הפה. [מלשון "עֶדיו לבלום" (תהי' ל"ב)]. ואכן, מה נעמו לשפתי יהודים נאמנים לה', התפילות של ימי הרחמים והרצון; יופיים של פיוטי הסליחות; היצירות האלקיות של "מלכיות, זכרונות, שופרות"; פעמי 'כל נדרי' וזעזועי נעילה; ההד האדיר של תפילות "הושענות" למענך אלקינו, למענך בוראינו, גואלנו, יוצרינו... מה נאוו הדברים כשבוקעים מלב לִבה של "אום אני חומה, ברה כחמה, חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך"...
מה נשגבה השירה והזמרה בהקפות ושבחי אלקים חיים ומלך עולם שחפפו עליהן: אלקי הרוחות, בוחן לבבות, גואל חזק, דובר צדקות... את הכל צריך לקלוט, לארוז, לצרור, להפנים; בכדי להתחמם ולהצטייד עמו לקראת החורף וצינתו ולכל השנה כולה. הוי! ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו...
*
אי לכך, כ"סגולה לזכרון" ניקח נא את ספר התהילים ונשפוך את לבבינו בקול תודה במזמור ק"ג - 'ברכי נפשי' הראשון. פשוטו של מקרא הוא כמובן, על כל מה שגומל עמנו אבינו שבשמים תמיד. "על הטוב ההווה השופע מאתו יתברך" [ספורנו] ובפרט על הטובה בימי הגלות [רד"ק]. ולדברי ה"שם משמואל" יש כאן, כאמור, סידרת רמזים על ירח האיתנים וחובת זכירת תגמוליו המיוחדים כל כך.
אוצרות פלאים נמצא בפרק זה בכלל, תוך כדי התבוננות במקרא ומפרשיו. הבה ונתבשם יחד בקדושת השירה הנצחית! המזמור שלפנינו פותח במלים "לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". פסוק זה הרי משובץ הוא ב'חתימת' תפילת נשמת כל חי, בשיא השבח וההודאה שיהודי מגיע אליה בשבת קודש...
שם בפיסגת הררי 'נשמת', שם ב'תוקף תהלות תפארתו' מתנוסס לו הפסוק הזה: "נהללך ונשבחך ונפארך ונברך את שם קדשך. כאמור: לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", פתיחת המזמור שלנו.
*
שני מזמורי "ברכי נפשי" נאמרו מפי דוד מלך ישראל בזה אחר זה. פרק ברכי נפשי ה'שני' [ק"ד] הידוע לכולנו יותר, מקיף בשבחו נפלאות הבורא יתברך במרחבי, מרומי ומעמקי כל היקום. שם מבחינים היטב את ההשגחה העליונה בכל חלקי הבריאה; את החכמה האלוקית והגבורה העליונה; את התיאום המלא בקרב הבריאה, ואת אחדות הבורא, ותלות כל הנבראים בו.
אלא שעוד לפני כן, ב"ברכי נפשי" הראשון, מזמור "ואל תשכחי כל גמוליו" מובעת הכרת הטובה על תהלוכות הבורא יתברך עם בניו בחיריו, עמו ישראל באהבה, על כל הטוב והחסד. ובפרט עם יראי ה'. "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו"; "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו"; "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו...". מתוך סדר הקדימה הזאת של שני מזמורי "ברכי נפשי", נשמע ברור שהכרת הטובה קודמת לכל!!!
*
ברכי נפשי את ה'... סוד שיח פנימי יש כאן של המשורר האלקי עִם נשמתו הוא. דוד מלך ישראל מזרז ומצווה עליה לברך את ה'. ברכי נפשי את ה'! לך נשמת ישראל, חלק אלוק ממעל, לך נאה לברך, מפני ייחודך וערכך העילאי לאין ערוך! ברכי נפשי!
וכך לימדונו חז"ל הקדושים בפירוש "ברכי נפשי" שאמר דוד המלך חמש פעמים: "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו, וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו...!" [ברכות י.].
ומתוך הדברים האלה יש לנו הוראה להעריך את הנשמה האלקית שבקִרבנו עד מאוד! שיֵדע ויכיר כל יהודי את מה שהוא נושא בתוך תוכו, בחדרי חדרים. בכל אשר יפנה, יזכור את מה שמוטמן במסתריו. ואמנם כן, פותח איש ישראל את יומו בברכה, בהכרה ובהודאה. אלקי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה, אתה נפחתה בי... כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך...
["אתה" בראתה, "אתה יצרתה". דגש חזק יש כאן על הבריאה האלקית של נשמת חיים היא הנשמה המשֹכלת המאפשרת את הדיבור שב"רוח ממללא". דבר זה לא שייך בשום פנים, שייברא כי אם בידיו יתברך בלבד. ראה סנהדרין ס"ה: רבא ברא גברא, במהרש"א שם ובברכות י. וברמב"ן ברא' ב' ז' ודו"ק].
*
יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו... חז"ל ואחריהם מפרשי המקרא, פירשו את הפסוק הזה על "שלוש עשרה מידות של רחמים", וכפי שמוכיח הפסוק הבא כאן: "רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד".
ואמנם אף זו מתנה שנתברך בה חודש תשרי במיוחד. "שלש עשרה מידות" הנאמרות פעמים כה רבות בימי הסליחות והתשובה, עד לרגעי השתפכות הנפש העצומה בשעת נעילה. הוא הוא המפתח למחילה, סליחה וכפרה.
יודיע דרכיו למשה... הקב"ה הודיע זאת למשה, בשעה שביקש: "הודיעני נא את דרכיך". [שמות ל"ג י"ג] והקב"ה נענה לו ואמר " אני אעביר כל טובי על פניך" [שם י"ט] ואז נאמרו י"ג מידות של רחמים. אז התגלו מידות החסד והרחמים מן השמים, בצורה נוראת הוד: "אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו" כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם...". [ר"ה י"ז:].
*
ואל תשכחי כל גמוליו... יודיע דרכיו למשה... תנה עיניך ולבך, יקירי! המתנה העליונה של י"ג מידות ניתנה לנו דווקא בימים ירודים מאד לישראל; תקופה בשפל המצב, ימים שאחרי חטא העגל, ימי נפילה, מרירות וכישלון עמוק. "עד שהמלך במסיבו" בהר סיני, ארבעים יום אחרי מתן תורה, קרה חטא העגל ונשתברו הלוחות והעם היה בסכנה גדולה ר"ל.. משה רבינו הרועה הנאמן מסר אז נפשו להציל את עמו וכך התנפל והתחנן ארבעים יום עד "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
נקודה מדהימה מאד נמצאת כאן, מַעיין אין סוף של חסד עליון וחנינה אלקית. שראוי להתעורר בה תמיד בשעת 'תחנון'. משה רבינו, בעודו מתחנן בעד עמו, קיבל אז הרבה יותר ממה שביקש... הרי משה רבינו התפלל בשעתו על ישראל בזכות האבות הקדושים ["זכור לעבדיך לאברהם יצחק וישראל עבדיך"]
והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדיל לנו והוסיף. הוא אמר למשה שיעניק לישראל דבר מעולה עוד יותר! "הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות, אין עוד תקוה? אני אעביר כל מדת טובי לפניך..." [רש"י]. והן הן שלש עשרה מידות של רחמים, שיבקעו את שערי הסליחה לנצח.... ועל ידי שיזכירו לפניי 'רחום וחנון', יהיו נענין כי רחמי לא כָּלים. [רש"י שם].
"מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'!!!". אחרי מעשה העגל היה המצב שפל בתכלית. והקב"ה מודיע להם סדר תפילה מתוך שלוש עשרה מידות. איך ובמה תתקבל תפילתם וסליחתם, לעד ולנצח...
*
יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו... המשורר האלקי מדגיש כאן "עלילותיו" כלומר המעשים בפועל. האלשיך הקדוש, מסביר זאת להפליא, שעם אמירת שלש מידות של רחמים, מתבקש גם יהודי מצידו, לפעול בהתאם. כלומר, שאף הוא ינהוג כלפי הזולת, במידות של רחמים, סליחה ומחילה, עד כמה ששייך. ממנו מתבקש שיקיים "והלכת בדרכיו" של הקב"ה. וזה מתבאר בעומק לשון הגמרא: "יעשו לפני כסדר הזה", המתפרש על 'עשייה' וקיום של ממש, אף מצד האדם, לבני ישראל "עלילותיו"...
המגיד מקוזניץ זי"ע מתמקד על אותה נקודה ממש ומוצא רמז זה בדברי המגן אברהם [סימן תקפ"א סק"ג] בשם הלבוש, בענין הסליחות. "צריך להתעטף בשעה שאומרים י"ג מידות". הרמז העמוק הוא שצריך יהודי להתעטף בי"ג המידות עצמם... "שצריך להתעטף בהם ממש ולהידמות את עצמו להשי"ת להיות רחום וחנון וכיוצא בהם ולחלק צדקה לעניים שיתעורר צדקה וחסד למעלה על כל ישראל, עכל"ק.
*
ודוד מלך ישראל מוסיף לחזק את עַמו, בכל מצב שהוא, בפרט בגלותו. "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור!". "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו!". "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". הוא מעודדו לזכור מלכות שמים והשגחתו הפרטית בכל מקום ובכל זמן. "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה"!!!!
בכל משלה! אנא לא נתפעל משום צורה של שלטון כל שהוא. נשנן ונחזור ונשנן: ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה! ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו! ואמנם זכרון נאדר זה נשאר לנו מראשית השנה, מיום הזכרון. מלים של אש לעד ולנצח: "ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"!!!!
*
כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו... כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו... פשוטו של מקרא מראה על הרחקות הפשעים שנמחלו מכבר והורחקו בתכלית הריחוק. ברם רמז נמצא כאן אף להרחקת הפשעים בעתיד, ששוב לא יזדמנו בדרכו של ירא ה' ולא ייכשל בהם . כמו שאמרו ז"ל: [יומא ל"ח:] הבא לטהר מסייעין אותו.
ביחס לרמיזה ההיא על מניעת החטא בעתיד, רציתי להזכיר סיפור מאלף מאד. את הדברים סיפר הגאון ר' צבי בנימין אב"ד הלברשטאט ]בעל "נחל אשכול" על ספר 'האשכול' (הלכות מילה) מפי אביו הגאון ר' אברהם זצ"ל, [גדול בדורו, רבה של קהילת בּוֹן (בונא) שבאשכנז, תלמידו של הגה"ק רבי נתן אדלר וידיד נעוריו של מרנא החתם סופר זי"ע שהעיד עליו שראשונים ואחרונים היו שגורים על פיו].
האב הגדול, רבי אברהם מצא את הדברים באיגרת שכתב רבינו יוסף יעבץ מגדולי ספרד בעת הגירוש, הנודע בשם ה"חסיד יעבץ'. סיפור זה הביאו גם ה"בן איש חי" כמה פעמים בספריו.
*
הדבר אירע בתקופת גירוש ספרד, בזמן השמד והאינקוויזיציה הרשעה. אנייה שוטטה אז בלב ים ובה שני יהודים. רוח סערה עמדה עליהם, המלחים חתרו בכל כוחם להשיטה וכך הטילו עוגן חירום, בחופי ספרד. הנוסעים ההם יראו לנפשם מאד, כי במצב ההוא היה כל יהודי שנמצא שם בסכנה גדולה. הם הגיעו לנמל והסתתרו מעין רואים עד שכלה המזון שבכליהם. כשחזק עליהם הרעב ונחלשו מאד, נאלצו בדלית ברירה לבקש מחיה בבתי נכרים.
האחד מצא לו מחסה בבית מחוץ לחומת העיר. בעל הבית חמל עליו והשביע את רעבון הפליט במשך ימים מספר. כשעמד היהודי לעזוב את הבית הודה למארחו מאד על שהחייה את נפשו ברעב.
ואז נענה בעל הבית ואמר: "הכרת פניך ענתה בך שיהודי אתה. אל תירא, כי גם אני יהודי, מן האנוסים. יש כאן מרתף חבוי בו שוחטים ובודקים כהלכה. אני וכל אנשי ביתי נזהרים מבשר וחלב וכל איסור. דע לך אורחי היקר, שכל זמן היותך כאן עמנו לא נכשלת במאכל אסור כלל...". כך הלך היהודי הראשון לדרכו, שמח וטוב לב על שנשמר מן השמים מכל רע, אף בירכתי ארץ גזירה...
*
אף רעהו, הפליט השני, מצא מקום מחסה בבית מי שריחם עליו, אלא שלא שפר עליו גורלו כראשון.והפליגו הלאה לארצם, נעצב השני אל לבו מאד. מפני מה עלתה לו כך? מפני מה זכה עמיתו להישמר מכל רע ואילו הוא נאנס וניזון באיסור?
כשחזרו השנים אל עיר מגוריהם, פנה אותו יהודי במר לבו אל רב העיר. הוא סיפר לו מה שאירע להם ותינה לפניו את צערו. הוא ניזון כמה ימים במאכל אסור, שלא כידידו שניצל ונשמר מזה.
פנה אליו הרב ואמר: "הגד נא לי בני, ואל תכחד דבר ממני, האם נכשלת אי פעם בעבר, באכילת איסור מרצון? חשב האיש זמן מה והודה: "לדאבוני כן. בהיותי צעיר לימים הלכתי עם חברי הנערים ליער. הרעב הציק לי. גוים היו שם ובידם גבינה ויין. לא יכולתי לשלוט בעצמי וטעמתי קצת מן האיסור. יסלח ה' לעבדך".
וכך מסיים בעל "נחל אשכול" את הסיפור המרעיד: "ויען החכם ויאמר: צדיק ה' בכל דרכיו, רֵעך הטוב ממך מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וַישמרהו ה' מתקלה גם בעת צרה ואונס, אבל אתה - כבר עברת את פי ה' בלי אונס, לא יָקַרת בעיניו לעשות לך נס". כי גבר חסדו על יראיו... הרחיק ממנו את פשעינו...
*
כגבוה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו... מגדולי דור דעה היה רבי שמואל לאניאדו, רבה של ארם צובה [חאלב שבסוריה]; בן דורו של מרן ה'בית יוסף' ותלמידיו. מגדולי הפוסקים, הפרשנים ובעלי הדרוש היה. מקובל שהבית יוסף' שהעריצו' שלח אותו מצפת עיה"ק לארם צובה. הוא נקרא "בעל הכלים" [על שם חיבוריו 'כלי פז' ו'כלי יקר' על הנביאים].
בספרו על ספר תהילים, "תרועת מלך" כתב מהר"ש לאניאדו כאן פירוש מקורי ונשגב. כגבוה שמים על הארץ. כשם שגבוהים השמים מעל הארץ, כמו כן גבוהים יראי ה' וחושבי שמו, באיכותם למעלה מן השמים... החסד העליון שבא בזכות צדיקי וקדושי ארץ, מושפע מהם על השמים שמתחתיהם, ומשם זורם שפע החסד הלאה על הארץ. גבר חסדו על יראיו.
*
לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם.... המדרש [תהילים ק"ג] דורש את המקרא הזה על דור באי הארץ, מתוך משל נוגע ללב עד מאד. משל למה הדבר דומה? לאשה אלמנה שהיה לה בן יחיד והיה נמצא אצלה תמיד.
כיון שהגיע לפרקו להתחתן ולעזוב את בית הורתו, פנתה אליו האמא בדברים נרגשים קורעי לב: "בני! ידעתי ששוב אינך יכול להיות עמי כמו פעם. רק דבר אחד מבקשת אני ממך, אל נא תשכח אותי... זכור את אמך האלמנה, הבודדה בין קירות ביתה...
והנמשל הוא: כשהיו ישראל במדבר אוכלים מָן ושותים מי באר, היו מצויים אצל התורה כבן אצל אמו ושומרים עליה מקרוב יומם ולילה, "והיו יכולים להיות שומרים את התורה ויגעים בה", בבחינת "שומרי בריתו".
הגיע הזמן לישראל להיכנס לארץ. הגיעה תקופה חדשה, תקופת ירושה וישיבה, 'זה רץ לכרמו וזה רץ לזיתו'. אז פנתה אליהם התורה בתחנונים: בָּנַי! ידעתי שכבר לא תוכלו להיות עמי ברציפות כמקדם במדבר, אבל לפחות זכרו אותי, הֱיו נא בבחינת "זוכרי פקודיו".
*
חודש מרחשוון דומה במידת מה לתקופת באי הארץ! בחודש תשרי התחברנו אל בית המדרש ואל עולמנו הרוחני ביתר שאת. אחזנו את התורה בחיבה ובלהט והלב הבטיח להתקשר בה יותר. וכעת כשעברנו את ה"גשר" אל התקופה הבאה עלינו לטובה, יש לכל אחד מאתנו לזכור את תחנוני האם אל יחידה מחמד לבבה. אנא בני יקירי, אל תשאירני לבד!
נתאר לפנינו את ה'אמא' שנשארה בבית, את התורה הקדושה שהעניקה לנו דרכי החיים, כשהיא מתחננת לפנינו שלא לעזבה. וזכרון זה תרתי משמע, הזכירה לקבוע עת לפקוד את התורה ולא להשאירה בארון וגם לזכור את דבריה על ידי חזרה ושינון שוב ושוב, כי הם חיינו ואורך ימינו!
*
תתחדש כנשר נעורָיכי... בירח האיתנים זכינו להתחדשות רוח ונשמה, הבה נשקיע זאת בלימוד וקיום התורה! הרה"ק רבי יצחק מווּרקי זי"ע, היה קורא בחיבה, בתקופה זו שלפני לילות החורף הארוכים: "די גוטע פריינד קומען!" הידידים הטובים מגיעים! הוא ציפה ללילות חביבים אלה כמי שמשתוקק לראות פני ריע ואוהב. אתם יהיה אפשר להגות בתורה במנוחת הנפש וברציפות... ועם ידידים צריך להתקשר קשר אמיתי ורצוף אהבה. די גוטע פריינד קומען!
*
פיקודי ה' ישרים משמחי לב. כמה תענוג רוחני נמצא בלימוד התורה הקדושה. התורה מגינה ושומרת גם מדאגות מעיקות, ממחשבת עתיד מרתיע, ואף כשהעולם מסביב נראה כמתנודד חלילה... שורות הגמרא מיישרות את הלב, מיישבות את הדעת ומעניקות עוז חדווה ובטחון. הן מכניסות אותנו אל עולם אחר, עולם של סיני, של "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", של תורת ה' שנותנה יתברך, בידו הכל. ובידו לגדל ולחזק לכל!!!
אומרים בשם ה'שפת אמת' זי"ע ששיעוריו הקבועים הם הם שחיזקו את רוחו בכדי שיוכל להאזין לצערם של ישראל וסבלותיהם יום יום. דברים הנוגעים עד הנפש. הוא התפלא איך יכולים להחזיק מעמד בלי זה...
פקודיו לעשותם! הרד"ק מדגיש כאן את הלימוד להלכה ולמעשה. "ולזוכרי פקודיו שהם לומדים המצוות כדי לעשותם!".
*
ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו... כידוע פירשו חז"ל את מושג "גיבורי כח" על שומרי שביעית, המתגברים באמונה שלימה ובמסירות נפש. גם במוצאי שביעית עדיין לא הסתיימה מסכת גבורתם של גבורי הכח שומרי שמיטה. את מלחמת ה' ימשיכו לנהל בגבורת נפשם בדממה. עוד נותר להם זמן די ממושך בתוך השנה הזאת עד שיוכלו להנות בס"ד, מיגיע כפיהם המחודש בשדותיהם ובכרמיהם.
"אפקעתא דמלכא" אמרו חז"ל על שנת השמיטה. [ב"מ ל"ט.] הפקעת הרכוש מצד מלך מלכי המלכים. בשנת השמיטה מתקיים הציות המלא למצוות ה', השבתת המחרשה וכל כלי עבודת הקרקע, השתיקה וההשלמה עם ההפסדים הכספיים הנובעות מהשבתת השדות והפקרת הפרדסים, מבטאים את ההכרה המוחלטת שלהם בבעלותו הבלעדית של אדון הכל על כל רכושם – "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא...!" [סנהדרין ל"ט.]. הרי לנו שנה שלימה שבה הכריזו שומרי שביעית מדי יום ביומו: "נַמְלִיכוֹ וּנְיַחֲדוֹ...!" – הוא המלך, והוא המלך היחיד על כל העולם, אמת מלכנו אפס זולתו...!
בצדק ניתן לתת לאותם יהודים יקרים את התואר של "בְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא...!", שש שנים הושפעה פרנסתם על ידי השדות ומטעי הפרדסים. ובהגיע תור שנת השמיטה, הניחו את כל עבודות הקרקע בצד, הפקירו את הכל. הם קבלו על עצמם באמונה שלימה את קדושת השבת, שבת הארץ. רבים רבים מהם, נכנסו אל בית המדרש, אל היכל ה', למשך שנה תמימה... האם לא כך נאה ולא כך יאה לכנות אותם בשם "בְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא...?!"
גיבורי כח הללו, שומרי שביעית מכניעים ומבטלים את עצמם אל ה"אפקעתא דמלכא" ושותקים... איך אומרים חז"ל [ויקרא רבה, פ"א, א']: "בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה?" ושומר שביעית רואה את שדהו וכרמו מושבתים הוא משלם את המס המוטל עליו מן הרשויות, ושותק... האם יש לך גיבור גדול מזה...?!"
*
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" - מבשרת לנו הנבואה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" [ישעי' ב', ד'] . כלי הנשק יהפכו לכלי מלאכת הקרקע והאילנות, החרב יהפך לאֵתּ - כלי חפירה, והחנית לכלי שגוזמים בו את ענפי האילנות, לאנושות כבר לא יהיה חשק להמשיך ולנהל מלחמות, את כלי הנשק שלהם הם יהפכו לכלי מלאכה, ויעסקו בהם אך ורק ביישובו של עולם...
אלא ששומרי שביעית, להבדיל, דרגתם גדולה לאין ערוך. לכבודו של מקום הם מניחים בצד גם את כלי המלאכה, את הֲאִתִּים ואת המַזְמֵרוֹת שלהם, את כלי עבודת השדה. החזון של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" [שם], הוא אמנם הישג נאה לאומות העולם, צמאי דם והרס, שישביתו את כלי מלחמתם; אולם ה"גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", העם הנבחר והמרומם לא מסתפק בכך, אלא הוא מקריב לפני בוראו גם את ה"יישובו של עולם" – לא רק את החֶרב ואת החנית, אלא גם את האֵת ואת המעדר... אשרי העם שככה לו!!!
*
כגבוה שמים על הארץ... כרחם אב על בנים... ברכו ה' מלאכיו גבורי כח... בעולמינו נמצאים מלאכים קטנים, צעירים לימים, גיבורי כח עושי דברו... ב'שבת בראשית' זכיתי לשבות שבת מיוחדת מאד עם חבורה של "מלאכיו גבורי כח" מסוג מיוחד מאד. שבת התאחדות היתה שם מחבורת בחורים יקרים שנתייתמו, מהם צעירים בגיל בר מצוה, מהם עדיין אומרים קדיש. ירחם ה' על עמו ונחלתו. הצד השווה שבכולם, הגבורה שבאמונה, השמחה בלימוד התורה וקיום המצוות, השירה והזמרה מתוך עונג שבת מרומם, בהתחזקות הרוח על המצב, למרות הכל. לא יאומן כי יסופר. ממאור פניהם בשבת קודש התמלא הבית כולו אורה...
עם כניסת השבת בקשוני לומר לפניהם כמה מלים על 'שבת בראשית' ומן השמים זימנו לי את הדברים הבאים: "גדול כוחה של שבת בראשית הנובעת מתוך קדושת המועדים, אלא שבחברתכם, היא גבוהה עוד יותר...".
"בספר תהילים [ס"ח] נאמר: "אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו". בספר "משך חכמה" כותב שאלמנות ויתומים נחשבים כדיירי הארמון, אזרחי-קבע במעון קדשו של הקב"ה, מתוך יחסו ה'אבהי' אליהן. וזה לשון הגאון רבי מאיר שמחה הכהן זצוק"ל: "השם יתברך הוא מגדלם כבנים במעון קדשו". [דברים כ"ו ט"ו].
"בחורים יקרים! במשך חג הסוכות נחשבנו כאורחים בביתו של הקב"ה, היא הסוכה, וכפי שכתב ה'שפת אמת' שהסוכה היא המקום המיוחד שקובע הקב"ה לכולנו אחרי ימי התשובה והקב"ה כביכול מקבל אותנו שם בסבר פנים יפות [שפ"א סוכות תרמ"א].
אלא שכל זה הוא למשך שבוע אחד בלבד. ברם אַתם, קרובי שכינה, נשארים במעון קדשו יתברך וממשיכים לצמוח ולגדול שם. בשמים יֶשנה כאמור, 'מחלקה' מיוחדת של נאמני בית, דיירי קבע ו'אזרחי כבוד' במשך כל השנה כולה ואתם נמנים עליהם. כמה גדולה זכותינו איפוא, לשבות ולשהות במחיצתכם, אתם הממשיכים להיות במעון קדשו...".
*
"בגמרא [ברכות מ"ח.] למדנו, כשהיו אביי ורבא [או רבה בר חנן] בילדותם, ישבו פעם לפני רבם האמורא רבה, שאל אותם רבה: "למי מברכין?"(ברכת המזון) אמרו לו: "להקב"ה"! על שאלת רבה: "והיכן הוא?", הראה רבא על גג הבית ואביי יצא החוצה והצביע על השמים. אז חזה רבה את עתיד שני ילדים כגדולי ישראל בדור הבא: "תרווייכו רבנן הויתו"...
"כמה מרגש הוא פירושו של ה"דברי יחזקאל" משינאווא זי"ע על דברי חז"ל אלו. רבא שהיו לו אב ואם, על שאלת "למי מברכין" הראה אז על ההשגחה העליונה שהוא מרגיש תמיד תחת קורת הגג, בבית הוריו המטפלים בו, שלוחי הקב"ה לגדלו במסירות וחום"
"ואילו אַביי שהיה יתום מאב ומאם, יצא והראה על השמים... הוא ביטא בזה שלמרות שאין לו בית והורים, מרגיש הוא בפועל, איך שאבי היתומים משגיח עליו באופן ישיר, בלי ממוצע ואמצעי... אלקים במעון קדשו... ובכן לכו נרננה לה', עמכם בנים חביבים! ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח!".
וכך קבלנו את השבת אז תחת כיפת הרקיע, שבת בראשית בחברת המלאכים הצעירים, גיבורי כח עושי דברו. אז התאחדו תחת "מעון קדשו", דרי מעלה עם דרי מטה...
*
ברכי נפשי את ה'... נסיים מעין הפתיחה. סוד שיח פנימי יש כאן של המשורר האלקי עִם נשמתו הוא. האלשיך הקדוש מביע כאן חיזוק אדיר לכולנו, גבוה מעל גבוה... בחתימת המזמור הוזכרו שלושה עולמות, בזה אחר זה, זה על גבי זה... "ברכו ה' "מלאכיו"! ברכו ה' "כל צבאיו"! ברכו ה' "כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו!".
שלושה עולמות נמנו כאן: הראשון: עולם המלאכים; השני: עולם הגלגלים, צבא השמים; והשלישי מתחתיהם: עולם השפל, העולם הזה שבו אנחנו נמצאים, בכל מקומות ממשלתו... וכולם, כל העולמות מברכים את ה' המושל בכל...
כעת אחרי שהזכיר את שלשה העולמות ההם, פונה דוד המלך את נשמתו הוא ואומר לה "ברכי נפשי את ה'!". והמשמעות הפעם מדהימה מאד: "דעי לך נפשי, שאַתְּ גדולה מהם, מכל העולמות כולם, אַתְּ חלק אלוק ממעל, אַתְּ החצובה מתחת כסא הכבוד, עליך נאמר "חלקי ה' אמרה נפשי"... כל העולמות אינם מתקיימים אלא בזכות ישראל וברכותיהם תלויות בברכתך. ובלשון קדומה נלבבה מתמצה הפירוש הזה: נשמה'לה! געדענק, אז דו ביסט העכער פון אלע... זכרי נא שֶׁאַתְּ גבוהה מכולם.
געוואלד! מה שגבו קדושיך ישראל! רק הם מסוגלים להביע הגיגי פלאים כאלה, לחזק את העם עד סוף כל הדורות, עד רום כל המעלות - - -! אנא זכור זאת, יקירי, מחר כשהטלית מונחת על כתפך, באמירת "ברכי נפשי"! אף אתה תזכיר אז לנשמה במסתרים: געדענק, אז דו ביסט העכער פון אלע...!
*
יש המשך! לא ננעלו 'דלתות העזרה' אליהם נהרו ישראל קדושים בחודש 'תשרי' החביב, האיתן והתקיף במצוות. אדרבה, בחודש זה שלפנינו מסייעים הימים להצמיח את הזריעה והנטיעה.
אל נא תעבור מעל עבדך!' נאמר מפי אברהם אבינו. ומפרש ה'אמרי אמת' זי"ע "שבשעה שבאה לו התגלות אלקית התפלל שישאר זה בקביעות". "לאברהם אבינו ע"ה היה אז גילוי שכינה וביקש שישאר זה אצלו לעולם כי לכל אדם יש שעה ואז צריך להשתדל שלא יסור זה ממנו וישאר אצלו תמיד גם בשעה שעוסק במעשיו בעניני עולם הזה" [שמיני תרס"ט ושם תרע"ג].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו
ויזמרון לך שירין ורחשין
רחשי מרחשוון על גמולי תשרי...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 502.docx
- (49.91 KiB) הורד 124 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
רק לפני דקות אחדות הגיענו האגרת:
==============
בס"ד
זהב הארץ...
לכבוד סיום התלמוד הירושלמי
לר' ישראל יקירי שליט"א
בימים אלה עומדים בעזהי"ת לסיים ולהתחיל שוב את התלמוד הירושלמי במסגרת 'דף היומי'. לכבודה של תורה ומאורע כביר זה, אנא נלמד מאמר אחד בירושלמי עצמו, המעורר את הלב, בהבהרת שם: "ישראל". "משל למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא". למלך הזה היה בית גנזים ולו מפתח. הוא טיכס עצה שלא ייאבד המפתח הזעיר וייעלם הימצאו. הוא ידע שאם יניחה כך, עלול המפתח שייאבד מפני קטנותו. מה עשה המלך? הוא חיבר שרשרת גדולה למפתח, כך שתמיד יהיה אפשר למצוא אותו בעזרת השרשרת...
והנמשל הוא : "כך אמר הקדוש ברוך הוא! אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין העכו"ם... אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים". וזהו פשר שם ה', כלומר שם קֵל, הנכלל והמחובר בשם "ישראל"... [ירו' תענית פ"ב ה"ו] הנקודה האלקית המוטבעת בעם ישראל, משמשת כעין שרשרת, בכדי שלא ייאבד המפתח היהודי...
הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים...! את הנמשל שייך להרחיב עוד יותר... הרי "כל התורה כולה, שמותיו של הקב"ה" [רמב"ן ריש בראשית]. כל חלק מן התורה, שרשרת של שמירה יש בו, לשמור על היהדות בכל מקום ובכל זמן. ודוגמה ל"שרשרת" כזאת משמש אף התלמוד הירושלמי בעצמו, בו מופיע המאמר הנשגב ההוא. בדורות האחרונים היה ה"מפתח" היהודי צריך לשמירה יתירה... והן חיים!!! חיים של תורה!
חיים של בית המדרש, חיים של גילוי שטחים חדשים נרחבים בתלמוד, ממשנת תנאים ואמוראים. ואף זו שרשרת היא, שעל ידה יימשך עם ישראל מתוך גלותו... שרשרת ירושלמית עתיקת יומין, שרשרת של זהב. כמאמרם ז"ל: "וזהב הארץ ההוא טוב" [ברא' ב'] - מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל". [בר"ר ט"ז]
*
כידוע הזכיר בשעתו כ"ק מרן ה'לב שמחה' זי"ע מחולל לימוד דף היומי בירושלמי, את הפסוק [ירמי' נ"א] שנאמר לבני גלות בבל: "זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלו על לבבכם". הוא ביקש לעורר בזה שבזמן הגלות ראוי להיאחז בתלמודה של ארץ ישראל. וכמו כן, ההתכוננות המחודשת ללימוד התלמוד הירושלמי, וודאי מעוררת את הבנין גם מלמעלה, לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו...
כאמור, מתחילת בריאתו של עולם כבר נרמז ערכה של תורת ארץ ישראל במקרא שמדובר בו על הנהר היוצא מעדן... "וזהב הארץ ההוא טוב" [ברא' ב'] אין תורה כתורת ארץ ישראל...
ולא עוד אלא בשעת בשורת גאולת מצרים, כשעמד משה רבינו לפני סנה בוער באש, כבר הובטח לו על תורת ארץ ישראל המיוחדת. כך לימדנו רבינו בחיי. שהפסוק "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא, אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב וגו'". מתפרש על תורת ארץ ישראל. [שמות ג' ח'].
שוב הזכיר רבינו בחיי דברי חז"ל אלה על 'זהבה' של תורה ארץ ישראל, על הפסוק "לא במסכנות תאכל בה לחם". הוא פירש זאת על לחמה של תורה, שארץ ישראל מסוגלת שילמדו בה את התורה הקדושה בצורה מיוחדת, בעושר רוח, זהב טהור... [דברים ח' ט']
איכשר דרא ובתקופת עקבתא דמשיחא מוסיף והולך העסק ב"זהב הארץ". רבים מישראל לומדים ברציפות את תלמוד הירושלמי על הסדר, ובית המדרש מתעשר בידיעות והשלמות הסוגיות מתורת ארץ ישראל; וביותר בהלכות התלויות בארץ שלא נתחברו עליהן מסכתות מן התלמוד הבבלי.
*
יקירי! הבה נשוטט קצת בשדה יצירתו של התלמוד הירושלמי. האמורא רבי יוחנן שעמד בראש ישיבתו הגדולה בטבריה, היה יוצרה ומחוללה של תלמוד זה. גם האמוראים שלאחרי רבי יוחנן, אלו שהמשיכו אחריו בהרחבת התלמוד הירושלמי, התגוררו בעיר טבריה או בסביבתה, ובכל זאת את השם של היצירה המפוארת שלהם העניקו לעיר ירושלים, שבאותם ימים היתה חרבה ובלתי מיושבת. "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" – השמחה היחידית שיושבי ארץ ישראל יכלו לרכוש לעצמם באותם ימי חורבן, היתה רק שמחת התורה, ואכן בשמחה זו הם הכתירו את ירושלים החרבה...
נמצא ששם "ירושלמי" על התלמוד הזה, יש בו משום כבודה של ירושלים. וכעין שדרש רבן יוחנן בן זכאי, אחרי החורבן: "ציון דורש אין לה – מכלל דבעי דרישה" [ר"הל.] . ירושלים עיר קדשנו לא תישאר חייבת, היא תגמול טובה לכל מכבדיה ודורשיה..
*
מה אירע אמנם עם התלמוד הירושלמי בשנים הבאות? מדוע לא נמשך כל כך הלימוד בתלמוד הירושלמי? ומה מנע את ההתפתחות של התלמוד הירושלמי בדורות הבאים? השורש לתשובה על כך נמצא ב"איגרת דרב שרירא גאון" הידועה. שהיא כידוע ה"מסמך" העיקרי בנוגע להשתלשלות התורה בזמנם של התנאים, האמוראים, רבנן סבוראי והגאונים. לאחר זמנם של אביי ורבא – כותב רב שרירא גאון – "נפיש שמדא בארץ ישראל, ואמעיטא הוראה מתמן טובא" – באותם ימים הנחיתו המושלים הרומאים על ראשי עם קודש שבארץ ישראל גזירות שמד שונות, וכתוצאה ממצב זה התמעטה מאוד ההוראה בארץ ישראל.
במשך הזמן גם נעלמו מאתנו חלקים שונים של התלמוד הירושלמי, וגם בנוסחת החלקים שנשארו אתנו, נפלו שגיאות רבות, הכל נגרם בעקבות המצב הקשה הנזכר ששרר באותם ימים בארץ ישראל.
ומאידך גיסא, התלמוד הבבלי, הוא זה שנותר כמקור ההוראה. וזאת מכיון שהמצב של היהודים בבבל, עדיין לא היה כל כך גרוע באותם ימים כמו בארץ ישראל. העיסוק בתלמוד הבבלי נמשך גם בדורות הבאים, והוא אכן הושלם בתקופה הרבה יותר מאוחרת מאשר התלמוד הירושלמי, וגירסאותיו השתמרו באורח תמידי.
*
כפי שמקובל בידינו מרבותינו הראשונים ז"ל, סידר רבי יוחנן את התלמוד הירושלמי, כמאתיים שנה, בערך, לאחר חורבן בית המקדש השני. וכך כותב רבינו הראב"ד ז"ל ב"ספר הקבלה" שלו ב"סדר אמוראים": "...ובימיהם [של תלמידי רב ושמואל] היה ראש בארץ ישראל רבי יוחנן שקבל מרבי אושעיא ברבי, והאריך ימים כי שמונים שנה היה ראש ישיבה, - וחיבר הירושלמי בקרוב ממאתיים שנה אחר החורבן"
רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל בספרו "דורות הראשונים" [ח"ה פי"ב, עי"ש] מביא שהאמורא רבי יוחנן התקבל בשעתו כ"ראש וראשון לכל הדור כולו, הן בארץ ישראל והן בבבל". הישיבה שלו בטבריה עמדה בראש ההוראה של כל בני דורו, ובלשונו: "ומתיבתת ר' יוחנן נחשבה לכולם יסוד ועיקר... מתיבתא אחת יחידה לכל חכמי הדור, וגם בבבל נתנוה עליון עליהם ועל שתי בתי המתיבתות בסורא ופומבדיתא אשר היו שם". ולכן לא ייפלא שגם התלמוד הבבלי מלא עם המימרות של האמורא רבי יוחנן, אותן העבירו לבבל אותם האמוראים ש"ירדו" מארץ ישראל לבבל, הם המכונים בתלמוד הבבלי בשם "נחותי", או "נחותי ימא", [וראה בחי' אגדות להמהרש"א [בבא בתרא ע"ג.] ש"נחותי ימא" הם "יורדי הים הגלות... שהדמיון בגלות כספינה המטורפת בים... דהיינו ישראל המטורפין בגלות כספינה המטורפת בים". וב"דורות הראשונים" מסביר בדרך פשט שהכוונה לאותם שהגיעו לבבל בדרך ים הודו, שממנו יוצאת לשון אל הים הפרסי].
בדור שלאחר רבי יוחנן, בתקופה שהאמורא רבי מנא [ב"ר יונה] היה גדול הדור בארץ ישראל, כבר התחילו הרומאים להחריב את הישובים היהודיים בארץ ישראל, ובעיקר החריבו את הישיבות שהיו בטבריה, בציפורי ובלוד. הגזירות המרושעות של הרומאים הם שמנעו כאמור, את המשך התפתחותו של התלמוד הירושלמי. עם זאת ראוי לציין את דבריו המפעימים של הגאון הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" [שמות ל"ד ' א'] שהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי, שכן נעשה על ידי אמוראים קדומים יותר... אמרו על ה"ישמח ישראל" זי"ע, שהיתה לו קביעות מיוחדת ללמוד את התלמוד הירושלמי בשבת קודש... [ס' תפארת ישראל אות קנ"ט].
*
הלשון התלמוד הירושלמי היא קצרה יותר מלשון התלמוד בבלי. רבינו הרשב"ש, הוא רבי שלמה ברבי שמעון [בנו של רבינו הרשב"ץ, רבי שמעון בר צמח המכונה הרב דוראן, בעל תשובות "תשב"ץ"] באחת מתשובותיו [סימן רנ"א], מסביר את הדברים בצורה מעניינת: "...ודרכו של הירושלמי קצרה וקלה, דארעא דישראל מחכים..." – החכמה שהיתה נחלתם של בני ארץ ישראל לא דרשה אריכות, די היה להם עם ה"לישנא קלילא" של הירושלמי, הם הבינו את הכל ברמז...
בצורה דומה כותב גם רבי בצלאל אשכנזי ב"שיטה מקובצת" [כתובות ע"ה.]: "...בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם, משום דאוירא דארץ ישראל מחכים... ויש מי שכתב [הריב"ש ז"ל] לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה..." – שתי סיבות שגרמו לרומם את אופן לימודם של "בני מערבא": אוירא דארץ ישראל, וקדושת ארץ ישראל!
סוגיות התלמוד הירושלמי הן יותר קרובות אל הפסק ההלכתי, והן עוסקות פחות בשקלא וטריא, וכפי שרש"י [בבא מציעא פ"ה. ד"ה דלא ניטרדיה] כותב על אמוראי ארץ ישראל: "מיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקים" – טעמי המשניות וברייתות היו יותר ברורים אצלם. גם אין דרכו של הירושלמי להיכנס לדיוקים כמו הבבלי. [יפה עינים פסחים י"ג.].
הריטב"א [למסכת יומא נ"ז.] מביא בשם תשובת הרמב"ם, שמסביר את דברי ר' ירמי' [סנהדרין כ"א.]: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, זה תלמודה של בבל" – "וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה, כמה דנהירי לרבנן דארץ ישראל". לאמוראי ארץ ישראל היו טעמי המשנה נהירים ביותר!
*
בזמנם של אחרוני הגאונים כבר החלו יותר לעסוק בתלמוד הירושלמי, בפרט חכמי קירואן ובראשם רבינו נסים גאון ב"ספר המפתח" שלו. רש"י מביא את הירושלמי במקומות שונים [עשרות רבות של פעמים] בפירושיו למסכתות הש"ס, והרבה יותר ממנו [למעלה מאלף ושלוש מאות מקומות] מזכירים רבותינו בעלי התוספות מדברי הירושלמי, וכך גם רבותינו הראשונים היותר מאוחרים. בדבריהם אנו גם מוצאים מקורות מהתלמוד הירושלמי, שאין לנו אותם כיום, אחת הדוגמאות לזה נמצאת בדברי התוספות הידועים [במסכת שבת ל"א.]: "אמונת, זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע", בירושלמי הנמצא כיום בידינו לא מצאנו דברים אלו.
רבותינו הראשונים מצטטים לשונות מהתלמוד הירושלמי בעניני הלכה, ומהם גם כאלו שאין לנו אותם היום. כמו למשל ההלכה שהרא"ש מביא אותה בתחילת מסכת תענית בשם הירושלמי, שששים יום, מעת לעת, לאחר תחילת תקופת תשרי מתחילין לומר "ותן טל ומטר" [וכן נוהגים להלכה בחוץ לארץ], ההלכה הזו לא נמצאת בירושלמי הנמצא בידינו כיום, וכן עוד כהנה וכהנה רבות. גם זאת ידוע לנו שבידי רבותינו הראשונים היו פרקים שלמים מהתלמוד הירושלמי שהם חסרים בירושלמי שלנו.
*
באופן מיוחד ראוי להביא לידי ביטוי את הקשר שהיה להרמב"ם עם התלמוד הירושלמי, כי עוד בימי צעירותו כבר כתב רבינו הרמב"ם חיבור "הלכות" על התלמוד הירושלמי, שבהם הוא מסיק את פסק ההלכה היוצא מדברי הירושלמי, בדיוק כמו שעשה הרי"ף לתלמוד הבבלי. [ראה בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל למסכת תמיד [פ"ה מ"א]: "...וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו", וראה עוד בתשובות הרמב"ם, מהדורת בלוי, סימן רנ"א].
גם הראב"ד 'בעל ההשגות' מכיר בעובדה זו שהרמב"ם הסתמך רבות על התלמוד הירושלמי, כפי שהוא כותב באחת מהשגותיו על הרמב"ם [פ"ג מהל' קריאת שמע ה"ו]: "...זה הרב דרכו להסתמך על הירושלמי..." ואמנם כך כתב הגר"א מווילנא זי"ע בביאורו לשולחן ערוך "אורח חיים" [סימן תקמ"ו סעיף ה']: "...ונראה שסמך [הרמב"ם] על הירושלמי כדרכו ברוב מקומות, היכא שהסוגיא פשוט שם יותר..."
*
בתקופת הראשונים היה קשה לתופסי התורה לקבוע לימוד מסודר בתלמוד הירושלמי, מחמת השיבושים בגירסאותיו, ומפאת המחסור בפירושים על הירושלמי, וכמובא בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן ז"ל [סימן תל"ו]: "...וכבר ידעת שרבו השיבושים בנוסחאות הירושלמי, ו[היא] הסיבה הגדולה למיעוט השגחת הלומדים בו, ואין עומדים עליו רק אחד בדור...!" - על הדורות היותר מאוחרים כבר ניתן לומר עליהם ש"איכשר דרא", מאחר שבזמנם כבר התחילו לפרש ולהגיה את התלמוד הירושלמי כסדרו.
רק מעט מאוד ידוע לנו על פירושים של רבותינו הראשונים על התלמוד הירושלמי. על כך אנו מוצאים בדברי רבינו המאירי, בהקדמתו הידועה לפרקי אבות, שם הוא מזכיר את פירושו של רבי יצחק הכהן, מתלמידי הראב"ד ז"ל, על חלק ניכר מהתלמוד הירושלמי, ובלשונו: "הרב ר' יצחק הכהן אשר היה מתלמידי הרב הגדול הראב"ד ז"ל יסד פירוש ירושלמי ברוב תלתא סדרי, הגיע לידינו מהם מקצתם..."
הרשב"א ז"ל מזכיר באחת מתשובותיו [ח"א סימן תקכ"ג], את פירושו של רבינו יהודה ב"ר יקר, [רבו של רבינו הרמב"ן ז"ל] על הירושלמי, ובלשונו: "...תמה אני במה אתה שואלני בפירוש ירושלמי, ואתם יש לכם אב למקרא ולפירוש הרב הגדול ר' יהודה בר יקר ז"ל...", [גם תלמידו, הרמב"ן בעצמו כבר מביא מפירושו של רבו זה על הירושלמי, והוא בחידושיו למסכת בבא בתרא דף ל"ו ודף קי"ג] גם ב"שם הגדולים" [ח"ב מערכת ת' אות נ"ז] מזכיר רבי חיד"א את פירושו של רבינו יהודה בן יקר על הירושלמי, וז"ל: "ולפנים בישראל היה פירוש בירושלמי מרבינו יהודה בר יקר, כמ"ש הרשב"א בתשובה, ונאבד..."
גם זאת מקובל בידנו, שהיה עוד אחד מרבותינו הראשונים, בימיו של הרשב"א ז"ל, ונזכר שמו בתשובות הרשב"א, הלא הוא רבי מאיר בן שלמה סהולא, שכתב פירוש על סדר זרעים של התלמוד הירושלמי, ופירושיו מצוטטים בתוך פירושו של רבי שלמה סיריליאו.
*
התעוררות מסויימת ללמוד ולפרש את התלמוד הירושלמי התחילה בארץ ישראל, בתקופה שלאחר גירוש ספרד. חכמי ירושלים וחכמי צפת שחיו ופעלו באותם הימים הרגישו בעצמם קשר חזק אל התלמוד הירושלמי, והשתוקקו להחיות את הלימוד בו. עובדה זו באה לידי ביטוי במכתבו של אחד מחכמי ארץ ישראל שבדור ההוא, רבי שלמה בן יהודה, הכותב מתוך כאב: "...ואם הֵקל בכבוד אֵם [ארץ ישראל] לאמור כי שכחה תורתה – ולאחר שבתחילת דבריו הוא מתאונן על הזלזול בכבוד אֵם, הוא מסיים את דבריו בהכרזה והבטחה: "כי לא תשכח תורתה להכרית, כי עתידה לשוב אל בתי אכסניותיה, לבלתי מוש מהם הליכותיה..." – התלמוד הירושלמי עוד יחזור אל תוך כותלי בית המדרש! – הבטחה שאכן התקיימה...!
*
החיבורים על הירושלמי של בני אותה התקופה הנודעים ביותר הם פירושיהם של רבי שלמה סיריליאו ז"ל ושל רבי אלעזר אזכרי ז"ל בעל החרדים. רבי שלמה סיריליאו חווה בילדותו את הגזירות הנוראות של גירוש ספרד [כמו מרן רבי יוסף קארו ה"בית יוסף"], ובדרכי נדודיו עם הוריו הגיעו אל העיר סלוניקי, שם התגדל רבי שלמה והיה לאיש, ומשם עלה לארץ ישראל.
כמעט באותה תקופה של רבי שלמה סיריליאו, חי ופעל בצפת רבי אלעזר אזכרי בעל החרדים , ואותו גאון ומקובל קדוש מביא בספרו הנ"ל, לידי ביטוי את אהבתו העצומה לארץ ישראל: "...וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו..." [מצוות התלויות בארץ פרק ב'].
עם אותה "תשוקה גדולה" פירש בעל ה"חרדים" את תורת ארץ ישראל, והאיר אותה באוֹר חדש של פשטות ובהירות נפלאה. מה שנותר בידנו מפירושו זה הוא פירושו למסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי. אבל ידוע שהוא גם כתב פירוש על כל סדרי זרעים ומועד שבירושלמי, כך עולה מפירוש "מלאכת שלמה על המשניות לרבי שלמה עדני, שמצטט הרבה מאוד מפירושו של בעל ה"חרדים" על הירושלמי. [בעל ה"מלאכת שלמה" בפירושו למשניות מצטט גם מפירוש נוסף על הירושלמי, שחובר באותה תקופה, והוא לרבי יוסף אשכנזי].
*
בעצם, היה להם לחכמי ספרד מאז ומתמיד קשר אמיץ עם התלמוד הירושלמי, אלא שלאחר גירוש ספרד, שבעקבותיו שבו חלק מהמגורשים לארץ ישראל, התפתח הקשר הוותיק שלהם אל התלמוד ירושלמי למציאות ממשית, על ידי חיבור פירושים יסודיים על הירושלמי – "בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו...". לימים ראיתי שדמיון ארץ ישראל לאֵם, מקורו דווקא בתלמוד הירושלמי, לענין יציאת הנשמה בארץ הקודש, שאין דומה "הפולטה לחיק אמו לפולטה בחיק נכריה" [פי"ב דכתובות ה"ג]. לדעת מפרשי הירושלמי שם, "חיק אמו" מרמזת על השכינה הקדושה...
*
מה שקירב עוד יותר את לימוד התלמוד הירושלמי אל הלומדים היה הופעתם בדפוס של הפירושים "קרבן העדה" ו"פני משה", שנדפסו על הדף. שני המחברים הללו חיו ופעלו באותה תקופה, [האחד באשכנז ומשנהו בליטא]. רבי דוד פרנקל היה רב בברלין ונחשב כאחד מגדולי רבני אשכנז, והוא חיבר את ה"מעין" של פירוש רש"י על התלמוד הירושלמי, וקרא לפירושו זה בשם "קרבן העדה", ואילו את החלק הפלפול שלו שהוא כעין פירוש התוספות, כתב בחיבור נפרד בשם "שיירי קרבן". חיבוריו מקיפים את סדרי מועד ונשים בשלמותם, וחלק מסדר נזיקין, אותו הוא לא הספיק לסיים. ידוע שהרה"ק מקאצק זי"ע המליץ ללמוד ירושלמי עם פירוש קרבן העדה.
*
זמן קצר לאחר מכן [בשנת תק"ס] החל להופיע בדפוס הפירוש הרחב על התלמוד ירושלמי, שחובר על ידי רבי שמעון מרגליות, וקרא את שמו "פני משה", וככל הנראה הוא היה הראשון שפירש את כל התלמוד הירושלמי המצוי בידינו, מתחילתו ועד סופו. בעת כתיבת חיבורו זה כבר היה למראה עיניו הפירוש "קרבן העדה", ובמקומות מסויימים הוא חולק עליו.
ה"פני משה" עשה את כל אשר היה ניתן לעשות בכדי להגיע אל הפירוש המדוייק ביותר של הירושלמי, ומלבד יגיעתו והתעמקותו הרבה בעצם לימוד הירושלמי, הוא גם תר וחיפש אחרי כתבי יד שונים של הירושלמי, בכדי להגיע על ידם לחקר הפשט האמיתי. כך גם מסופר עליו שהוא למד את חכמת ה"בוטניקה" בכדי להבין יותר טוב את הירושלמי בסדר זרעים. בנוסף לפירושו בדרך הפשט "פני משה" הוא חיבר גם פירוש נוסף בדרך הפלפול והבירור, ונקרא שמו "מראה הפנים".
*
עובדה נפלאה נשתמרה ב"פנקס הקלויז רבתי" של העיר בראד: הגאון רבי יוסף שאצקיס שנמנה על גאוני וחכמי ה"קלויז" הידוע בבראד, היה גם מפורסם בגדלותו בתלמוד הירושלמי. לפני פטירתו בשנת תקל"א, הוא ביקש שיקברו אותו בסמוך למי שהיה "בקי בירושלמי", בכדי שהוא יוכל לפלפל בדברי הירושלמי עם שכינו במקום מנוחתו... וכבר אמר נעים זמירות ישראל "רצון יראיו יעשה" ואכן כעבור עשר שנים מפטירתו, סיבב מסבב כל הסיבות שבעל ה"פני משה" – שכנזכר לעיל היה מקום מגוריו במדינת ליטא – הגיע אל העיר בראד, בכדי למכור שם את ספריו. ומאת ה' היתה זאת, שבשהותו בבראד הוא נחלה בחוליו האחרון, ושבק חיים לכל חי [בשנת תקמ"א] בעיר בראד, ושם מנוחתו כבוד ממש בסמוך לקברו של הגאון רבי יוסף שאצקיס ז"ל. ויהי לאות ולפלא! ["ערים ואמהות בישראל" כרך ו' עמ' של"ג] – ומכאן נמצאנו למדים באופן פלאי על ההתקשרות הנסתרת שקיימת בין גדולי לומדי התלמוד הירושלמי, בחייהם ובמותם לא נפרדו...!
*
מה נפלא ביאורו של הגר"א מווילנא על סדר זרעים של התלמוד הירושלמי, שבו הוא מגלה לפנינו גדולות ונפלאות, בפרט בענין הנוסחאות והגירסאות של הירושלמי, כפי שכבר נכתב בזה בהקדמה לספר "פאת השולחן" לתלמידו הגאון רבי ישראל משקלוב.
עם ישראל זכה לעוד מתנה חשובה, המקילה עלינו את הלימוד בתלמוד הירושלמי אותה העניקו לנו הני תרי גיסי, הגאונים המפורסמים רבי יוסף שאול נתנזון ורבי מרדכי זאב איטינגא, שהגישו לפנינו את יצירתם המשותפת בשם "גליון הש"ס וציון ירושלמי", שבה הם מציינים מראה מקומות אל הסוגיות בתלמוד הבבלי, כמו גם למדרשי חז"ל, ולדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ולגדולי הפוסקים, הנושאים ונותנים בדברי הירושלמי. מעניינות ביותר הם גם ההקדמות שלהם, שם הם גם מזכירים את השתלשלות הלימוד בתלמוד הירושלמי.
*
כעבור דור נוסף, זכה עם ישראל ב"מרגלית טובה" נוספת, המאירה לפנינו את התלמוד הירושלמי בכל המובנים, היה זה הפירוש היסודי על הירושלמי לרבה של סלוצק הרידב"ז, הגאון רבי יעקב דוד ווילובסקי זצ"ל, שנחשב בימיו בין גדולי הדור. ופירושיו וחידושיו "תוספות הר"ש" ו"פירושי הרידב"ז" כבר יצאו שמם לשם ולתהלה בכל רחבי עולם התורה.
מלבד חיבוריו על הירושלמי, קיבל הרידב"ז על עצמו גם להדפיס את התלמוד הירושלמי, ולהפיץ את הלימוד בו. למטרה זו הוא גם הגיע לאמריקה בשנת תר"ס, שם הוא הצליח להשיג את האמצעים להדפיס את ספר נזיקין שלו. בשנת תרס"ז הוא התקבל שם לרב בעיר שיקגו, אבל כעבור תקופה קצרה הוא עזב את אמריקה ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיה"ק צפת. הקשר האמיץ שהיה לו עם תורת ארץ ישראל משך אותו כבחבלי קסם אל המקור של תורת ארץ ישראל... לארץ ישראל...
*
הזכרנו מקודם את העובדה שאחד מחכמי בראד [רבי יוסף שאצקיס] ביקש שיקברו אותו בסמוך ל"בקי בירושלמי", בכדי שהוא יוכל להתפלפל אתו בדברי הירושלמי.
בתוך "קבר" מסוג אחר, קבר חי, בתוך מעמקי האדמה הסובייטית, נכתב פירוש גאוני נוסף על התלמוד הירושלמי, על ידי הגאון רבי יצחק אייזיק קראסילשציקאוו ז"ל, רבה של פולטבא [אוקראינה]. פירוש זה על הירושלמי שאינו אלא תופעה של קידוש השם נצחי, נכתב בהחבא, מתחת לפני האדמה, תחת אימת השלטון הסטליניסטי, מתוך מסירות נפש ממש. התשוקה ל"תורת ארץ ישראל" שיקדה בלבו, התלקחה והיתה לאש להבה בתוככי "מערה" סודית שבה ישב הגאון הפולטאבי, שהקדיש את כל כולו למטרת ההקלה על הלומדים בתלמוד הירושלמי. ובפירושו שנכתב על ידו בדמע מהול בפחד, הוא הצליח לבאר באר היטב את התלמוד הירושלמי, וזאת אף מבלי שיהיו לו תחת ידו הספרים הנחוצים להשלמת משימה זו.
המוהל הידוע, הרב צבי ברונשטיין ז"ל מניו יורק, שלמרות עיניהם הבולשות של סוכני הק.ג.ב. הצליח פעמים רבות לחדור אל מעבר לחומת הברזל שחצצה בין רוסיה הסובייטית לעולם החפשי, בכדי למול שם את ילדי ישראל, מתחת לאפם של שוטרי החרש הקומוניסטים, עד שפעם אחת כמעט ושילם על כך בחייו, הוא היה זה שגם הצליח לגלות בתוככי החושך והאפילה הרוסית את המחבר המופלא ואת חיבורו הנפלא. את כל השתלשלות הענינים הוא מתאר בצורה נפלאה, עד לסיום המוצלח של אותו ענין, כאשר בהשגחה פרטית הנראית לעין, גם הצליח להבריח את החיבור מבעד למסך הברזל לארץ ישראל ולהדפיסו שם, כרצון מחברו. – חוט נסתר קישר בין יוצרי התלמוד הירושלמי בארץ ישראל בשעת גזירות השמד, אל מפרש הירושלמי, הגאון מפולטבא, המדוכא והמיוסר בחושך הסובייטי, היה זה "חוט של אורה" – "ירושלמי של מעלה"...
הזכרתי רק אחדים ממפרשי הירושלמי. בדורות האחרונים רבו המפרשים והמחדשים בתלמוד הירושלמי. כל החיבורים והיצירות, הפירושים, הבירורים וההגהות על הירושלמי, מגדולי ישראל שבכל הדורות, שאותם מנינו לעיל, נתנו ללומדים את האפשרות ללימוד קבוע בתלמוד הירושלמי.
*
הדחיפה העצומה לציבור הרחב בכלל, ללימוד סדיר בתלמוד הירושלמי, עד שהפכה להיות תופעה יומיומית במסגרת "דף יומי" קבוע, היתה זו הכרזתו של האדמו"ר מגור זי"ע בעל ה"לב שמחה", במעמד מושב הפתיחה של הכנסיה הגדולה הששית של "אגודת ישראל העולמית", בה הוא פנה אל הלומדים שבכל אתר ואתר להקדיש זמן מסויים בכל יום ללימוד בתלמוד הירושלמי.
הגאון המופלא ר' שמאי גינצבורג זצ"ל, משמש בקודש אצל ה'אמרי אמת זי"ע, שהתורה על מכמניה היתה חקוקה על לבו, מסר שמקור תשוקה עצומה זו ללימוד הירושלמי אצל ה'לב שמחה' נבע ממה שאמר פעם אביו ה"אמרי אמת", על מאמר חז"ל [מדרש תהלים - פ' ק"ה]. "אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל", שהכוונה על לימוד תלמוד ירושלמי. את הדברים שמע רבי שמאי מה"לב שמחה" בשנת תרצ"ב כשביקר ה"אמרי אמת" בארץ ישראל. בהתרגשות אמר את הדברים בצאתו מן הקודש, תיכף לאחר ששמע זאת מפי אביו. [ספר 'הגאון החסיד ע' 369].
ידוע שעוד זמן רב קודם להכרזת תקנתו בדבר לימוד הירושלמי, כבר היו לו לרבי ה"לב שמחה" שיעורים קבועים בתלמוד הירושלמי. ובכל מקום שהיה הולך היה ביתו עמו, כי גם בעת מסעותיו, הרי בנוסף למסכת מתלמוד בבלי שהיה לוקח עמו, היה מצרף אליה גם מסכת מהתלמוד הירושלמי שבה הוא היה עוסק באותה עת. והרבה עסק רבי שמאי גינצבורג עמו בדברי הירושלמי. [רבי שמאי! דמותך עומדת לפני, עטופה גאונות ופשטות. אני רואה אותך כמאז, בשעת הטיש, שולחנו הטהור של ה'בית ישראל' זי"ע, עומד ליד הגאון ר' מרדכי חברוני זצ"ל ומפיכם קולחים מפעם לפעם דברי תורה ברמיזה ובחשאי. יהי זכרכם ברוך!].
*
לאחר הכרזת ה"לב שמחה" הנ"ל- ניתווספו הרבה ספסלי של לומדי הירושלמי בקביעות. מאז אותו יום גדול לישראל, בו קיבל כלל ישראל על עצמו להגביר חיילים בלימוד הירושלמי, נדפסו מהדורות רבות של התלמוד הירושלמי, לרבות חיבוריהם של בני הדורות הקודמים שכעת ההדירו אותם מחדש, וגם חיבורים נפלאים של גדולי חכמים בני דורינו, שכתבו וערכו פירושים וביאורים חדשים על התלמוד הירושלמי, בכדי להקל על הציבור את הלימוד בתלמוד הירושלמי.
*
ראיתי בשם ה"שפתי צדיק מפילץ זי"ע, שכתב פעם במכתב, שלעתיד לבוא יהיה עיקר הלימוד בתלמוד ירושלמי. ואולי התעוררות זו בדור הזה ללימוד הירושלמי הוא כבר "אור חוזר" של זמן הגאולה...
גימטריא מופלאה ביותר אומרים בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע, שהיה חביב עליו מאד התלמוד הירושלמי. בחזון ישעיהו נאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [א']. "ציון במשפט תפדה" בגימטריא "תלמוד ירושלמי"; "ושביה בצדקה" בגימטריא "תלמוד בבלי". כלומר על ידי שני התלמודים יחד תבוא הגאולה במהרה בימינו אמן.
ואמנם רבות נעשה בדור הזה, לשלב את לימוד הירושלמי כהשלמה בשעת לימוד המסכת בתלמוד הבבלי, בצורות שונות ונפלאות.
*
נציע נא דוגמא אחת השוה לכל נפש, של השוואה והשלמה בין שני התלמודים, מתחילת מסכת ברכות ודווקא מעולם האגדה. ידוע מאמרם ז"ל: "אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" [ברכות ג:]. מתוך ניגון שבמשב הפלאים התעורר נעים זמירות ישראל ונפשו עטופת הגעגועים התעוררה בגבורת ארי וצללה תיכף אל מעמקי התורה הקדושה...
בירושלמי [ברכות פ"א ה"א, (ה:)] מצאנו הוספה לזה, והיינו, איך שהגיבו ונמשכו לכך תלמידי החכמים, לילה לילה. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה!". כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, "והקיצות היא תשיחך", הרי זה מחייב את כולם... הירושלמי הוסיף את ה"קל וחומר" שהמריץ את לימוד התורה בעם אף באישון לילה...
*
נסיים נא במאמר נוסף מן התלמוד הירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחאי אומר אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם". [ברכות פ"ט ה"ה – (ס"ח.)] גדולי עולם למדו משם, שיש סייעתא דשמיא מיוחדת ללמוד בזמנים שהלימוד רפוי בהם. [כגון בערבי שבתות, בין הסדרים או בין הזמנים]. וכמו כן יש לומר על לימוד שאין הכל עוסקים בו, שיש בו ברכה מיוחדת.
ואגב, גאון ההוראה הגה"צ ר' שמואל וואזנער זצוק"ל, סיפר פעם לאחד מבניו, איך שלמד ירושלמי בנעוריו בישיבת חכמי לובלין. זה היה בחדר האוכל, בשעה שחיכו על הארוחות. הוא לא רצה לאבד זמן ולמד אז תלמוד ירושלמי. כך הצטרף רגע לרגע כל יום, עד שזכה לסיים את הירושלמי שהפך ללחם חוקו, עד שלא חילקו את לחמו...
*
ר' ישראל! חלק גדול מתורה שבעל פה, נמצא בתלמוד הירושלמי. מעיינות חדשים ורחבים נפתחים שם. ידיעות נפלאות מאד בהלכה וגם באגדה. גם הזדמנות נדירה לפנינו ללמוד מסכתות שלימות מסדר זרעים שאין עליהן תלמוד בבלי, מתורת האמוראים, ולקלוט את יסודות ההלכה שהיא נוגעת למעשה יום יום.
ואף אם קשה לימוד זה למי שאינו רגיל בו, נמצאים כנזכר, בימינו מהדורות חדשות ומפורשות וספרי עזר שונים, שעמם שייך ללמוד תורת ארץ ישראל זו, בשפה ברורה ובנעימה. "וזהב הארץ ההוא טוב" נאמר על תורת ארץ ישראל. וכיום שייך לכל אחד לרכוש אוצרות זהב אלה! התעוררות מיוחדת ניתווספה בתקופה זו ללימוד ירושלמי במסגרת "דרשו", להגדיל תורה ולהאדירה.
ובכן, שוב יכריזו כל יקרי נפש ועמלי תורה אלה: "הדרן עלך תלמוד ירושלמי!" ויתחילו אותו בהתחדשות. וכאילו בת קול משיבה ואומרת: "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם!"
כה לחי! שיזכו לסיים ולהתחיל שוב ולסחוף עמהם עדרים עדרים, לגיונות אין מספר של לומדי תורת ארץ ישראל!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
יקויים בנו בקרוב מקרא שכתוב:
כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָיִם
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
==============
בס"ד
זהב הארץ...
לכבוד סיום התלמוד הירושלמי
לר' ישראל יקירי שליט"א
בימים אלה עומדים בעזהי"ת לסיים ולהתחיל שוב את התלמוד הירושלמי במסגרת 'דף היומי'. לכבודה של תורה ומאורע כביר זה, אנא נלמד מאמר אחד בירושלמי עצמו, המעורר את הלב, בהבהרת שם: "ישראל". "משל למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא". למלך הזה היה בית גנזים ולו מפתח. הוא טיכס עצה שלא ייאבד המפתח הזעיר וייעלם הימצאו. הוא ידע שאם יניחה כך, עלול המפתח שייאבד מפני קטנותו. מה עשה המלך? הוא חיבר שרשרת גדולה למפתח, כך שתמיד יהיה אפשר למצוא אותו בעזרת השרשרת...
והנמשל הוא : "כך אמר הקדוש ברוך הוא! אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין העכו"ם... אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים". וזהו פשר שם ה', כלומר שם קֵל, הנכלל והמחובר בשם "ישראל"... [ירו' תענית פ"ב ה"ו] הנקודה האלקית המוטבעת בעם ישראל, משמשת כעין שרשרת, בכדי שלא ייאבד המפתח היהודי...
הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים...! את הנמשל שייך להרחיב עוד יותר... הרי "כל התורה כולה, שמותיו של הקב"ה" [רמב"ן ריש בראשית]. כל חלק מן התורה, שרשרת של שמירה יש בו, לשמור על היהדות בכל מקום ובכל זמן. ודוגמה ל"שרשרת" כזאת משמש אף התלמוד הירושלמי בעצמו, בו מופיע המאמר הנשגב ההוא. בדורות האחרונים היה ה"מפתח" היהודי צריך לשמירה יתירה... והן חיים!!! חיים של תורה!
חיים של בית המדרש, חיים של גילוי שטחים חדשים נרחבים בתלמוד, ממשנת תנאים ואמוראים. ואף זו שרשרת היא, שעל ידה יימשך עם ישראל מתוך גלותו... שרשרת ירושלמית עתיקת יומין, שרשרת של זהב. כמאמרם ז"ל: "וזהב הארץ ההוא טוב" [ברא' ב'] - מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל". [בר"ר ט"ז]
*
כידוע הזכיר בשעתו כ"ק מרן ה'לב שמחה' זי"ע מחולל לימוד דף היומי בירושלמי, את הפסוק [ירמי' נ"א] שנאמר לבני גלות בבל: "זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלו על לבבכם". הוא ביקש לעורר בזה שבזמן הגלות ראוי להיאחז בתלמודה של ארץ ישראל. וכמו כן, ההתכוננות המחודשת ללימוד התלמוד הירושלמי, וודאי מעוררת את הבנין גם מלמעלה, לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו...
כאמור, מתחילת בריאתו של עולם כבר נרמז ערכה של תורת ארץ ישראל במקרא שמדובר בו על הנהר היוצא מעדן... "וזהב הארץ ההוא טוב" [ברא' ב'] אין תורה כתורת ארץ ישראל...
ולא עוד אלא בשעת בשורת גאולת מצרים, כשעמד משה רבינו לפני סנה בוער באש, כבר הובטח לו על תורת ארץ ישראל המיוחדת. כך לימדנו רבינו בחיי. שהפסוק "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא, אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב וגו'". מתפרש על תורת ארץ ישראל. [שמות ג' ח'].
שוב הזכיר רבינו בחיי דברי חז"ל אלה על 'זהבה' של תורה ארץ ישראל, על הפסוק "לא במסכנות תאכל בה לחם". הוא פירש זאת על לחמה של תורה, שארץ ישראל מסוגלת שילמדו בה את התורה הקדושה בצורה מיוחדת, בעושר רוח, זהב טהור... [דברים ח' ט']
איכשר דרא ובתקופת עקבתא דמשיחא מוסיף והולך העסק ב"זהב הארץ". רבים מישראל לומדים ברציפות את תלמוד הירושלמי על הסדר, ובית המדרש מתעשר בידיעות והשלמות הסוגיות מתורת ארץ ישראל; וביותר בהלכות התלויות בארץ שלא נתחברו עליהן מסכתות מן התלמוד הבבלי.
*
יקירי! הבה נשוטט קצת בשדה יצירתו של התלמוד הירושלמי. האמורא רבי יוחנן שעמד בראש ישיבתו הגדולה בטבריה, היה יוצרה ומחוללה של תלמוד זה. גם האמוראים שלאחרי רבי יוחנן, אלו שהמשיכו אחריו בהרחבת התלמוד הירושלמי, התגוררו בעיר טבריה או בסביבתה, ובכל זאת את השם של היצירה המפוארת שלהם העניקו לעיר ירושלים, שבאותם ימים היתה חרבה ובלתי מיושבת. "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" – השמחה היחידית שיושבי ארץ ישראל יכלו לרכוש לעצמם באותם ימי חורבן, היתה רק שמחת התורה, ואכן בשמחה זו הם הכתירו את ירושלים החרבה...
נמצא ששם "ירושלמי" על התלמוד הזה, יש בו משום כבודה של ירושלים. וכעין שדרש רבן יוחנן בן זכאי, אחרי החורבן: "ציון דורש אין לה – מכלל דבעי דרישה" [ר"הל.] . ירושלים עיר קדשנו לא תישאר חייבת, היא תגמול טובה לכל מכבדיה ודורשיה..
*
מה אירע אמנם עם התלמוד הירושלמי בשנים הבאות? מדוע לא נמשך כל כך הלימוד בתלמוד הירושלמי? ומה מנע את ההתפתחות של התלמוד הירושלמי בדורות הבאים? השורש לתשובה על כך נמצא ב"איגרת דרב שרירא גאון" הידועה. שהיא כידוע ה"מסמך" העיקרי בנוגע להשתלשלות התורה בזמנם של התנאים, האמוראים, רבנן סבוראי והגאונים. לאחר זמנם של אביי ורבא – כותב רב שרירא גאון – "נפיש שמדא בארץ ישראל, ואמעיטא הוראה מתמן טובא" – באותם ימים הנחיתו המושלים הרומאים על ראשי עם קודש שבארץ ישראל גזירות שמד שונות, וכתוצאה ממצב זה התמעטה מאוד ההוראה בארץ ישראל.
במשך הזמן גם נעלמו מאתנו חלקים שונים של התלמוד הירושלמי, וגם בנוסחת החלקים שנשארו אתנו, נפלו שגיאות רבות, הכל נגרם בעקבות המצב הקשה הנזכר ששרר באותם ימים בארץ ישראל.
ומאידך גיסא, התלמוד הבבלי, הוא זה שנותר כמקור ההוראה. וזאת מכיון שהמצב של היהודים בבבל, עדיין לא היה כל כך גרוע באותם ימים כמו בארץ ישראל. העיסוק בתלמוד הבבלי נמשך גם בדורות הבאים, והוא אכן הושלם בתקופה הרבה יותר מאוחרת מאשר התלמוד הירושלמי, וגירסאותיו השתמרו באורח תמידי.
*
כפי שמקובל בידינו מרבותינו הראשונים ז"ל, סידר רבי יוחנן את התלמוד הירושלמי, כמאתיים שנה, בערך, לאחר חורבן בית המקדש השני. וכך כותב רבינו הראב"ד ז"ל ב"ספר הקבלה" שלו ב"סדר אמוראים": "...ובימיהם [של תלמידי רב ושמואל] היה ראש בארץ ישראל רבי יוחנן שקבל מרבי אושעיא ברבי, והאריך ימים כי שמונים שנה היה ראש ישיבה, - וחיבר הירושלמי בקרוב ממאתיים שנה אחר החורבן"
רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל בספרו "דורות הראשונים" [ח"ה פי"ב, עי"ש] מביא שהאמורא רבי יוחנן התקבל בשעתו כ"ראש וראשון לכל הדור כולו, הן בארץ ישראל והן בבבל". הישיבה שלו בטבריה עמדה בראש ההוראה של כל בני דורו, ובלשונו: "ומתיבתת ר' יוחנן נחשבה לכולם יסוד ועיקר... מתיבתא אחת יחידה לכל חכמי הדור, וגם בבבל נתנוה עליון עליהם ועל שתי בתי המתיבתות בסורא ופומבדיתא אשר היו שם". ולכן לא ייפלא שגם התלמוד הבבלי מלא עם המימרות של האמורא רבי יוחנן, אותן העבירו לבבל אותם האמוראים ש"ירדו" מארץ ישראל לבבל, הם המכונים בתלמוד הבבלי בשם "נחותי", או "נחותי ימא", [וראה בחי' אגדות להמהרש"א [בבא בתרא ע"ג.] ש"נחותי ימא" הם "יורדי הים הגלות... שהדמיון בגלות כספינה המטורפת בים... דהיינו ישראל המטורפין בגלות כספינה המטורפת בים". וב"דורות הראשונים" מסביר בדרך פשט שהכוונה לאותם שהגיעו לבבל בדרך ים הודו, שממנו יוצאת לשון אל הים הפרסי].
בדור שלאחר רבי יוחנן, בתקופה שהאמורא רבי מנא [ב"ר יונה] היה גדול הדור בארץ ישראל, כבר התחילו הרומאים להחריב את הישובים היהודיים בארץ ישראל, ובעיקר החריבו את הישיבות שהיו בטבריה, בציפורי ובלוד. הגזירות המרושעות של הרומאים הם שמנעו כאמור, את המשך התפתחותו של התלמוד הירושלמי. עם זאת ראוי לציין את דבריו המפעימים של הגאון הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" [שמות ל"ד ' א'] שהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי, שכן נעשה על ידי אמוראים קדומים יותר... אמרו על ה"ישמח ישראל" זי"ע, שהיתה לו קביעות מיוחדת ללמוד את התלמוד הירושלמי בשבת קודש... [ס' תפארת ישראל אות קנ"ט].
*
הלשון התלמוד הירושלמי היא קצרה יותר מלשון התלמוד בבלי. רבינו הרשב"ש, הוא רבי שלמה ברבי שמעון [בנו של רבינו הרשב"ץ, רבי שמעון בר צמח המכונה הרב דוראן, בעל תשובות "תשב"ץ"] באחת מתשובותיו [סימן רנ"א], מסביר את הדברים בצורה מעניינת: "...ודרכו של הירושלמי קצרה וקלה, דארעא דישראל מחכים..." – החכמה שהיתה נחלתם של בני ארץ ישראל לא דרשה אריכות, די היה להם עם ה"לישנא קלילא" של הירושלמי, הם הבינו את הכל ברמז...
בצורה דומה כותב גם רבי בצלאל אשכנזי ב"שיטה מקובצת" [כתובות ע"ה.]: "...בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם, משום דאוירא דארץ ישראל מחכים... ויש מי שכתב [הריב"ש ז"ל] לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה..." – שתי סיבות שגרמו לרומם את אופן לימודם של "בני מערבא": אוירא דארץ ישראל, וקדושת ארץ ישראל!
סוגיות התלמוד הירושלמי הן יותר קרובות אל הפסק ההלכתי, והן עוסקות פחות בשקלא וטריא, וכפי שרש"י [בבא מציעא פ"ה. ד"ה דלא ניטרדיה] כותב על אמוראי ארץ ישראל: "מיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקים" – טעמי המשניות וברייתות היו יותר ברורים אצלם. גם אין דרכו של הירושלמי להיכנס לדיוקים כמו הבבלי. [יפה עינים פסחים י"ג.].
הריטב"א [למסכת יומא נ"ז.] מביא בשם תשובת הרמב"ם, שמסביר את דברי ר' ירמי' [סנהדרין כ"א.]: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, זה תלמודה של בבל" – "וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה, כמה דנהירי לרבנן דארץ ישראל". לאמוראי ארץ ישראל היו טעמי המשנה נהירים ביותר!
*
בזמנם של אחרוני הגאונים כבר החלו יותר לעסוק בתלמוד הירושלמי, בפרט חכמי קירואן ובראשם רבינו נסים גאון ב"ספר המפתח" שלו. רש"י מביא את הירושלמי במקומות שונים [עשרות רבות של פעמים] בפירושיו למסכתות הש"ס, והרבה יותר ממנו [למעלה מאלף ושלוש מאות מקומות] מזכירים רבותינו בעלי התוספות מדברי הירושלמי, וכך גם רבותינו הראשונים היותר מאוחרים. בדבריהם אנו גם מוצאים מקורות מהתלמוד הירושלמי, שאין לנו אותם כיום, אחת הדוגמאות לזה נמצאת בדברי התוספות הידועים [במסכת שבת ל"א.]: "אמונת, זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע", בירושלמי הנמצא כיום בידינו לא מצאנו דברים אלו.
רבותינו הראשונים מצטטים לשונות מהתלמוד הירושלמי בעניני הלכה, ומהם גם כאלו שאין לנו אותם היום. כמו למשל ההלכה שהרא"ש מביא אותה בתחילת מסכת תענית בשם הירושלמי, שששים יום, מעת לעת, לאחר תחילת תקופת תשרי מתחילין לומר "ותן טל ומטר" [וכן נוהגים להלכה בחוץ לארץ], ההלכה הזו לא נמצאת בירושלמי הנמצא בידינו כיום, וכן עוד כהנה וכהנה רבות. גם זאת ידוע לנו שבידי רבותינו הראשונים היו פרקים שלמים מהתלמוד הירושלמי שהם חסרים בירושלמי שלנו.
*
באופן מיוחד ראוי להביא לידי ביטוי את הקשר שהיה להרמב"ם עם התלמוד הירושלמי, כי עוד בימי צעירותו כבר כתב רבינו הרמב"ם חיבור "הלכות" על התלמוד הירושלמי, שבהם הוא מסיק את פסק ההלכה היוצא מדברי הירושלמי, בדיוק כמו שעשה הרי"ף לתלמוד הבבלי. [ראה בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל למסכת תמיד [פ"ה מ"א]: "...וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו", וראה עוד בתשובות הרמב"ם, מהדורת בלוי, סימן רנ"א].
גם הראב"ד 'בעל ההשגות' מכיר בעובדה זו שהרמב"ם הסתמך רבות על התלמוד הירושלמי, כפי שהוא כותב באחת מהשגותיו על הרמב"ם [פ"ג מהל' קריאת שמע ה"ו]: "...זה הרב דרכו להסתמך על הירושלמי..." ואמנם כך כתב הגר"א מווילנא זי"ע בביאורו לשולחן ערוך "אורח חיים" [סימן תקמ"ו סעיף ה']: "...ונראה שסמך [הרמב"ם] על הירושלמי כדרכו ברוב מקומות, היכא שהסוגיא פשוט שם יותר..."
*
בתקופת הראשונים היה קשה לתופסי התורה לקבוע לימוד מסודר בתלמוד הירושלמי, מחמת השיבושים בגירסאותיו, ומפאת המחסור בפירושים על הירושלמי, וכמובא בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן ז"ל [סימן תל"ו]: "...וכבר ידעת שרבו השיבושים בנוסחאות הירושלמי, ו[היא] הסיבה הגדולה למיעוט השגחת הלומדים בו, ואין עומדים עליו רק אחד בדור...!" - על הדורות היותר מאוחרים כבר ניתן לומר עליהם ש"איכשר דרא", מאחר שבזמנם כבר התחילו לפרש ולהגיה את התלמוד הירושלמי כסדרו.
רק מעט מאוד ידוע לנו על פירושים של רבותינו הראשונים על התלמוד הירושלמי. על כך אנו מוצאים בדברי רבינו המאירי, בהקדמתו הידועה לפרקי אבות, שם הוא מזכיר את פירושו של רבי יצחק הכהן, מתלמידי הראב"ד ז"ל, על חלק ניכר מהתלמוד הירושלמי, ובלשונו: "הרב ר' יצחק הכהן אשר היה מתלמידי הרב הגדול הראב"ד ז"ל יסד פירוש ירושלמי ברוב תלתא סדרי, הגיע לידינו מהם מקצתם..."
הרשב"א ז"ל מזכיר באחת מתשובותיו [ח"א סימן תקכ"ג], את פירושו של רבינו יהודה ב"ר יקר, [רבו של רבינו הרמב"ן ז"ל] על הירושלמי, ובלשונו: "...תמה אני במה אתה שואלני בפירוש ירושלמי, ואתם יש לכם אב למקרא ולפירוש הרב הגדול ר' יהודה בר יקר ז"ל...", [גם תלמידו, הרמב"ן בעצמו כבר מביא מפירושו של רבו זה על הירושלמי, והוא בחידושיו למסכת בבא בתרא דף ל"ו ודף קי"ג] גם ב"שם הגדולים" [ח"ב מערכת ת' אות נ"ז] מזכיר רבי חיד"א את פירושו של רבינו יהודה בן יקר על הירושלמי, וז"ל: "ולפנים בישראל היה פירוש בירושלמי מרבינו יהודה בר יקר, כמ"ש הרשב"א בתשובה, ונאבד..."
גם זאת מקובל בידנו, שהיה עוד אחד מרבותינו הראשונים, בימיו של הרשב"א ז"ל, ונזכר שמו בתשובות הרשב"א, הלא הוא רבי מאיר בן שלמה סהולא, שכתב פירוש על סדר זרעים של התלמוד הירושלמי, ופירושיו מצוטטים בתוך פירושו של רבי שלמה סיריליאו.
*
התעוררות מסויימת ללמוד ולפרש את התלמוד הירושלמי התחילה בארץ ישראל, בתקופה שלאחר גירוש ספרד. חכמי ירושלים וחכמי צפת שחיו ופעלו באותם הימים הרגישו בעצמם קשר חזק אל התלמוד הירושלמי, והשתוקקו להחיות את הלימוד בו. עובדה זו באה לידי ביטוי במכתבו של אחד מחכמי ארץ ישראל שבדור ההוא, רבי שלמה בן יהודה, הכותב מתוך כאב: "...ואם הֵקל בכבוד אֵם [ארץ ישראל] לאמור כי שכחה תורתה – ולאחר שבתחילת דבריו הוא מתאונן על הזלזול בכבוד אֵם, הוא מסיים את דבריו בהכרזה והבטחה: "כי לא תשכח תורתה להכרית, כי עתידה לשוב אל בתי אכסניותיה, לבלתי מוש מהם הליכותיה..." – התלמוד הירושלמי עוד יחזור אל תוך כותלי בית המדרש! – הבטחה שאכן התקיימה...!
*
החיבורים על הירושלמי של בני אותה התקופה הנודעים ביותר הם פירושיהם של רבי שלמה סיריליאו ז"ל ושל רבי אלעזר אזכרי ז"ל בעל החרדים. רבי שלמה סיריליאו חווה בילדותו את הגזירות הנוראות של גירוש ספרד [כמו מרן רבי יוסף קארו ה"בית יוסף"], ובדרכי נדודיו עם הוריו הגיעו אל העיר סלוניקי, שם התגדל רבי שלמה והיה לאיש, ומשם עלה לארץ ישראל.
כמעט באותה תקופה של רבי שלמה סיריליאו, חי ופעל בצפת רבי אלעזר אזכרי בעל החרדים , ואותו גאון ומקובל קדוש מביא בספרו הנ"ל, לידי ביטוי את אהבתו העצומה לארץ ישראל: "...וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו..." [מצוות התלויות בארץ פרק ב'].
עם אותה "תשוקה גדולה" פירש בעל ה"חרדים" את תורת ארץ ישראל, והאיר אותה באוֹר חדש של פשטות ובהירות נפלאה. מה שנותר בידנו מפירושו זה הוא פירושו למסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי. אבל ידוע שהוא גם כתב פירוש על כל סדרי זרעים ומועד שבירושלמי, כך עולה מפירוש "מלאכת שלמה על המשניות לרבי שלמה עדני, שמצטט הרבה מאוד מפירושו של בעל ה"חרדים" על הירושלמי. [בעל ה"מלאכת שלמה" בפירושו למשניות מצטט גם מפירוש נוסף על הירושלמי, שחובר באותה תקופה, והוא לרבי יוסף אשכנזי].
*
בעצם, היה להם לחכמי ספרד מאז ומתמיד קשר אמיץ עם התלמוד הירושלמי, אלא שלאחר גירוש ספרד, שבעקבותיו שבו חלק מהמגורשים לארץ ישראל, התפתח הקשר הוותיק שלהם אל התלמוד ירושלמי למציאות ממשית, על ידי חיבור פירושים יסודיים על הירושלמי – "בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו...". לימים ראיתי שדמיון ארץ ישראל לאֵם, מקורו דווקא בתלמוד הירושלמי, לענין יציאת הנשמה בארץ הקודש, שאין דומה "הפולטה לחיק אמו לפולטה בחיק נכריה" [פי"ב דכתובות ה"ג]. לדעת מפרשי הירושלמי שם, "חיק אמו" מרמזת על השכינה הקדושה...
*
מה שקירב עוד יותר את לימוד התלמוד הירושלמי אל הלומדים היה הופעתם בדפוס של הפירושים "קרבן העדה" ו"פני משה", שנדפסו על הדף. שני המחברים הללו חיו ופעלו באותה תקופה, [האחד באשכנז ומשנהו בליטא]. רבי דוד פרנקל היה רב בברלין ונחשב כאחד מגדולי רבני אשכנז, והוא חיבר את ה"מעין" של פירוש רש"י על התלמוד הירושלמי, וקרא לפירושו זה בשם "קרבן העדה", ואילו את החלק הפלפול שלו שהוא כעין פירוש התוספות, כתב בחיבור נפרד בשם "שיירי קרבן". חיבוריו מקיפים את סדרי מועד ונשים בשלמותם, וחלק מסדר נזיקין, אותו הוא לא הספיק לסיים. ידוע שהרה"ק מקאצק זי"ע המליץ ללמוד ירושלמי עם פירוש קרבן העדה.
*
זמן קצר לאחר מכן [בשנת תק"ס] החל להופיע בדפוס הפירוש הרחב על התלמוד ירושלמי, שחובר על ידי רבי שמעון מרגליות, וקרא את שמו "פני משה", וככל הנראה הוא היה הראשון שפירש את כל התלמוד הירושלמי המצוי בידינו, מתחילתו ועד סופו. בעת כתיבת חיבורו זה כבר היה למראה עיניו הפירוש "קרבן העדה", ובמקומות מסויימים הוא חולק עליו.
ה"פני משה" עשה את כל אשר היה ניתן לעשות בכדי להגיע אל הפירוש המדוייק ביותר של הירושלמי, ומלבד יגיעתו והתעמקותו הרבה בעצם לימוד הירושלמי, הוא גם תר וחיפש אחרי כתבי יד שונים של הירושלמי, בכדי להגיע על ידם לחקר הפשט האמיתי. כך גם מסופר עליו שהוא למד את חכמת ה"בוטניקה" בכדי להבין יותר טוב את הירושלמי בסדר זרעים. בנוסף לפירושו בדרך הפשט "פני משה" הוא חיבר גם פירוש נוסף בדרך הפלפול והבירור, ונקרא שמו "מראה הפנים".
*
עובדה נפלאה נשתמרה ב"פנקס הקלויז רבתי" של העיר בראד: הגאון רבי יוסף שאצקיס שנמנה על גאוני וחכמי ה"קלויז" הידוע בבראד, היה גם מפורסם בגדלותו בתלמוד הירושלמי. לפני פטירתו בשנת תקל"א, הוא ביקש שיקברו אותו בסמוך למי שהיה "בקי בירושלמי", בכדי שהוא יוכל לפלפל בדברי הירושלמי עם שכינו במקום מנוחתו... וכבר אמר נעים זמירות ישראל "רצון יראיו יעשה" ואכן כעבור עשר שנים מפטירתו, סיבב מסבב כל הסיבות שבעל ה"פני משה" – שכנזכר לעיל היה מקום מגוריו במדינת ליטא – הגיע אל העיר בראד, בכדי למכור שם את ספריו. ומאת ה' היתה זאת, שבשהותו בבראד הוא נחלה בחוליו האחרון, ושבק חיים לכל חי [בשנת תקמ"א] בעיר בראד, ושם מנוחתו כבוד ממש בסמוך לקברו של הגאון רבי יוסף שאצקיס ז"ל. ויהי לאות ולפלא! ["ערים ואמהות בישראל" כרך ו' עמ' של"ג] – ומכאן נמצאנו למדים באופן פלאי על ההתקשרות הנסתרת שקיימת בין גדולי לומדי התלמוד הירושלמי, בחייהם ובמותם לא נפרדו...!
*
מה נפלא ביאורו של הגר"א מווילנא על סדר זרעים של התלמוד הירושלמי, שבו הוא מגלה לפנינו גדולות ונפלאות, בפרט בענין הנוסחאות והגירסאות של הירושלמי, כפי שכבר נכתב בזה בהקדמה לספר "פאת השולחן" לתלמידו הגאון רבי ישראל משקלוב.
עם ישראל זכה לעוד מתנה חשובה, המקילה עלינו את הלימוד בתלמוד הירושלמי אותה העניקו לנו הני תרי גיסי, הגאונים המפורסמים רבי יוסף שאול נתנזון ורבי מרדכי זאב איטינגא, שהגישו לפנינו את יצירתם המשותפת בשם "גליון הש"ס וציון ירושלמי", שבה הם מציינים מראה מקומות אל הסוגיות בתלמוד הבבלי, כמו גם למדרשי חז"ל, ולדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ולגדולי הפוסקים, הנושאים ונותנים בדברי הירושלמי. מעניינות ביותר הם גם ההקדמות שלהם, שם הם גם מזכירים את השתלשלות הלימוד בתלמוד הירושלמי.
*
כעבור דור נוסף, זכה עם ישראל ב"מרגלית טובה" נוספת, המאירה לפנינו את התלמוד הירושלמי בכל המובנים, היה זה הפירוש היסודי על הירושלמי לרבה של סלוצק הרידב"ז, הגאון רבי יעקב דוד ווילובסקי זצ"ל, שנחשב בימיו בין גדולי הדור. ופירושיו וחידושיו "תוספות הר"ש" ו"פירושי הרידב"ז" כבר יצאו שמם לשם ולתהלה בכל רחבי עולם התורה.
מלבד חיבוריו על הירושלמי, קיבל הרידב"ז על עצמו גם להדפיס את התלמוד הירושלמי, ולהפיץ את הלימוד בו. למטרה זו הוא גם הגיע לאמריקה בשנת תר"ס, שם הוא הצליח להשיג את האמצעים להדפיס את ספר נזיקין שלו. בשנת תרס"ז הוא התקבל שם לרב בעיר שיקגו, אבל כעבור תקופה קצרה הוא עזב את אמריקה ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיה"ק צפת. הקשר האמיץ שהיה לו עם תורת ארץ ישראל משך אותו כבחבלי קסם אל המקור של תורת ארץ ישראל... לארץ ישראל...
*
הזכרנו מקודם את העובדה שאחד מחכמי בראד [רבי יוסף שאצקיס] ביקש שיקברו אותו בסמוך ל"בקי בירושלמי", בכדי שהוא יוכל להתפלפל אתו בדברי הירושלמי.
בתוך "קבר" מסוג אחר, קבר חי, בתוך מעמקי האדמה הסובייטית, נכתב פירוש גאוני נוסף על התלמוד הירושלמי, על ידי הגאון רבי יצחק אייזיק קראסילשציקאוו ז"ל, רבה של פולטבא [אוקראינה]. פירוש זה על הירושלמי שאינו אלא תופעה של קידוש השם נצחי, נכתב בהחבא, מתחת לפני האדמה, תחת אימת השלטון הסטליניסטי, מתוך מסירות נפש ממש. התשוקה ל"תורת ארץ ישראל" שיקדה בלבו, התלקחה והיתה לאש להבה בתוככי "מערה" סודית שבה ישב הגאון הפולטאבי, שהקדיש את כל כולו למטרת ההקלה על הלומדים בתלמוד הירושלמי. ובפירושו שנכתב על ידו בדמע מהול בפחד, הוא הצליח לבאר באר היטב את התלמוד הירושלמי, וזאת אף מבלי שיהיו לו תחת ידו הספרים הנחוצים להשלמת משימה זו.
המוהל הידוע, הרב צבי ברונשטיין ז"ל מניו יורק, שלמרות עיניהם הבולשות של סוכני הק.ג.ב. הצליח פעמים רבות לחדור אל מעבר לחומת הברזל שחצצה בין רוסיה הסובייטית לעולם החפשי, בכדי למול שם את ילדי ישראל, מתחת לאפם של שוטרי החרש הקומוניסטים, עד שפעם אחת כמעט ושילם על כך בחייו, הוא היה זה שגם הצליח לגלות בתוככי החושך והאפילה הרוסית את המחבר המופלא ואת חיבורו הנפלא. את כל השתלשלות הענינים הוא מתאר בצורה נפלאה, עד לסיום המוצלח של אותו ענין, כאשר בהשגחה פרטית הנראית לעין, גם הצליח להבריח את החיבור מבעד למסך הברזל לארץ ישראל ולהדפיסו שם, כרצון מחברו. – חוט נסתר קישר בין יוצרי התלמוד הירושלמי בארץ ישראל בשעת גזירות השמד, אל מפרש הירושלמי, הגאון מפולטבא, המדוכא והמיוסר בחושך הסובייטי, היה זה "חוט של אורה" – "ירושלמי של מעלה"...
הזכרתי רק אחדים ממפרשי הירושלמי. בדורות האחרונים רבו המפרשים והמחדשים בתלמוד הירושלמי. כל החיבורים והיצירות, הפירושים, הבירורים וההגהות על הירושלמי, מגדולי ישראל שבכל הדורות, שאותם מנינו לעיל, נתנו ללומדים את האפשרות ללימוד קבוע בתלמוד הירושלמי.
*
הדחיפה העצומה לציבור הרחב בכלל, ללימוד סדיר בתלמוד הירושלמי, עד שהפכה להיות תופעה יומיומית במסגרת "דף יומי" קבוע, היתה זו הכרזתו של האדמו"ר מגור זי"ע בעל ה"לב שמחה", במעמד מושב הפתיחה של הכנסיה הגדולה הששית של "אגודת ישראל העולמית", בה הוא פנה אל הלומדים שבכל אתר ואתר להקדיש זמן מסויים בכל יום ללימוד בתלמוד הירושלמי.
הגאון המופלא ר' שמאי גינצבורג זצ"ל, משמש בקודש אצל ה'אמרי אמת זי"ע, שהתורה על מכמניה היתה חקוקה על לבו, מסר שמקור תשוקה עצומה זו ללימוד הירושלמי אצל ה'לב שמחה' נבע ממה שאמר פעם אביו ה"אמרי אמת", על מאמר חז"ל [מדרש תהלים - פ' ק"ה]. "אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל", שהכוונה על לימוד תלמוד ירושלמי. את הדברים שמע רבי שמאי מה"לב שמחה" בשנת תרצ"ב כשביקר ה"אמרי אמת" בארץ ישראל. בהתרגשות אמר את הדברים בצאתו מן הקודש, תיכף לאחר ששמע זאת מפי אביו. [ספר 'הגאון החסיד ע' 369].
ידוע שעוד זמן רב קודם להכרזת תקנתו בדבר לימוד הירושלמי, כבר היו לו לרבי ה"לב שמחה" שיעורים קבועים בתלמוד הירושלמי. ובכל מקום שהיה הולך היה ביתו עמו, כי גם בעת מסעותיו, הרי בנוסף למסכת מתלמוד בבלי שהיה לוקח עמו, היה מצרף אליה גם מסכת מהתלמוד הירושלמי שבה הוא היה עוסק באותה עת. והרבה עסק רבי שמאי גינצבורג עמו בדברי הירושלמי. [רבי שמאי! דמותך עומדת לפני, עטופה גאונות ופשטות. אני רואה אותך כמאז, בשעת הטיש, שולחנו הטהור של ה'בית ישראל' זי"ע, עומד ליד הגאון ר' מרדכי חברוני זצ"ל ומפיכם קולחים מפעם לפעם דברי תורה ברמיזה ובחשאי. יהי זכרכם ברוך!].
*
לאחר הכרזת ה"לב שמחה" הנ"ל- ניתווספו הרבה ספסלי של לומדי הירושלמי בקביעות. מאז אותו יום גדול לישראל, בו קיבל כלל ישראל על עצמו להגביר חיילים בלימוד הירושלמי, נדפסו מהדורות רבות של התלמוד הירושלמי, לרבות חיבוריהם של בני הדורות הקודמים שכעת ההדירו אותם מחדש, וגם חיבורים נפלאים של גדולי חכמים בני דורינו, שכתבו וערכו פירושים וביאורים חדשים על התלמוד הירושלמי, בכדי להקל על הציבור את הלימוד בתלמוד הירושלמי.
*
ראיתי בשם ה"שפתי צדיק מפילץ זי"ע, שכתב פעם במכתב, שלעתיד לבוא יהיה עיקר הלימוד בתלמוד ירושלמי. ואולי התעוררות זו בדור הזה ללימוד הירושלמי הוא כבר "אור חוזר" של זמן הגאולה...
גימטריא מופלאה ביותר אומרים בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע, שהיה חביב עליו מאד התלמוד הירושלמי. בחזון ישעיהו נאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [א']. "ציון במשפט תפדה" בגימטריא "תלמוד ירושלמי"; "ושביה בצדקה" בגימטריא "תלמוד בבלי". כלומר על ידי שני התלמודים יחד תבוא הגאולה במהרה בימינו אמן.
ואמנם רבות נעשה בדור הזה, לשלב את לימוד הירושלמי כהשלמה בשעת לימוד המסכת בתלמוד הבבלי, בצורות שונות ונפלאות.
*
נציע נא דוגמא אחת השוה לכל נפש, של השוואה והשלמה בין שני התלמודים, מתחילת מסכת ברכות ודווקא מעולם האגדה. ידוע מאמרם ז"ל: "אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" [ברכות ג:]. מתוך ניגון שבמשב הפלאים התעורר נעים זמירות ישראל ונפשו עטופת הגעגועים התעוררה בגבורת ארי וצללה תיכף אל מעמקי התורה הקדושה...
בירושלמי [ברכות פ"א ה"א, (ה:)] מצאנו הוספה לזה, והיינו, איך שהגיבו ונמשכו לכך תלמידי החכמים, לילה לילה. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה!". כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, "והקיצות היא תשיחך", הרי זה מחייב את כולם... הירושלמי הוסיף את ה"קל וחומר" שהמריץ את לימוד התורה בעם אף באישון לילה...
*
נסיים נא במאמר נוסף מן התלמוד הירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחאי אומר אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם". [ברכות פ"ט ה"ה – (ס"ח.)] גדולי עולם למדו משם, שיש סייעתא דשמיא מיוחדת ללמוד בזמנים שהלימוד רפוי בהם. [כגון בערבי שבתות, בין הסדרים או בין הזמנים]. וכמו כן יש לומר על לימוד שאין הכל עוסקים בו, שיש בו ברכה מיוחדת.
ואגב, גאון ההוראה הגה"צ ר' שמואל וואזנער זצוק"ל, סיפר פעם לאחד מבניו, איך שלמד ירושלמי בנעוריו בישיבת חכמי לובלין. זה היה בחדר האוכל, בשעה שחיכו על הארוחות. הוא לא רצה לאבד זמן ולמד אז תלמוד ירושלמי. כך הצטרף רגע לרגע כל יום, עד שזכה לסיים את הירושלמי שהפך ללחם חוקו, עד שלא חילקו את לחמו...
*
ר' ישראל! חלק גדול מתורה שבעל פה, נמצא בתלמוד הירושלמי. מעיינות חדשים ורחבים נפתחים שם. ידיעות נפלאות מאד בהלכה וגם באגדה. גם הזדמנות נדירה לפנינו ללמוד מסכתות שלימות מסדר זרעים שאין עליהן תלמוד בבלי, מתורת האמוראים, ולקלוט את יסודות ההלכה שהיא נוגעת למעשה יום יום.
ואף אם קשה לימוד זה למי שאינו רגיל בו, נמצאים כנזכר, בימינו מהדורות חדשות ומפורשות וספרי עזר שונים, שעמם שייך ללמוד תורת ארץ ישראל זו, בשפה ברורה ובנעימה. "וזהב הארץ ההוא טוב" נאמר על תורת ארץ ישראל. וכיום שייך לכל אחד לרכוש אוצרות זהב אלה! התעוררות מיוחדת ניתווספה בתקופה זו ללימוד ירושלמי במסגרת "דרשו", להגדיל תורה ולהאדירה.
ובכן, שוב יכריזו כל יקרי נפש ועמלי תורה אלה: "הדרן עלך תלמוד ירושלמי!" ויתחילו אותו בהתחדשות. וכאילו בת קול משיבה ואומרת: "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם!"
כה לחי! שיזכו לסיים ולהתחיל שוב ולסחוף עמהם עדרים עדרים, לגיונות אין מספר של לומדי תורת ארץ ישראל!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
יקויים בנו בקרוב מקרא שכתוב:
כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָיִם
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 503.docx
- (35.81 KiB) הורד 247 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בדרכי חינוך והשפעה
ירידה לצורך עלייה, קשר נפשי לתלמיד
עובדות ולקחים
לר' ישראל יקירי שליט"א
עיר פּרֶשבורג... אודה לה' על שזכיתי לפקוד השנה, את ציונו של גאון ישראל וקדושו, מרנא החתם סופר זי"ע בכ"ה תשרי, יומא דהילולא שלו. כהכנה לכך השתדלנו להתחבר יותר למשנתו ולזכרונותיו של איש האלקים הזה, שהארץ האירה מכבודו.
באישון לילה הגענו למקום מנוחת הצדיק. חרדת קודש שררה שם וקול דממה דקה של תפילה לוחשת; כעין הד של הערצה עמוקה שנשתרש בעם מול רבן של ישראל. מי שהיה במקום, ייחד את הלב, להתפלל בכובד ראש וביראת הכבוד. כולם חשו שזהו מקום מיוחד מאד לשפוך את הלב בתחינה לפני ה'.
*
משמעות מיוחדת היתה לעיר פרשבורג, בבית אבא, זכרון אישי של מרווה לצימאון רוחני. אבי ז"ל השתחרר מן המחנות בשנת תש"ה בטֶרזינשטאט שבצ'כוסלובקיה, אחרי שנים ארוכות של עינוי וסבל קשים מנשוא, בפולין ובגרמניה. בנדודיו הגיע לעיר פרשבורג. בעליית בית הכנסת שם, מצא זוגות תפילין וספרי קודש. כפי שהיה מספר, היתה נפשו שוקקת למלה יהודית שלא ראה מזה שנים. הוא 'התנפל' על חפצי הקודש ומילא את ילקוטו מהם. ושם בעליית הגג מצא להפתעתו כתבי יד של ה'חתם סופר. הוא הכיר את החתימה. בחיבת הקודש לקחם שריד האש עמו לדרכו.
כשהמשיך משם ברכבת, הבחין חייל רוסי איך שאבי שומר על התיק כבבת עינו. הוא חשב שנמצא שם כסף וזהב ולדאבון הלב חטף זאת ממנו. לאחר שנים רבות, כשנפגש אבא עם מחותנו הגה"צ ר' שמואל ערנפלד זצוק"ל, הרב ממאטרסדורף, שהיה מגזע החת"ס, נודע לו על פי סימנים, שכתבי היד שוב נמצאו ב"ה.
מאז שאני זוכר, פיארו ספרי החתם סופר המקודשים כל כך, את ארון הספרים בבית אבא, תשובותיו דרשותיו, חידושי הש"ס ועל התורה.
*
אחרי ששמעתי את הדברים בילדותי מפי אבי, בתוספת רגשי ההערכה העצומה לרבן של ישראל ה'חתם סופר'; סימלה העיר פרשבורג בעיני, כתחנה מחודשת במשפחתנו אחרי החורבן; התרעננות חיי הרוח בפועל מפי סופרים וספרים. רושם עז עשו עלי המלים אז: מען איז געווען אויסגעהונגערט נאך א יידיש ווארט. היינו רעבים למלה יהודית, לכ"ב אותיות שבתורה כתובות על ספר, געגועים צורבים לחפצי קדושה, לקשר של תפילין.
כמה מרשימים דברים כאלה על נפשות רכים, כשהאב מספר זאת בכל הלב והנשמה. כבר עבר יותר מיובל שנים מאז, ועדיין אני שומע את קולו של אבא המספר בחן וברגש: "מען איז געווען אויסגעהונגערט נאך א יידיש ווארט". מלים אלה שנאמרו באמת טבעית, חרשו תלמים עמוקים בלב הילדים... וזהו באמת הנושא שברצוני לכתוב אליך הפעם, יקירי, בדרכי חינוך והשפעה על הדור הבא.
*
דמותו של רבן של ישראל ה'חתם סופר' הרקיעה שחקים. כבר בתקופתו אמרו שאין להשיג גדולתו וקדושתו, ומה יאמרו אזובי הקיר. אמנם גם לפי מיעוט ההשגה, ראוי לציין ולזכור שהתעטר החתם סופר זי"ע בכתרים הרבה. ענק בענקים היה בתורה, קדוש עליון ובעל רוח הקודש; פוסק לדורות שהלכה כמותו בכל מקום. חידושיו מסולאים בפז, בעומק הפשט וישרותו, פסקיו עמודי יסוד בהוראה, דרושיו וביאוריו על המקרא מקיפות את תלמי הפרד"ס בכל הגוונים, עטופי חכמה עמוקה, מוּסר חודר ולקחי יהדות צרופה בכל דרכי החיים. מעיינות אין סוף זרמו שם...
מזוכך במידות זהב היה בצורה עילאית. למרות טרדותיו העצומות מצא פנאי להתמסר לכל דבר צדקה וחסד בנדבת לב בלתי מצויה, ליחיד ורבים, אף לגידול יתומים בביתו ברחמי אב ובדאגה לכל צרכיהם, לרבות שידוך וחיתון. אין לשער כמה הקריב מעצמו למען הזולת באופן אישי. דברים מרעידים נמסרו על כך. אצילות שבאצילות...
*
ה'חתם סופר' הנהיג קהילה גדולה שנשא בעול הנהגתה, לכל פרטיה, נסיבותיה וסערותיה; ובו זמנית ניהל ישיבה גדולה ודאג לכל תלמיד ולצרכיו בחומר ורוח; הוא השיב תשובות לאין ספור לכל קצוי הארץ בכל נושאי ההלכה, הוראות מנהג, הנהגת קהילה וצורת-חיים יהודית שורשית. הוא היה מנהיג ישראל למופת, בחכמה וביראה, בהוד מלכות ובמאור פנים מבהיק, בטוב לב ללא גבול, במסירות ואחריות, בדרכי נועם ושמחה ובענוות אמת, למרות שנהג נשיאותו ברמה מפני הצורך.
החת"ס לבש עוז ותעצומות ולחם בתקיפות ללא חת את מלחמת ה' במהרסי הדת. כשעל דגלו חרות "חדש אסור מן התורה", הגין בחירוף נפש על שמירת התורה ומסורת הדורות ללא זיז ופשרה. וכך הציל את יהדות כל רחבי מדינתו בתקופה הרת נסיונות, בצורה מופלאה ביותר.
קדוש ישראל זה ומשנתו נתקבלו בהערכה עמוקה על כל העדות והחוגים, שלומי אמוני ישראל, בכל רחבי תבל סחו אחריו: איש אלקים קדוש. "כל אחד נדמה לו כאומתו". כל אחד ואחד מצא בשגב דרכיו של החת"ס דבר השייך לקדושת שורשו, הוא... וכך נערץ מורה דורות זה בתפוצות ישראל בכינוי: "דער הייליגער חתם סופר".
*
משנתו של החתם סופר גבוהה ונישאה ורחבה מני ים. הבה נתמקד על נושא אחד שהיה חביב עליו ביותר, והיא: התמסרות איש ישראל, לחינוך הדור הבא ולהשפעה על הזולת בכלל; מתוך אחריות מלאה לקיום עם ה' בעתיד, אף על חשבון העלייה העצמית. למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'... ודבר זה נוגע באמת לכל אחד מאתנו. במדה מסוימת הרי כל אחד מחנך ומשפיע, וחוב קדוש מוטל עליו להתמסר לכך. עתיד העם הוא!
*
חשיבות יתירה היתה נודעת בביתנו, להקדמת "פיתוחי חותם" לשו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה,. את ההקדמה כתב בנו, הגה"ק רבי שמעון זי"ע רבה של קראקא, בעל "מכתב סופר", מתוך רעיונות ששמע מאביו הגדול. מרוב ענוותנותו לא כתב החתם סופר שום הקדמה כל שהיא, שכן לא חשב שחיבוריו ראויים להפצה בישראל...
מאמר "פיתוחי חותם" נכתב בצחות ויופי לשון נדיר. ולמרות שקרא לזה הגר"ש מקראקא "שיחת חולין אשר שח לנו אבינו זצ"ל", ייסד שם יסוד גדול ביהדות. וכבר נאמר מפי גדול אחד ממשפחתו, [חתן בנו, הגה"צ רבי יהודה גרינוואלד זצוק"ל בעל "זכרון יהודה"] שבהקדמה ההיא נמצאת ה'עידית שבעידית' מהגותו של ה'חתם סופר'.
*
התמצית שבתמצית במאמר "פיתוחי חותם", היא: שיפעול היהודי למען חינוך הדור הבא, בהשפעת תורה ויראה ולוּ אף על חשבון עלייתו הוא, גם אם הדבר תלוי בגרעון שלו עצמו ושכרו לא יקופח. ודבר זה ראוי להיות 'נכסי צאן ברזל' לכל הורֶה, מחנך ומשפיע ולכל מי שיש בכוחו, ללמד ולמסור את דרך ה'.
ברור שבחר הגר"ש מקראקא את תוכן הדברים האלה מדברי אביו, גם מפני חשיבותם לכל יהודי וגם מפני שהלמו בדיוק את דמותו של החתם סופר, שהתמסר כולו לדורו ולדורות. הרי שימש החתם סופר דוגמה אישית מובהקת לכל הנאמר ב"פיתוחי חותם". זה היה חותמו של החתם סופר בכבודו ובעצמו. וכך העיד בנו שם: "כל דברי הדרושים אשר דרש לפני תלמידיו, היו מלאים במוסר הזה ללמד לאחרים ולהמשיך רבים אל עבודת ה'".
ופקודה זו של מורה הדורות, עוברת כחוט השני בחיבוריו הקדושים: להשפיע לטובה על הדור הבא, להקריב על מזבח החינוך וההשפעה, זמן ומרץ, כוחות עצומים בעקביות, בסבלנות, במחשבה ובכוונה תחילה שפועלים למען בניו של מקום, מתוך ידיעה שגורמים בזה נחת רוח למעלה. ומי שיעסוק בזה לא יפסיד. יושב בשמים ישלם, ימלא וישלים אותו...
*
הוא היה אומר... נתבונן נא על הדוגמה האישית שהראה החתם סופר בלקחים נפלאים אלה, את ה"נאה מקיים" שנמסרו ממקור נאמן וקדוש, בניו ונכדיו. דרכי חייו הדגימו בדיוק את הוראתו הוא לכל מרביץ תורה. "אל ירע בעיני הרב לחזור ולשנות לתלמידים אותם הענינים שכבר למד, הגם שלא יצמח לו שום תועלת עוד מלימוד הזה'". [פיתוחי חותם].
וכך אמנם העיד עליו, בנו הגדול, ממשיך דרכו במלכות התורה בפרשבורג, הגה"ק בעל "כתב סופר" זי"ע כשהספיד תמרורים את אביו. "ידוע שלמד [החת"ס] מסכת עבודה זרה כמה פעמים קבוע עם התלמידים, לרצונם, וכן למד הלכות הרבה פעמים כרצון תלמידים לתכלית צרכם. ובכל פעם, הסביר להם דבר דבור על אופניו. המתיק מאד להבינם. גם קטני ערך שלא הגיע עוד להבין דבר מתוך דבר, לעמוד בנקל על דעת רבם. וכל זאת לא היה לו לטורח ולמשא, גם כי יבטל עבור זה מלמודו".
ואמנם באותם דברי המספד, מסר הכתב סופר בשם אביו הקדוש, את הביאור המופלא במאמרם ז"ל: "אם הרב דומה למלאך ה' צבא-ות יבקשו תורה מפיהו" [חגיגה ט"ו:] , ממש בנושא ההוא. המלאך הוא בבחינת "עומד" במדרגתו כמו שנברא, ללא תפקיד של התקדמות. ואמנם כך תהיה משימתו של הרב המלמד את התלמידים "צריך למסור נפשו עליהם מבלי לחוס על ביטולו", מבלי לקחת בחשבון את תועלת עצמו והתקדמותו. ודווקא ממי שהוא בדרגה זו, יבקשו תורה מפיהו. ובפרט הזמן המיועד ללַמד, קודש הוא לתועלת המקבלים בלבד...
*
והרי תיאור שיעורו של ה'חתם סופר', שמסר נכדו, [הגה"צ ר' שלמה אלכסנדרי סופר בן הגר"ש מקראקא]: "כשהיה לומד עם תלמידיו במתיבתא רבא היה לומד הגמרא כמתחיל, והיה מראה באצבע ועינו ולבו על התיבות כאילו לא למד עדיין פרק זה מעולם". [הקדמת "קרית סופרים" על חידושי החת"ס על מס' חולין]
*
בכח הדרוש הנשגב שלו, מראה החתם סופר על תפקיד הכהן - המנהיג: "והרים את הדשן – ושמו אצל המזבח". שיעלה את פחותי הערך שהם בבחינת אפר ודשן, אל המעלה הנכונה, אצל מזבח ה'... [פיתוחי חותם].
סיפור מאלף מאד, סיפר נכדו כותב קורותיו, בספר "חוט המשולש", הגה"צ ר' שלמה מברגסאס זצ"ל. פעם באמצע שיעורו של סבו החת"ס הובא לפניו מכתב ארוך בדברי תורה בנוגע לשאלה חמורה. החת"ס מצא אז לנכון לגלות לתלמידיו את קורותיו של כותב המכתב ההוא...
זה קרה עוד בימי עלומיו הקדומים בפראנקפורט. אצל סוחר סוסים בעיר, עבד אז צעיר אחד שאף פעם לא עסק בתורה. פעם רכב אותו בחור על סוס והסוס הפילו מעליו.
החתם סופר שעבר אז ברחוב ניגש אל הצעיר ההוא, נכנס עמו בשיחה וגם הוכיחו על דרכיו הריקות מכל תוכן יהודי, עד שחדרו הדברים ללבו. הבחור שאל אז את החתם סופר במה ייטיב את דרכיו לעתיד. החת"ס הורה לו שיתחיל לעסוק בתורה והוא בעצמו יתנדב ללמוד עמו. אותו בחור שכבר היה למעלה מעשרים קיבל עליו עול תורה, הצליח ונעשה תלמיד חכם מופלג. וכאן גילה החת"ס: זהו כותב המכתב הזה ובו שאלת חכם בשקלא וטריא בסוגיא עמוקה... [חוט המשולש ע' מ"ז]. הנכד ההוא, רושם תולדותיו הוסיף לסיפור זה, דברים כדרבונות: "איך לא יתייאש שום אדם אף אם כבר בא בימים מלהתקן עצמו ללמוד תורה"...
הבחור נפל מעל הסוס ושוב קם ועלה והתנשא לאיגרא רמא. הוא התחיל לרכוב על מרכבת החכמה, בסיועו של מי שכל ימיו היו קודש לרומם נפשות. כך קיים החתם סופר עוד בשחר ימיו את שגב מליצתו: והרים את הדשן ושמו אצל המזבח...
*
בענין דומה, סיפר בנו הגה"ק רבי שמעון רבה של קראקא, דבר שאירע בתקופת כהונת החת"ס כרב בעיר דרעזניץ. פעם הופיע בישיבת החת"ס בחור כבן י"ז שלא קרא ולא שנה כלל והביע את רצונו לפני הרב שנפשו חשקה בתורה. הדבר גרם לחיוך על פני הבחורים, בתמיהה כיצד יצטרף ע"ה גמור זה לישיבתם. החת"ס נזף בהם: "שחוק זה על שום מה? מי שרוצה ללמוד יבוא ללמוד!!". וכך קירב את הבחור ההוא בשתי ידים ופקד על תלמידיו להתנדב לו מזמנם, כפי שקבע להם.
הקושי המיוחד שבדבר היה, שתלמיד זה היה "קשה לשמוע ומהיר לאבד". אף אם למדו עמו משנה אחת פעמים רבות מאד, שוב נמחק הדבר מזכרונו. ועם כל זאת, ברוב חשקו לתורה ומתוך יראת ה' שבו, בהשגחת רבו החת"ס ובעזרת התלמידים, עמל ויגע לאין שיעור עד שסוף סוף הצליח בלימודו. לימים נעשה לדיין בקהילת מאטרסדורף בזמן שהיה שם החת"ס מרא דאתרא. והמשיך לכהן ברבנות בקהילות ישראל. תלמיד זה מוזכר רבות בתשובות חתם סופר. אף בו נתקיים "ושמו אצל המזבח"...
*
בספר 'איגרות סופרים' [נ"ב] נמצא מכתב מאחד מגדולי הדור המבהקים בדור ההוא, הגאון הקדוש רבי מרדכי באנעט רבה של ניקלשבורג ורב המדינה במורביה, אל ה'חתם סופר' זי"ע. נושא המכתב היה: בחור מפולין שמאז גיל עשר נמנע ממנו ללמוד, ועכשיו חשק לבו ללימוד הגמרא ואין לו משען ומשענה לתמוך בהחזקתו. הבחור ביקש ממנו כתב המלצה להחת"ס, שכן בפרשבורג יהיו לו יותר סיכויים להצלחתו. [המהדיר, נכדו רבי שלמה בעל 'חוט המשולש', הוסיף שם הערה מתוך התפעלות:"כקטן כגדול, היו חרותים על לבבם של גדולי ישראל, להביאם לתכלית הנרצה ולקרבם לה' ולתורתו הקדושה".]
*
נחזור נא למשנת ה"פיתוחי חותם". בעט הזהב שלו פותח הרב מקראקא בן החתם סופר, בדרכי אברהם אבינו ע"ה, שהטביע חותם זה לדורות עולם. עליו נאמר "כי ידעתיו [לשון חיבה –רש"י] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'". יותר מכל מה שלמד והשיג, עָמדה לו הזכות לאברהם להיות אהוב לבוראו יתברך, בגלל שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו.
מי שאוהב את המלך מתאמץ להרבות נתינים תחת עול מלכותו. ובזה עסק אברהם אבינו. הוא עמד בראש כל חוצות, בנה מזבחות וקרא בשם ה' וכך העמיד תלמידים הרבה. דווקא בגלל זה נקרא "אברהם אוהבי" ואמנם הקב"ה השיב לו אהבה על כך. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'... הוא התבונן בחכמתו וראה שרצון ה' הוא שיתמסר בעד אחרים. ודווקא על זאת מגיעה לו האהבה ממרום. כי ידעתיו...
אה! מה מתקה לשון 'סופרים': "לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה' - - טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה', למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו".
*
לפני הפיכת סדום אמר הקב"ה: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? מהי פשר 'שאלה' זו? את זה ביאר להפליא, ה'חתם סופר'. הרי בכדי לזכות לנבואה מפי הגבורה, צריך הנביא לעבור תהליך של הזדככות ממושכת מאד, הכנה אחרי הכנה, בהתבודדות תקופה ארוכה, בכדי לקשר את נפשו לצורך הנבואה. [ראה רמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת] אברהם אבינו לא היה לו פנאי לכל זה. הוא היה עסוק עם 'קצרי דעת' לאלפים ולרבבות, ללמדם אמת ואמונה כל אחד לפי דעתו ולקרבם תחת כנפי השכינה.
והקב"ה העניק לו "קיצור דרך" בנבואה, שלא יצטרך להכנה העצומה והממושכת ההיא. וזהו פשר שאלת: "המכסה אני מאברהם?" כלומר, וכי ראוי הדבר, שיקופח אוהבי מנבואה, בגלל שהוא פועל למען הרבות כבודי בעולם? בגלל שהוא משקיע את זמנו למען הכרת אמונתי? לא! למרות "מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפוּן ולא יסתר ממנו דבר"
והלימוד הוא לכל אחד ואחד לעד ולדורות. אף אחד לא יפסיד ממה שהוא מלמד ומעביר תורה לדור הבא. "ומתלמידי יותר מכולם" . היפלא מה' דבר להשלים לו את מה שהחסיר והקריב על מזבח ה'?
נאזין נא כעת לדברי ה'חתם סופר' בעצמו במקום אחר: "על ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכח שכלו, שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר – שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק... [חי' הש"ס נדרים נ"ה.]
*
את הביאור לדברים הנ"ל, תוכיח המציאוּת בעצמה... כלומר, העובדות הברורות שהתגלו לעין כל. תולדותיו של החת"ס בעצמו ואת של אלה שהלכו בדרכיו אלה. הוא הקדוש, שהתמסר בלב ונפש לכל תלמיד; הוא שלמענם למד את מה שלבם חפץ וכמה שלבם חפץ; למענם ירד לדרגת השגתם, למענם פשט וליבן ובירר והסביר להם את הסוגיה שוב ושוב. הקב"ה נותן התורה השיב לו כגמולו כהנה וכהנה... בעצמו נתקיים מה שכתב כנ"ל: "שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר". הרי מעיינות אדירים זרמו ממשנתו בכל האפיקים. אוצר ענק של חידושי תורה בהלכה ובאגדה נשאר ממנו בכתב, לבד אלפי תשובותיו, ועד עצם היום לומדים והוגים בדבריו.
בערב שבת קודש כשהגעתי לתפילת המנחה, העפתי מבט על ארון הספרים והבחנתי שספרי החת"ס על התורה כבר לא היו על המדף. הצמאים לתורתו הקדימו וחטפו את חמדת ישראל... ולא זו בלבד: מורשתו נשארה במשפחתו בצורה נדירה ביותר. אה! "שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק"...
*
ר' ישראל! תרשה נא לי להביא, בענין הזה גופא, דוגמא אחת ממשנתו המופלאה כל כך; ממה שגילה החת"ס בעומק הפשט. פלאי פלאים ממש! בפרשת ואתחנן אמר משה רבינו: ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צִוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר "אתם" באים לרשתה". [דברים ד' ה'].
והענין מתבאר להפליא כדלהלן. בתחילת הפרשה ההיא למדנו שנגזר על משה רבינו בהחלט, שלא יכנס לארץ ישראל "כי לא תעבור את הירדן הזה". תיכף ומיד אחרי זה, פונה משה רבינו אל העם ואומר: "ראה עַמי! הקב"ה ציוה אותי ללמד אתכם דברים ששוב אינם נוגעים אלי, מצוות התלויות בארץ! לעשות כן בקרב הארץ אשר "אתם" באים לרשתה! אתם ולא אני! הרי שוב אינני מחוייב במצוות אלה, שכן נגזר עלי שלא להיכנס לארץ... ".
"התועלת למעשה ממה שאני מלמד אתכם כעת, מיועדת לכם באי הארץ בלבד! ואכן מזה תלמדו אף אתם, עד כמה גדולה מצוות תלמוד תורה דרבים. "ואת בניהם ילמדון"! ואף את זה תעשו כמוני, ללא תועלת ממשית לעצמכם, לרב ולמחנך...". [פיתוחי חותם]. ר' ישראל! פירוש מדהים כזה, מלא ישרות חריפה, חכמה וחן ומתיקות, שווה כל הון דעלמא!!!
וכך העיד עליו בנו הגר"ש: "כל מעשיו ויגיעותיו לא היו כי אם לזכות את אחרים ולהשפיע לזולתו. מיום היותו בן ח"י שנים עד היותו בן ע"ח לימד תורה ברבים... שמעתי מפיו הקדוש, מיום אשר החל ללמוד עם תלמידים לא עבר עליו יום בשנה שלא למד תורה ברבים חוץ מט"ב. גם בליל יום הכיפורים התאספו אליו העדרים ולימד אותם סדר יום הכיפורים...".
*
אנא יקירי! נקיים נא את הוראת מאור הדורות. למען אשר יצוה... כל אחד על פי דרכו, ימסור נא לדור הבא, לבני משפחה ותלמידים ולצעירים בכלל; את דרכי האבות שקלט בבית, את מה ששמע מפי זקנים וספג מסופרים וספרים. כל דבר אמת וצדק, דברי תורה, דעת חכמה ותבונה, מנהגים, מסורות והליכות עולם; סיפורים, עובדות ולקחים,. כל מה שיכול להשפיע לטובה ולקשור את הנפש ליהדות, חוב קדוש הוא למסור הלאה...!!!
*
החִיבָּה והחינוך, האהבה והמסוֹרה, ירדו כרוכים מן השמים, "אוהב את הבריות" הולך בד בבד עם – "ומקרבן לתורה". וכבר דיבר בקדשו ה'תפארת שלמה' בפירוש: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו' שהוא מלשון צוותא והתחברות... גם נושא זה תפס מקום מרכזי מאד ביחס החתם סופר לתלמידיו. תורה שלימה היא הצריכה לימוד מעמיק...
אין לשער את גודל חיבתו ואהבתו אליהם, אף עם הצעירים ביותר, וכמים הפנים לפנים. גם בזה היה טמון סוד ההצלחה איך שגידל עדרים עדרים של תלמידי חכמים מובהקים שהיו קשורים אליו ולמשנתו, למסורתו ולהנהגת קדושתו כל ימיהם. אלפי תלמידים העמיד במשך ששים שנה ובכל הארץ יצא קַוָם כרבנים, מנהיגים וגם בעלי בתים מופלגים מאד בתורה ובמעשים.
כבר מתוך הצצה אל תוך מיגוון תשובותיו להלכה, מורגש היטב אותו קשר נפשי לתלמידיו, יחס מלא אהבה והערכה, לגדלם להרימם ולחזקם. והרי פתיחת לשון תשובה אחת: "שלום לצנתרות המריקים זהב, המסולאים בפז, תלמידי, בחורים מופלגים" [סי' ד'] וכך משתרעים תוארים כאלה לתלמידיו, על פני מרחבי תשובותיו. לשונות של חיבה כגון: לתלמידי אהובי כבני; אהובי כנפשי, צמידי ורב חביבי; המופלג, המופלא, הותיק מלא עתיק, החרוץ, החריף, השנון וכהנה וכהנה...
וכך נטפו מעֵטו דברי חיבה לתלמיד שכבר זכה להעמיד תלמידים משלו. "יום טוב העבר היה בצל קורתי תלמידי - וסיפר לי ממעמדך ושקידתך והתנהגך עם תלמידים כשתילי זיתים סביב לשולחנך והיה לי לשמחת יום טוב, ומאז כבר הבנתי והצצתי, כי תהילה לה' יתברך, אילנא רברבא תתעבד - יהי כן ה' עמך, יהי' אחריתך עוד טוב טוב מראשיתך". [יו"ד סי' י"ט]
*
פעם נשאל החת"ס שאלה מתלמיד אחד במצוות אביו, בנושא הלכתי שלא רצה להזדקק לפסוק בזה, ובכל זאת התקיים אז: "אהבה מקלקלת את השורה". וידברו נא הדברים בעד עצמם. "והנה קשה עלי מאוד לחוות לו דעתי בענין זה מטעם הכמוס המובן, אבל קשה עלי יותר מזה, להשיב פניו ריקם על כן אודיעהו דעתי בקיצור נמרץ כמוכרח ועושה שלא לרצונו והוא יעתיק לשוני לאביו...". [או"ח סי' נ"ז]. באמת קשה עליו לענות, אלא שלא למלא רצון תלמיד, קשה לו עוד יותר...
הלימוד בתשובות חת"ס, בנוסף לגאונותם, הוראת האמת ואוצר של יראת שמים שבהם, נמצא גם פרק נרחב באהבת ישראל ואהבת התלמיד בפרט, לגדלו לחנכו ולחכמו מתוך התקשרות חיבה עצומה. למען אשר יצוה מלשון צוותא...
*
וכך כתב בנו הגר"ש זצוק"ל רבה של קראקא על הילוכו עם תלמידיו: "לאט לאט הנחילם על שְֹדֵי תרומות, שְֹדֵי התורה והחכמה, בשבט מוסר ויראה קירב הרחוקים, הקים ברכים כושלות ורבים השיב מֵעון, דבריו הקדושים בנחת נשמעו וחן הוצק בשפתותיו ולשונו מרפא לנפש. שימח לב נשבר באמרי פיו ובעצתו ירווח לרוח נדכאים, לא יאומן כי יסופר אהבתו אל תלמידיו ואל עדתו. נפלאה אהבתו אליהם מאהבת איש על בנו..." [אבני בית היוצר, נ"ב:]
*
והרי סיפור מיוחד שיש בו הוד שבנפש וענוות חן. תלמיד חביב מאד היה לו להחת"ס, גאון עולם, הגה"ק רבי מאיר אייזנשטאט זי"ע, המהר"ם א"ש, רבה של אונגוואר.
פעם שלח לו רבו החת"ס איגרת בדברי תורה. התלמיד הבחין בקריאתו ששוב לא מופיע שם כינוי "תלמידי", כפי שהיה רגיל רבו לכתוב לו מאז. התלמיד נדהם וחשב שאולי נכשל באיזה ענין. אולי לא נהג כראוי ביחס תלמיד לרב?! מיד שם פעמיו לפרשבורג לשחר את פני רבו ולפייסו... הוא ביקש אז מבן רבו, הגאון ר' שמעון להיכנס בעדו אל אביו ולרצותו...
החתם סופר נענה אז בחיבה יתירה ואמר: חס ושלום! לא מצאתי בו לא פגם ולא חסרון. אדרבה, לפי ערכו הנעלה כעת, כפי מה שראיתיו משיג בתורה עוד ועוד, כבר חושש אני לכתוב "תלמידי". אינני רוצה להיות מתכבד בקלון חבירו. אילו היה לי פנאי הייתי אף אני מתעמק בלימוד סדרי קדשים וטהרות כמוהו...
*
ומן הגדולים שבתלמידיו אל הקטנים שבהם. את זאת סיפר בן בתו הגה"ק רבי שמואל זצוק"ל, בעל ה"חתן סופר". הוא שמע זאת מפי בעל המעשה בעצמו. בחור צעיר כבן ט"ז היה בישיבתו "מקטני קטני תלמידיו" שחלה ונפל למשכב. החת"ס דאג לו והשגיח עליו כאב כרחמן עד שבעזרת ה' נתרפא. כעבור חודש ימים במוצאי תשעה באב, בשעת קידוש לבנה, ביקש שיקראו אליו את התלמיד ההוא. החת"ס הזכיר לו בחיבה שלפי מצבו הרפואי, לא יאכל כעת מאכלי חלב... והדבר היה לפלא בעיני הכל. מי שיום יום עברו דרכו הרי הרים של בירורי סוגיות והוראות להלכה, מי שנשא בעול הנהגת הדור, יעלה על לבו ויזכור פרט כזה... [הקדמת חתן סופר - קנינים].
*
יראתו וקדושתו, פניו הקורנות מהתלהבות ובשמחה של מצוה, החדירו את משנתו בלב התלמידים לכל חייהם וכך נשמרה יהדותם הצרופה גם בעתיד. את שיעוריו פתח תמיד בלימוד רבע שעה בספר "חובות הלבבות". הספר שקבע את אורחות חייו.
כפי שנשארו התלמידיו נאמנים וקשורים לו באהבת נצח, כך נקשרו זה לזה, אף כששוב פנו איש לדרכם. רבם הגדול זירזם ועוררם על כך. כמו כן הזהיר את תלמידיו "שיהיו נוחים זה לזה בהלכה ולא ישמחו ויתכבדו בפלפולם אחד בקלון חבירו, רק יעמידו על האמת". [חוט המשולש ע' צ"ד]
כפי הצורך הוכיח אותם החת"ס, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת. באישון לילה היה עובר במקומות מגוריהם לעקוב אחרי מעשיהם. [משכיל אל דל מהגה"צ ר' הלל מקולומיי זצוק"ל, ח"ג ע"ח:]
*
נקודה מופלאה מסר בנו הגר"ש בקראקא בשם אביו הקדוש: "א סברא דארף א גוטן פריינד". סברא בלימוד זקוקה גם לידיד טוב שיעריך אותה בעין טובה ולא יבטל אותה... סיפר זאת הגאון ר' אברהם צבי פרלמוטער זצ"ל שהיה ראש בית דין בווארשא. בצעירותו ישב פעם במסיבת תלמידי חכמים ובראשם הגה"ק רבי שמעון מקראקא בן החת"ס. הרב פרלמוטר אמר אז ביאור בדברי התוספות במסכת פסחים וכמה מן המסובים התווכחו עמו. נענה אז הגר"ש ואמר בנועם: "דעו רבותי כי מרגלא בפומיה דאבא החתם סופר זצללה"ה, כי לכל סברא דרוש חבר וידיד. ואם יש אתכם לדחות סברא זו, חושש אני אולי לבכם אינו שלם עם האיש הזה... אני, כי אוהב אנכי אותו, סברא זו מצאה קן בלבבי...". [שו"ת דמשק אליעזר סי' ק"ט, הובא בהקדמת ס' מכתב סופר ח"ב].
*
והאהבה ההיא היתה מסותרת בחכמה, ואף זאת דווקא מתוך אהבה... החתם סופר אמר פעם לרב גדול אחד שבא לבקרו: "יאמין לי שתלמידי חביבים עלי יותר מכל. ובכל זאת מעלים ומכסה אני את אהבתי זאת, מעיני אנשי עירי... לפעמים קורה שבעל הבית מתמלא טענות על הרב. כשיֵדע כמה אני אוהב את תלמידיי, עלול הוא ח"ו להתייחס אליהם שלא כהוגן כתגובת 'נקמה' ברבם, בידעו את חיבתי העצומה אליהם... [חוט המשולש ע' פ"ו]. ידוע שה'חזון איש זצוק"ל היה מפליג מאד בעומק ההתנהגות הזאת...
*
"צהלתו בפניו תמיד לקבל כל אדם בסבר פנים יפות עד שנמצא הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו"... [פיתוחי חותם]. מן הענין לציין תיאור חביב של נכד, הגה"צ ר' משה בן ה'כתב סופר זצוק"ל, על סבו הקדוש: "מקרוב ומרחוק באו אנשים בני כל המעמדות ובני כל הגילאים, שביקשו למצוא אצלו עצה ונחמה. בכל עת קיבלם במידה גדושה של אהבת הבריות ובמאור הפנים הנאה ביותר. וכך גם הם נפרדו ממנו מלאי סיפוק ובחדוות נפש. אף שיחת החולין שלו היתה מאלפת ומלבבת. מִזגו הנינוח והשמח, מָשך ועורר עליו תמיד הערצה וחיבה"... [מתורגם בספר "זכרונות ומסורות על החת"ס ע' 60]. ועם כל זאת, שררה במחיצתו יראת הכבוד עצומה מאד.
*
ואף בזמן 'מנוחה'... כששהה החת"ס במעון קיץ בסביבות עירו, להחליף כח ולעסוק ברפואות; העמידה הקהילה לרשות המבקרים אותו, שתי מרכבות שעמדו הכן מן הבוקר עד הערב להסיע מאנשי העיר ואת התלמידים הנכבדים המצפים למוצא פיו של רבם הקדוש. למרות שגם שם היה טרוד מאד בתפקידיו. "לא השיב פניהם ריקם ודיבר עם כל אחד לפי עניינו ועסקו, לתלמיד חכם לפי ערכו, ולעם הארץ לפי הבנתו והשגתו, לעשיר ולעני, לנכבד ולנקלה. לכל אחד לפי מה שהוא. ודרש וחקר לעזור ולייעץ להם כיד ה' הטובה עליו" [חוט המשולש ע' קכ"ג].
*
משפחה קדושה ונאצלה הקים החתם סופר בישראל. עד עצם היום הזה תפגוש את יוצאי חלציו בכל רחבי העולם, יראים ושלמים, בעלי תורה ואצילי נפש.
וגם בעובדה הזאת נמצאת נקודה מאלפת מאד, המתייחסת דווקא אל הוריו של גאון וקדוש זה, מרנא החתם סופר... נקודה חשובה ויסודית המזרזת ומדרבנת את דרכי החינוך. היא: המבט אל העתיד, אל הנצח. הילד כשלעצמו נפש אחת מישראל, וודאי שראוי לכל תשומת הלב שבעולם, אלא שבנוסף לזה, ראוי גם יש להיות "חכם הרואה את הנולד" ולהשקיף כבר בעריסה על קהל-דורות עצום בישראל שעתיד לבוא מן התינוק הזה.
תינוק היה בפראנקפורט ושמו משה. אביו ואמו התמסרו על חינוכו מאד מאד, ביום ובלילה. הם השגיחו בעין פקוחה ושמרו על טהרת תורתו וקדושתו אף בקטנותו. ואכן זכו שבעזרת קורא הדורות ברוך הוא, גדל ילד קדוש זה להיות מאור הגולה, עמוד שכל בית ישראל נשען עליו. בכל עת נפגשים ברחבי העולם עם אלפי צאצאיו כן ירבו, וכמו כן צאצאי תלמידיו לאין ספור, אנשים רמי מעלה ההולכים בתורת ה'. כל מאמץ, כל השתדלות של הורי הילד משה בפראנקפורט, נמצאים איך שהוא בפירותיו ופירות פירותיו, עד סוף העולם. תשמש זאת דוגמה לעתיד לכל ילד מישראל ומתוך כך: המרצת חינוכו הנאמן. איזהו חכם הרואה את הנולד. בכל ילד מישראל, בכל תלמיד רצוי להפליג ולהרחיק את המבט לדורות, לצאן קדשים אדיר, לבתי ישראל שעתידים פעם להיבנות ממנו...
*
מתוך דוגמה אישית חינך ה'חתם סופר' איך להיות תלמיד נאמן, ודווקא מתוך התנהגותו הוא. הוא היה מקושר לרבותיו להפליא. לאורך ימים היה מתחבר למשנתם בצורה נשגבה מאד. גם את זה שיבץ בנו הגר"ש מקראקא בתוך "פיתוחי חותם" היסודי שלו: "מעודו למד ושימש תלמידי חכמים גדולי עולם מאורי ישראל, ה"ה הרב הגאון בעל מחבר ספר 'הפלאה', והנשר הגדול חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל, לא הניח דבר קטן ודבר גדול מדבריהם הקדושים ועלהו לתרופה שיחת חולין של ת"ח האלו, לכל אלה הדברים הטה אוזן וחקק על לוח לבו".
זכורני כשלמדנו פרק 'השולח' את עניני פרוזבול, בישיבת 'עץ חיים' [ווילרייק-אנטורפן] מפי גאב"ד ירושלים הגרי"ט ווייס זצוק"ל, [קיץ שנת תשל"ה], הראה לנו בחיבת הקודש את דברי החתם סופר בתשובתו, על רבו הגה"ק רבי נתן הכהן אדלער: "וידענא שלא עשה פרוזבול בסוף תקמ"ג, כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו מוצאיו ומובאיו" [חו"מ סי' נ'].
*
כמים הפנים לפנים. כשם שאהב החתם סופר את תלמידיו, כך השיבו לו אהבה בלי מצרים. כשם שהעריך וכיבד כל אדם מישראל, כך התקשר אליו כל העם. וירד משה מן ההר אל העם, לקרבם אל ה' ולשאת את משאם. וכל העם לדורותיו, הביט לעומתו מתוך הערצה אין קץ...
*
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
אין זמן יפה כשבת קודש למסור מורשת,
לדורותם ברית עולם...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בדרכי חינוך והשפעה
ירידה לצורך עלייה, קשר נפשי לתלמיד
עובדות ולקחים
לר' ישראל יקירי שליט"א
עיר פּרֶשבורג... אודה לה' על שזכיתי לפקוד השנה, את ציונו של גאון ישראל וקדושו, מרנא החתם סופר זי"ע בכ"ה תשרי, יומא דהילולא שלו. כהכנה לכך השתדלנו להתחבר יותר למשנתו ולזכרונותיו של איש האלקים הזה, שהארץ האירה מכבודו.
באישון לילה הגענו למקום מנוחת הצדיק. חרדת קודש שררה שם וקול דממה דקה של תפילה לוחשת; כעין הד של הערצה עמוקה שנשתרש בעם מול רבן של ישראל. מי שהיה במקום, ייחד את הלב, להתפלל בכובד ראש וביראת הכבוד. כולם חשו שזהו מקום מיוחד מאד לשפוך את הלב בתחינה לפני ה'.
*
משמעות מיוחדת היתה לעיר פרשבורג, בבית אבא, זכרון אישי של מרווה לצימאון רוחני. אבי ז"ל השתחרר מן המחנות בשנת תש"ה בטֶרזינשטאט שבצ'כוסלובקיה, אחרי שנים ארוכות של עינוי וסבל קשים מנשוא, בפולין ובגרמניה. בנדודיו הגיע לעיר פרשבורג. בעליית בית הכנסת שם, מצא זוגות תפילין וספרי קודש. כפי שהיה מספר, היתה נפשו שוקקת למלה יהודית שלא ראה מזה שנים. הוא 'התנפל' על חפצי הקודש ומילא את ילקוטו מהם. ושם בעליית הגג מצא להפתעתו כתבי יד של ה'חתם סופר. הוא הכיר את החתימה. בחיבת הקודש לקחם שריד האש עמו לדרכו.
כשהמשיך משם ברכבת, הבחין חייל רוסי איך שאבי שומר על התיק כבבת עינו. הוא חשב שנמצא שם כסף וזהב ולדאבון הלב חטף זאת ממנו. לאחר שנים רבות, כשנפגש אבא עם מחותנו הגה"צ ר' שמואל ערנפלד זצוק"ל, הרב ממאטרסדורף, שהיה מגזע החת"ס, נודע לו על פי סימנים, שכתבי היד שוב נמצאו ב"ה.
מאז שאני זוכר, פיארו ספרי החתם סופר המקודשים כל כך, את ארון הספרים בבית אבא, תשובותיו דרשותיו, חידושי הש"ס ועל התורה.
*
אחרי ששמעתי את הדברים בילדותי מפי אבי, בתוספת רגשי ההערכה העצומה לרבן של ישראל ה'חתם סופר'; סימלה העיר פרשבורג בעיני, כתחנה מחודשת במשפחתנו אחרי החורבן; התרעננות חיי הרוח בפועל מפי סופרים וספרים. רושם עז עשו עלי המלים אז: מען איז געווען אויסגעהונגערט נאך א יידיש ווארט. היינו רעבים למלה יהודית, לכ"ב אותיות שבתורה כתובות על ספר, געגועים צורבים לחפצי קדושה, לקשר של תפילין.
כמה מרשימים דברים כאלה על נפשות רכים, כשהאב מספר זאת בכל הלב והנשמה. כבר עבר יותר מיובל שנים מאז, ועדיין אני שומע את קולו של אבא המספר בחן וברגש: "מען איז געווען אויסגעהונגערט נאך א יידיש ווארט". מלים אלה שנאמרו באמת טבעית, חרשו תלמים עמוקים בלב הילדים... וזהו באמת הנושא שברצוני לכתוב אליך הפעם, יקירי, בדרכי חינוך והשפעה על הדור הבא.
*
דמותו של רבן של ישראל ה'חתם סופר' הרקיעה שחקים. כבר בתקופתו אמרו שאין להשיג גדולתו וקדושתו, ומה יאמרו אזובי הקיר. אמנם גם לפי מיעוט ההשגה, ראוי לציין ולזכור שהתעטר החתם סופר זי"ע בכתרים הרבה. ענק בענקים היה בתורה, קדוש עליון ובעל רוח הקודש; פוסק לדורות שהלכה כמותו בכל מקום. חידושיו מסולאים בפז, בעומק הפשט וישרותו, פסקיו עמודי יסוד בהוראה, דרושיו וביאוריו על המקרא מקיפות את תלמי הפרד"ס בכל הגוונים, עטופי חכמה עמוקה, מוּסר חודר ולקחי יהדות צרופה בכל דרכי החיים. מעיינות אין סוף זרמו שם...
מזוכך במידות זהב היה בצורה עילאית. למרות טרדותיו העצומות מצא פנאי להתמסר לכל דבר צדקה וחסד בנדבת לב בלתי מצויה, ליחיד ורבים, אף לגידול יתומים בביתו ברחמי אב ובדאגה לכל צרכיהם, לרבות שידוך וחיתון. אין לשער כמה הקריב מעצמו למען הזולת באופן אישי. דברים מרעידים נמסרו על כך. אצילות שבאצילות...
*
ה'חתם סופר' הנהיג קהילה גדולה שנשא בעול הנהגתה, לכל פרטיה, נסיבותיה וסערותיה; ובו זמנית ניהל ישיבה גדולה ודאג לכל תלמיד ולצרכיו בחומר ורוח; הוא השיב תשובות לאין ספור לכל קצוי הארץ בכל נושאי ההלכה, הוראות מנהג, הנהגת קהילה וצורת-חיים יהודית שורשית. הוא היה מנהיג ישראל למופת, בחכמה וביראה, בהוד מלכות ובמאור פנים מבהיק, בטוב לב ללא גבול, במסירות ואחריות, בדרכי נועם ושמחה ובענוות אמת, למרות שנהג נשיאותו ברמה מפני הצורך.
החת"ס לבש עוז ותעצומות ולחם בתקיפות ללא חת את מלחמת ה' במהרסי הדת. כשעל דגלו חרות "חדש אסור מן התורה", הגין בחירוף נפש על שמירת התורה ומסורת הדורות ללא זיז ופשרה. וכך הציל את יהדות כל רחבי מדינתו בתקופה הרת נסיונות, בצורה מופלאה ביותר.
קדוש ישראל זה ומשנתו נתקבלו בהערכה עמוקה על כל העדות והחוגים, שלומי אמוני ישראל, בכל רחבי תבל סחו אחריו: איש אלקים קדוש. "כל אחד נדמה לו כאומתו". כל אחד ואחד מצא בשגב דרכיו של החת"ס דבר השייך לקדושת שורשו, הוא... וכך נערץ מורה דורות זה בתפוצות ישראל בכינוי: "דער הייליגער חתם סופר".
*
משנתו של החתם סופר גבוהה ונישאה ורחבה מני ים. הבה נתמקד על נושא אחד שהיה חביב עליו ביותר, והיא: התמסרות איש ישראל, לחינוך הדור הבא ולהשפעה על הזולת בכלל; מתוך אחריות מלאה לקיום עם ה' בעתיד, אף על חשבון העלייה העצמית. למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'... ודבר זה נוגע באמת לכל אחד מאתנו. במדה מסוימת הרי כל אחד מחנך ומשפיע, וחוב קדוש מוטל עליו להתמסר לכך. עתיד העם הוא!
*
חשיבות יתירה היתה נודעת בביתנו, להקדמת "פיתוחי חותם" לשו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה,. את ההקדמה כתב בנו, הגה"ק רבי שמעון זי"ע רבה של קראקא, בעל "מכתב סופר", מתוך רעיונות ששמע מאביו הגדול. מרוב ענוותנותו לא כתב החתם סופר שום הקדמה כל שהיא, שכן לא חשב שחיבוריו ראויים להפצה בישראל...
מאמר "פיתוחי חותם" נכתב בצחות ויופי לשון נדיר. ולמרות שקרא לזה הגר"ש מקראקא "שיחת חולין אשר שח לנו אבינו זצ"ל", ייסד שם יסוד גדול ביהדות. וכבר נאמר מפי גדול אחד ממשפחתו, [חתן בנו, הגה"צ רבי יהודה גרינוואלד זצוק"ל בעל "זכרון יהודה"] שבהקדמה ההיא נמצאת ה'עידית שבעידית' מהגותו של ה'חתם סופר'.
*
התמצית שבתמצית במאמר "פיתוחי חותם", היא: שיפעול היהודי למען חינוך הדור הבא, בהשפעת תורה ויראה ולוּ אף על חשבון עלייתו הוא, גם אם הדבר תלוי בגרעון שלו עצמו ושכרו לא יקופח. ודבר זה ראוי להיות 'נכסי צאן ברזל' לכל הורֶה, מחנך ומשפיע ולכל מי שיש בכוחו, ללמד ולמסור את דרך ה'.
ברור שבחר הגר"ש מקראקא את תוכן הדברים האלה מדברי אביו, גם מפני חשיבותם לכל יהודי וגם מפני שהלמו בדיוק את דמותו של החתם סופר, שהתמסר כולו לדורו ולדורות. הרי שימש החתם סופר דוגמה אישית מובהקת לכל הנאמר ב"פיתוחי חותם". זה היה חותמו של החתם סופר בכבודו ובעצמו. וכך העיד בנו שם: "כל דברי הדרושים אשר דרש לפני תלמידיו, היו מלאים במוסר הזה ללמד לאחרים ולהמשיך רבים אל עבודת ה'".
ופקודה זו של מורה הדורות, עוברת כחוט השני בחיבוריו הקדושים: להשפיע לטובה על הדור הבא, להקריב על מזבח החינוך וההשפעה, זמן ומרץ, כוחות עצומים בעקביות, בסבלנות, במחשבה ובכוונה תחילה שפועלים למען בניו של מקום, מתוך ידיעה שגורמים בזה נחת רוח למעלה. ומי שיעסוק בזה לא יפסיד. יושב בשמים ישלם, ימלא וישלים אותו...
*
הוא היה אומר... נתבונן נא על הדוגמה האישית שהראה החתם סופר בלקחים נפלאים אלה, את ה"נאה מקיים" שנמסרו ממקור נאמן וקדוש, בניו ונכדיו. דרכי חייו הדגימו בדיוק את הוראתו הוא לכל מרביץ תורה. "אל ירע בעיני הרב לחזור ולשנות לתלמידים אותם הענינים שכבר למד, הגם שלא יצמח לו שום תועלת עוד מלימוד הזה'". [פיתוחי חותם].
וכך אמנם העיד עליו, בנו הגדול, ממשיך דרכו במלכות התורה בפרשבורג, הגה"ק בעל "כתב סופר" זי"ע כשהספיד תמרורים את אביו. "ידוע שלמד [החת"ס] מסכת עבודה זרה כמה פעמים קבוע עם התלמידים, לרצונם, וכן למד הלכות הרבה פעמים כרצון תלמידים לתכלית צרכם. ובכל פעם, הסביר להם דבר דבור על אופניו. המתיק מאד להבינם. גם קטני ערך שלא הגיע עוד להבין דבר מתוך דבר, לעמוד בנקל על דעת רבם. וכל זאת לא היה לו לטורח ולמשא, גם כי יבטל עבור זה מלמודו".
ואמנם באותם דברי המספד, מסר הכתב סופר בשם אביו הקדוש, את הביאור המופלא במאמרם ז"ל: "אם הרב דומה למלאך ה' צבא-ות יבקשו תורה מפיהו" [חגיגה ט"ו:] , ממש בנושא ההוא. המלאך הוא בבחינת "עומד" במדרגתו כמו שנברא, ללא תפקיד של התקדמות. ואמנם כך תהיה משימתו של הרב המלמד את התלמידים "צריך למסור נפשו עליהם מבלי לחוס על ביטולו", מבלי לקחת בחשבון את תועלת עצמו והתקדמותו. ודווקא ממי שהוא בדרגה זו, יבקשו תורה מפיהו. ובפרט הזמן המיועד ללַמד, קודש הוא לתועלת המקבלים בלבד...
*
והרי תיאור שיעורו של ה'חתם סופר', שמסר נכדו, [הגה"צ ר' שלמה אלכסנדרי סופר בן הגר"ש מקראקא]: "כשהיה לומד עם תלמידיו במתיבתא רבא היה לומד הגמרא כמתחיל, והיה מראה באצבע ועינו ולבו על התיבות כאילו לא למד עדיין פרק זה מעולם". [הקדמת "קרית סופרים" על חידושי החת"ס על מס' חולין]
*
בכח הדרוש הנשגב שלו, מראה החתם סופר על תפקיד הכהן - המנהיג: "והרים את הדשן – ושמו אצל המזבח". שיעלה את פחותי הערך שהם בבחינת אפר ודשן, אל המעלה הנכונה, אצל מזבח ה'... [פיתוחי חותם].
סיפור מאלף מאד, סיפר נכדו כותב קורותיו, בספר "חוט המשולש", הגה"צ ר' שלמה מברגסאס זצ"ל. פעם באמצע שיעורו של סבו החת"ס הובא לפניו מכתב ארוך בדברי תורה בנוגע לשאלה חמורה. החת"ס מצא אז לנכון לגלות לתלמידיו את קורותיו של כותב המכתב ההוא...
זה קרה עוד בימי עלומיו הקדומים בפראנקפורט. אצל סוחר סוסים בעיר, עבד אז צעיר אחד שאף פעם לא עסק בתורה. פעם רכב אותו בחור על סוס והסוס הפילו מעליו.
החתם סופר שעבר אז ברחוב ניגש אל הצעיר ההוא, נכנס עמו בשיחה וגם הוכיחו על דרכיו הריקות מכל תוכן יהודי, עד שחדרו הדברים ללבו. הבחור שאל אז את החתם סופר במה ייטיב את דרכיו לעתיד. החת"ס הורה לו שיתחיל לעסוק בתורה והוא בעצמו יתנדב ללמוד עמו. אותו בחור שכבר היה למעלה מעשרים קיבל עליו עול תורה, הצליח ונעשה תלמיד חכם מופלג. וכאן גילה החת"ס: זהו כותב המכתב הזה ובו שאלת חכם בשקלא וטריא בסוגיא עמוקה... [חוט המשולש ע' מ"ז]. הנכד ההוא, רושם תולדותיו הוסיף לסיפור זה, דברים כדרבונות: "איך לא יתייאש שום אדם אף אם כבר בא בימים מלהתקן עצמו ללמוד תורה"...
הבחור נפל מעל הסוס ושוב קם ועלה והתנשא לאיגרא רמא. הוא התחיל לרכוב על מרכבת החכמה, בסיועו של מי שכל ימיו היו קודש לרומם נפשות. כך קיים החתם סופר עוד בשחר ימיו את שגב מליצתו: והרים את הדשן ושמו אצל המזבח...
*
בענין דומה, סיפר בנו הגה"ק רבי שמעון רבה של קראקא, דבר שאירע בתקופת כהונת החת"ס כרב בעיר דרעזניץ. פעם הופיע בישיבת החת"ס בחור כבן י"ז שלא קרא ולא שנה כלל והביע את רצונו לפני הרב שנפשו חשקה בתורה. הדבר גרם לחיוך על פני הבחורים, בתמיהה כיצד יצטרף ע"ה גמור זה לישיבתם. החת"ס נזף בהם: "שחוק זה על שום מה? מי שרוצה ללמוד יבוא ללמוד!!". וכך קירב את הבחור ההוא בשתי ידים ופקד על תלמידיו להתנדב לו מזמנם, כפי שקבע להם.
הקושי המיוחד שבדבר היה, שתלמיד זה היה "קשה לשמוע ומהיר לאבד". אף אם למדו עמו משנה אחת פעמים רבות מאד, שוב נמחק הדבר מזכרונו. ועם כל זאת, ברוב חשקו לתורה ומתוך יראת ה' שבו, בהשגחת רבו החת"ס ובעזרת התלמידים, עמל ויגע לאין שיעור עד שסוף סוף הצליח בלימודו. לימים נעשה לדיין בקהילת מאטרסדורף בזמן שהיה שם החת"ס מרא דאתרא. והמשיך לכהן ברבנות בקהילות ישראל. תלמיד זה מוזכר רבות בתשובות חתם סופר. אף בו נתקיים "ושמו אצל המזבח"...
*
בספר 'איגרות סופרים' [נ"ב] נמצא מכתב מאחד מגדולי הדור המבהקים בדור ההוא, הגאון הקדוש רבי מרדכי באנעט רבה של ניקלשבורג ורב המדינה במורביה, אל ה'חתם סופר' זי"ע. נושא המכתב היה: בחור מפולין שמאז גיל עשר נמנע ממנו ללמוד, ועכשיו חשק לבו ללימוד הגמרא ואין לו משען ומשענה לתמוך בהחזקתו. הבחור ביקש ממנו כתב המלצה להחת"ס, שכן בפרשבורג יהיו לו יותר סיכויים להצלחתו. [המהדיר, נכדו רבי שלמה בעל 'חוט המשולש', הוסיף שם הערה מתוך התפעלות:"כקטן כגדול, היו חרותים על לבבם של גדולי ישראל, להביאם לתכלית הנרצה ולקרבם לה' ולתורתו הקדושה".]
*
נחזור נא למשנת ה"פיתוחי חותם". בעט הזהב שלו פותח הרב מקראקא בן החתם סופר, בדרכי אברהם אבינו ע"ה, שהטביע חותם זה לדורות עולם. עליו נאמר "כי ידעתיו [לשון חיבה –רש"י] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'". יותר מכל מה שלמד והשיג, עָמדה לו הזכות לאברהם להיות אהוב לבוראו יתברך, בגלל שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו.
מי שאוהב את המלך מתאמץ להרבות נתינים תחת עול מלכותו. ובזה עסק אברהם אבינו. הוא עמד בראש כל חוצות, בנה מזבחות וקרא בשם ה' וכך העמיד תלמידים הרבה. דווקא בגלל זה נקרא "אברהם אוהבי" ואמנם הקב"ה השיב לו אהבה על כך. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'... הוא התבונן בחכמתו וראה שרצון ה' הוא שיתמסר בעד אחרים. ודווקא על זאת מגיעה לו האהבה ממרום. כי ידעתיו...
אה! מה מתקה לשון 'סופרים': "לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה' - - טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה', למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו".
*
לפני הפיכת סדום אמר הקב"ה: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? מהי פשר 'שאלה' זו? את זה ביאר להפליא, ה'חתם סופר'. הרי בכדי לזכות לנבואה מפי הגבורה, צריך הנביא לעבור תהליך של הזדככות ממושכת מאד, הכנה אחרי הכנה, בהתבודדות תקופה ארוכה, בכדי לקשר את נפשו לצורך הנבואה. [ראה רמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת] אברהם אבינו לא היה לו פנאי לכל זה. הוא היה עסוק עם 'קצרי דעת' לאלפים ולרבבות, ללמדם אמת ואמונה כל אחד לפי דעתו ולקרבם תחת כנפי השכינה.
והקב"ה העניק לו "קיצור דרך" בנבואה, שלא יצטרך להכנה העצומה והממושכת ההיא. וזהו פשר שאלת: "המכסה אני מאברהם?" כלומר, וכי ראוי הדבר, שיקופח אוהבי מנבואה, בגלל שהוא פועל למען הרבות כבודי בעולם? בגלל שהוא משקיע את זמנו למען הכרת אמונתי? לא! למרות "מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפוּן ולא יסתר ממנו דבר"
והלימוד הוא לכל אחד ואחד לעד ולדורות. אף אחד לא יפסיד ממה שהוא מלמד ומעביר תורה לדור הבא. "ומתלמידי יותר מכולם" . היפלא מה' דבר להשלים לו את מה שהחסיר והקריב על מזבח ה'?
נאזין נא כעת לדברי ה'חתם סופר' בעצמו במקום אחר: "על ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכח שכלו, שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר – שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק... [חי' הש"ס נדרים נ"ה.]
*
את הביאור לדברים הנ"ל, תוכיח המציאוּת בעצמה... כלומר, העובדות הברורות שהתגלו לעין כל. תולדותיו של החת"ס בעצמו ואת של אלה שהלכו בדרכיו אלה. הוא הקדוש, שהתמסר בלב ונפש לכל תלמיד; הוא שלמענם למד את מה שלבם חפץ וכמה שלבם חפץ; למענם ירד לדרגת השגתם, למענם פשט וליבן ובירר והסביר להם את הסוגיה שוב ושוב. הקב"ה נותן התורה השיב לו כגמולו כהנה וכהנה... בעצמו נתקיים מה שכתב כנ"ל: "שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר". הרי מעיינות אדירים זרמו ממשנתו בכל האפיקים. אוצר ענק של חידושי תורה בהלכה ובאגדה נשאר ממנו בכתב, לבד אלפי תשובותיו, ועד עצם היום לומדים והוגים בדבריו.
בערב שבת קודש כשהגעתי לתפילת המנחה, העפתי מבט על ארון הספרים והבחנתי שספרי החת"ס על התורה כבר לא היו על המדף. הצמאים לתורתו הקדימו וחטפו את חמדת ישראל... ולא זו בלבד: מורשתו נשארה במשפחתו בצורה נדירה ביותר. אה! "שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק"...
*
ר' ישראל! תרשה נא לי להביא, בענין הזה גופא, דוגמא אחת ממשנתו המופלאה כל כך; ממה שגילה החת"ס בעומק הפשט. פלאי פלאים ממש! בפרשת ואתחנן אמר משה רבינו: ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צִוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר "אתם" באים לרשתה". [דברים ד' ה'].
והענין מתבאר להפליא כדלהלן. בתחילת הפרשה ההיא למדנו שנגזר על משה רבינו בהחלט, שלא יכנס לארץ ישראל "כי לא תעבור את הירדן הזה". תיכף ומיד אחרי זה, פונה משה רבינו אל העם ואומר: "ראה עַמי! הקב"ה ציוה אותי ללמד אתכם דברים ששוב אינם נוגעים אלי, מצוות התלויות בארץ! לעשות כן בקרב הארץ אשר "אתם" באים לרשתה! אתם ולא אני! הרי שוב אינני מחוייב במצוות אלה, שכן נגזר עלי שלא להיכנס לארץ... ".
"התועלת למעשה ממה שאני מלמד אתכם כעת, מיועדת לכם באי הארץ בלבד! ואכן מזה תלמדו אף אתם, עד כמה גדולה מצוות תלמוד תורה דרבים. "ואת בניהם ילמדון"! ואף את זה תעשו כמוני, ללא תועלת ממשית לעצמכם, לרב ולמחנך...". [פיתוחי חותם]. ר' ישראל! פירוש מדהים כזה, מלא ישרות חריפה, חכמה וחן ומתיקות, שווה כל הון דעלמא!!!
וכך העיד עליו בנו הגר"ש: "כל מעשיו ויגיעותיו לא היו כי אם לזכות את אחרים ולהשפיע לזולתו. מיום היותו בן ח"י שנים עד היותו בן ע"ח לימד תורה ברבים... שמעתי מפיו הקדוש, מיום אשר החל ללמוד עם תלמידים לא עבר עליו יום בשנה שלא למד תורה ברבים חוץ מט"ב. גם בליל יום הכיפורים התאספו אליו העדרים ולימד אותם סדר יום הכיפורים...".
*
אנא יקירי! נקיים נא את הוראת מאור הדורות. למען אשר יצוה... כל אחד על פי דרכו, ימסור נא לדור הבא, לבני משפחה ותלמידים ולצעירים בכלל; את דרכי האבות שקלט בבית, את מה ששמע מפי זקנים וספג מסופרים וספרים. כל דבר אמת וצדק, דברי תורה, דעת חכמה ותבונה, מנהגים, מסורות והליכות עולם; סיפורים, עובדות ולקחים,. כל מה שיכול להשפיע לטובה ולקשור את הנפש ליהדות, חוב קדוש הוא למסור הלאה...!!!
*
החִיבָּה והחינוך, האהבה והמסוֹרה, ירדו כרוכים מן השמים, "אוהב את הבריות" הולך בד בבד עם – "ומקרבן לתורה". וכבר דיבר בקדשו ה'תפארת שלמה' בפירוש: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו' שהוא מלשון צוותא והתחברות... גם נושא זה תפס מקום מרכזי מאד ביחס החתם סופר לתלמידיו. תורה שלימה היא הצריכה לימוד מעמיק...
אין לשער את גודל חיבתו ואהבתו אליהם, אף עם הצעירים ביותר, וכמים הפנים לפנים. גם בזה היה טמון סוד ההצלחה איך שגידל עדרים עדרים של תלמידי חכמים מובהקים שהיו קשורים אליו ולמשנתו, למסורתו ולהנהגת קדושתו כל ימיהם. אלפי תלמידים העמיד במשך ששים שנה ובכל הארץ יצא קַוָם כרבנים, מנהיגים וגם בעלי בתים מופלגים מאד בתורה ובמעשים.
כבר מתוך הצצה אל תוך מיגוון תשובותיו להלכה, מורגש היטב אותו קשר נפשי לתלמידיו, יחס מלא אהבה והערכה, לגדלם להרימם ולחזקם. והרי פתיחת לשון תשובה אחת: "שלום לצנתרות המריקים זהב, המסולאים בפז, תלמידי, בחורים מופלגים" [סי' ד'] וכך משתרעים תוארים כאלה לתלמידיו, על פני מרחבי תשובותיו. לשונות של חיבה כגון: לתלמידי אהובי כבני; אהובי כנפשי, צמידי ורב חביבי; המופלג, המופלא, הותיק מלא עתיק, החרוץ, החריף, השנון וכהנה וכהנה...
וכך נטפו מעֵטו דברי חיבה לתלמיד שכבר זכה להעמיד תלמידים משלו. "יום טוב העבר היה בצל קורתי תלמידי - וסיפר לי ממעמדך ושקידתך והתנהגך עם תלמידים כשתילי זיתים סביב לשולחנך והיה לי לשמחת יום טוב, ומאז כבר הבנתי והצצתי, כי תהילה לה' יתברך, אילנא רברבא תתעבד - יהי כן ה' עמך, יהי' אחריתך עוד טוב טוב מראשיתך". [יו"ד סי' י"ט]
*
פעם נשאל החת"ס שאלה מתלמיד אחד במצוות אביו, בנושא הלכתי שלא רצה להזדקק לפסוק בזה, ובכל זאת התקיים אז: "אהבה מקלקלת את השורה". וידברו נא הדברים בעד עצמם. "והנה קשה עלי מאוד לחוות לו דעתי בענין זה מטעם הכמוס המובן, אבל קשה עלי יותר מזה, להשיב פניו ריקם על כן אודיעהו דעתי בקיצור נמרץ כמוכרח ועושה שלא לרצונו והוא יעתיק לשוני לאביו...". [או"ח סי' נ"ז]. באמת קשה עליו לענות, אלא שלא למלא רצון תלמיד, קשה לו עוד יותר...
הלימוד בתשובות חת"ס, בנוסף לגאונותם, הוראת האמת ואוצר של יראת שמים שבהם, נמצא גם פרק נרחב באהבת ישראל ואהבת התלמיד בפרט, לגדלו לחנכו ולחכמו מתוך התקשרות חיבה עצומה. למען אשר יצוה מלשון צוותא...
*
וכך כתב בנו הגר"ש זצוק"ל רבה של קראקא על הילוכו עם תלמידיו: "לאט לאט הנחילם על שְֹדֵי תרומות, שְֹדֵי התורה והחכמה, בשבט מוסר ויראה קירב הרחוקים, הקים ברכים כושלות ורבים השיב מֵעון, דבריו הקדושים בנחת נשמעו וחן הוצק בשפתותיו ולשונו מרפא לנפש. שימח לב נשבר באמרי פיו ובעצתו ירווח לרוח נדכאים, לא יאומן כי יסופר אהבתו אל תלמידיו ואל עדתו. נפלאה אהבתו אליהם מאהבת איש על בנו..." [אבני בית היוצר, נ"ב:]
*
והרי סיפור מיוחד שיש בו הוד שבנפש וענוות חן. תלמיד חביב מאד היה לו להחת"ס, גאון עולם, הגה"ק רבי מאיר אייזנשטאט זי"ע, המהר"ם א"ש, רבה של אונגוואר.
פעם שלח לו רבו החת"ס איגרת בדברי תורה. התלמיד הבחין בקריאתו ששוב לא מופיע שם כינוי "תלמידי", כפי שהיה רגיל רבו לכתוב לו מאז. התלמיד נדהם וחשב שאולי נכשל באיזה ענין. אולי לא נהג כראוי ביחס תלמיד לרב?! מיד שם פעמיו לפרשבורג לשחר את פני רבו ולפייסו... הוא ביקש אז מבן רבו, הגאון ר' שמעון להיכנס בעדו אל אביו ולרצותו...
החתם סופר נענה אז בחיבה יתירה ואמר: חס ושלום! לא מצאתי בו לא פגם ולא חסרון. אדרבה, לפי ערכו הנעלה כעת, כפי מה שראיתיו משיג בתורה עוד ועוד, כבר חושש אני לכתוב "תלמידי". אינני רוצה להיות מתכבד בקלון חבירו. אילו היה לי פנאי הייתי אף אני מתעמק בלימוד סדרי קדשים וטהרות כמוהו...
*
ומן הגדולים שבתלמידיו אל הקטנים שבהם. את זאת סיפר בן בתו הגה"ק רבי שמואל זצוק"ל, בעל ה"חתן סופר". הוא שמע זאת מפי בעל המעשה בעצמו. בחור צעיר כבן ט"ז היה בישיבתו "מקטני קטני תלמידיו" שחלה ונפל למשכב. החת"ס דאג לו והשגיח עליו כאב כרחמן עד שבעזרת ה' נתרפא. כעבור חודש ימים במוצאי תשעה באב, בשעת קידוש לבנה, ביקש שיקראו אליו את התלמיד ההוא. החת"ס הזכיר לו בחיבה שלפי מצבו הרפואי, לא יאכל כעת מאכלי חלב... והדבר היה לפלא בעיני הכל. מי שיום יום עברו דרכו הרי הרים של בירורי סוגיות והוראות להלכה, מי שנשא בעול הנהגת הדור, יעלה על לבו ויזכור פרט כזה... [הקדמת חתן סופר - קנינים].
*
יראתו וקדושתו, פניו הקורנות מהתלהבות ובשמחה של מצוה, החדירו את משנתו בלב התלמידים לכל חייהם וכך נשמרה יהדותם הצרופה גם בעתיד. את שיעוריו פתח תמיד בלימוד רבע שעה בספר "חובות הלבבות". הספר שקבע את אורחות חייו.
כפי שנשארו התלמידיו נאמנים וקשורים לו באהבת נצח, כך נקשרו זה לזה, אף כששוב פנו איש לדרכם. רבם הגדול זירזם ועוררם על כך. כמו כן הזהיר את תלמידיו "שיהיו נוחים זה לזה בהלכה ולא ישמחו ויתכבדו בפלפולם אחד בקלון חבירו, רק יעמידו על האמת". [חוט המשולש ע' צ"ד]
כפי הצורך הוכיח אותם החת"ס, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת. באישון לילה היה עובר במקומות מגוריהם לעקוב אחרי מעשיהם. [משכיל אל דל מהגה"צ ר' הלל מקולומיי זצוק"ל, ח"ג ע"ח:]
*
נקודה מופלאה מסר בנו הגר"ש בקראקא בשם אביו הקדוש: "א סברא דארף א גוטן פריינד". סברא בלימוד זקוקה גם לידיד טוב שיעריך אותה בעין טובה ולא יבטל אותה... סיפר זאת הגאון ר' אברהם צבי פרלמוטער זצ"ל שהיה ראש בית דין בווארשא. בצעירותו ישב פעם במסיבת תלמידי חכמים ובראשם הגה"ק רבי שמעון מקראקא בן החת"ס. הרב פרלמוטר אמר אז ביאור בדברי התוספות במסכת פסחים וכמה מן המסובים התווכחו עמו. נענה אז הגר"ש ואמר בנועם: "דעו רבותי כי מרגלא בפומיה דאבא החתם סופר זצללה"ה, כי לכל סברא דרוש חבר וידיד. ואם יש אתכם לדחות סברא זו, חושש אני אולי לבכם אינו שלם עם האיש הזה... אני, כי אוהב אנכי אותו, סברא זו מצאה קן בלבבי...". [שו"ת דמשק אליעזר סי' ק"ט, הובא בהקדמת ס' מכתב סופר ח"ב].
*
והאהבה ההיא היתה מסותרת בחכמה, ואף זאת דווקא מתוך אהבה... החתם סופר אמר פעם לרב גדול אחד שבא לבקרו: "יאמין לי שתלמידי חביבים עלי יותר מכל. ובכל זאת מעלים ומכסה אני את אהבתי זאת, מעיני אנשי עירי... לפעמים קורה שבעל הבית מתמלא טענות על הרב. כשיֵדע כמה אני אוהב את תלמידיי, עלול הוא ח"ו להתייחס אליהם שלא כהוגן כתגובת 'נקמה' ברבם, בידעו את חיבתי העצומה אליהם... [חוט המשולש ע' פ"ו]. ידוע שה'חזון איש זצוק"ל היה מפליג מאד בעומק ההתנהגות הזאת...
*
"צהלתו בפניו תמיד לקבל כל אדם בסבר פנים יפות עד שנמצא הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו"... [פיתוחי חותם]. מן הענין לציין תיאור חביב של נכד, הגה"צ ר' משה בן ה'כתב סופר זצוק"ל, על סבו הקדוש: "מקרוב ומרחוק באו אנשים בני כל המעמדות ובני כל הגילאים, שביקשו למצוא אצלו עצה ונחמה. בכל עת קיבלם במידה גדושה של אהבת הבריות ובמאור הפנים הנאה ביותר. וכך גם הם נפרדו ממנו מלאי סיפוק ובחדוות נפש. אף שיחת החולין שלו היתה מאלפת ומלבבת. מִזגו הנינוח והשמח, מָשך ועורר עליו תמיד הערצה וחיבה"... [מתורגם בספר "זכרונות ומסורות על החת"ס ע' 60]. ועם כל זאת, שררה במחיצתו יראת הכבוד עצומה מאד.
*
ואף בזמן 'מנוחה'... כששהה החת"ס במעון קיץ בסביבות עירו, להחליף כח ולעסוק ברפואות; העמידה הקהילה לרשות המבקרים אותו, שתי מרכבות שעמדו הכן מן הבוקר עד הערב להסיע מאנשי העיר ואת התלמידים הנכבדים המצפים למוצא פיו של רבם הקדוש. למרות שגם שם היה טרוד מאד בתפקידיו. "לא השיב פניהם ריקם ודיבר עם כל אחד לפי עניינו ועסקו, לתלמיד חכם לפי ערכו, ולעם הארץ לפי הבנתו והשגתו, לעשיר ולעני, לנכבד ולנקלה. לכל אחד לפי מה שהוא. ודרש וחקר לעזור ולייעץ להם כיד ה' הטובה עליו" [חוט המשולש ע' קכ"ג].
*
משפחה קדושה ונאצלה הקים החתם סופר בישראל. עד עצם היום הזה תפגוש את יוצאי חלציו בכל רחבי העולם, יראים ושלמים, בעלי תורה ואצילי נפש.
וגם בעובדה הזאת נמצאת נקודה מאלפת מאד, המתייחסת דווקא אל הוריו של גאון וקדוש זה, מרנא החתם סופר... נקודה חשובה ויסודית המזרזת ומדרבנת את דרכי החינוך. היא: המבט אל העתיד, אל הנצח. הילד כשלעצמו נפש אחת מישראל, וודאי שראוי לכל תשומת הלב שבעולם, אלא שבנוסף לזה, ראוי גם יש להיות "חכם הרואה את הנולד" ולהשקיף כבר בעריסה על קהל-דורות עצום בישראל שעתיד לבוא מן התינוק הזה.
תינוק היה בפראנקפורט ושמו משה. אביו ואמו התמסרו על חינוכו מאד מאד, ביום ובלילה. הם השגיחו בעין פקוחה ושמרו על טהרת תורתו וקדושתו אף בקטנותו. ואכן זכו שבעזרת קורא הדורות ברוך הוא, גדל ילד קדוש זה להיות מאור הגולה, עמוד שכל בית ישראל נשען עליו. בכל עת נפגשים ברחבי העולם עם אלפי צאצאיו כן ירבו, וכמו כן צאצאי תלמידיו לאין ספור, אנשים רמי מעלה ההולכים בתורת ה'. כל מאמץ, כל השתדלות של הורי הילד משה בפראנקפורט, נמצאים איך שהוא בפירותיו ופירות פירותיו, עד סוף העולם. תשמש זאת דוגמה לעתיד לכל ילד מישראל ומתוך כך: המרצת חינוכו הנאמן. איזהו חכם הרואה את הנולד. בכל ילד מישראל, בכל תלמיד רצוי להפליג ולהרחיק את המבט לדורות, לצאן קדשים אדיר, לבתי ישראל שעתידים פעם להיבנות ממנו...
*
מתוך דוגמה אישית חינך ה'חתם סופר' איך להיות תלמיד נאמן, ודווקא מתוך התנהגותו הוא. הוא היה מקושר לרבותיו להפליא. לאורך ימים היה מתחבר למשנתם בצורה נשגבה מאד. גם את זה שיבץ בנו הגר"ש מקראקא בתוך "פיתוחי חותם" היסודי שלו: "מעודו למד ושימש תלמידי חכמים גדולי עולם מאורי ישראל, ה"ה הרב הגאון בעל מחבר ספר 'הפלאה', והנשר הגדול חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל, לא הניח דבר קטן ודבר גדול מדבריהם הקדושים ועלהו לתרופה שיחת חולין של ת"ח האלו, לכל אלה הדברים הטה אוזן וחקק על לוח לבו".
זכורני כשלמדנו פרק 'השולח' את עניני פרוזבול, בישיבת 'עץ חיים' [ווילרייק-אנטורפן] מפי גאב"ד ירושלים הגרי"ט ווייס זצוק"ל, [קיץ שנת תשל"ה], הראה לנו בחיבת הקודש את דברי החתם סופר בתשובתו, על רבו הגה"ק רבי נתן הכהן אדלער: "וידענא שלא עשה פרוזבול בסוף תקמ"ג, כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו מוצאיו ומובאיו" [חו"מ סי' נ'].
*
כמים הפנים לפנים. כשם שאהב החתם סופר את תלמידיו, כך השיבו לו אהבה בלי מצרים. כשם שהעריך וכיבד כל אדם מישראל, כך התקשר אליו כל העם. וירד משה מן ההר אל העם, לקרבם אל ה' ולשאת את משאם. וכל העם לדורותיו, הביט לעומתו מתוך הערצה אין קץ...
*
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
אין זמן יפה כשבת קודש למסור מורשת,
לדורותם ברית עולם...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 504.docx
- (45.55 KiB) הורד 277 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בעומקה של מודעה...
תפילת המנחה, תפילת יצחק אבינו
צרור חיזוקים בדרכיו
לר' ישראל יקירי שליט"א
לאחרונה משכה את עיני מודעה מיוחדת בבית הכנסת. פשוטה היא המודעה במראה ובניסוח, אלא שבעומקה צרורה רוח ישראל הנצחית... היא מודיעה על מנין לתפילת המנחה שמתקיים אי שם באיזור תעשיה, במרחק כחצי שעה נסיעה מעיר מגורי בקנדה. הכותב מבשר בשמחה על מנין חדש שמתארגן שם בחורף ומזמין את כל מי שמעוניין להצטרף, למי שעובד באיזור ההוא או בעיירות הסמוכות לשם...
*
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. מאחורי המודעה הזאת, מסתתר יהודי אלמוני יקר, איש המעשה הטורח לזַכות את הרבים. הוא מייחד מקום קבוע להתפלל בו, תולה מודעות ברחבי העיר ופונה ליהודים להצטרף לתפילה. לפני עיני הרוח מופיע ציבור המשתתפים. לא מדובר כאן על אלה שתורתם אומנתם, על בעלי עבודה ובעלי מדרגה, אלא על פשוטי "עמך" ישראל, יהודים מן השורה, טרודים על המחיה ועל הכלכלה.
הם שרויים בין הנכרים, במקום נסיון ובשעת נסיון. ביניהם בעלי עסק, עמוסי פגישות של מסחר; ביניהם בעלי מלאכה, פקידים, פועלים וסתם יהודים המנסים להרויח לחם לפי הטף. וכעת מתקבצים לתפילה.
ובשעה המיועדת אחרי חצות היום, כולם כאחד עוצרים ומפסיקים ממרוצת החיים. וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ועוזבים עול דרך ארץ. הם מזיזים את הכל הצִדה וצועדים ומתכנסים יחד לתפילת מנחה בציבור. כמה מהם אף יגיעו לשם מן העיירות הסמוכות. פירושו של דבר, נסיעה לפעמים דרך פקקים, לפעמים על שלג וקרח הנראה כבר בימים אלה באיזור. דוגמה אחת מני רבות ברחבי העולם. כבר שמעתי מזמן על מנינים כאלה לתפילת המנחה, שבהמשכם נלמד גם שיעור תורה...
*
ומכאן נובע 'שיעור' ההעמקה באותה מודעה תמימה. שיעור התבוננות בהודם והדרם של ישראל. הרי בתוך תוכָן של המלים האלה, נשמעים דברי רבינו בעל ה'טורים', הוא הסולל דרך ההלכה לדורות עולם...
הרי כך כתב הטור [או"ח סי' רל"ב] : "וכשיגיע זמן תפילת המנחה יתפלל ומאוד צריך ליזהר בה". אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" [ברכות ו:] והטור מסביר: בבוקר בעת תפילת שחרית, עדיין אין האדם טרוד בעסקיו ובלילה בעת תפילת ערבית, כבר האדם פנוי מעסקיו. "אבל של מנחה, שהיא באמצע היום, בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה. ואם עשה כן שכרו הרבה מאד..."
הפוסקים שלאחריו: ה'פרישה' ו'אליה רבה' פירשו שדווקא מפני ההתגברות על הטירדות, זה הטעם שתפילת המנחה היא עת רצון... מפני ההשתדלות להתפלל דווקא אז, מפני הטירחה והניתוק, פינוי המחשבות ותשומת הלב, ההליכה נגד טבע האדם הנמשך לעסקיו; זה גופא יוצר את עת הרצון...
ורבי משה ברבי מכיר [מגדולי צפת בימי מרן הבית יוסף] כתב בספר "סדר היום" שלו: "ומי שמניח כל חפציו ופעולותיו ורודף אחר חפצי שמים ומתפלל ומתחנן לפי אדון העולם ומכיר אדנותו וגדלותו והוא כעבד הנרצע לו לעבוד עבודתו, ראוי להביט אל העני הלזה, החרד אל דבר ה'". [ע"פ המקרא (ישעי' ס') "אֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" ]
*
תמונה ירושלמית מבזיקה מלפני עשרות שנים. יהודי חביב ונאמן היה ר' יצחק ברסקה ז"ל, בעל מכולת בשכונת "בית ישראל" בירושלים עיה"ק. יהודי מלא חיות, השרוי תמיד בשמחה ומשמח אחרים עמו בשירתו, באימרותיו ובזריזותו האופיינית.
אמרו שבאותה השמחה שפתח ר' יצחק את החנות בבוקר; באותה השמחה סגר אותה באמצע העבודה, בזמן המדוייק שקבע לעצמו לתפילת המנחה ב'שטיבלאך'. דבר לא עמד בדרכו. עדיין אני רואה את תנועת ידו הזריזה איך שתקע את הבריח בצאתו, למרות שהקונים פנו אז לחנות אחרת... וכך צעד כמעט בריקוד לבית התפילה, ברינת: "מנחה! מנחה!". ומי יודע כמה פעלה נעילת דלת זו, לפתיחת שערים למעלה...
וכך נתקיימו אז ברגע החן הירושלמי, דברי רבינו הטור: בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה. ואם עשה כן שכרו הרבה מאד...
*
כמה גדול זכותו של המתפלל תפילת המנחה וכמה ראוי שתתקבל תפילתו!!! הוא ממלא בזה רצון שמים להגביר אז מידת הרחמים בעולם. וכפי שכתב בעל "סדר היום" שם: "נראה שאותה שעה ראויה לענייה משעה אחרת, ומי שיוכל לשלוט שיתגברו הרחמים על הדין כחו גדול ומפיקים לו רצונו וחפצו כיון שהפיק רצון שמים בהתחננו אליו ולעורר רחמים בזמן הדין וממלאים כל שאלותיו ונענה". ואכן כתב בעל "שבות יעקב" שהיה מגדולי הפוסקים, שיש עדיפות לאדם לשאול צרכיו בתפילת המנחה, יותר משאר תפילות, מפני שהוא עת רצון ביותר... [עיון יעקב בע"י ברכות שם].
מה נפלאו דברי הרשב"א בתשובותיו [ח"ה סי' א'] ששעת המנחה בכל יום, היא עת רצון בדומה לעשרת ימי תשובה...
*
ובנוסף לזה, מהדהדת כאן אימרת הבעש"ט זי"ע: "שגם זה האיש המוטרד בעסקיו יום בשווקים וברחובות וכמעט ששוכח שיש בורא כל היום, רק בעת שמגיע זמן תפלת מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפילה וגונח ונאנח בלבו בהתבוננות, איך שפנה כל היום בהבלי העולם, והוא רץ לסימטא אחת מן הצד ומתפלל מנחה, הגם שאינו יודע כלל מה הוא מדבר, עם כל זה גם זה חשוב ויקר מאד לפני הבורא ברוך הוא והאנחה שלו בוקעת רקיעים...". [מגן אברהם להמגיד מטריסק פ' בלק].
*
וכל האמור מיתמר ועולה כעת מתוך הגליון שלפָני, ה'מודעה' הקדושה שנערכה ללא צעצועי לשון ואיורים, כי אם בגוון היהודי המקורי, הנאמן הישר והפשוט. הכל נכתב בקולמוס הנפש היהודי, המתנשא מתהומה של שוק החיים אלא שמֵי התפילה לקֵל עליון.
שם בחדר יתאספו לתפילה אחד אל אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, אי שם בעיירה מרוחקת בצפונו של עולם בתוקפו של חורף, וכך יצטרפו למנין, ושם יעלו וייראו ל"עשרה בי שכינתא שריא"... הוי! לכה דודי נצא השדה. [שה"ש ז'] שם אַראך כבודי - שבח בָּני [עירובין כ"א:] הוי! עם שבשדות, הזורעים ומצמיחים יבול יהדות בנכר...
ושם יאמרו פיפיות עמך בית ישראל: אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה... אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו... דור לדור ישבח מעשיך... עיני כל אליך ישברו... פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון... תהילת ה' ידבר פי...
ושם במקום התפילה ההוא יישמע הקול הפנימי ויתקדש השם: יתגדל ויתקדש שמיה רבה... ועל כל זה מעיד ה'בעל שם טוב', שזה יקר וחשוב אצל הבורא ברוך הוא. ואף האנחה על הריחוק, בוקעת שחקים...
שם בין מחיצות הקדושה באיזור התעשיה, תיאמר קדושה וחזרת הש"ץ; מפי יהודים שהתנתקו מן השוק. יהודים המתקרבים לבוראם בעיצומו של יום חול שבחולין שוקק במקח וממכר המוני...
כשאמרתי את הדברים לידיד ת"ח ואיש סגולה יליד דנמרק, סיפר לי בחיבת הקודש על שנות נעוריו בקהילה קטנה; איך שהיה מתאסף בשעתו מנין למנחה בחורף. באמצע היום ובאמצע שעות העבודה הגיעו לבית הכנסת, יהודים כשרים ותמימים. הם סגרו את עסקיהם והצטרפו למנין. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!
*
ואת התפילה הזאת, תפילת המנחה המעלה והמרוממת את אמצעיתו של יום העמוס, המוטרד והמאובק באבק דרכים וטיט שווקים, תיקן יצחק אבינו... כך דרשו חז"ל הקדושים את הפסוק: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. [ברכות כ"ו:].
יצחק אבינו ה"עולה התמימה" במידת יראתו וגבורתו, הורה איך להתגבר ולהתקרב את ה' במורא. בשעת העקדה אמר יצחק לאברהם אביו "אבא! כפתני יפה יפה" [בר"ר נ"ו] וכך הטביע בבניו את רגשי ההתקשרות. לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו בכל יום תמיד...
יצחק אבינו שתיקן את תפילת המנחה, השריש יחד עם זאת, בבניו, את מידת הגבורה שלו, שבכל הדורות יוכלו להינתק בכח מעניני העולם אפילו באמצע השוק, להפליג משם בעוז, ולעמוד לפני ה' בתפילה.
בתפילת שחרית וערבית עומדים להתפלל מתוך קבלת עול שמים בקריאת שמע. אולי כל התנתקות שהיא, לתפילת המנחה, אף היא כעין בחינת קבלת עול שמים יש בה...
*
בכלל לימד אותנו יצחק אבינו את כוחה של ריבוי תפילה ותחינה ושלא להניח ממנה שוב ושוב: "ויעתר יצחק לה'" ופירש זאת רבי יוחנן: "ששפך תפילות בעושר". [בר"ר ס"ג ה'] קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. הוי מתפלל וחוזר ומתפלל [דב"ר ב' י"ב] "תפילות בעושר", ללא הרף וללא הפוגה... ישפוך שיחו, לבו היה מלא ולא שבע מלהתפלל [דברי אביב להרה"ק מראדזימין זי"ע].
*
סיפר יהודי שליווה פעם בחוצות ירושלים, את כ"ק מרן ה"ישועות משה" זי"ע בדרכו לתפילת המנחה. במשך כל הדרך לא פסקו שפתי צדיק מלמלל את מאמרם ז"ל [ברכות ו:]: "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' וכו". עשרות פעמים חזר על המלים האלה ללא הפסק, כהכנה לתפילת המנחה. דברי חז"ל וחזרתם, פותחים את הלב יותר ויותר...
הוי זהיר בתפילת המנחה. בשם גדולי החסידות אמרו ש"זהיר" מרמז על לשון "זוהר הרקיע". אנא יקירי! נזדרז, ניזהר ונזהיר באורה המיוחד של תפילת המנחה, נשתדל יותר בכוונה ובייחוד הלב ביתר שאת! ובכלל, עת רצון הוא בשמים ונוכל לפעול ישועות מתוך שפיכת הלב! ומה עוד אם מזדמנים לתפילת המנחה למקומות הקדושים ולחצרות הצדיקים!
*
יצחק אבינו פעל בתיקון תפילת המנחה, להרחיק את הכוחות האפלים והמקטרגים [זוה"ק ח"א כ"א] ו"להמתיק הדינין המתעוררין לעת ערב שהוא זמן תפילת המנחה" [מאור ושמש חיי שרה].
וכבר רמזו גדולי החסידות במלים "לפנות ערב", שיצחק אבינו פעל בשעתו לפַנות את ה"ערב" כלומר, את תערובות המחשבות הטורדות את התפילה. [תולדות יעקב יוסף] וכמו כן התפלל יצחק אבינו על בניו בני ישראל, לפַנות את החשכה בגלותם בכלל, האפילה הנרמזת ב'ערב' [מגן אברהם האזינו].
*
במסכת ברכות [ל"ד:] נאמרה ההלכה שאין להתפלל במקום פתוח ופרוץ ללא מחיצות, כדוגמת בקעה ושדה, שכן "במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר" [רש"י וראה שו"ע סי' צ' ס"ה ומ"ב שם סקי"א].
בעלי התוספות שם הקשו על זה מיצחק אבינו, שנאמר בו "ויצא יצחק לשוח בשדה" והרי התפלל אז בשדה במקום פתוח ללא מחיצות? התוספות תירצו שזה היה בהר המוריה...
ה'אמרי אמת' זי"ע ביאר זאת בצורה נשגבה. מהר המוריה יצאה יראה לעולם, אף מדתו של יצחק היתה יראת שמים, ועל ידי היראה נעשה מחיצה וכותל... [חיי שרה תרצ"א]. ולענייננו יתכן, שתפילת המנחה שתיקן יצחק ביראתו, מציבה חייץ ומסייעת את האדם לבודדו ולהפליגו מחיי השוק...
*
תפילת המנחה של שבת קודש... גם תפילה זו תיקן יצחק אבינו ואף בזה יש התגברות על טבע האדם, מכיוון ההפוך... בחול מתעורר היהודי להתפלל מנחה מתוך טירדה; ובשבת קודש - מתוך עונג ומשתה. מה נפלאו דברי הטור [או"ח סי' רצ"ב] על מה שאומרים בשבת במנחה את הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". [בפסוק הקודם בתהילים [ס"ט], מדובר על "נגינות שותי שכר"] דוד המלך מדבר כאן בשבחם של ישראל. אף אם שותה יהודי יין ושֵׁיכר בשעת סעודת השבת, בכל זאת, כשמגיע זמן המנחה הוא מתחזק, מוכן ומזומן לעמוד ולהתפלל. "אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אף על פי ששתינו – ואני תפילתי לך ה', עת רצון". יין קשה פחד מפיגו. פחד יצחק...
*
ודווקא יצחק אבינו, ילמד פעם סניגוריא על עם ישראל, ויעורר עליהם אף בזמני האשמה של "בניך חטאו" ר"ל. כך לימדונו חז"ל [שבת פ"ט:] שדווקא יצחק אבינו יקום פעם ויעורר רחמים להצלת עם אהובו בכל תוקף גבורתו, ואף ימסור לנו את זכות עקידתו על כך. על טענת "בניך חטאו" יאמר יצחק: "רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם [בשעתו, ע"ש העתיד] בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?
באותה שעה יערוך יצחק אבינו לפני ה', את סדר שנותיו וחשבון זמניו של יהודי כמה שייך לו לחטוא, ואז יעתיר בעד עם ישראל שלא ייענשו חס ושלום. "פלגא עלי ופלגא עליך". הוא יצחק, יקבל על עצמו את מחצית החטאים. ואם עדיין לא רצוי הדבר, אז יקבל יצחק עליו את הכל בזכות ההקרבה בשעת העקידה... "הא קריבית נפשי קדמך". דברי חז"ל אלה עמוקים וטמירים והרבה נשאו ונתנו בזה המפרשים. ברם דבר זה ברור, שיצחק אבינו יתמסר בעד העם בזמן ירידה ושפלות וה' יצליח בידו.
[רבותינו המפרשים עמדו על זה, שדווקא יצחק אבינו, מתוך שלשה האבות הקדושים, שמדתו גבורה ודין, יעורר רחמים על ישראל. אולי ניתן להיאמר, שמתוך מה ששמע יצחק שרצון ה' הוא כעת להמליץ טוב על ישראל, (מתוך מה שאמר הקב"ה "לא בסבי טעמא" יעו"ש בגמ' שבת פ"ט:), הרי שזה נהיה עכשיו "שורת הדין", בקיום רצונו יתברך. הרי רצון ה' מהווה את האמת המוחלטת! זוהי החובה והמשימה!!! ויצחק אבינו ניגש לקיים זאת במסירות נפש, במלוא היראה והגבורה..."].
ומי יודע, אולי יש לזה קשר גם עם זכות תפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו, שבה מתגלה פנימיותם של ישראל. הוא פורש כנפי רחמים על עם ישראל בגבורה, על אותן השעות שביום שאינן כתיקונן, שלקח על עצמו. הוא מוצא בהן את הניצוץ היהודי הנכסף לאלקיו, המתנוצץ מתחת אפרו של יום... איך אמר הבעש"ט הקדוש? "וכמעט ששוכח שיש בורא כל היום, רק בעת שמגיע זמן תפלת מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפילה וגונח ונאנח בלבו – והאנחה שלו בוקעת רקיעים". ומי יודע, אולי יצחק אבינו הוא שמסייע ומעלה את האנחה היהודית להעפיל ולבקוע שמי מרום. ואת הקול היהודי הפנימי הזה, יתנהו למעלה למעלה...
*
אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה – ואז לימד סנגוריא על העם שחטא... כשעמד אליהו להקריב את הפר בהר הכרמל בכדי שיכירו כל ישראל שה' הוא האלקים; התפלל אז בעלות המנחה ולימד זכות על ישראל: "היום יוודע כי אתה אלקים בישראל... ענני ה' ענני, ויֵדעו כל העם הזה כי אתה ה' הסיבותָ את לבם אחורנית".
מה נפלא פירושו של ה"ישמח ישראל" זי"ע על פסוקים אלה. כי אתה אלקים ב"ישראל"! "היינו בתוכם ממש, שהנשמות הם חלק אלקי ממעל...". "ואתה הסיבותָ את לבם אחורנית, היינו שהם היו חושבים שהם אחורנית באפס תקוה, אבל באמת הלא אצל השי"ת אין חילוק בין מי שהוא בעומק התחתית ובין מי שהוא ברום המעלות... [ישמח ישראל ויגש ז'].
*
כאמור, משתדל יצחק אבינו להליץ ולסנגר על ישראל ומצליח בכך. אז ישבח עם ישראל את יצחק באמירת: "אתה אבינו" והוא עונה להם: "עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא!" הגמרא מסיימת "ומחוי להו יצחק להקב"ה -בעינייהו". כביכול יַראה להם יצחק את הקב"ה, בעינייהו, כלומר שיחזו מראה אלקים ב'עיניהם'...
ר' ישראל! נתחזק נא ברעיון אדיר. בספרו "בן יהוידע" מבאר ה'בן איש חי' שאין ראיית העין כלפי מעשה כנ"ל מתפרשת כפשוטה. הרי נאמר 'כי לא יראני האדם וחי'? אלא שרמז להם יצחק איך להבין את דרכי הבורא יתברך. יצחק אבינו ניחם אותם בגלותם ובמחשכיהם דווקא מתוך התבוננות בבריאת העין... כלומר, התבוננו אל תוך כח הראייה שבעיניכם אתם, ותבינו אז, שאין האור וכח הראייה באה מתוך לובן העין, אלא דווקא מתוך חלק השחור שבו, מאישון העין...
וכמו כן אור הטוב של העתיד בא דווקא מתוך הצער והשחור שבגלות. יצחק אבינו חיזק אותם בזה שאל יצטערו על הצרות שעברו עליהם בגלות, כי הכל היה לטובתם ומאותו החושך יגיע להם אור הגאולה... יצחק אבינו אינו רק מליץ יושר על ישראל כי אם גם המנחם והמעודד. וכך פונה הוא כולנו: אנא בני! התחזקו מתוך צורת העין וכח ראייתה, ואז תדעו ותבינו איך שהאור בוקע מתוך המחשכים. נהורא מגו חשיכא. אור עליון ואור הישועה. עוד יבא יום ותתקיים הנבואה. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח...
*
ואלה תולדות יצחק בן אברהם... "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק" [תנחומא תולדות ד']. מתפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו מבהיק אור מופלא גם במצוות כיבוד אב.... כאמור תיקן יצחק אבינו את תפילת המנחה, ובכל זאת נקראת תפילה זו: "צלותא דאברהם" [יומא כ"ח:]. בעלי התוספות [ברכות כ"ו:] מסבירים שלאחר שתיקן יצחק את התפילה, התחיל אברהם אביו להתפלל אותה...
ארבעת המלים שבדברי התוספות האלה מפעימים את הלב. "היינו אחר שתיקנה יצחק". מעיין אדיר של נחת יהודית נובע כאן. מה נפלא הדבר! יצחק נולד לאברהם כשהיה בן מאה. הוא זכה לראות בן קדוש זה הולך בדרכי ה' בתכלית היראה. ולא עוד אלא שכבר ייחד הבן עצמו תפילה לאלקיו. והאב הגדול אימץ את התפילה הזאת אל לבו והתחיל להתפלל אותה גם הוא. מה עצמו השבח וההודאה בתפילה המנחה הנשגבה ההיא... מה יקר חסדך אלקים, על שנתת לי בן העובד אותך מתוך התחדשות ואף מוסיף תפילה משלו. כמה שפר חלקי להצטרף כעת עם תפילת בני הממשיך את דרך ה' בכל תוקף...
וכבר נאמר בזוה"ק [ח"ב צ"ג.] שכיבוד אב ואם מתקיים בעיקר ב"למחדי לון בעובדן כַּשְׁרָאָן" כלומר, לשמח אותם במעשים טובים, שכן בזה שמחים בין בעולם הזה בין בעולם הבא...
*
נמשיך נא כעת, יקירי, במדת הבטחון וההתחזקות בדרכי יצחק אבינו. הרב חיד"א מביא בשם רבינו משה קורדובירו זי"ע, שהפסוק "ה' צבא-ות אשרי אדם בוטח בך" היה פסוקו של יצחק אבינו. [יוסף תהילות על ספר תהילים מ"ו ח']
ואי לכך נעיין נא יחד בפרשה מיוחדת מאד בנושא הזה, בתולדות יצחק אבינו ע"ה. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר... וַיָּשָב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ... ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים... ויחפרו באר אחרת... ויעתק משם ויחפור באר אחרת... ויקרא שמה רחובות ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ... [בראשית כ"ו]".
*
נתאר נא לעצמינו את המצב השפל והעלוב של אותם הימים בצל בני פלישתים. הבארות האלה הרי באמת היו רכושו של יצחק ואף ארץ ישראל בכלל היתה שייכת לו, אלא שגויי הארצות לא הכירו ולא התחשבו בזה כלל. הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלישתים...
הנה נאבד ונסתם עמל אברהם אביו וזכר פעולותו מתוך קנאה ושנאה. הנה התכסו בארות אברהם בעפר בידי פלישתים אכזריות. כעת צריך להתחיל את הכל שוב מחדש. כמה קשה בכלל לכונן ולתקן שוב ושוב את מה שנסתר ונסתם בזדון, בקנאה וברוע לב...
בנוסף לזה ביאר ה'אור החיים' הקדוש. שעל יצחק אבינו, עבר כעת נסיון דומה לשל אברהם אבינו בשעתו, [בשעת קנין מערת המכפלה] שלא הירהר אחר השכינה. הרי נאמר לו ליצחק זה עתה לפני ישיבתו בגרר: "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל".
וכאן מתייחסים פלישתים אליו בשטנה כזאת. ו"לא נתנוהו אפילו לשבת שם כאחד העם". הנה סותמים לו פלישתים הנבזים את בארות המים, את מקור החיות ואבימלך בעל בריתו של אביו מראה לו את הדרך להתרחק משם... ואמנם כך לימדונו חז"ל: "אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך. בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה - ולא הירהר אחר מדותי...". [סנהדרין קי"א.].
*
בא ה'חפץ חיים' זי"ע והוציא מתוך פרשה זו לקח מאלף ביותר, איתן וברור כשמש כדרכו. הוא הציב כאן עמוד ברזל בכל דרכי החיים, לחזק ולאמץ לבבות. לדבריו, לומדים אנו מפרשה זו, שכשאתה רוצה לפעול דבר, אין לך להתפעל ולהירתע משום דבר העומד בדרך, אלא שחייבים לנסות שוב ושוב. אם נתקלים בקשיים וב'סתימות' יש להמשיך עוד ועוד עד שמצליחים בסוף... יצחק אבינו חפר באר אחר באר, עד שלבסוף בא עד תכליתו ואז רווח והורחב לו.
ואלו הם דבריו: "לעולם לא ירפה האדם את ידיו מלהמשיך בכל דבר שהתחיל, אַל ייאוש ואַל כישלון. אם יצחק אבינו חפר ולא מצא מים, חפר באר אחרת עד שמצא מים, ואם רָבו עליה, חפר באר אחרת, וכל כך המשיך במלאכת החפירה עד שסוף סוף חפר ומצא באר שלא רבו עליה וקרא את שמה רחובות... כן הדבר בכל הענינים החומריים והרוחניים הן במסחר והן בלימוד התורה. ואם מי שהוא אינו מצליח בלימודו אל יעזוב את התורה..." לעולם אסור לו לאדם להתייאש. חלילה לו לאבד אף פעם את מרצו ותקוותו בכל מה שהוא פועל ועושה. עליו לעשות את שלו ולבטוח בד' שסוף סוף יגיענו לידי "רחובות" [ס' חפץ חיים עה"ת וראה הח"ח חייו ופעלו ח"ג ע' 432].
יקירי! זהו פסק של 'משנה ברורה' בהלכות התחזקות בה', 'ביאור הלכה' באיסור הייאוש ו'שער הציון' להיכל עבודת חייו של כל אדם... אם ח"ו מוצא יהודי בדרכו 'סתימה פלישתית, אם חָדר עפר לבאר הנובעת ומעכב בעדו, אז אוזרים חיל, חוזרים וחופרים בגבורה יהודית, עד שמגיעים מתוך המבוי הסתום אל ה'רחובות' המרווחים, עד "הרחיב ה' לנו"... אנא נקלוט היטב את דבריו, שנאמרו בתכלית החכמה והיראה, עוז הבטחון בצור העולמים ברוך הוא.
צו החפץ חיים ופקודתו מהדהדים עד דור אחרון ומתוך דבריו נשמע ההד לנצח: "יהודים אל ייאוש! מתוך מקרא מפורש שאבתי ודליתי דברי אלקים חיים".
וַיָּשָׁב יצחק ויחפור את בארות המים... וַיָּשָׁב! וַיָּשָׁב! יצחק אבינו הראה כאן את הדרך ואת הכיוון. הוא אחז את המעדר ותקעו בעוז בקרקע הקשה והסלעית. במדת גבורתו חפר וחפר, ניסה, עבר למקום אחר ושוב ניסה. הוא עמל, יגע והשתדל, חיפש הזדמנויות חדשות ולא אמר די, עד שהצליח והגיע לחפירת 'רחובות' ואז רווח לו. "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
*
ומתוך פרשה זו שבתורה הקדושה יוצא הצו לכל דורות זרע ישראל, בכל זמן מקום ומצב! יהודים! בכל דרכי חייכם, בתורה הקדושה לימודה וקיומה, בנתיבות פרנסה, גידול בנים ורפואה, באתגרי הקמת בתים והמשך דורות. אנא אל תעצרו! המשיכו להשתדל ולחפור בארות חדשים, חפשו אמצעים חדשים, אל תתייאשו עד שיסללו לפניכם 'רחובות' הישועה והרווחה...
*
ולזכרון יסוד חיזוק זה הנובע מפרשתנו, כאמור, ארשום לך יקירי, רמז נלבב מאד, שאמר ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע ועוד כמה מגדולי החסידות, "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". ראשי התיבות של נחל הוא: "נפשנו חכתה לה'".
והרה"ק ר' אפרים בנו של הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע הוסיף וביאר: עבדי יצחק חפרו וחפרו "זיי האבן אריינגעראבן", כלומר חקקו על לוח לבם, להם ולדורות, מדה ותחושה זו של "נפשנו חכתה לה'". בטחון בלתי נלאה וציפיה לישועת ה'. בעט ברזל חקקו זאת שאין רישומו נמחק... ואז: "וימצאו שם באר מים חיים", מדה זו גופא של בטחון, נתהוותה כעת לבאר מים חיים, בלב כל נפש ישראל. באר שלא יכזבו מימיה... [אמרי צבי]. נפשנו חכתה לה', עזרנו ומגיננו הוא. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו...
*
וכבר הלחין הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע מנגינה על מלים אלה של: "נפשנו חכתה לד'". ניגון זה היה מושר בחצרות צדיקים להתעוררות. הוא הקדוש להט תמיד במדת הבטחון. בהיותו בגלות רומניה מסר נפשו כפשוטו על נפשות ישראל, להצלתם החומרית והרוחנית כאחד. 'אהבת ישראל' שלו אינה ניתנת לתיאור. לאחרים דאג ללא גבול ולעצמו לא כלום, אף כמלא נימא. מלכות הרשעה עצרה את הצדיק בגלל פעולותיו למען יהודים ויהדות. הם שמו אותו בצינוק אפל ולח. באכזריות גזלו ממנו את כיפתו ומשקפיו וכך השאירוהו לנפשו, מבלי שיהיה לו שום קשר עם העולם שמבחוץ. הרבי היה חלש וחולני. בדרך הטבע לא היה מסוגל להתקיים כך זמן ממושך. אלא שלא נכנע כלל ועיקר. באותם רגעי אפילה התכונן הרבי לתפילה. הוא כיסה את ראשו בשרוולו ושפך לבו לפני קונו שעה ארוכה.
שם בצינוק בפרט, התחזק אותו צדיק להפליא בפסוקי נעים זמירות ישראל. הוא שהחדיר חקיקת לבו זאת בניגון "נפשנו חכתה לה'". הוא ה'נחל' היהודי הנצחי, הזורם והמשקה, המחייה והמשמח בכל מקום, זמן ומצב...
*
הפלישתים אמרו לו ליצחק אבינו: "ראו ראינו כי ה' עמך". בספר "דברי אמונה" להרה"ק מתולדות אהרן זי"ע כתב על זה פירוש נפלא מאד. "ראו ראינו" נאמר בלשון כפולה. יצחק אבינו חיזק עצמו בבטחונו בהשי"ת גם בשעת הנסיון ולא הועילה להם רשעתם של פלישתים להחלישו במידת הבטחון, ולכן אמרו אליו: "ראו ראינו" בראייה כפולה, לא רק בשעה שהיה שרוי במנוחה ושלוה, אלא גם בשעת נסיון כשהיה נד ומטולטל היה ה' עמו ולא נפל ממדרגתו, לכן אין לנו במה ללחום נגדו ולהתגבר עליו...
*
ר' ישראל! נחזור נא כעת אל פרשת הבארות ונראה מה היתה הכוונה העליונה במאבק מטריד זה מצד פלישתים. כמה יפעם ויתחזק לבך כעת, מתוך גילוי נפלאות בתורה הקדושה. עמוד איתן בעולמו של חיזוק. למפרע התברר שהכל היה לטובה בתכלית! כאן נשלם מעגל פלאים של חיזוק על ידי ענק באדירי דעה, רבי יוסף יעבץ המכונה "החסיד יעבץ", אחד ממאורי האומה בזמן גירוש ספרד, שראה בעצמו בעני בני עמו ורומם אותם באש האמונה התמימה.
בספרו הנודע על מסכת אבות, גילה החסיד יעבץ שכל המעקשים והמכשולות שבפרשת הבארות, כל המאבק כנגד הפלישתים ועזיבת המקום, היה הכל לטובת יצחק אבינו! רצון ה' היה מעיקרו ממש, להיטיב עמו גם בגשמיות וגם ברוחניות. והכל התגלה למפרע אז בשעת ההרחבה... [אבות פ"ג מי"ג].
*
למראית העין נערמו כאן קשיים ונסיונות, עשֹק ושטנה, עפרוריות ואפרוריות עגומה. אלא שכאמור, היתה כאן תכנית עליונה שכולה אורה. והדברים שמחים כנתינתם! נפתח נא את הלב ונקלוט את דבריו המפעימים של אותו קדמון, חסיד שבחסידים.
הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו סיבב את הכל לתועלת גמורה של יצחק אבינו מכל הבחינות! ראשית כל, רצה הוא יתברך שיתרחק יצחק אבינו מסביבת פלישתים. שלא ימצא צדיק זה בקירבת מקום לאיזור כזה של רשעות שפלה ואפלה. הלא על אנשי פלישתים דרשו חז"ל הקדושים את הפסוק ובמושב לֵצים לא ישב [תהילים א'] "שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שליצנים היו!". [ע"ז י"ט.].
*
ולא עוד אלא שגם צד מעשי היה בדבר, בשפע המים עצמם בריווח, לשתייה ולרוויה! וכך כתב החסיד יעבץ שם: "כדי שיהיו לו המים ההם בריוח, כי בהיותו שם, לא ימנע מימיו מהם לחסידותו ויהיו לו מים לחץ". הפלא ופלא! הקב"ה הכיר וידע את רוחב לבו של יצחק שאף מן הפלישתים לא היה מונע מלדלות מן הבארות, עד שלא ישאיר לעצמו כי אם מעט מים... עקירתו של יצחק משם, למרות המצב שהיה נראה כעלוב, עצוב ועזוב, היתה דווקא הסיבה שיהיו לו יותר מים! ממש ההיפך הגמור ממה שהיה נראה ממציאות הסתימות העויינות, יחס הקנאה והשנאה של פלישתים!
ר' ישראל! מים עמוקים ידלם איש תבונה. מה עמוק לקח האמונה והגבורה מתוך הבארות האלה...!!! הכל מתגלה שלמפרע היתה טמונה כאן טובה וברכה מרובה.
*
ה' צבא-ות אשרי אדם בוטח בך. זה היה פסוקו של יצחק אבינו, וכך חפר לפנינו את יסודות הבטחון לעד ולדורות. ואולי דווקא משום כך מצאנו את פרשת הזיווגים בתורה הקדושה מפורשת כל כך, דווקא בחיי יצחק אבינו, שלא היה מעורב בפרשה כלל, כי אם בתפילה ובטחון... "ויצא לשוח בשדה" – הוא התפלל אז על הזיווג [כלי יקר, חיי שרה].
ומן הענין להוסיף מה שנאמר בפרשת הזיווגים שבתורה. "ויהי "הוא" טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת. מלת "הוא" בפסוק זה צריכה ביאור. ובאמת, מלה "נסתרה" זו, שכמעט שאין מבחינים בה, אין סוף לה. היא מסבירה את הכל וכוללת את הכל... רבינו בחיי מבאר לנו זאת להפליא. "יש להתבונן בתוספת מלת הוא...". ופירושה: "הוא" שמו של הקב"ה כמו שנאמר הוא עשנו ולו אנחנו. מן המלה הזאת לומדים את מעשה האלקים בשליחות זו... הוא עשנו ולו אנחנו.
ובאמת, ה"הוא" הזה מסתתר בכל דבר, בכל מעשה, בכל רגע. בעניני זיווגים ושידוכים בפרט יוצא הדבר לידי גילוי. וכבר אמרו גדולי ישראל, ומרגלא בפומיה של החזון איש זצוק"ל, שאף בימינו, בזמני הסתר, רואים בדרכי זיווגים השגחה פרטית גלויה וברורה... מה' יצא הדבר... אין דרך אחרת להסביר זאת!!!
*
ואלה תולדות יצחק בן אברהם... ידועים דברי רבינו בחיי בנושא הבארות, שאף הוא עיקר גדול במסורת התורה הקדושה. והיא השמירה על דרכי האבות ומנהגיהם ללא זיז ושינוי. וכך למד רבינו בחיי מענין קריאת שמות הבארות שבפרשת תולדות, שקרא אותם יצחק בדיוק כשמות אשר קרא להן אברהם אביו: "אל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו, לא רצה לשנותן וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוּסר שלהם".
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם
נפשנו חכתה לה'...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בעומקה של מודעה...
תפילת המנחה, תפילת יצחק אבינו
צרור חיזוקים בדרכיו
לר' ישראל יקירי שליט"א
לאחרונה משכה את עיני מודעה מיוחדת בבית הכנסת. פשוטה היא המודעה במראה ובניסוח, אלא שבעומקה צרורה רוח ישראל הנצחית... היא מודיעה על מנין לתפילת המנחה שמתקיים אי שם באיזור תעשיה, במרחק כחצי שעה נסיעה מעיר מגורי בקנדה. הכותב מבשר בשמחה על מנין חדש שמתארגן שם בחורף ומזמין את כל מי שמעוניין להצטרף, למי שעובד באיזור ההוא או בעיירות הסמוכות לשם...
*
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. מאחורי המודעה הזאת, מסתתר יהודי אלמוני יקר, איש המעשה הטורח לזַכות את הרבים. הוא מייחד מקום קבוע להתפלל בו, תולה מודעות ברחבי העיר ופונה ליהודים להצטרף לתפילה. לפני עיני הרוח מופיע ציבור המשתתפים. לא מדובר כאן על אלה שתורתם אומנתם, על בעלי עבודה ובעלי מדרגה, אלא על פשוטי "עמך" ישראל, יהודים מן השורה, טרודים על המחיה ועל הכלכלה.
הם שרויים בין הנכרים, במקום נסיון ובשעת נסיון. ביניהם בעלי עסק, עמוסי פגישות של מסחר; ביניהם בעלי מלאכה, פקידים, פועלים וסתם יהודים המנסים להרויח לחם לפי הטף. וכעת מתקבצים לתפילה.
ובשעה המיועדת אחרי חצות היום, כולם כאחד עוצרים ומפסיקים ממרוצת החיים. וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ועוזבים עול דרך ארץ. הם מזיזים את הכל הצִדה וצועדים ומתכנסים יחד לתפילת מנחה בציבור. כמה מהם אף יגיעו לשם מן העיירות הסמוכות. פירושו של דבר, נסיעה לפעמים דרך פקקים, לפעמים על שלג וקרח הנראה כבר בימים אלה באיזור. דוגמה אחת מני רבות ברחבי העולם. כבר שמעתי מזמן על מנינים כאלה לתפילת המנחה, שבהמשכם נלמד גם שיעור תורה...
*
ומכאן נובע 'שיעור' ההעמקה באותה מודעה תמימה. שיעור התבוננות בהודם והדרם של ישראל. הרי בתוך תוכָן של המלים האלה, נשמעים דברי רבינו בעל ה'טורים', הוא הסולל דרך ההלכה לדורות עולם...
הרי כך כתב הטור [או"ח סי' רל"ב] : "וכשיגיע זמן תפילת המנחה יתפלל ומאוד צריך ליזהר בה". אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" [ברכות ו:] והטור מסביר: בבוקר בעת תפילת שחרית, עדיין אין האדם טרוד בעסקיו ובלילה בעת תפילת ערבית, כבר האדם פנוי מעסקיו. "אבל של מנחה, שהיא באמצע היום, בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה. ואם עשה כן שכרו הרבה מאד..."
הפוסקים שלאחריו: ה'פרישה' ו'אליה רבה' פירשו שדווקא מפני ההתגברות על הטירדות, זה הטעם שתפילת המנחה היא עת רצון... מפני ההשתדלות להתפלל דווקא אז, מפני הטירחה והניתוק, פינוי המחשבות ותשומת הלב, ההליכה נגד טבע האדם הנמשך לעסקיו; זה גופא יוצר את עת הרצון...
ורבי משה ברבי מכיר [מגדולי צפת בימי מרן הבית יוסף] כתב בספר "סדר היום" שלו: "ומי שמניח כל חפציו ופעולותיו ורודף אחר חפצי שמים ומתפלל ומתחנן לפי אדון העולם ומכיר אדנותו וגדלותו והוא כעבד הנרצע לו לעבוד עבודתו, ראוי להביט אל העני הלזה, החרד אל דבר ה'". [ע"פ המקרא (ישעי' ס') "אֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" ]
*
תמונה ירושלמית מבזיקה מלפני עשרות שנים. יהודי חביב ונאמן היה ר' יצחק ברסקה ז"ל, בעל מכולת בשכונת "בית ישראל" בירושלים עיה"ק. יהודי מלא חיות, השרוי תמיד בשמחה ומשמח אחרים עמו בשירתו, באימרותיו ובזריזותו האופיינית.
אמרו שבאותה השמחה שפתח ר' יצחק את החנות בבוקר; באותה השמחה סגר אותה באמצע העבודה, בזמן המדוייק שקבע לעצמו לתפילת המנחה ב'שטיבלאך'. דבר לא עמד בדרכו. עדיין אני רואה את תנועת ידו הזריזה איך שתקע את הבריח בצאתו, למרות שהקונים פנו אז לחנות אחרת... וכך צעד כמעט בריקוד לבית התפילה, ברינת: "מנחה! מנחה!". ומי יודע כמה פעלה נעילת דלת זו, לפתיחת שערים למעלה...
וכך נתקיימו אז ברגע החן הירושלמי, דברי רבינו הטור: בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה. ואם עשה כן שכרו הרבה מאד...
*
כמה גדול זכותו של המתפלל תפילת המנחה וכמה ראוי שתתקבל תפילתו!!! הוא ממלא בזה רצון שמים להגביר אז מידת הרחמים בעולם. וכפי שכתב בעל "סדר היום" שם: "נראה שאותה שעה ראויה לענייה משעה אחרת, ומי שיוכל לשלוט שיתגברו הרחמים על הדין כחו גדול ומפיקים לו רצונו וחפצו כיון שהפיק רצון שמים בהתחננו אליו ולעורר רחמים בזמן הדין וממלאים כל שאלותיו ונענה". ואכן כתב בעל "שבות יעקב" שהיה מגדולי הפוסקים, שיש עדיפות לאדם לשאול צרכיו בתפילת המנחה, יותר משאר תפילות, מפני שהוא עת רצון ביותר... [עיון יעקב בע"י ברכות שם].
מה נפלאו דברי הרשב"א בתשובותיו [ח"ה סי' א'] ששעת המנחה בכל יום, היא עת רצון בדומה לעשרת ימי תשובה...
*
ובנוסף לזה, מהדהדת כאן אימרת הבעש"ט זי"ע: "שגם זה האיש המוטרד בעסקיו יום בשווקים וברחובות וכמעט ששוכח שיש בורא כל היום, רק בעת שמגיע זמן תפלת מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפילה וגונח ונאנח בלבו בהתבוננות, איך שפנה כל היום בהבלי העולם, והוא רץ לסימטא אחת מן הצד ומתפלל מנחה, הגם שאינו יודע כלל מה הוא מדבר, עם כל זה גם זה חשוב ויקר מאד לפני הבורא ברוך הוא והאנחה שלו בוקעת רקיעים...". [מגן אברהם להמגיד מטריסק פ' בלק].
*
וכל האמור מיתמר ועולה כעת מתוך הגליון שלפָני, ה'מודעה' הקדושה שנערכה ללא צעצועי לשון ואיורים, כי אם בגוון היהודי המקורי, הנאמן הישר והפשוט. הכל נכתב בקולמוס הנפש היהודי, המתנשא מתהומה של שוק החיים אלא שמֵי התפילה לקֵל עליון.
שם בחדר יתאספו לתפילה אחד אל אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, אי שם בעיירה מרוחקת בצפונו של עולם בתוקפו של חורף, וכך יצטרפו למנין, ושם יעלו וייראו ל"עשרה בי שכינתא שריא"... הוי! לכה דודי נצא השדה. [שה"ש ז'] שם אַראך כבודי - שבח בָּני [עירובין כ"א:] הוי! עם שבשדות, הזורעים ומצמיחים יבול יהדות בנכר...
ושם יאמרו פיפיות עמך בית ישראל: אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה... אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו... דור לדור ישבח מעשיך... עיני כל אליך ישברו... פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון... תהילת ה' ידבר פי...
ושם במקום התפילה ההוא יישמע הקול הפנימי ויתקדש השם: יתגדל ויתקדש שמיה רבה... ועל כל זה מעיד ה'בעל שם טוב', שזה יקר וחשוב אצל הבורא ברוך הוא. ואף האנחה על הריחוק, בוקעת שחקים...
שם בין מחיצות הקדושה באיזור התעשיה, תיאמר קדושה וחזרת הש"ץ; מפי יהודים שהתנתקו מן השוק. יהודים המתקרבים לבוראם בעיצומו של יום חול שבחולין שוקק במקח וממכר המוני...
כשאמרתי את הדברים לידיד ת"ח ואיש סגולה יליד דנמרק, סיפר לי בחיבת הקודש על שנות נעוריו בקהילה קטנה; איך שהיה מתאסף בשעתו מנין למנחה בחורף. באמצע היום ובאמצע שעות העבודה הגיעו לבית הכנסת, יהודים כשרים ותמימים. הם סגרו את עסקיהם והצטרפו למנין. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!
*
ואת התפילה הזאת, תפילת המנחה המעלה והמרוממת את אמצעיתו של יום העמוס, המוטרד והמאובק באבק דרכים וטיט שווקים, תיקן יצחק אבינו... כך דרשו חז"ל הקדושים את הפסוק: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. [ברכות כ"ו:].
יצחק אבינו ה"עולה התמימה" במידת יראתו וגבורתו, הורה איך להתגבר ולהתקרב את ה' במורא. בשעת העקדה אמר יצחק לאברהם אביו "אבא! כפתני יפה יפה" [בר"ר נ"ו] וכך הטביע בבניו את רגשי ההתקשרות. לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו בכל יום תמיד...
יצחק אבינו שתיקן את תפילת המנחה, השריש יחד עם זאת, בבניו, את מידת הגבורה שלו, שבכל הדורות יוכלו להינתק בכח מעניני העולם אפילו באמצע השוק, להפליג משם בעוז, ולעמוד לפני ה' בתפילה.
בתפילת שחרית וערבית עומדים להתפלל מתוך קבלת עול שמים בקריאת שמע. אולי כל התנתקות שהיא, לתפילת המנחה, אף היא כעין בחינת קבלת עול שמים יש בה...
*
בכלל לימד אותנו יצחק אבינו את כוחה של ריבוי תפילה ותחינה ושלא להניח ממנה שוב ושוב: "ויעתר יצחק לה'" ופירש זאת רבי יוחנן: "ששפך תפילות בעושר". [בר"ר ס"ג ה'] קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. הוי מתפלל וחוזר ומתפלל [דב"ר ב' י"ב] "תפילות בעושר", ללא הרף וללא הפוגה... ישפוך שיחו, לבו היה מלא ולא שבע מלהתפלל [דברי אביב להרה"ק מראדזימין זי"ע].
*
סיפר יהודי שליווה פעם בחוצות ירושלים, את כ"ק מרן ה"ישועות משה" זי"ע בדרכו לתפילת המנחה. במשך כל הדרך לא פסקו שפתי צדיק מלמלל את מאמרם ז"ל [ברכות ו:]: "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' וכו". עשרות פעמים חזר על המלים האלה ללא הפסק, כהכנה לתפילת המנחה. דברי חז"ל וחזרתם, פותחים את הלב יותר ויותר...
הוי זהיר בתפילת המנחה. בשם גדולי החסידות אמרו ש"זהיר" מרמז על לשון "זוהר הרקיע". אנא יקירי! נזדרז, ניזהר ונזהיר באורה המיוחד של תפילת המנחה, נשתדל יותר בכוונה ובייחוד הלב ביתר שאת! ובכלל, עת רצון הוא בשמים ונוכל לפעול ישועות מתוך שפיכת הלב! ומה עוד אם מזדמנים לתפילת המנחה למקומות הקדושים ולחצרות הצדיקים!
*
יצחק אבינו פעל בתיקון תפילת המנחה, להרחיק את הכוחות האפלים והמקטרגים [זוה"ק ח"א כ"א] ו"להמתיק הדינין המתעוררין לעת ערב שהוא זמן תפילת המנחה" [מאור ושמש חיי שרה].
וכבר רמזו גדולי החסידות במלים "לפנות ערב", שיצחק אבינו פעל בשעתו לפַנות את ה"ערב" כלומר, את תערובות המחשבות הטורדות את התפילה. [תולדות יעקב יוסף] וכמו כן התפלל יצחק אבינו על בניו בני ישראל, לפַנות את החשכה בגלותם בכלל, האפילה הנרמזת ב'ערב' [מגן אברהם האזינו].
*
במסכת ברכות [ל"ד:] נאמרה ההלכה שאין להתפלל במקום פתוח ופרוץ ללא מחיצות, כדוגמת בקעה ושדה, שכן "במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר" [רש"י וראה שו"ע סי' צ' ס"ה ומ"ב שם סקי"א].
בעלי התוספות שם הקשו על זה מיצחק אבינו, שנאמר בו "ויצא יצחק לשוח בשדה" והרי התפלל אז בשדה במקום פתוח ללא מחיצות? התוספות תירצו שזה היה בהר המוריה...
ה'אמרי אמת' זי"ע ביאר זאת בצורה נשגבה. מהר המוריה יצאה יראה לעולם, אף מדתו של יצחק היתה יראת שמים, ועל ידי היראה נעשה מחיצה וכותל... [חיי שרה תרצ"א]. ולענייננו יתכן, שתפילת המנחה שתיקן יצחק ביראתו, מציבה חייץ ומסייעת את האדם לבודדו ולהפליגו מחיי השוק...
*
תפילת המנחה של שבת קודש... גם תפילה זו תיקן יצחק אבינו ואף בזה יש התגברות על טבע האדם, מכיוון ההפוך... בחול מתעורר היהודי להתפלל מנחה מתוך טירדה; ובשבת קודש - מתוך עונג ומשתה. מה נפלאו דברי הטור [או"ח סי' רצ"ב] על מה שאומרים בשבת במנחה את הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". [בפסוק הקודם בתהילים [ס"ט], מדובר על "נגינות שותי שכר"] דוד המלך מדבר כאן בשבחם של ישראל. אף אם שותה יהודי יין ושֵׁיכר בשעת סעודת השבת, בכל זאת, כשמגיע זמן המנחה הוא מתחזק, מוכן ומזומן לעמוד ולהתפלל. "אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אף על פי ששתינו – ואני תפילתי לך ה', עת רצון". יין קשה פחד מפיגו. פחד יצחק...
*
ודווקא יצחק אבינו, ילמד פעם סניגוריא על עם ישראל, ויעורר עליהם אף בזמני האשמה של "בניך חטאו" ר"ל. כך לימדונו חז"ל [שבת פ"ט:] שדווקא יצחק אבינו יקום פעם ויעורר רחמים להצלת עם אהובו בכל תוקף גבורתו, ואף ימסור לנו את זכות עקידתו על כך. על טענת "בניך חטאו" יאמר יצחק: "רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם [בשעתו, ע"ש העתיד] בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?
באותה שעה יערוך יצחק אבינו לפני ה', את סדר שנותיו וחשבון זמניו של יהודי כמה שייך לו לחטוא, ואז יעתיר בעד עם ישראל שלא ייענשו חס ושלום. "פלגא עלי ופלגא עליך". הוא יצחק, יקבל על עצמו את מחצית החטאים. ואם עדיין לא רצוי הדבר, אז יקבל יצחק עליו את הכל בזכות ההקרבה בשעת העקידה... "הא קריבית נפשי קדמך". דברי חז"ל אלה עמוקים וטמירים והרבה נשאו ונתנו בזה המפרשים. ברם דבר זה ברור, שיצחק אבינו יתמסר בעד העם בזמן ירידה ושפלות וה' יצליח בידו.
[רבותינו המפרשים עמדו על זה, שדווקא יצחק אבינו, מתוך שלשה האבות הקדושים, שמדתו גבורה ודין, יעורר רחמים על ישראל. אולי ניתן להיאמר, שמתוך מה ששמע יצחק שרצון ה' הוא כעת להמליץ טוב על ישראל, (מתוך מה שאמר הקב"ה "לא בסבי טעמא" יעו"ש בגמ' שבת פ"ט:), הרי שזה נהיה עכשיו "שורת הדין", בקיום רצונו יתברך. הרי רצון ה' מהווה את האמת המוחלטת! זוהי החובה והמשימה!!! ויצחק אבינו ניגש לקיים זאת במסירות נפש, במלוא היראה והגבורה..."].
ומי יודע, אולי יש לזה קשר גם עם זכות תפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו, שבה מתגלה פנימיותם של ישראל. הוא פורש כנפי רחמים על עם ישראל בגבורה, על אותן השעות שביום שאינן כתיקונן, שלקח על עצמו. הוא מוצא בהן את הניצוץ היהודי הנכסף לאלקיו, המתנוצץ מתחת אפרו של יום... איך אמר הבעש"ט הקדוש? "וכמעט ששוכח שיש בורא כל היום, רק בעת שמגיע זמן תפלת מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפילה וגונח ונאנח בלבו – והאנחה שלו בוקעת רקיעים". ומי יודע, אולי יצחק אבינו הוא שמסייע ומעלה את האנחה היהודית להעפיל ולבקוע שמי מרום. ואת הקול היהודי הפנימי הזה, יתנהו למעלה למעלה...
*
אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה – ואז לימד סנגוריא על העם שחטא... כשעמד אליהו להקריב את הפר בהר הכרמל בכדי שיכירו כל ישראל שה' הוא האלקים; התפלל אז בעלות המנחה ולימד זכות על ישראל: "היום יוודע כי אתה אלקים בישראל... ענני ה' ענני, ויֵדעו כל העם הזה כי אתה ה' הסיבותָ את לבם אחורנית".
מה נפלא פירושו של ה"ישמח ישראל" זי"ע על פסוקים אלה. כי אתה אלקים ב"ישראל"! "היינו בתוכם ממש, שהנשמות הם חלק אלקי ממעל...". "ואתה הסיבותָ את לבם אחורנית, היינו שהם היו חושבים שהם אחורנית באפס תקוה, אבל באמת הלא אצל השי"ת אין חילוק בין מי שהוא בעומק התחתית ובין מי שהוא ברום המעלות... [ישמח ישראל ויגש ז'].
*
כאמור, משתדל יצחק אבינו להליץ ולסנגר על ישראל ומצליח בכך. אז ישבח עם ישראל את יצחק באמירת: "אתה אבינו" והוא עונה להם: "עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא!" הגמרא מסיימת "ומחוי להו יצחק להקב"ה -בעינייהו". כביכול יַראה להם יצחק את הקב"ה, בעינייהו, כלומר שיחזו מראה אלקים ב'עיניהם'...
ר' ישראל! נתחזק נא ברעיון אדיר. בספרו "בן יהוידע" מבאר ה'בן איש חי' שאין ראיית העין כלפי מעשה כנ"ל מתפרשת כפשוטה. הרי נאמר 'כי לא יראני האדם וחי'? אלא שרמז להם יצחק איך להבין את דרכי הבורא יתברך. יצחק אבינו ניחם אותם בגלותם ובמחשכיהם דווקא מתוך התבוננות בבריאת העין... כלומר, התבוננו אל תוך כח הראייה שבעיניכם אתם, ותבינו אז, שאין האור וכח הראייה באה מתוך לובן העין, אלא דווקא מתוך חלק השחור שבו, מאישון העין...
וכמו כן אור הטוב של העתיד בא דווקא מתוך הצער והשחור שבגלות. יצחק אבינו חיזק אותם בזה שאל יצטערו על הצרות שעברו עליהם בגלות, כי הכל היה לטובתם ומאותו החושך יגיע להם אור הגאולה... יצחק אבינו אינו רק מליץ יושר על ישראל כי אם גם המנחם והמעודד. וכך פונה הוא כולנו: אנא בני! התחזקו מתוך צורת העין וכח ראייתה, ואז תדעו ותבינו איך שהאור בוקע מתוך המחשכים. נהורא מגו חשיכא. אור עליון ואור הישועה. עוד יבא יום ותתקיים הנבואה. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח...
*
ואלה תולדות יצחק בן אברהם... "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק" [תנחומא תולדות ד']. מתפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו מבהיק אור מופלא גם במצוות כיבוד אב.... כאמור תיקן יצחק אבינו את תפילת המנחה, ובכל זאת נקראת תפילה זו: "צלותא דאברהם" [יומא כ"ח:]. בעלי התוספות [ברכות כ"ו:] מסבירים שלאחר שתיקן יצחק את התפילה, התחיל אברהם אביו להתפלל אותה...
ארבעת המלים שבדברי התוספות האלה מפעימים את הלב. "היינו אחר שתיקנה יצחק". מעיין אדיר של נחת יהודית נובע כאן. מה נפלא הדבר! יצחק נולד לאברהם כשהיה בן מאה. הוא זכה לראות בן קדוש זה הולך בדרכי ה' בתכלית היראה. ולא עוד אלא שכבר ייחד הבן עצמו תפילה לאלקיו. והאב הגדול אימץ את התפילה הזאת אל לבו והתחיל להתפלל אותה גם הוא. מה עצמו השבח וההודאה בתפילה המנחה הנשגבה ההיא... מה יקר חסדך אלקים, על שנתת לי בן העובד אותך מתוך התחדשות ואף מוסיף תפילה משלו. כמה שפר חלקי להצטרף כעת עם תפילת בני הממשיך את דרך ה' בכל תוקף...
וכבר נאמר בזוה"ק [ח"ב צ"ג.] שכיבוד אב ואם מתקיים בעיקר ב"למחדי לון בעובדן כַּשְׁרָאָן" כלומר, לשמח אותם במעשים טובים, שכן בזה שמחים בין בעולם הזה בין בעולם הבא...
*
נמשיך נא כעת, יקירי, במדת הבטחון וההתחזקות בדרכי יצחק אבינו. הרב חיד"א מביא בשם רבינו משה קורדובירו זי"ע, שהפסוק "ה' צבא-ות אשרי אדם בוטח בך" היה פסוקו של יצחק אבינו. [יוסף תהילות על ספר תהילים מ"ו ח']
ואי לכך נעיין נא יחד בפרשה מיוחדת מאד בנושא הזה, בתולדות יצחק אבינו ע"ה. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר... וַיָּשָב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ... ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים... ויחפרו באר אחרת... ויעתק משם ויחפור באר אחרת... ויקרא שמה רחובות ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ... [בראשית כ"ו]".
*
נתאר נא לעצמינו את המצב השפל והעלוב של אותם הימים בצל בני פלישתים. הבארות האלה הרי באמת היו רכושו של יצחק ואף ארץ ישראל בכלל היתה שייכת לו, אלא שגויי הארצות לא הכירו ולא התחשבו בזה כלל. הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלישתים...
הנה נאבד ונסתם עמל אברהם אביו וזכר פעולותו מתוך קנאה ושנאה. הנה התכסו בארות אברהם בעפר בידי פלישתים אכזריות. כעת צריך להתחיל את הכל שוב מחדש. כמה קשה בכלל לכונן ולתקן שוב ושוב את מה שנסתר ונסתם בזדון, בקנאה וברוע לב...
בנוסף לזה ביאר ה'אור החיים' הקדוש. שעל יצחק אבינו, עבר כעת נסיון דומה לשל אברהם אבינו בשעתו, [בשעת קנין מערת המכפלה] שלא הירהר אחר השכינה. הרי נאמר לו ליצחק זה עתה לפני ישיבתו בגרר: "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל".
וכאן מתייחסים פלישתים אליו בשטנה כזאת. ו"לא נתנוהו אפילו לשבת שם כאחד העם". הנה סותמים לו פלישתים הנבזים את בארות המים, את מקור החיות ואבימלך בעל בריתו של אביו מראה לו את הדרך להתרחק משם... ואמנם כך לימדונו חז"ל: "אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך. בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה - ולא הירהר אחר מדותי...". [סנהדרין קי"א.].
*
בא ה'חפץ חיים' זי"ע והוציא מתוך פרשה זו לקח מאלף ביותר, איתן וברור כשמש כדרכו. הוא הציב כאן עמוד ברזל בכל דרכי החיים, לחזק ולאמץ לבבות. לדבריו, לומדים אנו מפרשה זו, שכשאתה רוצה לפעול דבר, אין לך להתפעל ולהירתע משום דבר העומד בדרך, אלא שחייבים לנסות שוב ושוב. אם נתקלים בקשיים וב'סתימות' יש להמשיך עוד ועוד עד שמצליחים בסוף... יצחק אבינו חפר באר אחר באר, עד שלבסוף בא עד תכליתו ואז רווח והורחב לו.
ואלו הם דבריו: "לעולם לא ירפה האדם את ידיו מלהמשיך בכל דבר שהתחיל, אַל ייאוש ואַל כישלון. אם יצחק אבינו חפר ולא מצא מים, חפר באר אחרת עד שמצא מים, ואם רָבו עליה, חפר באר אחרת, וכל כך המשיך במלאכת החפירה עד שסוף סוף חפר ומצא באר שלא רבו עליה וקרא את שמה רחובות... כן הדבר בכל הענינים החומריים והרוחניים הן במסחר והן בלימוד התורה. ואם מי שהוא אינו מצליח בלימודו אל יעזוב את התורה..." לעולם אסור לו לאדם להתייאש. חלילה לו לאבד אף פעם את מרצו ותקוותו בכל מה שהוא פועל ועושה. עליו לעשות את שלו ולבטוח בד' שסוף סוף יגיענו לידי "רחובות" [ס' חפץ חיים עה"ת וראה הח"ח חייו ופעלו ח"ג ע' 432].
יקירי! זהו פסק של 'משנה ברורה' בהלכות התחזקות בה', 'ביאור הלכה' באיסור הייאוש ו'שער הציון' להיכל עבודת חייו של כל אדם... אם ח"ו מוצא יהודי בדרכו 'סתימה פלישתית, אם חָדר עפר לבאר הנובעת ומעכב בעדו, אז אוזרים חיל, חוזרים וחופרים בגבורה יהודית, עד שמגיעים מתוך המבוי הסתום אל ה'רחובות' המרווחים, עד "הרחיב ה' לנו"... אנא נקלוט היטב את דבריו, שנאמרו בתכלית החכמה והיראה, עוז הבטחון בצור העולמים ברוך הוא.
צו החפץ חיים ופקודתו מהדהדים עד דור אחרון ומתוך דבריו נשמע ההד לנצח: "יהודים אל ייאוש! מתוך מקרא מפורש שאבתי ודליתי דברי אלקים חיים".
וַיָּשָׁב יצחק ויחפור את בארות המים... וַיָּשָׁב! וַיָּשָׁב! יצחק אבינו הראה כאן את הדרך ואת הכיוון. הוא אחז את המעדר ותקעו בעוז בקרקע הקשה והסלעית. במדת גבורתו חפר וחפר, ניסה, עבר למקום אחר ושוב ניסה. הוא עמל, יגע והשתדל, חיפש הזדמנויות חדשות ולא אמר די, עד שהצליח והגיע לחפירת 'רחובות' ואז רווח לו. "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
*
ומתוך פרשה זו שבתורה הקדושה יוצא הצו לכל דורות זרע ישראל, בכל זמן מקום ומצב! יהודים! בכל דרכי חייכם, בתורה הקדושה לימודה וקיומה, בנתיבות פרנסה, גידול בנים ורפואה, באתגרי הקמת בתים והמשך דורות. אנא אל תעצרו! המשיכו להשתדל ולחפור בארות חדשים, חפשו אמצעים חדשים, אל תתייאשו עד שיסללו לפניכם 'רחובות' הישועה והרווחה...
*
ולזכרון יסוד חיזוק זה הנובע מפרשתנו, כאמור, ארשום לך יקירי, רמז נלבב מאד, שאמר ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע ועוד כמה מגדולי החסידות, "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". ראשי התיבות של נחל הוא: "נפשנו חכתה לה'".
והרה"ק ר' אפרים בנו של הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע הוסיף וביאר: עבדי יצחק חפרו וחפרו "זיי האבן אריינגעראבן", כלומר חקקו על לוח לבם, להם ולדורות, מדה ותחושה זו של "נפשנו חכתה לה'". בטחון בלתי נלאה וציפיה לישועת ה'. בעט ברזל חקקו זאת שאין רישומו נמחק... ואז: "וימצאו שם באר מים חיים", מדה זו גופא של בטחון, נתהוותה כעת לבאר מים חיים, בלב כל נפש ישראל. באר שלא יכזבו מימיה... [אמרי צבי]. נפשנו חכתה לה', עזרנו ומגיננו הוא. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו...
*
וכבר הלחין הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע מנגינה על מלים אלה של: "נפשנו חכתה לד'". ניגון זה היה מושר בחצרות צדיקים להתעוררות. הוא הקדוש להט תמיד במדת הבטחון. בהיותו בגלות רומניה מסר נפשו כפשוטו על נפשות ישראל, להצלתם החומרית והרוחנית כאחד. 'אהבת ישראל' שלו אינה ניתנת לתיאור. לאחרים דאג ללא גבול ולעצמו לא כלום, אף כמלא נימא. מלכות הרשעה עצרה את הצדיק בגלל פעולותיו למען יהודים ויהדות. הם שמו אותו בצינוק אפל ולח. באכזריות גזלו ממנו את כיפתו ומשקפיו וכך השאירוהו לנפשו, מבלי שיהיה לו שום קשר עם העולם שמבחוץ. הרבי היה חלש וחולני. בדרך הטבע לא היה מסוגל להתקיים כך זמן ממושך. אלא שלא נכנע כלל ועיקר. באותם רגעי אפילה התכונן הרבי לתפילה. הוא כיסה את ראשו בשרוולו ושפך לבו לפני קונו שעה ארוכה.
שם בצינוק בפרט, התחזק אותו צדיק להפליא בפסוקי נעים זמירות ישראל. הוא שהחדיר חקיקת לבו זאת בניגון "נפשנו חכתה לה'". הוא ה'נחל' היהודי הנצחי, הזורם והמשקה, המחייה והמשמח בכל מקום, זמן ומצב...
*
הפלישתים אמרו לו ליצחק אבינו: "ראו ראינו כי ה' עמך". בספר "דברי אמונה" להרה"ק מתולדות אהרן זי"ע כתב על זה פירוש נפלא מאד. "ראו ראינו" נאמר בלשון כפולה. יצחק אבינו חיזק עצמו בבטחונו בהשי"ת גם בשעת הנסיון ולא הועילה להם רשעתם של פלישתים להחלישו במידת הבטחון, ולכן אמרו אליו: "ראו ראינו" בראייה כפולה, לא רק בשעה שהיה שרוי במנוחה ושלוה, אלא גם בשעת נסיון כשהיה נד ומטולטל היה ה' עמו ולא נפל ממדרגתו, לכן אין לנו במה ללחום נגדו ולהתגבר עליו...
*
ר' ישראל! נחזור נא כעת אל פרשת הבארות ונראה מה היתה הכוונה העליונה במאבק מטריד זה מצד פלישתים. כמה יפעם ויתחזק לבך כעת, מתוך גילוי נפלאות בתורה הקדושה. עמוד איתן בעולמו של חיזוק. למפרע התברר שהכל היה לטובה בתכלית! כאן נשלם מעגל פלאים של חיזוק על ידי ענק באדירי דעה, רבי יוסף יעבץ המכונה "החסיד יעבץ", אחד ממאורי האומה בזמן גירוש ספרד, שראה בעצמו בעני בני עמו ורומם אותם באש האמונה התמימה.
בספרו הנודע על מסכת אבות, גילה החסיד יעבץ שכל המעקשים והמכשולות שבפרשת הבארות, כל המאבק כנגד הפלישתים ועזיבת המקום, היה הכל לטובת יצחק אבינו! רצון ה' היה מעיקרו ממש, להיטיב עמו גם בגשמיות וגם ברוחניות. והכל התגלה למפרע אז בשעת ההרחבה... [אבות פ"ג מי"ג].
*
למראית העין נערמו כאן קשיים ונסיונות, עשֹק ושטנה, עפרוריות ואפרוריות עגומה. אלא שכאמור, היתה כאן תכנית עליונה שכולה אורה. והדברים שמחים כנתינתם! נפתח נא את הלב ונקלוט את דבריו המפעימים של אותו קדמון, חסיד שבחסידים.
הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו סיבב את הכל לתועלת גמורה של יצחק אבינו מכל הבחינות! ראשית כל, רצה הוא יתברך שיתרחק יצחק אבינו מסביבת פלישתים. שלא ימצא צדיק זה בקירבת מקום לאיזור כזה של רשעות שפלה ואפלה. הלא על אנשי פלישתים דרשו חז"ל הקדושים את הפסוק ובמושב לֵצים לא ישב [תהילים א'] "שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שליצנים היו!". [ע"ז י"ט.].
*
ולא עוד אלא שגם צד מעשי היה בדבר, בשפע המים עצמם בריווח, לשתייה ולרוויה! וכך כתב החסיד יעבץ שם: "כדי שיהיו לו המים ההם בריוח, כי בהיותו שם, לא ימנע מימיו מהם לחסידותו ויהיו לו מים לחץ". הפלא ופלא! הקב"ה הכיר וידע את רוחב לבו של יצחק שאף מן הפלישתים לא היה מונע מלדלות מן הבארות, עד שלא ישאיר לעצמו כי אם מעט מים... עקירתו של יצחק משם, למרות המצב שהיה נראה כעלוב, עצוב ועזוב, היתה דווקא הסיבה שיהיו לו יותר מים! ממש ההיפך הגמור ממה שהיה נראה ממציאות הסתימות העויינות, יחס הקנאה והשנאה של פלישתים!
ר' ישראל! מים עמוקים ידלם איש תבונה. מה עמוק לקח האמונה והגבורה מתוך הבארות האלה...!!! הכל מתגלה שלמפרע היתה טמונה כאן טובה וברכה מרובה.
*
ה' צבא-ות אשרי אדם בוטח בך. זה היה פסוקו של יצחק אבינו, וכך חפר לפנינו את יסודות הבטחון לעד ולדורות. ואולי דווקא משום כך מצאנו את פרשת הזיווגים בתורה הקדושה מפורשת כל כך, דווקא בחיי יצחק אבינו, שלא היה מעורב בפרשה כלל, כי אם בתפילה ובטחון... "ויצא לשוח בשדה" – הוא התפלל אז על הזיווג [כלי יקר, חיי שרה].
ומן הענין להוסיף מה שנאמר בפרשת הזיווגים שבתורה. "ויהי "הוא" טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת. מלת "הוא" בפסוק זה צריכה ביאור. ובאמת, מלה "נסתרה" זו, שכמעט שאין מבחינים בה, אין סוף לה. היא מסבירה את הכל וכוללת את הכל... רבינו בחיי מבאר לנו זאת להפליא. "יש להתבונן בתוספת מלת הוא...". ופירושה: "הוא" שמו של הקב"ה כמו שנאמר הוא עשנו ולו אנחנו. מן המלה הזאת לומדים את מעשה האלקים בשליחות זו... הוא עשנו ולו אנחנו.
ובאמת, ה"הוא" הזה מסתתר בכל דבר, בכל מעשה, בכל רגע. בעניני זיווגים ושידוכים בפרט יוצא הדבר לידי גילוי. וכבר אמרו גדולי ישראל, ומרגלא בפומיה של החזון איש זצוק"ל, שאף בימינו, בזמני הסתר, רואים בדרכי זיווגים השגחה פרטית גלויה וברורה... מה' יצא הדבר... אין דרך אחרת להסביר זאת!!!
*
ואלה תולדות יצחק בן אברהם... ידועים דברי רבינו בחיי בנושא הבארות, שאף הוא עיקר גדול במסורת התורה הקדושה. והיא השמירה על דרכי האבות ומנהגיהם ללא זיז ושינוי. וכך למד רבינו בחיי מענין קריאת שמות הבארות שבפרשת תולדות, שקרא אותם יצחק בדיוק כשמות אשר קרא להן אברהם אביו: "אל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו, לא רצה לשנותן וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוּסר שלהם".
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם
נפשנו חכתה לה'...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 505.docx
- (45.95 KiB) הורד 142 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בן יכבד אב...
עובדות ומסרים מעודדים
בנושא כיבוד אב ואם
לר' ישראל יקירי שליט"א
חידוש מופלא כתב החידושי הרי"מ בענין כיבוד אב, בו מתבאר יחס יצחק אבינו לעשיו. מתוך מה שהיה עשיו זהיר בכיבוד אב, לא הכיר אביו במעשיו, שכן המצוה הגינה שלא יצטער עליו אביו ולא תיפסד המצוה... הרי הידיעה על רשעתו של עשיו היתה גורמת לצער את יצחק אבינו, וגורמת היפך מצוות כיבוד אב שהשתדל בה עשיו. לכן הגינה מצוה זו בעצמה - לכסות על פשעיו, בכדי להמשיך את קיומה...
את הדברים כתב החידושי הרי"מ בעצמו ב"ספר הזכות" שלו. והוא הוסיף על זה שלעומת זאת קיים יעקב אבינו את מצוות אמו במסירות נפש ובזה נחלש כוחו של עשיו... זה לעומת זה. כשזה קם, זה נופל...
וה"נועם אלימלך" פתח באותה נקודה את פרשת ויצא. כשיעקב אבינו הלך לחוץ לארץ להתמודד עם אומות העולם, די היה לו לנצח אותם בזכויות כיבוד אב ואם שלו עצמו, המצוה שהצטיינו בה הם. ואף בזאת עלה עליהם. הוא לא הוצרך לכך לנצל את זכויותיו ומדרגותיו...
*
ואכן אמרו צדיקים, שבתקופת "עקבתא דמשיחא", ראוי מאד להתעצם במצוות כיבוד אב, בכדי למגר את כוחו של עשו. הרי מצוה זו נתנה לו זכות קיום וכעת בשלבי הגמר של גלות אדום, צריך לנצחו ביותר בכלי זיינו הוא... ולא זו בלבד, אלא שאריכות ימים ושנים שנתברכו בה בני דורנו ברוב רחמיו וחסדיו, מתנת עליון היא לאפשר שנים יתירות של מצוות כיבוד הורים לכל אורך ימיהם, וזה גופא יעורר וימהר את הגאולה בב"א...
*
בראש וראשונה עלינו לחזור ולחקוק בלב שוב ושוב, שציווי "כבד את אביך ואת אמך" שמענו במעמד הגדול והנורא מפי הקב"ה בסיני. בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ.
מתקרבים ימי החנוכה. מה לא היה עושה יהודי בכדי לקיים מצוות נר חנוכה כראוי? אף אם היה קשה עליו הדבר, היה 'הופך עולמות' בכדי להדליקן בשמן זית, כמהדרין מן המהדרין ובכל דקדוקי ההלכה. אשרי העם שככה לו. כך נאה וכך יאה. אלא עם זאת צריך לזכור שמצוות כיבוד אב ואם היא מצוה דאורייתא, שעליה נאמר: הוקש כבודם לכבוד המקום. ועל קיומה יש להתמסר ולהדרה ככל האפשר...
*
כתב רבינו בחיי: גדול כח מצות כיבוד אב ואם והיא מצוה בחונה כזהב, והבריות רואים לעין, כי יש בשכרה פירות בעולם הזה או בשלוה והצלחה שיוסיף לו השי"ת בכל מעשיו או באריכות ימים. [למרות ש"למען יאריכון ימיך" דרשו חז"ל [קידושין ל"ט:] על עולם הבא (כד הקמח ע' כיבו"א)]
בהשגחה פרטית נודע לי ממקור נאמן על סיפור מפעים ביותר, שעורר בי את השראת הכתיבה אליך, בנושא כיבוד אב ואם. תלמיד חכם גדול היה מתגורר בניו יורק, איש מורם מעם וגיבור רוח בשם הג"ר משה נפתלי אולמאן זצ"ל. יליד אנטווערפן שבבלגיה היה, בן זקוניו של רבה הראשון בקהילה החרדית שם, הגאון ר' נח צבי זצ"ל.
ר' משה נפתלי התייתם בגיל צעיר מאביו הגדול, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. כל ימיו הצטער על שלא זכה לכבדו יותר. בכוחות עצומים התמסר ללימוד התורה תוך כדי השתדלות לעזור לאמו האלמנה בפרנסת הבית. לתקופה מסויימת גלה למקום תורה ולמד בישיבת החפץ חיים זי"ע בראדין.
שעות ספורות ביום עסק בסחר היהלומים, בשאר היום למד בהתמדה רבה וכך גדל לתלמיד חכם מובהק. מצעירותו כבר הגיד שיעורים נפלאים מדי יום. בכל שנה היה נוסע לחדשי אלול תשרי לישיבת מיר בליטא ואחרי זה אצל דודו הגאון ר' שלמה זלמן אולמאן זצ"ל בעיר ביסטריץ שברומניה. שם במזרח אירופה קנה הרבה הליכות עולם מגדולי התורה והמוסר.
*
בשנת תרפ"ח אירע הדבר. לפרנסתו עסק אז בתיווך יהלומים מיוחדים לתעשיה. נכרי אחד מארה"ב בשם דאונינג שהיה נציג החברה הענקית של "ג'נראל מוטורס", היה מן הלקוחות שלו, לרכוש אבנים כאלה לצורך ייצור מכוניות. פעם, לפני נסיעתו השנתית למזרח אירופה, כשגמר עיסקה, ביקש ר' משה נפתלי מאותו נציג שלא יעכב את התשלום, שכן הוא צריך להפליג לדרכו לתקופה ארוכה. הלה הסכים, למרות שבדרך כלל היה קונה באשראי.
כשהגיע יום הנסיעה ביקשה ממנו אמו של ר' משה נפתלי שידחה את נסיעתו, שכן איננה מרגישה בקו הבריאות. לא קל היה עליו לשנות את תכניתו. כה נכסף היה לחדשיים אלה במקום תורה. אלא שמיד החליט להישאר לטובתה.
*
באותו יום פגשו מר דאונינג דרך טיולו. הוא נפתע לראות את הצעיר היהודי שביקש את התשלום המוקדם בגלל נסיעתו. "הרי אמרת לי שאתה חייב להפליג למסע נחוץ"? טען לעומתו הנכרי. "נכון" השיב ר' משה נפתלי. "כך אמנם היתה התכנית, אמור הייתי לנסוע היום, אלא שאמי שלא הרגישה טוב, ביקשה ממני לדחות את הנסיעה ושמעתי בקולה". כהוכחה לדבריו הראה לו את כרטיס הנסיעה לאותו היום. "נשארתי בגלל אמא"...
מר דאונינג שאל אותו אז, איך יהיה שייך ליצור קשר אתו בתקופה הבאה. ר' משה נפתלי ענה לו שבזמן שהותו בליטא, לא נראה שתהיה אפשרות לכך. אלא שמאוחר יותר בהמשך נסיעתו לעיר גרוסווארדיין, כבר יהיה שייך להתקשר בטלפון בבית בן דודו שהתגורר שם.
כשהגיע ר' משה נפתלי למגורי קרובו הנ"ל, כבר נודע לו שמר דאונינג מחפש אותו. כשהתקשר אליו בחזרה, אמר לו הגוי שרוצה להיפגש עמו בבלגיה באופן דחוף, בנוגע להצעה עיסקית חשובה. כשנפגש עמו ר' משה נפתלי בשובו לאנטוורפן, הציע לו מר דאונינג לתדהמתו, את המינוי לנציגות בקניית יהלומי תעשיה במקומו הוא, שכן קשות עליו הנסיעות התכופות מעבר לים...
לתמיהתו של ר' משה נפתלי מה ראה על כך לבחור בו מכל לקוחותיו. ענה לו הנציג שהוא התרשם ממנו ביותר בשעתו. "וויתרת על נסיעתך שכל כך נכספת לה, מפני בקשתה של אמך. בגלל ערכי חיים כאלה אתה ראוי לאימון מלא". ולכן בחר בו נציגה של חברת 'ג'נרל מוטורס' להימנות למשרה זו במקומו. למעשה התפרנס ר' משה נפתלי בכבוד, במשך השנים הבאות, בזכות כיבוד אם!!!
*
"נשארתי בגלל האמא"... הסיפור לא הסתיים בכך. כעבור יותר מעשר שנים, באביב שנת תרצ"ט, הזמין מר דאונינג את ר' משה נפתלי להשתתף ביריד הסחר העולמי שהתקיים אז בניו יורק. הוא נענה להזמנה. חשש מלחמה כבר הורגש באירופה. הוא רצה בהזדמנות זו לראות אם יש אפשרות להגר לארה"ב.
אחרי שהותו בארה"ב כשביקש לחזור למשפחתו לאירופה, יעץ לו יהודי שהתפלל בבית המדרש שם, ששוב לא יחזור לזירת הסכנה. מוטב שישתדל להביא את בני משפחתו לארה"ב. והלה, שהיה שופט פדראלי ישתדל ויסייע לו בסידור המסמכים הדרושים להם להגירה.
וכך הצליחה משפחתו להגיע לחוף מבטחים ברגע האחרון. כל ימיו היה ר' משה נפתלי מזכיר שזכות מצוות כיבוד אם הצילה אותו ואת משפחתו...עם זאת ראוי להוסיף שאותו תלמיד חכם ובעל מעשים, האריך ימים עד גיל צ"ח... [מתוך המבוא לספרו "בצל העדה" ומפי נכדו ידי"נ הרה"ג ר' אהרן פרלוב שליט"א].
רבי משה נפתלי אולמאן זצ"ל הקים משפחה לתפארת, הרביץ תורה ברבים שנים רבות מאוד, סיים את הש"ס בשיעוריו הבהירים יותר משש פעמים. כשלעצמו למד וחזר על הש"ס עשרות פעמים והכל היה אצלו כמונח בקופסא. הוא ערך סיום אחר סיום, ביום הזכרון להוריו למד את כל מסכת מכות בו ביום... וכך נהיו חייו שרשרת אחת של התמדת התורה וקיומה, בכובד ראש ובתוקף האחריות של ירא שמים מרבים. יהי זכרו ברוך.
*
במחשבה מרחפת כעת סיפור נוסף בענין, מימי 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע. כידוע היה אותו צדיק לומד שיעורי גמרא ותוספות כסדרם עם תלמידיו. באמצע השיעור היה "היהודי" לפעמים שוקע במחשבותיו אף לשעה ארוכה. בין התלמידים נמנה בשעתו בחור מופלג בן העיר פשיסחא שהיה יתום. פעם אחת הציק לו הרעב לבחור זה וכשהתעמק רבו בסוגיא בדבקות, מצא הזדמנות למהר לבית אמו שגרה בקירבת מקום, בכדי לטעום ולהשיב את נפשו.
פתאום שמע הבחור את קול אמו האלמנה המבקשת ממנו להוריד לה אלומת קש מן הגג... הוא היה נבוך לרגע. הרי ממהר הוא לחזור לשיעור. מתוך שהייה ממושכת וודאי יבחין רבו הקדוש בהיעדרו. אמנם הבחור התעשת בִּין רגע. הרי 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'. וכאן נזדמנה לו מצוה גדולה ועצומה ככיבוד אֵם! הוא יעשה כרצונה ויהי מה! מיד פנה בזריזות ובחיבה, לקיים את בקשת אמו כראוי. כשחזר הבחור אל השיעור, ראה שהיהודי הקדוש כבר חזר להמשיך את ביאור הסוגיא. לבו נתחמץ בקרבו... אולם היהודי הקדוש קם לקראתו בשמחה ושאל אותו, למה יצא ובמה עסק אז? הבחור הודה ואמר דברים כהוויתם, הרעב עינה אותו. הוא פנה לטעום משהו בבית, אמו ביקשה ממנו את עזרתו והוא מילא את רצונה...
היהודי הקדוש גילה לו אז, שעם כניסתו לחדר ראה עמו את דמות האמורא אביי... והוא הוא שתירץ לו את קושייתו וביאר לו את הסוגיא לאשורה... מתוך מה שסיפר לו הבחור כעת, הוא מבין את פשר הליווי הנסתר. אביי היה יתום מלידתו וגדל ללא אב ואם. ומכיון שלא הספיק לקיים מצוות כיבוד אב ואם בחייו מתלווה הוא למי שעוסק במצוה זו... [תפארת היהודי ע' קצ"ב].
*
וכעת ר' ישראל, נצרור נא את שני הסיפורים בקשר של קיימא ומתוך סימן זה ייזכרו שניהם גם יחד... כעין 'עיבור נשמה' היה גם בדרכי ר' משה נפתלי, היתום שקיים רצון אמו. אף אליו התלווה האמורא הקדוש אביי. הזכרתי והדגשתי את הסיומים התכופים של אותו ת"ח מניו יורק. הלא היה דווקא האמורא אביי, זה שייסד בעמנו את חגיגת הסיום להחשיב את המאורע, ב"יומא טבא לרבנן" לרגל סיום מסכתא, עד עצם היום הזה. וכך ערך הרב אולמאן לאורך ימי חייו, סיום אחר סיום...
*
המצוות הנאדרה הזאת של כיבוד אב ואם מביאה לידי גדלות רוחנית עצומה. צא ולמד מה אמר רבי שמעון בר יוחאי על כוחו של יותם בן עוזיהו מלך יהודה, שבזכות כיבוד אב היה לו זכות בהגנה על כל העולם כולו מן הדין. [סוכה מ"ה: וברש"י].
ואמנם כך כתב בספר החינוך על מצוות כיבוד אב ואם: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הקֵל ברוך הוא...". [מצוה ל"ג].
בשנת ת"ש הגיע פעם ה'חזון איש' זצוק"ל לכפר סבא לבחון את ילדי ישראל בתלמודם. אחד הנערים אזר עוז ושאל אותו באיזו זכות הגיע לדרגה כזאת בתורה... ה'חזון איש' חשב רבות והשיב: מפני כיבוד אב ואם... מימיו לא ציער את הוריו ומימיו לא עבר על רצונם...
כידוע היה ה'חזון איש' מבקר כל יום את אמו ע"ה, אף כשהתגוררה עוד בתל אביב ושהה אצלה חצי שעה מתוך שיחה. חצי שעה של גאון ישראל זה אין להעריכה. הגע בעצמך כמה שעות היו מצטברות במשך הזמן, וכמה היה החזון איש יכול לפעול בהן בתורה ובצרכי הכלל. ומזה נקבל מושג, כמה עילאית היא מצווה זו...
רצוי לציין מה שאמר אותו גאון וצדיק, שכל בחור ישיבה שחוזר הביתה ב'בין הזמנים' צריך שיחזור על הלכות 'כיבוד אב ואם' בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ...
*
רבינו אלעזר אזכרי, בעל ה"חרדים" ייסד יסוד גדול במצוות כיבוד אב ואם, דבר שיש להקדימו עוד לפני הכיבוד בפועל ובמעשה והוא: הכבוד וההערכה בלב. חייב אדם להעריך את הוריו ולא רק לכבדם בפעולות בלבד. הוא מביא על זה ראיות חזקות ואחת מהן, היא מה שהשוה הכתוב כבודם לכבודו.
כך כתב בעל החרדים על חיוב הכבוד בכלל "שידמה בעיניו שהם נכבדי ארץ שזהו עיקר כבודם ומתוך כך וודאי יכבדם בדיבור ובמעשה". אותה התביעה של "ולבם רחק ממני" שנאמרה על כבוד ד', מוסבת גם על כיבוד אב ואם שהושווה לו. [פ"ט לה - ל"ח].
כשהביא הגאון רבי חיים פלאג'י זי"ע את דברי החרדים האלה שעיקר קיום הכיבוד הוא בלב; בספרו 'תוכחת חיים' [פ' תולדות] הוסיף לזה סימן קולע כל כך! "כבוד" בגימטריא "לב". ודפח"ח.
*
וכדברים האלה ממש, פסק אחד מגדולי הפוסקים: ה"חיי אדם" [כלל ס"ז סעיף ג']. הכיבוד הוא במחשבה וכו' - שמכבדם בלבו שהם חשובים בעיניו ובלבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה עיקר כיבוד... נפלאים דברי ה"חיי אדם" על חובת האהבה לאב ואם. "ופשיטא שצריך לאהבה אותם כגופו - אלא שבאביו ואמו, הוקש אהבתם לאהבת המקום... ולא עוד אלא בכלל 'פרעון חוב' הוא: "שיאהוב אותם אהבה עזה, כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא"... [שם א'].
*
הפעולות שבכיבוד אב ואם ראויות לנבוע מתוך הכרה זו. הכבוד במחשבה ובהרגשה! התורה הביעה חיוב זה בלשון כבוד דווקא וחז"ל הוסיפו ללמדנו את רצון התורה בחיובים למעשה. חז"ל לימדונו [פרקי דר"א פל"ט] " שאביו של אדם כמלכו", וכך כתב בעל החרדים [שם כ"ו]: "מפני ציווי ה' ידַמה אותם בעיניו כמלך ומלכה".
*
יקירי! דברים נרגשים מאד כתב הפייטן ביוצר לחג השבועות. והמלים נכנסות ללב. פיוט "אֱזון להוריך" [יום א' דשבועות] עובר דרך ילדותו וגידוליו של אדם ותובע: הרי הם הביאוך לעולם בתפילותיהם, וכך הכניסו אותך לבריתו של אברהם אבינו, הם האכילוך והלבישוך והמשיכו להתחנן לד' על בריאותך וחייך, הם נשאו אותך על שכמם כאומן את היונק, הם יגעו למענך בכל כוחותיהם, אם יכאב לך הם מתענים בעדך. ליראת השם הם מכוונים ומרגילים אותך, למצוות ה' וחוקיו הם מחכימים אותך, הם דואגים לפרנסתך, לדירתך ומחתנים אותך...
הוי! לְיִרְאַת שַ- דַי אוֹתְךָ מַפְנִים.
מִצְוֹת וְדָתוֹת לְךָ מְבוֹנְנִים.
נַחֲלַת הוֹן וּבַיִת לְךָ מַקְנִים.
סוֹמְכִים לְךָ עֵזֶר וּמִתְחַתְּנִים
עֲשֵֹה חֶפְצָם וְלֹא תָעֵז פָּנִים!!
ובכן, זכור ימי ילדותך ובחרותך, איך שעמדו הוריך לצדך ודאגו לך בחמלה. עוד לפני שידעת את עצמך, עוד לפני שהיית מסוגל להבין ולהשכיל, עוד לפני שהיית יכול לפעול דבר כל שהוא בעצמך. הם עמדו ליד עריסתך ושמרו עליך כעל בבת עינם. לא זזת ממחשבתם לרגע, אולי רעב וצמא אתה, אולי קר לך, אולי כואב לך או מטריד אותך דבר, אולי אינך שוכב בנוח... כמה לילות היו ערים להאזין לנשימותיך, לשיעוליך. הם שאבו כל חיוך ונגבו כל דמעה ושמחו בכל עוז על כל התקדמות, על כל צעד, על כל מלה חדשה... ר' ישראל! אסור לשכוח זאת לרגע. והמחשבות על זכרונות ילדות אלה ידרבנו ויעוררו את ההערכה הכנה והפנימית לאב ואם ומתוך כך תתקיים המצוה ביתר שאת.
ומאידך כמה צריך להיזהר שלא לפגוע ברגשותיהם ולא לבזותם ח"ו. במצוה הזאת ישנם נסיונות, אתגרים ואי הבנות ולפום צערא אגרא. סברא נכונה ונבונה ראיתי בספרים. אם בכל יהודי יש מצווה ללמד זכות ולקיים מצוות "בצדק תשפוט עמיתך", קל וחומר לאב ואם, שהרי מחויב בכבודם, ולימוד חובה עליהם במחשבה היפך הכבוד הוא.
*
מו"ר הגאון הנערץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מדריך ואומר שאין כיבוד אב ואם מתקיים אלא מתוך הערצה וחייב הבן למצוא באביו תכונות ומעלות שבהן הוא מצטיין יותר מכל אדם והוא חד בדרא בזה! כך היה אותו גדול מכריז וקורא בכל לב ונפש להעריך ולחפש מעלות ההורים ולהרים את כבודם במחשבתו, שאין כדוגמתם. הוא היה מספר שראה את אביו הגאון ר' אלתר זצ"ל מקיים זאת בצורה זו... [ראה שיחות מוסר להגרח"ש - ל"ז].
כאמור, השער הראשון אל קיום מצוות כיבוד אב ואם, היא החדרת ההערכה להם בלב. ה'חרדים' מוסיף ומלמדנו מתוך דברי הזוהר הקדוש, שבכלל מצוות כיבוד אב ואם היא האהבה אליהם.
*
דבר בעתו מה טוב. הנני להדליק בזה נר לנפש גדולה ואצילה, תלמידו המובהק של רבי חיים שמואלביץ, שהמשיך ודגל במשנתו ובנושא זה בפרט. לא מזמן עבר לעולם שכולו טוב, אדם גדול מאד, אלופי ומיודעי הגה"צ רבי חיים וואלקין זצ"ל מירושלים עיה"ק. גאון בתורה ובמידות היה ואחד מגדולי המוסר בימינו. שנים רבות שימש כמנהל רוחני בישיבת 'עטרת ישראל'. עם זאת השתרעה השפעתו על פני ימים וארצות.
מעיין אדיר של אהבת ישראל נבע בו, ענוות חן ומתיקות, דרכי נועם וסבלנות נדירה. איש אמת היה ומלא רגשי קודש. אלפי תלמידים התחממו לאורו במשך השנים, והוא התמסר לטפח את אישיותם, בחכמה, באהבה ובמסירות וכך חינכם על פי דרכם ותכונותיהם, מתוך הבנה עמוקה בתורת הנפש. בעל עין טובה ולב טוב ללא גבולות היה הוא מצא את הטוב בכל אדם ובכל מצב. חיוכו הזוהר מלא הכֵּנוּת, משך את הלב לקרבו לתורה ולעבודת ה'.
היטב אני זוכר אותו מימי אברכותו בישיבת מיר. ידידו הקרוב היה הגאון הנודע רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל. תרי צנתרי דדהבא אלה היו מפאר הישיבה. יחד עלו והתעלו במדרגות התורה ועבודת ה' בצורה נפלאה.
רבי חיים היה חביב מאד על גדולי הדור שהחשיבו את ערכו. קשר מיוחד היה לרבי חיים עם כ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע שקירבו מאד. בזמנו התפלל בכל ליל שבת בבית המדרש הגדול בגור. בכלל השתרשה תורת החסידות עמוק בלבו של ר' חיים, דבר שהשפיע על תוכן 'שיחותיו' יקרות הערך.
לפני כשמונה שנים, כששהה רבי חיים בעיר טורונטו זמן ממושך לצרכי רפואה, התחדש הקשר עם ארז בלבנון זה, איש המוסר במלא המובן. מה יקרו השעות במחיצתו המרוממת!
*
רבי חיים וואלקין זצ"ל, הִרבה לעורר את הלבבות, בדרכי רבו הגדול הגר"ח שמואלביץ, ובפרט בנושא כיבוד אב ואם. נאה דורש היה וכמובן, נאה מקיים, בכל עוז ותעצומות התמסר למצוה זו. ולדוגמה אחת מני רבות. יום יום [!] היה כותב מכתב לאמו ע"ה ושולח אותה מארץ ישראל לארה"ב. יום יום הפליגה "איגרת אויר" כחולה, מעבר לים מן הבן האוהב לשמח את לב האֵם בדברים ערבים. אף לאחר פטירתה, בימי ה"שבעה" היו האיגרות מוסיפות להגיע...
*
רבי חיים היה מרבה לדבר בפני שומעי לקחו על חשיבות מסורת בית אבא והערכת ההורים. בשיחותיו הדגיש את "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו" שנאמר אצל יוסף הצדיק. "יעקב" לא נאמר אלא "אביו". זה בא ללמד לכל יהודי שהדבקות בבית אבא יכולה לשמרו בעת נסיון. וכך היה אומר על שאלת יוסף הצדיק "היש לכם אב"? כלומר ברור שיש לכם אב, ברם האם אתם מעריצים ונאחזים בדרכיו? אני יוסף עשיתי כן וזה תמיד הגין עלי...
סיפור מאלף היה מוסר בחיבה על מרן ה"חפץ חיים" זי"ע [שאביו זצ"ל היה מתלמידיו]. שפעם נדחק אליו ילד לקבל ממנו ברכה. ה'חפץ חיים' שאל אותו מהו לומד והילד אמר "פרק חזקת הבתים דף ל"א.". נענה ה'חפץ חיים ואמר: הגמרא שם אומרת: "זה אומר של אבותי!". אדם צריך להחזיק בדרך בית אביו, להתחבר אליה ולהתדבק בה.
*
הבו גודל ליהודים יקרים שמקיימים מצוות כיבוד אב ואם תדיר, זה שנים רבות בהתמסרות ובכבוד הראוי, ולוּ אף בנסיבות שכבר אינם מקבלים שום הכרה ותגובה חיובית על מעשיהם. הם מקיימים מצוה זו כפי שניתנה בעשרת הדיברות מפי הגבורה מתוך האש, אחרי שהוקדמו ציוויי אנכי ולא יהיה לך. שממנו נלמדת חובת ה"לשמה" של מצוות כיבוד ואם. עבודת השם נשגבה היא שאין לשער את ערכה...
ואמנם כך מלמדנו הרמב"ן בעומק המשמעות ב"הוקש כבודם לכבוד המקום" ואיך מתקיימת 'השוואה' כזאת בפועל במצוות כיבוד אב ואם. גם במצוה זו יש בו הנהגה דומה, בצורה ובכוונה, כקיום אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך, ללא ציפוי לתגמול...
הוראת הרמב"ן בזה מופלאה ביותר. שלא יכפור בו לומר שאינו אביו ולא ישמש אותו בגלל ציפוי טובת הנאה, שכר ותועלת כל שהיא... מצוה זו צריכה להתקיים לשמה ממש, כדוגמת עבודת השם יתברך ויתעלה, שלא על מנת לקבל פרס!
יחזיקו נא מעמד יקירי העם, מקדשי שם שמים בסתר המקיימים מצוה זו במסירות ללא גבול! התקשרות מיוחדת היא זאת, לסיני! וכאמור, הם מקרבים את הגאולה!!!
*
סיפר לי ידיד נפשי הרה"ח ר' יעקב אברמצ'יק הי"ו ממונטריאל, על אחד מקרוביו, יהודי אציל נפש במונסי. אביו היה נוהג תמיד להתלבש בקפידה בחליפות מהודרות. לימים הזדקן האב, חלה ונחלשו חושיו ל"ע. והבן שהחזיקו בביתו בכבוד מלכים, המשיך לרכוש לו חליפות-יוקרה כמקדם, למרות שלדאבון הלב, האב כבר לא היה מוּדע לזה. וכך היה מביאו לבית הכנסת, במשך שנים, כ'נסיך' בהופעתו, לבוש בצורה מכובדת ביותר. זכה אותו הבן הנעלה לחדש הידור מיוחד ביותר, במצוות כיבוד אב... חידוש הוא בענין "זה קֵלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות ומה עוד במצוה כזאת. הוקש כבודם לכבוד המקום...
*
ידועים דברי חז"ל הקדושים במסכת קידושין [ל:] "שלשה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". בעל הלבושים [יו"ד סי' ר"מ] שופך אור מופלא על מאמר זה. כשמקיים אדם כיבוד אב ואם, הרי שמתחזקת בו שותפתו של הקב"ה שמשכין שכינתו כביכול "כאילו דרתי ביניהם". ולפי זה נמצא שהקשר שלו עם הקב"ה, נמדד לפי ערך כיבוד אב ואם שלו... מתוך הכיבוד מתחזקת השותפות.
בקשר לשותפות זו מזכיר המהר"ל את העובדא הנפלאה על רב יוסף שבשעה ששמע את קול צעדי אמו, אמר: "אקום מפני השכינה שבאה...". [קידושין ל"א:] תחושה זו של רב יוסף, באה לו מחמת השותפות של אב ואם עם השכינה כביכול. [תפארת ישראל פמ"א ונתיבות עולם ח"א, נתיב העבודה פי"ג].
*
נסעתי פעם בלווית רב חשוב בעירי, הגה"ח ר' יהושע פיהרער שליט"א, לבקר יהודי יקר בביה"ח, שלא הכרנו עד אז. תוך כדי שיחה התחיל הלה לספר לנו את קורות חייו. הוא גדל במדינה רחוקה מכאן, זכה להתחנך ב'חדר' ואחר כך ללמוד בישיבות, מה שלא זכה לכך אביו, מכורח הנסיבות באותם הימים. הוא סיפר על היהדות בעיר מולדתו שהתפתחה יותר אחר כך. תוך כדי שיחה, הזכרתי לו דרך אגב, לקרב את הלבבות, שאני מכיר מנעורי, יהודי שעבר בשעתו לגור בעיר הזאת. אף הוא הכירו היטב. וכך נקשרה שיחה לבבית בין שלשתינו...
*
הוא שיבח את הוריו מאד ודיבר עליהם בהערכה גוברת. מתוך שיחתו התחזק וישב על המטה. וכך התחיל לדבר בלהט, כשהוא מסיח דעת ממצבו. "אנשים לא מעריכים מה זאת אבא ואמא. הם חושבים את עצמם יותר מלומדים ופקחים מהם. רבים יש להם טענות שונות ומשונות על הוריהם ואין מכבדים אותם. יש כאלה שאינם מבקרים אותם ואף מנתקים קשרים אתם. הדברים מסמרים שערות הראש. איך שייך להיות יהודי נאמן וגם לעבור על התורה וביותר על מה שנכתב בעשרת הדיברות.. כולנו עמדנו שם ושמענו וקיבלנו זאת באימה וביראה ברתת ובזיע... משה ידבר והאלקים יעננו בקול".
הוא המשיך לדבר בהתרגשות. "אין לנו מושג בכוחם של הורים ואף הפשוטים שבהם ומה שבידם להעניק לילדיהם, אף ברוחניות. אין אנחנו מבינים מה זאת ברכת הורים. הרי הם נותנים זאת מכל הלב ודבר זה יכול לפעול גדולות ונצורות. אנשים מבקשים סגולות מכל המינים ואינם פונים אל הוריהם לברך אותם, בפרט בליל שבת. אספר לכם דברים מופלאים מנסיוני האישי. פעם הייתי זקוק לאיזה רשיון ממשרד ממשלתי והדבר לא עלה בידי. החלטתי לנסוע לבקר אצל הורי במרחק שעות רבות של טיסה. בליל שבת ביקשתי ברכה מאבא, שהעניק לי זאת באהבה. "בדרך חזרה כשהגעתי לנמל התעופה, נודע לי מיד אחר הנחיתה שהענין הסתדר. וזה לא הסיפור היחיד שלי בענין זה...".
*
שנינו השתוממנו על דבריו ועל שיחתו של אותו יהודי נעלה. "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". באנו לחזק ונמצינו מתחזקים בענין חדש. למדנו פרק נוסף בענין כיבוד הורים.
אחרי כשעה נפרדנו בחיבה ובהערכה. בת שחוק עלתה על פניו המזוככות. העובדה שהיה יכול לספר ולמסור דברים מחייו, עודדה את רוחו. הודינו לו מאוד על דבריו. ברכנו אותו מכל לב ואף התפללנו על החולה כשיצאנו מחדרו.
כשהגענו למגרש החנייה צלצל אחד מבני המשפחה שהודה על הביקור המעודד. אלא שהוסיף שמאז שהלכנו, החולה שרוי במתח רב ובדאגה ואינו יכול להירגע. "מדוע?" שאלתי. "מפני שהזכרתם תוך כדי שיחה שיש לכם מכר משותף. ודבר זה מדאיג אותו מאוד. בבית הוריו לא ידוע כלום על מה שעובר עליו והוא חרד מאד שיוודע להם הדבר... "אל תדאגו כלל. נא להרגיע אותו" אמרתי. "כמובן, שדבר זה לא יתגלה להם". אף בלי זאת, כמה היה רחוק חשש כזה. את המַכר ה"משותף" הכרתי בקושי, ואף זה, לפני קרוב לשנות יובל... רציתי רק לקשור שיחה קולחת יותר מתוך היכרות משותפת זו.
*
המשכנו בנסיעה חזרה. שקעתי בהרהורים אודות יהודי נעלה זה, על אמונתו התמימה והישרה. לפתע הבזיק דבר במחשבתי ונחרדתי. שתי נקודות באותו ביקור התקשרו והעבירו בי צמרמורת. "רבי יהושע" קראתי בקול אל הרב שישב על ידי. "אני לא יכול להאמין מה שהתרחש לעינינו היום. איום ונורא! תוקף נשמתו של יהודי אין לו גבול ומדה. הרי איש זה לימדנו לקח חדש בענין כוחה של ברכת הורים ובעצמו סיפר נפלאות על כך. הוא משוכנע שברכת אביו הועילה לו בפועל ובמהירות. הוא מאמין בזה בכל עוז ולכתחילה נסע לשם אלפי מילין מעבר לימים וארצות, אך ורק לזכות לברכתו של אבא בליל שבת..."
"געוואלד! געוואלד! כמה אדם זה זקוק כעת לברכת הורים כזאת, לישועה מן השמים. ירפאהו נא בורא הרפואות במהרה. הוא אדם צעיר ובעל משפחה. אוי! הפעם הוא לא מבקש כלום על עצמו ועל חייו! לא, הוא אינו מסוגל לגרום צער כזה בבית הוריו. בשום אופן לא. ולא זו בלבד, אלא כששמע על ה"מכר המשותף". כשנולד בלבו חשש רחוק מכל רחוק, שיתגלה להם הדבר, נכנס למצב של חרדה ממש... אנא ה' בורא הרפואות, יהמו נא רחמיך על יהודי מופלא, הנאבק על חייו ועוד יותר נאבק למען קיום דברותיך מסיני. עברו שנים מאז. יהודי נפלא זה זקוק כיום שוב לרפואה שלימה. יהי רצון שזכות קיום מצוותו תעמוד לו לאורך ימים ושנים. אמן.
*
את הסיפור הבא שמעתי פעם בעת נסיעה, מפי ידיד 'בעל מנגן' ידוע בשם ר' שלמה שמחה סופרין הי"ו, יהודי חסידי יקר ונעלה שהיה מתגורר בשעתו בטורונטו. פעם הזמינו אותו לשיר בחתונה צנועה בעירנו, ביום ל"ג בעומר, והוא הסכים וקבע עם בעל השמחה. אחרי זמן מה התקשר אליו איש אמיד ממנהטן וביקשו להופיע בחתונה, באותו היום ממש. מיודעי אמר שהוא מצטער אלא שכבר קבע לזמר באותו יום, לכבוד שמחה בעירו. העשיר עמד על דעתו והציע שיתן לבעל השמחה שקבע אתו בשעתו, סכום של שלשת אלפים דולר על מנת שיוותר.
ר' שלמה שמחה העביר את הדברים ונתקל בסירוב. בעל השמחה הראשון לא רצה לוותר, למרות הפיתוי הזה. היהודי ממנהטן מצדו גם עמד על דעתו... הוא העלה את המחיר שוב ושוב עד לסכום גבוה מאד ובכל זאת לא פעל כלום. המענה היה ונשאר שלילי. למרבית הפלא, בעל השמחה הראשון, לא רצה לוותר בשום מחיר על הזמר...
"לא הבנתי את הדבר כלל ועיקר" אמר לי המנגן. "הכרתי את האיש כצנוע ועדין נפש. רחוק היה מעקשנות ובפרט על עסקי נגינה. גם 'בעל יכולת' לא היה במיוחד. עם הסכום הזה היה יכול לכסות את כל הוצאותיו ויותר... נגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר הדבר: "הרי הדבר הוא לטובתך" אמרתי לו. "וכי אי אפשר למצוא מנגן אחר? האם ענין זה כל כך חיוני לך? למה באמת לא תוותר לו?".
וכאן בא המענה המדהים שהשאיר את בן שיחי נסער עד עומק נפשו. גם אני שהאזנתי בשקיקה לדבריו, התרגשתי ביותר למשמע הנימוק למה עמד האיש על דעתו בתוקף כזה...
*
"אמא יקרה יש לי" פתח בעל השמחה בקול נרגש כשהסביר את הדברים לר' שלמה שמחה. "היא התמסרה עלינו תמיד בכל לבה ונפשה. כשאבי חלה ונהיה מוגבל ל"ע, הקריבה את נפשה למענו יומם ולילה. מעולם לא ביקשה וציפתה לדבר. כל ימיה היא חיה למען הזולת בלבד. צרכי עצמה נוחותה והנאות העולם בכלל, לא תפסו אצלה מקום אף פעם...
"כששידוך זה נחלט למזל טוב, שוחחנו יחד על תכניות החתונה. שמעתי אז מאמא תוך כדי שיחה, בדרך אגב ממש, קטע של משפט: כמה נאה היה אם יהיה ר' שלמה שמחה, המזמר והמשמח בחתונה... עד כאן. הבנתי שהיא נהנית משירתך, מהרגש היהודי של פעם והדבקות של שמחה יהודית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה רמז כל שהוא, פליטת פה, משאלה קטנה לעצמה..".
"ובכן, זו היא ההזדמנות שלי להכיר לה טובה ולוּ אף ביחס של משהו. לפני עיני חלפו ימי חייה של אמא רצופי הקרבה עצומה. חשתי את עוצמת מסירותה ואת אהבתה לבית. החלטתי שזכות זו אינני מוכר בעד כל הון דעלמא. כיבוד אם שלי אינו עומד למכירה ואת ההזדמנות הזאת אינני רשאי ואינני יכול להחמיץ... זוהי סיבת ה"עקשנות" שלי על בעל מנגן. שירת חיי היא זו..."
"הוי אמא! מאמע, מאמע... ליד עריסתי עמדת על המשמר כפי שרק אמא יכולה. ימים ולילות, ירחים ושנים דאגת לי בכל תוקף חמלת אם, בהמשך רצוף של נתינה. אמא! התמסרת כל כך לכולנו, לאבא החולה, ללא הפוגה. לעצמך לא בקשת אף פעם דבר ולא חצי דבר. עכשיו נפתח לי פתח כל שהוא להכיר לך טובה. לא אחליף זאת בשום פנים, בכל ממון שבעולם... ".
*
וכאן סיים הזמר את סיפורו בענים מצועפות בדמעות: "אל החתונה הזאת הגעתי ברצון ובהתלהבות. שרתי ושימחתי בכל הנשמה, במלוא התנופה. לבי דפק בעוז. ידעתי גם ידעתי מה שמסתתר מאחורי כל זה. זו היתה שמחה יהודית מרוממת עם כל הפנימיות של תוכן יהודי. כאן עומד להיבנות בית על יסודות נאמנים, על מושגים נשגבים מעולם נעלה. זה היה משהו אחר לגמרי...".
ומי יודע אם לא הצטרפו לשירה זו מלאכי מרום שליוו את מצוות כיבוד אם, בשירתם השמיימית יחד עם עמך ישראל, גוי אחד בארץ... יחד עם בן מכבד את רצון הוריו באהבה ובהקרבה... שם מאחורי הפרגוד גנוזה היתה מעלת ישראל היקרה ביקרות, עַם מכירי טובה, החוטפים בשקיקה את ההזדמנות לכך, בכל עוז, בכל לב ונפש...
*
מן הענין להזכיר כאן את דברי האלשיך הקדוש הנפלאים, על הסמיכות בעשרת הדיברות בין "כבד את אביך ואת אמך", ל"זכור את יום השבת לקדשו". אם היו החיים כולם, חיי חול רצופים גשמיות של ה"עולם הזה" בלבד, לא היה מקום כל כך למצוות כיבוד אב ואם, שכן לא טובה היו עושים עמו להורידו לחיי העולם כזה משמי העולם העליון.
עיקר הכיבוד נובע ממה שהם מביאים את ילדם לחוות "עולם שכולו שבת". מתוך מצוות השבת בה מתדבק היהודי בדרכי קונו יתברך, מתוך הערכים הרוחניים שמסוגל היהודי לקנות בעולמו, דווקא מכך נובעת המצווה הגדולה של כיבוד אב ואם. "כי בהביאם אותך אל העולם הזה, תקנה חיי העולם הבא". [שמות כ' י"ב].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מתוך מצוות השבת וכבודה
מתעוררת מצוות כיבוד אב ואם!
בסמיכות נחקקו בלוחות הברית...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בן יכבד אב...
עובדות ומסרים מעודדים
בנושא כיבוד אב ואם
לר' ישראל יקירי שליט"א
חידוש מופלא כתב החידושי הרי"מ בענין כיבוד אב, בו מתבאר יחס יצחק אבינו לעשיו. מתוך מה שהיה עשיו זהיר בכיבוד אב, לא הכיר אביו במעשיו, שכן המצוה הגינה שלא יצטער עליו אביו ולא תיפסד המצוה... הרי הידיעה על רשעתו של עשיו היתה גורמת לצער את יצחק אבינו, וגורמת היפך מצוות כיבוד אב שהשתדל בה עשיו. לכן הגינה מצוה זו בעצמה - לכסות על פשעיו, בכדי להמשיך את קיומה...
את הדברים כתב החידושי הרי"מ בעצמו ב"ספר הזכות" שלו. והוא הוסיף על זה שלעומת זאת קיים יעקב אבינו את מצוות אמו במסירות נפש ובזה נחלש כוחו של עשיו... זה לעומת זה. כשזה קם, זה נופל...
וה"נועם אלימלך" פתח באותה נקודה את פרשת ויצא. כשיעקב אבינו הלך לחוץ לארץ להתמודד עם אומות העולם, די היה לו לנצח אותם בזכויות כיבוד אב ואם שלו עצמו, המצוה שהצטיינו בה הם. ואף בזאת עלה עליהם. הוא לא הוצרך לכך לנצל את זכויותיו ומדרגותיו...
*
ואכן אמרו צדיקים, שבתקופת "עקבתא דמשיחא", ראוי מאד להתעצם במצוות כיבוד אב, בכדי למגר את כוחו של עשו. הרי מצוה זו נתנה לו זכות קיום וכעת בשלבי הגמר של גלות אדום, צריך לנצחו ביותר בכלי זיינו הוא... ולא זו בלבד, אלא שאריכות ימים ושנים שנתברכו בה בני דורנו ברוב רחמיו וחסדיו, מתנת עליון היא לאפשר שנים יתירות של מצוות כיבוד הורים לכל אורך ימיהם, וזה גופא יעורר וימהר את הגאולה בב"א...
*
בראש וראשונה עלינו לחזור ולחקוק בלב שוב ושוב, שציווי "כבד את אביך ואת אמך" שמענו במעמד הגדול והנורא מפי הקב"ה בסיני. בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ.
מתקרבים ימי החנוכה. מה לא היה עושה יהודי בכדי לקיים מצוות נר חנוכה כראוי? אף אם היה קשה עליו הדבר, היה 'הופך עולמות' בכדי להדליקן בשמן זית, כמהדרין מן המהדרין ובכל דקדוקי ההלכה. אשרי העם שככה לו. כך נאה וכך יאה. אלא עם זאת צריך לזכור שמצוות כיבוד אב ואם היא מצוה דאורייתא, שעליה נאמר: הוקש כבודם לכבוד המקום. ועל קיומה יש להתמסר ולהדרה ככל האפשר...
*
כתב רבינו בחיי: גדול כח מצות כיבוד אב ואם והיא מצוה בחונה כזהב, והבריות רואים לעין, כי יש בשכרה פירות בעולם הזה או בשלוה והצלחה שיוסיף לו השי"ת בכל מעשיו או באריכות ימים. [למרות ש"למען יאריכון ימיך" דרשו חז"ל [קידושין ל"ט:] על עולם הבא (כד הקמח ע' כיבו"א)]
בהשגחה פרטית נודע לי ממקור נאמן על סיפור מפעים ביותר, שעורר בי את השראת הכתיבה אליך, בנושא כיבוד אב ואם. תלמיד חכם גדול היה מתגורר בניו יורק, איש מורם מעם וגיבור רוח בשם הג"ר משה נפתלי אולמאן זצ"ל. יליד אנטווערפן שבבלגיה היה, בן זקוניו של רבה הראשון בקהילה החרדית שם, הגאון ר' נח צבי זצ"ל.
ר' משה נפתלי התייתם בגיל צעיר מאביו הגדול, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. כל ימיו הצטער על שלא זכה לכבדו יותר. בכוחות עצומים התמסר ללימוד התורה תוך כדי השתדלות לעזור לאמו האלמנה בפרנסת הבית. לתקופה מסויימת גלה למקום תורה ולמד בישיבת החפץ חיים זי"ע בראדין.
שעות ספורות ביום עסק בסחר היהלומים, בשאר היום למד בהתמדה רבה וכך גדל לתלמיד חכם מובהק. מצעירותו כבר הגיד שיעורים נפלאים מדי יום. בכל שנה היה נוסע לחדשי אלול תשרי לישיבת מיר בליטא ואחרי זה אצל דודו הגאון ר' שלמה זלמן אולמאן זצ"ל בעיר ביסטריץ שברומניה. שם במזרח אירופה קנה הרבה הליכות עולם מגדולי התורה והמוסר.
*
בשנת תרפ"ח אירע הדבר. לפרנסתו עסק אז בתיווך יהלומים מיוחדים לתעשיה. נכרי אחד מארה"ב בשם דאונינג שהיה נציג החברה הענקית של "ג'נראל מוטורס", היה מן הלקוחות שלו, לרכוש אבנים כאלה לצורך ייצור מכוניות. פעם, לפני נסיעתו השנתית למזרח אירופה, כשגמר עיסקה, ביקש ר' משה נפתלי מאותו נציג שלא יעכב את התשלום, שכן הוא צריך להפליג לדרכו לתקופה ארוכה. הלה הסכים, למרות שבדרך כלל היה קונה באשראי.
כשהגיע יום הנסיעה ביקשה ממנו אמו של ר' משה נפתלי שידחה את נסיעתו, שכן איננה מרגישה בקו הבריאות. לא קל היה עליו לשנות את תכניתו. כה נכסף היה לחדשיים אלה במקום תורה. אלא שמיד החליט להישאר לטובתה.
*
באותו יום פגשו מר דאונינג דרך טיולו. הוא נפתע לראות את הצעיר היהודי שביקש את התשלום המוקדם בגלל נסיעתו. "הרי אמרת לי שאתה חייב להפליג למסע נחוץ"? טען לעומתו הנכרי. "נכון" השיב ר' משה נפתלי. "כך אמנם היתה התכנית, אמור הייתי לנסוע היום, אלא שאמי שלא הרגישה טוב, ביקשה ממני לדחות את הנסיעה ושמעתי בקולה". כהוכחה לדבריו הראה לו את כרטיס הנסיעה לאותו היום. "נשארתי בגלל אמא"...
מר דאונינג שאל אותו אז, איך יהיה שייך ליצור קשר אתו בתקופה הבאה. ר' משה נפתלי ענה לו שבזמן שהותו בליטא, לא נראה שתהיה אפשרות לכך. אלא שמאוחר יותר בהמשך נסיעתו לעיר גרוסווארדיין, כבר יהיה שייך להתקשר בטלפון בבית בן דודו שהתגורר שם.
כשהגיע ר' משה נפתלי למגורי קרובו הנ"ל, כבר נודע לו שמר דאונינג מחפש אותו. כשהתקשר אליו בחזרה, אמר לו הגוי שרוצה להיפגש עמו בבלגיה באופן דחוף, בנוגע להצעה עיסקית חשובה. כשנפגש עמו ר' משה נפתלי בשובו לאנטוורפן, הציע לו מר דאונינג לתדהמתו, את המינוי לנציגות בקניית יהלומי תעשיה במקומו הוא, שכן קשות עליו הנסיעות התכופות מעבר לים...
לתמיהתו של ר' משה נפתלי מה ראה על כך לבחור בו מכל לקוחותיו. ענה לו הנציג שהוא התרשם ממנו ביותר בשעתו. "וויתרת על נסיעתך שכל כך נכספת לה, מפני בקשתה של אמך. בגלל ערכי חיים כאלה אתה ראוי לאימון מלא". ולכן בחר בו נציגה של חברת 'ג'נרל מוטורס' להימנות למשרה זו במקומו. למעשה התפרנס ר' משה נפתלי בכבוד, במשך השנים הבאות, בזכות כיבוד אם!!!
*
"נשארתי בגלל האמא"... הסיפור לא הסתיים בכך. כעבור יותר מעשר שנים, באביב שנת תרצ"ט, הזמין מר דאונינג את ר' משה נפתלי להשתתף ביריד הסחר העולמי שהתקיים אז בניו יורק. הוא נענה להזמנה. חשש מלחמה כבר הורגש באירופה. הוא רצה בהזדמנות זו לראות אם יש אפשרות להגר לארה"ב.
אחרי שהותו בארה"ב כשביקש לחזור למשפחתו לאירופה, יעץ לו יהודי שהתפלל בבית המדרש שם, ששוב לא יחזור לזירת הסכנה. מוטב שישתדל להביא את בני משפחתו לארה"ב. והלה, שהיה שופט פדראלי ישתדל ויסייע לו בסידור המסמכים הדרושים להם להגירה.
וכך הצליחה משפחתו להגיע לחוף מבטחים ברגע האחרון. כל ימיו היה ר' משה נפתלי מזכיר שזכות מצוות כיבוד אם הצילה אותו ואת משפחתו...עם זאת ראוי להוסיף שאותו תלמיד חכם ובעל מעשים, האריך ימים עד גיל צ"ח... [מתוך המבוא לספרו "בצל העדה" ומפי נכדו ידי"נ הרה"ג ר' אהרן פרלוב שליט"א].
רבי משה נפתלי אולמאן זצ"ל הקים משפחה לתפארת, הרביץ תורה ברבים שנים רבות מאוד, סיים את הש"ס בשיעוריו הבהירים יותר משש פעמים. כשלעצמו למד וחזר על הש"ס עשרות פעמים והכל היה אצלו כמונח בקופסא. הוא ערך סיום אחר סיום, ביום הזכרון להוריו למד את כל מסכת מכות בו ביום... וכך נהיו חייו שרשרת אחת של התמדת התורה וקיומה, בכובד ראש ובתוקף האחריות של ירא שמים מרבים. יהי זכרו ברוך.
*
במחשבה מרחפת כעת סיפור נוסף בענין, מימי 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע. כידוע היה אותו צדיק לומד שיעורי גמרא ותוספות כסדרם עם תלמידיו. באמצע השיעור היה "היהודי" לפעמים שוקע במחשבותיו אף לשעה ארוכה. בין התלמידים נמנה בשעתו בחור מופלג בן העיר פשיסחא שהיה יתום. פעם אחת הציק לו הרעב לבחור זה וכשהתעמק רבו בסוגיא בדבקות, מצא הזדמנות למהר לבית אמו שגרה בקירבת מקום, בכדי לטעום ולהשיב את נפשו.
פתאום שמע הבחור את קול אמו האלמנה המבקשת ממנו להוריד לה אלומת קש מן הגג... הוא היה נבוך לרגע. הרי ממהר הוא לחזור לשיעור. מתוך שהייה ממושכת וודאי יבחין רבו הקדוש בהיעדרו. אמנם הבחור התעשת בִּין רגע. הרי 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'. וכאן נזדמנה לו מצוה גדולה ועצומה ככיבוד אֵם! הוא יעשה כרצונה ויהי מה! מיד פנה בזריזות ובחיבה, לקיים את בקשת אמו כראוי. כשחזר הבחור אל השיעור, ראה שהיהודי הקדוש כבר חזר להמשיך את ביאור הסוגיא. לבו נתחמץ בקרבו... אולם היהודי הקדוש קם לקראתו בשמחה ושאל אותו, למה יצא ובמה עסק אז? הבחור הודה ואמר דברים כהוויתם, הרעב עינה אותו. הוא פנה לטעום משהו בבית, אמו ביקשה ממנו את עזרתו והוא מילא את רצונה...
היהודי הקדוש גילה לו אז, שעם כניסתו לחדר ראה עמו את דמות האמורא אביי... והוא הוא שתירץ לו את קושייתו וביאר לו את הסוגיא לאשורה... מתוך מה שסיפר לו הבחור כעת, הוא מבין את פשר הליווי הנסתר. אביי היה יתום מלידתו וגדל ללא אב ואם. ומכיון שלא הספיק לקיים מצוות כיבוד אב ואם בחייו מתלווה הוא למי שעוסק במצוה זו... [תפארת היהודי ע' קצ"ב].
*
וכעת ר' ישראל, נצרור נא את שני הסיפורים בקשר של קיימא ומתוך סימן זה ייזכרו שניהם גם יחד... כעין 'עיבור נשמה' היה גם בדרכי ר' משה נפתלי, היתום שקיים רצון אמו. אף אליו התלווה האמורא הקדוש אביי. הזכרתי והדגשתי את הסיומים התכופים של אותו ת"ח מניו יורק. הלא היה דווקא האמורא אביי, זה שייסד בעמנו את חגיגת הסיום להחשיב את המאורע, ב"יומא טבא לרבנן" לרגל סיום מסכתא, עד עצם היום הזה. וכך ערך הרב אולמאן לאורך ימי חייו, סיום אחר סיום...
*
המצוות הנאדרה הזאת של כיבוד אב ואם מביאה לידי גדלות רוחנית עצומה. צא ולמד מה אמר רבי שמעון בר יוחאי על כוחו של יותם בן עוזיהו מלך יהודה, שבזכות כיבוד אב היה לו זכות בהגנה על כל העולם כולו מן הדין. [סוכה מ"ה: וברש"י].
ואמנם כך כתב בספר החינוך על מצוות כיבוד אב ואם: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הקֵל ברוך הוא...". [מצוה ל"ג].
בשנת ת"ש הגיע פעם ה'חזון איש' זצוק"ל לכפר סבא לבחון את ילדי ישראל בתלמודם. אחד הנערים אזר עוז ושאל אותו באיזו זכות הגיע לדרגה כזאת בתורה... ה'חזון איש' חשב רבות והשיב: מפני כיבוד אב ואם... מימיו לא ציער את הוריו ומימיו לא עבר על רצונם...
כידוע היה ה'חזון איש' מבקר כל יום את אמו ע"ה, אף כשהתגוררה עוד בתל אביב ושהה אצלה חצי שעה מתוך שיחה. חצי שעה של גאון ישראל זה אין להעריכה. הגע בעצמך כמה שעות היו מצטברות במשך הזמן, וכמה היה החזון איש יכול לפעול בהן בתורה ובצרכי הכלל. ומזה נקבל מושג, כמה עילאית היא מצווה זו...
רצוי לציין מה שאמר אותו גאון וצדיק, שכל בחור ישיבה שחוזר הביתה ב'בין הזמנים' צריך שיחזור על הלכות 'כיבוד אב ואם' בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ...
*
רבינו אלעזר אזכרי, בעל ה"חרדים" ייסד יסוד גדול במצוות כיבוד אב ואם, דבר שיש להקדימו עוד לפני הכיבוד בפועל ובמעשה והוא: הכבוד וההערכה בלב. חייב אדם להעריך את הוריו ולא רק לכבדם בפעולות בלבד. הוא מביא על זה ראיות חזקות ואחת מהן, היא מה שהשוה הכתוב כבודם לכבודו.
כך כתב בעל החרדים על חיוב הכבוד בכלל "שידמה בעיניו שהם נכבדי ארץ שזהו עיקר כבודם ומתוך כך וודאי יכבדם בדיבור ובמעשה". אותה התביעה של "ולבם רחק ממני" שנאמרה על כבוד ד', מוסבת גם על כיבוד אב ואם שהושווה לו. [פ"ט לה - ל"ח].
כשהביא הגאון רבי חיים פלאג'י זי"ע את דברי החרדים האלה שעיקר קיום הכיבוד הוא בלב; בספרו 'תוכחת חיים' [פ' תולדות] הוסיף לזה סימן קולע כל כך! "כבוד" בגימטריא "לב". ודפח"ח.
*
וכדברים האלה ממש, פסק אחד מגדולי הפוסקים: ה"חיי אדם" [כלל ס"ז סעיף ג']. הכיבוד הוא במחשבה וכו' - שמכבדם בלבו שהם חשובים בעיניו ובלבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה עיקר כיבוד... נפלאים דברי ה"חיי אדם" על חובת האהבה לאב ואם. "ופשיטא שצריך לאהבה אותם כגופו - אלא שבאביו ואמו, הוקש אהבתם לאהבת המקום... ולא עוד אלא בכלל 'פרעון חוב' הוא: "שיאהוב אותם אהבה עזה, כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא"... [שם א'].
*
הפעולות שבכיבוד אב ואם ראויות לנבוע מתוך הכרה זו. הכבוד במחשבה ובהרגשה! התורה הביעה חיוב זה בלשון כבוד דווקא וחז"ל הוסיפו ללמדנו את רצון התורה בחיובים למעשה. חז"ל לימדונו [פרקי דר"א פל"ט] " שאביו של אדם כמלכו", וכך כתב בעל החרדים [שם כ"ו]: "מפני ציווי ה' ידַמה אותם בעיניו כמלך ומלכה".
*
יקירי! דברים נרגשים מאד כתב הפייטן ביוצר לחג השבועות. והמלים נכנסות ללב. פיוט "אֱזון להוריך" [יום א' דשבועות] עובר דרך ילדותו וגידוליו של אדם ותובע: הרי הם הביאוך לעולם בתפילותיהם, וכך הכניסו אותך לבריתו של אברהם אבינו, הם האכילוך והלבישוך והמשיכו להתחנן לד' על בריאותך וחייך, הם נשאו אותך על שכמם כאומן את היונק, הם יגעו למענך בכל כוחותיהם, אם יכאב לך הם מתענים בעדך. ליראת השם הם מכוונים ומרגילים אותך, למצוות ה' וחוקיו הם מחכימים אותך, הם דואגים לפרנסתך, לדירתך ומחתנים אותך...
הוי! לְיִרְאַת שַ- דַי אוֹתְךָ מַפְנִים.
מִצְוֹת וְדָתוֹת לְךָ מְבוֹנְנִים.
נַחֲלַת הוֹן וּבַיִת לְךָ מַקְנִים.
סוֹמְכִים לְךָ עֵזֶר וּמִתְחַתְּנִים
עֲשֵֹה חֶפְצָם וְלֹא תָעֵז פָּנִים!!
ובכן, זכור ימי ילדותך ובחרותך, איך שעמדו הוריך לצדך ודאגו לך בחמלה. עוד לפני שידעת את עצמך, עוד לפני שהיית מסוגל להבין ולהשכיל, עוד לפני שהיית יכול לפעול דבר כל שהוא בעצמך. הם עמדו ליד עריסתך ושמרו עליך כעל בבת עינם. לא זזת ממחשבתם לרגע, אולי רעב וצמא אתה, אולי קר לך, אולי כואב לך או מטריד אותך דבר, אולי אינך שוכב בנוח... כמה לילות היו ערים להאזין לנשימותיך, לשיעוליך. הם שאבו כל חיוך ונגבו כל דמעה ושמחו בכל עוז על כל התקדמות, על כל צעד, על כל מלה חדשה... ר' ישראל! אסור לשכוח זאת לרגע. והמחשבות על זכרונות ילדות אלה ידרבנו ויעוררו את ההערכה הכנה והפנימית לאב ואם ומתוך כך תתקיים המצוה ביתר שאת.
ומאידך כמה צריך להיזהר שלא לפגוע ברגשותיהם ולא לבזותם ח"ו. במצוה הזאת ישנם נסיונות, אתגרים ואי הבנות ולפום צערא אגרא. סברא נכונה ונבונה ראיתי בספרים. אם בכל יהודי יש מצווה ללמד זכות ולקיים מצוות "בצדק תשפוט עמיתך", קל וחומר לאב ואם, שהרי מחויב בכבודם, ולימוד חובה עליהם במחשבה היפך הכבוד הוא.
*
מו"ר הגאון הנערץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מדריך ואומר שאין כיבוד אב ואם מתקיים אלא מתוך הערצה וחייב הבן למצוא באביו תכונות ומעלות שבהן הוא מצטיין יותר מכל אדם והוא חד בדרא בזה! כך היה אותו גדול מכריז וקורא בכל לב ונפש להעריך ולחפש מעלות ההורים ולהרים את כבודם במחשבתו, שאין כדוגמתם. הוא היה מספר שראה את אביו הגאון ר' אלתר זצ"ל מקיים זאת בצורה זו... [ראה שיחות מוסר להגרח"ש - ל"ז].
כאמור, השער הראשון אל קיום מצוות כיבוד אב ואם, היא החדרת ההערכה להם בלב. ה'חרדים' מוסיף ומלמדנו מתוך דברי הזוהר הקדוש, שבכלל מצוות כיבוד אב ואם היא האהבה אליהם.
*
דבר בעתו מה טוב. הנני להדליק בזה נר לנפש גדולה ואצילה, תלמידו המובהק של רבי חיים שמואלביץ, שהמשיך ודגל במשנתו ובנושא זה בפרט. לא מזמן עבר לעולם שכולו טוב, אדם גדול מאד, אלופי ומיודעי הגה"צ רבי חיים וואלקין זצ"ל מירושלים עיה"ק. גאון בתורה ובמידות היה ואחד מגדולי המוסר בימינו. שנים רבות שימש כמנהל רוחני בישיבת 'עטרת ישראל'. עם זאת השתרעה השפעתו על פני ימים וארצות.
מעיין אדיר של אהבת ישראל נבע בו, ענוות חן ומתיקות, דרכי נועם וסבלנות נדירה. איש אמת היה ומלא רגשי קודש. אלפי תלמידים התחממו לאורו במשך השנים, והוא התמסר לטפח את אישיותם, בחכמה, באהבה ובמסירות וכך חינכם על פי דרכם ותכונותיהם, מתוך הבנה עמוקה בתורת הנפש. בעל עין טובה ולב טוב ללא גבולות היה הוא מצא את הטוב בכל אדם ובכל מצב. חיוכו הזוהר מלא הכֵּנוּת, משך את הלב לקרבו לתורה ולעבודת ה'.
היטב אני זוכר אותו מימי אברכותו בישיבת מיר. ידידו הקרוב היה הגאון הנודע רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל. תרי צנתרי דדהבא אלה היו מפאר הישיבה. יחד עלו והתעלו במדרגות התורה ועבודת ה' בצורה נפלאה.
רבי חיים היה חביב מאד על גדולי הדור שהחשיבו את ערכו. קשר מיוחד היה לרבי חיים עם כ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע שקירבו מאד. בזמנו התפלל בכל ליל שבת בבית המדרש הגדול בגור. בכלל השתרשה תורת החסידות עמוק בלבו של ר' חיים, דבר שהשפיע על תוכן 'שיחותיו' יקרות הערך.
לפני כשמונה שנים, כששהה רבי חיים בעיר טורונטו זמן ממושך לצרכי רפואה, התחדש הקשר עם ארז בלבנון זה, איש המוסר במלא המובן. מה יקרו השעות במחיצתו המרוממת!
*
רבי חיים וואלקין זצ"ל, הִרבה לעורר את הלבבות, בדרכי רבו הגדול הגר"ח שמואלביץ, ובפרט בנושא כיבוד אב ואם. נאה דורש היה וכמובן, נאה מקיים, בכל עוז ותעצומות התמסר למצוה זו. ולדוגמה אחת מני רבות. יום יום [!] היה כותב מכתב לאמו ע"ה ושולח אותה מארץ ישראל לארה"ב. יום יום הפליגה "איגרת אויר" כחולה, מעבר לים מן הבן האוהב לשמח את לב האֵם בדברים ערבים. אף לאחר פטירתה, בימי ה"שבעה" היו האיגרות מוסיפות להגיע...
*
רבי חיים היה מרבה לדבר בפני שומעי לקחו על חשיבות מסורת בית אבא והערכת ההורים. בשיחותיו הדגיש את "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו" שנאמר אצל יוסף הצדיק. "יעקב" לא נאמר אלא "אביו". זה בא ללמד לכל יהודי שהדבקות בבית אבא יכולה לשמרו בעת נסיון. וכך היה אומר על שאלת יוסף הצדיק "היש לכם אב"? כלומר ברור שיש לכם אב, ברם האם אתם מעריצים ונאחזים בדרכיו? אני יוסף עשיתי כן וזה תמיד הגין עלי...
סיפור מאלף היה מוסר בחיבה על מרן ה"חפץ חיים" זי"ע [שאביו זצ"ל היה מתלמידיו]. שפעם נדחק אליו ילד לקבל ממנו ברכה. ה'חפץ חיים' שאל אותו מהו לומד והילד אמר "פרק חזקת הבתים דף ל"א.". נענה ה'חפץ חיים ואמר: הגמרא שם אומרת: "זה אומר של אבותי!". אדם צריך להחזיק בדרך בית אביו, להתחבר אליה ולהתדבק בה.
*
הבו גודל ליהודים יקרים שמקיימים מצוות כיבוד אב ואם תדיר, זה שנים רבות בהתמסרות ובכבוד הראוי, ולוּ אף בנסיבות שכבר אינם מקבלים שום הכרה ותגובה חיובית על מעשיהם. הם מקיימים מצוה זו כפי שניתנה בעשרת הדיברות מפי הגבורה מתוך האש, אחרי שהוקדמו ציוויי אנכי ולא יהיה לך. שממנו נלמדת חובת ה"לשמה" של מצוות כיבוד ואם. עבודת השם נשגבה היא שאין לשער את ערכה...
ואמנם כך מלמדנו הרמב"ן בעומק המשמעות ב"הוקש כבודם לכבוד המקום" ואיך מתקיימת 'השוואה' כזאת בפועל במצוות כיבוד אב ואם. גם במצוה זו יש בו הנהגה דומה, בצורה ובכוונה, כקיום אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך, ללא ציפוי לתגמול...
הוראת הרמב"ן בזה מופלאה ביותר. שלא יכפור בו לומר שאינו אביו ולא ישמש אותו בגלל ציפוי טובת הנאה, שכר ותועלת כל שהיא... מצוה זו צריכה להתקיים לשמה ממש, כדוגמת עבודת השם יתברך ויתעלה, שלא על מנת לקבל פרס!
יחזיקו נא מעמד יקירי העם, מקדשי שם שמים בסתר המקיימים מצוה זו במסירות ללא גבול! התקשרות מיוחדת היא זאת, לסיני! וכאמור, הם מקרבים את הגאולה!!!
*
סיפר לי ידיד נפשי הרה"ח ר' יעקב אברמצ'יק הי"ו ממונטריאל, על אחד מקרוביו, יהודי אציל נפש במונסי. אביו היה נוהג תמיד להתלבש בקפידה בחליפות מהודרות. לימים הזדקן האב, חלה ונחלשו חושיו ל"ע. והבן שהחזיקו בביתו בכבוד מלכים, המשיך לרכוש לו חליפות-יוקרה כמקדם, למרות שלדאבון הלב, האב כבר לא היה מוּדע לזה. וכך היה מביאו לבית הכנסת, במשך שנים, כ'נסיך' בהופעתו, לבוש בצורה מכובדת ביותר. זכה אותו הבן הנעלה לחדש הידור מיוחד ביותר, במצוות כיבוד אב... חידוש הוא בענין "זה קֵלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות ומה עוד במצוה כזאת. הוקש כבודם לכבוד המקום...
*
ידועים דברי חז"ל הקדושים במסכת קידושין [ל:] "שלשה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". בעל הלבושים [יו"ד סי' ר"מ] שופך אור מופלא על מאמר זה. כשמקיים אדם כיבוד אב ואם, הרי שמתחזקת בו שותפתו של הקב"ה שמשכין שכינתו כביכול "כאילו דרתי ביניהם". ולפי זה נמצא שהקשר שלו עם הקב"ה, נמדד לפי ערך כיבוד אב ואם שלו... מתוך הכיבוד מתחזקת השותפות.
בקשר לשותפות זו מזכיר המהר"ל את העובדא הנפלאה על רב יוסף שבשעה ששמע את קול צעדי אמו, אמר: "אקום מפני השכינה שבאה...". [קידושין ל"א:] תחושה זו של רב יוסף, באה לו מחמת השותפות של אב ואם עם השכינה כביכול. [תפארת ישראל פמ"א ונתיבות עולם ח"א, נתיב העבודה פי"ג].
*
נסעתי פעם בלווית רב חשוב בעירי, הגה"ח ר' יהושע פיהרער שליט"א, לבקר יהודי יקר בביה"ח, שלא הכרנו עד אז. תוך כדי שיחה התחיל הלה לספר לנו את קורות חייו. הוא גדל במדינה רחוקה מכאן, זכה להתחנך ב'חדר' ואחר כך ללמוד בישיבות, מה שלא זכה לכך אביו, מכורח הנסיבות באותם הימים. הוא סיפר על היהדות בעיר מולדתו שהתפתחה יותר אחר כך. תוך כדי שיחה, הזכרתי לו דרך אגב, לקרב את הלבבות, שאני מכיר מנעורי, יהודי שעבר בשעתו לגור בעיר הזאת. אף הוא הכירו היטב. וכך נקשרה שיחה לבבית בין שלשתינו...
*
הוא שיבח את הוריו מאד ודיבר עליהם בהערכה גוברת. מתוך שיחתו התחזק וישב על המטה. וכך התחיל לדבר בלהט, כשהוא מסיח דעת ממצבו. "אנשים לא מעריכים מה זאת אבא ואמא. הם חושבים את עצמם יותר מלומדים ופקחים מהם. רבים יש להם טענות שונות ומשונות על הוריהם ואין מכבדים אותם. יש כאלה שאינם מבקרים אותם ואף מנתקים קשרים אתם. הדברים מסמרים שערות הראש. איך שייך להיות יהודי נאמן וגם לעבור על התורה וביותר על מה שנכתב בעשרת הדיברות.. כולנו עמדנו שם ושמענו וקיבלנו זאת באימה וביראה ברתת ובזיע... משה ידבר והאלקים יעננו בקול".
הוא המשיך לדבר בהתרגשות. "אין לנו מושג בכוחם של הורים ואף הפשוטים שבהם ומה שבידם להעניק לילדיהם, אף ברוחניות. אין אנחנו מבינים מה זאת ברכת הורים. הרי הם נותנים זאת מכל הלב ודבר זה יכול לפעול גדולות ונצורות. אנשים מבקשים סגולות מכל המינים ואינם פונים אל הוריהם לברך אותם, בפרט בליל שבת. אספר לכם דברים מופלאים מנסיוני האישי. פעם הייתי זקוק לאיזה רשיון ממשרד ממשלתי והדבר לא עלה בידי. החלטתי לנסוע לבקר אצל הורי במרחק שעות רבות של טיסה. בליל שבת ביקשתי ברכה מאבא, שהעניק לי זאת באהבה. "בדרך חזרה כשהגעתי לנמל התעופה, נודע לי מיד אחר הנחיתה שהענין הסתדר. וזה לא הסיפור היחיד שלי בענין זה...".
*
שנינו השתוממנו על דבריו ועל שיחתו של אותו יהודי נעלה. "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". באנו לחזק ונמצינו מתחזקים בענין חדש. למדנו פרק נוסף בענין כיבוד הורים.
אחרי כשעה נפרדנו בחיבה ובהערכה. בת שחוק עלתה על פניו המזוככות. העובדה שהיה יכול לספר ולמסור דברים מחייו, עודדה את רוחו. הודינו לו מאוד על דבריו. ברכנו אותו מכל לב ואף התפללנו על החולה כשיצאנו מחדרו.
כשהגענו למגרש החנייה צלצל אחד מבני המשפחה שהודה על הביקור המעודד. אלא שהוסיף שמאז שהלכנו, החולה שרוי במתח רב ובדאגה ואינו יכול להירגע. "מדוע?" שאלתי. "מפני שהזכרתם תוך כדי שיחה שיש לכם מכר משותף. ודבר זה מדאיג אותו מאוד. בבית הוריו לא ידוע כלום על מה שעובר עליו והוא חרד מאד שיוודע להם הדבר... "אל תדאגו כלל. נא להרגיע אותו" אמרתי. "כמובן, שדבר זה לא יתגלה להם". אף בלי זאת, כמה היה רחוק חשש כזה. את המַכר ה"משותף" הכרתי בקושי, ואף זה, לפני קרוב לשנות יובל... רציתי רק לקשור שיחה קולחת יותר מתוך היכרות משותפת זו.
*
המשכנו בנסיעה חזרה. שקעתי בהרהורים אודות יהודי נעלה זה, על אמונתו התמימה והישרה. לפתע הבזיק דבר במחשבתי ונחרדתי. שתי נקודות באותו ביקור התקשרו והעבירו בי צמרמורת. "רבי יהושע" קראתי בקול אל הרב שישב על ידי. "אני לא יכול להאמין מה שהתרחש לעינינו היום. איום ונורא! תוקף נשמתו של יהודי אין לו גבול ומדה. הרי איש זה לימדנו לקח חדש בענין כוחה של ברכת הורים ובעצמו סיפר נפלאות על כך. הוא משוכנע שברכת אביו הועילה לו בפועל ובמהירות. הוא מאמין בזה בכל עוז ולכתחילה נסע לשם אלפי מילין מעבר לימים וארצות, אך ורק לזכות לברכתו של אבא בליל שבת..."
"געוואלד! געוואלד! כמה אדם זה זקוק כעת לברכת הורים כזאת, לישועה מן השמים. ירפאהו נא בורא הרפואות במהרה. הוא אדם צעיר ובעל משפחה. אוי! הפעם הוא לא מבקש כלום על עצמו ועל חייו! לא, הוא אינו מסוגל לגרום צער כזה בבית הוריו. בשום אופן לא. ולא זו בלבד, אלא כששמע על ה"מכר המשותף". כשנולד בלבו חשש רחוק מכל רחוק, שיתגלה להם הדבר, נכנס למצב של חרדה ממש... אנא ה' בורא הרפואות, יהמו נא רחמיך על יהודי מופלא, הנאבק על חייו ועוד יותר נאבק למען קיום דברותיך מסיני. עברו שנים מאז. יהודי נפלא זה זקוק כיום שוב לרפואה שלימה. יהי רצון שזכות קיום מצוותו תעמוד לו לאורך ימים ושנים. אמן.
*
את הסיפור הבא שמעתי פעם בעת נסיעה, מפי ידיד 'בעל מנגן' ידוע בשם ר' שלמה שמחה סופרין הי"ו, יהודי חסידי יקר ונעלה שהיה מתגורר בשעתו בטורונטו. פעם הזמינו אותו לשיר בחתונה צנועה בעירנו, ביום ל"ג בעומר, והוא הסכים וקבע עם בעל השמחה. אחרי זמן מה התקשר אליו איש אמיד ממנהטן וביקשו להופיע בחתונה, באותו היום ממש. מיודעי אמר שהוא מצטער אלא שכבר קבע לזמר באותו יום, לכבוד שמחה בעירו. העשיר עמד על דעתו והציע שיתן לבעל השמחה שקבע אתו בשעתו, סכום של שלשת אלפים דולר על מנת שיוותר.
ר' שלמה שמחה העביר את הדברים ונתקל בסירוב. בעל השמחה הראשון לא רצה לוותר, למרות הפיתוי הזה. היהודי ממנהטן מצדו גם עמד על דעתו... הוא העלה את המחיר שוב ושוב עד לסכום גבוה מאד ובכל זאת לא פעל כלום. המענה היה ונשאר שלילי. למרבית הפלא, בעל השמחה הראשון, לא רצה לוותר בשום מחיר על הזמר...
"לא הבנתי את הדבר כלל ועיקר" אמר לי המנגן. "הכרתי את האיש כצנוע ועדין נפש. רחוק היה מעקשנות ובפרט על עסקי נגינה. גם 'בעל יכולת' לא היה במיוחד. עם הסכום הזה היה יכול לכסות את כל הוצאותיו ויותר... נגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר הדבר: "הרי הדבר הוא לטובתך" אמרתי לו. "וכי אי אפשר למצוא מנגן אחר? האם ענין זה כל כך חיוני לך? למה באמת לא תוותר לו?".
וכאן בא המענה המדהים שהשאיר את בן שיחי נסער עד עומק נפשו. גם אני שהאזנתי בשקיקה לדבריו, התרגשתי ביותר למשמע הנימוק למה עמד האיש על דעתו בתוקף כזה...
*
"אמא יקרה יש לי" פתח בעל השמחה בקול נרגש כשהסביר את הדברים לר' שלמה שמחה. "היא התמסרה עלינו תמיד בכל לבה ונפשה. כשאבי חלה ונהיה מוגבל ל"ע, הקריבה את נפשה למענו יומם ולילה. מעולם לא ביקשה וציפתה לדבר. כל ימיה היא חיה למען הזולת בלבד. צרכי עצמה נוחותה והנאות העולם בכלל, לא תפסו אצלה מקום אף פעם...
"כששידוך זה נחלט למזל טוב, שוחחנו יחד על תכניות החתונה. שמעתי אז מאמא תוך כדי שיחה, בדרך אגב ממש, קטע של משפט: כמה נאה היה אם יהיה ר' שלמה שמחה, המזמר והמשמח בחתונה... עד כאן. הבנתי שהיא נהנית משירתך, מהרגש היהודי של פעם והדבקות של שמחה יהודית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה רמז כל שהוא, פליטת פה, משאלה קטנה לעצמה..".
"ובכן, זו היא ההזדמנות שלי להכיר לה טובה ולוּ אף ביחס של משהו. לפני עיני חלפו ימי חייה של אמא רצופי הקרבה עצומה. חשתי את עוצמת מסירותה ואת אהבתה לבית. החלטתי שזכות זו אינני מוכר בעד כל הון דעלמא. כיבוד אם שלי אינו עומד למכירה ואת ההזדמנות הזאת אינני רשאי ואינני יכול להחמיץ... זוהי סיבת ה"עקשנות" שלי על בעל מנגן. שירת חיי היא זו..."
"הוי אמא! מאמע, מאמע... ליד עריסתי עמדת על המשמר כפי שרק אמא יכולה. ימים ולילות, ירחים ושנים דאגת לי בכל תוקף חמלת אם, בהמשך רצוף של נתינה. אמא! התמסרת כל כך לכולנו, לאבא החולה, ללא הפוגה. לעצמך לא בקשת אף פעם דבר ולא חצי דבר. עכשיו נפתח לי פתח כל שהוא להכיר לך טובה. לא אחליף זאת בשום פנים, בכל ממון שבעולם... ".
*
וכאן סיים הזמר את סיפורו בענים מצועפות בדמעות: "אל החתונה הזאת הגעתי ברצון ובהתלהבות. שרתי ושימחתי בכל הנשמה, במלוא התנופה. לבי דפק בעוז. ידעתי גם ידעתי מה שמסתתר מאחורי כל זה. זו היתה שמחה יהודית מרוממת עם כל הפנימיות של תוכן יהודי. כאן עומד להיבנות בית על יסודות נאמנים, על מושגים נשגבים מעולם נעלה. זה היה משהו אחר לגמרי...".
ומי יודע אם לא הצטרפו לשירה זו מלאכי מרום שליוו את מצוות כיבוד אם, בשירתם השמיימית יחד עם עמך ישראל, גוי אחד בארץ... יחד עם בן מכבד את רצון הוריו באהבה ובהקרבה... שם מאחורי הפרגוד גנוזה היתה מעלת ישראל היקרה ביקרות, עַם מכירי טובה, החוטפים בשקיקה את ההזדמנות לכך, בכל עוז, בכל לב ונפש...
*
מן הענין להזכיר כאן את דברי האלשיך הקדוש הנפלאים, על הסמיכות בעשרת הדיברות בין "כבד את אביך ואת אמך", ל"זכור את יום השבת לקדשו". אם היו החיים כולם, חיי חול רצופים גשמיות של ה"עולם הזה" בלבד, לא היה מקום כל כך למצוות כיבוד אב ואם, שכן לא טובה היו עושים עמו להורידו לחיי העולם כזה משמי העולם העליון.
עיקר הכיבוד נובע ממה שהם מביאים את ילדם לחוות "עולם שכולו שבת". מתוך מצוות השבת בה מתדבק היהודי בדרכי קונו יתברך, מתוך הערכים הרוחניים שמסוגל היהודי לקנות בעולמו, דווקא מכך נובעת המצווה הגדולה של כיבוד אב ואם. "כי בהביאם אותך אל העולם הזה, תקנה חיי העולם הבא". [שמות כ' י"ב].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מתוך מצוות השבת וכבודה
מתעוררת מצוות כיבוד אב ואם!
בסמיכות נחקקו בלוחות הברית...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 506.docx
- (45.96 KiB) הורד 130 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
"מה עוד?"...
שורש החסידות בהוספה והרחבה,
יהודים "של עוד" וימים "של עוד"
לר' ישראל יקירי שליט"א
לא מזמן צלצלתי אל אברך יקר בארץ הקודש, איש רב פעלים, אומר מעט ועושה הרבה. ביקשתיו שיעביר בשמי מתנה לאחד הידידים לרגל שמחתו. כשדיברתי עמו שוב, הודיתי לו מקרב לב. התגובה היחידה ששמעתי מעבר לקו, היתה בת שתי מלים בלבד: "מה עוד?"...
בשתי מלים אלה קיפל אותו אברך 'בעל מעשים', עולם מלא. עולם של יהדות שורשית, פנימית, נאמנה וחסודה, רדיפה אחר הטוב והוספה בעשיית רצון הבורא יתברך. הוא לא מעוניין בהכרה, בתודה ומחמאה. אין לו זמן וענין בזה. רק דבר אחד מעניין אותו ותו לא. שאלת "מה עוד" נפלטה מפיו ללא כחל ושרק וגינונים מיותרים.
רק תגיד לו את בקשתך והוא דוהר לדרכו בנאמנות ובשתיקה, להנות בני אדם ולברוח טרם שיספיקו להודות. ורק אז תזכה לקלוט ממנו עוד שתי מלים לשליחות נוספת, שלא על מנת לקבל פרס ותודה. נו, "מה עוד"...
ואמנם שתי מלים אלה, מהוות מפתח ליהדות נאמנה של בנים נאמנים לאבינו שבשמים, הנכספים לעשות רצונו באהבה, בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו...
*
ואת השורש לכך הראה לי בימי נעורי, ישיש חביב בשם ר' ישראל ליב באכנער ז"ל שהיה מופיע מדי פעם בשטיבל שלנו. מוצאו היה מעיר ביליץ, עירה של אמי ע"ה. פעם פנה אלי ואמר: "ילד! אתה רוצה לדעת מהו "שורש החסידות"? אין הדבר תלוי בדברים חיצוניים. אתן לך במתנה ספר אחד ושם תמצא את פשר החסידות. כשתגדל תבין יותר".
הזקן העניק לי אז ספר "מסילת ישרים" שלו, ספר ישן בצבע כחול כהה. שמו היה כתוב על דף השער "ישראל ליב באכנער". זה היה אחד הספרים הראשונים שהיו לי. תמיד שמרתי על הספר כמזכרת ילדות חביבה. מזכרת קשר זקן לילד ורצונו להעביר לו את מורשתו מיד ליד.
*
לימים התחלתי להבין שיחתו של ר' ישראל ליב מתוך תשורתו היקרה. ספר שכולו זהב מזוקק. ואמנם הבחנתי ב'מסילת ישרים' איך שמבאר את שורש החסידות בנקודה מיוחדת מאד: "עושה נחת רוח ליוצרו". כלומר החסיד שאוהב את הבורא יתברך אינו מסתפק ביציאת ידי חובה בלבד ותו לא, אלא שמתוך אהבתו איננו מפסיק מלעסוק בזה. הוא שואף בכל לב למלאות רצון אבינו שבשמים עוד ועוד, בכל אפשרות שהיא... כשהחסיד מגלה בתורה שיש רצון ה' בכיוון מיוחד, הרי הוא ממשיך ומפליג במסילה זו יותר ויותר, עד כמה שידו מגעת...
והתשוקה ההיא להרחיב ולהוסיף בכדי למלאות את רצון ה', חביבה מאד בשמים. ב"מסילת ישרים" ממשיל זאת, לבן נאמן האוהב את אביו בכל לב. הוא משתוקק להוסיף ולהנות את אביו, הוא מבחין וחש מתוך ציווי האב את רצונו, מה שיש לאב קורת רוח, ובזה מרחיב והולך עוד כהנה וכהנה...
"מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה... כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת".
"והנה כמקרה הזה יִקרֶה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת... ותהיינה לו המצוות אשר צווייָם גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאֶל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר: די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין, שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". וכך קבע את היסוד בזה: נִמְצָא כְּלַל הַחֲסִידוּת, הַרְחָבַת קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל הַצְּדָדִין וְהַתְּנָאִים שֶׁרָאוּי וְשֶׁאֶפְשָׁר... [מס"י פח"י]. ובכלל אמרו [ראה רש"י ר"ה י"ז:] שהחסיד עושה לפנים משורת הדין...
*
אחרי עשרות שנים, בשנת תשנ"ה הזדמן לי להכיר בטורונטו בחור צעיר. התברר שהוא היה נינו של ר' ישראל ליב ונקרא על שמו. קבעתי אז שיעור עמו לפרק זמן. התרגשתי כשצפו ועלו הזכרונות מאותה שיחה עם הסבא רבא שלו. חשתי שהגיע זמן התגמול לאותו יהודי יקר וחביב. אז החזרתי לנינו את הספר הישן, כמורשת משפחה, יחד עם המֶסר, המפתח שהעביר הזקן להבנת שורש החסידות...
*
משרידי המגידים של פעם, מדמויות ירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבַדרון זצ"ל. גדול בתורה היה האיש שההדיר את ספרי סבו, גאון ישראל המהרש"ם זצוק"ל, בתוספת משלו. חן מיוחד הוצק על שפתותיו וכח תיאורו המדהים. בבחרותי זכיתי לשמוע את דרשותיו הנפלאות. לימים הזדמן לי להיות עמו שבת אחת והתפעלתי מדקדוק המצוות שלו, פקחותו ונועם הליכותיו. בעל מוסר היה ומתחסד בדרכיו. בכל חודש אלול היה שרוי בתענית דיבור.
פעם הסביר רבי שלום להפליא את דברי ה'מסילת ישרים' הנ"ל על רצון ההוספה של חסיד המלא אהבה ליוצרו; במשל קולע ביאר זאת כיד ה' הטובה עליו. הוא תיאר אז חנות גדולה מלאה קונים בערב חג. היום קצר והמלאכה מרובה. התורים ארוכים והקונים מאבדים את סבלנותם. לא היה אז מספיק כח עבודה לעזור ולהאיץ את הפעולה. בחדר צדדי ישב לו מנהל החשבונות של החנות ועסק במלאכתו בשלוה. ההמולה בתוך החנות אינה מטרידה אותו. הרי יש לו את התפקיד שלו והשאר אינו נוגע לו כלל...
בחנות אחרת במקום שרר מצב דומה באותו יום ממש. לחץ של ערב חג, מקום הומה מאנשים ממהרים לקנות צרכי יום טוב. גם שם ישב מנהל חשבונות בחדרו. ברם כשהבחין הלה בדחק ו'אזלת יד' של המוכרים והעוזרים. מיהר לצאת ממשרדו ופנה להושיט עזרה לכולם, במאור פנים, בחריצות ויעילות רבה.
מי היה אותו מנהל חשבונות שנחלץ לעזור בלהט, בלב ונפש? זה היה בנו של בעל החנות...! הוא הבחין שאביו היה מרוצה מסיוע דחוף, וברוב אהבתו זינק לפעולה בכל המרץ והקיטור... הבן קפץ מקונה לקונה ושירת אותו בכל יכולתו כשאהבת אביו תקועה בלבו... הוא מנהל חשבונות בתפקידו, ברם במהותו הוא בן, בכל זמן ומצב...
ובזה פירש רבי שלום להפליא את מאמר חז"ל. [ב"ב י.] "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים". הבן מחפש למלאות רצון אביו, מה שיותר. אין מטרתו לצאת ידי חובה בלבד. הבן המסור נכסף להשביע רצון אביו. הוא שואל וחוזר ושואל: מה עוד שייך לעשות...? מה עוד?...
*
מעין דברים אלה על הרחבה והוספה בדקדוק המצוות, כבר נחקק מאות שנים לפני כן, בספר חובות הלבבות, שנכתב בתחילת תקופת רבותינו הראשונים, במאמר חריף ונוקב על חובת התוספת וההרחבה בעבודת ה', הביא בשם אחד החסידים. וזה לשונו: "וכבר אמר אחד מן החסידים: מי שאין לו תוספת, אין לו חובה"...
ה"חובת הלבבות" הביא על זה את דברי חז"ל [ב"מ ל:] "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". ועל זה הוסיף בעל חובות הלבבות: "וכבר התירו לנו וחייבו אותנו להתנהג בתוספת המצוות". וכך צירף שם דוגמאות לכך, מהידורים, גדרים וסייגים שונים. [שער ייחוד המעשה פ"ה].
התוספת ההיא בהרחבת המצווה מעידה על רצונו וחפצו של מי שמקיימן. וכפי שכתב הרד"ק במפורש: "מי שאינו עושה אלא מה שמצווה לבד ואינו מוסיף מעצמו, אינו עושה הדבר מחפצו מרצונו". [בפי' לישעי' כ"ט כ"ג].
*
הבה נמחיש את הנושא, מתוך חיי צדיקים בפועל... גדול בענקים היה הרה"ק ר' אברהם יהושע העשיל זי"ע מקאפיטשניץ. הוד מלכות רוז'ינאית האיר את פניו האצילות ואהבת ישראל מגזע אפטא עלתה על גדות לבו הגדול. אין לנו מושג בגדלותו שהסתיר אותה ומה עוד בהיקף החסדים שלו שפעל בחייו בגופו, בממונו ובכל נימי נשמתו הקדושה. מה לא היה עושה בשביל יהודים לסומכם, לתומכם ולסעדם בכל צורה שתהיה? בימי מלחמת העולם הראשונה כשכבר התגורר בעיר וינה, מסר נפשו למען המון פליטי ישראל שנמלטו לשם.
בוינה שהיתה בשעתו מרכז לעניני רפואה, היה הרבי פועל ללא הרף גם למען חולי ישראל שהגיעו לשם. פעם נקלע שם קרובו הרה"ק מבויאן בעל ה"פחד יצחק" זי"ע לצרכי רפואתו. כמובן שהתמסר אז מקאפיטשניץ לסעדו בחליו ולהמציא לו את הרופאים המומחים. לימים כשהתחזק מחוליו פנה אליו הצדיק מבויאן בשאלת "במה אברכך?" מתוך הכרת טובה לכל מה שפעל עבורו. והתשובה היתה: "שאוכל לעזור ולפעול למען יהודים". בזה ביקש הצדיק להתברך מפי צדיק...
*
והרי תוצאת פלאים שנמשכה ממשפט אחד של הרבי מקאפיטשניץ. מילים נלבבות בשורש החסידות של הוספה והרחבה בעשיית רצון ה', שפעלה השתלשלות בממדים עולמיים. מלים המזהות בן נאמן לאלקיו בכל חום הלב.
מעשה זה אירע בשעה שהרבי כבר היה מתגורר בניו יורק. בשטיבל שלו התפללו גם בעלי בתים מסוגים שונים, שנמשכו אחרי דמות קדושה ואצילה זו. פעם הצטרפו המתפללים עמו לאפיית מצות לפסח. בין האופים שעבדו שם, הבחין הרבי בעין החדה ובלבו הכוסף, שיהודי זה חסר אמצעים הוא. הוא ניגש אליו והעניק לו בצינעא סכום נכבד לצרכי החג.
בערב פסח חזר הרבי למאפיית המצות כשהוא מלווה באותה החבורה. הרבי ניגש שוב לאותו היהודי הנצרך ותחב לידו בעדינות, צרור שטרות. נענה האיש ואמר: "דער רבי האט שוין יוצא געווען". הרבי כבר יצא ידי חובתו במתנתו ההגונה בפעם הקודמת. התגובה המיידית שיצאה מפי אותו צדיק, היה משפט שנבע מעומק נשמתו בגבורה שבחסד. "איך בין נישט געקומען אויף דער וועלט יוצא צו זיין". לא באתי לעולם בכדי לצאת ידי חובה...
*
בני החבורה קלטו היטב את המסר שנחקק על לב לבם. יהודי אינו אומר די אלא מבקש לפעול, להוסיף, לחונן ולהרחיב כל ימי חייו. בין אלה היה צעיר אחד, בן תורה יקר, גרפיקאי במקצועו בשם ר' מאיר זלוטוביץ ז"ל.
לימים נהיה יהודי נעלה זה, יוזם המפעל הענק להרבצת התורה של "ארטסקרול מסורה", שרבבות ישראל נתקרבו על ידו ללימוד התנ"ך המשנה, הגמרא והבנתה, בבלי וירושלמי בנוסף להרבה ספרים נוספים במקצועות התורה. המשפט הנחרץ של הרבי הכה גלים בלב. מים שאין להם סוף נבעו מכך. הד דיבור הקודש של הרבי מקאפיטשניץ, המסר הממריץ עורר המשך נצחי. פירותיהם ופירות פירותיהם עד סוף העולם...
יקירי! בכל מקום בעולם, שתמצא גמרות ממהדורת "שוטנשטיין"; בכל מקום שתראה יהודי נעזר על ידם בקביעת שיעוריו. חשוב נא על המלים שברקע. "לא באתי לעולם לצאת ידי חובה בלבד". וללמד על הכלל כולו יצא. אין לנו מושג כמה מסוגל כל אחד מאתנו לפעול בגלוי ובסתר...
*
ר' ישראל! את עקבות יסוד מופלא זה ביהדות תמצא בהרבה מקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל. מאורי האומה בכל תקופה ובכל מצב, התוו לנו את הדרך הזאת מתוך אורח חייהם. הם דבקו באהבת הבורא יתברך, וכך דקדקו והוסיפו למלא רצונו, לאין שיעור, ללא ליאות, ללא אמירת די... שום דבר לא עמד בדרכם, בשאיפת חייהם, לשאול ולדרוש: מה עוד? מה עוד ראוי למלא בו רצון ה', מה עוד שייך לפעול ולעשות בכיוון נאצל זה?
אציין דוגמאות אחדות בלבד, ואתה תמשיך ותמצא ותבחין כהנה וכהנה בכל פנה שאתה פונה, במרחבי התורה ובתולדותיהם של צדיקים. הרי יסוד זה כולל מלבד עצם ההוספה וההרחבה, גם: שמחה של מצוה, אהבה ודבקות בשעת קיום המצוה ועוד ועוד...
*
כבר הראה את הדרך אבי אומתנו אברהם אבינו ע"ה בכל דרכיו. על נקודה נפלאה מאד מעורר ה"בני יששכר". אברהם אבינו נצטוה ללכת לארץ ישראל. משהגיע לשם, הרי היה יכול לעצור ליד הגבול ולקבוע שם את אהלו ודירתו. והוא לא עשה כן אלא המשיך בדרכו "ויעבור אברם בארץ". "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". ולמה? מפני "חיבת אברהם שהיה משתוקק מאוד לקיים מצות הבורא ביתר שאת, וכיון שראה הש"י חפץ בישיבת הארץ הקדושה - לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא... - כי זה כל האדם להתענג במצות הבורא "... וכפי שלמדנו [סוכה מ"א:] על אנשי ירושלים שלא היו מניחים את ארבעת הלולב מידיהם אלא התהלכו עמו כל היום לכל מקום שפנו לשם, למרות שכבר יצאו ידי חובת המצוה בבוקר... [אגרא דכלה לך לך].
ר' ישראל! מה נפלא הדבר! הליכת ארץ ישראל הראשונה של אבינו הראשון, בכל צעד וצעד שלה, מלאה היתה באותה המדה היהודית של "עושה נחת רוח ליוצרו". ה"בני יששכר" מראה שאורך כל הדרך היוותה עדות חיה וקיימת שאין המצוה עליו לטורח ולמשא ח"ו, אלא אדרבה השתעשע בהרחבת המצוה עוד ועוד. הוי! אתהלך לפני ה' בארצות החיים...
*
וזו היתה מדתו המיוחדת של אהרן הכהן! ידועים דברי חז"ל [תענית ט.] שזכו ישראל לענני הכבוד במדבר בזכות אהרן הכהן. מהי אמנם ה"מדה כנגד מדה" בזה? דבר זה מסביר לנו המבי"ט, רבינו משה מטראני, בספרו בית אלקים [שער היסודות פל"ז].
הוא מביע בזה רעיון מפעים בעניננו. ענני הכבוד שהרחיבו את הדעת במדבר, והקילה על דרכי החיים, הגיעה בזכות ההרחבה במעשי אהרן, בדברים שפעל כשלא היה מחוייב בהם. יותרת בעד יותרת! ענני הכבוד לא היה בהם צורך הכרחי ממש לחיי המדבר. הם הביאו צל ומחסה, יישרו את הדרך, סילקו את הנחשים, גיהצו בגדים ונשאו משאות.
כל זה נהיה בזכות אהרן שהתנהג עם ישראל לפנים משורת הדין להרבות שלום, דבר שלא נצטוה עליו במפורש. ובלשון המבי"ט בתמצית: "כן היה ענין ענני כבוד, שהיה בזכותו, טובה שלא היתה הכרחית אלא לפנים מן השורה...". אף בלי כל מה שפעלו ענני הכבוד בחיי המדבר, היה אפשר לחיות.
אהרן לא הסתפק בעבודת משכן ה' בלבד, הוא לא אמר די במשימותיו הנשגבות בעבודת המשכן ובמסירת התורה מפי משה רבינו. אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא יצא אל אהלי ישראל להשכין שלום במשפחות ובין איש לרעהו ואף לעוררם לתשובה. [אבות דרבי נתן י"ב].
אהרן הכהן בתפקידו במשכן ובמעמדו היה יכול להישאר בכבודו של עולם, אף אם היה עוסק בעבודתו ותלמודו ולא היה זז ממקומו כלל. ברם, הוא רצה להוסיף עוד ועוד. אם היה נשאר בתחומי תפקידו בלבד, היה ראוי גם אז לשבח ולתהלה. אמנם אהרן קדוש ה' לא אמר די. הוא יצא מגבולו לקרב ישראל לאביהם שבשמים, לרדוף שלום ולאחד פירודי לבבות בחכמה ובתבונה. הוא לא הצטמצם במשימותיו, אלא הרחיבם בכל היכולת, בכל המישורים.
*
הנה מתקרבים ימי החנוכה וגם זכרון החשמונאים שהלכו בדרכי קדושתו של אהרן, בהוספה והרחבה. אף את שמי החג הזה מפארת מדה זו של "עוד" עוד מימי תחילתם, ימי הנס בימים ההם בזמן הזה... כשחזרה עבודת המקדש למקומה, הראו את הדרך, לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא להרבות את האור בקיום רצון ה' יתברך...
ואפרש את שיחתי, ב'תשובות הגאונים' מצויינת עובדה הקשורה לנס חנוכה. זמן נס החנוכה ארך שמונה ימים, מפני שהלכו להביא שמן זית מהודר משבט אָשר. שלוחי המצוה נסעו לתקוע הגלילית, נסיעה בת ארבעה ימים. וכך חזרו באותה הדרך. והם הם שמונת הימים בהם דלקו נרות המנורה בנס. וכך לימדונו רבותינו המאירי, הר"ן, בעל האשכול, ורבינו אהרן הכהן מלוניל בעל "ארחות חיים". רבינו דוד אבודרהם הביא זאת בשם הירושלמי.
הבה נצטרף במחשבה וברגשי קודש אל זרעו של אהרן החשמונאים, שהלכו בעקבות אבי שבט הכהונה שמעולם לא אמר די בעבודת הקודש שלו... הבה נתבונן בהתפעלות: באורחות גבורתם, במסילות טהרתם, במסירות עבודתם בקודש... ארבעה ימים הלכו בזהירות מופלגת, שלא להיתקל בדבר העלול להכשיל את משימתם. היוונים, עם טמא ומטמא, שלטו בארץ זמן רב. גם מלחמה עזה עדיין התחוללה בארץ. הדרכים היו משובשות בסכנה.
בכדי שלא להיטמא אז בדרכים, היו צריכים להיזהר היטב בדיני טהרות. טומאת מגע, משא, היסט ואוהל. גולל ודופק, סככות ופרעות וחרב הרי הוא כחלל. עצם כשעורה, רביעית דם ותרווד רקב. נבלה בכזית, שרץ כעדשה ובית הפרס. על כל צעד ושעל שמו טהורי לב עיניהם על דרכיהם בתכלית הזהירות מפני הטומאה, בהר בגבעה, בעמק, בנחל, ובנקיקי הסלעים...
הם חצו את חלק שבטי יהודה ובנימין, אפרים ומנשה, יששכר וזבולון עד לשבט אשר. מי יודע מה הוצרכו לעקוף ולסבב, למצוא שבילים או לנקוט בשאר אמצעים לטהרתם. [ראה חגיגה כ"ה. תוס' שם ד"ה שרצועה]
דבר לא עמד בדרכם. לא עֲמַל היום ולא קֶרח בלילה, לא חַית השדה ולא מהלכי שתיים רוויי משטמה. תקופת טבת היתה וימות הגשמים והם הלכו לכיוון הצפון הקר. מי יודע אם לא נרטבו אז עד לשד עצמותיהם. ובכל זאת: וְקוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ...
*
והדברים מדהימים מאד! הרי לא חסרו זיתים גם בסביבות ירושלים. הרי שייך היה לצאת ידי חובה בכך בפרט בזמן מלחמה... ארץ ישראל כולה נתברכה במטעי זיתים וחלק יהודה בכלל. התורה הקדושה העידה על כך: "ארץ זית שמן". "זיתים יהיו לך בכל גבולך".
ובכל זאת לא רצו לקיים את המצווה אלא בשמן מתקוע בלבד, מפני שהוא "אלפא" מובחר שבמובחר. הם מסרו נפשם על תוספת ההידור. הם נדדו בדרכים מסוכנות שמונה ימים, בכדי לקיים "זה קֵלי ואנוהו". וכך שנינו במשנה [מנחות פ"ה:]: "כל הארצות כשרות אלא שמכאן היו מביאין". חסידי עליון אלו לא וויתרו על שמן תקוע שמשם הביאו מאז ומתמיד את השמן הנבחר. מכאן היו מביאין ומכאן נביא גם עתה!
אף במצב זה של 'תוהו ובוהו' בשלהי מלחמה קשה, בתנאים של "פור התפוררה הארץ", של עניות ודלות לאחר שוד מלכות יוון שפשטה ידיהם בממונם. לאחר שנות גזירה וחושך, של חולשת הרוח בכל עניני דת ודין, שוב התעוררה רוח החשמונאים והעם אשר עמהם והתחזקו במלוא התנופה המחודשת לפעול למען רצון ה' עוד ועוד. הם העפילו עד פיסגת קיום המצוות בהידורן.
הם יכלו להשיג שמן בסביבה באותו היום ובכל זאת החליטו להוסיף על החיוב ולא לצאת ידי חובה בלבד. שמונה ימים נעו ונדדו בדרך לא דרך, עד שבחזרתם זכו להדליק את המנורה, לכתחילה שבלכתחילה, בתכלית ההוד וההדר, הזוך והזוהר, הנוי והנצח... איך אמרו גדולי ישראל? "מיר זענען נישט קיין בדיעבד יידן". אין אנחנו יהודים של 'בדיעבד'. רצוננו לעשות רצון מלכנו לכתחילה...
ואף הנס "נענה" לעומתם בצורה של "עוד", בהרחבה והוספה, השמן דלק עוד ועוד, יום אחר יום בנס...
ומה נפלא הדבר! על מתתיהו בניו נאמר בתרגום לשיר השירים [ו' ז'] "ומקיימין פקודיא ופתגמי אורייתא בצחותא". שקיימו את המצוות ודברי התורה בצימאון... הצמא משתוקק לשתות עוד ועוד...
*
ולא זו בלבד. כל בר בי רב יודע ומכיר את קושיית מרן ה'בית יוסף' הידועה בנושא ימי החנוכה, שכבר הובאה בראשונים. הרי היה די שמן ליום אחד ואם כן למה חוגגים את ימי החנוכה שמונת ימים? אלפי תירוצים נאמרו על כך בכל ערוגות ה'פרדס'. והים איננו מלא. עדיין מתחדשים ועולים כהנה וכהנה בכל שנה ושנה.
אולי היה שייך לצרף טיפה לים רחב ידים זה. "תירוץ" פשוט, על פי דברי 'חובת הלבבות' שהזכרנו: "אם אין תוספת, אין חובה" שמשום כך, חייבו חכמים בתוספת המצוות. אולי יתכן לומר, שכשקבעו חכמים את ימי החנוכה כחובה להלל והודאה, הוסיפו וצירפו וקבעו עמם יום אחד לחטיבה אחת, בכדי לקיים בו "והוספתי על כל תהלתך", אף אם לא היה בו נס בעצם השמן. יום שכולו אהבה ורצון יהודי אמיתי, יום נוסף, מלא על גדותיו בעשיית "נחת רוח ליוצרו", בכדי להודות ולהלל מתוך הוספה...
ובכלל, הרבה הרבה מן התירוצים על הקושיא ההיא, שנאמרו במשך הדורות, נכללים ב"כלל גדול" אחד, המשמש כלי קיבול לכולם. והיא: התשוקה היהודית, הרצון העז להוסיף "עוד" על ההודאה, לחפש ולצרף טעם נוסף להכיר טובה על מעשי ה' הגלויים והנסתרים שאירעו אז. אם היה טעם הוספת יום אחד, על נס הנצחון והצלת הנפשות, על נס מציאת הפך, על חינוך בית המקדש, על הנס שבטבע, או כל דבר המראה על מעשה ה' כי נורא הוא... כל אחד מן היישובים מביע רצון יהודי וכיסופיו להוסיף, להזכיר ולהנציח, לשבח ולהודות להקב"ה על דברים נוספים עוד ועוד... אה! והוספתי על כל תהלתך. להיות 'יהודים של עוד'.
ואכן, יום טוב של חנוכה הוא זמן של "עוד". אכן. כמעט שאין לך אדם מישראל שאינה מבקש לקיים מצוה זו בתוספת הידור. מקצה העולם ועד קצהו לא תמצא חנוכיה בת קנה אחד, אלא כמהדרין מן המהדרין.
*
מדליקין מנר לנר... פתילות ה"הרחבה" מתחברות אל אותו האור, במרחקי הזמנים... לפי מדרש חז"ל נקראה דבורה הנביאה 'אשת לפידות' על שם שעשתה פתילות לכבוד המִקדש: וכך אמרו חכמים: "והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה והקב"ה בוחן ליבות וכליות אמר לה: דבורה! אַת נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.." [ילקוט שופטים מ"ב]. הרי אף פתילות דקות כשרות למנורת המקדש, ועל עבודתה היו וודאי מכירים לה טובה, אלא שלא אמרה דבורה די בפתילות דקות, אלא רצתה להרחיב את רצון ה' ואור מקדשו...
ומתוך הדברים אולי ניתן להמשיך ולייחס את ברכת ה' ההיא גם אל החשמונאים: אתם התכוונתם להרבות אורי בהידור יתר ככל האפשר, בשמן מן המובחר, תוך כדי מאמצים על אנושיים, אף אני ארבה אורכֶם ביהודה וירושלים... ואורם של חשמונאים עדיין מוסיף ומאיר את עולמנו. שלך לעולם קיימת... אור ההוספה של אהרן הכהן...
*
מי זאת עולה מן המדבר... הוספה מעניינת על כל הנזכר בענין הוספה והרחבה, שמעתי מבחור חוזר בתשובה, סטודנט ממדינת ג'ורג'יה בארה"ב. אביו עובד בצבא ארה"ב והמשפחה עברה כל כמה שנים מעיר לעיר באיזור הבסיסים. הבחור נמשך אחרי היהדות הנאמנה וללימוד התורה בלב ונפש במקום נידח. קשה להעלות על הדעת איזה נשמות נעלות ונכספות מפוזרות ברחבי תבל. בהשגחה פרטית פגשתי אותו בליל שבת קודש. ישבנו יחד זמן ממושך, שרנו ושוחחנו בנעימה.
אז הבחנתי באש המתלקחת בנשמתו של עדין נפש זה. הוא דיבר בלהט מאופק, על תכלית האדם בעולמו; עלייה בדרגות החיים ועל האושר להיות עבד ה'. דברים של טעם דיבר בחן בתבונה וביישוב הדעת, בכנות ומתוך שכנוע. מתמיד הוא בלימודו, הוא בולע דפי גמרא ותמיד מחפש הזדמנויות ללמוד ולקלוט עוד. בשעת השירה התנועע במאור פנים ובתנועה אצילה, ובלהט של דבקות פנימית...
ביאור מקורי אמר לי אז בלשון המשנה בפרקי אבות [ג' ז'] השוללת ביותר את קריאת "מה נאה אילן זה!" באמצע לימוד התורה. לדעת הבחור ההוא שנמצא אי שם במקום שממה רוחנית, יש כאן רמז למי שרוצה ללמוד ולקיים את התורה רק בתנאים נוחים ובטוחים, חיים יפים ומשוכללים, ברקע של אילנות נאים...
לוויתי אותו למעונו באישון לילה. כששיתפתי אתו עם הנכתב לעיל, בנושא ההרחבה וההוספה בעשיית רצון ה'; התנוצצו עיניו העמוקות בזיו ליל שבת קודש. ואז נענה ואמר: "הרי זה ממש מה ששרנו בזמירות השבת: המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא. יהודים רוצים להוסיף מן הקודש על החול. הם אינם רוצים לצאת ידי חובה בלבד... [כמה צדק! מצאתי את הדבר בדברי 'חובות הלבבות הנ"ל בדוגמא על הרחבה ותוספת המצוה, והיא: "מוסיפין מחול על הקודש"...]
ואז באותם רגעים מופלאים של חצות הלילה, צפו ועלו שוב דברי הרבי הקדוש מקאפיטשניץ זי"ע. "איך בין נישט געקומען אויף דער וועלט יוצא צו זיין"...
*
ר' ישראל! כעת נתענג במתיקות על "שטיקל גמרא". לימוד זה אין בדומה לו להשיב את הנפש. פעמיים בש"ס מופיע אותו ענין עם אותו אמורא קדוש והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר. הבה נראה שם השתלשלות נפלאה ביותר, מענין כל האמור כאן...
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי. וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצוות "מפני שיבה תקום"... [וכעין זה אי' בעירובין כ"ח:].
געוואלד! רבי זירא הוא עייף וחלש. הוא התעמק בתורה עד מיצוי הנפש. ובכל זאת אינו הולך כעת הביתה לנוח ולהחליף כח מעמלו. הוא פונה לבית המדרש לחטוף מצוה אחרת ולכבד את התורה. אתה יודע למה, יקירי? מפני שרבי זירא נקרא חסיד שבבבל [חולין קכ"ב.]. וחסיד שואף בכל לב, להרבות להוסיף ולהרחיב... למרות שהוא עייף ומותש כל כך, יקפוץ כעת רבי זירא ממקום ישיבתו לעמוד מפני תלמידי חכמים ולספוג מזה יראת שמים, כמו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'". [ואמנם הסביר האמרי אמת זי"ע שלזה התכוון רבי זירא כשאמר שברצונו לקבל שכר על זה. "ואקבל אגרא", הוא התכוון לשכר יראת שמים שבדבר. בנוסף לזה אמר ה'אמרי אמת' פעם (שושן פורים תרצ"א) שהשם זירא הוא ר"ת: אימה יראה רתת, זיע].
רבי זירא איננו הולך הביתה. 'חסיד שבבבל' זה לא אומר די. הוא אף פעם אינו מרגיש שיצא ידי חובתו... אף פעם לא! כעת משתרך לו עייף ויגע, לקיים מצוות קימה בפני תלמידי חכמים אחרים... אוהב מצוות לא ישֹבע מצוות!
*
והסיפור לא הסתיים בכך. מה קרה אחר כך, ר' ישראל? זאגט די גמרא ווייטער: "נפק אתא רבי נתן בר טובי, אמר ליה: מאן אמר הלכה בי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה...".
רבי נתן בר טובי יצא אז מבית המדרש. כמובן שרבי זירא עמד מפניו, אלא ששוב לא אמר די בזה... הנה כבר פגה כל עייפותו. הוא התחזק מחולשתו ושאל את רבי נתן על ההלכה שנאמרה אז בבית המדרש. רבי נתן מסר לו אז את דברי רבי יוחנן בהלכות תפילה [בדיני קדימת מנחה למוסף, כשהגיע זמן שניהם]. כשהתברר לרבי זירא שכך אמר רבי יוחנן, חזר אז ושנה על המקום את ההלכה ארבעים פעמים!
*
מה גדלה שמחתי איפוא, כששוב מצאתי כעת בספר 'מסילת ישרים' גופא, בין דוגמאותיו הרבות על חלקי החסידות, דברים ממצים על מעשה זה של רבי זירא, שבזה מתבטא ענין חסידותו. וז"ל: "ורבי זירא, כשהיה חלש מלימודו היה משים עצמו על פתח בית המדרש לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמידי חכמים. כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו, היות הבורא יתברך שמו, חפץ בם, וגילה דעתו העליון בזה, וכיון שכן, מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך...". [פי"ט] ואכן כמה יפה משתלב הדבר עם הנזכר לעיל, שרבי זירא נמנה על חסידי בבל [חולין קכ"ב. וראה ב"מ פ"ה.].
*
בספרו של רבינו יוסף יעבץ על מסכת אבות [פ"ב מ"ד], מבאר יסוד זה בדרכי עבודת ה'. ה'חסיד יעבץ' כותב שיש הבדל יסודי, בין "עושה מצות בוראו" לבין "עושה רצונו". ולדוגמא, מי שמקיים מצוות ונזהר מעבירות, אבל מסתפק ביציאת חובתו בלבד, נקרא עושה מצוות בוראו, אבל עדיין איננו בבחינת: עושה רצונו יתברך...
רבי שלמה אלקבץ בספרו "ברית הלוי" [על הגש"פ פרק ח"י] הביא את דברי החסיד ז"ל אלה בהרחבה. וביאר בזה פסוקים שונים, וכמו כן את מה שמזכירים בברכת אהבה רבה "ותלמדם חוקי חיים - לעשות רצונך בלבב שלם! שמשמעותו: לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא שהחיים כולם, יהיו חטיבה אחת של עשיית רצונך!
ויתכן שאף בגלל זה נקרא "שונה פרקו מאה ואחד פעמים" בשם עובד אלקים. [ראה חגיגה ט:]. שכן "מאה פעמים" הוא מספר "שלם" [מהר"ל] וזה מראה על הישג נכבד ומשמעותי. ובכל זאת מי שחשקה נפשו להוסיף עוד גם המספר הזה, יש בו נקודה פנימית מיוחדת של עובד אלקים...
*
אנא יקירי! נתחזק נא בזה כבנים אהובים ואוהבים. נשתדל נא, לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא להוסיף ולהרחיב במקום שניכר שזהו רצון ה'. עוד שיעור תורה, עוד חזרה עליו, פרק תהילים נוסף, הלכה נוספת; עוד מצוה, עוד מעשה טוב, צדקה וחסד, ביקור להורים ולמי שנזקק לכך, עוד מלה טובה וחיוך של אחוה ליהודי ועוד ועוד. וכמובן שלעומת זאת הדברים אמורים גם בהרחקות של "סור מרע". כל גדר וסייג, כל זהירות, הכל אפילו משהו, נחשב במרום לאין שיעור. והכל יעלה ויבוא ויגיע לזכות, לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה להוסיף מן החול על הקודש
ולהיות יהודים של "עוד"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
"מה עוד?"...
שורש החסידות בהוספה והרחבה,
יהודים "של עוד" וימים "של עוד"
לר' ישראל יקירי שליט"א
לא מזמן צלצלתי אל אברך יקר בארץ הקודש, איש רב פעלים, אומר מעט ועושה הרבה. ביקשתיו שיעביר בשמי מתנה לאחד הידידים לרגל שמחתו. כשדיברתי עמו שוב, הודיתי לו מקרב לב. התגובה היחידה ששמעתי מעבר לקו, היתה בת שתי מלים בלבד: "מה עוד?"...
בשתי מלים אלה קיפל אותו אברך 'בעל מעשים', עולם מלא. עולם של יהדות שורשית, פנימית, נאמנה וחסודה, רדיפה אחר הטוב והוספה בעשיית רצון הבורא יתברך. הוא לא מעוניין בהכרה, בתודה ומחמאה. אין לו זמן וענין בזה. רק דבר אחד מעניין אותו ותו לא. שאלת "מה עוד" נפלטה מפיו ללא כחל ושרק וגינונים מיותרים.
רק תגיד לו את בקשתך והוא דוהר לדרכו בנאמנות ובשתיקה, להנות בני אדם ולברוח טרם שיספיקו להודות. ורק אז תזכה לקלוט ממנו עוד שתי מלים לשליחות נוספת, שלא על מנת לקבל פרס ותודה. נו, "מה עוד"...
ואמנם שתי מלים אלה, מהוות מפתח ליהדות נאמנה של בנים נאמנים לאבינו שבשמים, הנכספים לעשות רצונו באהבה, בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו...
*
ואת השורש לכך הראה לי בימי נעורי, ישיש חביב בשם ר' ישראל ליב באכנער ז"ל שהיה מופיע מדי פעם בשטיבל שלנו. מוצאו היה מעיר ביליץ, עירה של אמי ע"ה. פעם פנה אלי ואמר: "ילד! אתה רוצה לדעת מהו "שורש החסידות"? אין הדבר תלוי בדברים חיצוניים. אתן לך במתנה ספר אחד ושם תמצא את פשר החסידות. כשתגדל תבין יותר".
הזקן העניק לי אז ספר "מסילת ישרים" שלו, ספר ישן בצבע כחול כהה. שמו היה כתוב על דף השער "ישראל ליב באכנער". זה היה אחד הספרים הראשונים שהיו לי. תמיד שמרתי על הספר כמזכרת ילדות חביבה. מזכרת קשר זקן לילד ורצונו להעביר לו את מורשתו מיד ליד.
*
לימים התחלתי להבין שיחתו של ר' ישראל ליב מתוך תשורתו היקרה. ספר שכולו זהב מזוקק. ואמנם הבחנתי ב'מסילת ישרים' איך שמבאר את שורש החסידות בנקודה מיוחדת מאד: "עושה נחת רוח ליוצרו". כלומר החסיד שאוהב את הבורא יתברך אינו מסתפק ביציאת ידי חובה בלבד ותו לא, אלא שמתוך אהבתו איננו מפסיק מלעסוק בזה. הוא שואף בכל לב למלאות רצון אבינו שבשמים עוד ועוד, בכל אפשרות שהיא... כשהחסיד מגלה בתורה שיש רצון ה' בכיוון מיוחד, הרי הוא ממשיך ומפליג במסילה זו יותר ויותר, עד כמה שידו מגעת...
והתשוקה ההיא להרחיב ולהוסיף בכדי למלאות את רצון ה', חביבה מאד בשמים. ב"מסילת ישרים" ממשיל זאת, לבן נאמן האוהב את אביו בכל לב. הוא משתוקק להוסיף ולהנות את אביו, הוא מבחין וחש מתוך ציווי האב את רצונו, מה שיש לאב קורת רוח, ובזה מרחיב והולך עוד כהנה וכהנה...
"מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה... כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת".
"והנה כמקרה הזה יִקרֶה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת... ותהיינה לו המצוות אשר צווייָם גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאֶל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר: די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין, שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". וכך קבע את היסוד בזה: נִמְצָא כְּלַל הַחֲסִידוּת, הַרְחָבַת קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל הַצְּדָדִין וְהַתְּנָאִים שֶׁרָאוּי וְשֶׁאֶפְשָׁר... [מס"י פח"י]. ובכלל אמרו [ראה רש"י ר"ה י"ז:] שהחסיד עושה לפנים משורת הדין...
*
אחרי עשרות שנים, בשנת תשנ"ה הזדמן לי להכיר בטורונטו בחור צעיר. התברר שהוא היה נינו של ר' ישראל ליב ונקרא על שמו. קבעתי אז שיעור עמו לפרק זמן. התרגשתי כשצפו ועלו הזכרונות מאותה שיחה עם הסבא רבא שלו. חשתי שהגיע זמן התגמול לאותו יהודי יקר וחביב. אז החזרתי לנינו את הספר הישן, כמורשת משפחה, יחד עם המֶסר, המפתח שהעביר הזקן להבנת שורש החסידות...
*
משרידי המגידים של פעם, מדמויות ירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבַדרון זצ"ל. גדול בתורה היה האיש שההדיר את ספרי סבו, גאון ישראל המהרש"ם זצוק"ל, בתוספת משלו. חן מיוחד הוצק על שפתותיו וכח תיאורו המדהים. בבחרותי זכיתי לשמוע את דרשותיו הנפלאות. לימים הזדמן לי להיות עמו שבת אחת והתפעלתי מדקדוק המצוות שלו, פקחותו ונועם הליכותיו. בעל מוסר היה ומתחסד בדרכיו. בכל חודש אלול היה שרוי בתענית דיבור.
פעם הסביר רבי שלום להפליא את דברי ה'מסילת ישרים' הנ"ל על רצון ההוספה של חסיד המלא אהבה ליוצרו; במשל קולע ביאר זאת כיד ה' הטובה עליו. הוא תיאר אז חנות גדולה מלאה קונים בערב חג. היום קצר והמלאכה מרובה. התורים ארוכים והקונים מאבדים את סבלנותם. לא היה אז מספיק כח עבודה לעזור ולהאיץ את הפעולה. בחדר צדדי ישב לו מנהל החשבונות של החנות ועסק במלאכתו בשלוה. ההמולה בתוך החנות אינה מטרידה אותו. הרי יש לו את התפקיד שלו והשאר אינו נוגע לו כלל...
בחנות אחרת במקום שרר מצב דומה באותו יום ממש. לחץ של ערב חג, מקום הומה מאנשים ממהרים לקנות צרכי יום טוב. גם שם ישב מנהל חשבונות בחדרו. ברם כשהבחין הלה בדחק ו'אזלת יד' של המוכרים והעוזרים. מיהר לצאת ממשרדו ופנה להושיט עזרה לכולם, במאור פנים, בחריצות ויעילות רבה.
מי היה אותו מנהל חשבונות שנחלץ לעזור בלהט, בלב ונפש? זה היה בנו של בעל החנות...! הוא הבחין שאביו היה מרוצה מסיוע דחוף, וברוב אהבתו זינק לפעולה בכל המרץ והקיטור... הבן קפץ מקונה לקונה ושירת אותו בכל יכולתו כשאהבת אביו תקועה בלבו... הוא מנהל חשבונות בתפקידו, ברם במהותו הוא בן, בכל זמן ומצב...
ובזה פירש רבי שלום להפליא את מאמר חז"ל. [ב"ב י.] "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים". הבן מחפש למלאות רצון אביו, מה שיותר. אין מטרתו לצאת ידי חובה בלבד. הבן המסור נכסף להשביע רצון אביו. הוא שואל וחוזר ושואל: מה עוד שייך לעשות...? מה עוד?...
*
מעין דברים אלה על הרחבה והוספה בדקדוק המצוות, כבר נחקק מאות שנים לפני כן, בספר חובות הלבבות, שנכתב בתחילת תקופת רבותינו הראשונים, במאמר חריף ונוקב על חובת התוספת וההרחבה בעבודת ה', הביא בשם אחד החסידים. וזה לשונו: "וכבר אמר אחד מן החסידים: מי שאין לו תוספת, אין לו חובה"...
ה"חובת הלבבות" הביא על זה את דברי חז"ל [ב"מ ל:] "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". ועל זה הוסיף בעל חובות הלבבות: "וכבר התירו לנו וחייבו אותנו להתנהג בתוספת המצוות". וכך צירף שם דוגמאות לכך, מהידורים, גדרים וסייגים שונים. [שער ייחוד המעשה פ"ה].
התוספת ההיא בהרחבת המצווה מעידה על רצונו וחפצו של מי שמקיימן. וכפי שכתב הרד"ק במפורש: "מי שאינו עושה אלא מה שמצווה לבד ואינו מוסיף מעצמו, אינו עושה הדבר מחפצו מרצונו". [בפי' לישעי' כ"ט כ"ג].
*
הבה נמחיש את הנושא, מתוך חיי צדיקים בפועל... גדול בענקים היה הרה"ק ר' אברהם יהושע העשיל זי"ע מקאפיטשניץ. הוד מלכות רוז'ינאית האיר את פניו האצילות ואהבת ישראל מגזע אפטא עלתה על גדות לבו הגדול. אין לנו מושג בגדלותו שהסתיר אותה ומה עוד בהיקף החסדים שלו שפעל בחייו בגופו, בממונו ובכל נימי נשמתו הקדושה. מה לא היה עושה בשביל יהודים לסומכם, לתומכם ולסעדם בכל צורה שתהיה? בימי מלחמת העולם הראשונה כשכבר התגורר בעיר וינה, מסר נפשו למען המון פליטי ישראל שנמלטו לשם.
בוינה שהיתה בשעתו מרכז לעניני רפואה, היה הרבי פועל ללא הרף גם למען חולי ישראל שהגיעו לשם. פעם נקלע שם קרובו הרה"ק מבויאן בעל ה"פחד יצחק" זי"ע לצרכי רפואתו. כמובן שהתמסר אז מקאפיטשניץ לסעדו בחליו ולהמציא לו את הרופאים המומחים. לימים כשהתחזק מחוליו פנה אליו הצדיק מבויאן בשאלת "במה אברכך?" מתוך הכרת טובה לכל מה שפעל עבורו. והתשובה היתה: "שאוכל לעזור ולפעול למען יהודים". בזה ביקש הצדיק להתברך מפי צדיק...
*
והרי תוצאת פלאים שנמשכה ממשפט אחד של הרבי מקאפיטשניץ. מילים נלבבות בשורש החסידות של הוספה והרחבה בעשיית רצון ה', שפעלה השתלשלות בממדים עולמיים. מלים המזהות בן נאמן לאלקיו בכל חום הלב.
מעשה זה אירע בשעה שהרבי כבר היה מתגורר בניו יורק. בשטיבל שלו התפללו גם בעלי בתים מסוגים שונים, שנמשכו אחרי דמות קדושה ואצילה זו. פעם הצטרפו המתפללים עמו לאפיית מצות לפסח. בין האופים שעבדו שם, הבחין הרבי בעין החדה ובלבו הכוסף, שיהודי זה חסר אמצעים הוא. הוא ניגש אליו והעניק לו בצינעא סכום נכבד לצרכי החג.
בערב פסח חזר הרבי למאפיית המצות כשהוא מלווה באותה החבורה. הרבי ניגש שוב לאותו היהודי הנצרך ותחב לידו בעדינות, צרור שטרות. נענה האיש ואמר: "דער רבי האט שוין יוצא געווען". הרבי כבר יצא ידי חובתו במתנתו ההגונה בפעם הקודמת. התגובה המיידית שיצאה מפי אותו צדיק, היה משפט שנבע מעומק נשמתו בגבורה שבחסד. "איך בין נישט געקומען אויף דער וועלט יוצא צו זיין". לא באתי לעולם בכדי לצאת ידי חובה...
*
בני החבורה קלטו היטב את המסר שנחקק על לב לבם. יהודי אינו אומר די אלא מבקש לפעול, להוסיף, לחונן ולהרחיב כל ימי חייו. בין אלה היה צעיר אחד, בן תורה יקר, גרפיקאי במקצועו בשם ר' מאיר זלוטוביץ ז"ל.
לימים נהיה יהודי נעלה זה, יוזם המפעל הענק להרבצת התורה של "ארטסקרול מסורה", שרבבות ישראל נתקרבו על ידו ללימוד התנ"ך המשנה, הגמרא והבנתה, בבלי וירושלמי בנוסף להרבה ספרים נוספים במקצועות התורה. המשפט הנחרץ של הרבי הכה גלים בלב. מים שאין להם סוף נבעו מכך. הד דיבור הקודש של הרבי מקאפיטשניץ, המסר הממריץ עורר המשך נצחי. פירותיהם ופירות פירותיהם עד סוף העולם...
יקירי! בכל מקום בעולם, שתמצא גמרות ממהדורת "שוטנשטיין"; בכל מקום שתראה יהודי נעזר על ידם בקביעת שיעוריו. חשוב נא על המלים שברקע. "לא באתי לעולם לצאת ידי חובה בלבד". וללמד על הכלל כולו יצא. אין לנו מושג כמה מסוגל כל אחד מאתנו לפעול בגלוי ובסתר...
*
ר' ישראל! את עקבות יסוד מופלא זה ביהדות תמצא בהרבה מקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל. מאורי האומה בכל תקופה ובכל מצב, התוו לנו את הדרך הזאת מתוך אורח חייהם. הם דבקו באהבת הבורא יתברך, וכך דקדקו והוסיפו למלא רצונו, לאין שיעור, ללא ליאות, ללא אמירת די... שום דבר לא עמד בדרכם, בשאיפת חייהם, לשאול ולדרוש: מה עוד? מה עוד ראוי למלא בו רצון ה', מה עוד שייך לפעול ולעשות בכיוון נאצל זה?
אציין דוגמאות אחדות בלבד, ואתה תמשיך ותמצא ותבחין כהנה וכהנה בכל פנה שאתה פונה, במרחבי התורה ובתולדותיהם של צדיקים. הרי יסוד זה כולל מלבד עצם ההוספה וההרחבה, גם: שמחה של מצוה, אהבה ודבקות בשעת קיום המצוה ועוד ועוד...
*
כבר הראה את הדרך אבי אומתנו אברהם אבינו ע"ה בכל דרכיו. על נקודה נפלאה מאד מעורר ה"בני יששכר". אברהם אבינו נצטוה ללכת לארץ ישראל. משהגיע לשם, הרי היה יכול לעצור ליד הגבול ולקבוע שם את אהלו ודירתו. והוא לא עשה כן אלא המשיך בדרכו "ויעבור אברם בארץ". "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". ולמה? מפני "חיבת אברהם שהיה משתוקק מאוד לקיים מצות הבורא ביתר שאת, וכיון שראה הש"י חפץ בישיבת הארץ הקדושה - לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא... - כי זה כל האדם להתענג במצות הבורא "... וכפי שלמדנו [סוכה מ"א:] על אנשי ירושלים שלא היו מניחים את ארבעת הלולב מידיהם אלא התהלכו עמו כל היום לכל מקום שפנו לשם, למרות שכבר יצאו ידי חובת המצוה בבוקר... [אגרא דכלה לך לך].
ר' ישראל! מה נפלא הדבר! הליכת ארץ ישראל הראשונה של אבינו הראשון, בכל צעד וצעד שלה, מלאה היתה באותה המדה היהודית של "עושה נחת רוח ליוצרו". ה"בני יששכר" מראה שאורך כל הדרך היוותה עדות חיה וקיימת שאין המצוה עליו לטורח ולמשא ח"ו, אלא אדרבה השתעשע בהרחבת המצוה עוד ועוד. הוי! אתהלך לפני ה' בארצות החיים...
*
וזו היתה מדתו המיוחדת של אהרן הכהן! ידועים דברי חז"ל [תענית ט.] שזכו ישראל לענני הכבוד במדבר בזכות אהרן הכהן. מהי אמנם ה"מדה כנגד מדה" בזה? דבר זה מסביר לנו המבי"ט, רבינו משה מטראני, בספרו בית אלקים [שער היסודות פל"ז].
הוא מביע בזה רעיון מפעים בעניננו. ענני הכבוד שהרחיבו את הדעת במדבר, והקילה על דרכי החיים, הגיעה בזכות ההרחבה במעשי אהרן, בדברים שפעל כשלא היה מחוייב בהם. יותרת בעד יותרת! ענני הכבוד לא היה בהם צורך הכרחי ממש לחיי המדבר. הם הביאו צל ומחסה, יישרו את הדרך, סילקו את הנחשים, גיהצו בגדים ונשאו משאות.
כל זה נהיה בזכות אהרן שהתנהג עם ישראל לפנים משורת הדין להרבות שלום, דבר שלא נצטוה עליו במפורש. ובלשון המבי"ט בתמצית: "כן היה ענין ענני כבוד, שהיה בזכותו, טובה שלא היתה הכרחית אלא לפנים מן השורה...". אף בלי כל מה שפעלו ענני הכבוד בחיי המדבר, היה אפשר לחיות.
אהרן לא הסתפק בעבודת משכן ה' בלבד, הוא לא אמר די במשימותיו הנשגבות בעבודת המשכן ובמסירת התורה מפי משה רבינו. אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא יצא אל אהלי ישראל להשכין שלום במשפחות ובין איש לרעהו ואף לעוררם לתשובה. [אבות דרבי נתן י"ב].
אהרן הכהן בתפקידו במשכן ובמעמדו היה יכול להישאר בכבודו של עולם, אף אם היה עוסק בעבודתו ותלמודו ולא היה זז ממקומו כלל. ברם, הוא רצה להוסיף עוד ועוד. אם היה נשאר בתחומי תפקידו בלבד, היה ראוי גם אז לשבח ולתהלה. אמנם אהרן קדוש ה' לא אמר די. הוא יצא מגבולו לקרב ישראל לאביהם שבשמים, לרדוף שלום ולאחד פירודי לבבות בחכמה ובתבונה. הוא לא הצטמצם במשימותיו, אלא הרחיבם בכל היכולת, בכל המישורים.
*
הנה מתקרבים ימי החנוכה וגם זכרון החשמונאים שהלכו בדרכי קדושתו של אהרן, בהוספה והרחבה. אף את שמי החג הזה מפארת מדה זו של "עוד" עוד מימי תחילתם, ימי הנס בימים ההם בזמן הזה... כשחזרה עבודת המקדש למקומה, הראו את הדרך, לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא להרבות את האור בקיום רצון ה' יתברך...
ואפרש את שיחתי, ב'תשובות הגאונים' מצויינת עובדה הקשורה לנס חנוכה. זמן נס החנוכה ארך שמונה ימים, מפני שהלכו להביא שמן זית מהודר משבט אָשר. שלוחי המצוה נסעו לתקוע הגלילית, נסיעה בת ארבעה ימים. וכך חזרו באותה הדרך. והם הם שמונת הימים בהם דלקו נרות המנורה בנס. וכך לימדונו רבותינו המאירי, הר"ן, בעל האשכול, ורבינו אהרן הכהן מלוניל בעל "ארחות חיים". רבינו דוד אבודרהם הביא זאת בשם הירושלמי.
הבה נצטרף במחשבה וברגשי קודש אל זרעו של אהרן החשמונאים, שהלכו בעקבות אבי שבט הכהונה שמעולם לא אמר די בעבודת הקודש שלו... הבה נתבונן בהתפעלות: באורחות גבורתם, במסילות טהרתם, במסירות עבודתם בקודש... ארבעה ימים הלכו בזהירות מופלגת, שלא להיתקל בדבר העלול להכשיל את משימתם. היוונים, עם טמא ומטמא, שלטו בארץ זמן רב. גם מלחמה עזה עדיין התחוללה בארץ. הדרכים היו משובשות בסכנה.
בכדי שלא להיטמא אז בדרכים, היו צריכים להיזהר היטב בדיני טהרות. טומאת מגע, משא, היסט ואוהל. גולל ודופק, סככות ופרעות וחרב הרי הוא כחלל. עצם כשעורה, רביעית דם ותרווד רקב. נבלה בכזית, שרץ כעדשה ובית הפרס. על כל צעד ושעל שמו טהורי לב עיניהם על דרכיהם בתכלית הזהירות מפני הטומאה, בהר בגבעה, בעמק, בנחל, ובנקיקי הסלעים...
הם חצו את חלק שבטי יהודה ובנימין, אפרים ומנשה, יששכר וזבולון עד לשבט אשר. מי יודע מה הוצרכו לעקוף ולסבב, למצוא שבילים או לנקוט בשאר אמצעים לטהרתם. [ראה חגיגה כ"ה. תוס' שם ד"ה שרצועה]
דבר לא עמד בדרכם. לא עֲמַל היום ולא קֶרח בלילה, לא חַית השדה ולא מהלכי שתיים רוויי משטמה. תקופת טבת היתה וימות הגשמים והם הלכו לכיוון הצפון הקר. מי יודע אם לא נרטבו אז עד לשד עצמותיהם. ובכל זאת: וְקוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ...
*
והדברים מדהימים מאד! הרי לא חסרו זיתים גם בסביבות ירושלים. הרי שייך היה לצאת ידי חובה בכך בפרט בזמן מלחמה... ארץ ישראל כולה נתברכה במטעי זיתים וחלק יהודה בכלל. התורה הקדושה העידה על כך: "ארץ זית שמן". "זיתים יהיו לך בכל גבולך".
ובכל זאת לא רצו לקיים את המצווה אלא בשמן מתקוע בלבד, מפני שהוא "אלפא" מובחר שבמובחר. הם מסרו נפשם על תוספת ההידור. הם נדדו בדרכים מסוכנות שמונה ימים, בכדי לקיים "זה קֵלי ואנוהו". וכך שנינו במשנה [מנחות פ"ה:]: "כל הארצות כשרות אלא שמכאן היו מביאין". חסידי עליון אלו לא וויתרו על שמן תקוע שמשם הביאו מאז ומתמיד את השמן הנבחר. מכאן היו מביאין ומכאן נביא גם עתה!
אף במצב זה של 'תוהו ובוהו' בשלהי מלחמה קשה, בתנאים של "פור התפוררה הארץ", של עניות ודלות לאחר שוד מלכות יוון שפשטה ידיהם בממונם. לאחר שנות גזירה וחושך, של חולשת הרוח בכל עניני דת ודין, שוב התעוררה רוח החשמונאים והעם אשר עמהם והתחזקו במלוא התנופה המחודשת לפעול למען רצון ה' עוד ועוד. הם העפילו עד פיסגת קיום המצוות בהידורן.
הם יכלו להשיג שמן בסביבה באותו היום ובכל זאת החליטו להוסיף על החיוב ולא לצאת ידי חובה בלבד. שמונה ימים נעו ונדדו בדרך לא דרך, עד שבחזרתם זכו להדליק את המנורה, לכתחילה שבלכתחילה, בתכלית ההוד וההדר, הזוך והזוהר, הנוי והנצח... איך אמרו גדולי ישראל? "מיר זענען נישט קיין בדיעבד יידן". אין אנחנו יהודים של 'בדיעבד'. רצוננו לעשות רצון מלכנו לכתחילה...
ואף הנס "נענה" לעומתם בצורה של "עוד", בהרחבה והוספה, השמן דלק עוד ועוד, יום אחר יום בנס...
ומה נפלא הדבר! על מתתיהו בניו נאמר בתרגום לשיר השירים [ו' ז'] "ומקיימין פקודיא ופתגמי אורייתא בצחותא". שקיימו את המצוות ודברי התורה בצימאון... הצמא משתוקק לשתות עוד ועוד...
*
ולא זו בלבד. כל בר בי רב יודע ומכיר את קושיית מרן ה'בית יוסף' הידועה בנושא ימי החנוכה, שכבר הובאה בראשונים. הרי היה די שמן ליום אחד ואם כן למה חוגגים את ימי החנוכה שמונת ימים? אלפי תירוצים נאמרו על כך בכל ערוגות ה'פרדס'. והים איננו מלא. עדיין מתחדשים ועולים כהנה וכהנה בכל שנה ושנה.
אולי היה שייך לצרף טיפה לים רחב ידים זה. "תירוץ" פשוט, על פי דברי 'חובת הלבבות' שהזכרנו: "אם אין תוספת, אין חובה" שמשום כך, חייבו חכמים בתוספת המצוות. אולי יתכן לומר, שכשקבעו חכמים את ימי החנוכה כחובה להלל והודאה, הוסיפו וצירפו וקבעו עמם יום אחד לחטיבה אחת, בכדי לקיים בו "והוספתי על כל תהלתך", אף אם לא היה בו נס בעצם השמן. יום שכולו אהבה ורצון יהודי אמיתי, יום נוסף, מלא על גדותיו בעשיית "נחת רוח ליוצרו", בכדי להודות ולהלל מתוך הוספה...
ובכלל, הרבה הרבה מן התירוצים על הקושיא ההיא, שנאמרו במשך הדורות, נכללים ב"כלל גדול" אחד, המשמש כלי קיבול לכולם. והיא: התשוקה היהודית, הרצון העז להוסיף "עוד" על ההודאה, לחפש ולצרף טעם נוסף להכיר טובה על מעשי ה' הגלויים והנסתרים שאירעו אז. אם היה טעם הוספת יום אחד, על נס הנצחון והצלת הנפשות, על נס מציאת הפך, על חינוך בית המקדש, על הנס שבטבע, או כל דבר המראה על מעשה ה' כי נורא הוא... כל אחד מן היישובים מביע רצון יהודי וכיסופיו להוסיף, להזכיר ולהנציח, לשבח ולהודות להקב"ה על דברים נוספים עוד ועוד... אה! והוספתי על כל תהלתך. להיות 'יהודים של עוד'.
ואכן, יום טוב של חנוכה הוא זמן של "עוד". אכן. כמעט שאין לך אדם מישראל שאינה מבקש לקיים מצוה זו בתוספת הידור. מקצה העולם ועד קצהו לא תמצא חנוכיה בת קנה אחד, אלא כמהדרין מן המהדרין.
*
מדליקין מנר לנר... פתילות ה"הרחבה" מתחברות אל אותו האור, במרחקי הזמנים... לפי מדרש חז"ל נקראה דבורה הנביאה 'אשת לפידות' על שם שעשתה פתילות לכבוד המִקדש: וכך אמרו חכמים: "והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה והקב"ה בוחן ליבות וכליות אמר לה: דבורה! אַת נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.." [ילקוט שופטים מ"ב]. הרי אף פתילות דקות כשרות למנורת המקדש, ועל עבודתה היו וודאי מכירים לה טובה, אלא שלא אמרה דבורה די בפתילות דקות, אלא רצתה להרחיב את רצון ה' ואור מקדשו...
ומתוך הדברים אולי ניתן להמשיך ולייחס את ברכת ה' ההיא גם אל החשמונאים: אתם התכוונתם להרבות אורי בהידור יתר ככל האפשר, בשמן מן המובחר, תוך כדי מאמצים על אנושיים, אף אני ארבה אורכֶם ביהודה וירושלים... ואורם של חשמונאים עדיין מוסיף ומאיר את עולמנו. שלך לעולם קיימת... אור ההוספה של אהרן הכהן...
*
מי זאת עולה מן המדבר... הוספה מעניינת על כל הנזכר בענין הוספה והרחבה, שמעתי מבחור חוזר בתשובה, סטודנט ממדינת ג'ורג'יה בארה"ב. אביו עובד בצבא ארה"ב והמשפחה עברה כל כמה שנים מעיר לעיר באיזור הבסיסים. הבחור נמשך אחרי היהדות הנאמנה וללימוד התורה בלב ונפש במקום נידח. קשה להעלות על הדעת איזה נשמות נעלות ונכספות מפוזרות ברחבי תבל. בהשגחה פרטית פגשתי אותו בליל שבת קודש. ישבנו יחד זמן ממושך, שרנו ושוחחנו בנעימה.
אז הבחנתי באש המתלקחת בנשמתו של עדין נפש זה. הוא דיבר בלהט מאופק, על תכלית האדם בעולמו; עלייה בדרגות החיים ועל האושר להיות עבד ה'. דברים של טעם דיבר בחן בתבונה וביישוב הדעת, בכנות ומתוך שכנוע. מתמיד הוא בלימודו, הוא בולע דפי גמרא ותמיד מחפש הזדמנויות ללמוד ולקלוט עוד. בשעת השירה התנועע במאור פנים ובתנועה אצילה, ובלהט של דבקות פנימית...
ביאור מקורי אמר לי אז בלשון המשנה בפרקי אבות [ג' ז'] השוללת ביותר את קריאת "מה נאה אילן זה!" באמצע לימוד התורה. לדעת הבחור ההוא שנמצא אי שם במקום שממה רוחנית, יש כאן רמז למי שרוצה ללמוד ולקיים את התורה רק בתנאים נוחים ובטוחים, חיים יפים ומשוכללים, ברקע של אילנות נאים...
לוויתי אותו למעונו באישון לילה. כששיתפתי אתו עם הנכתב לעיל, בנושא ההרחבה וההוספה בעשיית רצון ה'; התנוצצו עיניו העמוקות בזיו ליל שבת קודש. ואז נענה ואמר: "הרי זה ממש מה ששרנו בזמירות השבת: המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא. יהודים רוצים להוסיף מן הקודש על החול. הם אינם רוצים לצאת ידי חובה בלבד... [כמה צדק! מצאתי את הדבר בדברי 'חובות הלבבות הנ"ל בדוגמא על הרחבה ותוספת המצוה, והיא: "מוסיפין מחול על הקודש"...]
ואז באותם רגעים מופלאים של חצות הלילה, צפו ועלו שוב דברי הרבי הקדוש מקאפיטשניץ זי"ע. "איך בין נישט געקומען אויף דער וועלט יוצא צו זיין"...
*
ר' ישראל! כעת נתענג במתיקות על "שטיקל גמרא". לימוד זה אין בדומה לו להשיב את הנפש. פעמיים בש"ס מופיע אותו ענין עם אותו אמורא קדוש והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר. הבה נראה שם השתלשלות נפלאה ביותר, מענין כל האמור כאן...
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי. וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצוות "מפני שיבה תקום"... [וכעין זה אי' בעירובין כ"ח:].
געוואלד! רבי זירא הוא עייף וחלש. הוא התעמק בתורה עד מיצוי הנפש. ובכל זאת אינו הולך כעת הביתה לנוח ולהחליף כח מעמלו. הוא פונה לבית המדרש לחטוף מצוה אחרת ולכבד את התורה. אתה יודע למה, יקירי? מפני שרבי זירא נקרא חסיד שבבבל [חולין קכ"ב.]. וחסיד שואף בכל לב, להרבות להוסיף ולהרחיב... למרות שהוא עייף ומותש כל כך, יקפוץ כעת רבי זירא ממקום ישיבתו לעמוד מפני תלמידי חכמים ולספוג מזה יראת שמים, כמו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'". [ואמנם הסביר האמרי אמת זי"ע שלזה התכוון רבי זירא כשאמר שברצונו לקבל שכר על זה. "ואקבל אגרא", הוא התכוון לשכר יראת שמים שבדבר. בנוסף לזה אמר ה'אמרי אמת' פעם (שושן פורים תרצ"א) שהשם זירא הוא ר"ת: אימה יראה רתת, זיע].
רבי זירא איננו הולך הביתה. 'חסיד שבבבל' זה לא אומר די. הוא אף פעם אינו מרגיש שיצא ידי חובתו... אף פעם לא! כעת משתרך לו עייף ויגע, לקיים מצוות קימה בפני תלמידי חכמים אחרים... אוהב מצוות לא ישֹבע מצוות!
*
והסיפור לא הסתיים בכך. מה קרה אחר כך, ר' ישראל? זאגט די גמרא ווייטער: "נפק אתא רבי נתן בר טובי, אמר ליה: מאן אמר הלכה בי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה...".
רבי נתן בר טובי יצא אז מבית המדרש. כמובן שרבי זירא עמד מפניו, אלא ששוב לא אמר די בזה... הנה כבר פגה כל עייפותו. הוא התחזק מחולשתו ושאל את רבי נתן על ההלכה שנאמרה אז בבית המדרש. רבי נתן מסר לו אז את דברי רבי יוחנן בהלכות תפילה [בדיני קדימת מנחה למוסף, כשהגיע זמן שניהם]. כשהתברר לרבי זירא שכך אמר רבי יוחנן, חזר אז ושנה על המקום את ההלכה ארבעים פעמים!
*
מה גדלה שמחתי איפוא, כששוב מצאתי כעת בספר 'מסילת ישרים' גופא, בין דוגמאותיו הרבות על חלקי החסידות, דברים ממצים על מעשה זה של רבי זירא, שבזה מתבטא ענין חסידותו. וז"ל: "ורבי זירא, כשהיה חלש מלימודו היה משים עצמו על פתח בית המדרש לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמידי חכמים. כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו, היות הבורא יתברך שמו, חפץ בם, וגילה דעתו העליון בזה, וכיון שכן, מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך...". [פי"ט] ואכן כמה יפה משתלב הדבר עם הנזכר לעיל, שרבי זירא נמנה על חסידי בבל [חולין קכ"ב. וראה ב"מ פ"ה.].
*
בספרו של רבינו יוסף יעבץ על מסכת אבות [פ"ב מ"ד], מבאר יסוד זה בדרכי עבודת ה'. ה'חסיד יעבץ' כותב שיש הבדל יסודי, בין "עושה מצות בוראו" לבין "עושה רצונו". ולדוגמא, מי שמקיים מצוות ונזהר מעבירות, אבל מסתפק ביציאת חובתו בלבד, נקרא עושה מצוות בוראו, אבל עדיין איננו בבחינת: עושה רצונו יתברך...
רבי שלמה אלקבץ בספרו "ברית הלוי" [על הגש"פ פרק ח"י] הביא את דברי החסיד ז"ל אלה בהרחבה. וביאר בזה פסוקים שונים, וכמו כן את מה שמזכירים בברכת אהבה רבה "ותלמדם חוקי חיים - לעשות רצונך בלבב שלם! שמשמעותו: לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא שהחיים כולם, יהיו חטיבה אחת של עשיית רצונך!
ויתכן שאף בגלל זה נקרא "שונה פרקו מאה ואחד פעמים" בשם עובד אלקים. [ראה חגיגה ט:]. שכן "מאה פעמים" הוא מספר "שלם" [מהר"ל] וזה מראה על הישג נכבד ומשמעותי. ובכל זאת מי שחשקה נפשו להוסיף עוד גם המספר הזה, יש בו נקודה פנימית מיוחדת של עובד אלקים...
*
אנא יקירי! נתחזק נא בזה כבנים אהובים ואוהבים. נשתדל נא, לא לצאת ידי חובה בלבד, אלא להוסיף ולהרחיב במקום שניכר שזהו רצון ה'. עוד שיעור תורה, עוד חזרה עליו, פרק תהילים נוסף, הלכה נוספת; עוד מצוה, עוד מעשה טוב, צדקה וחסד, ביקור להורים ולמי שנזקק לכך, עוד מלה טובה וחיוך של אחוה ליהודי ועוד ועוד. וכמובן שלעומת זאת הדברים אמורים גם בהרחקות של "סור מרע". כל גדר וסייג, כל זהירות, הכל אפילו משהו, נחשב במרום לאין שיעור. והכל יעלה ויבוא ויגיע לזכות, לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה להוסיף מן החול על הקודש
ולהיות יהודים של "עוד"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 507.docx
- (42.79 KiB) הורד 112 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
היכון לקראת אלקיך ישראל...
ההבדלה והטהרה ב"חניית" כ"ה בכסלו
הכנה לקיום המצוה, שמחה וקירבת אלקים.
לר' ישראל יקירי שליט"א
אין מקרה בעולם. לפני ימים מספר פגשתי ידיד תלמיד חכם וחסיד, נעים הליכות ושופע דעת. נזכרתי אז שהשתתפתי לפני שנים בשמחת בר מצוה שערך לבנו. כשנכנסתי בשעתו לאולם נאם אז גיסו של בעל השמחה. הוא סיפר דבר שהדהים אותי.
יהודי זה בשם הרב לבקובסקי, הוא שליח חב"ד בעיר וֶוסטשֶסטר במדינת ניו יורק. בעירו התגורר יהודי שמו יוסי. לדאבון הלב היה רחוק מאד מחיי היהדות, עד שהחליט לטמוע בעם נכר בחיתון ר"ל. ר' דוד לבקובסקי שליט"א ניסה להשפיע עליו בכל עוז ולשכנעו. הוא דיבר אתו שעות על שעות להניאו מצעד אומלל זה וללא הועיל.
יום אחד ניגש אליו יוסי והודיע שחזר בו. הוא התנתק מן הקשר עם עולם הגויים... ר' דוד שהיה נרעש מידיעה זו, שאל אותו: "מה גרם למפנה פתאומי זה?". יוסי ענה לו "מסיבה של חנוכה". ה'שליח' הרהר לעצמו. מסיבה? את כל כוחותיו השקיע בשכנועים שעלו בתוהו ואיך נהפך יהודי תועה במדה כזו, מתוך מסיבה...?
*
וכך היתה תשובתו המפתיעה של יוסי: "הרב לבקובסקי! בנך בן החמש גרם בי את המהפך, עד שפניתי עורף אליהם... מסיבה שמחה היתה אצלכם. חילקו סביבונים ולביבות והתזמורת החסידית ניגנה בעוז. פתאום ראיתי את ילדך הקטן קופץ ומפזז בעליצות, כשבידו האחת סביבון ובידו השניה לביבה, ועל פניו שפוך חיוך של אושר, שמחה עצומה, במלוא החן של ילד יהודי...".
"מחשבה עצובה מאד עברה בי אז" אמר יוסי. "האם אי פעם יהיה לי ילד כזה - - - ? האם אי פעם אראה בביתי חיוך טהור כזה, חיוך יהודי אמיתי, שמחה טהורה ותמימה, חוויה של יום טוב בישראל, אף אצל ילדים...?
"ברגע זה הבחנתי שאני תועה ומתדרדר אל תהום פעורה. אז התברר לי בבהירות מחרידה, שאני מתנכר לעבר שלי, לאבותי ואבות אבותי ואז נעלתי את הדלת בעד הכל והחלטתי לפתוח דף חדש... אותו אושר יהודי זך חימם את לבבי הקהה, ועורר אותי מתרדמת מחשכים איומה...".
הרב לבקוסקי כשסיפר את הדבר, הוסיף אז בטבעיות: "אוי! מי יודע אם לא אמרתי בשעתו לילדי, "אל תשתובב, תרסן את עצמך ואל תקפוץ לכל עֵבר...". לא הייתי חולם שדווקא קפיצות שובבות אלה, הצילו יהודי מטמיון גמור, מהפסק הדורות. ובכן, יוסי זכה להעמיד בית כדת משה וישראל, בית ששוררת בו שמחה יהודית אמיתית...".
*
ר' ישראל! בהשגחה נזכרתי בסיפור זה. וזה עורר הפעם מבט מחודש על "ימי מתתיהו", הימים הגורליים בימי גאולת יוון. ה'מתייוונים' בעם היו שקועים ר"ל באותם הימים ביוון מצולה, בתהום החולין והגסות היוונית, הגאווה הראווה והתאווה, השכליות הקרה והמאובנת. קסם השווא היווני משך את לבבות ההמון, ההדיוטות שבעם.
והלב אומר, שאחרי נצחון המלחמה, בראות נדחי ישראל שנמשכו אחרי תרבות יוון; כשהבחינו המתרחקים בתחייה הרוחנית, בתשוקת החשמונאים ושמחתם לקראת חידוש העבודה במקדש והדלקת המנורה; אז נדלקה בלבם שלהבת קודש, שגרמה להתרחק ולהתנער מחיי האומות וטומאתם. סיפורו של יוסי משמש כעין משל לכך. הוא כבש את יצרו וזרק ופרק מעליו את עול הגויים והבליהם, דווקא מתוך הבחנה כזאת. האם יזכו אי פעם כותלי ביתו הזר, אושר אמיתי? זיק של טהרת הנפש ורוממותה, לתחושה של חדווה כנה, לזיו שמחה של מצוה? לאותו חן יהודי מזוכך? לחיי ישראל המקושרים למלכות שמים?
*
על ידי כהניך הקדושים... המתייוונים האובדים והנידחים, ראו לפניהם כעת את צבא החשמונאים, אנשי מעלה מורמים מעם השבים משדה הקרב. הם ראו אותם מותשים ממלחמה, מעונים משנות סבל, קושי וגזירה. ולפתע פתאום בעת ה"חנייה", הם מתנערים מעפר מאבק ומהתאבקות, וניגשים בהתלהבות ושמחה של מצוה לוהטת, להתכונן לעבודה מחודשת, לעבוד את ה' במקדשו, לגדור פרצות, לטהר לפַנות ולבער, לתקן ולשכלל במלוא העוז והעוצמה, להכין קרבנות וקטורת. ורוח ישראל הנצחית בוקעת מלבם הנכסף: ישראל קדושים! "הדליקו את הנר"...
הנה הם חוזרים לעבודת המקדש במלוא העוז והתנופה, להקריב ולהתקרב! הוי! "קָרְבְּנוֹת פָּרִים - וְעוֹלוֹת כְּבָשִֹים - וּשְׁחִיטַת שְֹעִירִים - וְנִיחוֹחֵי אֵילִים. רֵיחַ קְטֹרֶת - רֹקַח מִרְקַחַת - וּבִעוּר גֶּחָלִים - וּזְרִיקַת דָּם - וּסְפִירַת יֹושֶׁר - - - [סדר עבודת יום הכיפורים]. וכמובן הדלקת המנורה. וכל זה חזר כעת עם התחדשות העבודה בבית המקדש, תחת דגל מלכות בית חשמונאי שהתבטלה כל כולה למלכות שמים...
*
אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב... בלב המתנכרים בתעיית דרכי יוון, נדלק שוב הניצוץ היהודי בהרהור תשובה, בהבחנה והכרה מזעזעת, עד היכן ירדו. כעין נקיפת מצפוּן של "יוסי" הבזיקה בהם. אם חלילה ימשיכו לתעות ולשאוב מבורות נשברים, האם אי פעם יזכו בחייהם המנוכרים, לתחושה יהודית חודרת למעמקים, מרוממת ומשמחת, לזיק של קדושה כזו, לחדווה יהודית נאמנה בטהרתה?
כמובן שנס הנרות שנמשך אחר כך בשמונת ימי החנוכה, הוסיף שמן גם למדורות נפשות ישראל להתרחק מדרכי יוון השפלות והמסולפות, הכבויות והמאובנות ולהתחזק ביהדותם.
*
ידוע מה שמספרים על ה"קדושת לוי" שפעם ראו חסידים שישבו ועסקו בשיחת מרעים. אחד מהם, שהתגורר סמוך לארמונו של הגרף פוטוצקי, סיפר ברוב התפעלות על עושרו האגדי של הגרף פוטוצקי, ותוך כדי דבריו, הוא הוסיף את המשפט הבא: "יש לו לגרף פוטוצקי את כל תענוגי העולם..." עודנו מדבר, והרה"ק מברדיטשוב נכנס לפתע אל החדר, ופונה אל אותו חסיד: "אמרת שלאותו גרף פוטוצקי יש את כל תענוגי העולם? אמור נא לי, האם הגרף פוטוצקי הדליק פעם נרות חנוכה?!".
התענוג הנפלא שהשיג הרה"ק מברדיטשוב ממצות הדלקת נר חנוכה, לא היה בדומה לו, כל תענוגי העולם לא יכולים היו להשתוות לתענוג שלו מהדלקת נר חנוכה... לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. תחושות כאלה "בל ירָאה ובל ימָצא" אצלם. מושגים אלה רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב וכגבוה שמים על הארץ...
*
הבעל שם טוב הקדוש זי"ע מצא רמז בפסוק "בוא אל התיבה", בפרשת נח, שראוי להיכנס ולצלול אל תוך תיבות התורה והתפילה! כל מלה ומלה יש בה באר עמוקה ותוכן לאין סוף. עוד טרם שניכנס לימי ההלל וההודאה הבאים עלינו לטובה, לאורה ולשמחה; עוד שטרם שניגש להדלקת נרות החנוכה, הבה ניכנס לתיבת "חנוכה" עצמה.
הרי אמרו רבותינו הראשונים [הר"ן והטור ועוד] שמשמעות חנוכה מורה על "חנו"-"כ'ה". כלומר שהחנייה מן המלחמה היתה ביום כ"ה בכסלו. ביתר ביאור כתב זאת רבינו 'בעל הלבושים' [סי' עת"ר] "וקראם חנוכה, שתי תיבות "חנו בכ"ה" ולשון חָנוּ משמע שחנו מנסיעתם למלחמה מלשון ויסעו ויחנו"...
והשאלה היא, למה הושם 'דגש חזק' על החנייה דווקא. הרי אירעו בימים ההם דברים נפלאים כל כך? תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה! "נקמת את נקמתם" "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". הצלה וניצחון על מלכות רשעה שלחצו אותנו כל כך, ביטול הגזירות הנוראות על קיום התורה והמצות; חנוכת המזבח, חידוש העבודה בבית המקדש והדלקת הנרות.
מדוע איפוא ראו חכמים להעלות על נס, דווקא את עובדת "חנו" בכ"ה כסלו? הרי לפי המשמעות הפשוטה, "חנייה" אינה אלא מושג של הפסקה 'מחוסרת מעשה' בפועל, מנוחה ותנוחה בעלמא מנסיעה ומלחמה?
*
ראשית כל, טמונה כאן נקודת אור, המבדלת בתוקף בין ישראל לעמים. צאו וראו מה בין חנייה לחנייה... צא ולמד איך חונים ישראל קדושים בשובם מן המלחמה... איך להאריך בגנאי ההיפך בחיי האומות. תופעה איומה התגלתה בכל דברי ימיהם הנכתמים בדם. כששב צבא גויים משדה הקרָב, לא הניחו את נשקם כלל.
אז בעת חנייתם התפרקה רוחם והתרפקה על שוד ושבר, הרג ואבדן, ביזה שלל ואכזריות פרועה. בכל נשימה ונשימה, בכל חיותו הטמאה המשיך גוי עריץ את ה"על חרבך תחיה", לפי מיטב מסורתו. הוי! כמה סבל עמנו בכל הדורות מ"חניית" חיל עם ועם, שזרעה הרס וזוועה בכל פינה. בעובי חושך ואפילה כיסו חיות הטרף את מקום בואם. הוי! חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך...
לא כאלה חלק יעקב! חנו כ"ה... ברוך המבדיל בין קודש וחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים! הניגוד התהומי משתקף ביותר בחנייה יהודית, ובפרט כש"חנו" מלכות בית חשמונאי, המעטים, הטהורים, הצדיקים ו"עוסקי תורתך". כהרף עין העבירו מעליהם את כלי הזין, וטיהרו את עצמם מהווי המלחמה. זיו אורה הביאה עמם אז, אור עולם ואוצר חיים שביהדות, וכך התכוננו והזדרזו לעבודת בית הבחירה בהכנה נפשית, בקדושה וטהרה... "ואחר כך ואחר כן באו "בניך" לדביר ביתך. ופנו את היכלך. וטהרו את מקדשך. והדליקו נרות בחצרות קדשך...".
*
מה נפלא הדבר! מעין חנייה כזאת אחרי מלחמה, חנייה בקדושה ובטהרה והפקעת מגע נכרי וטומאתו, כבר למדנו במלחמת מדין, כשחזרו צבא אלפי ישראל אלף למטה מנקמת הצוררים בנכליהם. אז אמר להם משה רבינו. "ואתם "חנו" - שבעת ימים". [במדבר ל"א י"ט] וביאר זאת ה"תפארת שלמה" זי"ע, [ביישוב קושיית הרמב"ן שם ממלחמת סיחון ועוג] שמדובר כאן גם על טהרת הנפש. מתוך המגע עם המדינים שמגמתם היתה לטמא את מחשבת ישראל, היה חשש בשעתו שמא ח"ו נדבק בהם מאומה מכך. "ולכן הזהיר להם משה רבינו ע"ה להתקדש ולטהר". והרי משמעות אמיתית של חנייה יהודית, להתרחק מכל השפעה נכרית, להיטהר ולהתקדש בדרך אל מחנה ישראל. הן גם היוונים היתה להם מגמה דומה, המרומזת ב"וטמאו כל השמנים", כידוע...
*
חנו כ"ה... להיכן חזרו אז? איפה חנו ישראל אז? לסביבות בית מקדשנו ותפארתנו... סיפור מרגש מאד שמעתי בשעתו מכ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע, בשם הגאון רבי יעקב קלֶמֶס זצ"ל, שהיה רב במוסקבה בשנות הגזירה של סטאלין ימ"ש, עד עלותו לארץ ישראל בשנת תרצ"ד. גדול בתורה היה הרב קלֶמס ויחד עם התמסר לקיום היהדות טובת אחיו המדוכאים בארץ גזירה באופן נפלא.
שלטון הרשע הקומוניסטי השאיר את בית הכנסת הגדול במוסקבה לפליטה, כדי להראות לעולם החופשי את ה'סובלנות' שלהם, על אף שבמקומות האחרים רדפו את הדת ושומריה באכזריות ללא גבול. הגיע יום הכיפורים. בתפילות היום השתתפו רק הזקנים, השאר אולצו להיות בעבודה. ואילו לעת ערב, לשעת נעילה הגיע ציבור רחב של יהודים מכל הגילאים. הרב קלמס נתבקש לשאת דברים לקראת תפילת נעילה... הוא ידע היטב ששוטרי חרש שורצים בכל פנה ועל כל נימה של התעוררות לדת, עלול לשלם בנפשו. ומאידך... הרי ראה בעיני הנוכחים צמאון כל כך. נשמתם יצאה לאיזה מלה מחזקת ומעודדת, איך שייך שלא לחזק את לבם ברגעים כאלו... הוי! יהודים קדושים ביום הכיפורים לפני תפילת נעילה...
הרב קלמס אזר עוז ועלה אז לבימה וסיפר סיפור עממי 'פשוט', שלא היה פשוט כל עיקר... וכך היו דבריו: "לפני עלותי לרבנות במוסקבה הייתי רב בעיירה קטנה. פעם באו לפני שני אנשים שכנים, בני כפר לדין תורה על תרנגולת... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... ידעתי שמושגי ההלכה של 'חושן המשפט' אינם לפי הבנתם ונסיתי לפתור את הבעיה באופן מעשי".
"הצעתי להם אז, שיקשרו את רגלי התרנגולת וישימו אותה על הגבול בין שתי חוות הכפריים. אחר כך יפתחו את הקשר ואז יראו להיכן שתברח התרנגולת, וזה יוכיח אמנם, מי הם הבעלים האמיתיים... וכך הווה. כששחררו את התרנגולת קפצה לעבר הַלול שבצד אחד השכנים. ה'בעל דין' השני הוכרח להודות מיד ובכך נגמר הענין. עם פתיחת הקשר, נראה בעליל מי שייך למי...". עד כאן המעשה.
*
הרמז היה שקוף למתפללי בית הכנסת המוסקבאי ביום כיפורים זה... "בבוקר הייתם כלואים בחלקכם הגדול במקומות העבודה... ואילו בערב כשהשתחררתם משם, הרי עצם הנהירה בהמוניכם לבית התפילה, מוכיח למי אתם שייכים באמת... הותר הקשר וברחתם לבית הבעלים מיד... לבית ה', לקלוט את אורו של יום הכיפורים ברגעיו האחרונים לפני שפנה היום... מעיני המתפללים זרמו דמעות חרישיות, מלאות קירבת אלקים... הם הרגישו באמת לאן האם שייכים. אנוסים, כפויים וכפותים הם בצל חרב הזדון, אולם בריחתם לעת ערב, כשנרפה ההדק סביב צוארם, הוכיחה את מהותם וזהותם האמיתית... הרב קלע למטרה כל כך וחיזק את נפשם הכאובה במשלו... הם באמת שייכים לבעל הבירה, בורא העולם!
כשסיפר זאת הרב קלמס זצ"ל לאחר זמן, הוסיף ופירש במתק לשון: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" רבונו של עולם אם רק תתיר את חבלי הגלות, ותשחרר את אומתך הצרורה בצרור הגלות, תראה איך שירוצו בניך הישר אליך...".
*
וזה בדיוק מה שאירע בזמן גאולת יוון. "חנו כ"ה" דווקא החנייה הוכיחה להיכן אנחנו משתייכים באמת. "ואחר כך" אחרי המלחמה וניצחון באו בניך לדביר ביתך. אחרי שהותרו הכבלים, אחרי שנחלצו מאזיקי יוון וגזירותיה, מצאו את מקומם בבית המקדש... חנו כה! "כה" אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה...
*
חנו כ"ה... זאת ועוד. דווקא החנייה הזאת של כ"ה כסלו מורה איך שנגשו ישראל קדושים לעבודת המקדש, בהכנה הנפשית וביישוב הדעת לקראת עבודתו יתברך... החנייה מתפרשת כאן כניתוק מן העבר המוטרד ומ"קשרי מלחמה" ומאידך: כוננות והתכוננות, רווח להתבונן על המעבר הקיצוני מ"עבדי יוון" ל"עבדי ה'".
מה יקרו דברי 'תפארת שלמה' שיום הראשון של חנוכה נתייחד לזכרון ההכנה של ימי חשמונאים בזמן הנס, שכן אז "עשו בעצמם הכנה והכלי להחזיק הברכה הבאה להם, וההכנה היא עיקר קיום המצוה". לדעתו זה היה תוכנו של יום הראשון דחנוכה, כ"ה כסלו, אף אם לא היה בו נס השמן בפועל. גם יום ההכנה נחשב לאחד מימי החג, ועוד יותר מפני שההכנה היא עיקר קיום המצוה...
והכהן הגדול מראדומסק, מבאר את ענין ההכנה ההיא בכלל. "הנה בכל מצוה או תורה ותפילה צריך האדם להקדים לו הכנה, את אשר יבוא לפני המלך. כי הנה בכל דבר מצוה - נמשך ובא לו לאדם קדושה יתירה מעשיית המצוה, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. לכן יתכן לפנות לבבו ולטהר נפשו - ולהכין את עצמו להיעשות כלי להשראת הקדושה מן המצוה אחר כך... [פ' ויגש].
ההכנה למצוה שכה הרחיבו עליה גדולי הדורות, יוצרת כלי קיבול מצד עבודת האדם, להחזיק את תוכן המצוה וקדושתה המגיעה מידי שמים. ויצירה זו עבודה גדולה ונשגבה היא...
*
על פי דרכו של התפארת שלמה', יתכן לבאר יותר את הדגשת החנייה. "חנו –כ"ה. גדולי החסידות פירשו "חנו" כעין "נייחא". [ראה פרי צדיק חנוכה ט"ו] החשמונאים ייחדו את היום הראשון, את היום ההוא, לקביעות של הכנה נפשית מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש, לייחד את המחשבה, לעצור, לפנות את הלב, לטהר את הנפש, לחנות מן הטירדה, להניח את הנשק ולנוח מסערת קרב ומהומת מלחמה; להשקיט, "להחנות" ולרכז את כלי המחשבה וההרגשה; לקראת עבודת המקדש בכלל. היכון לקראת אלקיך ישראל!
*
קדמונינו ז"ל הראו רמז בתורה על חנוכה באותיות "טבוח טב-ח והכן-". [שלטי הגיבורים, מטה משה] גדולי החסידות התמקדו על "והכן" שבתוך הרמז הזה. ה'שפת אמת' מחזיר אותנו אל ימי בנין המשכן שנגמר בכ"ה כסלו ולא הוקם עד ראש ניסן. כל התקופה הזאת מיום כ"ה כסלו ואילך הוקדשה להכנה, להכין מקום להשראת השכינה. באותו יום כ"ה ממש, בירך אותם משה רבינו שיזכו לכך "שתשרה שכינה במעשי ידיכם". וזוהי גם חובת היהודי בגלות להכין מקום למקדש... [חנוכה תרס"ה].
אמרו על ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע, שכבר מאז מוצאי שמחת תורה התחיל בהכנה לימי החנוכה, וכך התחיל להתעסק בהלכה, באגדה בנגלה ובנסתר, לקראת רוממותם של ימי האורה...
*
הנרות במקדש בעצמם מוכיחים את גודל חשיבות ההכנה למצוה. מצוות הטבת המנורה, כלומר לנקותה ולהכינה בפתילות ושמן חדש, נקראת עבודה ופסולה היא בזר, ואילו עצם ההדלקה לאו עבודה היא וכשרה בזר, ובזה הראתה התורה שההכנה חשובה יותר מגוף המעשה [שפתי צדיק אמור ד'].
מה נאוו דברי ה'ייטב לב" זי"ע בענין המדרגה שהוצבה לפני מנורת המקדש כמ"ש רש"י [במדבר ח'] "מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב" התכלית בזה היתה: "לעלות מקודם על אותה המעלה, ולעמוד ולהתבונן שם בכוונת קדושת מצות הדלקה, שזה הכנה לגוף הדלקה...". [פ' בהעלותך].
*
הכנה למצוות ה'... הדבר נמצא בעומק השרשים שלנו ביציאת מצרים ובקבלת התורה . בזמן הנחת אבן הפינה ליסוד עמנו נצטוינו במצרים לקנות שה לקרבן פסח ארבעה ימים מקודם חג הפסח. לדעת ה'שפת אמת' היו אלה ימי הכנה והשתוקקות למצוה זו, וזכות הכנה זו הביאה את הגאולה... [שפ"א שבת הגדול תרל"ח]. ואכן על החשמונאים נאמר בתרגום שיר השירים, [ו' ט'] שהיו זכויותיהם ברורות כבשעת יציאת מצרים...
*
"חנו מנסיעתם למלחמה מלשון ויסעו ויחנו"... אף במעמד הר סיני נאמר, ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. בתום ימי ירידה ומלחמת עמלק, חנו ישראל במדבר סיני והתחילו בהכנה למעמד הגדול והנורא. אז לפני זמן מתן תורתנו, ימי היותנו לעם ה' הרי צווה הקב"ה על חובת ההכנה בפירוש [שמות י"ט]: "והֱיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם!".
ואז לפני קבלת התורה, הרי התכוננו ישראל לכך גם מתוך אהבה ואחוה. ויחן של ישראל כאיש אחד בלבד אחד, שלדעת החידושי הרי"מ בעצמה היתה הכנה עצומה למעמד הר סיני...
*
כבר עסקנו בעבר בזה, אמנם מעשיהם של צדיקים תורה היא, שתמיד שייך למצוא בה טעם חדש ולקח חדש... מספרים על הרבי ר' זושא זי"ע שהיה מגיע, בשעתו, בכל שנה להיות בימי החנוכה במזריטש אצל המגיד הגדול זי"ע. המגיד היה מכבד את תלמידו החביב שידליק את השַמש לכבוד נר חנוכה. פעם בליל הראשון של חנוכה לא הגיע הרבי ר' זושא. המגיד חיכה לו זמן רב עד שבשעה מאוחרת נכנס להדליק את הנר. הוא כיבד תלמיד אחר בהדלקת השמש. רק למחרת הופיע הרבי ר' זושא בשעה שכבר התכוננו להדליק את הנר השני...
בלילה לאחר הדלקת הנרות סיפר את סיפורו בנוכחות המגיד הקדוש. בדרכו למזריטש בערב חנוכה, פרצה סופת שלג עזה ובקושי רב השתרך בין ערימות שלג עד שמצא את דרכו לאכסניה יהודית שהכיר, מרחק כמה שעות מן היעד.
כשנכנס לאכסניה ראה את בני הבית שרויים בצער ובחרדה. בעל האכסניא יצא בכיוון היער לפני זמן רב ועדיין לא חזר והם חרדו מאד לגורלו. הרבי ר' זושא שהיה בדרכו למזריטש ואף שיער שמחכים עליו שם, החליט כעת לצאת בעיצומה של סערה לחפשו. לא רחוק מירכתי העיירה מצא בשלג את בעל האכסניה שוכב על הארץ, קפוא למחצה. הוא עמל להחיותו בכל מאמצי כוחו וגררו לביתו, שם חיממוהו והשיבו את נפשו. רק בחצות הלילה ניגש הרבי ר' זושא להדליק נר חנוכה יחד עם בעל הבית ששב לתחייה... המגיד הקדוש האזין לסיפורו של הרבי ר' זושא ונענה, שבשמים חיכו להדלקה זו...
הדלקת נר חנוכה מתוך אהבת ישראל שלמה. לפי האמור, נתקיים במעשי הרבי ר' זושא באותו ליל כ"ה כסלו, הכנה להדלקת נרות חנוכה, כעין "ויחן שם ישראל" שבהכנת קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. ואז בסיני נלמד כמו כן ערכו של יחיד מישראל, מתוך אזהרת "אל יהרסו - ונפל ממנו רב" שנתפרש בפי חז"ל: "אפילו יחידי, חשוב לפני רב" . [רש"י בשם המכילתא].
בכל לבו הרגיש הרבי ר' זושא בצערם של ישראל והתאמץ בכל כוחו להציל יהודי, להחזיקו ולהחיותו. ומתוך מעשה מופלא זה של הדלקת נר נפש ישראל, נתהוותה כעת הכנה עילאית להדליק נר חנוכה, כעין האחווה שבמתן תורה...
*
ומענין לענין... יהודי יקר וצנוע היה גר באנטוורפן ושמו ר' יחזקאל גולדשטוף. במקור היה איש קראקא. [אביו ר' היה מחשובי חסידי גור בעיר, ואחיו הרב ר' שלמה היה חתנו של הגאון מטשעבין זצוק"ל] בשנות הזעם התחפש ר' יחזקאל כנכרי ונמלט להונגריה. שם ונתפש והוגלה למחנות הריכוז עם קבוצה של גויים, תחת שם נכרי "וויניארצ'יק". בכל הזדמנות השתדל לעזור לאחיו היהודים, כשהוא סמוי, מחופש ומוסתר.
בהמשך ימי המלחמה התחילו הנאצים ימ"ש לסגת מפולין שהלכה ונכבשה, ועברו עם המחנות לגרמניה. זה קרה במחנה "ברוינשווייג". באחד מימות החורף ניגש "ויניארצ'יק" אל הגה"צ ר' צבי הירש מייזלש הרב מווייצן זצ"ל, ואמר: "אני זוכר דבר מעניין שהיו היהודים עושים בימים אלה, משהו עם נרות... הרב הסביר לו "לאוהב ישראל" זה את ענין החנוכה והדלקת הנרות. ויניארצ'יק הקשיב בהתענינות... בפרט לדבריו האחרונים של הרב שאמר בצער, במצב כזה אין בידינו לקיים מצוה חביבה זו, אנוסים אנחנו...".
"ויניארצ'יק" לא אמר נואש, בערב ימי החנוכה הופיע והביא לו להרב, שמן וכלים קטנים להדלקה וכך עלה ביד הרב מווייצן להדליק נרות חנוכה במחנה ברוינשוייג, למהדרין מן המהדרין, בהוסיפו כל יום נר חדש. היהודים הלכו והתפלאו ביותר בראותם את ויניארצ'יק מוסר נפשו שיקיימו יהודים מצוות. הם חשו איך שקיום המצוות, שראה "שבת גוי" זה אצל יהודי עיירתו, השאיר רושם בל יימחה אפילו על נכרי... ראה זה פלא, ויניארצ'יק זה אינו מוצא מנוח לנפשו, עד שרואה המשך לזה...
הוי! ר' יחזקאל. הוי! וינארצ'יק המחופש. כשם שהניח תפילין בכל יום בסתר, כך הדליק נר חנוכה מאין רואים. אלא שעם זאת התכונן למצוה זו מתוך הכנה של מעמד הר סיני "כאיש אחד בלב אחד" ודאג שאף אחיו המעונים והמיוסרים יזכו לאור מצוה זו, להאיר את גיא הצלמוות, בלהבות היהדות הנצחיות...
זו היתה הכנתו של ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל, להדלקת נר חנוכה שלו, להחיות נפש אחים יהודים מקפאונם הרוחני, כעין ההכנה של הרבי ר' זושא להחיות נפש מישראל ביום השלג...
*
המצוות כולן זקוקות להכנה ומה עוד כשהמצוה קשורה בהודאה. כשחזר יעקב אבינו לארץ ישראל נאמר לו מפי הגבורה: "קום עלה בית אל ושֵב שם ועשה שם מזבח לקֵל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" [ברא' ל"ה]. ה'ספורנו' מפרש את פשר הישיבה הזאת, כהכנה נפשית לפני בנין מזבח ההודאה. "ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום... ועשה מזבח - לתת הודאה".
מתוך דבריו למדנו, עד כמה זקוקה ההודאה בפרט, להכנה והתבוננות. ולעצמנו נדון קל וחומר לימי החנוכה, שכולה נקבעה על ההלל וההודאה... הרי כך כתב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה ולהוסיף בשבח הקֵל והודייה לו על הנסים שעשה לנו". [פ"ד מהל' חנוכה הי"ב].
*
כמה חביבה עדות ממקור ראשון. הגה"ק רבי מרדכי מבילגוריי זצוק"ל על ההכנה של אחיו כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע כתב: "לפני הדלקת נרות חנוכה בליל ראשון של חנוכה שנת תש"ח לפ"ק, ראיתי שלמד כ"ק אחי שליט"א שולחן ערוך עם ט"ז ומג"א בהלכות חנוכה, ואחר כך עיין בתוך סידור התפלה בכדי לסדר לעצמו את ברכות ההדלקה כדין ברכה שלא ברכו שלושים יום [עיין בשו"ע או"ח סימן ק סעיף א, ובנו"כ], ואחר כך עסק בהכנת הנרות...".
*
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מורה באצבע על מלה אחת ויחידה במשנה הראשונה שבש"ס: "משעה שהכהנים "נכנסים" לאכול בתרומתן. וכך הוציא ה'כהן' בגאונותו מעיין שופע מתוך המלה הזאת: "קא משמע לן, דצריך כניסה והכנה למצוה ולא אוכלין מיד". [צדקת הצדיק ט"ו]. נכנסים! נכנסים! לכל מצוה יש כניסה, פרוזדור של הכנה והזמנה, של התבוננות, תשוקה וכיסופין והתקשרות למי שציוה עליה... ודבר זה הראו לנו חז"ל מיד בכניסה לתורה שבעל פה, במשנה הראשונה ממש... ואכן כשניצחו הכהנים בני חשמונאי הטהורים את הטמאים, היתה שם הכנה וכניסה של טהרה.
*
וההכנה למצווה היתה סתירה גמורה וניגוד קיצוני, לדרכה של מלכות הרשעה שגזרו על המצוות בכלל. השכליות שלהם נאחזה בעניני העולם. הם גזרו על התורה ועל המצוות, לרבות ההרגשה היהודית שבהם ברגשי התכוננות ושמחה של מצוה. [מהרש"א תענית כ"ח.]. אחת הגזירות העיקריות היתה על מצוות השבת, מלאת הרוממות ורגשי הקודש, שההכנה לה מפורשת במקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו...
ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע, מדגיש שהחכמה היוונית היא חסרת לב. "כי החכמה שיש להם הוא מן השפה ולחוץ ואינה מורה ללב, מה שאין כן חכמת התורה שעיקר קניינה הוא בלב כמו שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". [פרי צדיק חנוכה ה'].
ואכן, אף ההכנה למצוות העבודה במקדש, שימש כנשק רוחני נגד תרבות יון, למגר את מהותה הפורצת והשפֵלה. על ידי כהניו מיגר מתקוממיו! מתוך ההכנה הנפשית לקיום רצון ה' באהבה וברצון. היוונים התכחשו לכל זאת. "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק וכו'".
*
מה מסמל בשבילנו 'קרן השור'? כל ילד יהודי הלומד מסכת בבא קמא יודע זאת. קרן השור הוא סמל ההיזק וההרס, ללא כל חישוב והנאה, ללא שמץ של דעת ותועלת. "קרן" כוונתו להזיק ותו לא.
ואילו להבדיל, החשמונאים חסידי עליון, כשנתרומם קרן ישעם, כשנתקיים בהם "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו"; הניחו אז את היסוד הרוחני למקדש המחודש באהבה וברצון , מתוך ההיפך הגמור של "קרן השור" היווני.
הם הכריזו מתוך מעשיהם: "יש לנו חלק באלקי ישראל!!!!" מתוך יישוב הדעת של "דע לפני מי אתה עומד"; לפני מי אתה עובד, לפני מי אתה מדליק. מתוך הכנה נפשית, תשוקת טהרה והרחקת הפסולת היוונית שכולה חיצוניות; מתוך 'באו לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך". אה! תרוממנה קרנות צדיק! שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי!
*
החשמונאים טהורי הנפש בגשתם לעבודת המקדש, "חנו" בחנייה של יישוב הדעת, השליכו מעל פני השטח את אדרת החיצוניות, ושוב התעטפו בבגדי כהונתם, האדרת והאמונה לחי העולמים, לחי העולמים בלבד! יש לנו חלק באלקי ישראל!!! הם הכינו את נפשם לקראת הקודש והמקדש בצו הנבואה "הכון לקראת אלקיך ישראל".
*
וללמד על הכלל כולו יצא. שם "חנוכה" נובע מלשון חינוך. "וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצוות התורה ממש". [שפ"א חנוכה תרס"א] אף החנייה וההכנה בימי חשמונאים, בא ללמד ולחנך איך להתכונן למצוה.
הרבה עוררו גדולי ישראל לדורותיהם, על ההכנה למצוה ואיכותה. מה יקרו דברי רבינו משה חיים לוצאטו, שדווקא ההכנה למצוה סגולתה לטהר את הנפש. "ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מדה זו, [טהרת האדם] הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין "דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה", אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון, עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות". [מס"י ס"פ י"ז].
*
וכך כתב בעל "פלא יועץ": "כל הכנה שאדם מכין לדבר מצוה היא גופא חשובה מצוה. הנה כי כן מי שכל מעשיו לשם שמים נמצא שכל ימיו עסוק במצוה... לכן האיש הירא את ה', במצותיו חפץ מאד, יתן אל לבו קודם עשותו כל מצוה וקודם כל תפלה וכל ברכה; מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ואיך ובאיזה אופן צריך לעשותה ויעשה הכנה והתעוררות בנפשו, לעשותה ביראה ואהבה ושמחה רבה וכדת מה לעשות, באופן שיעלו מצוותיו לרצון למעלה..." [ערך הכנה].
*
דברים נפלאים כתב בזה אחד מגדולי הפוסקים, בעל "חיי אדם" וכן פסק להלכה: " שמחוייב כשירצה לעשות איזו מצוה, לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום, רק שישמור וימתין [כמו ואביו שמר את הדבר] ויתיישב בדבר היטב איך יעשה, וכן כתוב בפסח, כיון שהיו צריכין לאכול בחפזון משום חפזון דשכינה, בא להזהיר: "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים" כו'. ונ"ל שזהו ג"כ מש"כ ושמרתם את המצות. וזו שיסדו לומר "הנני מוכן ומזומן לקיים" כו', ורצונו לומר שכבר אני מוכן ומזומן. וזהו "היכון לקראת אלקיך ישראל"... שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה". [סוף כלל ס"ח].
*
ה'ישמח ישראל' זי"ע פירש את ענין ההכנה, כחרישה וסיקול האבנים והקוצים קודם הזריעה. "בטרם עשיות המצוה או קודם תורה ותפילה, צריך האדם להכין את עצמו בהכנה דרבה, לפנות את מחשבתו מעניני עולם הזה ולחשוב חשבון הנפש שפלות עצמו ואחר כך רוממות השם יתברך, וכמאמר הכתוב [ירמי' ד'] 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', וכמו החרישה שהיא נחוצה מאוד קודם הזריעה, שמסיר האבנים והקוצים מהשדה למען יוכל לצמוח אחר כך, כמו כן הוא ההכנה, ובזה ימשוך עליו יראת ה' ואהבתו..." [פ' נח].
*
ואכן, כמה היה שגור בפי צדיקים וחסידים מאז, שההכנה למצוה גדולה מן המצוה, עיקר המכוון בזה הוא להכנת הנפש בדבקות ותשוקה ובהתבוננות עמוקה: לפני מי ולשם מי, הולכים לקיים כל זאת?! . בהכנה למצוה מְשַׁתפים גם את הכוחות הנאצלים באדם, את כלי המחשבה ורגשי הלב. ה'שפת אמת' ייסד בזה, שאם הרהורי עבירה קשים מעבירה, קל וחומר שהרהורי מצוה טובים מן המצוה... [האזינו תרל"ד].
ה'שפת אמת' מזכיר גם את כח הרצון ונדיבות הלב שמתעוררים בהכנה ומעלים את ערכה. "לכן הכנת המצוה חביב יותר מהעיקר. וזהו השמחה של מצוה. – להודיע כי הנדבה והרצון עולה יותר מגוף העשייה. [פקודי תרמ"ג]. וזה משאיר רושם עמוק בפנימיותו של האדם. "אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם" [בא תרנ"ט].
והרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, תימצת את הכל בשלש מלים, באיגרתו הידועה לר"ה: הבינה תגדל מהמעשה"...
*
יקירי! שא נא עיניך וראה - ימה וקדמה צפונה ונגבה. הַפנֵה נא את עיני הרוח אל עֵבר בתי ישראל בכל מקום שהם. מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל! בערב חנוכה הבא עלינו לטובה, לברכה ולשלום, יתמלא העולם היהודי ברגשי הכנה להדלקת הנר. בכל קצוי תבל ייערכו שולחנות ועליהם חנוכיות מבריקות בחן, קנקני שמן זך ופתילות מהודרות. העם היהודי בכל אתר ואתר מתכונן להדליק בתחושה מרוממת של 'אהבת הנס'. ומתוך כך יתחנכו ביתר שאת לקיים כך את כל מצוות ה'. וכדברי ה'שפת אמת' "וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצוות התורה ממש". אשרי העם שככה לו! אשר העם שה' אלקיו! אשרי העם שלבם מתכונן ומתרונן לקיים את מצוות ה'!
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חנוכה!
שנזכה להתכונן כראוי!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
היכון לקראת אלקיך ישראל...
ההבדלה והטהרה ב"חניית" כ"ה בכסלו
הכנה לקיום המצוה, שמחה וקירבת אלקים.
לר' ישראל יקירי שליט"א
אין מקרה בעולם. לפני ימים מספר פגשתי ידיד תלמיד חכם וחסיד, נעים הליכות ושופע דעת. נזכרתי אז שהשתתפתי לפני שנים בשמחת בר מצוה שערך לבנו. כשנכנסתי בשעתו לאולם נאם אז גיסו של בעל השמחה. הוא סיפר דבר שהדהים אותי.
יהודי זה בשם הרב לבקובסקי, הוא שליח חב"ד בעיר וֶוסטשֶסטר במדינת ניו יורק. בעירו התגורר יהודי שמו יוסי. לדאבון הלב היה רחוק מאד מחיי היהדות, עד שהחליט לטמוע בעם נכר בחיתון ר"ל. ר' דוד לבקובסקי שליט"א ניסה להשפיע עליו בכל עוז ולשכנעו. הוא דיבר אתו שעות על שעות להניאו מצעד אומלל זה וללא הועיל.
יום אחד ניגש אליו יוסי והודיע שחזר בו. הוא התנתק מן הקשר עם עולם הגויים... ר' דוד שהיה נרעש מידיעה זו, שאל אותו: "מה גרם למפנה פתאומי זה?". יוסי ענה לו "מסיבה של חנוכה". ה'שליח' הרהר לעצמו. מסיבה? את כל כוחותיו השקיע בשכנועים שעלו בתוהו ואיך נהפך יהודי תועה במדה כזו, מתוך מסיבה...?
*
וכך היתה תשובתו המפתיעה של יוסי: "הרב לבקובסקי! בנך בן החמש גרם בי את המהפך, עד שפניתי עורף אליהם... מסיבה שמחה היתה אצלכם. חילקו סביבונים ולביבות והתזמורת החסידית ניגנה בעוז. פתאום ראיתי את ילדך הקטן קופץ ומפזז בעליצות, כשבידו האחת סביבון ובידו השניה לביבה, ועל פניו שפוך חיוך של אושר, שמחה עצומה, במלוא החן של ילד יהודי...".
"מחשבה עצובה מאד עברה בי אז" אמר יוסי. "האם אי פעם יהיה לי ילד כזה - - - ? האם אי פעם אראה בביתי חיוך טהור כזה, חיוך יהודי אמיתי, שמחה טהורה ותמימה, חוויה של יום טוב בישראל, אף אצל ילדים...?
"ברגע זה הבחנתי שאני תועה ומתדרדר אל תהום פעורה. אז התברר לי בבהירות מחרידה, שאני מתנכר לעבר שלי, לאבותי ואבות אבותי ואז נעלתי את הדלת בעד הכל והחלטתי לפתוח דף חדש... אותו אושר יהודי זך חימם את לבבי הקהה, ועורר אותי מתרדמת מחשכים איומה...".
הרב לבקוסקי כשסיפר את הדבר, הוסיף אז בטבעיות: "אוי! מי יודע אם לא אמרתי בשעתו לילדי, "אל תשתובב, תרסן את עצמך ואל תקפוץ לכל עֵבר...". לא הייתי חולם שדווקא קפיצות שובבות אלה, הצילו יהודי מטמיון גמור, מהפסק הדורות. ובכן, יוסי זכה להעמיד בית כדת משה וישראל, בית ששוררת בו שמחה יהודית אמיתית...".
*
ר' ישראל! בהשגחה נזכרתי בסיפור זה. וזה עורר הפעם מבט מחודש על "ימי מתתיהו", הימים הגורליים בימי גאולת יוון. ה'מתייוונים' בעם היו שקועים ר"ל באותם הימים ביוון מצולה, בתהום החולין והגסות היוונית, הגאווה הראווה והתאווה, השכליות הקרה והמאובנת. קסם השווא היווני משך את לבבות ההמון, ההדיוטות שבעם.
והלב אומר, שאחרי נצחון המלחמה, בראות נדחי ישראל שנמשכו אחרי תרבות יוון; כשהבחינו המתרחקים בתחייה הרוחנית, בתשוקת החשמונאים ושמחתם לקראת חידוש העבודה במקדש והדלקת המנורה; אז נדלקה בלבם שלהבת קודש, שגרמה להתרחק ולהתנער מחיי האומות וטומאתם. סיפורו של יוסי משמש כעין משל לכך. הוא כבש את יצרו וזרק ופרק מעליו את עול הגויים והבליהם, דווקא מתוך הבחנה כזאת. האם יזכו אי פעם כותלי ביתו הזר, אושר אמיתי? זיק של טהרת הנפש ורוממותה, לתחושה של חדווה כנה, לזיו שמחה של מצוה? לאותו חן יהודי מזוכך? לחיי ישראל המקושרים למלכות שמים?
*
על ידי כהניך הקדושים... המתייוונים האובדים והנידחים, ראו לפניהם כעת את צבא החשמונאים, אנשי מעלה מורמים מעם השבים משדה הקרב. הם ראו אותם מותשים ממלחמה, מעונים משנות סבל, קושי וגזירה. ולפתע פתאום בעת ה"חנייה", הם מתנערים מעפר מאבק ומהתאבקות, וניגשים בהתלהבות ושמחה של מצוה לוהטת, להתכונן לעבודה מחודשת, לעבוד את ה' במקדשו, לגדור פרצות, לטהר לפַנות ולבער, לתקן ולשכלל במלוא העוז והעוצמה, להכין קרבנות וקטורת. ורוח ישראל הנצחית בוקעת מלבם הנכסף: ישראל קדושים! "הדליקו את הנר"...
הנה הם חוזרים לעבודת המקדש במלוא העוז והתנופה, להקריב ולהתקרב! הוי! "קָרְבְּנוֹת פָּרִים - וְעוֹלוֹת כְּבָשִֹים - וּשְׁחִיטַת שְֹעִירִים - וְנִיחוֹחֵי אֵילִים. רֵיחַ קְטֹרֶת - רֹקַח מִרְקַחַת - וּבִעוּר גֶּחָלִים - וּזְרִיקַת דָּם - וּסְפִירַת יֹושֶׁר - - - [סדר עבודת יום הכיפורים]. וכמובן הדלקת המנורה. וכל זה חזר כעת עם התחדשות העבודה בבית המקדש, תחת דגל מלכות בית חשמונאי שהתבטלה כל כולה למלכות שמים...
*
אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב... בלב המתנכרים בתעיית דרכי יוון, נדלק שוב הניצוץ היהודי בהרהור תשובה, בהבחנה והכרה מזעזעת, עד היכן ירדו. כעין נקיפת מצפוּן של "יוסי" הבזיקה בהם. אם חלילה ימשיכו לתעות ולשאוב מבורות נשברים, האם אי פעם יזכו בחייהם המנוכרים, לתחושה יהודית חודרת למעמקים, מרוממת ומשמחת, לזיק של קדושה כזו, לחדווה יהודית נאמנה בטהרתה?
כמובן שנס הנרות שנמשך אחר כך בשמונת ימי החנוכה, הוסיף שמן גם למדורות נפשות ישראל להתרחק מדרכי יוון השפלות והמסולפות, הכבויות והמאובנות ולהתחזק ביהדותם.
*
ידוע מה שמספרים על ה"קדושת לוי" שפעם ראו חסידים שישבו ועסקו בשיחת מרעים. אחד מהם, שהתגורר סמוך לארמונו של הגרף פוטוצקי, סיפר ברוב התפעלות על עושרו האגדי של הגרף פוטוצקי, ותוך כדי דבריו, הוא הוסיף את המשפט הבא: "יש לו לגרף פוטוצקי את כל תענוגי העולם..." עודנו מדבר, והרה"ק מברדיטשוב נכנס לפתע אל החדר, ופונה אל אותו חסיד: "אמרת שלאותו גרף פוטוצקי יש את כל תענוגי העולם? אמור נא לי, האם הגרף פוטוצקי הדליק פעם נרות חנוכה?!".
התענוג הנפלא שהשיג הרה"ק מברדיטשוב ממצות הדלקת נר חנוכה, לא היה בדומה לו, כל תענוגי העולם לא יכולים היו להשתוות לתענוג שלו מהדלקת נר חנוכה... לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. תחושות כאלה "בל ירָאה ובל ימָצא" אצלם. מושגים אלה רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב וכגבוה שמים על הארץ...
*
הבעל שם טוב הקדוש זי"ע מצא רמז בפסוק "בוא אל התיבה", בפרשת נח, שראוי להיכנס ולצלול אל תוך תיבות התורה והתפילה! כל מלה ומלה יש בה באר עמוקה ותוכן לאין סוף. עוד טרם שניכנס לימי ההלל וההודאה הבאים עלינו לטובה, לאורה ולשמחה; עוד שטרם שניגש להדלקת נרות החנוכה, הבה ניכנס לתיבת "חנוכה" עצמה.
הרי אמרו רבותינו הראשונים [הר"ן והטור ועוד] שמשמעות חנוכה מורה על "חנו"-"כ'ה". כלומר שהחנייה מן המלחמה היתה ביום כ"ה בכסלו. ביתר ביאור כתב זאת רבינו 'בעל הלבושים' [סי' עת"ר] "וקראם חנוכה, שתי תיבות "חנו בכ"ה" ולשון חָנוּ משמע שחנו מנסיעתם למלחמה מלשון ויסעו ויחנו"...
והשאלה היא, למה הושם 'דגש חזק' על החנייה דווקא. הרי אירעו בימים ההם דברים נפלאים כל כך? תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה! "נקמת את נקמתם" "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". הצלה וניצחון על מלכות רשעה שלחצו אותנו כל כך, ביטול הגזירות הנוראות על קיום התורה והמצות; חנוכת המזבח, חידוש העבודה בבית המקדש והדלקת הנרות.
מדוע איפוא ראו חכמים להעלות על נס, דווקא את עובדת "חנו" בכ"ה כסלו? הרי לפי המשמעות הפשוטה, "חנייה" אינה אלא מושג של הפסקה 'מחוסרת מעשה' בפועל, מנוחה ותנוחה בעלמא מנסיעה ומלחמה?
*
ראשית כל, טמונה כאן נקודת אור, המבדלת בתוקף בין ישראל לעמים. צאו וראו מה בין חנייה לחנייה... צא ולמד איך חונים ישראל קדושים בשובם מן המלחמה... איך להאריך בגנאי ההיפך בחיי האומות. תופעה איומה התגלתה בכל דברי ימיהם הנכתמים בדם. כששב צבא גויים משדה הקרָב, לא הניחו את נשקם כלל.
אז בעת חנייתם התפרקה רוחם והתרפקה על שוד ושבר, הרג ואבדן, ביזה שלל ואכזריות פרועה. בכל נשימה ונשימה, בכל חיותו הטמאה המשיך גוי עריץ את ה"על חרבך תחיה", לפי מיטב מסורתו. הוי! כמה סבל עמנו בכל הדורות מ"חניית" חיל עם ועם, שזרעה הרס וזוועה בכל פינה. בעובי חושך ואפילה כיסו חיות הטרף את מקום בואם. הוי! חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך...
לא כאלה חלק יעקב! חנו כ"ה... ברוך המבדיל בין קודש וחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים! הניגוד התהומי משתקף ביותר בחנייה יהודית, ובפרט כש"חנו" מלכות בית חשמונאי, המעטים, הטהורים, הצדיקים ו"עוסקי תורתך". כהרף עין העבירו מעליהם את כלי הזין, וטיהרו את עצמם מהווי המלחמה. זיו אורה הביאה עמם אז, אור עולם ואוצר חיים שביהדות, וכך התכוננו והזדרזו לעבודת בית הבחירה בהכנה נפשית, בקדושה וטהרה... "ואחר כך ואחר כן באו "בניך" לדביר ביתך. ופנו את היכלך. וטהרו את מקדשך. והדליקו נרות בחצרות קדשך...".
*
מה נפלא הדבר! מעין חנייה כזאת אחרי מלחמה, חנייה בקדושה ובטהרה והפקעת מגע נכרי וטומאתו, כבר למדנו במלחמת מדין, כשחזרו צבא אלפי ישראל אלף למטה מנקמת הצוררים בנכליהם. אז אמר להם משה רבינו. "ואתם "חנו" - שבעת ימים". [במדבר ל"א י"ט] וביאר זאת ה"תפארת שלמה" זי"ע, [ביישוב קושיית הרמב"ן שם ממלחמת סיחון ועוג] שמדובר כאן גם על טהרת הנפש. מתוך המגע עם המדינים שמגמתם היתה לטמא את מחשבת ישראל, היה חשש בשעתו שמא ח"ו נדבק בהם מאומה מכך. "ולכן הזהיר להם משה רבינו ע"ה להתקדש ולטהר". והרי משמעות אמיתית של חנייה יהודית, להתרחק מכל השפעה נכרית, להיטהר ולהתקדש בדרך אל מחנה ישראל. הן גם היוונים היתה להם מגמה דומה, המרומזת ב"וטמאו כל השמנים", כידוע...
*
חנו כ"ה... להיכן חזרו אז? איפה חנו ישראל אז? לסביבות בית מקדשנו ותפארתנו... סיפור מרגש מאד שמעתי בשעתו מכ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע, בשם הגאון רבי יעקב קלֶמֶס זצ"ל, שהיה רב במוסקבה בשנות הגזירה של סטאלין ימ"ש, עד עלותו לארץ ישראל בשנת תרצ"ד. גדול בתורה היה הרב קלֶמס ויחד עם התמסר לקיום היהדות טובת אחיו המדוכאים בארץ גזירה באופן נפלא.
שלטון הרשע הקומוניסטי השאיר את בית הכנסת הגדול במוסקבה לפליטה, כדי להראות לעולם החופשי את ה'סובלנות' שלהם, על אף שבמקומות האחרים רדפו את הדת ושומריה באכזריות ללא גבול. הגיע יום הכיפורים. בתפילות היום השתתפו רק הזקנים, השאר אולצו להיות בעבודה. ואילו לעת ערב, לשעת נעילה הגיע ציבור רחב של יהודים מכל הגילאים. הרב קלמס נתבקש לשאת דברים לקראת תפילת נעילה... הוא ידע היטב ששוטרי חרש שורצים בכל פנה ועל כל נימה של התעוררות לדת, עלול לשלם בנפשו. ומאידך... הרי ראה בעיני הנוכחים צמאון כל כך. נשמתם יצאה לאיזה מלה מחזקת ומעודדת, איך שייך שלא לחזק את לבם ברגעים כאלו... הוי! יהודים קדושים ביום הכיפורים לפני תפילת נעילה...
הרב קלמס אזר עוז ועלה אז לבימה וסיפר סיפור עממי 'פשוט', שלא היה פשוט כל עיקר... וכך היו דבריו: "לפני עלותי לרבנות במוסקבה הייתי רב בעיירה קטנה. פעם באו לפני שני אנשים שכנים, בני כפר לדין תורה על תרנגולת... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... ידעתי שמושגי ההלכה של 'חושן המשפט' אינם לפי הבנתם ונסיתי לפתור את הבעיה באופן מעשי".
"הצעתי להם אז, שיקשרו את רגלי התרנגולת וישימו אותה על הגבול בין שתי חוות הכפריים. אחר כך יפתחו את הקשר ואז יראו להיכן שתברח התרנגולת, וזה יוכיח אמנם, מי הם הבעלים האמיתיים... וכך הווה. כששחררו את התרנגולת קפצה לעבר הַלול שבצד אחד השכנים. ה'בעל דין' השני הוכרח להודות מיד ובכך נגמר הענין. עם פתיחת הקשר, נראה בעליל מי שייך למי...". עד כאן המעשה.
*
הרמז היה שקוף למתפללי בית הכנסת המוסקבאי ביום כיפורים זה... "בבוקר הייתם כלואים בחלקכם הגדול במקומות העבודה... ואילו בערב כשהשתחררתם משם, הרי עצם הנהירה בהמוניכם לבית התפילה, מוכיח למי אתם שייכים באמת... הותר הקשר וברחתם לבית הבעלים מיד... לבית ה', לקלוט את אורו של יום הכיפורים ברגעיו האחרונים לפני שפנה היום... מעיני המתפללים זרמו דמעות חרישיות, מלאות קירבת אלקים... הם הרגישו באמת לאן האם שייכים. אנוסים, כפויים וכפותים הם בצל חרב הזדון, אולם בריחתם לעת ערב, כשנרפה ההדק סביב צוארם, הוכיחה את מהותם וזהותם האמיתית... הרב קלע למטרה כל כך וחיזק את נפשם הכאובה במשלו... הם באמת שייכים לבעל הבירה, בורא העולם!
כשסיפר זאת הרב קלמס זצ"ל לאחר זמן, הוסיף ופירש במתק לשון: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" רבונו של עולם אם רק תתיר את חבלי הגלות, ותשחרר את אומתך הצרורה בצרור הגלות, תראה איך שירוצו בניך הישר אליך...".
*
וזה בדיוק מה שאירע בזמן גאולת יוון. "חנו כ"ה" דווקא החנייה הוכיחה להיכן אנחנו משתייכים באמת. "ואחר כך" אחרי המלחמה וניצחון באו בניך לדביר ביתך. אחרי שהותרו הכבלים, אחרי שנחלצו מאזיקי יוון וגזירותיה, מצאו את מקומם בבית המקדש... חנו כה! "כה" אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה...
*
חנו כ"ה... זאת ועוד. דווקא החנייה הזאת של כ"ה כסלו מורה איך שנגשו ישראל קדושים לעבודת המקדש, בהכנה הנפשית וביישוב הדעת לקראת עבודתו יתברך... החנייה מתפרשת כאן כניתוק מן העבר המוטרד ומ"קשרי מלחמה" ומאידך: כוננות והתכוננות, רווח להתבונן על המעבר הקיצוני מ"עבדי יוון" ל"עבדי ה'".
מה יקרו דברי 'תפארת שלמה' שיום הראשון של חנוכה נתייחד לזכרון ההכנה של ימי חשמונאים בזמן הנס, שכן אז "עשו בעצמם הכנה והכלי להחזיק הברכה הבאה להם, וההכנה היא עיקר קיום המצוה". לדעתו זה היה תוכנו של יום הראשון דחנוכה, כ"ה כסלו, אף אם לא היה בו נס השמן בפועל. גם יום ההכנה נחשב לאחד מימי החג, ועוד יותר מפני שההכנה היא עיקר קיום המצוה...
והכהן הגדול מראדומסק, מבאר את ענין ההכנה ההיא בכלל. "הנה בכל מצוה או תורה ותפילה צריך האדם להקדים לו הכנה, את אשר יבוא לפני המלך. כי הנה בכל דבר מצוה - נמשך ובא לו לאדם קדושה יתירה מעשיית המצוה, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. לכן יתכן לפנות לבבו ולטהר נפשו - ולהכין את עצמו להיעשות כלי להשראת הקדושה מן המצוה אחר כך... [פ' ויגש].
ההכנה למצוה שכה הרחיבו עליה גדולי הדורות, יוצרת כלי קיבול מצד עבודת האדם, להחזיק את תוכן המצוה וקדושתה המגיעה מידי שמים. ויצירה זו עבודה גדולה ונשגבה היא...
*
על פי דרכו של התפארת שלמה', יתכן לבאר יותר את הדגשת החנייה. "חנו –כ"ה. גדולי החסידות פירשו "חנו" כעין "נייחא". [ראה פרי צדיק חנוכה ט"ו] החשמונאים ייחדו את היום הראשון, את היום ההוא, לקביעות של הכנה נפשית מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש, לייחד את המחשבה, לעצור, לפנות את הלב, לטהר את הנפש, לחנות מן הטירדה, להניח את הנשק ולנוח מסערת קרב ומהומת מלחמה; להשקיט, "להחנות" ולרכז את כלי המחשבה וההרגשה; לקראת עבודת המקדש בכלל. היכון לקראת אלקיך ישראל!
*
קדמונינו ז"ל הראו רמז בתורה על חנוכה באותיות "טבוח טב-ח והכן-". [שלטי הגיבורים, מטה משה] גדולי החסידות התמקדו על "והכן" שבתוך הרמז הזה. ה'שפת אמת' מחזיר אותנו אל ימי בנין המשכן שנגמר בכ"ה כסלו ולא הוקם עד ראש ניסן. כל התקופה הזאת מיום כ"ה כסלו ואילך הוקדשה להכנה, להכין מקום להשראת השכינה. באותו יום כ"ה ממש, בירך אותם משה רבינו שיזכו לכך "שתשרה שכינה במעשי ידיכם". וזוהי גם חובת היהודי בגלות להכין מקום למקדש... [חנוכה תרס"ה].
אמרו על ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע, שכבר מאז מוצאי שמחת תורה התחיל בהכנה לימי החנוכה, וכך התחיל להתעסק בהלכה, באגדה בנגלה ובנסתר, לקראת רוממותם של ימי האורה...
*
הנרות במקדש בעצמם מוכיחים את גודל חשיבות ההכנה למצוה. מצוות הטבת המנורה, כלומר לנקותה ולהכינה בפתילות ושמן חדש, נקראת עבודה ופסולה היא בזר, ואילו עצם ההדלקה לאו עבודה היא וכשרה בזר, ובזה הראתה התורה שההכנה חשובה יותר מגוף המעשה [שפתי צדיק אמור ד'].
מה נאוו דברי ה'ייטב לב" זי"ע בענין המדרגה שהוצבה לפני מנורת המקדש כמ"ש רש"י [במדבר ח'] "מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב" התכלית בזה היתה: "לעלות מקודם על אותה המעלה, ולעמוד ולהתבונן שם בכוונת קדושת מצות הדלקה, שזה הכנה לגוף הדלקה...". [פ' בהעלותך].
*
הכנה למצוות ה'... הדבר נמצא בעומק השרשים שלנו ביציאת מצרים ובקבלת התורה . בזמן הנחת אבן הפינה ליסוד עמנו נצטוינו במצרים לקנות שה לקרבן פסח ארבעה ימים מקודם חג הפסח. לדעת ה'שפת אמת' היו אלה ימי הכנה והשתוקקות למצוה זו, וזכות הכנה זו הביאה את הגאולה... [שפ"א שבת הגדול תרל"ח]. ואכן על החשמונאים נאמר בתרגום שיר השירים, [ו' ט'] שהיו זכויותיהם ברורות כבשעת יציאת מצרים...
*
"חנו מנסיעתם למלחמה מלשון ויסעו ויחנו"... אף במעמד הר סיני נאמר, ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. בתום ימי ירידה ומלחמת עמלק, חנו ישראל במדבר סיני והתחילו בהכנה למעמד הגדול והנורא. אז לפני זמן מתן תורתנו, ימי היותנו לעם ה' הרי צווה הקב"ה על חובת ההכנה בפירוש [שמות י"ט]: "והֱיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם!".
ואז לפני קבלת התורה, הרי התכוננו ישראל לכך גם מתוך אהבה ואחוה. ויחן של ישראל כאיש אחד בלבד אחד, שלדעת החידושי הרי"מ בעצמה היתה הכנה עצומה למעמד הר סיני...
*
כבר עסקנו בעבר בזה, אמנם מעשיהם של צדיקים תורה היא, שתמיד שייך למצוא בה טעם חדש ולקח חדש... מספרים על הרבי ר' זושא זי"ע שהיה מגיע, בשעתו, בכל שנה להיות בימי החנוכה במזריטש אצל המגיד הגדול זי"ע. המגיד היה מכבד את תלמידו החביב שידליק את השַמש לכבוד נר חנוכה. פעם בליל הראשון של חנוכה לא הגיע הרבי ר' זושא. המגיד חיכה לו זמן רב עד שבשעה מאוחרת נכנס להדליק את הנר. הוא כיבד תלמיד אחר בהדלקת השמש. רק למחרת הופיע הרבי ר' זושא בשעה שכבר התכוננו להדליק את הנר השני...
בלילה לאחר הדלקת הנרות סיפר את סיפורו בנוכחות המגיד הקדוש. בדרכו למזריטש בערב חנוכה, פרצה סופת שלג עזה ובקושי רב השתרך בין ערימות שלג עד שמצא את דרכו לאכסניה יהודית שהכיר, מרחק כמה שעות מן היעד.
כשנכנס לאכסניה ראה את בני הבית שרויים בצער ובחרדה. בעל האכסניא יצא בכיוון היער לפני זמן רב ועדיין לא חזר והם חרדו מאד לגורלו. הרבי ר' זושא שהיה בדרכו למזריטש ואף שיער שמחכים עליו שם, החליט כעת לצאת בעיצומה של סערה לחפשו. לא רחוק מירכתי העיירה מצא בשלג את בעל האכסניה שוכב על הארץ, קפוא למחצה. הוא עמל להחיותו בכל מאמצי כוחו וגררו לביתו, שם חיממוהו והשיבו את נפשו. רק בחצות הלילה ניגש הרבי ר' זושא להדליק נר חנוכה יחד עם בעל הבית ששב לתחייה... המגיד הקדוש האזין לסיפורו של הרבי ר' זושא ונענה, שבשמים חיכו להדלקה זו...
הדלקת נר חנוכה מתוך אהבת ישראל שלמה. לפי האמור, נתקיים במעשי הרבי ר' זושא באותו ליל כ"ה כסלו, הכנה להדלקת נרות חנוכה, כעין "ויחן שם ישראל" שבהכנת קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. ואז בסיני נלמד כמו כן ערכו של יחיד מישראל, מתוך אזהרת "אל יהרסו - ונפל ממנו רב" שנתפרש בפי חז"ל: "אפילו יחידי, חשוב לפני רב" . [רש"י בשם המכילתא].
בכל לבו הרגיש הרבי ר' זושא בצערם של ישראל והתאמץ בכל כוחו להציל יהודי, להחזיקו ולהחיותו. ומתוך מעשה מופלא זה של הדלקת נר נפש ישראל, נתהוותה כעת הכנה עילאית להדליק נר חנוכה, כעין האחווה שבמתן תורה...
*
ומענין לענין... יהודי יקר וצנוע היה גר באנטוורפן ושמו ר' יחזקאל גולדשטוף. במקור היה איש קראקא. [אביו ר' היה מחשובי חסידי גור בעיר, ואחיו הרב ר' שלמה היה חתנו של הגאון מטשעבין זצוק"ל] בשנות הזעם התחפש ר' יחזקאל כנכרי ונמלט להונגריה. שם ונתפש והוגלה למחנות הריכוז עם קבוצה של גויים, תחת שם נכרי "וויניארצ'יק". בכל הזדמנות השתדל לעזור לאחיו היהודים, כשהוא סמוי, מחופש ומוסתר.
בהמשך ימי המלחמה התחילו הנאצים ימ"ש לסגת מפולין שהלכה ונכבשה, ועברו עם המחנות לגרמניה. זה קרה במחנה "ברוינשווייג". באחד מימות החורף ניגש "ויניארצ'יק" אל הגה"צ ר' צבי הירש מייזלש הרב מווייצן זצ"ל, ואמר: "אני זוכר דבר מעניין שהיו היהודים עושים בימים אלה, משהו עם נרות... הרב הסביר לו "לאוהב ישראל" זה את ענין החנוכה והדלקת הנרות. ויניארצ'יק הקשיב בהתענינות... בפרט לדבריו האחרונים של הרב שאמר בצער, במצב כזה אין בידינו לקיים מצוה חביבה זו, אנוסים אנחנו...".
"ויניארצ'יק" לא אמר נואש, בערב ימי החנוכה הופיע והביא לו להרב, שמן וכלים קטנים להדלקה וכך עלה ביד הרב מווייצן להדליק נרות חנוכה במחנה ברוינשוייג, למהדרין מן המהדרין, בהוסיפו כל יום נר חדש. היהודים הלכו והתפלאו ביותר בראותם את ויניארצ'יק מוסר נפשו שיקיימו יהודים מצוות. הם חשו איך שקיום המצוות, שראה "שבת גוי" זה אצל יהודי עיירתו, השאיר רושם בל יימחה אפילו על נכרי... ראה זה פלא, ויניארצ'יק זה אינו מוצא מנוח לנפשו, עד שרואה המשך לזה...
הוי! ר' יחזקאל. הוי! וינארצ'יק המחופש. כשם שהניח תפילין בכל יום בסתר, כך הדליק נר חנוכה מאין רואים. אלא שעם זאת התכונן למצוה זו מתוך הכנה של מעמד הר סיני "כאיש אחד בלב אחד" ודאג שאף אחיו המעונים והמיוסרים יזכו לאור מצוה זו, להאיר את גיא הצלמוות, בלהבות היהדות הנצחיות...
זו היתה הכנתו של ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל, להדלקת נר חנוכה שלו, להחיות נפש אחים יהודים מקפאונם הרוחני, כעין ההכנה של הרבי ר' זושא להחיות נפש מישראל ביום השלג...
*
המצוות כולן זקוקות להכנה ומה עוד כשהמצוה קשורה בהודאה. כשחזר יעקב אבינו לארץ ישראל נאמר לו מפי הגבורה: "קום עלה בית אל ושֵב שם ועשה שם מזבח לקֵל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" [ברא' ל"ה]. ה'ספורנו' מפרש את פשר הישיבה הזאת, כהכנה נפשית לפני בנין מזבח ההודאה. "ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום... ועשה מזבח - לתת הודאה".
מתוך דבריו למדנו, עד כמה זקוקה ההודאה בפרט, להכנה והתבוננות. ולעצמנו נדון קל וחומר לימי החנוכה, שכולה נקבעה על ההלל וההודאה... הרי כך כתב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה ולהוסיף בשבח הקֵל והודייה לו על הנסים שעשה לנו". [פ"ד מהל' חנוכה הי"ב].
*
כמה חביבה עדות ממקור ראשון. הגה"ק רבי מרדכי מבילגוריי זצוק"ל על ההכנה של אחיו כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע כתב: "לפני הדלקת נרות חנוכה בליל ראשון של חנוכה שנת תש"ח לפ"ק, ראיתי שלמד כ"ק אחי שליט"א שולחן ערוך עם ט"ז ומג"א בהלכות חנוכה, ואחר כך עיין בתוך סידור התפלה בכדי לסדר לעצמו את ברכות ההדלקה כדין ברכה שלא ברכו שלושים יום [עיין בשו"ע או"ח סימן ק סעיף א, ובנו"כ], ואחר כך עסק בהכנת הנרות...".
*
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מורה באצבע על מלה אחת ויחידה במשנה הראשונה שבש"ס: "משעה שהכהנים "נכנסים" לאכול בתרומתן. וכך הוציא ה'כהן' בגאונותו מעיין שופע מתוך המלה הזאת: "קא משמע לן, דצריך כניסה והכנה למצוה ולא אוכלין מיד". [צדקת הצדיק ט"ו]. נכנסים! נכנסים! לכל מצוה יש כניסה, פרוזדור של הכנה והזמנה, של התבוננות, תשוקה וכיסופין והתקשרות למי שציוה עליה... ודבר זה הראו לנו חז"ל מיד בכניסה לתורה שבעל פה, במשנה הראשונה ממש... ואכן כשניצחו הכהנים בני חשמונאי הטהורים את הטמאים, היתה שם הכנה וכניסה של טהרה.
*
וההכנה למצווה היתה סתירה גמורה וניגוד קיצוני, לדרכה של מלכות הרשעה שגזרו על המצוות בכלל. השכליות שלהם נאחזה בעניני העולם. הם גזרו על התורה ועל המצוות, לרבות ההרגשה היהודית שבהם ברגשי התכוננות ושמחה של מצוה. [מהרש"א תענית כ"ח.]. אחת הגזירות העיקריות היתה על מצוות השבת, מלאת הרוממות ורגשי הקודש, שההכנה לה מפורשת במקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו...
ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע, מדגיש שהחכמה היוונית היא חסרת לב. "כי החכמה שיש להם הוא מן השפה ולחוץ ואינה מורה ללב, מה שאין כן חכמת התורה שעיקר קניינה הוא בלב כמו שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". [פרי צדיק חנוכה ה'].
ואכן, אף ההכנה למצוות העבודה במקדש, שימש כנשק רוחני נגד תרבות יון, למגר את מהותה הפורצת והשפֵלה. על ידי כהניו מיגר מתקוממיו! מתוך ההכנה הנפשית לקיום רצון ה' באהבה וברצון. היוונים התכחשו לכל זאת. "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק וכו'".
*
מה מסמל בשבילנו 'קרן השור'? כל ילד יהודי הלומד מסכת בבא קמא יודע זאת. קרן השור הוא סמל ההיזק וההרס, ללא כל חישוב והנאה, ללא שמץ של דעת ותועלת. "קרן" כוונתו להזיק ותו לא.
ואילו להבדיל, החשמונאים חסידי עליון, כשנתרומם קרן ישעם, כשנתקיים בהם "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו"; הניחו אז את היסוד הרוחני למקדש המחודש באהבה וברצון , מתוך ההיפך הגמור של "קרן השור" היווני.
הם הכריזו מתוך מעשיהם: "יש לנו חלק באלקי ישראל!!!!" מתוך יישוב הדעת של "דע לפני מי אתה עומד"; לפני מי אתה עובד, לפני מי אתה מדליק. מתוך הכנה נפשית, תשוקת טהרה והרחקת הפסולת היוונית שכולה חיצוניות; מתוך 'באו לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך". אה! תרוממנה קרנות צדיק! שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי!
*
החשמונאים טהורי הנפש בגשתם לעבודת המקדש, "חנו" בחנייה של יישוב הדעת, השליכו מעל פני השטח את אדרת החיצוניות, ושוב התעטפו בבגדי כהונתם, האדרת והאמונה לחי העולמים, לחי העולמים בלבד! יש לנו חלק באלקי ישראל!!! הם הכינו את נפשם לקראת הקודש והמקדש בצו הנבואה "הכון לקראת אלקיך ישראל".
*
וללמד על הכלל כולו יצא. שם "חנוכה" נובע מלשון חינוך. "וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצוות התורה ממש". [שפ"א חנוכה תרס"א] אף החנייה וההכנה בימי חשמונאים, בא ללמד ולחנך איך להתכונן למצוה.
הרבה עוררו גדולי ישראל לדורותיהם, על ההכנה למצוה ואיכותה. מה יקרו דברי רבינו משה חיים לוצאטו, שדווקא ההכנה למצוה סגולתה לטהר את הנפש. "ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מדה זו, [טהרת האדם] הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין "דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה", אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון, עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות". [מס"י ס"פ י"ז].
*
וכך כתב בעל "פלא יועץ": "כל הכנה שאדם מכין לדבר מצוה היא גופא חשובה מצוה. הנה כי כן מי שכל מעשיו לשם שמים נמצא שכל ימיו עסוק במצוה... לכן האיש הירא את ה', במצותיו חפץ מאד, יתן אל לבו קודם עשותו כל מצוה וקודם כל תפלה וכל ברכה; מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ואיך ובאיזה אופן צריך לעשותה ויעשה הכנה והתעוררות בנפשו, לעשותה ביראה ואהבה ושמחה רבה וכדת מה לעשות, באופן שיעלו מצוותיו לרצון למעלה..." [ערך הכנה].
*
דברים נפלאים כתב בזה אחד מגדולי הפוסקים, בעל "חיי אדם" וכן פסק להלכה: " שמחוייב כשירצה לעשות איזו מצוה, לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום, רק שישמור וימתין [כמו ואביו שמר את הדבר] ויתיישב בדבר היטב איך יעשה, וכן כתוב בפסח, כיון שהיו צריכין לאכול בחפזון משום חפזון דשכינה, בא להזהיר: "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים" כו'. ונ"ל שזהו ג"כ מש"כ ושמרתם את המצות. וזו שיסדו לומר "הנני מוכן ומזומן לקיים" כו', ורצונו לומר שכבר אני מוכן ומזומן. וזהו "היכון לקראת אלקיך ישראל"... שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה". [סוף כלל ס"ח].
*
ה'ישמח ישראל' זי"ע פירש את ענין ההכנה, כחרישה וסיקול האבנים והקוצים קודם הזריעה. "בטרם עשיות המצוה או קודם תורה ותפילה, צריך האדם להכין את עצמו בהכנה דרבה, לפנות את מחשבתו מעניני עולם הזה ולחשוב חשבון הנפש שפלות עצמו ואחר כך רוממות השם יתברך, וכמאמר הכתוב [ירמי' ד'] 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', וכמו החרישה שהיא נחוצה מאוד קודם הזריעה, שמסיר האבנים והקוצים מהשדה למען יוכל לצמוח אחר כך, כמו כן הוא ההכנה, ובזה ימשוך עליו יראת ה' ואהבתו..." [פ' נח].
*
ואכן, כמה היה שגור בפי צדיקים וחסידים מאז, שההכנה למצוה גדולה מן המצוה, עיקר המכוון בזה הוא להכנת הנפש בדבקות ותשוקה ובהתבוננות עמוקה: לפני מי ולשם מי, הולכים לקיים כל זאת?! . בהכנה למצוה מְשַׁתפים גם את הכוחות הנאצלים באדם, את כלי המחשבה ורגשי הלב. ה'שפת אמת' ייסד בזה, שאם הרהורי עבירה קשים מעבירה, קל וחומר שהרהורי מצוה טובים מן המצוה... [האזינו תרל"ד].
ה'שפת אמת' מזכיר גם את כח הרצון ונדיבות הלב שמתעוררים בהכנה ומעלים את ערכה. "לכן הכנת המצוה חביב יותר מהעיקר. וזהו השמחה של מצוה. – להודיע כי הנדבה והרצון עולה יותר מגוף העשייה. [פקודי תרמ"ג]. וזה משאיר רושם עמוק בפנימיותו של האדם. "אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם" [בא תרנ"ט].
והרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, תימצת את הכל בשלש מלים, באיגרתו הידועה לר"ה: הבינה תגדל מהמעשה"...
*
יקירי! שא נא עיניך וראה - ימה וקדמה צפונה ונגבה. הַפנֵה נא את עיני הרוח אל עֵבר בתי ישראל בכל מקום שהם. מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל! בערב חנוכה הבא עלינו לטובה, לברכה ולשלום, יתמלא העולם היהודי ברגשי הכנה להדלקת הנר. בכל קצוי תבל ייערכו שולחנות ועליהם חנוכיות מבריקות בחן, קנקני שמן זך ופתילות מהודרות. העם היהודי בכל אתר ואתר מתכונן להדליק בתחושה מרוממת של 'אהבת הנס'. ומתוך כך יתחנכו ביתר שאת לקיים כך את כל מצוות ה'. וכדברי ה'שפת אמת' "וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצוות התורה ממש". אשרי העם שככה לו! אשר העם שה' אלקיו! אשרי העם שלבם מתכונן ומתרונן לקיים את מצוות ה'!
גוט שבת לך אהובי, א גוטן חנוכה!
שנזכה להתכונן כראוי!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 508.docx
- (45.73 KiB) הורד 143 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן....
מבט מרטיט על משמעות 'שבת חנוכה'
'אסירי התקוה', קשורי הביטחון ובשורת הישועה
נחמה בכפליים, ההתעוררות בימי חשמונאים.
לר' ישראל יקירי שליט"א
את השורות אלה הנני כותב ב"ה בירושלים בעיר הקודש. מה גדולה הזכות להיות קרוב למקום הנס. אחרי שבת מרוממת בירושלים במעמד אלפי שומריה וזוכריה, נקלט יום גדול וקדוש כזה ביתר שאת. מה נאוו שעות יקרות אלה בעיר הקודש והמקדש, עליה נפרס זיו מנוחה עילאית מיוחדת, וכפי הנאמר בתפילת ליל שבת: "הפורש סוכת שלום... ועל ירושלים"... מה יפית ומה נעמת חמדת הימים בחברת בני ציון היקרים, יהודים מסולאים של שבת...
ומתוך הודה והדרה של השבת הקודמת, נתבהרה לי עוד יותר משמעותה המיוחדת של השבת הבאה עלינו לטובה. "שבת חנוכה". אין כאן צירוף שני זמנים בעלמא שהאחד השתלב בחבירו. אלא זכרון עמוק הוא של הימים הראשונים ימי נס חנוכה, זכר להתחדשות נפלאה בשמירת השבת וקדושתה.
*
ר' ישראל! נכוון נא כעת את המבט לירושלים, הרחק מֵעֵבֶר לדורות, למקום המקדש, מקום הנס חנוכה המאיר לנו לנצח. אחת הגזירות העיקריות של היוונים היתה כידוע על מצוות השבת, היוונים רצו ח"ו לעקור את השבת בכל מחיר, עליה התמקדו רשעי עולם אלה ביותר בגזירותיהם וכך החשיכו עיניהם של ישראל. מלכות זו שנמשלה ל"חושך על פני תהום" איימה לכבות את גחלת ישראל ח"ו ולהטביעה בעומק החול והטומאה. בראש הרשימה, העמידה גזירת יוון את השבת בת זוגה של כנסת ישראל, ההבדלה בין ישראל לעמים, ייחודם, ייחוסם וחשיבותם של העם הנבחר, מקור האורה והברכה. על "יום הנשמה" שלנו, נאבקו הזדים בני יוון.
הם התנכלו למקדש אורו של עולם וגם לכל דבר המאיר את חיי היהדות. כל קרן אור, כל טיפת שמחה של מצוה, רצו רשעי עולם אלה לעקור באכזריות קרה, יוונית... את השבת נועם הנשמות ועונג הרוחות רצו לחמוס מישראל קדושים השואבים משם את חיותם הרוחנית...
*
בספרי החסידות ידוע המושג שכמו שיש בית המקדש ב"מקום", כך יש בחינת בית המקדש ב"זמן" והיא השבת. [כבר בתחילת ספרו "פרי צדיק" השריש זאת ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע: "קדושת שבת היא כעין קדושת המקדש. אלא שהמקדש הוא במקום ושבת - בזמן" השוואה נפלאה זה עוברת כחוט השני בספריו הקדושים וכך מוסיף והולך הוא הכהן הגדול, לחדש בזה הלאה. נר שבת הוא כנגד מנורת המקדש ושולחן השבת הוא כנגד שולחן הפנים שבמקדש, וכהנה וכהנה]
היוונים ניסו לחלל את קדושת המקדש שבמקום וגם את קדושת המקדש שבזמן. גם בהיכל השבת מקדש הזמן, העמידו את צלמם הנבזה, פסל אבן שאין בה כל רוח חיים, שברו את 'כליה' וטמאו את שמניה המאירים. רשעים מתוחכמים אלה ידעו היטב את חיוניותה של השבת והתלות בה לקיום היהדות...
*
יש לצרף כאן ידיעה מופלאה מדברי ימינו. ה"אורים הגדולים" שבת וחנוכה ירדו כרוכים מן השמים, מן השעה הראשונה ממש!!!... הנה קבע הרבי הזקן מאוסטרובצא הרה"ק ר' מאיר יחיאל זי"ע על פי 'סדר הדורות', שבאותה השנה של נס חנוכה, חל כ"ה כסלו בשבת קודש. בשנת ג' אלפים תרכ"ב הדליקו נרות במקדש, בערב, לקראת שבת!!!
מתוך עובדה זו, שיום הראשון של גאולת יוון חל בשבת, יתנוצצו לפנינו כעת אורות מחודשים ומקודשים... ה'מקדש שבמקום' וה'מקדש שבזמן' נגאלו ונתחנכו יחדיו!!! יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון...
*
אנא ר' ישראל, התלווה אלי במחשבה, אל סמטאותיה של עיר הקודש והמקדש בימי נס חנוכה. הבה נהיה ל'אורחי שבת' בזמן נס חנוכה, כשמסר הקב"ה טמאים ביד טהורים. הבה נתבשם יחד ממראות העבר...
נשווה נא יקירי, לנגד עינינו את השבת הראשונה בימי מתתיהו, שהופיעה במלוא זהרה בכ"ה כסלו, לאחר שנתבטלה הגזירה על השבת. על הנס שבמקדש עדיין לא נודע ביום הראשון, שכן היה שם שמן ליום אחד, ברם את הארת שבת קודש, כבר כולם הרגישו. מנער ועד זקן...
גאולת יוון התחילה לזרוח. ירושלים הבזויה והשוממה תחת שלטון הרשע, זה עתה השתחררה מעול זרים, מרים ומאררים. חסידי עליון התחילו למלוך בארץ והשליטו בה את חוקי התורה ועבודת ה' במקדש ובגבולים.
הוי! "קרבה אל נפשי גאלה". הרי הגיעה אז השבת הראשונה שהיו מסוגלים לקיימה ללא מפריע, ללא חמת המציק, אויב ומתנקם; הגיע הזמן לזכרה ושמרה, לכבדה ולענגה כמימי קדם! שוב התאספו יהודים גאולי יוון לבית תפילתם, שוב התחזקו בשמירת השבת ובזכירתה, במשנה לחם וקידוש רבה, במשנה להט והתלהבות רבה, "עם שרידי חרב" נעשה שוב "עם מדושני עונג"! שוב הדליקו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, בבתי ישראל כשרים, נרות שבת קודש.
*
הרה"ק ר' קלונימוס קלמיש מפיאסצ'נא הי"ד, הראה את הדרך איך להמחיש את נפלאות העבר בתיאור חי. בקולמוס ההוד שלו, צייר את תקופת יציאת מצרים, מתוך משל, דו שיח מרגש בין אב לבן בימים ההם. שיחה מלאה אמונה טהורה וחדורה קידוש השם. [ראה ספרו 'הכשרת האברכים' פ"ז].
ובכן, ננסה עד כמה ששייך, להמשיך בדרכו של צדיק ולתאר מעין זה את שעת גאולת יוון. נקשיב נא כעת לקולו הערב של ילד ירושלמי. עיניו הנפחדות מפיקות אור, פניו החיוורות העלו סומק של פורקן ורווחה. והוא שואל כעת את אביו: "אבא! האומנם? האם כבר השתחררנו מעול הרשעים? אבא! האם באמת כבר לא יישפך דם היהודי על שמירת השבת? האם אוכל שוב לראות את להבותיה הענוגות של נרות השבת? האם שוב נוכל להסב ליד שולחן השבת מבלי פחד ומורא? האם יצאנו מכלל סכנה על קיום הדת? האם שוב נוכל להרגיש כמו פעם, את השלווה, את הקדושה, מנוחה ושמחה אור ליהודים, אחרי שנים רבות וקשות כל כך?
והאבא, אב יקר בישראל מאמוני עם סגולה, עונה לו באהבה. חיוך של אושר שפוך על פני שבת שלו. "כן מחמדי! חיל יוון הובס בדרך פלא ובחסדי ה' סר צלם מעלינו. הכהנים הקדושים נכנסו למקדש ועוד מעט תתחדש שם העבודה. הקב"ה לא עזב את בניו ואף פעם לא יעזוב אותנו. השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו..."
"אמור נא עמי ילדי היקר! בכוונת הלב בכדי לקבל שבת מיוחדת זו: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות... מה גדלו מעשיך ה'! בפרוח רשעים כמו עשב... ואתה מרום לעולם ה'. כי הנה אויביך יאבדו... ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן... שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו". בני! מלים נפלאות אלה, משמעות מיוחדת יש להם לאור הגאולה הזאת! בני! שבת קודש חזרה אלינו ברנה בשמחה ובצהלה".
"ודע לך בני מחמד נפשי! שכעת הגיע קץ לחושך של יוון. עם ישראל סובל בגלויותיו אלא כשמגיע הזמן, מאיר עלינו שחר חדש. כעת נתעורר שוב לקראת שבת שכולה אורה ושמחה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת השקט ובטח. נכחדה חרב יוון, נסתלק פרגול הרֶשע, הסתיימה תקופת האפלה, הטומאה והשמד. שבת שלום ומבורך, ילדי. אמא עומדת להדליק נרות ואנחנו פונים לקבל פני שבת קודש, שבת ראשונה של גאולת יוון. שבת שלום ומבורך! שבת של שלום באה לעולם! בני! בני! "קבלנו" את השבת מחדש!".
*
וטיהרו את מקדשך... החשמונאים טיהרו ופינו לא רק את המקדש שבמקום בלבד בבית הגדול והקדוש בירושלים; אלא גם את המקדש שבזמן, משרתי עליון אלו הכינו את ישראל גם לקראת כניסתם אל השבת שנתחללה כל כך בימי היוונים, שעקרו בזדון לבם, ורמסו וחמסו את חמדת הימים מאתנו. גבורי רוח אלה שרו שיר "ונבנתה עיר על תלה" גם על מקדש השבת ההרוס... ואכן נגשו מיד לעמוד על משמרתה, משמרת הקודש לכל ישראל, שמעתה יהיה כל אחד ואחד, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בהמיית לב הדליקו בני בינה אלה אף את נר השבת בנפשות ישראל.
את המתיוונים שפנו עורף לכל קדשי ישראל, אחזו כעת החשמונאים בזרוע עוז של שלטון וגם בקריאה של חיבה כעין: "לקראת שבת לכו ונלכה". הרי נגלה לכם נס נצחון גבורים ביד חלשים, הלא ראיתם שיש אלקים בישראל, הלא חויתם שהשכינה שורה בישראל. עכשיו, יהודים יקרים, לכו ונלכה באור ה' - - - הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו. "קץ שם לחושך"! קֵל ה' ויאר לנו – נגמר שלטון האופל והרֶשע, שוחררנו מעול הצוררים, הונח לנו מחמת המציק, נקומה ונעלה אל בית קֵל, מקדש הזמן והמקום... זמן תשובה לפנינו!!!
*
ר' ישראל! כעת יאירו לנו באור מופלא, דברי ה'שפת אמת', שראוי לזכור אותם ולחזור עלהם בכל שבת ושבת. מתנה טובה ויקרה העניק לנו השפת אמת' ברעיון זה שאמר פעם בשבת חנוכה [תר"נ]. יסוד עצום ונורא הוא במהות שבת קודש, בין עושר האמרים שכתב שם "בקיצור" כלשונו, מבהיקים הדברים הבאים:
השבת נקראת אות: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". במשמעות "אות" נכלל גם נס ופלא. נקשיב נא היטב לדברי ה'שפת אמת' המדהימים: "ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בני ישראל בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון".
נעשה נא אזנינו כאפרכסת ונקלוט את הדברים בתשומת לב. בכל שבת ושבת קורה נס ופלא בעולם. אות ומופת הוא, שמסוגלים אנחנו בעולם החושך לקבל אור עליון, פנימי וקדוש. "ולא לחנם נקרא אות" מדגיש ה'שפת אמת' ומשמע שהבנה זו היא חלק בלתי נפרד במושג 'אות' של שבת קודש. "והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל". [מקץ תר"נ].
כמובן שבשבת חנוכה, מתרחבים האות והפלא, הרי חלה אז השבת בימי הנפלאות, בהם חשו ישראל אור עליון במחשכיהם... הוי! לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו!
*
אות היא לעולם! אות היא לעולם! אות ופלא שמסוגלים ישראל לקלוט אור עליון במחשכים! הבה נחזור כעת עם מטען זה, ליום שבת קודש כ"ה כסלו ג' אלפים תרכ"ב... היום הראשון והשבת הראשונה בימי גאולת יוון, מיד רודן ואכזר שביקש להחשיך את עולמנו, שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירת השבת. כמה הבהיק שבעתיים אז "אות היא לעולם" במובן זה של פלא... הם זכו שוב לחוות אור עולם באוצר חיים, אוצרה של שבת קודש!
*
ומתוך זכרון הימים ההם בזמן הזה, הבה נעקוב כעת יקירי, אחרי שורש הנס איך שנמסר לנו בשעתו על ידי זכריה הנביא, עוד בתחילת בנין הבית השני.
"מעוז צור ישועתי" שרים רבבות אלפי ישראל בימי החנוכה, על הגלויות וגאולתן. מלים אלה יסודן במדת הבטחון, כפי שאמר נעים זמירות ישראל: "כי ממנו תקותי. אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט" ... [תהילים ס"ב].
כמה גדולה מדת הבטחון וכמה כוחה בתשועה. כך לימדונו חז"ל הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו. אין ביד ישראל אלא קווי, כדי שיגאלו בשכר "קוה קויתי". [מדרש תהילים מ']
קוה קויתי – ויעלני מבור שאון מטיט היון. [תהילים מ'] קדמונינו ז"ל קישרו את הפסוקים האלה לגאולת יוון. ה'שפת אמת' במיוחד, בנה על זאת היכלות חיזוק ביהדות צרופה. ובזה מבאר להפליא את ענין ראיית נר חנוכה. "מצוה לראות נר חנוכה ובזה מתחזקים לבטוח בה' אפילו בימי החושך ואפילה". [שם תרנ"ט]. מתוך התקוה בימי הגלות, יש כאן קביעת זכרון לנצח, להסתכל על נרות חנוכה ולהתחזק לבטוח בה'!
"אל יתייאש מן הרחמים "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" ועל אחת כמה וכמה לענין הגאולה..." [ס' פלא יועץ ע' ייאוש]. מדת הבטחון מסבבת את הגאולה ואת הישועה.
*
כמה גדול כוחו של בטחון. אורח יקר התארח אצלנו כמה פעמים. תלמיד חכם מופלג מנקיי הדעת שבירושלים, בר דעת שחן הוצק בשפתותיו בין בדברי תורה, בין בחכמת החיים. הוא הגיע לכאן בענין עסקנות של צדקה והשתוממתי מהליכותיו. כל צעד היה שקול ומדוד לפי כללי הבטחון וההשתדלות, שקבע לעצמו מפי סופרים וספרים ובעיקר מספר 'חובות הלבבות'. על מדה זו עמל הרבה עד שהשיג אותה וכך נהפכה לו לטבע שני. בכל מצב היה רגוע להפליא. לא התפעל ולא נבהל מכלום. מן הבוקר עד הערב היה שפוך על פניו חיוך זך של ניחותא. הרבה נמצאתי אז בחברתו וכך עלה בידי להתבשם מהליכותיו. בעיני ראיתי את הישגיו בשליחותו, שלא כפי ההגיון ולא כדרך הטבע והרגליו... ואכן, עד עצם היום הזה שייך לראות זאת בעליל! בעל הביטחון האמיתי נענה מן השמים בדרכים מפתיעות, בלתי שגרתיות כלל!!!
*
יקירי! הבה ואציג בפניך כעת את מורי השני בדרכי הבטחון, יהודי שלא נודע שמו לא בתורה ולא בחסידות. איש מסחר המפליג לרחבי תבל. בשהותינו בנווה קיץ היתה לי פעם 'קביעות' די מעניינת במוצאי שבתות עם ידיד נעורים זה, שהתגורר סמוך לאכסנייתי. איש יקר הוא ונעים שיחה. אז באישון לילה היה מתאר בפני, את דרכי ד' והשגחתו במסחרו ובמסעיו על פני תבל, באירופה, בסין ובהונג קונג. וכך היה הולך ומספר על השגחה פרטית מדוקדקת על כל צעד ושעל. מעלות ומורדות מכוונות. אמנם מאורעות מופלאים כאלה שייך ללמוד רק מפי העוסקים במסחר. הקשבתי לו בחיבה ובצמאון, כתלמיד לפני רבו, לפעמים במשך שעה ארוכה. תיאוריו מהווים 'פירוש חי' לפסוק: "מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים" [תהילים ס"ה].
*
וכבר סיפרתי לך פעם על הרושם העמוק מאותו יהודי פשוט ותמים שישב על ידי באוטובוס לפני שנים, בחזרה מן הכותל המערבי. היהודי ה'עממי' עם הסלים, משכונת עין כרם... הוא דיבר בכֵּנות ובלבביות כל כך על האמונה והבטחון, באופן מוחשי ממש. כל כולו זורח באור האמונה, בטבעיות יהודית. "והנה ה' ניצב עליו"...
הוא מרגיש זאת על כל צעד ושעל בדרכי חייו עד כה. וכך אמר לי בפשטות נלבבה מכל לבו: "הקב"ה הוא האבא שלי, הוא משגיח עלי ומדריך אותי. הוא נמצא על ידי תמיד ביום ובלילה, בבית, בבית הכנסת ואף בשוק. הוא השפיע עלי לחם לאכול ובגד ללבוש, הוא גידל את הילדים שלי וחיתן אותם...".
*
מפעים הוא דיוקו של ה"שם משמואל" מברכת 'אהבה רבה', שאין למעלה ממדת הבטחון. הרי אנו אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך", והרי שהשבח היותר גדול בשבחי האבות וזכותם, היא מדת הבטחון... [בשלח תרע"ו].
*
השורות האלה אליך, נכתבות כאמור בעיר הקודש ב"ה. מה גדולה הזכות להיות קרוב למקום הנס. הנני מתבונן ביושביה בני ציון היקרים שומרי התורה והמצוות, מתוך דבקות אמונה ובטחון.
*
הבטחון היא תולדת האמונה. כשיודעים בחוש שיש מנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, אז השלב הבא תיכף ומיד, הוא: מצוה וחובה להישען עליו, לסמוך עליו ולבטוח בו. השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך!!! הרי מאמין אתה שבידו הכל! הכל ממש. ואם כן: ישראל בטח בה'! בטחו בו בכל עת! בטחו בה' עדי עד!!!
*
בעבור אבותינו שבטחו בך... בשורת נס חנוכה נמסרה לישראל כתגמול למדת הבטחון. ומקרא מפורש הוא.כשנגשו ישראל לבנות את בית המקדש השני, כבר נתבשרו אז בנבואת נס חנוכה, שיהיה מאתיים שנה אחר כך! הרי זכריה הנביא שהתנבא בסוף גלות בבל ובתחילת זמן בית שני, היה מן הנביאים האחרונים [יומא ט:]. ברם, הבשורה על גאולת יוון כבר נאמרה במפורש בנבואה, עוד כמאתיים שנה לפני כן, מפי זכריה הנביא. בני ישראל בנו את המקדש השני בימי עזרא ונחמיה כשהם כבר 'מחוזקים' גם בבשורת החנוכה...
*
ר' ישראל! הבה נלמד זאת יחד בספר תרי עשר. הזמן גרמא ללמוד בימי החנוכה את ההבטחה ההיא מפי זכריה הנביא, ועם זאת להתבונן איך שנתקיים הכל אחרי כמאתיים שנה. דבר זה גם מחזק ביותר את האמונה בנביאי ה' ובדבריהם הנאמרים באמת. ומתוך כך יתעורר הלב להתחזק בעוז בהבטחות הנביאים על הגאולה העתידה. לא יפול מהן דבר!
וכך פותחת הנבואה בבשורת בנין הבית בימי עזרא וגם בבשורת התשועה הגדולה בימי מתתיהו.
שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה
גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ
כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר.
וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצוֹ...
שובו לבצרון נאמר לבני ישראל מפי ה' בנבואה, כשהגיע זמן גאולת בבל,! לבנות ולהיבנות, לבצר ולהתבצר. לעלות שוב אל ארץ אבותינו, לבנות את ערי אלקינו ואת הבית הגדול והקדוש. הנביא פונה אל אותם בני גלות בבל שהתחזקו במדת הבטחון במשך שבעים שנה. הם היו "אסירי התקוה" כלומר "קשורים" בתקוה ובטחון בה' ללא הרף. הם לא התייאשו מן הגאולה בהיותם בגלות ובנכר.
וזכריה הנביא אומר להם מפי הגבורה: שובו לכם לבצר את ערי ישראל [תרגום], חזרו לכם למעמדכם הקודם, לכוחכם וכבודכם [רש"י] להקב"ה שהוא מבצר ומגדל עוז [רד"ק]. ולמעלה מזה, בשכר שהיו קשורים בחבלי תקוה, זאת זכו ישראל לקבל בנוסף לבשורת בנין הבית השני, גם בשורה נוספת על העתיד בימי חשמונאים, על מלחמת יון ונצחונם גבורים ביד חלשים, רשעים ביד צדיקים...
*
גם היום מגיד משנה אשיב... בשורה כפולה ניתנה להם אז! כך פירש רש"י הקדוש ומפרשי המקרא, את הנבואה הזאת בברירות:: עוד היום אני מגיד לך בשורה שנייה לבד זו של בנין. ומה היא הגדה השנייה שאני שב לשנות לכם? "סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם. ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכוס בימי חשמונאים"...
"אסירי התקוה" המקושרים והדבקים בעוז בישועת ה' במשך שבעים שנות גלות בבל, התבשרו בבשורת נצחון החנוכה, בזכות הביטחון בה'. נחמה בכפליים ניתנה אז לישראל! כך ביאר זאת להפליא אחד מגדולי התורה והדרוש באיטליה, רבינו עזריה פיגו בעל "בינה לעתים" ו"גידולי תרומה".
וזה לשון קדשו: "שובו לבצרון אתם אבירי לב וחזקי האמונה אשר אתם אסירי התקוה גם היום, שגם היום הזה בהיות אחרי רבוי השנים מזמן וזמנים שעברו, עדיין אתם אסורים ומקושרים בעבותות אהבה מהתקוה ואינכם יוצאים ממנה כלל; אלא אתם מקוים ומצפים בבטחון חזק, בהיותכם נשענים עלי מבלי פנות לשום דבר אחר".
"הלא בזה זכותכם רב ויספיק לכם מאד, אפילו לא יהיה בידכם זכות אחר', וכדבריהם ז"ל אין ביד ישראל אלא הקווי וכו'. ולכן הנה שכרכם אתכם לנחמכם בכפלים, ואשיב לכם גמול, במי שיגיד מהצלחותיכם ושפע טובותיכם משנה פי שנים, למען תשמעו ושש לבכם". [בינה לעתים דרוש לשבת נחמו"].
פנים חדשות יש כאן בבשורת נס חנוכה. הנבואה על כך הגיעה לישראל מתוך מדת הבטחון. שובו לבצרון אסירי התקוה. גם היום מגיד משנה אשיב לך...
*
וזכריה הנביא מוסיף ומתנבא על תקופת החשמונאים: ועוררתי את בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גיבור! בני ישראל המעונים והשפלים היו זקוקים להתעוררות עצומה. ועוררתי! ועוררתי! נס נצחון החשמונאים בא מכח ההתעוררות ממרום וכך ניתנו להם כח ללחום שלא כדרך הטבע ושמתיך כחרב גיבור. השימה היתה היתה ביד של מעלה, בכוח ממרום. רוח גבורה עליונה שררה בהם, להגיח קרב על עם חרמם, לנצח במלחמה ולנצח על מלאכת בית ה'!
ושמתיך כחרב גיבור! במלים אלה שבנבואה, טמונה ההודאה שבעל הנסים, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. "שימה" היתה שם בידי שמים, שלא כדרך הטבע. ושמתיך כחרב גיבור...
*
ועוררתי בניך ציון... אף בזה שייך לתרץ את הקושיא הידועה של ה"בית יוסף". נס של התעוררות היה שם. נס 'הדלקה ב"נרות כבויים" כמעט. "ועוררתי בניך ציון". זה כשלעצמו היה נס עצום כלעצמו. התעוררות עצמות יבשות ורוחות קהים. צריכים אנו לתאר לעצמנו את המצב הנפשי בגלות יון. שלטון הזדון לא חסך כל מאמץ בכדי להשפיל ולדכדך את הרוח. הם זרעו הרס במשפחות ורוששו את העם. את "בית חיינו" מקדש ה' פרצו וטימאו, ביזו ושיקצו.
היונים גזרו על לימוד התורה סם החיים ומנעו את קיום המצוות שהחיו את לב ישראל תמיד, בקדושתם וחדוותם. שבת חודש ומילה. "וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול" [רמב"ם פ"ג מהל' חנוכה ה"א]. כפי שמוזכר בספרים, כבר אחז הייאוש בעם. בדרך הטבע האנושי, לא היתה מתעוררת רוח באיש, להקהל ולעמוד על נפשם, להתגונן ולהתקומם, להתנגד ולהילחם נגד כובש עריץ ומתוחכם, המזויין במיטב הנשק בשעתו. מי עצר כח בנפשו אז, אפילו לחשוב על אפשרות כזו?
*
נפלאים דברי ה"שם משמואל" זי"ע שֶמיצה את מרירות התקופה בגלות יוון בכדי שנבין את מתיקות הישועה... וזה לשון קדשו: "מצב ישראל היה אז מוזר מאד, אשר רבים מהחסידים נהרגו והנשארים היו בחרפה וברעה גדולה מתחבאים במערות והיונים הארורים היו מחפשים אחריהם להשמידם, ויתר העם לא עמדו בנסיון ונתנו את ידם ליונים וכמעט שכבתה גחלת ישראל, ואין איש מתעורר כלל לעשות דבר לטובת הדת, כי היו כולם כמתיאשים ומצפים ליהרג על קידוש השם שזאת היתה תכלית נחמתם. ועל זה אמר הכתוב [זכריה ט'] ועוררתי בניך ציון על בניך יון... שה' יתברך עורר אותם לבל יישנו כמתיאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב..."
*
ואמנם כך פירש ה'שם משמואל' את משמעות "ועוררתי" שבנבואת זכריה. לאחר שתיאר את חולשת הרוח ותחושת הייאוש ששררה בימי גזירות יוון כתב: "שה' יתברך עורר אותם לבל יישנו כמתייאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב, ועל זה נאמר רבת את ריבם, היינו שהריב שנתהווה ביניהם לבין היונים, מאת ה' היתה זאת!". [תרע"ג ליל ב' דחנוכה] מן השמים ירד הכח להתקומם ולריב את ריב ה' ותורתו!
נפ"ש הם ראשי התיבות, של נר פתילה שמן. גם במערכת אדם יש מושגים של הדלקת הנר וכיבויו. נר ה' נשמת אדם... ואמנם לנס גדול היו זקוקים בימי חשמונאים, להדליק אש בלבבות, אש הרצון להתרומם מאשפות הדכדוך, לקנא קנאת ד' ולפתוח במלחמת ד' נגד כוחות הטומאה.
ואוזר ישראל בגבורה, בעל מלחמות מצמיח ישועות, הדליק אז את הנר בנשמות ישראל. הפיח אש בנפשות הכבויות, לערוך קרב מול צבא יון, לטהר את מקדש ה' ולחדש את העבודה וקיום המצוות. כדי להראות לעולם כולו, מי הוא בעל הבירה... נס גדול נתהווה בפתילות האנושיות החרוכות. הלהבה האלקית אחזה ודלקה בהן. הם התגברו על עצמם ועל דכדוכם, הכריזו מלחמה וניצחו.
וכך ניגשו ביום הראשון של חנוכה, מתוך נס של התעוררות יהודית, לבנות מחדש את מזבח ה' ההרוס, לחזור לעבודת בית המקדש, ל"תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" מתוך אמונה נחושה ואיתנה, זכה וטהורה. ומי יודע, אולי גם זכרון נס כזה ראוי להנצחה ביום מיוחד... נס הדלקת נר נשמת אדם... הנס של "ועוררתי בניך" שהזכיר ה"שם משמואל", של הצתת אש קודש בלבבות החשמונאים.
*
"כַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו" – עצמותיהם היבשות והמדוכאות של בני אותו הדור, ינקו חיות חדשה מתוך האמונה האיתנה והבטחון העז שחדרו אל לבם, טיפות של נוחם נספגו בהם. הם ניצחו את מצב רוחם הקודר שאיים להפיל אותם לתהומות היאוש והחושך, והוסיפו שמן לנר האמונה הפשוטה שלהם עד שהיתה ללהבת שלהבת של קיום מצוות ה' ... ונר אלקים טרם יכבה. הנר האלקי בנשמת האדם נדלק מחדש וממשיך לדלוק עד עצם היום הזה! ומתכוּנת השמן נלמוד אף אנו איך צפים מעל הכל... והיית רק למעלה!
*
ניתן לומר, גם על זה ראוי לייחד מקום להלל והודאה. ואולי יתכן ליישב אף בזה מה היה הנס ביום הראשון. גם אז דלק ה"נר" בדרך נס. הרי נאמר "נר ה' נשמת אדם". בנשמת החשמונאים נדלק אז נר הרצון וההתלהבות לקדש מערכה נגד יוון. "ותבוא - כשמן בעצמותיו" השמן לא הפסיק לדלוק ושלהבת נפשם לא דעכה במלחמה...
גלות יון בפרט בסופה, היתה מלאה "החשכת עינים" דכדוך ונטיה לייאוש. על זה דאגה מלכות יון בגזירותיה תחבולותיה. "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות .... וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקינו אבותינו והושיעם מידם..." [רמב"ם רפ"ג מהל' חנוכה] .
*
וה' עליהם יֵרָאה... במלים אלה נרמז נס הנרות. גילוי שכינה מיוחד היה שם. הרי על נר המערבי שדלק תמיד בנס ולא נכבה, אמרו חז"ל ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". [שבת כ"ב:]. וכמו כן שייך לומר על הנרות שדלקו בשמונת ימים אלה, שהראה על השראת השכינה. וה' עליהם יראה...
*
גם היום מגיד משנה אשיב לך... בשורת עליית גולי בבל ובנינם ובשורת נצחון על יוון, נמסרו יחד כאמור, וזה מגלה לנו נפלאות בתורתינו הקדושה... שתי הבשורות הולכות יד ביד ממש. כעין השלמה יש כאן. הרי הורונו חכמינו ז"ל ראויה היתה כניסת ישראל בימי עזרא להיות ביד רמה וללא סיוע האומות, כפי שהיה פעם בימי יהושע בן נון, אלא שלא זכו לכך. יתכן ונצחון החשמונאים השלים זאת...
וכך שנינו [בברכות ד'.] על מה שנאמר בשירת הים: עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית. וחז"ל הקדושים דורשים זאת על שתי הכניסות לארץ, בימי יהושע בתחילת כניסתם לארץ ובימי עזרא כשעלו מבבל לבנות את הבית השני. ראוי היו ששתי הכננסות תהיינו שוות, שיעלו ישראל בתוקף וביד רמה, ללא סיוע האומות כל שהוא, אלא שגרם החטא ובנין הבית השני כבר לא אירעה בצורה כזאת, אלא בעזרת כורש מלך פרס.
["עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה בימי יהושע בן נון; עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא": וברש"י ראויים היו ליעשות להם נס – לבוא ביד רמה".].
אכן, הבטחת "יד רמה" בבית השני אף היא לא נתקפחה. סוף סוף התקיים הדבר בימי חשמונאים, כדבר הנבואה "ושמתיך כחרב גיבור"...
ואי לכך מתבאר להפליא, למה התבשרו ישראל מיד עם ביאה שניה בימי עזרא, גם על נס הנצחון בימי חשמונאים, שכן מונחת כאן קיום הבטחת יד רמה בשירת הים, להשוות את הכניסות לארץ, עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית... יחד הגיעו הבשורות האלה...
*
והנביא מדמה את ישועת ישראל בימי יוון, לנס יציאת מצרים! "והושיעם ד' אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו" - [שם] ופירש רש"י: "כצאן שהסיע מצרים להיות לו לעם". ואכן ביציאת מצרים נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה... ופירש זאת רש"י הקדוש: בגבורה גבוהה ומפורסמת...
*
וקבעום בהלל והודאה... נסיים נא בידיעה יסודית מאד בנושא ההלל והודאה בימי החנוכה. מדברי ה'שפת אמת'. כידוע, נתייחדו בני ישראל מעיקרם להודות ולהלל, זהו תפקידם בעולמם כמו שנאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אלא שעם זאת בזמן הגלות אין הדבר עולה כראוי, אין ה"פה פתוח" כל צרכו לכך, שכן חסר רקע בית המקדש המשלים את הלל ואת הודאה שייאמרו כתיקונם...
והראיה לכך נפלאה ביותר: ישעיה הנביא הביע את צערם של בני הגלות: "בית קדשנו ותפארתנו אשר "הללוך" אבותינו". ללמד שהלל נאמר כראוי בזמן המקדש בלבד... זה באמת היה המקום המיוחד לכך. ואף הלויים אמרו שירה בבית המקדש בלבד...
אמנם בימי חנוכה "נמצא קצת הארה מבית המקדש, ונר חנוכה שעליו נאמר "קודש הם" יש בו רמז למנורת המקדש, "לכן מאירים אלה הימים שיוכל כל איש ישראל להלל ולהודות להשי"ת". ואי לכך קבעו חכמים את ימי החנוכה להלל והודאה... [חנוכה תרמ"א].
*
והדברים מעוררים את הלב מאד מאד. לפי דברי ה'שפת אמת' מיוחדים הימים מכל ימות השנה להלל ולהודות כראוי, מפני שבזעיר אנפין יש לנו את השלמת המקדש, המקום הראוי לכך. ולפי דבריו יוצא שבימי חנוכה ראוי להתבטא בהלל והודאה על הכל ממש, ולא רק על נס חנוכה, שכן הזמן גרמא שיֵצא הדבר כתיקונו יותר מכל ימות השנה. זהו שעת הכושר לכך...
בליל ראשון של חנוכה נסעתי לכותל המערבי להיות קרוב ממש למקום הנס כבר מתחילתו. הייתי מרוגש מאד כשהגעתי לשם. המקום היה שטוף אור חיצוני ופנימי. ציבור איכותי לא גדול עמד שם ביראת הכבוד והתפללו בצקון לחש.
ושם לפני אבני הקודש נשמע קול יהודי אחד שטוף דמעות, שקרא מעומק לבו ביידיש.: "רבונו של עולם איך דאנק דיר פאר אלעס". רבונו של עולם אני מודה לך על הכל. היהודי הזה הביע בקריאתו את רעיונו של ה'שפת אמת'. הוא עמד בסמוך למקום המקדש, הוא קיבל השראה מהארת המקדש בחנוכה, וניצל את ההזדמנות להודות כראוי. כי בימים קדושים אלה יש לנו פתחון פה להודות ולהלל יותר, משאר ימות השנה... איש ישראל ומקדש ה' מתאחדים.
ר' ישראל! הבה נענה אחריו ונודה בימים אלה על הכל, על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך - - - שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. עם זאת נתחזק נא כולנו יחד במדת הבטחון ונזכה מתוך כך לבשורת גאולה כפולה ומכופלת. ערכתי נר למשיחי במהרה בימינו אמן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
א גוטן שבת חנוכה!
זכר ל'קבלת' שבת המחודשת
שובו לבצרון אסירי התקוה
המחכים לבנין אריאל
ולבם למעלה, לעושה אורים גדולים...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן....
מבט מרטיט על משמעות 'שבת חנוכה'
'אסירי התקוה', קשורי הביטחון ובשורת הישועה
נחמה בכפליים, ההתעוררות בימי חשמונאים.
לר' ישראל יקירי שליט"א
את השורות אלה הנני כותב ב"ה בירושלים בעיר הקודש. מה גדולה הזכות להיות קרוב למקום הנס. אחרי שבת מרוממת בירושלים במעמד אלפי שומריה וזוכריה, נקלט יום גדול וקדוש כזה ביתר שאת. מה נאוו שעות יקרות אלה בעיר הקודש והמקדש, עליה נפרס זיו מנוחה עילאית מיוחדת, וכפי הנאמר בתפילת ליל שבת: "הפורש סוכת שלום... ועל ירושלים"... מה יפית ומה נעמת חמדת הימים בחברת בני ציון היקרים, יהודים מסולאים של שבת...
ומתוך הודה והדרה של השבת הקודמת, נתבהרה לי עוד יותר משמעותה המיוחדת של השבת הבאה עלינו לטובה. "שבת חנוכה". אין כאן צירוף שני זמנים בעלמא שהאחד השתלב בחבירו. אלא זכרון עמוק הוא של הימים הראשונים ימי נס חנוכה, זכר להתחדשות נפלאה בשמירת השבת וקדושתה.
*
ר' ישראל! נכוון נא כעת את המבט לירושלים, הרחק מֵעֵבֶר לדורות, למקום המקדש, מקום הנס חנוכה המאיר לנו לנצח. אחת הגזירות העיקריות של היוונים היתה כידוע על מצוות השבת, היוונים רצו ח"ו לעקור את השבת בכל מחיר, עליה התמקדו רשעי עולם אלה ביותר בגזירותיהם וכך החשיכו עיניהם של ישראל. מלכות זו שנמשלה ל"חושך על פני תהום" איימה לכבות את גחלת ישראל ח"ו ולהטביעה בעומק החול והטומאה. בראש הרשימה, העמידה גזירת יוון את השבת בת זוגה של כנסת ישראל, ההבדלה בין ישראל לעמים, ייחודם, ייחוסם וחשיבותם של העם הנבחר, מקור האורה והברכה. על "יום הנשמה" שלנו, נאבקו הזדים בני יוון.
הם התנכלו למקדש אורו של עולם וגם לכל דבר המאיר את חיי היהדות. כל קרן אור, כל טיפת שמחה של מצוה, רצו רשעי עולם אלה לעקור באכזריות קרה, יוונית... את השבת נועם הנשמות ועונג הרוחות רצו לחמוס מישראל קדושים השואבים משם את חיותם הרוחנית...
*
בספרי החסידות ידוע המושג שכמו שיש בית המקדש ב"מקום", כך יש בחינת בית המקדש ב"זמן" והיא השבת. [כבר בתחילת ספרו "פרי צדיק" השריש זאת ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע: "קדושת שבת היא כעין קדושת המקדש. אלא שהמקדש הוא במקום ושבת - בזמן" השוואה נפלאה זה עוברת כחוט השני בספריו הקדושים וכך מוסיף והולך הוא הכהן הגדול, לחדש בזה הלאה. נר שבת הוא כנגד מנורת המקדש ושולחן השבת הוא כנגד שולחן הפנים שבמקדש, וכהנה וכהנה]
היוונים ניסו לחלל את קדושת המקדש שבמקום וגם את קדושת המקדש שבזמן. גם בהיכל השבת מקדש הזמן, העמידו את צלמם הנבזה, פסל אבן שאין בה כל רוח חיים, שברו את 'כליה' וטמאו את שמניה המאירים. רשעים מתוחכמים אלה ידעו היטב את חיוניותה של השבת והתלות בה לקיום היהדות...
*
יש לצרף כאן ידיעה מופלאה מדברי ימינו. ה"אורים הגדולים" שבת וחנוכה ירדו כרוכים מן השמים, מן השעה הראשונה ממש!!!... הנה קבע הרבי הזקן מאוסטרובצא הרה"ק ר' מאיר יחיאל זי"ע על פי 'סדר הדורות', שבאותה השנה של נס חנוכה, חל כ"ה כסלו בשבת קודש. בשנת ג' אלפים תרכ"ב הדליקו נרות במקדש, בערב, לקראת שבת!!!
מתוך עובדה זו, שיום הראשון של גאולת יוון חל בשבת, יתנוצצו לפנינו כעת אורות מחודשים ומקודשים... ה'מקדש שבמקום' וה'מקדש שבזמן' נגאלו ונתחנכו יחדיו!!! יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון...
*
אנא ר' ישראל, התלווה אלי במחשבה, אל סמטאותיה של עיר הקודש והמקדש בימי נס חנוכה. הבה נהיה ל'אורחי שבת' בזמן נס חנוכה, כשמסר הקב"ה טמאים ביד טהורים. הבה נתבשם יחד ממראות העבר...
נשווה נא יקירי, לנגד עינינו את השבת הראשונה בימי מתתיהו, שהופיעה במלוא זהרה בכ"ה כסלו, לאחר שנתבטלה הגזירה על השבת. על הנס שבמקדש עדיין לא נודע ביום הראשון, שכן היה שם שמן ליום אחד, ברם את הארת שבת קודש, כבר כולם הרגישו. מנער ועד זקן...
גאולת יוון התחילה לזרוח. ירושלים הבזויה והשוממה תחת שלטון הרשע, זה עתה השתחררה מעול זרים, מרים ומאררים. חסידי עליון התחילו למלוך בארץ והשליטו בה את חוקי התורה ועבודת ה' במקדש ובגבולים.
הוי! "קרבה אל נפשי גאלה". הרי הגיעה אז השבת הראשונה שהיו מסוגלים לקיימה ללא מפריע, ללא חמת המציק, אויב ומתנקם; הגיע הזמן לזכרה ושמרה, לכבדה ולענגה כמימי קדם! שוב התאספו יהודים גאולי יוון לבית תפילתם, שוב התחזקו בשמירת השבת ובזכירתה, במשנה לחם וקידוש רבה, במשנה להט והתלהבות רבה, "עם שרידי חרב" נעשה שוב "עם מדושני עונג"! שוב הדליקו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, בבתי ישראל כשרים, נרות שבת קודש.
*
הרה"ק ר' קלונימוס קלמיש מפיאסצ'נא הי"ד, הראה את הדרך איך להמחיש את נפלאות העבר בתיאור חי. בקולמוס ההוד שלו, צייר את תקופת יציאת מצרים, מתוך משל, דו שיח מרגש בין אב לבן בימים ההם. שיחה מלאה אמונה טהורה וחדורה קידוש השם. [ראה ספרו 'הכשרת האברכים' פ"ז].
ובכן, ננסה עד כמה ששייך, להמשיך בדרכו של צדיק ולתאר מעין זה את שעת גאולת יוון. נקשיב נא כעת לקולו הערב של ילד ירושלמי. עיניו הנפחדות מפיקות אור, פניו החיוורות העלו סומק של פורקן ורווחה. והוא שואל כעת את אביו: "אבא! האומנם? האם כבר השתחררנו מעול הרשעים? אבא! האם באמת כבר לא יישפך דם היהודי על שמירת השבת? האם אוכל שוב לראות את להבותיה הענוגות של נרות השבת? האם שוב נוכל להסב ליד שולחן השבת מבלי פחד ומורא? האם יצאנו מכלל סכנה על קיום הדת? האם שוב נוכל להרגיש כמו פעם, את השלווה, את הקדושה, מנוחה ושמחה אור ליהודים, אחרי שנים רבות וקשות כל כך?
והאבא, אב יקר בישראל מאמוני עם סגולה, עונה לו באהבה. חיוך של אושר שפוך על פני שבת שלו. "כן מחמדי! חיל יוון הובס בדרך פלא ובחסדי ה' סר צלם מעלינו. הכהנים הקדושים נכנסו למקדש ועוד מעט תתחדש שם העבודה. הקב"ה לא עזב את בניו ואף פעם לא יעזוב אותנו. השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו..."
"אמור נא עמי ילדי היקר! בכוונת הלב בכדי לקבל שבת מיוחדת זו: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות... מה גדלו מעשיך ה'! בפרוח רשעים כמו עשב... ואתה מרום לעולם ה'. כי הנה אויביך יאבדו... ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן... שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו". בני! מלים נפלאות אלה, משמעות מיוחדת יש להם לאור הגאולה הזאת! בני! שבת קודש חזרה אלינו ברנה בשמחה ובצהלה".
"ודע לך בני מחמד נפשי! שכעת הגיע קץ לחושך של יוון. עם ישראל סובל בגלויותיו אלא כשמגיע הזמן, מאיר עלינו שחר חדש. כעת נתעורר שוב לקראת שבת שכולה אורה ושמחה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת השקט ובטח. נכחדה חרב יוון, נסתלק פרגול הרֶשע, הסתיימה תקופת האפלה, הטומאה והשמד. שבת שלום ומבורך, ילדי. אמא עומדת להדליק נרות ואנחנו פונים לקבל פני שבת קודש, שבת ראשונה של גאולת יוון. שבת שלום ומבורך! שבת של שלום באה לעולם! בני! בני! "קבלנו" את השבת מחדש!".
*
וטיהרו את מקדשך... החשמונאים טיהרו ופינו לא רק את המקדש שבמקום בלבד בבית הגדול והקדוש בירושלים; אלא גם את המקדש שבזמן, משרתי עליון אלו הכינו את ישראל גם לקראת כניסתם אל השבת שנתחללה כל כך בימי היוונים, שעקרו בזדון לבם, ורמסו וחמסו את חמדת הימים מאתנו. גבורי רוח אלה שרו שיר "ונבנתה עיר על תלה" גם על מקדש השבת ההרוס... ואכן נגשו מיד לעמוד על משמרתה, משמרת הקודש לכל ישראל, שמעתה יהיה כל אחד ואחד, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בהמיית לב הדליקו בני בינה אלה אף את נר השבת בנפשות ישראל.
את המתיוונים שפנו עורף לכל קדשי ישראל, אחזו כעת החשמונאים בזרוע עוז של שלטון וגם בקריאה של חיבה כעין: "לקראת שבת לכו ונלכה". הרי נגלה לכם נס נצחון גבורים ביד חלשים, הלא ראיתם שיש אלקים בישראל, הלא חויתם שהשכינה שורה בישראל. עכשיו, יהודים יקרים, לכו ונלכה באור ה' - - - הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו. "קץ שם לחושך"! קֵל ה' ויאר לנו – נגמר שלטון האופל והרֶשע, שוחררנו מעול הצוררים, הונח לנו מחמת המציק, נקומה ונעלה אל בית קֵל, מקדש הזמן והמקום... זמן תשובה לפנינו!!!
*
ר' ישראל! כעת יאירו לנו באור מופלא, דברי ה'שפת אמת', שראוי לזכור אותם ולחזור עלהם בכל שבת ושבת. מתנה טובה ויקרה העניק לנו השפת אמת' ברעיון זה שאמר פעם בשבת חנוכה [תר"נ]. יסוד עצום ונורא הוא במהות שבת קודש, בין עושר האמרים שכתב שם "בקיצור" כלשונו, מבהיקים הדברים הבאים:
השבת נקראת אות: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". במשמעות "אות" נכלל גם נס ופלא. נקשיב נא היטב לדברי ה'שפת אמת' המדהימים: "ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בני ישראל בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון".
נעשה נא אזנינו כאפרכסת ונקלוט את הדברים בתשומת לב. בכל שבת ושבת קורה נס ופלא בעולם. אות ומופת הוא, שמסוגלים אנחנו בעולם החושך לקבל אור עליון, פנימי וקדוש. "ולא לחנם נקרא אות" מדגיש ה'שפת אמת' ומשמע שהבנה זו היא חלק בלתי נפרד במושג 'אות' של שבת קודש. "והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל". [מקץ תר"נ].
כמובן שבשבת חנוכה, מתרחבים האות והפלא, הרי חלה אז השבת בימי הנפלאות, בהם חשו ישראל אור עליון במחשכיהם... הוי! לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו!
*
אות היא לעולם! אות היא לעולם! אות ופלא שמסוגלים ישראל לקלוט אור עליון במחשכים! הבה נחזור כעת עם מטען זה, ליום שבת קודש כ"ה כסלו ג' אלפים תרכ"ב... היום הראשון והשבת הראשונה בימי גאולת יוון, מיד רודן ואכזר שביקש להחשיך את עולמנו, שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירת השבת. כמה הבהיק שבעתיים אז "אות היא לעולם" במובן זה של פלא... הם זכו שוב לחוות אור עולם באוצר חיים, אוצרה של שבת קודש!
*
ומתוך זכרון הימים ההם בזמן הזה, הבה נעקוב כעת יקירי, אחרי שורש הנס איך שנמסר לנו בשעתו על ידי זכריה הנביא, עוד בתחילת בנין הבית השני.
"מעוז צור ישועתי" שרים רבבות אלפי ישראל בימי החנוכה, על הגלויות וגאולתן. מלים אלה יסודן במדת הבטחון, כפי שאמר נעים זמירות ישראל: "כי ממנו תקותי. אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט" ... [תהילים ס"ב].
כמה גדולה מדת הבטחון וכמה כוחה בתשועה. כך לימדונו חז"ל הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו. אין ביד ישראל אלא קווי, כדי שיגאלו בשכר "קוה קויתי". [מדרש תהילים מ']
קוה קויתי – ויעלני מבור שאון מטיט היון. [תהילים מ'] קדמונינו ז"ל קישרו את הפסוקים האלה לגאולת יוון. ה'שפת אמת' במיוחד, בנה על זאת היכלות חיזוק ביהדות צרופה. ובזה מבאר להפליא את ענין ראיית נר חנוכה. "מצוה לראות נר חנוכה ובזה מתחזקים לבטוח בה' אפילו בימי החושך ואפילה". [שם תרנ"ט]. מתוך התקוה בימי הגלות, יש כאן קביעת זכרון לנצח, להסתכל על נרות חנוכה ולהתחזק לבטוח בה'!
"אל יתייאש מן הרחמים "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" ועל אחת כמה וכמה לענין הגאולה..." [ס' פלא יועץ ע' ייאוש]. מדת הבטחון מסבבת את הגאולה ואת הישועה.
*
כמה גדול כוחו של בטחון. אורח יקר התארח אצלנו כמה פעמים. תלמיד חכם מופלג מנקיי הדעת שבירושלים, בר דעת שחן הוצק בשפתותיו בין בדברי תורה, בין בחכמת החיים. הוא הגיע לכאן בענין עסקנות של צדקה והשתוממתי מהליכותיו. כל צעד היה שקול ומדוד לפי כללי הבטחון וההשתדלות, שקבע לעצמו מפי סופרים וספרים ובעיקר מספר 'חובות הלבבות'. על מדה זו עמל הרבה עד שהשיג אותה וכך נהפכה לו לטבע שני. בכל מצב היה רגוע להפליא. לא התפעל ולא נבהל מכלום. מן הבוקר עד הערב היה שפוך על פניו חיוך זך של ניחותא. הרבה נמצאתי אז בחברתו וכך עלה בידי להתבשם מהליכותיו. בעיני ראיתי את הישגיו בשליחותו, שלא כפי ההגיון ולא כדרך הטבע והרגליו... ואכן, עד עצם היום הזה שייך לראות זאת בעליל! בעל הביטחון האמיתי נענה מן השמים בדרכים מפתיעות, בלתי שגרתיות כלל!!!
*
יקירי! הבה ואציג בפניך כעת את מורי השני בדרכי הבטחון, יהודי שלא נודע שמו לא בתורה ולא בחסידות. איש מסחר המפליג לרחבי תבל. בשהותינו בנווה קיץ היתה לי פעם 'קביעות' די מעניינת במוצאי שבתות עם ידיד נעורים זה, שהתגורר סמוך לאכסנייתי. איש יקר הוא ונעים שיחה. אז באישון לילה היה מתאר בפני, את דרכי ד' והשגחתו במסחרו ובמסעיו על פני תבל, באירופה, בסין ובהונג קונג. וכך היה הולך ומספר על השגחה פרטית מדוקדקת על כל צעד ושעל. מעלות ומורדות מכוונות. אמנם מאורעות מופלאים כאלה שייך ללמוד רק מפי העוסקים במסחר. הקשבתי לו בחיבה ובצמאון, כתלמיד לפני רבו, לפעמים במשך שעה ארוכה. תיאוריו מהווים 'פירוש חי' לפסוק: "מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים" [תהילים ס"ה].
*
וכבר סיפרתי לך פעם על הרושם העמוק מאותו יהודי פשוט ותמים שישב על ידי באוטובוס לפני שנים, בחזרה מן הכותל המערבי. היהודי ה'עממי' עם הסלים, משכונת עין כרם... הוא דיבר בכֵּנות ובלבביות כל כך על האמונה והבטחון, באופן מוחשי ממש. כל כולו זורח באור האמונה, בטבעיות יהודית. "והנה ה' ניצב עליו"...
הוא מרגיש זאת על כל צעד ושעל בדרכי חייו עד כה. וכך אמר לי בפשטות נלבבה מכל לבו: "הקב"ה הוא האבא שלי, הוא משגיח עלי ומדריך אותי. הוא נמצא על ידי תמיד ביום ובלילה, בבית, בבית הכנסת ואף בשוק. הוא השפיע עלי לחם לאכול ובגד ללבוש, הוא גידל את הילדים שלי וחיתן אותם...".
*
מפעים הוא דיוקו של ה"שם משמואל" מברכת 'אהבה רבה', שאין למעלה ממדת הבטחון. הרי אנו אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך", והרי שהשבח היותר גדול בשבחי האבות וזכותם, היא מדת הבטחון... [בשלח תרע"ו].
*
השורות האלה אליך, נכתבות כאמור בעיר הקודש ב"ה. מה גדולה הזכות להיות קרוב למקום הנס. הנני מתבונן ביושביה בני ציון היקרים שומרי התורה והמצוות, מתוך דבקות אמונה ובטחון.
*
הבטחון היא תולדת האמונה. כשיודעים בחוש שיש מנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, אז השלב הבא תיכף ומיד, הוא: מצוה וחובה להישען עליו, לסמוך עליו ולבטוח בו. השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך!!! הרי מאמין אתה שבידו הכל! הכל ממש. ואם כן: ישראל בטח בה'! בטחו בו בכל עת! בטחו בה' עדי עד!!!
*
בעבור אבותינו שבטחו בך... בשורת נס חנוכה נמסרה לישראל כתגמול למדת הבטחון. ומקרא מפורש הוא.כשנגשו ישראל לבנות את בית המקדש השני, כבר נתבשרו אז בנבואת נס חנוכה, שיהיה מאתיים שנה אחר כך! הרי זכריה הנביא שהתנבא בסוף גלות בבל ובתחילת זמן בית שני, היה מן הנביאים האחרונים [יומא ט:]. ברם, הבשורה על גאולת יוון כבר נאמרה במפורש בנבואה, עוד כמאתיים שנה לפני כן, מפי זכריה הנביא. בני ישראל בנו את המקדש השני בימי עזרא ונחמיה כשהם כבר 'מחוזקים' גם בבשורת החנוכה...
*
ר' ישראל! הבה נלמד זאת יחד בספר תרי עשר. הזמן גרמא ללמוד בימי החנוכה את ההבטחה ההיא מפי זכריה הנביא, ועם זאת להתבונן איך שנתקיים הכל אחרי כמאתיים שנה. דבר זה גם מחזק ביותר את האמונה בנביאי ה' ובדבריהם הנאמרים באמת. ומתוך כך יתעורר הלב להתחזק בעוז בהבטחות הנביאים על הגאולה העתידה. לא יפול מהן דבר!
וכך פותחת הנבואה בבשורת בנין הבית בימי עזרא וגם בבשורת התשועה הגדולה בימי מתתיהו.
שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה
גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ
כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר.
וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצוֹ...
שובו לבצרון נאמר לבני ישראל מפי ה' בנבואה, כשהגיע זמן גאולת בבל,! לבנות ולהיבנות, לבצר ולהתבצר. לעלות שוב אל ארץ אבותינו, לבנות את ערי אלקינו ואת הבית הגדול והקדוש. הנביא פונה אל אותם בני גלות בבל שהתחזקו במדת הבטחון במשך שבעים שנה. הם היו "אסירי התקוה" כלומר "קשורים" בתקוה ובטחון בה' ללא הרף. הם לא התייאשו מן הגאולה בהיותם בגלות ובנכר.
וזכריה הנביא אומר להם מפי הגבורה: שובו לכם לבצר את ערי ישראל [תרגום], חזרו לכם למעמדכם הקודם, לכוחכם וכבודכם [רש"י] להקב"ה שהוא מבצר ומגדל עוז [רד"ק]. ולמעלה מזה, בשכר שהיו קשורים בחבלי תקוה, זאת זכו ישראל לקבל בנוסף לבשורת בנין הבית השני, גם בשורה נוספת על העתיד בימי חשמונאים, על מלחמת יון ונצחונם גבורים ביד חלשים, רשעים ביד צדיקים...
*
גם היום מגיד משנה אשיב... בשורה כפולה ניתנה להם אז! כך פירש רש"י הקדוש ומפרשי המקרא, את הנבואה הזאת בברירות:: עוד היום אני מגיד לך בשורה שנייה לבד זו של בנין. ומה היא הגדה השנייה שאני שב לשנות לכם? "סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם. ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכוס בימי חשמונאים"...
"אסירי התקוה" המקושרים והדבקים בעוז בישועת ה' במשך שבעים שנות גלות בבל, התבשרו בבשורת נצחון החנוכה, בזכות הביטחון בה'. נחמה בכפליים ניתנה אז לישראל! כך ביאר זאת להפליא אחד מגדולי התורה והדרוש באיטליה, רבינו עזריה פיגו בעל "בינה לעתים" ו"גידולי תרומה".
וזה לשון קדשו: "שובו לבצרון אתם אבירי לב וחזקי האמונה אשר אתם אסירי התקוה גם היום, שגם היום הזה בהיות אחרי רבוי השנים מזמן וזמנים שעברו, עדיין אתם אסורים ומקושרים בעבותות אהבה מהתקוה ואינכם יוצאים ממנה כלל; אלא אתם מקוים ומצפים בבטחון חזק, בהיותכם נשענים עלי מבלי פנות לשום דבר אחר".
"הלא בזה זכותכם רב ויספיק לכם מאד, אפילו לא יהיה בידכם זכות אחר', וכדבריהם ז"ל אין ביד ישראל אלא הקווי וכו'. ולכן הנה שכרכם אתכם לנחמכם בכפלים, ואשיב לכם גמול, במי שיגיד מהצלחותיכם ושפע טובותיכם משנה פי שנים, למען תשמעו ושש לבכם". [בינה לעתים דרוש לשבת נחמו"].
פנים חדשות יש כאן בבשורת נס חנוכה. הנבואה על כך הגיעה לישראל מתוך מדת הבטחון. שובו לבצרון אסירי התקוה. גם היום מגיד משנה אשיב לך...
*
וזכריה הנביא מוסיף ומתנבא על תקופת החשמונאים: ועוררתי את בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גיבור! בני ישראל המעונים והשפלים היו זקוקים להתעוררות עצומה. ועוררתי! ועוררתי! נס נצחון החשמונאים בא מכח ההתעוררות ממרום וכך ניתנו להם כח ללחום שלא כדרך הטבע ושמתיך כחרב גיבור. השימה היתה היתה ביד של מעלה, בכוח ממרום. רוח גבורה עליונה שררה בהם, להגיח קרב על עם חרמם, לנצח במלחמה ולנצח על מלאכת בית ה'!
ושמתיך כחרב גיבור! במלים אלה שבנבואה, טמונה ההודאה שבעל הנסים, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. "שימה" היתה שם בידי שמים, שלא כדרך הטבע. ושמתיך כחרב גיבור...
*
ועוררתי בניך ציון... אף בזה שייך לתרץ את הקושיא הידועה של ה"בית יוסף". נס של התעוררות היה שם. נס 'הדלקה ב"נרות כבויים" כמעט. "ועוררתי בניך ציון". זה כשלעצמו היה נס עצום כלעצמו. התעוררות עצמות יבשות ורוחות קהים. צריכים אנו לתאר לעצמנו את המצב הנפשי בגלות יון. שלטון הזדון לא חסך כל מאמץ בכדי להשפיל ולדכדך את הרוח. הם זרעו הרס במשפחות ורוששו את העם. את "בית חיינו" מקדש ה' פרצו וטימאו, ביזו ושיקצו.
היונים גזרו על לימוד התורה סם החיים ומנעו את קיום המצוות שהחיו את לב ישראל תמיד, בקדושתם וחדוותם. שבת חודש ומילה. "וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול" [רמב"ם פ"ג מהל' חנוכה ה"א]. כפי שמוזכר בספרים, כבר אחז הייאוש בעם. בדרך הטבע האנושי, לא היתה מתעוררת רוח באיש, להקהל ולעמוד על נפשם, להתגונן ולהתקומם, להתנגד ולהילחם נגד כובש עריץ ומתוחכם, המזויין במיטב הנשק בשעתו. מי עצר כח בנפשו אז, אפילו לחשוב על אפשרות כזו?
*
נפלאים דברי ה"שם משמואל" זי"ע שֶמיצה את מרירות התקופה בגלות יוון בכדי שנבין את מתיקות הישועה... וזה לשון קדשו: "מצב ישראל היה אז מוזר מאד, אשר רבים מהחסידים נהרגו והנשארים היו בחרפה וברעה גדולה מתחבאים במערות והיונים הארורים היו מחפשים אחריהם להשמידם, ויתר העם לא עמדו בנסיון ונתנו את ידם ליונים וכמעט שכבתה גחלת ישראל, ואין איש מתעורר כלל לעשות דבר לטובת הדת, כי היו כולם כמתיאשים ומצפים ליהרג על קידוש השם שזאת היתה תכלית נחמתם. ועל זה אמר הכתוב [זכריה ט'] ועוררתי בניך ציון על בניך יון... שה' יתברך עורר אותם לבל יישנו כמתיאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב..."
*
ואמנם כך פירש ה'שם משמואל' את משמעות "ועוררתי" שבנבואת זכריה. לאחר שתיאר את חולשת הרוח ותחושת הייאוש ששררה בימי גזירות יוון כתב: "שה' יתברך עורר אותם לבל יישנו כמתייאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב, ועל זה נאמר רבת את ריבם, היינו שהריב שנתהווה ביניהם לבין היונים, מאת ה' היתה זאת!". [תרע"ג ליל ב' דחנוכה] מן השמים ירד הכח להתקומם ולריב את ריב ה' ותורתו!
נפ"ש הם ראשי התיבות, של נר פתילה שמן. גם במערכת אדם יש מושגים של הדלקת הנר וכיבויו. נר ה' נשמת אדם... ואמנם לנס גדול היו זקוקים בימי חשמונאים, להדליק אש בלבבות, אש הרצון להתרומם מאשפות הדכדוך, לקנא קנאת ד' ולפתוח במלחמת ד' נגד כוחות הטומאה.
ואוזר ישראל בגבורה, בעל מלחמות מצמיח ישועות, הדליק אז את הנר בנשמות ישראל. הפיח אש בנפשות הכבויות, לערוך קרב מול צבא יון, לטהר את מקדש ה' ולחדש את העבודה וקיום המצוות. כדי להראות לעולם כולו, מי הוא בעל הבירה... נס גדול נתהווה בפתילות האנושיות החרוכות. הלהבה האלקית אחזה ודלקה בהן. הם התגברו על עצמם ועל דכדוכם, הכריזו מלחמה וניצחו.
וכך ניגשו ביום הראשון של חנוכה, מתוך נס של התעוררות יהודית, לבנות מחדש את מזבח ה' ההרוס, לחזור לעבודת בית המקדש, ל"תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" מתוך אמונה נחושה ואיתנה, זכה וטהורה. ומי יודע, אולי גם זכרון נס כזה ראוי להנצחה ביום מיוחד... נס הדלקת נר נשמת אדם... הנס של "ועוררתי בניך" שהזכיר ה"שם משמואל", של הצתת אש קודש בלבבות החשמונאים.
*
"כַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו" – עצמותיהם היבשות והמדוכאות של בני אותו הדור, ינקו חיות חדשה מתוך האמונה האיתנה והבטחון העז שחדרו אל לבם, טיפות של נוחם נספגו בהם. הם ניצחו את מצב רוחם הקודר שאיים להפיל אותם לתהומות היאוש והחושך, והוסיפו שמן לנר האמונה הפשוטה שלהם עד שהיתה ללהבת שלהבת של קיום מצוות ה' ... ונר אלקים טרם יכבה. הנר האלקי בנשמת האדם נדלק מחדש וממשיך לדלוק עד עצם היום הזה! ומתכוּנת השמן נלמוד אף אנו איך צפים מעל הכל... והיית רק למעלה!
*
ניתן לומר, גם על זה ראוי לייחד מקום להלל והודאה. ואולי יתכן ליישב אף בזה מה היה הנס ביום הראשון. גם אז דלק ה"נר" בדרך נס. הרי נאמר "נר ה' נשמת אדם". בנשמת החשמונאים נדלק אז נר הרצון וההתלהבות לקדש מערכה נגד יוון. "ותבוא - כשמן בעצמותיו" השמן לא הפסיק לדלוק ושלהבת נפשם לא דעכה במלחמה...
גלות יון בפרט בסופה, היתה מלאה "החשכת עינים" דכדוך ונטיה לייאוש. על זה דאגה מלכות יון בגזירותיה תחבולותיה. "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות .... וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקינו אבותינו והושיעם מידם..." [רמב"ם רפ"ג מהל' חנוכה] .
*
וה' עליהם יֵרָאה... במלים אלה נרמז נס הנרות. גילוי שכינה מיוחד היה שם. הרי על נר המערבי שדלק תמיד בנס ולא נכבה, אמרו חז"ל ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". [שבת כ"ב:]. וכמו כן שייך לומר על הנרות שדלקו בשמונת ימים אלה, שהראה על השראת השכינה. וה' עליהם יראה...
*
גם היום מגיד משנה אשיב לך... בשורת עליית גולי בבל ובנינם ובשורת נצחון על יוון, נמסרו יחד כאמור, וזה מגלה לנו נפלאות בתורתינו הקדושה... שתי הבשורות הולכות יד ביד ממש. כעין השלמה יש כאן. הרי הורונו חכמינו ז"ל ראויה היתה כניסת ישראל בימי עזרא להיות ביד רמה וללא סיוע האומות, כפי שהיה פעם בימי יהושע בן נון, אלא שלא זכו לכך. יתכן ונצחון החשמונאים השלים זאת...
וכך שנינו [בברכות ד'.] על מה שנאמר בשירת הים: עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית. וחז"ל הקדושים דורשים זאת על שתי הכניסות לארץ, בימי יהושע בתחילת כניסתם לארץ ובימי עזרא כשעלו מבבל לבנות את הבית השני. ראוי היו ששתי הכננסות תהיינו שוות, שיעלו ישראל בתוקף וביד רמה, ללא סיוע האומות כל שהוא, אלא שגרם החטא ובנין הבית השני כבר לא אירעה בצורה כזאת, אלא בעזרת כורש מלך פרס.
["עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה בימי יהושע בן נון; עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא": וברש"י ראויים היו ליעשות להם נס – לבוא ביד רמה".].
אכן, הבטחת "יד רמה" בבית השני אף היא לא נתקפחה. סוף סוף התקיים הדבר בימי חשמונאים, כדבר הנבואה "ושמתיך כחרב גיבור"...
ואי לכך מתבאר להפליא, למה התבשרו ישראל מיד עם ביאה שניה בימי עזרא, גם על נס הנצחון בימי חשמונאים, שכן מונחת כאן קיום הבטחת יד רמה בשירת הים, להשוות את הכניסות לארץ, עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית... יחד הגיעו הבשורות האלה...
*
והנביא מדמה את ישועת ישראל בימי יוון, לנס יציאת מצרים! "והושיעם ד' אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו" - [שם] ופירש רש"י: "כצאן שהסיע מצרים להיות לו לעם". ואכן ביציאת מצרים נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה... ופירש זאת רש"י הקדוש: בגבורה גבוהה ומפורסמת...
*
וקבעום בהלל והודאה... נסיים נא בידיעה יסודית מאד בנושא ההלל והודאה בימי החנוכה. מדברי ה'שפת אמת'. כידוע, נתייחדו בני ישראל מעיקרם להודות ולהלל, זהו תפקידם בעולמם כמו שנאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אלא שעם זאת בזמן הגלות אין הדבר עולה כראוי, אין ה"פה פתוח" כל צרכו לכך, שכן חסר רקע בית המקדש המשלים את הלל ואת הודאה שייאמרו כתיקונם...
והראיה לכך נפלאה ביותר: ישעיה הנביא הביע את צערם של בני הגלות: "בית קדשנו ותפארתנו אשר "הללוך" אבותינו". ללמד שהלל נאמר כראוי בזמן המקדש בלבד... זה באמת היה המקום המיוחד לכך. ואף הלויים אמרו שירה בבית המקדש בלבד...
אמנם בימי חנוכה "נמצא קצת הארה מבית המקדש, ונר חנוכה שעליו נאמר "קודש הם" יש בו רמז למנורת המקדש, "לכן מאירים אלה הימים שיוכל כל איש ישראל להלל ולהודות להשי"ת". ואי לכך קבעו חכמים את ימי החנוכה להלל והודאה... [חנוכה תרמ"א].
*
והדברים מעוררים את הלב מאד מאד. לפי דברי ה'שפת אמת' מיוחדים הימים מכל ימות השנה להלל ולהודות כראוי, מפני שבזעיר אנפין יש לנו את השלמת המקדש, המקום הראוי לכך. ולפי דבריו יוצא שבימי חנוכה ראוי להתבטא בהלל והודאה על הכל ממש, ולא רק על נס חנוכה, שכן הזמן גרמא שיֵצא הדבר כתיקונו יותר מכל ימות השנה. זהו שעת הכושר לכך...
בליל ראשון של חנוכה נסעתי לכותל המערבי להיות קרוב ממש למקום הנס כבר מתחילתו. הייתי מרוגש מאד כשהגעתי לשם. המקום היה שטוף אור חיצוני ופנימי. ציבור איכותי לא גדול עמד שם ביראת הכבוד והתפללו בצקון לחש.
ושם לפני אבני הקודש נשמע קול יהודי אחד שטוף דמעות, שקרא מעומק לבו ביידיש.: "רבונו של עולם איך דאנק דיר פאר אלעס". רבונו של עולם אני מודה לך על הכל. היהודי הזה הביע בקריאתו את רעיונו של ה'שפת אמת'. הוא עמד בסמוך למקום המקדש, הוא קיבל השראה מהארת המקדש בחנוכה, וניצל את ההזדמנות להודות כראוי. כי בימים קדושים אלה יש לנו פתחון פה להודות ולהלל יותר, משאר ימות השנה... איש ישראל ומקדש ה' מתאחדים.
ר' ישראל! הבה נענה אחריו ונודה בימים אלה על הכל, על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך - - - שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. עם זאת נתחזק נא כולנו יחד במדת הבטחון ונזכה מתוך כך לבשורת גאולה כפולה ומכופלת. ערכתי נר למשיחי במהרה בימינו אמן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
א גוטן שבת חנוכה!
זכר ל'קבלת' שבת המחודשת
שובו לבצרון אסירי התקוה
המחכים לבנין אריאל
ולבם למעלה, לעושה אורים גדולים...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 509.docx
- (43.72 KiB) הורד 101 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אִם קשורים למעלה...
התחדשות בקיום מצוות תפילין
לר' ישראל יקירי שליט"א
מספרים על הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זי"ע, שפעם הלך לדרכו במורד ההר ביום חורף עז, כשהכל היה קפוא ומכוסה קרח. במציאות לא היה אפשר לרדת שם מבלי להחליק וליפול; ואילו צדיק זה היה צועד לבטח במסילה זו ללא חת. לאלה שהשתוממו על כך, אמר: "אז מען איז אנגעבונדן אויבן, פאַלט מען נישט אונטן". כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה...
ואם תופעה זו במציאותה הפשוטה, שייכת לקדושי עליון, אנשי מופת שחיים למעלה מדרך הטבע; הרי התוכן הפנימי של פתגם זה, מתייחס גם אל כל אחד ואחד מאתנו!! ברור שהקשר העליון מחזיק את האדם ומונע החלקה ונפילה ח"ו!
סיפור מאלף זה על הרה"ק מפרעמישלאן הפך ל"נכסי צאן ברזל" במשנת החסידות, מורה דרך לנסיונות החיים ומצביהם, לדרכיו של כל יהודי באשר הוא שם. כשקשורים למעלה לא נופלים למטה!!!
המחשה נפלאה לכך הוא הקשר של תפילין, המצוה הכוללת את כל יסודות היהדות, המקשרת את היהודי עם מלכו ואלקיו, כבר בתחילת היום; ולפי הכוונה וההתקשרות במוח ולב, הרי זה מונע את הנפילה.
כשעומד יהודי להתפלל הוא מתקשר עם התפילין במוח ולב. פרשיותיה המכילות את יסודות האמונה והדת, עולות על ראשו וזרועו, וכך מתחבר האדם עם התורה בפועל והוא מתהלך בהם לפני קונו. וכן לימדונו חז"ל: "מוסרותימו" אלו תפילין של יד. "עבותימו" אלו תפילין של ראש. [מדרש תהילים ב']. קשרים אמיצים הם בין יצור ליוצרו!!! און "אז מען איז אנגעבונדן אויבן, פאלט מען נישט אונטן". קשר אמיתי למעלה שומר על היום כולו...
*
בימי החנוכה זכיתי להתפלל שחרית במעמד כמה וכמה אלפים מישראל, כן ירבו. פחד ורחב לבי כשהסתכלתי מסביבותי... לבד המעמד הנשגב כשלעצמו, התעורר הלב הפעם בדבר מפעים מאד. אלפי יהודים התפללו יחד כשהם מעוטרים בתפילין. כולם מנער ועד זקן קשורים באוצרות קדושה אלה!!! אלפי 'בתי' תפילין התנוססו בראשי עם קודש... בכל זוגות תפילין שעליהם נמצאות פרשיות מלאות שמות הקודש. כי שם ה' נקרא עליך, כפול אלפים...
דבר נורא הוד התגלה כאן. מחשבה מרוממת ביותר הפעימה אותי. הרי בכל אלפי זוגות תפילין אלה, הוחדרו רגשי קודש יהודיים מסיני: בכתיבתן, בעשייתן ובקנייתן. כמה מחשבה דיבור ומעשה הושקעו בתפילין קדושות אלה. בתפילת שחרית אחת נראה כאן לעיני הרוח, מיקבץ עצום של יגיעה ומאמצים לשם מצוות תפילין, ולמעלה מזה, רצון טהור ואמיתי של ישראל קדושים לאין מספר ממש, להתחבר ולהתקשר כלפי מעלה. רגשות עילאיים של "וארשתיך לי לעולם...".
הוי! שפע מצוות תפילין... כל זוג וזוג לאלפיו, מסַפר כעת על כמה הלכות למשה מסיני שלא נשתנו כלום במשך כל הדורות. כולם כאחד מספרים על מסירות ישראל נאמנים לעשייה לשמה והידורי מצוה. סופרים בישראל ייחדו לב ונשמה לכתוב את הפרשיות ואת השמות בפרט, בקדושה ובטהרה, בהידור ובכוונה כדת וכדין ובכובד ראש.
ריבון כל העולמים! הכל גלוי וידוע לפניך. הבט משמים וראה כמה אבות בישראל השקיעו הון ומאמצים לרכוש תפילין מהודרות לבניהם, בלב שלם בנפש חפצה ובחיבת המצוות.
חוסה נא על בן אהובך! לכל זוג תפילין ציפה וייחל נער יהודי כל כך, להנחתן בראשונה לעת ה"בר מצוה" שלו, בחרדת קודש, בטהרת המחשבה ובכיסופין... והאבות העניקו לבנים את התפילין הקדושות ברגש עמוק של מסורת ישראל מסיני, שלא נפסקה...
געוואלד! 'ים גדול' של קדושת תפילין, משתרע על פני בית המדרש הענק. וכל טפה מן הים הגדול הזה כולו אומר התקשרות. משמעות עצומה קבלה אז הברכה בברכות השחר "עוטר ישראל בתפארה".
*
ואמנם כך היה נוהג אחד מגדולי הראשונים רבינו אשר, והדבר מובא בשולחן ערוך. הרא"ש "היה מסדר הברכות עד 'עוטר ישראל בתפארה' ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה". "כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך"... [שו"ע סי' כ"ה סעי' ג' ובמ"ב סקי"ג].
מאור גולה זה רבינו הרא"ש, רצה לשבח להודות תיכף ומיד אחרי הנחת תפילין, על הזכות האדירה, על תפארת ישראל שבתפילין, על הכתר שזכו לו כל ישראל אמוני עם סגולה, בני מלכים...
ומן הענין להזכיר כאן את מה שכתב רבינו הרא"ש בהלכות תפילין שלו [סי' כ"ח] "שאין לך גדול בכל מצות עשה שבתורה יותר ממצוות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך". מתוך דברים אלה מובנת עוד יותר, השתוקקות רבן של ישראל, הרא"ש, להודות על התפילין בברכתה המיוחדת...
*
אחרי רגעי ההתפעמות משפע מצוות תפילין בבית המדרש הגדול, ניגשתי אל ידיד ותיק, אדם חשוב מלונדון ושיתפתי אותו ברגשותי. בתוך הדברים הזכיר לי אז את דברי ה'תפארת שלמה' על המקרא שנאמר בתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך". החשק ללימוד התורה תלוי בקיום מצוות תפילין, ואם האדם מבחין בעצמו שאינו משתוקק ללמוד תורה, סימן הוא שלא קיים מצוות תפילין כתיקונה... [תפא"ש שמיני עצרת].
*
מוסיף והולך... לימי החנוכה ישנו המשך עצום! גדולי החסידות לימדונו שעל ידי נר חנוכה [מלשון חינוך] מתחנכים למצוות בעתיד כראוי ובפרט מצוות דאורייתא. "על ידי מצות דרבנן, יוכל לבוא לקיים גם מצות דאורייתא. וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצות התורה ממש". [שפ"א חנוכה תרס"א].
מצוות נר חנוכה מדגימה איך לקיים מצוות ה' בהכנה וכוונה, חביבות והתלהבות. השנה עמדתי על נקודה נפלאה נוספת בזה. אם תעבור בכל רחבי העולם היהודי, לא תמצא אף חנוכיה אחת, שטעו בה במספר הימים. אם היום הוא רביעי דחנוכה, לא תמצא באף בית, באף חלון, שלשה או חמשה נרות. דוק ותשכח. וזה גופא מדריך איך לקיים את המצוות בעתיד, בתכלית הדיוק ולא לטעות בהן...
*
אי לכך ר' ישראל, כדאי מאד להתחזק בקיום המצוות, מתוך השפעת ימי החנוכה. ומה עוד במצוה דאורייתא יסודית כל כך כהנחת תפילין. מצוה שכולה התקשרות להקב"ה. "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ורמז לדבר להגיע לכך מתוך מצוות נר חנוכה, הוא מה שדרשו חז"ל [שבת קנ"ג.] ושמן על ראשך לא יחסר- אלו תפילין... וגם בנוסח תפילין מזכירים: "ושמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה"... ממשיכים את השפעת החנוכה הלאה! מוסיף והולך...
*
בהתחזקות במצוות תפילין, בכוונה ובהערכה, שייך להמשיך את ימי החנוכה, ימי "שמן על ראשך לא יחסר" ולהוות בזה "חפץ" וכלי לכל ההתלהבות, ההדלקה והכיסופין של ימי האורה... הרי כך הביא ב"קדושת לוי" בשם הרמב"ן על הפסוק "עד שתחפץ", שכל התעוררות בלב אדם ראוי לעשות ממנה כלי פעולה וחפץ של מעשה.
הבה נתבונן ונעריך יחד את אוצר הקדושה שיש לנו; וגם בזכות הנפלאה להתקשר בו יום יום. ההרגל מנסה להשתלט בעולמנו הרוחני. ובימי החנוכה הרי למדנו איך להתנער מן העפרוריות הזאת, עד שתכלה "רגל" מן השוק, שנרמזה בו כידוע, תרדמת ההֶרגל...
*
כמה ראוי להשריש תמיד מחדש את מושגי קדושת תפילין, וההתקשרות בהן לבורא כל העולמים ברוך הוא. מה נשגבו דברי מרן ה'בית יוסף' שבזמן קריאת התורה בפרט צריך שיהיו התפילין מונחים עליו, ומביא הוא על זה את מאמר הכתוב במיכה, "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" - וה' בראשם אלו תפילין... [או"ח כ"ה].
קם יהודי בבוקר, מתכונן לתפילה בכובד ראש, מוציא את תפיליו ומכריז מול עולם ומלואו: "ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו- - - ". ועכשיו הוא ניגש ומניחם בדחילו ורחימו, ביראה ובאהבה, ומחשבתו קשורה בקונו, כמאמר הנביא [מיכה ב']: ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אה! וה' ב-ר-א-ש-ם...
*
אל כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע נכנס פעם אב שהביא את בנו ואמר לפניו: "בני מתחיל להניח תפילין". אמר לו הרבי: האם רק הוא מתחיל? רק הבן שלך ? גם אתה מתחיל להניח תפילין! בכל יום יהיו בעיניך כחדשים...!!!
והדברים עמוקים. בכל יום ויום מתקיימת התקשרות חדשה עם הקב"ה על ידי התפילין הקדושות. קדמונינו ז"ל התקינו לומר בשעת הנחת תפילין את הפסוקים בספר הושע [ב']: וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'... בשל"ה הקדוש כתב שכריכת הרצועה סביב האצבע היא מעין טבעת קידושין. קנין חדש יש כאן, קשר וחיבור של יהודי לקונו יתברך, המתחדש בכל יום ויום.
*
ר' ישראל! אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. הבה נתמסר לזה יחד בהתחדשות, שוב ושוב. הבה נכיר את ערך המצוה, במה שטמון בה ובחובת כוונתה, להרגיש שברכושנו אוצר יקר מאד מאד, דבר שבקדושה מיוחד ביותר...'בחרב ובחנית', בעזות דקדושה, עלינו לערוך מלחמה בקרבנו, נגד השיגרה המכהה והמקהה בנו את רגשי הקודש. במחשבתנו צריך להינתק היום מן האתמול והמחר, כאילו זו היא הפעם הראשונה והיחידה בחיינו, בו אנו מקיימים את המצוות התדירות. הרבי הקדוש התכוון לומר בזה לכל אחד ואחד מישראל: גם אתה מתחיל להניח תפילין!
ובכן ר' ישראל! אנא נתחיל הנחת תפילין מחדש בהתעוררות ובכוונה.
*
וודאי ידועים לך, דברי הגמרא על אלישע בעל כנפיים. זה היה בשעת גזירת המלכות על קיום מצוות תפילין. למרות הכל יצא אלישע עמהם לרחוב. שוטר אחד ראה אותו ורדף אחריו. כיון שהגיע אצלו הוריד אלישע את התפילין ואחזן בידו. כששאל אותו ה'קסדור' הרומאי "מה זה בידך" ענה לו: "כנפי יונה". נעשה נס ונתגלו התפילין ככנפי יונה. ומאז נקרא אותו צדיק "אלישע בעל כנפיים". חז"ל מסבירים שם, שאלישע רמז בכינוי זה את התפילין בשבידו, מפני שנמשלו ישראל ליונה... [שבת מ"ט.]
אלישע בעל כנפיים הביע כאן רמז מפעים מאד. התפילין נמשלות לכנפיים! התפילין מרימות ככנפיים את המניח אותם, כמה טפחים מעל קרקע החומריות. [מעין זה מצאתי בספרים] יהודי המניח אותם בכוונה, יוצא מגבולות עולם הזה, טרדותיו ונסיונותיו. הוא ממריא ופורח בהן אל השמים ממעל. "וה' בראשם", "כי שם ה' נקרא עליך" נאמר על תפילין. היהודי מתרומם בהן, בהנחתן, בכריכתן, בקדושתן, בתוכנן הנאדר, בכוונות שצריך לכוון בהן, בפסןקי דזמרה שמשבח בהן, בקריאת שמע שקורא בהן, בתפילתו שמתפלל בהן.
בספר "באר מים חיים" הפליא למצוא ב"כנפי יונה" את רמז קיום המצוות ביראה ובאהבה, "בדחילו ורחימו" שנמשלו בזוה"ק לכנפיים [גדפין] המרימות את המצוה ובלעדיהן אינן פורחות למעלה... [פ' ויצא].
ולזכר עולם נשאר אותו מעשה פלא של 'אלישע בעל כנפיים'. ה'מטה משה' הביא את המנהג לכרוך את התפילין בצורת כנפיים בגלל אותו סיפור. [באר היטב סי' כ"ח סק"ג].
*
ר' ישראל! כמה יעידו על התקשרות המיוחדת למעלה, אותם הפסוקים הנאדרים הנאמרים עם הנחת תפילין. "וארשׂתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'... אנא נחשוב לרגע במלים המרעידות האלה, על הקשר העליון, הנצחי עם הקב"ה, על מושגי צדק ומשפט חסד ורחמים, על קשר האמונה, על ידיעת ה'.
ה'שפת אמת' פירש בזה בצורה נפלאה, את חתימת הברכה של "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ה'קידושין' האלה בין הקב"ה לכנסת ישראל, מתחדשים יום יום עם הנחת תפילין "וזה הרמז של וארשתיך לי"... [שפת אמת ליקוטים – לנשואין].
*
וארשתיך לי... פעם בא בחור לצאנז אל ה"דברי חיים" זי"ע, בחור בר מצוה, להניח תפילין אצלו. הבחור אמר אז את פסוקי "וארשתיך" ובטעות אמר: "וידעתָּ את ד'" ב'קמץ'. הרבי תיקנו מיד שצריך לומר כלשון הפסוק: "וידעתְּ את ה'!" בשוָא'. קולו הרועם של הרבי "וידעת את ה'". נכנס למעמקי נפשו של אותו הבחור. הוא גדל ובנה בית בישראל, עסק במסחר והפליג למרחקים. בדרכים עמדו לפניו נסיונות שונים להקל בעניני כשרות. ולעת אשר כזאת, שמע שוב את קול רבו נוקב ויורד, מחלחל בנפשו, שומר עליו ועוצר בעדו: וידעת את ה'!... וידעת את ה'!...וידעת את ה'!!!...
*
וארשתיך לי לעולם... מעשה בבחור צעיר מאד, שמסר נפשו על הנחת תפילין בשנות הזעם. וכך כתב בזכרונותיו: "הכנסתי את נרתיק התפילין וסידור תפילה אל תוך חולצתי. הגענו למשרפות הלבֵנים. ירדנו אל מרתף אפל ובאחד הכוכים, שצוהר קטן האיר בו במקצת, הנחתי תפילין בהתרגשות עצומה. כרכתי כריכות על האצבע ואמרתי: וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'...". [קובץ שמע ישראל להרה"צ מקאליב זי"ע].
כמעט ילד היה, והוא שרוי בסכנת חיים איומה. והנה בוער בו דחף עצום להתקשר עם מלכו ואלקיו בתפילין, להניחם בהתרגשות. ובאותו מרתף חשוך מוסיף בכל לבו הזך, מלים של דבקות: וארשתיך לי לעולם... הוא מזכיר בסילודין את האמונה, את הצדק והמשפט את החסד והרחמים ואת ידיעת השם...
*
כנפי יונה המרימות... לשם מצוות כיבוד אב אעתיק את מה שכתב אבי מורי ז"ל בזכרונותיו על שנות החורבן: "הקשר שהיה לנו עם מה שלמעלה מאתנו היו התפילין, שלא הפסקנו להתקשר אתם בכל יום ויום ובכל מצב ומצב. ואִתָּן נפתלנו פתילי אלקים. – בנפשנו פנימה היה זה קשר נשמתי אדוק למקור מחצבתה".
לאחר תקופה שכבר לא היו להם תפילין (שניטלו מהם בבוכנוואלד) רשם אבא את רגשי נפשו כששוב זכה לזה: "ההתעוררות באה עם הגיע משלוח של אנשים חדשים מפיעטרקוב אמרו שאחד הצליח להבריח זוג של תפילין לתוך המחנה. ניסינו לעקוב אחריו אולי נזכה עוד ולו אפילו פעם אחת להניח תפלין. וביום ראשון אחד אחה"צ הצלחנו לתפוס אותו ובסתרי סתרים נתן לנו להניח תפילין. זאת היתה כעין זריקה שהפיחה בנו רוח חדשה. ובמוחי הבריק אז ברק של רעיונות על הקשר של תפילין שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה.- - - ".
*
הוי אבא! כמה החדרת בנו את החשיבות להנחת תפילין. פעם סיפרת לנו איך שאביך הי"ד בא אליך בחלום אחרי המלחמה והסביר לך בדיוק את מנהגו בעשיית ה'בתים' של התפילין. אנחנו הקשבנו והדבר השאיר רושם עמוק על הלבבות הרכים. כאן התקשר אב לבן בדרך פלאים, בנושא התפילין...
ואכן, קשר מיוחד ישנו בתפילין גם למסורת אבות. מה נפלא הדבר שמצוות כתיבת ספר תורה ניתנה לכל יחיד שיכתוב בעצמו ולא יצא בשל אבותיו [סנהדרין כ"א:]. לכל יהודי ישנו חלק מיוחד והבנה מיוחדת משלו בתורה הקדושה. ולעומת זאת בתפילין מצאנו שאמר הלל הזקן אלו תפילין של אבי אימא [ירושלמי פ"י דעירובין ה"א]. ורבי יהודה בן בתירא אמר אילו תפילין של אבי אבא... [סנהדרין צ"ב:] הם התקשרו בהם לדורות...
*
כמה השפיע עלינו הסיפור, אבא, איך שלמחרת המלחמה היית יחד עם יהודים שהתרחקו ממקור מחצבתם ר"ל. לא אמרת להם דבר, ידעת את מכאובם ומרירותם ולא רצית לעורר ויכוחים ללא תועלת. אצילותך ודוגמתך האישית פעלו את פעולתן. הנחת תפילין בכל יום, מבלי להגיד להם מלה אחת. ותוך כדי שבוע כבר הניחו כולם תפילין. והם ראו וקלטו. הם עקבו אחרי מעשיך ונפשם הושפעה במסתרים לטובה...
כמה זירזת אותנו אבא, להשכים קום למחרת חג הפסח וחג הסוכות, בכדי להראות חשיבות וערגה לתפילין, אחרי שלא הנחנו אותם יותר משבוע ימים...
*
והרי עובדה נוספת על נער יהודי בעיירה מיונצ'ין שבפולין בליל בלהות אחד בתקופה ההיא. הם עמדו לברוח ממקום למקום והאם הטעינה עגלה עם החפצים בית ההכרחיים. כדורי אויב נורו מכל עבר והאֵם עזבה את העגלה והתייאשה מן החפצים. הנה הגיע יוסלה הקטן והזדעק: "אמא: היכן התפילין שלי?" כשנודע לו ליוסלה שנארזו התפילין בין החפצים הנטושים. רץ בחירוף נפש לעבר העגלה. הוא מצא לאושרו את התפילין והטמינן בתוך מעילו. וכאן פסק את פסוקו הנאדר, כפי שרק יהודי של קידוש השם יכול לומר: "אם נחיה עד מחר, הרי אני מחויב להניח תפילין". לא ידע מה ילד יום במצב כזה. ברם כל עוד שהנשמה באפו, התחבר בהנחת תפילין... אם יהיה מחר, חייב שיהיו גם תפילין [שמע ישראל שם ח"ב].
וכעין 'בת קול' עולה מסיפורים כאלה. בן אדם עֲ-צ-ו-ר!!! עצור את נשימתך ושמע בקול הנער יוסלה, מהי משמעותה של מצוות תפילין בחיי יהודי. שישאירו נא הדברים רושם עז, למעשה. איך שצריך לגשת למצוה זו בלהט שבקדושה! "כנפי יונה" הן התפילין המרימות את היהודי מעל כל תהומות, מהמורות וחתחתים...
*
אין לנו צל של מושג, כמה מסרו יהודים נפשם להתקשר בתפילין במחנות התופת. הם עמדו בתור לתפילין. מהם שהחליפו את פרוסת לחמם בתפילין. הם החביאו אותם בכל מיני המצאות. רשמתי לי לזכרון שורה אחת מאותם הימים על צעירים שהשתדלו למען התפילין בשכר לחמם. "הקאפו עמד בדיבורו והביא לנו זוג תפילין קטנים, עטופים בנייר. בדקנו אותם בזהירות והתפללנו בהם מתוך התלהבות. מתיקות כזו אי אפשר לטעום פעם נוספת בכל החיים". [בקדושה ובגבורה ע' 342]
מה נאמר ומה נדבר! בעומק המרירות הכי עזה בעולם, מצאו קדושי ישראל מתיקות בהנחת תפילין וידעו שכבר לא יטעמו כזאת עוד! אנא נפתח את כל חדרי הלב ונקלוט זאת לנצח נצחים!
*
והנני רושם את הדברים האלה בכוונה, למען נלמוד בקל וחומר עצום, כמה עלינו להתמסר לקיום מצוה זו בתשומת לב . כיום ב"ה אין גזירה על קיום המצוות. אף אחד אינו יורה ח"ו ומתנכל לנפשנו בגלל הנחת תפילין. ואי לכך, את המסירות שלנו יש להשקיע בקיום המצוה כהלכתה, בהכנה הנפשית, במצוות צריכות כוונה, בכוונות שהכתיבו לנו רבותינו הפוסקים, להיזהר מאד משיחה בטלה בתפילין ודברים של קלות ראש על אחת כמה וכמה; וכמו כן, החדרת החשק, ההתעוררות למצוה אדירה כזו, על ההערכה העמוקה שיש לנו אוצר המנוצר כזה ששמו תפילין... אות התקשרות נצחית, עדות על היהדות, וארשתיך לי לעולם....
ועם זאת גם יש במצוה זו בכדי לחזק לב חולים ומרי נפש, יושיעם ה' במהרה, המסוגלים להניח תפילין. ראוי לחזקם בזכות האדירה שבמצוה זו וגם במה שאמרו לנו חז"ל [מנחות מ"ד.] שכל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר וה' עליהם יחיו. כשמניחים תפילין, הרי שם ה' עלינו!
*
כנפי יונה... רבינו הרמב"ן כשהזכיר את היונה שבקרבנות העוף, כתב במעלת היונה שיש לה "תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות"... ומתוך דבריו נבין עוד יותר את משל כנפי יונה על התפילין...
ומתוך רמזי כנפיים אלה, הבה נלמוד שוב ושוב את הסעיף בספר חיינו ה'שולחן ערוך' בו הדריך מרן המחבר במפורש מה לכוון בהנחת תפילין. "יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב".
"ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".
הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך!!! התפילין סובבות את כל מהותו של יהודי וכל יסודות הדת, אמונתו הנהגתו ותפארתו. מלחמת היצר ומלחמת היהדות. התקשרות! התקשרות עליונה!
*
ת-פ-י-ל-י-ן! תפילין!!! הקשר היומי שלנו עם קודשא בריך הוא. תפילין הן ה"אות" הנצחית בינינו ולבין קוננו יתברך. הן הן גבורתנו ותפארתנו ואכן על 'של יד' ו'של ראש' מרמזים ב"אוזר ישראל בגבורה" ו"עוטר ישראל בתפארה". תפילין הן ההוכחה שאנחנו עמו ועבדיו, קדמונינו קראו לזה בחיבת קודש עצומה "כתר תורה" [מהרש"א קידושין ס"ו: ועוד] ו"פאר לנשמה" [מהר"ל דרוש לשה"ג]
והפרשיות הקדושות שבתוכן, שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך, הלא אצורים בהן יסודות היהדות, קבלת עול מלכות שמים אחדות ה' אמונת החידוש והשגחה פרטית. כשיהודי מניח תפילין כנגד המח וכנגד הלב, שהם "משכן השכל", מתחזק בכל אלה ומוסיף זכר בדרכי ה' וזוכה לחיי עד [ע' חינוך תכ"ב].
הוי! ת-פ-י-ל-י-ן! ת-פ-י-ל-י-ן!!! אוצר האוצרות שלנו. כבר אלפי שנה שאיש ישראל מתקשר בתפילין יום יום, בכיסופי קודש ... באור ובחושך הוא מתחבר להן ומתקשר בהן לאלקיו, 'יוצר אור ובורא חושך' ומכיר שהוא ואין עוד, עושה שלום ובורא את הכל...
*
מדהימים הם דברי ה'שפת אמת'. מרכיבי התפילין הם לא רק : קלף ועור ובתים ועוד, אלא גם ראשו וזרועו של יהודי. רק צירוף כולם כאחד, ישלים את מעגל קדושת התפילין לגמרי... וכפי שנרמז בדברי חז"ל "תפילין צריכים גוף נקי". כלומר, התפילין זקוקות לצורך השלמת איכותן, את גוף היהודי הטהור, שהן מונחות עליו...
התפילין- 'נשלמות' בתכלית השלימות בהנחתן על היהודי... "כי שם ה' נקרא עליך" נאמר על תפילין. הן זקוקות ל"עליך" -כלומר להנחתן עליך- בכדי שיחול שם שמים עליהם.
נלמוד נא חידוש פלאים זה בלשון קדשו: "ובהנחת התפילין נגמר זה הספר. ועל זה דרשו חכמים: שם ה' נקרא עליך, תפילין של ראש. פירוש שעל ידי הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל... " [בא תרנ"ו].
איזה שילוב נהדר! חטיבה אחת של התקשרות! אנחנו זקוקים לתפילין והתפילין זקוקות לנו. ומתוך שניהם יחדיו מתמזג המיזוג האלקי של עוטר ישראל בתפארה... ואי לכך, כמה וכמה צריך שישארו 'מרכיבים' אלה, דבוקים לזה לזה באיכות ככל היותר, בלי חציצה ובלי היסח הדעת. מחשבת היהודי ותפיליו, חובתן שייצמדו יחד.
*
ועל פי דברי ה'שפת אמת', נבין יותר את דברי חז"ל [שבת מ"ט.] למה נקראו תפילין כנפי יונה, מפני שנמשלו ישראל ליונה. למה הזכיר אלישע בעל כנפיים, דווקא דבר שנמשל בו עם ישראל? אמנם לפי האמור, הרי כל איש ישראל הוא חלק בלתי נפרד מעצמיות התפילין...
וכבר אמרו חז"ל [מנחות ל"ה:] "קשר של תפילין צריך שיהא למעלה [בגובה הראש – רש"י] כדי שיהו ישראל למעלה. התפילין משפיעות על עם ישראל כולו...
*
ועל ידי התפילין גם יתקרבו הרחוקים וחלשים שבישראל לאביהם שבשמים... כך כתב רבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג [עשה ג'] שהיה מבעלי התוספות, בדרשת ההתעוררות שלו למצות תפילין כתב, שהתפילין מיישרות את האדם ללכת בדרך טובה ולכן חפץ הקב"ה ביותר שהרחוקים יניחו תפילין...
הסמ"ג היה רגיל לנסוע מעיר לעיר בספרד ובצרפת ולעורר על המצוות, בפרט על מצוות תפילין. וכך היה דורש: "מילה ושבת ותפילין שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם, אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי". [שם].
*
בעיני ראיתי זאת והזעזוע ההוא עדיין מרחף בזכרוני. ראיתי זקן אחד ששכב בבית חולים, שלא הניח תפילין כמעט מיום ה'בר מצוה' שלו. בשנות הזעם תעה בדרכו ר"ל. חסיד אחד ששכב על ידו בקשני שאניח לו תפילין. והלה סירב בתחילה. אחרי תחנונים והשתדלות הסכים.
אלמלא ראיתי זאת בעיני לא הייתי מאמין... ברגע שסיים לקשור בזרועו את התפילין של יד ולהדק על ראשו את התפילין של ראש, ופיו הוציא את המילים של הפסוק הראשון של קריאת שמע: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!... השתנו באחת פניו של הזקן כל אבריו הזדעזעו כמי שחטף מכת חשמל פתאומית... ודווקא כאן בחדר הנידח, התלקחה פתאום בלבו הנקודה היהודית והפכה לאש להבה, ובקול לא לו הוא החל לצעוק ובקולי קולות שהיו מלוות בבכי סוער:
"אה, אינך יודע מה שעשית בעבורי כעת... כל כך הוקל לי כעת על הלב... כל זכרון העבר, ימי נעוריו הקדומים, הצטברו ופרצו החוצה. ומתוך אותו בכי בלתי נשלט קרא לעבר אותו חסיד: "אני מודה לך... אני מודה לך מכל לבי, על מה שעשית עמדי כעת! אוי, על החסד הגדול שגמלת עמדי"... – הוא בכה ובכה ונאלם, הוא כבר לא היה מסוגל להוציא מלה נוספת מפיו, אלא המשיך לבכות בקול וללא הפוגות...
ואנו, בהיותנו עדים על ה"לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" של היהודי אפפה אותנו יראת הרוממות... במו עינינו נוכחנו לראות איך שעצם המגע עם התפילין הקדושות גרמו לו לזעזוע כל כך עמוק...
*
וכאן התגלה פן חדש במשנת ה'שפת אמת' הנ"ל, "כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל". במאורע הזה, נפרדו 'חלקי' התפילין במשך כשבעים שנה. "איש ישראל" ההוא שהוא בעצם גם חלק מן התפילין, היה מנותק מן הקלף הדיו והבתים. הוא היה מרוחק מן הפרשיות הקדושות,. וכעת כששוב נפגשו החלקים האלה, התפרצו רגשי ההתקשרות, כשני אוהבים בנפש שנפגשו פתאום אחרי פירוד מכאיב, אחרי שנים ארוכות וקשות...
*
ר' ישראל! התפילין הקדושות לפנינו. הן נכתבו ביד סופר אומן וירא שמים, כתב הפרשיות נאה, ה'בתים נאים, הריבוע שלם ומדוייק הרצועות שחורות כראוי (אף במקום הקשר); אלא שעדיין התפילין משתוקקות למוח ולב נאמנים שישתתפו וישקיעו אף הם את חלקם בהנחה זו. הן זקוקות לשותף שיזכור במה ולמה הוא מתקשר כעת... צריך להתייצב הכן לקראת שותפות זו. מען דארף זיך צושטעלן... רחמנא ליבא בעי!!!!
*
"ויְקָר אלו תפילין" דרשו חז"ל [מגילה ט"ז.]. התפילין הן נכס יקר לנו מאד מאד. וצריך להכיר ולהעריך זאת, כל פעם מחדש. ישראל קדושים מקיימים מצוה זו בהידור רב. אלא שעם זאת צריך להשקיע מוח ולב בקיומה. בכל יום כשיהודי מניח תפילין יוצא קול במרום לכל צבא מעלה: "הבו יקר לדיוקנא דמלכא, דאיהו מאן דאנח תפילין". תנו כבוד למי שמניח תפילין, למי שנאמר: עליו ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו [תקו"ז פ"ג:]. "יקר" אלו תפילין ויקרתם חודרת אל תוך היהודי כשמניח אותם... אז ניכר הוא ביותר בצלם אלקים שבו. התפילין היקרות יש בהן עושר רוחני לאין שיעור...
ואת הדברים האלה על: "הבו יקר לדיוקנא דמלכא" מצא החפץ חיים זי"ע לנכון, להכניס לקונטרס "מחנה ישראל" [פ"ד] ששלח לחיילים היהודים בנכר, וגם ל"נדחי ישראל" [פ"ז] לאלה שהיגרו למרחקי אמריקה ודרום אמריקה. שלא ישכחו את מעלתם, איך שבשמים מכריזים על כבודם, על צלם אלקים הניכר בהם כשהם מניחים תפילין...
*
מתוך ספר "כד הקמח" לרבינו בחיי, [ערך "תפילין"], מבהיק אור התפילין שבעתיים כאור החמה. בטוחני שדבריו יוסיפו לנו לקיום המצוה, הרבה חשק והתלהבות. הוא הקדוש עומד ופוקד עלינו: "כל מי שחננו השם דעת ובינה וְהַשֹכֵּל ונתן לו עינים לראות ואזנים לשמוע, צריך הוא שיתבונן בגודל כח מצות התפילין"... ומצוה לשמוע בדברי חכמים, והקדמונים שבהם על אחת כמה וכמה!
*
יסודות ועיקרים במצוות תפילין חקק לנו רבינו בחיי בספרו 'כד הקמח' וכדאי מאד לעיין בהם. בתוך דבריו מזכיר רבינו בחיי שתפילין הם סימן למלכות, ולחירות. על תפילין דרשו חז"ל [שבת קנ"ג.] "ושמן על ראשך לא יחסר" [קהלת ט']. רבינו בחיי ביאר זאת להפליא, שמקום הנחת תפילין של ראש, הוא המקום שהמלכים בישראל, היו נמשחים בו למלכות...
כמה מלהיבים דברי רבינו בחיי לאהבת ה'! הרצועות הם ביטוי לדברי הנביא [הושע י"א] "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה". המשך הוא זה ממה שנאמר שם: "נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני" [שם]. ר' ישראל! הסתכל נא על הרצועות, עבותות אהבה הם הנמשכות ממרום ומושכות את האדם למעלה, למעלה...
ואכן, מאד יש להיזהר בכבוד הרצועות. מן הענין להזכיר כאן מה שמסופר על הגה"צ פאר מקדושים, רבי משה בצלאל אלטר זצוק"ל, בן ה"שפת אמת" שהבחין פעם בבחור שלא נזהר לבל יפלו הרצועות על הארץ. הוא רץ אליו, הרים את הרצועות ונשקן, והעיר לו במתק לשונו, בנעימות ובחן: "בחור'ל, הרי רצועות של תפילין הינן הלכה למשה מסיני, אנא השתדל שלא יפלו לארץ". ולפי האמור מדברי רבינו בחיי יתחזק הענין, רצועות הן עבותות אהבה, שמקומם למעלה ולא למטה...
*
ידוע הוא איסור היסח הדעת בתפילין. וכמו כן חיוב המשמוש בהם [ראה או"ח סי' כ"ח א' ובבאר היטב שם בשו"ע הרב ובמ"ב סק"ג ובסי' מ"ד במ"ב סק"ג]. מצוות תפילין זקוקה למחשבת האדם התדירה, שלא יסיח דעתו מהן [כשאינו עוסק בתורה ותפילה יעו"ש] ודבר זה למדו חז"ל מן הציץ של כהן גדול. מפני שם ה' החקוק עליו לא היה הכהן הגדול רשאי להסיח דעתו ממנו כמו שנאמר "והיה על מצחו תמיד". מציץ הזהב למדו חכמים קל וחומר לקדושתן של תפילין החמוּרה. מה ציץ שאין בו אלא הזכרת שם ד' – אחת, אמרה תורה שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן עשרים ואחת 'אזכרות', על אחת כמה וכמה! [ראה שבת י"ב.].
*
כמה אם כן צריך להעריך את אוצרינו היקר וכמה צריך לשמור עליו, להימנע שלא להסיח דעת מן התפילין ומן התוכן הנאדר שלהן, בשעה שמונחות עלינו ואנו קשורים בהן! ומכאן החיוב למשמש בתפילין, כדי להיות מוּדע שמעוטרים בהן. אין אדם רשאי להעלים דעתו מכתרו הרוחני, מן האות המיוחדת, מקשר הדבקות בינו לבין קונו, מן האוצר המנוצר שנושא עליו...
מה שגבו דברי הרמב"ם: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק".
*
ר' ישראל! נתבונן נא כעת בדבר יסודי מאד במצוות התפילין שהשיגרה מערפלת אותו. ואם כי פשוטים הדברים, עלינו להחדיר זאת עמוק בתודעתנו ולקיימה. מצוות תפילין מחוברת ביותר לזכירת יציאת מצרים ונפלאותיה. הלא מקרא מלא דיבר הכתוב: "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ד' מצרים". כי בחוזק יד הוציאנו ה' מצרים!!!
הרמב"ן מגדיר את שורש מצוות תפילין "שנניח כְּתַב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה.
הב"ח [או"ח סי' ח' וסי' תרכ"ה] כתב, שמכיון שטעם מצוות תפילין כתוב בתורה: "כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים" אם כן "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה", כלומר זכירת יציאת מצרים תלוי קיום המצוה כתיקונה. ברור שלכתחילה וודאי צריך לכוון על זכירה זו. [ראה מ"ב סי' כ"ה סקט"ו בשם הפמ"ג]. ומי איננו רוצה להיות יהודי של "לכתחילה"?
*
מה נפלא הדבר! רש"י הקדוש מביא ביאור בשם ר' מנחם בן סרוק, על מלת "לטוטפות", שהוא מלשון דיבור ["הַטָפָה"]. והוא מפרש: "שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו". כך היה באמת צריך להיות. אם רואה אדם את חבירו מעוטר בתפילין של ראש, צריך שיזכיר לו הדבר את יציאת מצרים במדה כזאת, עד שיבוא לדבר בניסים ונפלאות שהיו אז, כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים... לטוטפות הוא לשון דיבור, דיבור הבא מתוך זכירה! כעין "למען תספר" של ניסי מצרים יש כאן...
*
יקירי! אם מתחזקים לקיים מצוה זו ביתר עוז, ברגשי לב ובחרדת קודש, ברור שישפיע הדבר הלאה. אם הדור הצעיר רואה אותנו מוקירים את התפילין, מאמצים אותן אל לבנו כראוי לערך קדושתן ואיננו מסיחים את הדעת מקדושתן. אם היו מבחינים בנו איך ניגשים לקראת מצוה זו בדחילו ורחימו, שהולכים כעת לקלוט ולספוג את תוכֶן ד' פרשיות שבתפילין, שעומדים להתקשר כעת בקשר נצחי עם בוראנו יתברך, בלהט אמונה. אם היינו מייחדים רגע לפני ההנחה להתבונן בקיום "מצוות צריכות כוונה" ומקיימים את המצוה כתיקונה בלי היסח הדעת, היה הדבר משאיר רושם חזק ביותר, עלינו ועל בנינו ועל דורותינו...
*
ר' ישראל! בנרתיק התפילין שלנו אף נמצא בית המקדש בזעיר אנפין... השל"ה הקדוש, כתב ע"פ הזוה"ק שבמצוות תפילין ישנה בחינה של מִקְדָש ה', לכל אחד ואחד מישראל וזה לשון קדשו: "ואחר שנחרב הבית, כתב הקדוש רבי שמעון בר יוחאי [ח"א קכ"ט.] שעל תפילין נאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', שבסיבתם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בישראל...". רבינו בחיי מרמז על הענין וכותב "ומכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כוחו". [תרומה כ"ה ט'].
אנחנו מניחים כל יום כעין "בית המקדש",. והרי השטח שעליו נבנה המקדש כולו אדמת קודש היה, ואם כן יהודי המניח תפילין, טעון אף הוא שפע קודש ומחשבות קדושות. מעין הר הבית הוא אז. מתוך התקשרותנו אל מצוה מיוחדת זו תשרה עלינו שכינה, כעין השראת השכינה במקדש וזה וודאי יסייע לבנינו הגמור בשלימות בב"א.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ברור ששפע הקודש מן ה"אות" שבתפילין,
ישפיע גם על "אות" שבת קודש, הבא במקומו...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
אִם קשורים למעלה...
התחדשות בקיום מצוות תפילין
לר' ישראל יקירי שליט"א
מספרים על הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זי"ע, שפעם הלך לדרכו במורד ההר ביום חורף עז, כשהכל היה קפוא ומכוסה קרח. במציאות לא היה אפשר לרדת שם מבלי להחליק וליפול; ואילו צדיק זה היה צועד לבטח במסילה זו ללא חת. לאלה שהשתוממו על כך, אמר: "אז מען איז אנגעבונדן אויבן, פאַלט מען נישט אונטן". כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה...
ואם תופעה זו במציאותה הפשוטה, שייכת לקדושי עליון, אנשי מופת שחיים למעלה מדרך הטבע; הרי התוכן הפנימי של פתגם זה, מתייחס גם אל כל אחד ואחד מאתנו!! ברור שהקשר העליון מחזיק את האדם ומונע החלקה ונפילה ח"ו!
סיפור מאלף זה על הרה"ק מפרעמישלאן הפך ל"נכסי צאן ברזל" במשנת החסידות, מורה דרך לנסיונות החיים ומצביהם, לדרכיו של כל יהודי באשר הוא שם. כשקשורים למעלה לא נופלים למטה!!!
המחשה נפלאה לכך הוא הקשר של תפילין, המצוה הכוללת את כל יסודות היהדות, המקשרת את היהודי עם מלכו ואלקיו, כבר בתחילת היום; ולפי הכוונה וההתקשרות במוח ולב, הרי זה מונע את הנפילה.
כשעומד יהודי להתפלל הוא מתקשר עם התפילין במוח ולב. פרשיותיה המכילות את יסודות האמונה והדת, עולות על ראשו וזרועו, וכך מתחבר האדם עם התורה בפועל והוא מתהלך בהם לפני קונו. וכן לימדונו חז"ל: "מוסרותימו" אלו תפילין של יד. "עבותימו" אלו תפילין של ראש. [מדרש תהילים ב']. קשרים אמיצים הם בין יצור ליוצרו!!! און "אז מען איז אנגעבונדן אויבן, פאלט מען נישט אונטן". קשר אמיתי למעלה שומר על היום כולו...
*
בימי החנוכה זכיתי להתפלל שחרית במעמד כמה וכמה אלפים מישראל, כן ירבו. פחד ורחב לבי כשהסתכלתי מסביבותי... לבד המעמד הנשגב כשלעצמו, התעורר הלב הפעם בדבר מפעים מאד. אלפי יהודים התפללו יחד כשהם מעוטרים בתפילין. כולם מנער ועד זקן קשורים באוצרות קדושה אלה!!! אלפי 'בתי' תפילין התנוססו בראשי עם קודש... בכל זוגות תפילין שעליהם נמצאות פרשיות מלאות שמות הקודש. כי שם ה' נקרא עליך, כפול אלפים...
דבר נורא הוד התגלה כאן. מחשבה מרוממת ביותר הפעימה אותי. הרי בכל אלפי זוגות תפילין אלה, הוחדרו רגשי קודש יהודיים מסיני: בכתיבתן, בעשייתן ובקנייתן. כמה מחשבה דיבור ומעשה הושקעו בתפילין קדושות אלה. בתפילת שחרית אחת נראה כאן לעיני הרוח, מיקבץ עצום של יגיעה ומאמצים לשם מצוות תפילין, ולמעלה מזה, רצון טהור ואמיתי של ישראל קדושים לאין מספר ממש, להתחבר ולהתקשר כלפי מעלה. רגשות עילאיים של "וארשתיך לי לעולם...".
הוי! שפע מצוות תפילין... כל זוג וזוג לאלפיו, מסַפר כעת על כמה הלכות למשה מסיני שלא נשתנו כלום במשך כל הדורות. כולם כאחד מספרים על מסירות ישראל נאמנים לעשייה לשמה והידורי מצוה. סופרים בישראל ייחדו לב ונשמה לכתוב את הפרשיות ואת השמות בפרט, בקדושה ובטהרה, בהידור ובכוונה כדת וכדין ובכובד ראש.
ריבון כל העולמים! הכל גלוי וידוע לפניך. הבט משמים וראה כמה אבות בישראל השקיעו הון ומאמצים לרכוש תפילין מהודרות לבניהם, בלב שלם בנפש חפצה ובחיבת המצוות.
חוסה נא על בן אהובך! לכל זוג תפילין ציפה וייחל נער יהודי כל כך, להנחתן בראשונה לעת ה"בר מצוה" שלו, בחרדת קודש, בטהרת המחשבה ובכיסופין... והאבות העניקו לבנים את התפילין הקדושות ברגש עמוק של מסורת ישראל מסיני, שלא נפסקה...
געוואלד! 'ים גדול' של קדושת תפילין, משתרע על פני בית המדרש הענק. וכל טפה מן הים הגדול הזה כולו אומר התקשרות. משמעות עצומה קבלה אז הברכה בברכות השחר "עוטר ישראל בתפארה".
*
ואמנם כך היה נוהג אחד מגדולי הראשונים רבינו אשר, והדבר מובא בשולחן ערוך. הרא"ש "היה מסדר הברכות עד 'עוטר ישראל בתפארה' ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה". "כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך"... [שו"ע סי' כ"ה סעי' ג' ובמ"ב סקי"ג].
מאור גולה זה רבינו הרא"ש, רצה לשבח להודות תיכף ומיד אחרי הנחת תפילין, על הזכות האדירה, על תפארת ישראל שבתפילין, על הכתר שזכו לו כל ישראל אמוני עם סגולה, בני מלכים...
ומן הענין להזכיר כאן את מה שכתב רבינו הרא"ש בהלכות תפילין שלו [סי' כ"ח] "שאין לך גדול בכל מצות עשה שבתורה יותר ממצוות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך". מתוך דברים אלה מובנת עוד יותר, השתוקקות רבן של ישראל, הרא"ש, להודות על התפילין בברכתה המיוחדת...
*
אחרי רגעי ההתפעמות משפע מצוות תפילין בבית המדרש הגדול, ניגשתי אל ידיד ותיק, אדם חשוב מלונדון ושיתפתי אותו ברגשותי. בתוך הדברים הזכיר לי אז את דברי ה'תפארת שלמה' על המקרא שנאמר בתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך". החשק ללימוד התורה תלוי בקיום מצוות תפילין, ואם האדם מבחין בעצמו שאינו משתוקק ללמוד תורה, סימן הוא שלא קיים מצוות תפילין כתיקונה... [תפא"ש שמיני עצרת].
*
מוסיף והולך... לימי החנוכה ישנו המשך עצום! גדולי החסידות לימדונו שעל ידי נר חנוכה [מלשון חינוך] מתחנכים למצוות בעתיד כראוי ובפרט מצוות דאורייתא. "על ידי מצות דרבנן, יוכל לבוא לקיים גם מצות דאורייתא. וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצות התורה ממש". [שפ"א חנוכה תרס"א].
מצוות נר חנוכה מדגימה איך לקיים מצוות ה' בהכנה וכוונה, חביבות והתלהבות. השנה עמדתי על נקודה נפלאה נוספת בזה. אם תעבור בכל רחבי העולם היהודי, לא תמצא אף חנוכיה אחת, שטעו בה במספר הימים. אם היום הוא רביעי דחנוכה, לא תמצא באף בית, באף חלון, שלשה או חמשה נרות. דוק ותשכח. וזה גופא מדריך איך לקיים את המצוות בעתיד, בתכלית הדיוק ולא לטעות בהן...
*
אי לכך ר' ישראל, כדאי מאד להתחזק בקיום המצוות, מתוך השפעת ימי החנוכה. ומה עוד במצוה דאורייתא יסודית כל כך כהנחת תפילין. מצוה שכולה התקשרות להקב"ה. "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ורמז לדבר להגיע לכך מתוך מצוות נר חנוכה, הוא מה שדרשו חז"ל [שבת קנ"ג.] ושמן על ראשך לא יחסר- אלו תפילין... וגם בנוסח תפילין מזכירים: "ושמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה"... ממשיכים את השפעת החנוכה הלאה! מוסיף והולך...
*
בהתחזקות במצוות תפילין, בכוונה ובהערכה, שייך להמשיך את ימי החנוכה, ימי "שמן על ראשך לא יחסר" ולהוות בזה "חפץ" וכלי לכל ההתלהבות, ההדלקה והכיסופין של ימי האורה... הרי כך הביא ב"קדושת לוי" בשם הרמב"ן על הפסוק "עד שתחפץ", שכל התעוררות בלב אדם ראוי לעשות ממנה כלי פעולה וחפץ של מעשה.
הבה נתבונן ונעריך יחד את אוצר הקדושה שיש לנו; וגם בזכות הנפלאה להתקשר בו יום יום. ההרגל מנסה להשתלט בעולמנו הרוחני. ובימי החנוכה הרי למדנו איך להתנער מן העפרוריות הזאת, עד שתכלה "רגל" מן השוק, שנרמזה בו כידוע, תרדמת ההֶרגל...
*
כמה ראוי להשריש תמיד מחדש את מושגי קדושת תפילין, וההתקשרות בהן לבורא כל העולמים ברוך הוא. מה נשגבו דברי מרן ה'בית יוסף' שבזמן קריאת התורה בפרט צריך שיהיו התפילין מונחים עליו, ומביא הוא על זה את מאמר הכתוב במיכה, "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" - וה' בראשם אלו תפילין... [או"ח כ"ה].
קם יהודי בבוקר, מתכונן לתפילה בכובד ראש, מוציא את תפיליו ומכריז מול עולם ומלואו: "ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו- - - ". ועכשיו הוא ניגש ומניחם בדחילו ורחימו, ביראה ובאהבה, ומחשבתו קשורה בקונו, כמאמר הנביא [מיכה ב']: ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אה! וה' ב-ר-א-ש-ם...
*
אל כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע נכנס פעם אב שהביא את בנו ואמר לפניו: "בני מתחיל להניח תפילין". אמר לו הרבי: האם רק הוא מתחיל? רק הבן שלך ? גם אתה מתחיל להניח תפילין! בכל יום יהיו בעיניך כחדשים...!!!
והדברים עמוקים. בכל יום ויום מתקיימת התקשרות חדשה עם הקב"ה על ידי התפילין הקדושות. קדמונינו ז"ל התקינו לומר בשעת הנחת תפילין את הפסוקים בספר הושע [ב']: וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'... בשל"ה הקדוש כתב שכריכת הרצועה סביב האצבע היא מעין טבעת קידושין. קנין חדש יש כאן, קשר וחיבור של יהודי לקונו יתברך, המתחדש בכל יום ויום.
*
ר' ישראל! אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. הבה נתמסר לזה יחד בהתחדשות, שוב ושוב. הבה נכיר את ערך המצוה, במה שטמון בה ובחובת כוונתה, להרגיש שברכושנו אוצר יקר מאד מאד, דבר שבקדושה מיוחד ביותר...'בחרב ובחנית', בעזות דקדושה, עלינו לערוך מלחמה בקרבנו, נגד השיגרה המכהה והמקהה בנו את רגשי הקודש. במחשבתנו צריך להינתק היום מן האתמול והמחר, כאילו זו היא הפעם הראשונה והיחידה בחיינו, בו אנו מקיימים את המצוות התדירות. הרבי הקדוש התכוון לומר בזה לכל אחד ואחד מישראל: גם אתה מתחיל להניח תפילין!
ובכן ר' ישראל! אנא נתחיל הנחת תפילין מחדש בהתעוררות ובכוונה.
*
וודאי ידועים לך, דברי הגמרא על אלישע בעל כנפיים. זה היה בשעת גזירת המלכות על קיום מצוות תפילין. למרות הכל יצא אלישע עמהם לרחוב. שוטר אחד ראה אותו ורדף אחריו. כיון שהגיע אצלו הוריד אלישע את התפילין ואחזן בידו. כששאל אותו ה'קסדור' הרומאי "מה זה בידך" ענה לו: "כנפי יונה". נעשה נס ונתגלו התפילין ככנפי יונה. ומאז נקרא אותו צדיק "אלישע בעל כנפיים". חז"ל מסבירים שם, שאלישע רמז בכינוי זה את התפילין בשבידו, מפני שנמשלו ישראל ליונה... [שבת מ"ט.]
אלישע בעל כנפיים הביע כאן רמז מפעים מאד. התפילין נמשלות לכנפיים! התפילין מרימות ככנפיים את המניח אותם, כמה טפחים מעל קרקע החומריות. [מעין זה מצאתי בספרים] יהודי המניח אותם בכוונה, יוצא מגבולות עולם הזה, טרדותיו ונסיונותיו. הוא ממריא ופורח בהן אל השמים ממעל. "וה' בראשם", "כי שם ה' נקרא עליך" נאמר על תפילין. היהודי מתרומם בהן, בהנחתן, בכריכתן, בקדושתן, בתוכנן הנאדר, בכוונות שצריך לכוון בהן, בפסןקי דזמרה שמשבח בהן, בקריאת שמע שקורא בהן, בתפילתו שמתפלל בהן.
בספר "באר מים חיים" הפליא למצוא ב"כנפי יונה" את רמז קיום המצוות ביראה ובאהבה, "בדחילו ורחימו" שנמשלו בזוה"ק לכנפיים [גדפין] המרימות את המצוה ובלעדיהן אינן פורחות למעלה... [פ' ויצא].
ולזכר עולם נשאר אותו מעשה פלא של 'אלישע בעל כנפיים'. ה'מטה משה' הביא את המנהג לכרוך את התפילין בצורת כנפיים בגלל אותו סיפור. [באר היטב סי' כ"ח סק"ג].
*
ר' ישראל! כמה יעידו על התקשרות המיוחדת למעלה, אותם הפסוקים הנאדרים הנאמרים עם הנחת תפילין. "וארשׂתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'... אנא נחשוב לרגע במלים המרעידות האלה, על הקשר העליון, הנצחי עם הקב"ה, על מושגי צדק ומשפט חסד ורחמים, על קשר האמונה, על ידיעת ה'.
ה'שפת אמת' פירש בזה בצורה נפלאה, את חתימת הברכה של "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ה'קידושין' האלה בין הקב"ה לכנסת ישראל, מתחדשים יום יום עם הנחת תפילין "וזה הרמז של וארשתיך לי"... [שפת אמת ליקוטים – לנשואין].
*
וארשתיך לי... פעם בא בחור לצאנז אל ה"דברי חיים" זי"ע, בחור בר מצוה, להניח תפילין אצלו. הבחור אמר אז את פסוקי "וארשתיך" ובטעות אמר: "וידעתָּ את ד'" ב'קמץ'. הרבי תיקנו מיד שצריך לומר כלשון הפסוק: "וידעתְּ את ה'!" בשוָא'. קולו הרועם של הרבי "וידעת את ה'". נכנס למעמקי נפשו של אותו הבחור. הוא גדל ובנה בית בישראל, עסק במסחר והפליג למרחקים. בדרכים עמדו לפניו נסיונות שונים להקל בעניני כשרות. ולעת אשר כזאת, שמע שוב את קול רבו נוקב ויורד, מחלחל בנפשו, שומר עליו ועוצר בעדו: וידעת את ה'!... וידעת את ה'!...וידעת את ה'!!!...
*
וארשתיך לי לעולם... מעשה בבחור צעיר מאד, שמסר נפשו על הנחת תפילין בשנות הזעם. וכך כתב בזכרונותיו: "הכנסתי את נרתיק התפילין וסידור תפילה אל תוך חולצתי. הגענו למשרפות הלבֵנים. ירדנו אל מרתף אפל ובאחד הכוכים, שצוהר קטן האיר בו במקצת, הנחתי תפילין בהתרגשות עצומה. כרכתי כריכות על האצבע ואמרתי: וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'...". [קובץ שמע ישראל להרה"צ מקאליב זי"ע].
כמעט ילד היה, והוא שרוי בסכנת חיים איומה. והנה בוער בו דחף עצום להתקשר עם מלכו ואלקיו בתפילין, להניחם בהתרגשות. ובאותו מרתף חשוך מוסיף בכל לבו הזך, מלים של דבקות: וארשתיך לי לעולם... הוא מזכיר בסילודין את האמונה, את הצדק והמשפט את החסד והרחמים ואת ידיעת השם...
*
כנפי יונה המרימות... לשם מצוות כיבוד אב אעתיק את מה שכתב אבי מורי ז"ל בזכרונותיו על שנות החורבן: "הקשר שהיה לנו עם מה שלמעלה מאתנו היו התפילין, שלא הפסקנו להתקשר אתם בכל יום ויום ובכל מצב ומצב. ואִתָּן נפתלנו פתילי אלקים. – בנפשנו פנימה היה זה קשר נשמתי אדוק למקור מחצבתה".
לאחר תקופה שכבר לא היו להם תפילין (שניטלו מהם בבוכנוואלד) רשם אבא את רגשי נפשו כששוב זכה לזה: "ההתעוררות באה עם הגיע משלוח של אנשים חדשים מפיעטרקוב אמרו שאחד הצליח להבריח זוג של תפילין לתוך המחנה. ניסינו לעקוב אחריו אולי נזכה עוד ולו אפילו פעם אחת להניח תפלין. וביום ראשון אחד אחה"צ הצלחנו לתפוס אותו ובסתרי סתרים נתן לנו להניח תפילין. זאת היתה כעין זריקה שהפיחה בנו רוח חדשה. ובמוחי הבריק אז ברק של רעיונות על הקשר של תפילין שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה.- - - ".
*
הוי אבא! כמה החדרת בנו את החשיבות להנחת תפילין. פעם סיפרת לנו איך שאביך הי"ד בא אליך בחלום אחרי המלחמה והסביר לך בדיוק את מנהגו בעשיית ה'בתים' של התפילין. אנחנו הקשבנו והדבר השאיר רושם עמוק על הלבבות הרכים. כאן התקשר אב לבן בדרך פלאים, בנושא התפילין...
ואכן, קשר מיוחד ישנו בתפילין גם למסורת אבות. מה נפלא הדבר שמצוות כתיבת ספר תורה ניתנה לכל יחיד שיכתוב בעצמו ולא יצא בשל אבותיו [סנהדרין כ"א:]. לכל יהודי ישנו חלק מיוחד והבנה מיוחדת משלו בתורה הקדושה. ולעומת זאת בתפילין מצאנו שאמר הלל הזקן אלו תפילין של אבי אימא [ירושלמי פ"י דעירובין ה"א]. ורבי יהודה בן בתירא אמר אילו תפילין של אבי אבא... [סנהדרין צ"ב:] הם התקשרו בהם לדורות...
*
כמה השפיע עלינו הסיפור, אבא, איך שלמחרת המלחמה היית יחד עם יהודים שהתרחקו ממקור מחצבתם ר"ל. לא אמרת להם דבר, ידעת את מכאובם ומרירותם ולא רצית לעורר ויכוחים ללא תועלת. אצילותך ודוגמתך האישית פעלו את פעולתן. הנחת תפילין בכל יום, מבלי להגיד להם מלה אחת. ותוך כדי שבוע כבר הניחו כולם תפילין. והם ראו וקלטו. הם עקבו אחרי מעשיך ונפשם הושפעה במסתרים לטובה...
כמה זירזת אותנו אבא, להשכים קום למחרת חג הפסח וחג הסוכות, בכדי להראות חשיבות וערגה לתפילין, אחרי שלא הנחנו אותם יותר משבוע ימים...
*
והרי עובדה נוספת על נער יהודי בעיירה מיונצ'ין שבפולין בליל בלהות אחד בתקופה ההיא. הם עמדו לברוח ממקום למקום והאם הטעינה עגלה עם החפצים בית ההכרחיים. כדורי אויב נורו מכל עבר והאֵם עזבה את העגלה והתייאשה מן החפצים. הנה הגיע יוסלה הקטן והזדעק: "אמא: היכן התפילין שלי?" כשנודע לו ליוסלה שנארזו התפילין בין החפצים הנטושים. רץ בחירוף נפש לעבר העגלה. הוא מצא לאושרו את התפילין והטמינן בתוך מעילו. וכאן פסק את פסוקו הנאדר, כפי שרק יהודי של קידוש השם יכול לומר: "אם נחיה עד מחר, הרי אני מחויב להניח תפילין". לא ידע מה ילד יום במצב כזה. ברם כל עוד שהנשמה באפו, התחבר בהנחת תפילין... אם יהיה מחר, חייב שיהיו גם תפילין [שמע ישראל שם ח"ב].
וכעין 'בת קול' עולה מסיפורים כאלה. בן אדם עֲ-צ-ו-ר!!! עצור את נשימתך ושמע בקול הנער יוסלה, מהי משמעותה של מצוות תפילין בחיי יהודי. שישאירו נא הדברים רושם עז, למעשה. איך שצריך לגשת למצוה זו בלהט שבקדושה! "כנפי יונה" הן התפילין המרימות את היהודי מעל כל תהומות, מהמורות וחתחתים...
*
אין לנו צל של מושג, כמה מסרו יהודים נפשם להתקשר בתפילין במחנות התופת. הם עמדו בתור לתפילין. מהם שהחליפו את פרוסת לחמם בתפילין. הם החביאו אותם בכל מיני המצאות. רשמתי לי לזכרון שורה אחת מאותם הימים על צעירים שהשתדלו למען התפילין בשכר לחמם. "הקאפו עמד בדיבורו והביא לנו זוג תפילין קטנים, עטופים בנייר. בדקנו אותם בזהירות והתפללנו בהם מתוך התלהבות. מתיקות כזו אי אפשר לטעום פעם נוספת בכל החיים". [בקדושה ובגבורה ע' 342]
מה נאמר ומה נדבר! בעומק המרירות הכי עזה בעולם, מצאו קדושי ישראל מתיקות בהנחת תפילין וידעו שכבר לא יטעמו כזאת עוד! אנא נפתח את כל חדרי הלב ונקלוט זאת לנצח נצחים!
*
והנני רושם את הדברים האלה בכוונה, למען נלמוד בקל וחומר עצום, כמה עלינו להתמסר לקיום מצוה זו בתשומת לב . כיום ב"ה אין גזירה על קיום המצוות. אף אחד אינו יורה ח"ו ומתנכל לנפשנו בגלל הנחת תפילין. ואי לכך, את המסירות שלנו יש להשקיע בקיום המצוה כהלכתה, בהכנה הנפשית, במצוות צריכות כוונה, בכוונות שהכתיבו לנו רבותינו הפוסקים, להיזהר מאד משיחה בטלה בתפילין ודברים של קלות ראש על אחת כמה וכמה; וכמו כן, החדרת החשק, ההתעוררות למצוה אדירה כזו, על ההערכה העמוקה שיש לנו אוצר המנוצר כזה ששמו תפילין... אות התקשרות נצחית, עדות על היהדות, וארשתיך לי לעולם....
ועם זאת גם יש במצוה זו בכדי לחזק לב חולים ומרי נפש, יושיעם ה' במהרה, המסוגלים להניח תפילין. ראוי לחזקם בזכות האדירה שבמצוה זו וגם במה שאמרו לנו חז"ל [מנחות מ"ד.] שכל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר וה' עליהם יחיו. כשמניחים תפילין, הרי שם ה' עלינו!
*
כנפי יונה... רבינו הרמב"ן כשהזכיר את היונה שבקרבנות העוף, כתב במעלת היונה שיש לה "תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות"... ומתוך דבריו נבין עוד יותר את משל כנפי יונה על התפילין...
ומתוך רמזי כנפיים אלה, הבה נלמוד שוב ושוב את הסעיף בספר חיינו ה'שולחן ערוך' בו הדריך מרן המחבר במפורש מה לכוון בהנחת תפילין. "יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב".
"ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".
הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך!!! התפילין סובבות את כל מהותו של יהודי וכל יסודות הדת, אמונתו הנהגתו ותפארתו. מלחמת היצר ומלחמת היהדות. התקשרות! התקשרות עליונה!
*
ת-פ-י-ל-י-ן! תפילין!!! הקשר היומי שלנו עם קודשא בריך הוא. תפילין הן ה"אות" הנצחית בינינו ולבין קוננו יתברך. הן הן גבורתנו ותפארתנו ואכן על 'של יד' ו'של ראש' מרמזים ב"אוזר ישראל בגבורה" ו"עוטר ישראל בתפארה". תפילין הן ההוכחה שאנחנו עמו ועבדיו, קדמונינו קראו לזה בחיבת קודש עצומה "כתר תורה" [מהרש"א קידושין ס"ו: ועוד] ו"פאר לנשמה" [מהר"ל דרוש לשה"ג]
והפרשיות הקדושות שבתוכן, שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך, הלא אצורים בהן יסודות היהדות, קבלת עול מלכות שמים אחדות ה' אמונת החידוש והשגחה פרטית. כשיהודי מניח תפילין כנגד המח וכנגד הלב, שהם "משכן השכל", מתחזק בכל אלה ומוסיף זכר בדרכי ה' וזוכה לחיי עד [ע' חינוך תכ"ב].
הוי! ת-פ-י-ל-י-ן! ת-פ-י-ל-י-ן!!! אוצר האוצרות שלנו. כבר אלפי שנה שאיש ישראל מתקשר בתפילין יום יום, בכיסופי קודש ... באור ובחושך הוא מתחבר להן ומתקשר בהן לאלקיו, 'יוצר אור ובורא חושך' ומכיר שהוא ואין עוד, עושה שלום ובורא את הכל...
*
מדהימים הם דברי ה'שפת אמת'. מרכיבי התפילין הם לא רק : קלף ועור ובתים ועוד, אלא גם ראשו וזרועו של יהודי. רק צירוף כולם כאחד, ישלים את מעגל קדושת התפילין לגמרי... וכפי שנרמז בדברי חז"ל "תפילין צריכים גוף נקי". כלומר, התפילין זקוקות לצורך השלמת איכותן, את גוף היהודי הטהור, שהן מונחות עליו...
התפילין- 'נשלמות' בתכלית השלימות בהנחתן על היהודי... "כי שם ה' נקרא עליך" נאמר על תפילין. הן זקוקות ל"עליך" -כלומר להנחתן עליך- בכדי שיחול שם שמים עליהם.
נלמוד נא חידוש פלאים זה בלשון קדשו: "ובהנחת התפילין נגמר זה הספר. ועל זה דרשו חכמים: שם ה' נקרא עליך, תפילין של ראש. פירוש שעל ידי הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל... " [בא תרנ"ו].
איזה שילוב נהדר! חטיבה אחת של התקשרות! אנחנו זקוקים לתפילין והתפילין זקוקות לנו. ומתוך שניהם יחדיו מתמזג המיזוג האלקי של עוטר ישראל בתפארה... ואי לכך, כמה וכמה צריך שישארו 'מרכיבים' אלה, דבוקים לזה לזה באיכות ככל היותר, בלי חציצה ובלי היסח הדעת. מחשבת היהודי ותפיליו, חובתן שייצמדו יחד.
*
ועל פי דברי ה'שפת אמת', נבין יותר את דברי חז"ל [שבת מ"ט.] למה נקראו תפילין כנפי יונה, מפני שנמשלו ישראל ליונה. למה הזכיר אלישע בעל כנפיים, דווקא דבר שנמשל בו עם ישראל? אמנם לפי האמור, הרי כל איש ישראל הוא חלק בלתי נפרד מעצמיות התפילין...
וכבר אמרו חז"ל [מנחות ל"ה:] "קשר של תפילין צריך שיהא למעלה [בגובה הראש – רש"י] כדי שיהו ישראל למעלה. התפילין משפיעות על עם ישראל כולו...
*
ועל ידי התפילין גם יתקרבו הרחוקים וחלשים שבישראל לאביהם שבשמים... כך כתב רבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג [עשה ג'] שהיה מבעלי התוספות, בדרשת ההתעוררות שלו למצות תפילין כתב, שהתפילין מיישרות את האדם ללכת בדרך טובה ולכן חפץ הקב"ה ביותר שהרחוקים יניחו תפילין...
הסמ"ג היה רגיל לנסוע מעיר לעיר בספרד ובצרפת ולעורר על המצוות, בפרט על מצוות תפילין. וכך היה דורש: "מילה ושבת ותפילין שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם, אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי". [שם].
*
בעיני ראיתי זאת והזעזוע ההוא עדיין מרחף בזכרוני. ראיתי זקן אחד ששכב בבית חולים, שלא הניח תפילין כמעט מיום ה'בר מצוה' שלו. בשנות הזעם תעה בדרכו ר"ל. חסיד אחד ששכב על ידו בקשני שאניח לו תפילין. והלה סירב בתחילה. אחרי תחנונים והשתדלות הסכים.
אלמלא ראיתי זאת בעיני לא הייתי מאמין... ברגע שסיים לקשור בזרועו את התפילין של יד ולהדק על ראשו את התפילין של ראש, ופיו הוציא את המילים של הפסוק הראשון של קריאת שמע: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!... השתנו באחת פניו של הזקן כל אבריו הזדעזעו כמי שחטף מכת חשמל פתאומית... ודווקא כאן בחדר הנידח, התלקחה פתאום בלבו הנקודה היהודית והפכה לאש להבה, ובקול לא לו הוא החל לצעוק ובקולי קולות שהיו מלוות בבכי סוער:
"אה, אינך יודע מה שעשית בעבורי כעת... כל כך הוקל לי כעת על הלב... כל זכרון העבר, ימי נעוריו הקדומים, הצטברו ופרצו החוצה. ומתוך אותו בכי בלתי נשלט קרא לעבר אותו חסיד: "אני מודה לך... אני מודה לך מכל לבי, על מה שעשית עמדי כעת! אוי, על החסד הגדול שגמלת עמדי"... – הוא בכה ובכה ונאלם, הוא כבר לא היה מסוגל להוציא מלה נוספת מפיו, אלא המשיך לבכות בקול וללא הפוגות...
ואנו, בהיותנו עדים על ה"לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" של היהודי אפפה אותנו יראת הרוממות... במו עינינו נוכחנו לראות איך שעצם המגע עם התפילין הקדושות גרמו לו לזעזוע כל כך עמוק...
*
וכאן התגלה פן חדש במשנת ה'שפת אמת' הנ"ל, "כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל". במאורע הזה, נפרדו 'חלקי' התפילין במשך כשבעים שנה. "איש ישראל" ההוא שהוא בעצם גם חלק מן התפילין, היה מנותק מן הקלף הדיו והבתים. הוא היה מרוחק מן הפרשיות הקדושות,. וכעת כששוב נפגשו החלקים האלה, התפרצו רגשי ההתקשרות, כשני אוהבים בנפש שנפגשו פתאום אחרי פירוד מכאיב, אחרי שנים ארוכות וקשות...
*
ר' ישראל! התפילין הקדושות לפנינו. הן נכתבו ביד סופר אומן וירא שמים, כתב הפרשיות נאה, ה'בתים נאים, הריבוע שלם ומדוייק הרצועות שחורות כראוי (אף במקום הקשר); אלא שעדיין התפילין משתוקקות למוח ולב נאמנים שישתתפו וישקיעו אף הם את חלקם בהנחה זו. הן זקוקות לשותף שיזכור במה ולמה הוא מתקשר כעת... צריך להתייצב הכן לקראת שותפות זו. מען דארף זיך צושטעלן... רחמנא ליבא בעי!!!!
*
"ויְקָר אלו תפילין" דרשו חז"ל [מגילה ט"ז.]. התפילין הן נכס יקר לנו מאד מאד. וצריך להכיר ולהעריך זאת, כל פעם מחדש. ישראל קדושים מקיימים מצוה זו בהידור רב. אלא שעם זאת צריך להשקיע מוח ולב בקיומה. בכל יום כשיהודי מניח תפילין יוצא קול במרום לכל צבא מעלה: "הבו יקר לדיוקנא דמלכא, דאיהו מאן דאנח תפילין". תנו כבוד למי שמניח תפילין, למי שנאמר: עליו ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו [תקו"ז פ"ג:]. "יקר" אלו תפילין ויקרתם חודרת אל תוך היהודי כשמניח אותם... אז ניכר הוא ביותר בצלם אלקים שבו. התפילין היקרות יש בהן עושר רוחני לאין שיעור...
ואת הדברים האלה על: "הבו יקר לדיוקנא דמלכא" מצא החפץ חיים זי"ע לנכון, להכניס לקונטרס "מחנה ישראל" [פ"ד] ששלח לחיילים היהודים בנכר, וגם ל"נדחי ישראל" [פ"ז] לאלה שהיגרו למרחקי אמריקה ודרום אמריקה. שלא ישכחו את מעלתם, איך שבשמים מכריזים על כבודם, על צלם אלקים הניכר בהם כשהם מניחים תפילין...
*
מתוך ספר "כד הקמח" לרבינו בחיי, [ערך "תפילין"], מבהיק אור התפילין שבעתיים כאור החמה. בטוחני שדבריו יוסיפו לנו לקיום המצוה, הרבה חשק והתלהבות. הוא הקדוש עומד ופוקד עלינו: "כל מי שחננו השם דעת ובינה וְהַשֹכֵּל ונתן לו עינים לראות ואזנים לשמוע, צריך הוא שיתבונן בגודל כח מצות התפילין"... ומצוה לשמוע בדברי חכמים, והקדמונים שבהם על אחת כמה וכמה!
*
יסודות ועיקרים במצוות תפילין חקק לנו רבינו בחיי בספרו 'כד הקמח' וכדאי מאד לעיין בהם. בתוך דבריו מזכיר רבינו בחיי שתפילין הם סימן למלכות, ולחירות. על תפילין דרשו חז"ל [שבת קנ"ג.] "ושמן על ראשך לא יחסר" [קהלת ט']. רבינו בחיי ביאר זאת להפליא, שמקום הנחת תפילין של ראש, הוא המקום שהמלכים בישראל, היו נמשחים בו למלכות...
כמה מלהיבים דברי רבינו בחיי לאהבת ה'! הרצועות הם ביטוי לדברי הנביא [הושע י"א] "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה". המשך הוא זה ממה שנאמר שם: "נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני" [שם]. ר' ישראל! הסתכל נא על הרצועות, עבותות אהבה הם הנמשכות ממרום ומושכות את האדם למעלה, למעלה...
ואכן, מאד יש להיזהר בכבוד הרצועות. מן הענין להזכיר כאן מה שמסופר על הגה"צ פאר מקדושים, רבי משה בצלאל אלטר זצוק"ל, בן ה"שפת אמת" שהבחין פעם בבחור שלא נזהר לבל יפלו הרצועות על הארץ. הוא רץ אליו, הרים את הרצועות ונשקן, והעיר לו במתק לשונו, בנעימות ובחן: "בחור'ל, הרי רצועות של תפילין הינן הלכה למשה מסיני, אנא השתדל שלא יפלו לארץ". ולפי האמור מדברי רבינו בחיי יתחזק הענין, רצועות הן עבותות אהבה, שמקומם למעלה ולא למטה...
*
ידוע הוא איסור היסח הדעת בתפילין. וכמו כן חיוב המשמוש בהם [ראה או"ח סי' כ"ח א' ובבאר היטב שם בשו"ע הרב ובמ"ב סק"ג ובסי' מ"ד במ"ב סק"ג]. מצוות תפילין זקוקה למחשבת האדם התדירה, שלא יסיח דעתו מהן [כשאינו עוסק בתורה ותפילה יעו"ש] ודבר זה למדו חז"ל מן הציץ של כהן גדול. מפני שם ה' החקוק עליו לא היה הכהן הגדול רשאי להסיח דעתו ממנו כמו שנאמר "והיה על מצחו תמיד". מציץ הזהב למדו חכמים קל וחומר לקדושתן של תפילין החמוּרה. מה ציץ שאין בו אלא הזכרת שם ד' – אחת, אמרה תורה שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן עשרים ואחת 'אזכרות', על אחת כמה וכמה! [ראה שבת י"ב.].
*
כמה אם כן צריך להעריך את אוצרינו היקר וכמה צריך לשמור עליו, להימנע שלא להסיח דעת מן התפילין ומן התוכן הנאדר שלהן, בשעה שמונחות עלינו ואנו קשורים בהן! ומכאן החיוב למשמש בתפילין, כדי להיות מוּדע שמעוטרים בהן. אין אדם רשאי להעלים דעתו מכתרו הרוחני, מן האות המיוחדת, מקשר הדבקות בינו לבין קונו, מן האוצר המנוצר שנושא עליו...
מה שגבו דברי הרמב"ם: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק".
*
ר' ישראל! נתבונן נא כעת בדבר יסודי מאד במצוות התפילין שהשיגרה מערפלת אותו. ואם כי פשוטים הדברים, עלינו להחדיר זאת עמוק בתודעתנו ולקיימה. מצוות תפילין מחוברת ביותר לזכירת יציאת מצרים ונפלאותיה. הלא מקרא מלא דיבר הכתוב: "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ד' מצרים". כי בחוזק יד הוציאנו ה' מצרים!!!
הרמב"ן מגדיר את שורש מצוות תפילין "שנניח כְּתַב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה.
הב"ח [או"ח סי' ח' וסי' תרכ"ה] כתב, שמכיון שטעם מצוות תפילין כתוב בתורה: "כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים" אם כן "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה", כלומר זכירת יציאת מצרים תלוי קיום המצוה כתיקונה. ברור שלכתחילה וודאי צריך לכוון על זכירה זו. [ראה מ"ב סי' כ"ה סקט"ו בשם הפמ"ג]. ומי איננו רוצה להיות יהודי של "לכתחילה"?
*
מה נפלא הדבר! רש"י הקדוש מביא ביאור בשם ר' מנחם בן סרוק, על מלת "לטוטפות", שהוא מלשון דיבור ["הַטָפָה"]. והוא מפרש: "שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו". כך היה באמת צריך להיות. אם רואה אדם את חבירו מעוטר בתפילין של ראש, צריך שיזכיר לו הדבר את יציאת מצרים במדה כזאת, עד שיבוא לדבר בניסים ונפלאות שהיו אז, כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים... לטוטפות הוא לשון דיבור, דיבור הבא מתוך זכירה! כעין "למען תספר" של ניסי מצרים יש כאן...
*
יקירי! אם מתחזקים לקיים מצוה זו ביתר עוז, ברגשי לב ובחרדת קודש, ברור שישפיע הדבר הלאה. אם הדור הצעיר רואה אותנו מוקירים את התפילין, מאמצים אותן אל לבנו כראוי לערך קדושתן ואיננו מסיחים את הדעת מקדושתן. אם היו מבחינים בנו איך ניגשים לקראת מצוה זו בדחילו ורחימו, שהולכים כעת לקלוט ולספוג את תוכֶן ד' פרשיות שבתפילין, שעומדים להתקשר כעת בקשר נצחי עם בוראנו יתברך, בלהט אמונה. אם היינו מייחדים רגע לפני ההנחה להתבונן בקיום "מצוות צריכות כוונה" ומקיימים את המצוה כתיקונה בלי היסח הדעת, היה הדבר משאיר רושם חזק ביותר, עלינו ועל בנינו ועל דורותינו...
*
ר' ישראל! בנרתיק התפילין שלנו אף נמצא בית המקדש בזעיר אנפין... השל"ה הקדוש, כתב ע"פ הזוה"ק שבמצוות תפילין ישנה בחינה של מִקְדָש ה', לכל אחד ואחד מישראל וזה לשון קדשו: "ואחר שנחרב הבית, כתב הקדוש רבי שמעון בר יוחאי [ח"א קכ"ט.] שעל תפילין נאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', שבסיבתם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בישראל...". רבינו בחיי מרמז על הענין וכותב "ומכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כוחו". [תרומה כ"ה ט'].
אנחנו מניחים כל יום כעין "בית המקדש",. והרי השטח שעליו נבנה המקדש כולו אדמת קודש היה, ואם כן יהודי המניח תפילין, טעון אף הוא שפע קודש ומחשבות קדושות. מעין הר הבית הוא אז. מתוך התקשרותנו אל מצוה מיוחדת זו תשרה עלינו שכינה, כעין השראת השכינה במקדש וזה וודאי יסייע לבנינו הגמור בשלימות בב"א.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ברור ששפע הקודש מן ה"אות" שבתפילין,
ישפיע גם על "אות" שבת קודש, הבא במקומו...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 510.docx
- (45.37 KiB) הורד 309 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
כוחן של שתי מלים...
חיזוק האמת ו'אגרופה' של חנופה
תהלוכות מלך בישראל בזמן התנאים
וגילוי מפעים במרחקי אפריקה בימינו...
לר' ישראל יקירי שליט"א
והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ... ברצוני להנותך, יקירי, ב'פירות ארץ ישראל' מחזקי לב, שבעזרת ה' הזדמנו לי בזכותך. השגחה פרטית מתגלה שם כידוע, ביתר שאת. ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. וכך זכיתי ל'מתנת פרידה' בדרך נסיעתי משם, כשנודע לי על סיפור מדהים מפי בעל המעשה בעצמו. סיפור המקושר באורח פלאים לדברי חז"ל על מלך בישראל. שני הפָכים בנושא אחד...
*
זה שנים שנמשכה תשומת לבי אל דמותו המיוחדת של אגריפס, המלך היהודי האחרון בזמן הבית השני. [רמב"ן ברא' מ"ז כ"ח]. אגריפס היה בן בנו של הורדוס, הרודן העריץ, "עבד כי ימלוך" בארץ ישראל. אלא שלעומת סבו, היה אגריפס מלך כשר, אציל ויקר רוח. חז"ל מזכירים אותו לשבח יותר מפעם. דורש טוב לעמו היה אגריפס, עניו ונדיב לב; מדקדק במצוות ונכנע לדעת התנאים בימיו. "בעל נפש גדולה" קרא לו רבינו הרמב"ם וגם בעל "שררה רבה". [פיה"מ ביכורים פ"ג מ"ד].
*
לפי ספרי קורות התקופה, גדל והתחנך אגריפס ברומי והשפעת תרבותה. הוא נשא חן בעיני הקיסר שאישר לו את שרביט המלוכה בארץ ישראל, שכבר היתה תחת שלטון רומי. ולגודל הפלא, כשהגיע למשול בארץ הקודש, נעשה אגריפס בניגוד לחינוכו, לבעל תשובה גמור, אוהב תורה, כפוף לחכמיה ושומר מצוות כדת וכדין...
מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו... באופק כבר נראו אז החורבן והגלות. כבר נשמעה אז זעקתו של רבן יוחנן בן זכאי: "היכל! היכל! - יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" [יומא ל"ט:]. והנה דווקא אז, תחת העננים השחורים, קיבל את כח השלטון מרומי, יהודי חוזר בתשובה בלב ונפש ומתנהג בטוהר המידות בתכלית...
יתכן שניתן בזה רמז לעם ישראל בתקופה הקשה ההיא, לשוב בתשובה שלימה כדוגמת המושל בארץ. ואף אם כבר נגזרה אז הגזירה על החורבן, יעורר הדבר גם על העתיד, כמאמר הכתוב: "והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" [דברים ל'].
*
ר' ישראל! ננסה נא לפתוח אשנב אל תוך נפשו הגדולה של המלך אגריפס, מתוך דברי חז"ל הקדושים. בימיו עדיין היה בית המקדש קיים והוא השתוקק להתקרב להקב"ה מתוך הקרבת הקרבנות. ועם זאת הבהיקו אז גם מידותיו היקרות...
הבה נלמוד יחד 'א שטיקל מדרש' בנעימה. "אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות". בזה רצה ללכת בדרכי שלמה המלך [מלכים א' ג']. הוא ציוה אז בתוקף מלכות, שביום ההוא לא יקריב שום אדם קרבן יחיד חוץ ממנו...
אל הכהן הגדול, פנה אז איש עני והתחנן לפניו שיקריבו ביום זה את קרבנו, שני תורים, כדרכו יום יום. הכהן הגדול סירב בדבר המלך, ואמר לו שהיום ההוא נועד להקרבת אגריפס בלבד. אלא שהאיש הפציר בו מאד. הוא סיפר לכהן הגדול שהוא צד ארבעה ציפורים כאלה בכל יום. הוא מקריב שנים מהם לקרבן ומתפרנס משנים הנותרים. והוא מאמין ובוטח בה' שבזכות זו של הקרבת קרבנותיו, חצי עמלו כל יום, מגיעה פרנסתו.
וכך התחנן האיש באזני כהן הגדול: "אם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי!". כשמוע הכהן את המלים הנרגשות האלה מפי "עני כי יעטוף", המקריב את מחצית הכנסתו באמונה ובטחון במדה כזאת; שוב לא היה יכול לסרב לו. הוא נענה לו ועשה כרצונו להקריב את שני התורים, קרבן העני, למרות צו המלך...
*
לאגריפס התגלה אז בחלום הלילה: "איש עני קדמך!". כלומר, אגריפס המלך לא היה היחידי וגם לא הראשון במעלה באותו היום... המלך קרא לכהן הגדול והוכיחו: "לא כך צויתיך? אַל יקריב אדם חוץ ממני היום!". הכהן התנצל וסיפר לו את סיפורו של העני המופלא דרכי חייו ותחנוניו, שבגלל לא היה מסוגל לסרב לו. ואגריפס המלך שיבחו על כך מאד ואמר לו: "יפה עשית כל מה שעשית!!!".
יקירי הנעלה! יש להקשיב היטב לצליל המלים והרחבתן. "יפה עשית, כל מה שעשית!!!". אין כאן הסכמה כפויה של "על כרחו יענה אמן". הוא גם לא קימץ במלים אלא הביע בברירות הכרה על הכל, בתשואות חן, ברוחב לב ובגודל נפש. הוא הכיר והודה שלקרבן עני כזה יש עדיפות על אלף קרבנותיו. בכוחו היה למחות ואף להעניש על כבוד המלכות, אלא ש"נפשו הגדולה" נכנעה מפני האמת היהודית, מפני מסירות נפשו של צדיק תמים. הרי את נפשו הקריב העני אז...
זאת ועוד, לא רק אלף עולות הקריב אגריפס אז, אלא הרבה יותר מזה. הרי כך לימדונו חכמינו ז"ל: "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם"... [סוטה ה.].
*
וענווה זו ניכרת היתה בדרכיו בכלל. כשהביא אגריפס ביכורים והגיע להר הבית נטל את הסל והניחו על כתיפו ככל מביאי ביכורים, וכך נכנס לעזרה בהכנעה [ביכורים פ"ג מ"ד]. בשעת קריאת המלך בהקהל, ביקש אגריפס לקרוא בעמידה, אף במקום שהיה מותר לו לקרוא בישיבה. ואף על זה שיבחוהו חכמים. [סוטה מ"א:].
לפי ההלכה יש לו למלך יש לו דין קדימה לעבור בדרכו לפני הכל, אף כשיש שם הכנסת כלה לחופה; בכל זאת נעמד אגריפס המלך והמתין בקרן זוית. הוא נתן לתהלוכת החתונה שתעבור לפניו. [כתובות י"ז.] בענוות חן נימק את מעשיו: לעצמי יש לי כבוד מלכים בכל יום, ברצוני שגם להם יהיה כעת 'כתר מלכות'. [מס' שמחות פי"א].
נתבונן נא שוב, בגודל הנפש במשפט הזה שיצא מפי המלך... בעין טובה רצה להעניק טעם מלכות אף לזולת. ולהבדיל ממלכי הגויים. פרעה מלך מצרים אמר בשעתו ליוסף הצדיק למרות הוקרתו: "רק הכסא אגדל ממך". על כבוד המלכות כלעצמה, לא ויתר פרעה כמלוא נימא...
*
כששמע אגריפס פעם ממרחק רב, את קולו של הממונה 'גביני', המכריז בבית המקדש עם קריאת הגבר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם!", הוקירו מאד על כך ושלח לו מתנות כיד המלך [יומא כ:]. לב המלך התעורר מאד מן הקריאה הזאת. גם זה מראה על הרגשתו העמוקה לעבודת ישראל במקדשו...
במסכת סוכה [כ"ז.] מצאנו את אגריפס המלך שואל את שאלתו בחג הסוכות לרבי אליעזר הגדול, אם מותר לו לעבור מסוכה לסוכה, היות ומתגורר בשתי ערים שונות. ורבי אליעזר [שלדעתו מתקיימת מצוות סוכה באותה הסוכה בלבד במשך כל ימי החג] אסר על המלך את לעבור לסוכה אחרת. כנראה שרבי אליעזר היה מורה דרכו בכלל. גם בדברי אגדה מצאנו ששאל את דעתו. [תנחומא לך כ'] ורבי אליעזר אף הוכיחו כדרך רב לתלמיד, על חסרון ידיעתו... [מדרש אגדת בראשית פי"ז].
ראוי להדגיש שכאן מדובר בנכדו של הורדוס שהרג את חכמי ישראל וכיבה אורו של עולם... [ב"ב ג':] והיה ידוע לשמצה בגאוותו [תוס' יבמות מ"ה:].
*
אגריפס המלך רצה לדעת את מספר האוכלוסיא של עם ישראל [פסחים ס"ד:] הוא רצה לעשות זאת בהיתר ולכן ביקש מן הכהן הגדול שיתן עיניו בקרבנות הפסח, הכהן הגדול ספר אז כלייה אחת מכל קרבן פסח ועל פי זה שיער בערך את המנין הכולל, כשתים עשרה מליון איש. על שם התגלית ההיא נקרא אותו חג פסח: "פסח מעובין". על שם ה"עובי", כלומר הריבוי בעם ישראל...
את פשר מגמתו זאת של אגריפס לדעת את מספר ישראל, פירש אחד מגאוני ליטא מלפני מאה וחמישים שנה, הגה"צ רבי אביגדור מרדכי הכהן כ"ץ זצ"ל מאמדור בספרו "קרבן תודה" על סדר מועד. המלך רצה מתוך כך, להכניס עין טובה וברכה בעם ישראל. "נתינת עין צדיק לטובה, משפיע בהבטתו רוב ברכה"...
*
[מן הענין לציין חשיבותו המיוחדת של ספר "קרבן תודה", שנקרא כן על שם הודאת המחבר להקב"ה שריפא אותו מחליו. בתנאים קשים מנשוא נכתבו החידושים בשעתו בספר הזה. כפי שמעיד המחבר בהקדמתו. "חידושי תורה אשר העלו רעיוני בעת למדי בחליי, ימי עניי ומרודי – אשר בעת מתגולל אני על ערשי צועק מכאב לב, המה היו לי למרפא ולמשיבת נפש". ואף בהיות המחבר כואב ודואב כל כך, ייחד לב ועין טובה, למצוא עין טובה... הוא מצא אור חדש וזכות בטעם מניינו של אגריפס המלך, שזה היה להכניס טובה וברכה בעם אהובו. מה שגבו גדוליך ישראל! יהי זכרו ברוך!].
*
ולמרות הכל... למעשה לא היה ראוי אגריפס למלכות על פי דין תורה, שכן לא היה אביו מגזע ישראל. [רש"י סוטה מ"א: וע' תוס' ב"ב ג':]. בשעת מצוות הקהֵל היה הדבר. המלך קרא אז ספר דברים, כדין מלך שקורא "משנה תורה" לפני כל העם.
וכך שנינו במשנה [סוטה מ"א.] שכשהגיע לפרשת המלך וקרא: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" [דברים י"ז] זלגו עיניו דמעות. הוא הצטער מאד על שאינו ראוי למלכות בישראל ונוהג בזה שלא כדת.
אלא שמאידך, חיזקוהו הנוכחים בדבריהם... "אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה! אחינו אתה! [מפני שאמו היתה מישראל – (רש"י). או מפני שאחיהם הוא במצוות. (תוספות יבמות מ"ה:)].
*
לדאבון הלב, היתה תוצאת החנופה ההיא לאגריפס המלך, חמורה ביותר. בברייתא בגמרא אמרו שגזירה נוראה מאד ניתכה על ישראל על כך ר"ל. בירושלמי [סוטה ל"ד.] נאמר שהרבה חללים נפלו באותו יום. בספר "משנת רבי אליעזר" [להתנא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פרשה י"ב], כתוב, שדבר זה הביא לידי חורבן בית המקדש.
רבותינו בעלי התוספות [סוטה מ"א:] הסבירו זאת: "וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה".
לדעת הרבה ראשונים יש איסור דאורייתא ממש, בחנופה מסוג זה של "האומרים לרע טוב", בהסכמה על העבירה; לאו מפורש של "ולא תחניפו את הארץ". [רבי אליעזר ממיץ בעל התוספות, בס' "יראים" סי' רמ"ח (נ"ה בישן), הרמב"ן בסהמ"צ שורש ה', ועוד. ע' חפץ חיים פתיחה ללאוין ט"ז.].
ומעשה זה בהחנפת אגריפס, נחקק להלכה לדורות עולם, בדברי רבותינו הפוסקים, ה'מגן אברהם' וה'משנה ברורה' [סי' קנ"ו סק"ד] וז"ל: "ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס, דאע"פ שלא היה בידם למחות, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך. וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו, ואינו חושש על יראת הקב"ה".
*
בגמרא [סוטה שם] מצאנו לשון מיוחדת מאד על כך. "מיום שגבר אגרופה [כוחה – רש"י] של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים...". בשעת לימוד הגמרא עמדנו על לשון "אגרופה של חנופה". נקודה עמוקה ושנונה יש כאן. החנופה נראית אמנם כלפי חוץ כהתחנחנות מלטפת בעלמא, מצופה בדבש...
אלא שכאן גילו לנו חז"ל את ההיפך הגמור. הם הסירו את הלוט ממדה מסולפת זו והראו בחריפות שהחנופה אינה אלא "אגרוף" מוחץ... בלשון קדשם מיצו חכמינו עולמות בביטוי "אגרופה של חנופה". החנופה פועלת כאגרוף מכה ומנפץ, הורס ומחריב... היא איננה אלא מזיקה ומסכנת. כמאמר הכתוב: "או באבן או באגרוף" [שמות כ"א]; "להכות באגרוף רֶשע" [ישעי' נ"ח].
ולמה נמשלה החנופה לכך? מפני שסותר את האמת, מפני ששובר את סולם הערכים בישראל, מחפה על חטא ועוון ומערער את יסודות הדת. גדולים ועמוקים דברי חכמים: "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים"... והדברים נתגלגלו במורד עד לחורבן הבית השני.
נקודת ענין זה חלפה במחשבה בנמל התעופה בלוד, מפני מעשה שהיה, במדה טובה מרובה, ששמעתי בדרך לשם מירושלים עיר הקודש. פלאי פלאים! לפעמים פועלת מלה של אמת את ההיפך הגמור, בנין במקום חורבן...
*
שמעתי מזמן מת"ח אחד בשם מגיד ידוע, שמי שזקוק לסיפורים לתועלת הזולת, מזדמן לו זאת מן השמים, בפרט במסעות. כמה וכמה פעמים הייתי עד לכך. ברם בפעם הזאת, זה היה משהו אחר לגמרי, דבר נדיר וחריג, יוצא מן הכלל.
סיפור מדהים ומטלטל שמעתי, כאמור, בשעת נסיעתי מירושלים עיה"ק, שיחה אישית יוצאת מן הלב, מפי בעל המעשה בעצמו. חוט נסתר נמשך מן הסיפור ההוא לאורך שנות אלפיים, אל עֵבר שלטונו של אגריפס...
*
ומעשה שהיה כך היה... בהשגחה פרטית שלח לי בעל חברת הסעות חרדית, נהג שעמו נסעתי לנמל התעופה. לפני אכסנייתי ברחוב 'עזרת תורה', עמד אדם אדיב ומנומס, דובר אנגלית בהיגוי זר. הוא חיכה לי בסבלנות וסייע בסידור המזוודות. על אדן החלון במכונית, ראיתי גמרא בבא מציעא משומשת, בתרגום אנגלי...
ישבתי על ידו וברכתיו לשלום. הילוכו האצילי וסגנון דיבורו הרשימו אותי. במשך השיחה הבחנתי שהוא אדם מלומד, בעל כושר הבעה והסברה וגם מעמיק מחשבה. תוך כדי שעה קלה התחיל לגולל לפני את קורות חייו המסעירות, במשך כל הנסיעה ללוד...
"שמי שמואל, גר צדק יליד ניגֶריה, המדינה הכי גדולה באפריקה. שם גדלתי ועשיתי חיל. הייתי מנהיג דת נכרית די מפורסם, במשך שלושים שנה. על הסרים למשמעתי בפועל, השתייכו כאלף איש. בעל מעמד מכובד מאד הייתי והתפרנסתי בכבוד. נואם ידוע הייתי ובעל השפעה ניכרת מאד ברחבי יבשת אפריקה. בשנת תשס"ה עברנו ליוהניסבורג שבדרום אפריקה, לשכונת רוּדפורט. שם גדלה השפעתי עוד יותר."...
*
הוא דילג על המיפנה, על שנות הביניים והמשיך לספר: "למעשה, התגיירתי אני ובני משפחתי, בעיר יוהניסבורג בשנת תשע"ט. הבן שלי לומד כעת בישיבה והבת במוסד קירוב בירושלים. בעקבותיהם החלטנו לעלות לארץ ישראל לפני כשנה ושמונה חודשים... ".
"הננו מתגוררים כעת בשכונה חרדית בירושלים ואני עובד כנהג למחייתי. עזבתי את הכל והִשלכתי את העבר מאחורי. הנני מאושר בחיי החדשים בארץ ישראל. מה שרק עושים כאן בכוונה הראויה, נמצא בו קדושה, תהיה העבודה מה שתהיה...". כך הצהיר ר' שמואל בפנים קורנות...".
*
השתוממתי למשמע דבריו. האיש דיבר בכֵּנות יוצאת מן הלב. ניכרים היו מאד דברי אמת שלו. במחשבה עבר זכרון יתרו כהן מדין, שהיה לפנים איש דת הנכרים. הוא ישב פעם בכבודו של עולם ועזב את הכל, בכדי לקבל עול מלכות שמים ותורת אמת מסיני... [רש"י שמות י"ח ה']. וכאן יש לי את הזכות לנסוע עם "יתרו בזעיר אנפין", מנהיג נודע בגויים לשעבר, שהתגייר וקיבל עליו עול תורה בשמחה...
הרכב דוהר ליעדו לכיוון לוד. מבחוץ נראים הרים וגבעות ושדות ארץ ישראל החביבים. עם רחש הגלגלים נשמע הֵד נרגש מבית לחם הקדומה: "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת מתמול שלשום"... [רות ב'].
*
פניתי אליו אז בשאלה: "סלח לי ידידי הנכבד, שאני שואל שאלה כזאת. לתועלת רבה הנני פונה אליך בזה. אנא ספר לי איך הגעת לדת היהודית במעמקי אפריקה? מה משך את לבך לתורה, עד כדי ניתוק מוחלט מן העבר? הפסקת בגבורה את כל קשריך, את מעמדך, את פרנסתך. מה ומי גרם למיפנה האדיר הזה?".
"זה סיפור ארוך למדי" נענה ואמר ר' שמואל גר הצדק מאפריקה. "ההתחלה היתה מוזרת מאד מאד. זה התחיל עם חלום מפחיד ומרתיע..." ואז התחיל האיש את סיפורו. הוא דיבר בשטף, בלהט, בשכנוע ובלשון לימודים מרתקת. והדברים נבעו הישר מתוך לבו של גר צדק, שהכיר את בוראו וחי את היהדות בשקיקה...
*
"זה היה באחד הלילות, בשנת תשע"א. כבר התגוררתי אז במדינת דרום אפריקה. בחלומי ראיתי אז איש אחד שנאבק עמי והרעים עלי בקול ללא הרף: הגיע הזמן לחשוב על "ישראל". הגיע הזמן שלך לבחור ב"ישראל". המתקיף האלמוני המשיך לחזור על הדברים בצורה נמרצת, שוב שוב...
הקצתי משנתי נרעד ומזועזע מאד. החלום בבהירותו הבעית אותי ולא ידעתי את נפשי. מה פשר המחזה המוזר הזה? במחשבתי שניזונה מן השקר וההבל שחייתי בו, היה כל הענין היהודי 'נחלת העבר'... עם קדום שהתפזר על פני תבל לפני אלפיים שנה". לא התעניינתי כמעט על העם היהודי ועל ארץ ישראל, בהווה".
*
איש שיחי המשיך בחוויתו הנדירה: "בטבעי אינני בעל דמיון והזיות, ובדרך כלל לא השאירו דברי חלומות עלי רושם. בכל זאת הרגשתי כעת שקרה כאן משהו עצום. הדבר הציק לי מאד ולא נתן לי מנוח. לא הבנתי את פשר החלום ומשימתי בזה. מה מוטל עלי לעשות הלאה בנושא "ישראל"?
בעקבות החלום ההוא, התחלתי בבירורים על הנושא היהודי. ההשגחה העליונה הביאה אותי, בהשפעת חבר למקצוע, לארץ נורבגיה בצפון אירופה, שם השתתפתי בכנס של גויים, למען אהדת ארץ ישראל והעם היהודי".
*
"התלהבתי והושפעתי מאד מן ההרצאות ששמעתי באותו כנס. במשך הזמן החלטתי לייסד, בכח השפעתי בשעתו, תנועה כזאת אף ברחבי אפריקה, לתמוך בעם היהודי וארצו. בעל יוזמה הייתי והתחלתי לארגן כנסים, פרסומות, מיפגנים ותהלוכות ענק ברחובות לאהדת עם התנ"ך; במדינות שונות פעלנו: בדרום אפריקה, בקֶניה, גהאנה, טנזניה, רואנדה, קונגו, אתיופיה ועוד.
ברם על דת ישראל כלעצמה עדיין לא ידעתי כמעט כלום. המגמה בשעתה היתה אז רק לתמוך בעם ישראל ולעורר אהדה ותו לא. בכך חשבתי שנתקיים פשר החלום המפחיד בלילה ההוא. אך הפתרון הגיע הרבה מעל ומעֵבֶר לזה"...
*
וכך הגיע שמואל לנקודת התפנית החדה, שנגרמה מתוך שתי מלים... "זה היה בשנת תשע"ג. החלטנו לארגן נסיעה לארץ ישראל עם קבוצה גדולה. גוים ממדינות שונות באפריקה הצטרפו למסע. בחרנו להתאכסן במלונות יהודים דווקא ולהשתמש במדריכים יהודים בלבד. תיירנו בכל הארץ לארכה ולרחבה בשני אוטובוסים מלאים ילידי אפריקה, תומכי העם היהודי בארץ ישראל...".
"ואז קרה המִפנה הגדול.... יום אחד הוזמנה קבוצתנו, לעיר נצרת לאיזה מופע של נכרים. זה היה באמצע הקיץ. באולם ההרצאות היה חם מאד, יצאתי החוצה לשאוף אויר. פגשתי את המדריך היהודי שלנו כשהוא עומד לבדו ליד האוטובוס. שאלתי אותו: "הלא אחים אנחנו, למה אינך נכנס לאולם להיות יחד עם כולנו?". ואז שמעתי מלים כדרבונות. המדריך שהיה יהודי דתי ענה לי אז בנחישות: "אחים? לא!!!!". אולי מכרים...".
*
ר' שמואל קורא בקול: "נדהמתי! מלים אלה חדרו בי כארס של עכנאי. התאכזבתי מהן עד עומק נפשי. זה שנים שהנני פועל ומתמסר לטובת העם היהודי וארץ ישראל. כמה כסף הוצאתי על כך, כמה מאמצים, כמה נדודים ונסיעות על פני ארצות אפריקה עברתי למען האירגון הזה שייסדתי. וכאן טורק ונועל לו יהודי את הדלת בפני, מכל וכל".
"הצהרת "אחים לא!" הלמה בראשי כרעם. הבחנתי שנמצא כאן משהו עצום שמבדיל בינינו. יהודי זה דחה במחי יד את קשר האחווה בינינו. הדבר כאב לי עד היסוד בי. ומאידך, גם משך אותי להבין מה באמת מבדיל בינינו? מהי סיבת החייץ הזה, החומה המבדילה הזאת?".
"למה באמת הטיח זאת המדריך בפני? הרי בכל זאת אינו עושה רושם כאדם רע וקשוח. בטבעיות נפלטו הדברים מפיו, ללא כל כוונה להכאיב לי. הוא פשוט גילה לי את המציאות שהוא מאמין בה בתוקף. נראה שיש כאן דבר המעכב ביסודו, המונע את הכניסה אל תחום העם המיוחד הזה, שלא הכרתיו תמול שלשום...".
*
"בלב נסער ומאוכזב חזרתי מהביקור הזה ליוהניסבורג, בחברת התעופה "אייר אתיופיה" שעשתה תחנת ביניים בעיר מגורי. בעת הטיסה הבחנתי בשני יהודים חרדים. אחד מהם עיין בספר וקרא בו ללא הפסק. דבר זה הרשים אותי. רציתי לגשת אליו ולשאול אותו על טיב ספר זה. מתחילה התביישתי ואחר כך אזרתי עוז ושאלתי על הקריאה הממושכת הזאת. היהודי ענה לי שזהו ספר על דת ישראל אמונתו ותורתו. "אם רצונך לרכוש ספר זה עליך לפנות לחנות ספרים יהודית".
"כשהגעתי ליוהניסבורג, נכנסתי לביתי לשעה קלה והמשכתי שם מיד לחנות הספרים, במרחק שלשת רבעי שעה מאיזור מגורי. קניתי את הספר ונמשכתי אחרי תוכנו המלהיב. אחר זמן מה, חזרתי לחנות הספרים וקניתי ספרים נוספים באותו נושא. וזה שינה לגמרי את השקפתי על החיים ותכלית האדם. עולם היהדות התחיל למשוך אותי בחבלי קסם...".
*
"הרבה למדנו מאז, אני ובני משפחתי, על תורת ישראל ועל היהדות הנאמנה. לקחנו את הדברים בכובד ראש ובאחריות. בצעד אחר צעד נפשלה מעלי את קליפת דת ההבל ושקריה שגדלתי עמה; ולעומת זאת, להבדיל, נכנסתי אל היכל האמת האלקית, לדת של תורה. במשך הזמן החלטתי ליישם את כל שלמדתי ולהתקרב אל העולם היהודי בפועל, עד תהליך הגיור בבית הדין ביוהניסבורג שלקח כשנתיים...".
זוכר אני את ההטפה האחרונה שלי לפני המון 'שומעי לקחי' לשעבר. "החלטתי, להיפרד ולהתנתק ולעבור את הדת היהודית מפני שנוכחתי באמת המוחלטת שלה. היא היא האמונה הטהורה והמחוייבת. החלטתי להתגייר, לעבוד את ה' אלקי ישראל ולהקדיש את חיי לתורתו, תורת אמת !" אמרתי בעוז.
"חלק מן הנוכחים הגיבו בזעם ואף באיומים על חיי, אלא שאחדים נמשכו ללכת בעקבותי אחרי התפנית הזאת. בעתיד התגיירו אף הם. וכך ניתווספו כמה משפחות בישראל מכח הצעד הזה.
נסיון לא קל היה לי להיבדל מכל דרכי חיי הקודמים, מעמדי, קשריי, פרנסתי ועוד. כבר הייתי בגיל חמישים. לא ידעתי מה יהיה עמנו בעתיד. אלא שבעזרת ה' התגברתי על כל עיכוב ומכשול בדרכי. החלטתי היתה נחושה ויהי מה. סמכתי על ה' אלקי ישראל שבאתי לחסות בצל כנפיו".
"במשך הזמן נאמתי לפרקים בכמה קהילות יהודיות בדרום אפריקה. סיפרתי על קורות חיי. ואת מה שהביא אותי להשתכנע באמת האלוקית מסיני. אחרי זמן נודע לי שיהודים חזרו בתשובה מתוך מה שנתוודעו אל תולדות חיי, מתוך ההכרה שלי שהביאה אותי לנטוש את חיי המרווחים בנכר, בדרך אל חיק היהדות הנאמנה, בשמחה ובסיפוק עצום".
*
ר' ישראל! סיפורים שונים ישנם על גרים ואיך שנתקרבו ליהדות בדרכים שונות. בכל זאת הרחבתי בזה להראות את כוחן של מלים אמיתיות, היפך החנופה. כשהתייחס איש הדת הנכרי אל מדריך התיירים ההוא ביחס של אחוה, התקוממה אצל היהודי הנקודה הפנימית, שהציבה שם תיכף ומיד מחיצה מבדלת ביניהם. עד כאן! אחים? לא! בפירוש לא! הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב...
לא ולא! אלינו לא יצטרף מי שאיננו ראוי לכך. אני מסרב להחניף לו ולגַשר בין אלה שחייבים להישאר בנפרד... עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה...
*
הגע בעצמך יקירי! אילו היה נוטה אותו מדריך לצד החנופה. לוּ היה מְאשר את האחווה של מנהיג הקבוצה בהסכמה לבבית, בנוסח: "אחינו אתה" היה הכל נשאר כשהיה. הוא היה ממשיך לשקוע בטומאת הבל וריק שגדל בהם. דווקא מתוך דברי האמת שמתחילה הציקו לשמואל, עקר בכוח בדרכו של אברהם אבינו אב לגרים, בקיום: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...".
הוי! כמה גדול ערכה של מלת אמת יהודית, האוחזת בנר ההבדלה בין ישראל לעמים.. בשכר המשפט ההוא זכינו למשפחה יהודית איכותית בעלת מסירות נפש, המשפיעה על הזולת, השופכת אור במרחקים, ואף משכה את לב בעלי תשובה, שהתפעלו מן הסיפור, מן הצעד הנועז לצד הקדושה, שהתחיל בחלום פלאים אי שם באפריקה. המאבק המיסתורי באישון לילה שדחף אותו לכיוון עם ישראל...
*
וכך עבר ר' שמואל ממרום מעמדו בדרום אפריקה לארץ הקודש לעבוד כנהג. הוא מבחין בכבישי הארץ מרחבים נוספים של קדושת ארץ ישראל. שאיפת חייו היא ללמוד תורה ולפרסם את דת ישראל, הודה, זיוה והדרה.
התפעלתי מאד מדבריו ונפרדתי ממנו בלבביות; מתוך הוקרה ובאהבת הגר שקידש שם שמים במרחקים, בצורה מפליאה ובגבורת רוח. שוב לא היה נוח לי כלל שיטרח יהודי מופלא כזה בחבילות...
המרצתי אותו מאד, שימסור הרצאות סביב קורות חייו ובפרט בסמינרים לבעלי תשובה, לחיזוק האמונה, להראות איך שגילה את אור התורה והיהדות. גם בקשתי ממנו להוציא לאור ספר מזכרונותיו ולפרסם את סיפורו לתועלת הרבים.
את דבריו רשמתי לכבודך יקירי, סמוך לשמיעתם, תוך כדי טיסה. כשהגעתי לקנדה התקשרתי עם ר' שמואל בכדי לוודא את הפרטים למען הדיוק. בשיחתנו בישר לי שאכן נרתם לכתיבת תולדות חייו בהרחבה. אף זה חלק מן ההשגחה הפרטית שבפגישה...
*
עֵד הסיפור הזה ועֵדה המסכתא הזאת שבחלון הרכב, הגמרא בבא מציעא המשומשת שמעיין בה ר' שמואל בשקיקה בין נוסע לנוסע. עדים הם על כוחה של מילה יהודית אמיתית ללא כחל ושרק, ללא שמץ של חנופה מטשטשת גבולות...
מספר הטלפון של ידידי החדש שמור אצלי. בעתיד כשבעזרת ה' אגיע שוב לארץ הקודש, ברצוני לפגשו, לנסוע עמו, לסייע לו בפרנסתו, לקלוט מרחשי לבו מלא האמונה ולהפליג עמו בכבישי ארץ ישראל, שהוא מבחין בקדושתה בכל פינה...
הוא שמח בחלקו. הוא מצא בארץ חמדה את אושר חייו אף במסגרת עבודתו המייגעת. טוב להיות נהג בארץ הקודש מכל הבלי ופיתויי ארץ העמים...
*
ר' שמואל האהוב! המדריך חסם בפניך את הדרך לאחווה, ובצדק. עדיין השתייכת אז לעם אחר ולא היה רשאי לפתוח לך את השער זה. אלא שכעת, פנים חדשות באו לכאן. מדה טובה מרובה! עכשיו פתוחים לפניך כל שערי אחוה, כמו שפתוחות לקראתך זרועות העם היהודי.
כעת הגיע פורקן ותיקון נפלא למלים שנאמרו פעם שלא כדת לאגריפס המלך. עכשיו ייאמרו לך הדבר באמת ובתמים, לשם מצוה, לשם ייחוד– בשם כל ישראל... הננו פונים אליך בחיבה גלויה ואמיתית, בצורה כפולה רבת משמעות: "אחינו אתה! אחינו אתה - - -!".
הרמב"ם קובע בספר ה'יד החזקה' שלו מתוך חישוב פשוט ומובן: "כל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. ברור שכוונת הרמב"ם ב"הנלוה עליהם" על קהל הגרים שעליהם נאמר [ישעי' י"ד] "ונלוה הגר עליהם" וכן פירש רש"י הקדוש את הנאמר במגילת אסתר [ט'] "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם" שהכוונה לגרי הצדק.
בנים אתם לה' אלקיכם! כמה תתגבר האחווה הזאת על פי דברי הרמב"ם המופלאים במכתבו הידוע לרבי עובדיה הגר: "ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם - - -".
ובכן, ר' שמואל! "אחינו אתה! אחינו אתה!".
*
מתוך הערכה רבה ל"יתרו בן זמננו" ולמעשיו הנפלאים חזרתי שוב על לשון קדשו של הרמב"ם: "ציוה [הקב"ה] על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך. והקב"ה בעצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר... [פ"ו מהל' דיעות ה"ד]. כשאוהבים את ה', נמשכת אהבה זו גם על עבדיו המסורים שהגיעו מן הנכר, שבקעו חומות בצורות ביגיעה עצומה בכדי לקבל עול מלכותו; על אלה שעזבו את כל עולמם בכדי לחסות בצל השכינה...
*
ר' ישראל! ה'מדריך' היהודי שהתבודד ליד האוטובוס בעיר נצרת, בדבריו הקצרים והנחרצים, לימד פרק בהלכות הבדלה בין ישראל לעמים. "אחים? לא!" נאזין נא היטב ללשון הזהב של הרמב"ם: "יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדיעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" [פי"א מהל' ע"ז ה"א].
כמה ראוי לחדד את ההבדלה ההיא ולרומם את המוח והלב בתודעה יהודית. עם הנבחר אנחנו, שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ה'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות... בתינו נשארו טהורים ואצילים גם במחשכי הגיטאות הצפופים והמדוכאים.
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים מיצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. בכל הדורות עסקו ברצח ושוד ובכל דבר פשע. איך שייך בכלל שהם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור, צורת הנגינה והלבוש...?
מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בטיט היון? גם תחת תחפושת ההדר האירופי, הסתתר בליעל וחומד כל רע, נוצץ בברק חיצוני ומבפנים מתפרק ברקבונו. אם ממציא נכרי סגנון לבוש חדש או כל המצאה אחרת לפי רוח הזמן, איך יימשכו אחריו בני עם חכם ונבון?... הם כיסו את ארצם בדמינו, ועכשיו יכסו אותנו בהבליהם?
מאפריקה הרחוקה הגיע כעת מטען הבוז, להם ולהמונם ולכל עולמם השפל, התפל והאפל... גר צדק שהיה בכבודו של עולם גילה את האור, נטש את כל נכלי הדתות ודבק בגמרא. והוא כעת המאושר באדם...
*
מגדולי ספרד בסוף תקופת הראשונים, היה רבינו חסדאי קרשקש, שחיבר את הספר הנודע "אור ה''". הוא קידש שם שמים אף לעיני כל העמים כשפירסם בעוז את האמת המוחלטת שבדת ישראל והוקיע את זיוף שאר הדתות. בספרו זה כתב רבי חסדאי דבר נפלא מאד והוא: שברכת "שלא עשני גוי", ניתקנה על התענוג וההנאה לבעל האמונה. מברכות הנהנין היא! הרי אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה! [מאמר ב' כלל ה' פ"ו].
*
יקירי! בזכרוני צררתי לי את הסיפור הזה בסימן דבר צחות. חידוש נפלא נמצא בדברי השל"ה הקדוש על דרשת חז"ל [מנחות ל"ד: ועוד] על המלה ל"טוטפות" מקור ארבע פרשיות שבתפילין: "טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים".
השל"ה הקדוש מגלה לנו שמלים אלה היו באמת שייכות פעם ללשון הקודש; השפה המקורית מאז בריאת העולם. אלא שבדור ההפלגה כשנבללו הלשונות, 'נדדו' המלים האלה "טט" ו"פת" למדינות רחוקות אלה ונבללו בלשון 'כתפי' ו'אפריקי' [תושבע"פ – פה קדוש י"ד]. וכעת החזירתם התורה הקדושה לשורשם במלת לטֹטפת...
מי יודע. הרי אותיות התורה הן כנגד נשמות ישראל. אולי גררו עמהן אותיות אלה שנדדו וגלו לאפריקה, את הניצוצות שנתפזרו שם, את נשמות גרי הצדק שנשתקעו בעמקי טומאת ארץ העמים להביאם, להחזירם אף הם אל השורש, אל קדושת התורה, אל קדושת תפילין, הוי! פת באפריקי... ואדם שהתעורר שם מתוך חלום מאוים, מניח כעת תפילין יום יום באהבה ובשמחה...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות
כי לעמך ישראל נתתו באהבה
וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
כוחן של שתי מלים...
חיזוק האמת ו'אגרופה' של חנופה
תהלוכות מלך בישראל בזמן התנאים
וגילוי מפעים במרחקי אפריקה בימינו...
לר' ישראל יקירי שליט"א
והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ... ברצוני להנותך, יקירי, ב'פירות ארץ ישראל' מחזקי לב, שבעזרת ה' הזדמנו לי בזכותך. השגחה פרטית מתגלה שם כידוע, ביתר שאת. ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. וכך זכיתי ל'מתנת פרידה' בדרך נסיעתי משם, כשנודע לי על סיפור מדהים מפי בעל המעשה בעצמו. סיפור המקושר באורח פלאים לדברי חז"ל על מלך בישראל. שני הפָכים בנושא אחד...
*
זה שנים שנמשכה תשומת לבי אל דמותו המיוחדת של אגריפס, המלך היהודי האחרון בזמן הבית השני. [רמב"ן ברא' מ"ז כ"ח]. אגריפס היה בן בנו של הורדוס, הרודן העריץ, "עבד כי ימלוך" בארץ ישראל. אלא שלעומת סבו, היה אגריפס מלך כשר, אציל ויקר רוח. חז"ל מזכירים אותו לשבח יותר מפעם. דורש טוב לעמו היה אגריפס, עניו ונדיב לב; מדקדק במצוות ונכנע לדעת התנאים בימיו. "בעל נפש גדולה" קרא לו רבינו הרמב"ם וגם בעל "שררה רבה". [פיה"מ ביכורים פ"ג מ"ד].
*
לפי ספרי קורות התקופה, גדל והתחנך אגריפס ברומי והשפעת תרבותה. הוא נשא חן בעיני הקיסר שאישר לו את שרביט המלוכה בארץ ישראל, שכבר היתה תחת שלטון רומי. ולגודל הפלא, כשהגיע למשול בארץ הקודש, נעשה אגריפס בניגוד לחינוכו, לבעל תשובה גמור, אוהב תורה, כפוף לחכמיה ושומר מצוות כדת וכדין...
מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו... באופק כבר נראו אז החורבן והגלות. כבר נשמעה אז זעקתו של רבן יוחנן בן זכאי: "היכל! היכל! - יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" [יומא ל"ט:]. והנה דווקא אז, תחת העננים השחורים, קיבל את כח השלטון מרומי, יהודי חוזר בתשובה בלב ונפש ומתנהג בטוהר המידות בתכלית...
יתכן שניתן בזה רמז לעם ישראל בתקופה הקשה ההיא, לשוב בתשובה שלימה כדוגמת המושל בארץ. ואף אם כבר נגזרה אז הגזירה על החורבן, יעורר הדבר גם על העתיד, כמאמר הכתוב: "והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" [דברים ל'].
*
ר' ישראל! ננסה נא לפתוח אשנב אל תוך נפשו הגדולה של המלך אגריפס, מתוך דברי חז"ל הקדושים. בימיו עדיין היה בית המקדש קיים והוא השתוקק להתקרב להקב"ה מתוך הקרבת הקרבנות. ועם זאת הבהיקו אז גם מידותיו היקרות...
הבה נלמוד יחד 'א שטיקל מדרש' בנעימה. "אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות". בזה רצה ללכת בדרכי שלמה המלך [מלכים א' ג']. הוא ציוה אז בתוקף מלכות, שביום ההוא לא יקריב שום אדם קרבן יחיד חוץ ממנו...
אל הכהן הגדול, פנה אז איש עני והתחנן לפניו שיקריבו ביום זה את קרבנו, שני תורים, כדרכו יום יום. הכהן הגדול סירב בדבר המלך, ואמר לו שהיום ההוא נועד להקרבת אגריפס בלבד. אלא שהאיש הפציר בו מאד. הוא סיפר לכהן הגדול שהוא צד ארבעה ציפורים כאלה בכל יום. הוא מקריב שנים מהם לקרבן ומתפרנס משנים הנותרים. והוא מאמין ובוטח בה' שבזכות זו של הקרבת קרבנותיו, חצי עמלו כל יום, מגיעה פרנסתו.
וכך התחנן האיש באזני כהן הגדול: "אם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי!". כשמוע הכהן את המלים הנרגשות האלה מפי "עני כי יעטוף", המקריב את מחצית הכנסתו באמונה ובטחון במדה כזאת; שוב לא היה יכול לסרב לו. הוא נענה לו ועשה כרצונו להקריב את שני התורים, קרבן העני, למרות צו המלך...
*
לאגריפס התגלה אז בחלום הלילה: "איש עני קדמך!". כלומר, אגריפס המלך לא היה היחידי וגם לא הראשון במעלה באותו היום... המלך קרא לכהן הגדול והוכיחו: "לא כך צויתיך? אַל יקריב אדם חוץ ממני היום!". הכהן התנצל וסיפר לו את סיפורו של העני המופלא דרכי חייו ותחנוניו, שבגלל לא היה מסוגל לסרב לו. ואגריפס המלך שיבחו על כך מאד ואמר לו: "יפה עשית כל מה שעשית!!!".
יקירי הנעלה! יש להקשיב היטב לצליל המלים והרחבתן. "יפה עשית, כל מה שעשית!!!". אין כאן הסכמה כפויה של "על כרחו יענה אמן". הוא גם לא קימץ במלים אלא הביע בברירות הכרה על הכל, בתשואות חן, ברוחב לב ובגודל נפש. הוא הכיר והודה שלקרבן עני כזה יש עדיפות על אלף קרבנותיו. בכוחו היה למחות ואף להעניש על כבוד המלכות, אלא ש"נפשו הגדולה" נכנעה מפני האמת היהודית, מפני מסירות נפשו של צדיק תמים. הרי את נפשו הקריב העני אז...
זאת ועוד, לא רק אלף עולות הקריב אגריפס אז, אלא הרבה יותר מזה. הרי כך לימדונו חכמינו ז"ל: "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם"... [סוטה ה.].
*
וענווה זו ניכרת היתה בדרכיו בכלל. כשהביא אגריפס ביכורים והגיע להר הבית נטל את הסל והניחו על כתיפו ככל מביאי ביכורים, וכך נכנס לעזרה בהכנעה [ביכורים פ"ג מ"ד]. בשעת קריאת המלך בהקהל, ביקש אגריפס לקרוא בעמידה, אף במקום שהיה מותר לו לקרוא בישיבה. ואף על זה שיבחוהו חכמים. [סוטה מ"א:].
לפי ההלכה יש לו למלך יש לו דין קדימה לעבור בדרכו לפני הכל, אף כשיש שם הכנסת כלה לחופה; בכל זאת נעמד אגריפס המלך והמתין בקרן זוית. הוא נתן לתהלוכת החתונה שתעבור לפניו. [כתובות י"ז.] בענוות חן נימק את מעשיו: לעצמי יש לי כבוד מלכים בכל יום, ברצוני שגם להם יהיה כעת 'כתר מלכות'. [מס' שמחות פי"א].
נתבונן נא שוב, בגודל הנפש במשפט הזה שיצא מפי המלך... בעין טובה רצה להעניק טעם מלכות אף לזולת. ולהבדיל ממלכי הגויים. פרעה מלך מצרים אמר בשעתו ליוסף הצדיק למרות הוקרתו: "רק הכסא אגדל ממך". על כבוד המלכות כלעצמה, לא ויתר פרעה כמלוא נימא...
*
כששמע אגריפס פעם ממרחק רב, את קולו של הממונה 'גביני', המכריז בבית המקדש עם קריאת הגבר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם!", הוקירו מאד על כך ושלח לו מתנות כיד המלך [יומא כ:]. לב המלך התעורר מאד מן הקריאה הזאת. גם זה מראה על הרגשתו העמוקה לעבודת ישראל במקדשו...
במסכת סוכה [כ"ז.] מצאנו את אגריפס המלך שואל את שאלתו בחג הסוכות לרבי אליעזר הגדול, אם מותר לו לעבור מסוכה לסוכה, היות ומתגורר בשתי ערים שונות. ורבי אליעזר [שלדעתו מתקיימת מצוות סוכה באותה הסוכה בלבד במשך כל ימי החג] אסר על המלך את לעבור לסוכה אחרת. כנראה שרבי אליעזר היה מורה דרכו בכלל. גם בדברי אגדה מצאנו ששאל את דעתו. [תנחומא לך כ'] ורבי אליעזר אף הוכיחו כדרך רב לתלמיד, על חסרון ידיעתו... [מדרש אגדת בראשית פי"ז].
ראוי להדגיש שכאן מדובר בנכדו של הורדוס שהרג את חכמי ישראל וכיבה אורו של עולם... [ב"ב ג':] והיה ידוע לשמצה בגאוותו [תוס' יבמות מ"ה:].
*
אגריפס המלך רצה לדעת את מספר האוכלוסיא של עם ישראל [פסחים ס"ד:] הוא רצה לעשות זאת בהיתר ולכן ביקש מן הכהן הגדול שיתן עיניו בקרבנות הפסח, הכהן הגדול ספר אז כלייה אחת מכל קרבן פסח ועל פי זה שיער בערך את המנין הכולל, כשתים עשרה מליון איש. על שם התגלית ההיא נקרא אותו חג פסח: "פסח מעובין". על שם ה"עובי", כלומר הריבוי בעם ישראל...
את פשר מגמתו זאת של אגריפס לדעת את מספר ישראל, פירש אחד מגאוני ליטא מלפני מאה וחמישים שנה, הגה"צ רבי אביגדור מרדכי הכהן כ"ץ זצ"ל מאמדור בספרו "קרבן תודה" על סדר מועד. המלך רצה מתוך כך, להכניס עין טובה וברכה בעם ישראל. "נתינת עין צדיק לטובה, משפיע בהבטתו רוב ברכה"...
*
[מן הענין לציין חשיבותו המיוחדת של ספר "קרבן תודה", שנקרא כן על שם הודאת המחבר להקב"ה שריפא אותו מחליו. בתנאים קשים מנשוא נכתבו החידושים בשעתו בספר הזה. כפי שמעיד המחבר בהקדמתו. "חידושי תורה אשר העלו רעיוני בעת למדי בחליי, ימי עניי ומרודי – אשר בעת מתגולל אני על ערשי צועק מכאב לב, המה היו לי למרפא ולמשיבת נפש". ואף בהיות המחבר כואב ודואב כל כך, ייחד לב ועין טובה, למצוא עין טובה... הוא מצא אור חדש וזכות בטעם מניינו של אגריפס המלך, שזה היה להכניס טובה וברכה בעם אהובו. מה שגבו גדוליך ישראל! יהי זכרו ברוך!].
*
ולמרות הכל... למעשה לא היה ראוי אגריפס למלכות על פי דין תורה, שכן לא היה אביו מגזע ישראל. [רש"י סוטה מ"א: וע' תוס' ב"ב ג':]. בשעת מצוות הקהֵל היה הדבר. המלך קרא אז ספר דברים, כדין מלך שקורא "משנה תורה" לפני כל העם.
וכך שנינו במשנה [סוטה מ"א.] שכשהגיע לפרשת המלך וקרא: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" [דברים י"ז] זלגו עיניו דמעות. הוא הצטער מאד על שאינו ראוי למלכות בישראל ונוהג בזה שלא כדת.
אלא שמאידך, חיזקוהו הנוכחים בדבריהם... "אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה! אחינו אתה! [מפני שאמו היתה מישראל – (רש"י). או מפני שאחיהם הוא במצוות. (תוספות יבמות מ"ה:)].
*
לדאבון הלב, היתה תוצאת החנופה ההיא לאגריפס המלך, חמורה ביותר. בברייתא בגמרא אמרו שגזירה נוראה מאד ניתכה על ישראל על כך ר"ל. בירושלמי [סוטה ל"ד.] נאמר שהרבה חללים נפלו באותו יום. בספר "משנת רבי אליעזר" [להתנא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פרשה י"ב], כתוב, שדבר זה הביא לידי חורבן בית המקדש.
רבותינו בעלי התוספות [סוטה מ"א:] הסבירו זאת: "וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה".
לדעת הרבה ראשונים יש איסור דאורייתא ממש, בחנופה מסוג זה של "האומרים לרע טוב", בהסכמה על העבירה; לאו מפורש של "ולא תחניפו את הארץ". [רבי אליעזר ממיץ בעל התוספות, בס' "יראים" סי' רמ"ח (נ"ה בישן), הרמב"ן בסהמ"צ שורש ה', ועוד. ע' חפץ חיים פתיחה ללאוין ט"ז.].
ומעשה זה בהחנפת אגריפס, נחקק להלכה לדורות עולם, בדברי רבותינו הפוסקים, ה'מגן אברהם' וה'משנה ברורה' [סי' קנ"ו סק"ד] וז"ל: "ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס, דאע"פ שלא היה בידם למחות, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך. וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו, ואינו חושש על יראת הקב"ה".
*
בגמרא [סוטה שם] מצאנו לשון מיוחדת מאד על כך. "מיום שגבר אגרופה [כוחה – רש"י] של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים...". בשעת לימוד הגמרא עמדנו על לשון "אגרופה של חנופה". נקודה עמוקה ושנונה יש כאן. החנופה נראית אמנם כלפי חוץ כהתחנחנות מלטפת בעלמא, מצופה בדבש...
אלא שכאן גילו לנו חז"ל את ההיפך הגמור. הם הסירו את הלוט ממדה מסולפת זו והראו בחריפות שהחנופה אינה אלא "אגרוף" מוחץ... בלשון קדשם מיצו חכמינו עולמות בביטוי "אגרופה של חנופה". החנופה פועלת כאגרוף מכה ומנפץ, הורס ומחריב... היא איננה אלא מזיקה ומסכנת. כמאמר הכתוב: "או באבן או באגרוף" [שמות כ"א]; "להכות באגרוף רֶשע" [ישעי' נ"ח].
ולמה נמשלה החנופה לכך? מפני שסותר את האמת, מפני ששובר את סולם הערכים בישראל, מחפה על חטא ועוון ומערער את יסודות הדת. גדולים ועמוקים דברי חכמים: "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים"... והדברים נתגלגלו במורד עד לחורבן הבית השני.
נקודת ענין זה חלפה במחשבה בנמל התעופה בלוד, מפני מעשה שהיה, במדה טובה מרובה, ששמעתי בדרך לשם מירושלים עיר הקודש. פלאי פלאים! לפעמים פועלת מלה של אמת את ההיפך הגמור, בנין במקום חורבן...
*
שמעתי מזמן מת"ח אחד בשם מגיד ידוע, שמי שזקוק לסיפורים לתועלת הזולת, מזדמן לו זאת מן השמים, בפרט במסעות. כמה וכמה פעמים הייתי עד לכך. ברם בפעם הזאת, זה היה משהו אחר לגמרי, דבר נדיר וחריג, יוצא מן הכלל.
סיפור מדהים ומטלטל שמעתי, כאמור, בשעת נסיעתי מירושלים עיה"ק, שיחה אישית יוצאת מן הלב, מפי בעל המעשה בעצמו. חוט נסתר נמשך מן הסיפור ההוא לאורך שנות אלפיים, אל עֵבר שלטונו של אגריפס...
*
ומעשה שהיה כך היה... בהשגחה פרטית שלח לי בעל חברת הסעות חרדית, נהג שעמו נסעתי לנמל התעופה. לפני אכסנייתי ברחוב 'עזרת תורה', עמד אדם אדיב ומנומס, דובר אנגלית בהיגוי זר. הוא חיכה לי בסבלנות וסייע בסידור המזוודות. על אדן החלון במכונית, ראיתי גמרא בבא מציעא משומשת, בתרגום אנגלי...
ישבתי על ידו וברכתיו לשלום. הילוכו האצילי וסגנון דיבורו הרשימו אותי. במשך השיחה הבחנתי שהוא אדם מלומד, בעל כושר הבעה והסברה וגם מעמיק מחשבה. תוך כדי שעה קלה התחיל לגולל לפני את קורות חייו המסעירות, במשך כל הנסיעה ללוד...
"שמי שמואל, גר צדק יליד ניגֶריה, המדינה הכי גדולה באפריקה. שם גדלתי ועשיתי חיל. הייתי מנהיג דת נכרית די מפורסם, במשך שלושים שנה. על הסרים למשמעתי בפועל, השתייכו כאלף איש. בעל מעמד מכובד מאד הייתי והתפרנסתי בכבוד. נואם ידוע הייתי ובעל השפעה ניכרת מאד ברחבי יבשת אפריקה. בשנת תשס"ה עברנו ליוהניסבורג שבדרום אפריקה, לשכונת רוּדפורט. שם גדלה השפעתי עוד יותר."...
*
הוא דילג על המיפנה, על שנות הביניים והמשיך לספר: "למעשה, התגיירתי אני ובני משפחתי, בעיר יוהניסבורג בשנת תשע"ט. הבן שלי לומד כעת בישיבה והבת במוסד קירוב בירושלים. בעקבותיהם החלטנו לעלות לארץ ישראל לפני כשנה ושמונה חודשים... ".
"הננו מתגוררים כעת בשכונה חרדית בירושלים ואני עובד כנהג למחייתי. עזבתי את הכל והִשלכתי את העבר מאחורי. הנני מאושר בחיי החדשים בארץ ישראל. מה שרק עושים כאן בכוונה הראויה, נמצא בו קדושה, תהיה העבודה מה שתהיה...". כך הצהיר ר' שמואל בפנים קורנות...".
*
השתוממתי למשמע דבריו. האיש דיבר בכֵּנות יוצאת מן הלב. ניכרים היו מאד דברי אמת שלו. במחשבה עבר זכרון יתרו כהן מדין, שהיה לפנים איש דת הנכרים. הוא ישב פעם בכבודו של עולם ועזב את הכל, בכדי לקבל עול מלכות שמים ותורת אמת מסיני... [רש"י שמות י"ח ה']. וכאן יש לי את הזכות לנסוע עם "יתרו בזעיר אנפין", מנהיג נודע בגויים לשעבר, שהתגייר וקיבל עליו עול תורה בשמחה...
הרכב דוהר ליעדו לכיוון לוד. מבחוץ נראים הרים וגבעות ושדות ארץ ישראל החביבים. עם רחש הגלגלים נשמע הֵד נרגש מבית לחם הקדומה: "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת מתמול שלשום"... [רות ב'].
*
פניתי אליו אז בשאלה: "סלח לי ידידי הנכבד, שאני שואל שאלה כזאת. לתועלת רבה הנני פונה אליך בזה. אנא ספר לי איך הגעת לדת היהודית במעמקי אפריקה? מה משך את לבך לתורה, עד כדי ניתוק מוחלט מן העבר? הפסקת בגבורה את כל קשריך, את מעמדך, את פרנסתך. מה ומי גרם למיפנה האדיר הזה?".
"זה סיפור ארוך למדי" נענה ואמר ר' שמואל גר הצדק מאפריקה. "ההתחלה היתה מוזרת מאד מאד. זה התחיל עם חלום מפחיד ומרתיע..." ואז התחיל האיש את סיפורו. הוא דיבר בשטף, בלהט, בשכנוע ובלשון לימודים מרתקת. והדברים נבעו הישר מתוך לבו של גר צדק, שהכיר את בוראו וחי את היהדות בשקיקה...
*
"זה היה באחד הלילות, בשנת תשע"א. כבר התגוררתי אז במדינת דרום אפריקה. בחלומי ראיתי אז איש אחד שנאבק עמי והרעים עלי בקול ללא הרף: הגיע הזמן לחשוב על "ישראל". הגיע הזמן שלך לבחור ב"ישראל". המתקיף האלמוני המשיך לחזור על הדברים בצורה נמרצת, שוב שוב...
הקצתי משנתי נרעד ומזועזע מאד. החלום בבהירותו הבעית אותי ולא ידעתי את נפשי. מה פשר המחזה המוזר הזה? במחשבתי שניזונה מן השקר וההבל שחייתי בו, היה כל הענין היהודי 'נחלת העבר'... עם קדום שהתפזר על פני תבל לפני אלפיים שנה". לא התעניינתי כמעט על העם היהודי ועל ארץ ישראל, בהווה".
*
איש שיחי המשיך בחוויתו הנדירה: "בטבעי אינני בעל דמיון והזיות, ובדרך כלל לא השאירו דברי חלומות עלי רושם. בכל זאת הרגשתי כעת שקרה כאן משהו עצום. הדבר הציק לי מאד ולא נתן לי מנוח. לא הבנתי את פשר החלום ומשימתי בזה. מה מוטל עלי לעשות הלאה בנושא "ישראל"?
בעקבות החלום ההוא, התחלתי בבירורים על הנושא היהודי. ההשגחה העליונה הביאה אותי, בהשפעת חבר למקצוע, לארץ נורבגיה בצפון אירופה, שם השתתפתי בכנס של גויים, למען אהדת ארץ ישראל והעם היהודי".
*
"התלהבתי והושפעתי מאד מן ההרצאות ששמעתי באותו כנס. במשך הזמן החלטתי לייסד, בכח השפעתי בשעתו, תנועה כזאת אף ברחבי אפריקה, לתמוך בעם היהודי וארצו. בעל יוזמה הייתי והתחלתי לארגן כנסים, פרסומות, מיפגנים ותהלוכות ענק ברחובות לאהדת עם התנ"ך; במדינות שונות פעלנו: בדרום אפריקה, בקֶניה, גהאנה, טנזניה, רואנדה, קונגו, אתיופיה ועוד.
ברם על דת ישראל כלעצמה עדיין לא ידעתי כמעט כלום. המגמה בשעתה היתה אז רק לתמוך בעם ישראל ולעורר אהדה ותו לא. בכך חשבתי שנתקיים פשר החלום המפחיד בלילה ההוא. אך הפתרון הגיע הרבה מעל ומעֵבֶר לזה"...
*
וכך הגיע שמואל לנקודת התפנית החדה, שנגרמה מתוך שתי מלים... "זה היה בשנת תשע"ג. החלטנו לארגן נסיעה לארץ ישראל עם קבוצה גדולה. גוים ממדינות שונות באפריקה הצטרפו למסע. בחרנו להתאכסן במלונות יהודים דווקא ולהשתמש במדריכים יהודים בלבד. תיירנו בכל הארץ לארכה ולרחבה בשני אוטובוסים מלאים ילידי אפריקה, תומכי העם היהודי בארץ ישראל...".
"ואז קרה המִפנה הגדול.... יום אחד הוזמנה קבוצתנו, לעיר נצרת לאיזה מופע של נכרים. זה היה באמצע הקיץ. באולם ההרצאות היה חם מאד, יצאתי החוצה לשאוף אויר. פגשתי את המדריך היהודי שלנו כשהוא עומד לבדו ליד האוטובוס. שאלתי אותו: "הלא אחים אנחנו, למה אינך נכנס לאולם להיות יחד עם כולנו?". ואז שמעתי מלים כדרבונות. המדריך שהיה יהודי דתי ענה לי אז בנחישות: "אחים? לא!!!!". אולי מכרים...".
*
ר' שמואל קורא בקול: "נדהמתי! מלים אלה חדרו בי כארס של עכנאי. התאכזבתי מהן עד עומק נפשי. זה שנים שהנני פועל ומתמסר לטובת העם היהודי וארץ ישראל. כמה כסף הוצאתי על כך, כמה מאמצים, כמה נדודים ונסיעות על פני ארצות אפריקה עברתי למען האירגון הזה שייסדתי. וכאן טורק ונועל לו יהודי את הדלת בפני, מכל וכל".
"הצהרת "אחים לא!" הלמה בראשי כרעם. הבחנתי שנמצא כאן משהו עצום שמבדיל בינינו. יהודי זה דחה במחי יד את קשר האחווה בינינו. הדבר כאב לי עד היסוד בי. ומאידך, גם משך אותי להבין מה באמת מבדיל בינינו? מהי סיבת החייץ הזה, החומה המבדילה הזאת?".
"למה באמת הטיח זאת המדריך בפני? הרי בכל זאת אינו עושה רושם כאדם רע וקשוח. בטבעיות נפלטו הדברים מפיו, ללא כל כוונה להכאיב לי. הוא פשוט גילה לי את המציאות שהוא מאמין בה בתוקף. נראה שיש כאן דבר המעכב ביסודו, המונע את הכניסה אל תחום העם המיוחד הזה, שלא הכרתיו תמול שלשום...".
*
"בלב נסער ומאוכזב חזרתי מהביקור הזה ליוהניסבורג, בחברת התעופה "אייר אתיופיה" שעשתה תחנת ביניים בעיר מגורי. בעת הטיסה הבחנתי בשני יהודים חרדים. אחד מהם עיין בספר וקרא בו ללא הפסק. דבר זה הרשים אותי. רציתי לגשת אליו ולשאול אותו על טיב ספר זה. מתחילה התביישתי ואחר כך אזרתי עוז ושאלתי על הקריאה הממושכת הזאת. היהודי ענה לי שזהו ספר על דת ישראל אמונתו ותורתו. "אם רצונך לרכוש ספר זה עליך לפנות לחנות ספרים יהודית".
"כשהגעתי ליוהניסבורג, נכנסתי לביתי לשעה קלה והמשכתי שם מיד לחנות הספרים, במרחק שלשת רבעי שעה מאיזור מגורי. קניתי את הספר ונמשכתי אחרי תוכנו המלהיב. אחר זמן מה, חזרתי לחנות הספרים וקניתי ספרים נוספים באותו נושא. וזה שינה לגמרי את השקפתי על החיים ותכלית האדם. עולם היהדות התחיל למשוך אותי בחבלי קסם...".
*
"הרבה למדנו מאז, אני ובני משפחתי, על תורת ישראל ועל היהדות הנאמנה. לקחנו את הדברים בכובד ראש ובאחריות. בצעד אחר צעד נפשלה מעלי את קליפת דת ההבל ושקריה שגדלתי עמה; ולעומת זאת, להבדיל, נכנסתי אל היכל האמת האלקית, לדת של תורה. במשך הזמן החלטתי ליישם את כל שלמדתי ולהתקרב אל העולם היהודי בפועל, עד תהליך הגיור בבית הדין ביוהניסבורג שלקח כשנתיים...".
זוכר אני את ההטפה האחרונה שלי לפני המון 'שומעי לקחי' לשעבר. "החלטתי, להיפרד ולהתנתק ולעבור את הדת היהודית מפני שנוכחתי באמת המוחלטת שלה. היא היא האמונה הטהורה והמחוייבת. החלטתי להתגייר, לעבוד את ה' אלקי ישראל ולהקדיש את חיי לתורתו, תורת אמת !" אמרתי בעוז.
"חלק מן הנוכחים הגיבו בזעם ואף באיומים על חיי, אלא שאחדים נמשכו ללכת בעקבותי אחרי התפנית הזאת. בעתיד התגיירו אף הם. וכך ניתווספו כמה משפחות בישראל מכח הצעד הזה.
נסיון לא קל היה לי להיבדל מכל דרכי חיי הקודמים, מעמדי, קשריי, פרנסתי ועוד. כבר הייתי בגיל חמישים. לא ידעתי מה יהיה עמנו בעתיד. אלא שבעזרת ה' התגברתי על כל עיכוב ומכשול בדרכי. החלטתי היתה נחושה ויהי מה. סמכתי על ה' אלקי ישראל שבאתי לחסות בצל כנפיו".
"במשך הזמן נאמתי לפרקים בכמה קהילות יהודיות בדרום אפריקה. סיפרתי על קורות חיי. ואת מה שהביא אותי להשתכנע באמת האלוקית מסיני. אחרי זמן נודע לי שיהודים חזרו בתשובה מתוך מה שנתוודעו אל תולדות חיי, מתוך ההכרה שלי שהביאה אותי לנטוש את חיי המרווחים בנכר, בדרך אל חיק היהדות הנאמנה, בשמחה ובסיפוק עצום".
*
ר' ישראל! סיפורים שונים ישנם על גרים ואיך שנתקרבו ליהדות בדרכים שונות. בכל זאת הרחבתי בזה להראות את כוחן של מלים אמיתיות, היפך החנופה. כשהתייחס איש הדת הנכרי אל מדריך התיירים ההוא ביחס של אחוה, התקוממה אצל היהודי הנקודה הפנימית, שהציבה שם תיכף ומיד מחיצה מבדלת ביניהם. עד כאן! אחים? לא! בפירוש לא! הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב...
לא ולא! אלינו לא יצטרף מי שאיננו ראוי לכך. אני מסרב להחניף לו ולגַשר בין אלה שחייבים להישאר בנפרד... עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה...
*
הגע בעצמך יקירי! אילו היה נוטה אותו מדריך לצד החנופה. לוּ היה מְאשר את האחווה של מנהיג הקבוצה בהסכמה לבבית, בנוסח: "אחינו אתה" היה הכל נשאר כשהיה. הוא היה ממשיך לשקוע בטומאת הבל וריק שגדל בהם. דווקא מתוך דברי האמת שמתחילה הציקו לשמואל, עקר בכוח בדרכו של אברהם אבינו אב לגרים, בקיום: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...".
הוי! כמה גדול ערכה של מלת אמת יהודית, האוחזת בנר ההבדלה בין ישראל לעמים.. בשכר המשפט ההוא זכינו למשפחה יהודית איכותית בעלת מסירות נפש, המשפיעה על הזולת, השופכת אור במרחקים, ואף משכה את לב בעלי תשובה, שהתפעלו מן הסיפור, מן הצעד הנועז לצד הקדושה, שהתחיל בחלום פלאים אי שם באפריקה. המאבק המיסתורי באישון לילה שדחף אותו לכיוון עם ישראל...
*
וכך עבר ר' שמואל ממרום מעמדו בדרום אפריקה לארץ הקודש לעבוד כנהג. הוא מבחין בכבישי הארץ מרחבים נוספים של קדושת ארץ ישראל. שאיפת חייו היא ללמוד תורה ולפרסם את דת ישראל, הודה, זיוה והדרה.
התפעלתי מאד מדבריו ונפרדתי ממנו בלבביות; מתוך הוקרה ובאהבת הגר שקידש שם שמים במרחקים, בצורה מפליאה ובגבורת רוח. שוב לא היה נוח לי כלל שיטרח יהודי מופלא כזה בחבילות...
המרצתי אותו מאד, שימסור הרצאות סביב קורות חייו ובפרט בסמינרים לבעלי תשובה, לחיזוק האמונה, להראות איך שגילה את אור התורה והיהדות. גם בקשתי ממנו להוציא לאור ספר מזכרונותיו ולפרסם את סיפורו לתועלת הרבים.
את דבריו רשמתי לכבודך יקירי, סמוך לשמיעתם, תוך כדי טיסה. כשהגעתי לקנדה התקשרתי עם ר' שמואל בכדי לוודא את הפרטים למען הדיוק. בשיחתנו בישר לי שאכן נרתם לכתיבת תולדות חייו בהרחבה. אף זה חלק מן ההשגחה הפרטית שבפגישה...
*
עֵד הסיפור הזה ועֵדה המסכתא הזאת שבחלון הרכב, הגמרא בבא מציעא המשומשת שמעיין בה ר' שמואל בשקיקה בין נוסע לנוסע. עדים הם על כוחה של מילה יהודית אמיתית ללא כחל ושרק, ללא שמץ של חנופה מטשטשת גבולות...
מספר הטלפון של ידידי החדש שמור אצלי. בעתיד כשבעזרת ה' אגיע שוב לארץ הקודש, ברצוני לפגשו, לנסוע עמו, לסייע לו בפרנסתו, לקלוט מרחשי לבו מלא האמונה ולהפליג עמו בכבישי ארץ ישראל, שהוא מבחין בקדושתה בכל פינה...
הוא שמח בחלקו. הוא מצא בארץ חמדה את אושר חייו אף במסגרת עבודתו המייגעת. טוב להיות נהג בארץ הקודש מכל הבלי ופיתויי ארץ העמים...
*
ר' שמואל האהוב! המדריך חסם בפניך את הדרך לאחווה, ובצדק. עדיין השתייכת אז לעם אחר ולא היה רשאי לפתוח לך את השער זה. אלא שכעת, פנים חדשות באו לכאן. מדה טובה מרובה! עכשיו פתוחים לפניך כל שערי אחוה, כמו שפתוחות לקראתך זרועות העם היהודי.
כעת הגיע פורקן ותיקון נפלא למלים שנאמרו פעם שלא כדת לאגריפס המלך. עכשיו ייאמרו לך הדבר באמת ובתמים, לשם מצוה, לשם ייחוד– בשם כל ישראל... הננו פונים אליך בחיבה גלויה ואמיתית, בצורה כפולה רבת משמעות: "אחינו אתה! אחינו אתה - - -!".
הרמב"ם קובע בספר ה'יד החזקה' שלו מתוך חישוב פשוט ומובן: "כל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. ברור שכוונת הרמב"ם ב"הנלוה עליהם" על קהל הגרים שעליהם נאמר [ישעי' י"ד] "ונלוה הגר עליהם" וכן פירש רש"י הקדוש את הנאמר במגילת אסתר [ט'] "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם" שהכוונה לגרי הצדק.
בנים אתם לה' אלקיכם! כמה תתגבר האחווה הזאת על פי דברי הרמב"ם המופלאים במכתבו הידוע לרבי עובדיה הגר: "ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם - - -".
ובכן, ר' שמואל! "אחינו אתה! אחינו אתה!".
*
מתוך הערכה רבה ל"יתרו בן זמננו" ולמעשיו הנפלאים חזרתי שוב על לשון קדשו של הרמב"ם: "ציוה [הקב"ה] על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך. והקב"ה בעצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר... [פ"ו מהל' דיעות ה"ד]. כשאוהבים את ה', נמשכת אהבה זו גם על עבדיו המסורים שהגיעו מן הנכר, שבקעו חומות בצורות ביגיעה עצומה בכדי לקבל עול מלכותו; על אלה שעזבו את כל עולמם בכדי לחסות בצל השכינה...
*
ר' ישראל! ה'מדריך' היהודי שהתבודד ליד האוטובוס בעיר נצרת, בדבריו הקצרים והנחרצים, לימד פרק בהלכות הבדלה בין ישראל לעמים. "אחים? לא!" נאזין נא היטב ללשון הזהב של הרמב"ם: "יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדיעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" [פי"א מהל' ע"ז ה"א].
כמה ראוי לחדד את ההבדלה ההיא ולרומם את המוח והלב בתודעה יהודית. עם הנבחר אנחנו, שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ה'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות... בתינו נשארו טהורים ואצילים גם במחשכי הגיטאות הצפופים והמדוכאים.
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים מיצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. בכל הדורות עסקו ברצח ושוד ובכל דבר פשע. איך שייך בכלל שהם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור, צורת הנגינה והלבוש...?
מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בטיט היון? גם תחת תחפושת ההדר האירופי, הסתתר בליעל וחומד כל רע, נוצץ בברק חיצוני ומבפנים מתפרק ברקבונו. אם ממציא נכרי סגנון לבוש חדש או כל המצאה אחרת לפי רוח הזמן, איך יימשכו אחריו בני עם חכם ונבון?... הם כיסו את ארצם בדמינו, ועכשיו יכסו אותנו בהבליהם?
מאפריקה הרחוקה הגיע כעת מטען הבוז, להם ולהמונם ולכל עולמם השפל, התפל והאפל... גר צדק שהיה בכבודו של עולם גילה את האור, נטש את כל נכלי הדתות ודבק בגמרא. והוא כעת המאושר באדם...
*
מגדולי ספרד בסוף תקופת הראשונים, היה רבינו חסדאי קרשקש, שחיבר את הספר הנודע "אור ה''". הוא קידש שם שמים אף לעיני כל העמים כשפירסם בעוז את האמת המוחלטת שבדת ישראל והוקיע את זיוף שאר הדתות. בספרו זה כתב רבי חסדאי דבר נפלא מאד והוא: שברכת "שלא עשני גוי", ניתקנה על התענוג וההנאה לבעל האמונה. מברכות הנהנין היא! הרי אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה! [מאמר ב' כלל ה' פ"ו].
*
יקירי! בזכרוני צררתי לי את הסיפור הזה בסימן דבר צחות. חידוש נפלא נמצא בדברי השל"ה הקדוש על דרשת חז"ל [מנחות ל"ד: ועוד] על המלה ל"טוטפות" מקור ארבע פרשיות שבתפילין: "טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים".
השל"ה הקדוש מגלה לנו שמלים אלה היו באמת שייכות פעם ללשון הקודש; השפה המקורית מאז בריאת העולם. אלא שבדור ההפלגה כשנבללו הלשונות, 'נדדו' המלים האלה "טט" ו"פת" למדינות רחוקות אלה ונבללו בלשון 'כתפי' ו'אפריקי' [תושבע"פ – פה קדוש י"ד]. וכעת החזירתם התורה הקדושה לשורשם במלת לטֹטפת...
מי יודע. הרי אותיות התורה הן כנגד נשמות ישראל. אולי גררו עמהן אותיות אלה שנדדו וגלו לאפריקה, את הניצוצות שנתפזרו שם, את נשמות גרי הצדק שנשתקעו בעמקי טומאת ארץ העמים להביאם, להחזירם אף הם אל השורש, אל קדושת התורה, אל קדושת תפילין, הוי! פת באפריקי... ואדם שהתעורר שם מתוך חלום מאוים, מניח כעת תפילין יום יום באהבה ובשמחה...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות
כי לעמך ישראל נתתו באהבה
וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 511.docx
- (53.2 KiB) הורד 190 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הבוחר בעמו ישראל באהבה...
הגיגי התעוררות בברכת 'אהבה רבה'
לר' ישראל יקירי שליט"א
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הכהנים מתכנסים יום יום לפנות בוקר, ללשכת הגזית מושב הסנהדרין. ושם פקד עליהם הממונה: "ברכו ברכה אחת!". והם ברכו אז ברכת אהבה רבה [תמיד פ"ה מ"א ומפרשים שם וע' ברכות י"א:].
זה היה אחרי הקרבת קרבן תמיד של שחר. כבר האיר המזרח וכהני ה' ייחדו את לבם בהתלהבות יוקדת לאמירת "אהבה רבה". מיד כשהעלו את איברי התמיד על כבשׁ המזבח, כשלבם בוער באש העבודה, אמרו את הברכה המיוחדת הזאת, התפילה על התורה וקיומה, בלשכת הגזית שמשם יצאה תורה לישראל. עובדי ה' בהיכלו, משרתי עליון בשעת עבודה נשגבה, מילאו את הצו הזה בלב מלא, באהבה רבה ובאהבת עולם...
אז קראו את עשרת הדיברות, "עיקר הדת וראשיתו" [פיה"מ לרמב"ם תמיד שם] ואז קבלו עול מלכות שמים בקריאת שמע. רבינו הרא"ש מבאר שאמרו זאת בלשכת הגזית, מפני שתפילתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה...
"ברכה אחת" זו שתמציתה אהבת ה' לישראל, שבאהבה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ניתקנה כשאר הברכות, על ידי עזרא ובית דינו, אנשי כנסת הגדולה, שהיו ביניהם כמה נביאים... והם אבות הדורות, הקדושים בעם, החדירו אל תוך ברכת 'אהבה רבה' את התפילה והבקשה, את הערגה והכיסופים לזכות לאור התורה כראוי. ומלים אלה בערו בלבבות ישראל לנצח, אף בתת הכרתם. ביודעים ובלא יודעים... אהבת התורה נהייתה חלק מהוייתם. ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם, בצורה של חקיקה, בכל עת ובכל מצב...
*
גדול בתורה מאד היה הגאון החסיד רבי מאיר מנדלסון זצ"ל, יליד ווארשא. איש סגולה היה. בשעתו היה מקורב מאד ל"חזון איש" זצוק"ל שהעריכו מאד. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל מארה"ב ונהיה לרב ב'רמות פולין'.
את התיאור הנורא דלהלן, סיפר פעם רבי מאיר והדברים הוקלטו מפיו לזכרון. [את ההקלטה הזאת שלח לי נכדו החשוב הרב ישראל וועבער שליט"א ממונטריאל ותשו"ח לו]. וכך שמעתי את הדברים הנרגשים מתוך קולו ממש.
זה היה בתחילת המלחמה בווארשא, בשעת ההפצצות הנוראות ביום י"ג תשרי שנת ת"ש, על איזור המגורים היהודי שעלו בחיי אלפים מישראל ר"ל. ואז בשעות איומות אלה היה ליד רבי מאיר, יהודי בשם וויינשטוק. באותו הבית ברחוב גז'יבובסקה 14, נמצאו אז. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. הם לא ידעו אם יישארו בחיים עוד רגע וכולם אמרו ווידוי. פתאום ניגש אליו היהודי וביקש ממנו שיבטיח לו דבר ולא הניח ממנו עד שהבטיחו.
ומה היתה בקשתו של אותו יהודי? היות וכל ימיו היה יגע בתורה, ועכשיו תחת מטח ההפגזות שוב אינו מסוגל לכך. לכן מבקש הוא ממנו, שידבר עמו בלימוד, כדי שתצא נשמתו מתוך דברי תורה". את הדברים אמר איש ישראל כשפצצות התופת התעופפו באויר. ורבי מאיר סיים בקריאה נרגשת: "דאס איז געווען א ווארשעווער ייד". זו היתה השגתו של יהודי וורשאי, יגע בתורה... [שוב מצאתי את הדברים בתוך ספרו "דברי מאיר".].
דומה שמחזה נורא זה של שני יהודים עוסקים בתורה כשהאש מלהטת סביבותיהם, היה ניצוץ מברכת "אהבה רבה" בזמן המקדש, ברכה שכולה דבקות בתורה, בשעה שעולת התמיד עלתה באש המזבח...
*
יקוד האש באמירת "ברכה אחת" זו נמשכה על פני דורות זרע ישראל עבדיך. גדולי האומה תלמידי חכמים , חסידי עליון ויהודים נלבבים מכל עדה ועדה; ישראל קדושים שפכו באמירתה לב ונפש בכוונה עצומה, בדמעות בגילה וברעדה וכך התחננו על השגה בתורה.
בברכה זו התקשרו אל נותן התורה ברוך הוא, הבוחר בעמו ישראל אשר לימדם חוקי חיים מתוך אהבה רבה, אהבת עולם וחמלה גדולה ויתירה... ברכת אהבה היא שנזכר בה ענין אהבה בכלל, חמש פעמים, אולי כנגד חמשה חומשי תורה...
בכל נימי נשמתם פרצו תחנונם וזעקתם למרום: "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה... והאר עינינו בתורתך ודבק לבינו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך..." בתפילה מיוחדת זו תלו את הצלחת יומם ביגיעת התורה והבנתה וגם במלחמת היצר ובעבודת ה'. רבותינו הפוסקים כתבו, שאמירת ברכה זו, מסוגלת מאד לזכרון הלימוד. [ראה אלי' רבה סי' רכ"ד].
*
דבר נפלא הביא בספר "תולדות יעקב יוסף" בשם רבו הבעש"ט הקדוש, "שמעתי בשם מורי מה שנאמר לו בשמים טעם איחור ביאת משיח שאין מאריכין באהבה רבה...".
בפשטות מובן הדבר, שהרי בברכה זו מבקשים על הגאולה "מהר והבא עלינו – ושבור עולינו"... אלא שהדברים עמוקים יותר. התעוררות לתורה מקרבת את הגאולה; אורו של משיח, שאז יתקיים "ומלאה הארץ דעה את ה'". [ראה סידור לב שמח להרה"ק ר' חנוך מאלעסק זי"ע].
*
בין זכרונות הגה"ח רבי ישעיה הורביץ זצ"ל [תלמיד הרידב"ז מצפת ורבם של חסידי חב"ד שם ואח"כ רב בויניפג קנדה] נמצא סיפור ששמע ממקור נאמן [מפי אדם חשוב שהכיר את בעל המעשה] על ה"קדושת לוי" מבארדיטשוב זי"ע. יהודי אחד בן תורה תעה לבו בחקירות של דופי וכבר היה בדרכו אל שערי הטומאה ר"ל. כשראה ברחובה של עיר התקהלות אנשים ושאל על הדבר, אמרו לו שהרב מבארדיטשוב הגיע לעיר והרבה משתוקקים לשמוע את תפילתו.
האיש ההוא דחק ונכנס ושמע אז את תחנוני ה"והאר עינינו" של הרבי בברכת 'אהבה רבה', בנעימה עילאית ב'קולות וברקים', בדבקות והתקשרות אל אלקים חיים. ואז נהפך לבבו לטובה, הוריד כנחל דמעה ושב בתשובה שלמה. אחרי התפילה ניגש אליו ה"קדושת לוי", אחזו בידו והורה שיישאר אצלו כל היום. וכך החזירו למוטב לגמרי עד שנהיה האיש לבעל מדרגה. [זכרונות שילה].
וכך אמרו עליו על הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע, שפעם אחת בחג השבועות בשעת אמירת אהבה רבה, הלך אל מי שהיה אז בבית המדרש, אחז בבגדו ואמר עמו "והאר עינינו בתורתך". הוא בכה עליו ולא זז משם עד שהחזירו בתשובה...
בברכה זו נמצא קשר עליון בין ישראל לאביהם שבשמים. צדיקים אלה ידעו איך להביע את הקשר הזה במלוא העוז, באמירת מלים אלה ברגשי קודש אדירים וכובשים. וכך נמשכו השומעים למקורם ושורשם בתשובה שלימה, באהבה רבה...
*
ברכת "אהבה רבה" כולה תחינה ובקשה היא, וכשמבקשים מאת המלך, ראוי לעשות כן בכוונה, בתחנונים מקרב לב. המהרש"ם מבערזאן זצ"ל [בספרו גילוי דעת, במילואים בהוצאה שניה] כותב בשם הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג זי"ע, שמי שאינו מכוון בברכת 'אהבה רבה' ובברכת 'אתה חונן', אי אפשר לו שיכוין בלימוד באותו היום לאמיתה של תורה.
ידוע שהגאון הנודע הנצי"ב מוואלוז'ין זצוק"ל הקפיד מאד שלא להחסיר משיעוריו ברבים. ועם כל זאת, ביום שלא התעורר עד דמעות בברכת אהבה רבה, לא אמר אז את שיעורו... ומאידך, כשמבקשים כראוי, נענים מן השמים. בקשה על רוחניות בפרט, איננה חוזרת ריקם...
*
ממאורי דורו היה ה"חקל יצחק" רבי יצחק אייזיק מספינקא הי"ד, גאון עצום וצדיק נשגב, לפיד אש בוער היה בתורה ועבודת ה'. התמדתו לא ידעה גבולות ורגעיו היו שקולים ומדודים. יחד עם היותו רבן של חסידים ומנהיג עדה גדולה, לא הניח מללמוד שיעורים קבועים עם תלמידיו, בהתלהבות אדירה, "בקול גדול לא יסף" תורה בקדושה וטהרה. לפעמים שמעו אותו קורא באימה באמצע דברי התוספות: "לית אתר פנוי מיניה! לית מחשבה תפיסא ביה כלל!".
כך למד תורת ה', בקדושה ובדבקות עליונה. פועל ישועות היה ה"חקל יצחק" בכח התורה. בחום וקירבת הנפש המריץ את תלמידיו לעסוק בתורה. הוא המשיל להם אדם שהעמידו אותו בפני אוצר דינרי זהב ואמרו לו: כל אשר תספור, הרי הוא שלך. וודאי לא היה האיש מפסיק מלספור יומם ולילה. כך צריך לעסוק דברי תורה הנחמדים מזהב...
והרי פנינה נפלאה בחריפותה, שבה היה ה"חקל יצחק" זי"ע מזרז את תלמידיו להתמדת התורה. "יום ליום יביע אומר". ימות החורף צריכים לשמש דוגמה לימות הקיץ וכן להיפך. כמו שבכפור החורף לא הולכים לטייל, כך יהיה גם בקיץ. וכמו שבימי הקיץ ממעטים בשינה מפני שהלילות קצרים, כך יהיה גם בחורף...
*
ועל גאון וצדיק זה ה"חקל יצחק", מתואר ברגש רב ממי שהיה שם, איך שיצאו תחינות "אהבה רבה" מלבו הנסער באהבת ה'. עשרות פעמים חזר ה"חקל יצחק" על "והאר עינינו בתורתך" בתחנונים בדמעות והשתפכות הנפש, שזיעזעה אף לב אבן. בכל אמירה ואמירה נעשה קולו תקיף וחזק יותר, עד שבסוף היתה לשאגה אדירה כרעם...
אם שמע יהודי פעם בימי חייו את השאגה הזאת, לא רק שנתמלא רוח טהרה ויראת שמים אלא שהבין גם את פשר גדלותו הנדירה של הצדיק בתורה שהפליאה את כל רואיו... אילו היו שומעים אפילו פעם אחת את בכייתו והשתפכות נפשו בתפילת "והאר עינינו", אילו היו רואים סערת רוחו בתפילה זכה זו, היו מבינים איך הגיעה אחר כך, הארה כזאת ממרומים. [שושלת ספינקא פ' כ"ז].
מעניין, שאומן אחד צייר להפליא, את דמות דיוקנו של ה"חקל יצחק", דווקא מתוך שירטוט המלים של "והאר עינינו בתורתך...". צדיק זה עלה על המוקד בי"ג סיון תש"ד, כשעל שפתיו הקדושות, הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
*
אי לכך, רציתי להתמקד הפעם על ברכת "אהבה רבה" ברכת קריאת שמע של שחרית, [או "אהבת עולם", איש כמנהגו.] הברכה הכוללת תפילה מיוחדת כל כך על לימוד התורה. הברכה הזאת חוקקת בעוז בלב איש ישראל, את יסוד האמונה על "תורה מן השמים", שהתורה ניתנה מפי הקב"ה מתוך מה שהוא בוחר בעמו ישראל באהבה. הוי! חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה...
*
תורת ה', עדות ה', פקודי ה', מצוות ה', יראת ה', משפטי ה'... תמיד צריך לזכור את האלקות שבתורה. פגשתי לפני שנים דיין מחסידי בעלזא, חכם לב ולוהט בעבודת ה'. השיחה נסובה על הַגְבָּרַת לימוד התורה והתמדתה בכל שדרות העם. פתאום הרים קולו ובכל נימי נשמתו אמר: "און וואס וועט זיין מיטן אייבערשטענ'ס תורה?" ומה יהיה עם תורתו של הקב"ה? כך נהם כארי בהדגשת האלקות שבתורה. הרי חייבים תמיד לדעת ולזכור תמיד את תורתו של מי אנו לומדים ולפני מי אנו לומדים...
ואכן, בתפילת "אהבה רבה" רואים איך שמשתלבים, הארת עינים בתורה יחד עם דיבוק הלב במצוות וייחוד הלב לאהבה וליראה את ה'. וכמו כן נמצא כאן דגש חזק על לימוד התורה יחד עם מסירתה, שמירתה וקיומה. הכל מתקשר יחד, יתלכדו ולא יתפרדו. מפני שלומדים תורת ה', דעם אייבערשטענ'ס תורה...
*
בשבועות אלה בהם בפרט, מתגברים ישראל קדושים בלימוד התורה ביתר שאת; ואם כן וודאי היה ראוי להתעמק בברכה הזאת של קריאת שמע שנתייחדה לכך. כבר אמרו רבותינו הראשונים בענין ברכות קריאת שמע, שייסדו אנשי כנסת הגדולה את הברכות הנ"ל לפי המקראות בספר תהילים [י"ט]. במזמור "השמים מספרים" פתח דוד המלך בענין מאורות הרקיע וסיים בשבח התורה [תורת ה' תמימה] להודיע שאור התורה עולה באיכותו על כל המאורות כולם...
בהדרגה זו אנו עוברים ועולים מברכת המאורות לברכת אהבה רבה, בה מתחנן אדם על אור התורה, והאר עינינו בתורתך... וכלשון רבינו בחיי: "להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש - הוא התורה- - - ". [כד הקמח ע' נר חנוכה וע' רמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה].
*
כך הורו לנו חכמינו ז"ל. [נד' ע:] "מה יעשה אדם ויחכם? יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו! ומקור דרשה זו הוא בספר משלי [ב' ו'] "כי ה' יתן חכמה, מפיו - דעת ותבונה"... וברכת אהבה רבה הרי מיוחדת לבקשת רחמים על כך!!!
"ותן בלבנו בינה!". רבינו דוד אבודרהם מציין את מקורו בפסוק בתהילים [קי"ט] "הט לבי אל עדותיך". ואמנם פרק זה "תמניא אפי" שבתהילים, מזמור קי"ט, כולו יכול לשמש מקור לתפילה נרגשת כזו על התורה בכלל. נעים זמירות ישראל אינו מפסיק מלהתחנן לפני נותן התורה ברוך הוא. למדני חוקיך... הביננו ואחיה... גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך... תורתך חנני... טוב טעם ודעת למדני.. יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש ועוד ועוד. ניגון מרטיט מאד, מלא הכנעת חן ותחנונים, חיבר הרה"ק מסקולען זי"ע, על המלים באותו הפרק. "עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך"... בשעתו האזנתי לניגון זה פעמים רבות. הצלילים מפרשים את המלים, ההכנעה מתוך עבדות והתחנונים מתוך כמיהה לידיעת התורה...
*
ומן האב אל הבן... חז"ל גילו לנו שישב שלמה המלך בתענית ארבעים יום כדי שיתן לו הקב"ה רוח חכמה ובינה. [מדרש משלי א']. חכמת שלמה מקורה מהשתפכות הנפש לפני ה' מתוך תפילה ותענית. חכמת שלמה, חכמה אלקית היא שניתנה לו מן השמים מתוך שביקש רחמים עליה מנותן התורה והתענה עליה ארבעים יום כמספר הימים שניתנה בהם תורה. ואמנם לכל אחד מאתנו תיקנו אנשי כנסת הגדולה לבקש רחמים על זה: "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה...".
*
ר' ישראל! דבר זה גופו מלמדנו לקח עצום, עד כמה תופסת התורה מקום מרכזי בחיינו, עד כמה שהיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו בכל צעד ושעל, עד כמה שקיומנו תלוי בה. הרי תיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכה זו שיתחנן אדם לפני הקב"ה, יעתיר וירבה ברחמים, כמבקש על נפשו ממש!
בברכה שלפני קריאת שמע של ערבית מתבטא הדבר בתמצית שבתמצית: "כי הם חיינו ואורך ימינו"!!! ספר החיים הוא זה, שלימודו וקיומו מלווה אותנו מתחילת דרכנו עלי אדמות. וכך נספג הוא בנו יותר ויותר. על כל זיז ותנועה של יהודי יש סעיף בשולחן ערוך והדרכה בספרי היראה, כל נשימה ונשימה שלו מסובבת בדברי אלקים חיים ומלך עולם... כך מתדבק הוא בבוראו באהבה, רגע אחר רגע, ומקרא מלא דיבר הכתוב "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך - - - ". [דברים ל'].
*
בכי ושירות... בעל ה"תולדות אהרן" הרה"ק ר' אהרן ראטה זי"ע, היה מתאר את אחד מרבותיו שלמד אצלו בצעירותו אחר גיל "בר מצוה", הגה"צ ר' פנחס אדלער זצוק"ל, רבה של ראדוואנקע שהיה אדם גדול מאד. כשהתפלל הרב פעם ביחידות, היה מנעים קולו בנגינה וגם בהרמת קול בכי, בברכת אהבה רבה. אז שמעו הנאספים מסביב לחדרו, 'תנועות' ניגונים נפלאים שובי לב ומעוררים דבקות לחי העולמים. השומעים לא יכלו לזוז מקומם מרוב נעימות דקדושה... [עובדא דאהרן פ"ד].
ואמנם כן, בהתבוננות במלים של "אהבה רבה", יש מקום גם לתחינת בכי וגם להתעוררות שבח ושירה. כשמזכירים את אהבת ה' לישראל ובחירתו, את זכות האבות במתן תורה "ותלמדם חוקי חיים לעשותך רצונך בלבב שלם". אז מתנגן הלב ב'תנועות' של שמחה. וכשמשוועים על התורה וקיומה בעתיד, על הישועה על הגאולה, על "למען לא נבוש", על שבירת עול גלויות, מתעורר הלב לבכי של תחנונים... טאטע אין הימל. אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו...
*
בוא אל התיבה... כל מלה ומלה בברכה זו יש לשקול במשקל הזהב, לעיין בתוכנה הנשגב ולהפנים אותה, בכדי ששוב נוכל להתחנן בה כראוי. ולדוגמא, לייחד מחשבה להבדלי המשמעות במלים: להבין -ולהשׂכיל – לשמוע - ללמוד - וללמד – לשמור – ולעשות – ולקיים. דגש חזק יש כאן על לימוד שמביא לידי מעשה. [של"ה הקדוש].
לכל מלה כאן, יש משמעות כשלעצמה, אשר לפעמים שונה ב'דקוּת' מחברתה. "להשׂכיל" מתפרש על קירוב הדבר אל השכל בהמחשה, כגון על ידי משָלים. "לשמוע" היינו מאחרים ["תן בלבנו חפץ לשמוע אל דברי חכמים" [עיון תפילה]. "לשמור" מלבד שמירת המצוות, יש כאן גם כוונה שהלימוד ישתמר ולא יישכח [עץ יוסף]. וכהנה וכהנה.
*
"לעשות" - ו"לקיים". כבר דנו בהבדל בין "עשייה" ל"קיום". יתכן שההסבר הוא פשוט. "לעשות" משמעותה, מעשה המצוה גרידא, כגון הנחת תפילין ואכילת מצה, ואילו הבקשה ל"קיום" היא לזכות לשלימות המצוה כרצון הקב"ה בקיום המצוה ההיא. [וכלשון: יהי רצון - כאילו "קיימתיה" בכל פרטיה ודקדוקיה]. אנחנו מבקשים לא רק על זכות העשייה בלבד, כי אם גם על הקיום המושלם. ואכן, לפי חיוב "מצוות צריכות כוונה" וכמו שנפסק בשו"ע, [או"ח סי' ס' ס"ד] מובן עוד יותר, שבעשייה לבד עדיין לא נשלם הקיום...
*
ועל כל פרט ופרט בבקשה הזאת של "ותן בלבנו בינה" , מוסב מה שנזכר בסוף, את כל דברי תלמוד תורתך "באהבה". כלומר, מסכת ברכות באהבה, שבת ועירובין באהבה וכן הלאה. וכמו כן, לשמוע באהבה, ללמוד וללמד באהבה, לשמור ולעשות ולקיים באהבה. וכמובן שגם "ותן בלבנו בינה" מוסב על כל הנזכר. לכל דבר צריך בינה אף "לעשות ולקיים", והדברים מובנים, ובכל זאת צריך לשים לב לזה, כשמתחננים על כך.
יקירי! לא באתי לפרש את נוסח הברכה הרחבה מני ים, כי אם להציע ולהעיר פה ושם. ואתה תמשיך להגות בזה, כיד ה' הטובה עליך, ולמצוא פנינים במפרשי התפילה. תן לחכם ויחכם עוד!
*
והאר עינינו בתורתך... עולמות אדירים גנוזים במלים אלה. לפי דברי הראשונים, שברכה זו מכוונת על חלק התורה שבמזמור "השמים מספרים", הרי "והאר עינינו" הוא כנגד "מאירת עינים". ודבק לבנו במצוותיך ...
שוב נזכר אני בדברי אותו תלמיד חכם מעיר מונסי, בעת שקנה 'דֶבק' וראה על ההוראות "לנקות את השטח לפני השימוש" למד מזה תורה שלמה בענין הדבקות, שצריך לטהר את הנפש כדי שנוכל לידבק במצוות ה'... ויחד לבבנו... שיהיה לנו לב אחד לעבוד את ה' בלי הפרעות היצר ושלוחיו...
*
ברכה זו פותחת באהבת ה' אותנו, אהבה רבה ואהבת עולם וגם חותמת: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אם נתבונן היטב באהבה זו, נתחזק מתוקפה וייחודה מתוך ידיעה נפלאה, שנאמר בתורה, שנוי בנביאים וכל גדולי הדורות הדגישו אותה תדיר וחיזקו בה את עמנו. אהבת ה' את עמו, אהבה "עצמית" היא, בלי שום תנאי וגבול, כאהבת אב את בנו, כיחסו המופלא לתינוק בן יומו שאינו יודע בין ימינו ושמאלו. וכאן באה האהבה והחמלה ממרום ועטפה אותו בתכלית החיבה, באהבה עצמית בלא תנאי. וכך נקבעה אהבה זו עד סוף כל הדורות....
*
הבה נתבשם במשנת ה'תפארת שלמה' זי"ע שהאיר אמירה זו באור יקרות. הוא מבאר ברגשי קודש, את הקשר העליון שבין "אהבה רבה אהבתנו" להמשך ציווי "אהבת ה'" בפרשת שמע הסמוכה לו. מצוות "ואהבת" נובעת מאהבת ה' אותנו, דבר המתבטא כל כך בברכת "אהבה רבה אהבתנו ה' אלקינו. "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וכך "הם שבים לאהבתו יתברך שמו, כמים הפנים אל פנים... "בלי ספק כאשר ישים האדם אל לבו אהבת השם יתברך אליו החפץ בו ואוהב אותו ושוכן בקרבו וסובבו, הנה ישוב לאהבתו וזהו הציווי של ואהבת את ה' אלקיך"... כי הוא שלך ואתה שלו והוא אוהב אותך ומזריח בך קרן אהבתו" וה'תפארת שלמה' קורא אלינו ואומר: " ראה נא להתעורר בקרבך האור הקדוש הזה בתוקפו...!!!" [פ' יתרו].
*
שורש הדברים נמצא בספר "סדר היום" לרבינו משה מכיר, מגדולי צפת בזמן מרן ה'בית יוסף' וזה לשון קדשו: "וקורין את שמע אחר הברכה הזאת, כי ראוי לנו מן הדין ומן השורה לאהוב אלקינו, מלבד האהבה שאנו צריכין לאהבו מצד עצמו ומצד גדולתו, צריכין אנו לאהבו מצד הטוב והגמול שגמל עמנו, ליחדנו לשמו ולקרבנו לעבודתו ואהב אותנו אהבה עזה, וגם אנחנו צריכים ליחד אותו לאלוק ולפטרון כי אין עוד מלבדו ולאהוב אותו בכל לב ובכל נפש...".
*
דברים נשגבים מאד כתב הרבי ר' אלימלך זי"ע על "חתימת" הברכה הזאת, הבוחר בעמו ישראל באהבה. "חתימה" בפועל ממש יש כאן בטבעת של מעלה... "וחתימה הוא תוקף הדבר, כי תיכף ומיד באמירתינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, מיד הם מסולקים ונסתמים פיות מסטינינו ומקטריגנו העומדים על תפלתינו כי הדבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב... [ליקוטי שושנה].
*
והאר עינינו 'ב'תורתך'... בפירוש המופלא : "שערי תשובה" על שו"ע או"ח [סי' תרצ"ז] להגאון הגדול רבי אברהם צבי אייזנשטאט זצוק"ל רבה של אוטיאן שבליטא [הנודע כבעל "פתחי תשובה", חיבורו התקבל בישראל, עד שנהיה חלק בלתי נפרד מן השו"ע]; מביא הסבר מחודש על מלים אלה. "בתורתך" מתבאר גם במובן "עם התורה" או "על ידי התורה". וכפי שאמרו חז"ל [איכ"ר פתיחתא ב'] "המאור שבה מחזירו למוטב". התורה בעצמה מאירה את העיניים ומונעת את כח היצר, ועל ידי כן יבוא ההמשך "ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך". שני ה"לבבות" שבאדם יתאחדו להיות אחד לאהבה. וזה הגורם שידבק הלב במצוות אחרי שאין שם יצר סמוך...".
ומן האב אל הבן... על בנו וממלא מקומו של בעל "פתחי תשובה" הגאון רבי בנימין אייזנשטאט זצוק"ל, מסופר על ילדותו, שבאישון לילה היה הנער בנימין מתגנב מחדר שנתו, רץ לבית המדרש והוגה יחידי בתורה עד עלות השחר. לפעמים כשהתקשה בסוגיה חמורה, היה פותח את ארון הקודש ובבכי תחנונים היה שופך את שיחו בתפלת "אהבה רבה" לפני נותן התורה להאיר עיניו בתורתו הקדושה. וכשחזר למשנתו היה משיג בבהירות גדולה מה שנתקשה מקודם... [הקדמת ספרו "משאת בנימין"].
*
המרחם רחם עלינו. משנות נעורינו ידוע לנו משל זה של ה'חפץ חיים' זי"ע. ועם כל זאת כדאי לחזור, ולשנן ולהפנים את דבריו היקרים כל כך. מצאתי אותם מפורשים בספר "שם עולם" שלו [ח"א פ"כ] בתוספת נקודות חדשות. וכך המשיל אותו זקן וקדוש: עני אחד פגש פעם בעל הבית אמיד וביקשו להלוות לו חמש רובל. האיש ענה לו שנחפז כעת לדרכו אולם קבע לו זמן שיפגשהו בביתו וייטיב עמו. הוא עמד בדבריו וחיכה לעני בשעה הקבוע והאיש לא הופיע. למחרת מצאו שוב ואמר לו לבעל הבית: "אם היה כבודו מלוה אותי את המעות היה משיב נפשי בזה". בעל הבית תמה: "הלא חכיתי לך אמש בבית, תחזור היום לשעה הקבועה". ושוב חיכה לו לעני עד בוש ולא בא... וכן חזר הדבר ביום השלישי עד שאמר לו בעל הבית: "חוששני שבקשתך אינה אלא מן השפה ולחוץ, אם היית באמת דחוק כל כך לכסף, כבר היית מגיע שלשום...
*
והנמשל הוא: תפילת "אהבה רבה" ושאר בקשות שאנו מבקשים על לימוד וקיום התורה. מתחנן אדם ומעתיר אל ה' המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל... והקב"ה מקשיב ועומד לעזור ולסייע לו והלה אינו מגיע לקבל את הטובה וכך חוזר הדבר על עצמו מחר ומחרתיים... וכך מטעים ה'חפץ חיים' בלשון קדשו: " בעוונותינו הרבים הדבר מצוי, שאחר התפילה תיכף הולך מבית המדרש לביתו ואינו שם אל לבו מה שמתחילה דיבר וביקש מהקב"ה, ומכל מקום למחר חוזר ומבקש מהקב"ה שיאר עיניו בתורתו וכהאי גוונא, וחוזר ורץ מבית המדרש אחר התפלה לביתו, וכן ליום מחר. וזהו שמצווח הנביא ואומר: קחו עמכם דברים וגו' היינו הדיבורים שדברתם עמדי בתפילה, קחו עמכם וזכרו אותם ואז בודאי תשובו אל ה'".
*
ובעבור אבותינו שבטחו בך... על מי הכוונה ב"אבותינו"? רבותינו הראשונים [ר"י ב"ר יקר ואבודרהם] מפרשים זאת על אבותינו יוצאי מצרים, מקבלי התורה וחוקי החיים, שבטחו בה' ביציאתם ממצרים - וגם צדה לא עשו להם. על אבותינו אלה נאמר: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכר מפורש אחריו? קודש ישראל לה'" [רש"י שמות י"ב ל"ט] . מתוך בטחון זה נהיו קדושים לה'... ואכן אף אנו מבקשים שילמדנו הקב"ה תורה בזכות הבטחון, וכפי שרואים זאת בהמשך הברכה: "כי בשם קדשך הגדול הגבור והנורא בטחנו...
*
ראוי להזכיר כאן מה שכתב מגן אברהם [סי' ס' סק"ב] בשם האר"י ז"ל. "והזכירות הללו הם מצות עשה, לכן כשיאמר "ובנו בחרת" - יזכור מתן תורה. "וקרבתנו" - מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" מעשה עמלק שאין השם שלם [עד שיימחה זרעו של עמלק] "להודות לך" - הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים. "וזכרתם את כל מצות ה'" זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות. גם יש להדגיש את דברי השל"ה הקדוש שכתב, שבברכה זו כמו בברכת התורה, יחשוב גם כן על זרעו וזרע זרעו עד עולם. [שער האותיות אות ד'].
כיון שברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" היא "שער הפנימי" להיכל מצות קריאת שמע, ראוי לנו לזכור, כנ"ל, את מה שפסק ה'מחבר' בשלחן ערוך [או"ח סי' ס' ד'] שמצוות צריכות כוונה והיינו "לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית המצוה" [מ"ב שם סק"ז]. השכחה עושה את שלה וכמה צריך להתעורר בזה!
*
כי קֵל פועל ישועות אתה... הרי מזכרת נפלאה מ'חבילת ארץ הקודש' שלי. את הסיפור שמעתי בירושלים עיה"ק מפי תלמיד חכם יקר ונאמן מאד. הוא מכיר אישית את בעל המעשה ואת כל הפרטים.
זה קרה לפני עשרות שנים בארה"ב. יהודי חשוב בשם ר' חיים יעקב שליט"א, נסע פעם לביה"ח לשם התייעצות עם רופאים, בנוגע לבריאות אחד מיקיריו. היהודי התעצב אל לבו ממה ששמע שם. ר' חיים יענקל היה נטרד במחשבותיו כשנכנס לרכב. וכך תעה בדרכו שעה ארוכה. פתאום הבחין שנמצא במקום זר לו לחלוטין. ביציאה הראשונה פנה מן הכביש לחפש תחנת דלק, בכדי להיוודע שם איך חוזרים לכיוון הנכון...
בית קפה היה במקום ושם ישב לו אדם שלא ניכר שהוא יהודי בכלל. כשראה את ר' חיים יענקל מיודעינו קרא אליו ביידיש: "יא! יא! חיים יענקל! עס איז דא א גא-ט אויף דער וועלט". כן! כן! חיים יענקל יש אלקים בעולם!!! ר' חיים יענקל נדהם עד עומק נפשו. מי מכיר אותו כאן בפינה נכרית זו, במקום "נגינות שותי שֵׁכָר"? לא היה נראה לו כלל שפגש אדם זה אי פעם בחייו...
*
הוא ניגש אל האיש ושאל אותו. "מהיכן ידעת איך קוראים לי? האם אתה מכיר אותי? "בכלל לא! לא ראיתי אותך מימי!". "ולמה אם כן אמרת לי את המלים האלה?" שאל ר' חיים יענקל. "פשוט מאד" אמר הלה בעליצות. "אלה הם המלים היחידות שאני יודע ביידיש. שמעתי אותן בילדותי מפי סבתא. היא סיפרה לי על יהודי בעיירתה באירופה, שואב מים בשם זה, שתמיד היה חוזר על המשפט הזה לעצמו. "חיים יענקל! עס איז דא א ג-אט אויף דער וועלט". כעת שאני רואה יהודי כמוך, מראה נדיר במקום הזה. רציתי להפגין את ידיעתי בשפת יידיש.
הכרת האלקות הגיעה אליו מפינה שכוחה, ממקום בלתי צפוי. הוא 'תעה' בדרכו למקום ההוא וההשגחה העליונה זימנה לשמוע זאת מאובד ונידח. הוא נעשה שליח להזכיר ש"לית אתר פנוי מיניה". לו בלבד יש לקוות והוא לבדו בכוחו לחבוש ולרפא ולהושיע! "עס איז דא א גא-ט אויף דער וועלט"!!!
*
ולסיום "עוז וחדוה" בענין חתימת הברכה: בברכת יוצר אור משבחים ומפארים אנו להקב"ה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". ה"שפת אמת" מגלה לנו שאף בברכת אהבה רבה, מוצאים אנו ענין זה של "מחדש בטובו" ובמה? בבחירת עמו ישראל באהבה...
והדברים מחזקים את הלב מאד! "כמו שבני ישראל מקבלין מלכותו יתברך בכל יום, כן הקב"ה בוחר בבני ישראל בכל יום כמ"ש הבוחר בעמו ישראל - בכל יום מתחדש אהבת ה' לבני ישראל... בכל יום מתחדש להם בחירה חדשה" [בלק תרמ"ג].
ר' ישראל! בכל יום אנחנו נבחרים מחָדש כאומה מיוחדת לה' באהבה! משמים ממעל, נבחר עַמֵנוּ מחדש באהבת ה' כל יום יום, כמו ביום מתן תורה ממש, היום הזה נהיית לעם! הבוחר בעמו ישראל באהבה. עכשיו! עכשיו! עכשיו ממש!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
'אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל'
שבת מלאה אהבה רבה ואהבת עולם
לבוראנו יתברך, הבוחר בעמו ישראל באהבה
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
הבוחר בעמו ישראל באהבה...
הגיגי התעוררות בברכת 'אהבה רבה'
לר' ישראל יקירי שליט"א
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הכהנים מתכנסים יום יום לפנות בוקר, ללשכת הגזית מושב הסנהדרין. ושם פקד עליהם הממונה: "ברכו ברכה אחת!". והם ברכו אז ברכת אהבה רבה [תמיד פ"ה מ"א ומפרשים שם וע' ברכות י"א:].
זה היה אחרי הקרבת קרבן תמיד של שחר. כבר האיר המזרח וכהני ה' ייחדו את לבם בהתלהבות יוקדת לאמירת "אהבה רבה". מיד כשהעלו את איברי התמיד על כבשׁ המזבח, כשלבם בוער באש העבודה, אמרו את הברכה המיוחדת הזאת, התפילה על התורה וקיומה, בלשכת הגזית שמשם יצאה תורה לישראל. עובדי ה' בהיכלו, משרתי עליון בשעת עבודה נשגבה, מילאו את הצו הזה בלב מלא, באהבה רבה ובאהבת עולם...
אז קראו את עשרת הדיברות, "עיקר הדת וראשיתו" [פיה"מ לרמב"ם תמיד שם] ואז קבלו עול מלכות שמים בקריאת שמע. רבינו הרא"ש מבאר שאמרו זאת בלשכת הגזית, מפני שתפילתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה...
"ברכה אחת" זו שתמציתה אהבת ה' לישראל, שבאהבה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ניתקנה כשאר הברכות, על ידי עזרא ובית דינו, אנשי כנסת הגדולה, שהיו ביניהם כמה נביאים... והם אבות הדורות, הקדושים בעם, החדירו אל תוך ברכת 'אהבה רבה' את התפילה והבקשה, את הערגה והכיסופים לזכות לאור התורה כראוי. ומלים אלה בערו בלבבות ישראל לנצח, אף בתת הכרתם. ביודעים ובלא יודעים... אהבת התורה נהייתה חלק מהוייתם. ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם, בצורה של חקיקה, בכל עת ובכל מצב...
*
גדול בתורה מאד היה הגאון החסיד רבי מאיר מנדלסון זצ"ל, יליד ווארשא. איש סגולה היה. בשעתו היה מקורב מאד ל"חזון איש" זצוק"ל שהעריכו מאד. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל מארה"ב ונהיה לרב ב'רמות פולין'.
את התיאור הנורא דלהלן, סיפר פעם רבי מאיר והדברים הוקלטו מפיו לזכרון. [את ההקלטה הזאת שלח לי נכדו החשוב הרב ישראל וועבער שליט"א ממונטריאל ותשו"ח לו]. וכך שמעתי את הדברים הנרגשים מתוך קולו ממש.
זה היה בתחילת המלחמה בווארשא, בשעת ההפצצות הנוראות ביום י"ג תשרי שנת ת"ש, על איזור המגורים היהודי שעלו בחיי אלפים מישראל ר"ל. ואז בשעות איומות אלה היה ליד רבי מאיר, יהודי בשם וויינשטוק. באותו הבית ברחוב גז'יבובסקה 14, נמצאו אז. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. הם לא ידעו אם יישארו בחיים עוד רגע וכולם אמרו ווידוי. פתאום ניגש אליו היהודי וביקש ממנו שיבטיח לו דבר ולא הניח ממנו עד שהבטיחו.
ומה היתה בקשתו של אותו יהודי? היות וכל ימיו היה יגע בתורה, ועכשיו תחת מטח ההפגזות שוב אינו מסוגל לכך. לכן מבקש הוא ממנו, שידבר עמו בלימוד, כדי שתצא נשמתו מתוך דברי תורה". את הדברים אמר איש ישראל כשפצצות התופת התעופפו באויר. ורבי מאיר סיים בקריאה נרגשת: "דאס איז געווען א ווארשעווער ייד". זו היתה השגתו של יהודי וורשאי, יגע בתורה... [שוב מצאתי את הדברים בתוך ספרו "דברי מאיר".].
דומה שמחזה נורא זה של שני יהודים עוסקים בתורה כשהאש מלהטת סביבותיהם, היה ניצוץ מברכת "אהבה רבה" בזמן המקדש, ברכה שכולה דבקות בתורה, בשעה שעולת התמיד עלתה באש המזבח...
*
יקוד האש באמירת "ברכה אחת" זו נמשכה על פני דורות זרע ישראל עבדיך. גדולי האומה תלמידי חכמים , חסידי עליון ויהודים נלבבים מכל עדה ועדה; ישראל קדושים שפכו באמירתה לב ונפש בכוונה עצומה, בדמעות בגילה וברעדה וכך התחננו על השגה בתורה.
בברכה זו התקשרו אל נותן התורה ברוך הוא, הבוחר בעמו ישראל אשר לימדם חוקי חיים מתוך אהבה רבה, אהבת עולם וחמלה גדולה ויתירה... ברכת אהבה היא שנזכר בה ענין אהבה בכלל, חמש פעמים, אולי כנגד חמשה חומשי תורה...
בכל נימי נשמתם פרצו תחנונם וזעקתם למרום: "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה... והאר עינינו בתורתך ודבק לבינו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך..." בתפילה מיוחדת זו תלו את הצלחת יומם ביגיעת התורה והבנתה וגם במלחמת היצר ובעבודת ה'. רבותינו הפוסקים כתבו, שאמירת ברכה זו, מסוגלת מאד לזכרון הלימוד. [ראה אלי' רבה סי' רכ"ד].
*
דבר נפלא הביא בספר "תולדות יעקב יוסף" בשם רבו הבעש"ט הקדוש, "שמעתי בשם מורי מה שנאמר לו בשמים טעם איחור ביאת משיח שאין מאריכין באהבה רבה...".
בפשטות מובן הדבר, שהרי בברכה זו מבקשים על הגאולה "מהר והבא עלינו – ושבור עולינו"... אלא שהדברים עמוקים יותר. התעוררות לתורה מקרבת את הגאולה; אורו של משיח, שאז יתקיים "ומלאה הארץ דעה את ה'". [ראה סידור לב שמח להרה"ק ר' חנוך מאלעסק זי"ע].
*
בין זכרונות הגה"ח רבי ישעיה הורביץ זצ"ל [תלמיד הרידב"ז מצפת ורבם של חסידי חב"ד שם ואח"כ רב בויניפג קנדה] נמצא סיפור ששמע ממקור נאמן [מפי אדם חשוב שהכיר את בעל המעשה] על ה"קדושת לוי" מבארדיטשוב זי"ע. יהודי אחד בן תורה תעה לבו בחקירות של דופי וכבר היה בדרכו אל שערי הטומאה ר"ל. כשראה ברחובה של עיר התקהלות אנשים ושאל על הדבר, אמרו לו שהרב מבארדיטשוב הגיע לעיר והרבה משתוקקים לשמוע את תפילתו.
האיש ההוא דחק ונכנס ושמע אז את תחנוני ה"והאר עינינו" של הרבי בברכת 'אהבה רבה', בנעימה עילאית ב'קולות וברקים', בדבקות והתקשרות אל אלקים חיים. ואז נהפך לבבו לטובה, הוריד כנחל דמעה ושב בתשובה שלמה. אחרי התפילה ניגש אליו ה"קדושת לוי", אחזו בידו והורה שיישאר אצלו כל היום. וכך החזירו למוטב לגמרי עד שנהיה האיש לבעל מדרגה. [זכרונות שילה].
וכך אמרו עליו על הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע, שפעם אחת בחג השבועות בשעת אמירת אהבה רבה, הלך אל מי שהיה אז בבית המדרש, אחז בבגדו ואמר עמו "והאר עינינו בתורתך". הוא בכה עליו ולא זז משם עד שהחזירו בתשובה...
בברכה זו נמצא קשר עליון בין ישראל לאביהם שבשמים. צדיקים אלה ידעו איך להביע את הקשר הזה במלוא העוז, באמירת מלים אלה ברגשי קודש אדירים וכובשים. וכך נמשכו השומעים למקורם ושורשם בתשובה שלימה, באהבה רבה...
*
ברכת "אהבה רבה" כולה תחינה ובקשה היא, וכשמבקשים מאת המלך, ראוי לעשות כן בכוונה, בתחנונים מקרב לב. המהרש"ם מבערזאן זצ"ל [בספרו גילוי דעת, במילואים בהוצאה שניה] כותב בשם הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג זי"ע, שמי שאינו מכוון בברכת 'אהבה רבה' ובברכת 'אתה חונן', אי אפשר לו שיכוין בלימוד באותו היום לאמיתה של תורה.
ידוע שהגאון הנודע הנצי"ב מוואלוז'ין זצוק"ל הקפיד מאד שלא להחסיר משיעוריו ברבים. ועם כל זאת, ביום שלא התעורר עד דמעות בברכת אהבה רבה, לא אמר אז את שיעורו... ומאידך, כשמבקשים כראוי, נענים מן השמים. בקשה על רוחניות בפרט, איננה חוזרת ריקם...
*
ממאורי דורו היה ה"חקל יצחק" רבי יצחק אייזיק מספינקא הי"ד, גאון עצום וצדיק נשגב, לפיד אש בוער היה בתורה ועבודת ה'. התמדתו לא ידעה גבולות ורגעיו היו שקולים ומדודים. יחד עם היותו רבן של חסידים ומנהיג עדה גדולה, לא הניח מללמוד שיעורים קבועים עם תלמידיו, בהתלהבות אדירה, "בקול גדול לא יסף" תורה בקדושה וטהרה. לפעמים שמעו אותו קורא באימה באמצע דברי התוספות: "לית אתר פנוי מיניה! לית מחשבה תפיסא ביה כלל!".
כך למד תורת ה', בקדושה ובדבקות עליונה. פועל ישועות היה ה"חקל יצחק" בכח התורה. בחום וקירבת הנפש המריץ את תלמידיו לעסוק בתורה. הוא המשיל להם אדם שהעמידו אותו בפני אוצר דינרי זהב ואמרו לו: כל אשר תספור, הרי הוא שלך. וודאי לא היה האיש מפסיק מלספור יומם ולילה. כך צריך לעסוק דברי תורה הנחמדים מזהב...
והרי פנינה נפלאה בחריפותה, שבה היה ה"חקל יצחק" זי"ע מזרז את תלמידיו להתמדת התורה. "יום ליום יביע אומר". ימות החורף צריכים לשמש דוגמה לימות הקיץ וכן להיפך. כמו שבכפור החורף לא הולכים לטייל, כך יהיה גם בקיץ. וכמו שבימי הקיץ ממעטים בשינה מפני שהלילות קצרים, כך יהיה גם בחורף...
*
ועל גאון וצדיק זה ה"חקל יצחק", מתואר ברגש רב ממי שהיה שם, איך שיצאו תחינות "אהבה רבה" מלבו הנסער באהבת ה'. עשרות פעמים חזר ה"חקל יצחק" על "והאר עינינו בתורתך" בתחנונים בדמעות והשתפכות הנפש, שזיעזעה אף לב אבן. בכל אמירה ואמירה נעשה קולו תקיף וחזק יותר, עד שבסוף היתה לשאגה אדירה כרעם...
אם שמע יהודי פעם בימי חייו את השאגה הזאת, לא רק שנתמלא רוח טהרה ויראת שמים אלא שהבין גם את פשר גדלותו הנדירה של הצדיק בתורה שהפליאה את כל רואיו... אילו היו שומעים אפילו פעם אחת את בכייתו והשתפכות נפשו בתפילת "והאר עינינו", אילו היו רואים סערת רוחו בתפילה זכה זו, היו מבינים איך הגיעה אחר כך, הארה כזאת ממרומים. [שושלת ספינקא פ' כ"ז].
מעניין, שאומן אחד צייר להפליא, את דמות דיוקנו של ה"חקל יצחק", דווקא מתוך שירטוט המלים של "והאר עינינו בתורתך...". צדיק זה עלה על המוקד בי"ג סיון תש"ד, כשעל שפתיו הקדושות, הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
*
אי לכך, רציתי להתמקד הפעם על ברכת "אהבה רבה" ברכת קריאת שמע של שחרית, [או "אהבת עולם", איש כמנהגו.] הברכה הכוללת תפילה מיוחדת כל כך על לימוד התורה. הברכה הזאת חוקקת בעוז בלב איש ישראל, את יסוד האמונה על "תורה מן השמים", שהתורה ניתנה מפי הקב"ה מתוך מה שהוא בוחר בעמו ישראל באהבה. הוי! חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה...
*
תורת ה', עדות ה', פקודי ה', מצוות ה', יראת ה', משפטי ה'... תמיד צריך לזכור את האלקות שבתורה. פגשתי לפני שנים דיין מחסידי בעלזא, חכם לב ולוהט בעבודת ה'. השיחה נסובה על הַגְבָּרַת לימוד התורה והתמדתה בכל שדרות העם. פתאום הרים קולו ובכל נימי נשמתו אמר: "און וואס וועט זיין מיטן אייבערשטענ'ס תורה?" ומה יהיה עם תורתו של הקב"ה? כך נהם כארי בהדגשת האלקות שבתורה. הרי חייבים תמיד לדעת ולזכור תמיד את תורתו של מי אנו לומדים ולפני מי אנו לומדים...
ואכן, בתפילת "אהבה רבה" רואים איך שמשתלבים, הארת עינים בתורה יחד עם דיבוק הלב במצוות וייחוד הלב לאהבה וליראה את ה'. וכמו כן נמצא כאן דגש חזק על לימוד התורה יחד עם מסירתה, שמירתה וקיומה. הכל מתקשר יחד, יתלכדו ולא יתפרדו. מפני שלומדים תורת ה', דעם אייבערשטענ'ס תורה...
*
בשבועות אלה בהם בפרט, מתגברים ישראל קדושים בלימוד התורה ביתר שאת; ואם כן וודאי היה ראוי להתעמק בברכה הזאת של קריאת שמע שנתייחדה לכך. כבר אמרו רבותינו הראשונים בענין ברכות קריאת שמע, שייסדו אנשי כנסת הגדולה את הברכות הנ"ל לפי המקראות בספר תהילים [י"ט]. במזמור "השמים מספרים" פתח דוד המלך בענין מאורות הרקיע וסיים בשבח התורה [תורת ה' תמימה] להודיע שאור התורה עולה באיכותו על כל המאורות כולם...
בהדרגה זו אנו עוברים ועולים מברכת המאורות לברכת אהבה רבה, בה מתחנן אדם על אור התורה, והאר עינינו בתורתך... וכלשון רבינו בחיי: "להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש - הוא התורה- - - ". [כד הקמח ע' נר חנוכה וע' רמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה].
*
כך הורו לנו חכמינו ז"ל. [נד' ע:] "מה יעשה אדם ויחכם? יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו! ומקור דרשה זו הוא בספר משלי [ב' ו'] "כי ה' יתן חכמה, מפיו - דעת ותבונה"... וברכת אהבה רבה הרי מיוחדת לבקשת רחמים על כך!!!
"ותן בלבנו בינה!". רבינו דוד אבודרהם מציין את מקורו בפסוק בתהילים [קי"ט] "הט לבי אל עדותיך". ואמנם פרק זה "תמניא אפי" שבתהילים, מזמור קי"ט, כולו יכול לשמש מקור לתפילה נרגשת כזו על התורה בכלל. נעים זמירות ישראל אינו מפסיק מלהתחנן לפני נותן התורה ברוך הוא. למדני חוקיך... הביננו ואחיה... גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך... תורתך חנני... טוב טעם ודעת למדני.. יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש ועוד ועוד. ניגון מרטיט מאד, מלא הכנעת חן ותחנונים, חיבר הרה"ק מסקולען זי"ע, על המלים באותו הפרק. "עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך"... בשעתו האזנתי לניגון זה פעמים רבות. הצלילים מפרשים את המלים, ההכנעה מתוך עבדות והתחנונים מתוך כמיהה לידיעת התורה...
*
ומן האב אל הבן... חז"ל גילו לנו שישב שלמה המלך בתענית ארבעים יום כדי שיתן לו הקב"ה רוח חכמה ובינה. [מדרש משלי א']. חכמת שלמה מקורה מהשתפכות הנפש לפני ה' מתוך תפילה ותענית. חכמת שלמה, חכמה אלקית היא שניתנה לו מן השמים מתוך שביקש רחמים עליה מנותן התורה והתענה עליה ארבעים יום כמספר הימים שניתנה בהם תורה. ואמנם לכל אחד מאתנו תיקנו אנשי כנסת הגדולה לבקש רחמים על זה: "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה...".
*
ר' ישראל! דבר זה גופו מלמדנו לקח עצום, עד כמה תופסת התורה מקום מרכזי בחיינו, עד כמה שהיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו בכל צעד ושעל, עד כמה שקיומנו תלוי בה. הרי תיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכה זו שיתחנן אדם לפני הקב"ה, יעתיר וירבה ברחמים, כמבקש על נפשו ממש!
בברכה שלפני קריאת שמע של ערבית מתבטא הדבר בתמצית שבתמצית: "כי הם חיינו ואורך ימינו"!!! ספר החיים הוא זה, שלימודו וקיומו מלווה אותנו מתחילת דרכנו עלי אדמות. וכך נספג הוא בנו יותר ויותר. על כל זיז ותנועה של יהודי יש סעיף בשולחן ערוך והדרכה בספרי היראה, כל נשימה ונשימה שלו מסובבת בדברי אלקים חיים ומלך עולם... כך מתדבק הוא בבוראו באהבה, רגע אחר רגע, ומקרא מלא דיבר הכתוב "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך - - - ". [דברים ל'].
*
בכי ושירות... בעל ה"תולדות אהרן" הרה"ק ר' אהרן ראטה זי"ע, היה מתאר את אחד מרבותיו שלמד אצלו בצעירותו אחר גיל "בר מצוה", הגה"צ ר' פנחס אדלער זצוק"ל, רבה של ראדוואנקע שהיה אדם גדול מאד. כשהתפלל הרב פעם ביחידות, היה מנעים קולו בנגינה וגם בהרמת קול בכי, בברכת אהבה רבה. אז שמעו הנאספים מסביב לחדרו, 'תנועות' ניגונים נפלאים שובי לב ומעוררים דבקות לחי העולמים. השומעים לא יכלו לזוז מקומם מרוב נעימות דקדושה... [עובדא דאהרן פ"ד].
ואמנם כן, בהתבוננות במלים של "אהבה רבה", יש מקום גם לתחינת בכי וגם להתעוררות שבח ושירה. כשמזכירים את אהבת ה' לישראל ובחירתו, את זכות האבות במתן תורה "ותלמדם חוקי חיים לעשותך רצונך בלבב שלם". אז מתנגן הלב ב'תנועות' של שמחה. וכשמשוועים על התורה וקיומה בעתיד, על הישועה על הגאולה, על "למען לא נבוש", על שבירת עול גלויות, מתעורר הלב לבכי של תחנונים... טאטע אין הימל. אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו...
*
בוא אל התיבה... כל מלה ומלה בברכה זו יש לשקול במשקל הזהב, לעיין בתוכנה הנשגב ולהפנים אותה, בכדי ששוב נוכל להתחנן בה כראוי. ולדוגמא, לייחד מחשבה להבדלי המשמעות במלים: להבין -ולהשׂכיל – לשמוע - ללמוד - וללמד – לשמור – ולעשות – ולקיים. דגש חזק יש כאן על לימוד שמביא לידי מעשה. [של"ה הקדוש].
לכל מלה כאן, יש משמעות כשלעצמה, אשר לפעמים שונה ב'דקוּת' מחברתה. "להשׂכיל" מתפרש על קירוב הדבר אל השכל בהמחשה, כגון על ידי משָלים. "לשמוע" היינו מאחרים ["תן בלבנו חפץ לשמוע אל דברי חכמים" [עיון תפילה]. "לשמור" מלבד שמירת המצוות, יש כאן גם כוונה שהלימוד ישתמר ולא יישכח [עץ יוסף]. וכהנה וכהנה.
*
"לעשות" - ו"לקיים". כבר דנו בהבדל בין "עשייה" ל"קיום". יתכן שההסבר הוא פשוט. "לעשות" משמעותה, מעשה המצוה גרידא, כגון הנחת תפילין ואכילת מצה, ואילו הבקשה ל"קיום" היא לזכות לשלימות המצוה כרצון הקב"ה בקיום המצוה ההיא. [וכלשון: יהי רצון - כאילו "קיימתיה" בכל פרטיה ודקדוקיה]. אנחנו מבקשים לא רק על זכות העשייה בלבד, כי אם גם על הקיום המושלם. ואכן, לפי חיוב "מצוות צריכות כוונה" וכמו שנפסק בשו"ע, [או"ח סי' ס' ס"ד] מובן עוד יותר, שבעשייה לבד עדיין לא נשלם הקיום...
*
ועל כל פרט ופרט בבקשה הזאת של "ותן בלבנו בינה" , מוסב מה שנזכר בסוף, את כל דברי תלמוד תורתך "באהבה". כלומר, מסכת ברכות באהבה, שבת ועירובין באהבה וכן הלאה. וכמו כן, לשמוע באהבה, ללמוד וללמד באהבה, לשמור ולעשות ולקיים באהבה. וכמובן שגם "ותן בלבנו בינה" מוסב על כל הנזכר. לכל דבר צריך בינה אף "לעשות ולקיים", והדברים מובנים, ובכל זאת צריך לשים לב לזה, כשמתחננים על כך.
יקירי! לא באתי לפרש את נוסח הברכה הרחבה מני ים, כי אם להציע ולהעיר פה ושם. ואתה תמשיך להגות בזה, כיד ה' הטובה עליך, ולמצוא פנינים במפרשי התפילה. תן לחכם ויחכם עוד!
*
והאר עינינו בתורתך... עולמות אדירים גנוזים במלים אלה. לפי דברי הראשונים, שברכה זו מכוונת על חלק התורה שבמזמור "השמים מספרים", הרי "והאר עינינו" הוא כנגד "מאירת עינים". ודבק לבנו במצוותיך ...
שוב נזכר אני בדברי אותו תלמיד חכם מעיר מונסי, בעת שקנה 'דֶבק' וראה על ההוראות "לנקות את השטח לפני השימוש" למד מזה תורה שלמה בענין הדבקות, שצריך לטהר את הנפש כדי שנוכל לידבק במצוות ה'... ויחד לבבנו... שיהיה לנו לב אחד לעבוד את ה' בלי הפרעות היצר ושלוחיו...
*
ברכה זו פותחת באהבת ה' אותנו, אהבה רבה ואהבת עולם וגם חותמת: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אם נתבונן היטב באהבה זו, נתחזק מתוקפה וייחודה מתוך ידיעה נפלאה, שנאמר בתורה, שנוי בנביאים וכל גדולי הדורות הדגישו אותה תדיר וחיזקו בה את עמנו. אהבת ה' את עמו, אהבה "עצמית" היא, בלי שום תנאי וגבול, כאהבת אב את בנו, כיחסו המופלא לתינוק בן יומו שאינו יודע בין ימינו ושמאלו. וכאן באה האהבה והחמלה ממרום ועטפה אותו בתכלית החיבה, באהבה עצמית בלא תנאי. וכך נקבעה אהבה זו עד סוף כל הדורות....
*
הבה נתבשם במשנת ה'תפארת שלמה' זי"ע שהאיר אמירה זו באור יקרות. הוא מבאר ברגשי קודש, את הקשר העליון שבין "אהבה רבה אהבתנו" להמשך ציווי "אהבת ה'" בפרשת שמע הסמוכה לו. מצוות "ואהבת" נובעת מאהבת ה' אותנו, דבר המתבטא כל כך בברכת "אהבה רבה אהבתנו ה' אלקינו. "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וכך "הם שבים לאהבתו יתברך שמו, כמים הפנים אל פנים... "בלי ספק כאשר ישים האדם אל לבו אהבת השם יתברך אליו החפץ בו ואוהב אותו ושוכן בקרבו וסובבו, הנה ישוב לאהבתו וזהו הציווי של ואהבת את ה' אלקיך"... כי הוא שלך ואתה שלו והוא אוהב אותך ומזריח בך קרן אהבתו" וה'תפארת שלמה' קורא אלינו ואומר: " ראה נא להתעורר בקרבך האור הקדוש הזה בתוקפו...!!!" [פ' יתרו].
*
שורש הדברים נמצא בספר "סדר היום" לרבינו משה מכיר, מגדולי צפת בזמן מרן ה'בית יוסף' וזה לשון קדשו: "וקורין את שמע אחר הברכה הזאת, כי ראוי לנו מן הדין ומן השורה לאהוב אלקינו, מלבד האהבה שאנו צריכין לאהבו מצד עצמו ומצד גדולתו, צריכין אנו לאהבו מצד הטוב והגמול שגמל עמנו, ליחדנו לשמו ולקרבנו לעבודתו ואהב אותנו אהבה עזה, וגם אנחנו צריכים ליחד אותו לאלוק ולפטרון כי אין עוד מלבדו ולאהוב אותו בכל לב ובכל נפש...".
*
דברים נשגבים מאד כתב הרבי ר' אלימלך זי"ע על "חתימת" הברכה הזאת, הבוחר בעמו ישראל באהבה. "חתימה" בפועל ממש יש כאן בטבעת של מעלה... "וחתימה הוא תוקף הדבר, כי תיכף ומיד באמירתינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, מיד הם מסולקים ונסתמים פיות מסטינינו ומקטריגנו העומדים על תפלתינו כי הדבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב... [ליקוטי שושנה].
*
והאר עינינו 'ב'תורתך'... בפירוש המופלא : "שערי תשובה" על שו"ע או"ח [סי' תרצ"ז] להגאון הגדול רבי אברהם צבי אייזנשטאט זצוק"ל רבה של אוטיאן שבליטא [הנודע כבעל "פתחי תשובה", חיבורו התקבל בישראל, עד שנהיה חלק בלתי נפרד מן השו"ע]; מביא הסבר מחודש על מלים אלה. "בתורתך" מתבאר גם במובן "עם התורה" או "על ידי התורה". וכפי שאמרו חז"ל [איכ"ר פתיחתא ב'] "המאור שבה מחזירו למוטב". התורה בעצמה מאירה את העיניים ומונעת את כח היצר, ועל ידי כן יבוא ההמשך "ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך". שני ה"לבבות" שבאדם יתאחדו להיות אחד לאהבה. וזה הגורם שידבק הלב במצוות אחרי שאין שם יצר סמוך...".
ומן האב אל הבן... על בנו וממלא מקומו של בעל "פתחי תשובה" הגאון רבי בנימין אייזנשטאט זצוק"ל, מסופר על ילדותו, שבאישון לילה היה הנער בנימין מתגנב מחדר שנתו, רץ לבית המדרש והוגה יחידי בתורה עד עלות השחר. לפעמים כשהתקשה בסוגיה חמורה, היה פותח את ארון הקודש ובבכי תחנונים היה שופך את שיחו בתפלת "אהבה רבה" לפני נותן התורה להאיר עיניו בתורתו הקדושה. וכשחזר למשנתו היה משיג בבהירות גדולה מה שנתקשה מקודם... [הקדמת ספרו "משאת בנימין"].
*
המרחם רחם עלינו. משנות נעורינו ידוע לנו משל זה של ה'חפץ חיים' זי"ע. ועם כל זאת כדאי לחזור, ולשנן ולהפנים את דבריו היקרים כל כך. מצאתי אותם מפורשים בספר "שם עולם" שלו [ח"א פ"כ] בתוספת נקודות חדשות. וכך המשיל אותו זקן וקדוש: עני אחד פגש פעם בעל הבית אמיד וביקשו להלוות לו חמש רובל. האיש ענה לו שנחפז כעת לדרכו אולם קבע לו זמן שיפגשהו בביתו וייטיב עמו. הוא עמד בדבריו וחיכה לעני בשעה הקבוע והאיש לא הופיע. למחרת מצאו שוב ואמר לו לבעל הבית: "אם היה כבודו מלוה אותי את המעות היה משיב נפשי בזה". בעל הבית תמה: "הלא חכיתי לך אמש בבית, תחזור היום לשעה הקבועה". ושוב חיכה לו לעני עד בוש ולא בא... וכן חזר הדבר ביום השלישי עד שאמר לו בעל הבית: "חוששני שבקשתך אינה אלא מן השפה ולחוץ, אם היית באמת דחוק כל כך לכסף, כבר היית מגיע שלשום...
*
והנמשל הוא: תפילת "אהבה רבה" ושאר בקשות שאנו מבקשים על לימוד וקיום התורה. מתחנן אדם ומעתיר אל ה' המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל... והקב"ה מקשיב ועומד לעזור ולסייע לו והלה אינו מגיע לקבל את הטובה וכך חוזר הדבר על עצמו מחר ומחרתיים... וכך מטעים ה'חפץ חיים' בלשון קדשו: " בעוונותינו הרבים הדבר מצוי, שאחר התפילה תיכף הולך מבית המדרש לביתו ואינו שם אל לבו מה שמתחילה דיבר וביקש מהקב"ה, ומכל מקום למחר חוזר ומבקש מהקב"ה שיאר עיניו בתורתו וכהאי גוונא, וחוזר ורץ מבית המדרש אחר התפלה לביתו, וכן ליום מחר. וזהו שמצווח הנביא ואומר: קחו עמכם דברים וגו' היינו הדיבורים שדברתם עמדי בתפילה, קחו עמכם וזכרו אותם ואז בודאי תשובו אל ה'".
*
ובעבור אבותינו שבטחו בך... על מי הכוונה ב"אבותינו"? רבותינו הראשונים [ר"י ב"ר יקר ואבודרהם] מפרשים זאת על אבותינו יוצאי מצרים, מקבלי התורה וחוקי החיים, שבטחו בה' ביציאתם ממצרים - וגם צדה לא עשו להם. על אבותינו אלה נאמר: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכר מפורש אחריו? קודש ישראל לה'" [רש"י שמות י"ב ל"ט] . מתוך בטחון זה נהיו קדושים לה'... ואכן אף אנו מבקשים שילמדנו הקב"ה תורה בזכות הבטחון, וכפי שרואים זאת בהמשך הברכה: "כי בשם קדשך הגדול הגבור והנורא בטחנו...
*
ראוי להזכיר כאן מה שכתב מגן אברהם [סי' ס' סק"ב] בשם האר"י ז"ל. "והזכירות הללו הם מצות עשה, לכן כשיאמר "ובנו בחרת" - יזכור מתן תורה. "וקרבתנו" - מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" מעשה עמלק שאין השם שלם [עד שיימחה זרעו של עמלק] "להודות לך" - הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים. "וזכרתם את כל מצות ה'" זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות. גם יש להדגיש את דברי השל"ה הקדוש שכתב, שבברכה זו כמו בברכת התורה, יחשוב גם כן על זרעו וזרע זרעו עד עולם. [שער האותיות אות ד'].
כיון שברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" היא "שער הפנימי" להיכל מצות קריאת שמע, ראוי לנו לזכור, כנ"ל, את מה שפסק ה'מחבר' בשלחן ערוך [או"ח סי' ס' ד'] שמצוות צריכות כוונה והיינו "לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית המצוה" [מ"ב שם סק"ז]. השכחה עושה את שלה וכמה צריך להתעורר בזה!
*
כי קֵל פועל ישועות אתה... הרי מזכרת נפלאה מ'חבילת ארץ הקודש' שלי. את הסיפור שמעתי בירושלים עיה"ק מפי תלמיד חכם יקר ונאמן מאד. הוא מכיר אישית את בעל המעשה ואת כל הפרטים.
זה קרה לפני עשרות שנים בארה"ב. יהודי חשוב בשם ר' חיים יעקב שליט"א, נסע פעם לביה"ח לשם התייעצות עם רופאים, בנוגע לבריאות אחד מיקיריו. היהודי התעצב אל לבו ממה ששמע שם. ר' חיים יענקל היה נטרד במחשבותיו כשנכנס לרכב. וכך תעה בדרכו שעה ארוכה. פתאום הבחין שנמצא במקום זר לו לחלוטין. ביציאה הראשונה פנה מן הכביש לחפש תחנת דלק, בכדי להיוודע שם איך חוזרים לכיוון הנכון...
בית קפה היה במקום ושם ישב לו אדם שלא ניכר שהוא יהודי בכלל. כשראה את ר' חיים יענקל מיודעינו קרא אליו ביידיש: "יא! יא! חיים יענקל! עס איז דא א גא-ט אויף דער וועלט". כן! כן! חיים יענקל יש אלקים בעולם!!! ר' חיים יענקל נדהם עד עומק נפשו. מי מכיר אותו כאן בפינה נכרית זו, במקום "נגינות שותי שֵׁכָר"? לא היה נראה לו כלל שפגש אדם זה אי פעם בחייו...
*
הוא ניגש אל האיש ושאל אותו. "מהיכן ידעת איך קוראים לי? האם אתה מכיר אותי? "בכלל לא! לא ראיתי אותך מימי!". "ולמה אם כן אמרת לי את המלים האלה?" שאל ר' חיים יענקל. "פשוט מאד" אמר הלה בעליצות. "אלה הם המלים היחידות שאני יודע ביידיש. שמעתי אותן בילדותי מפי סבתא. היא סיפרה לי על יהודי בעיירתה באירופה, שואב מים בשם זה, שתמיד היה חוזר על המשפט הזה לעצמו. "חיים יענקל! עס איז דא א ג-אט אויף דער וועלט". כעת שאני רואה יהודי כמוך, מראה נדיר במקום הזה. רציתי להפגין את ידיעתי בשפת יידיש.
הכרת האלקות הגיעה אליו מפינה שכוחה, ממקום בלתי צפוי. הוא 'תעה' בדרכו למקום ההוא וההשגחה העליונה זימנה לשמוע זאת מאובד ונידח. הוא נעשה שליח להזכיר ש"לית אתר פנוי מיניה". לו בלבד יש לקוות והוא לבדו בכוחו לחבוש ולרפא ולהושיע! "עס איז דא א גא-ט אויף דער וועלט"!!!
*
ולסיום "עוז וחדוה" בענין חתימת הברכה: בברכת יוצר אור משבחים ומפארים אנו להקב"ה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". ה"שפת אמת" מגלה לנו שאף בברכת אהבה רבה, מוצאים אנו ענין זה של "מחדש בטובו" ובמה? בבחירת עמו ישראל באהבה...
והדברים מחזקים את הלב מאד! "כמו שבני ישראל מקבלין מלכותו יתברך בכל יום, כן הקב"ה בוחר בבני ישראל בכל יום כמ"ש הבוחר בעמו ישראל - בכל יום מתחדש אהבת ה' לבני ישראל... בכל יום מתחדש להם בחירה חדשה" [בלק תרמ"ג].
ר' ישראל! בכל יום אנחנו נבחרים מחָדש כאומה מיוחדת לה' באהבה! משמים ממעל, נבחר עַמֵנוּ מחדש באהבת ה' כל יום יום, כמו ביום מתן תורה ממש, היום הזה נהיית לעם! הבוחר בעמו ישראל באהבה. עכשיו! עכשיו! עכשיו ממש!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
'אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל'
שבת מלאה אהבה רבה ואהבת עולם
לבוראנו יתברך, הבוחר בעמו ישראל באהבה
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 512.docx
- (43.54 KiB) הורד 204 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
חסד נעוריך...
נפלאות מעשי חסד בגלות מצרים,
כוחם לפתוח דלתות ולעורר גאולת ישראל
לר' ישראל יקירי שליט"א
מצוה עלינו לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. הפרשיות שקוראים בשבועות אלה, מסייעות להעמיק זכרון זה במישורים נרחבים. ידוע שהרה"ק מקאצק זי"ע היה אומר שבפרשיות יציאת מצרים צריך לעמול ולהתייגע כמו בלימוד גמרא ותוספות. ה'שפתי צדיק' זי"ע הוסיף בשמו נימוק לכך, מפני שיציאת מצרים היתה הכנה לכל הגלויות ולכן, מכל פרט שייך ללמוד גם על העתיד. [שמות אות י"ד]
הרבה 'סוגיות' נמצאות בפרשיות אלה. קושי השעבוד, מהות המכות ומדה כנגד מדה שבהן, גילוי השכינה, הגאולה והחפזון שבה ועוד. כפי שייסד הרמב"ן בסוף פרשת בא, מתגלים מתוך זכרון יציאת מצרים, יסודות האמונה. יצירות יש מאין המלמדת על בריאת העולם וחידושו, השגחה פרטית, שכר ועונש. וכבר קבע המהר"ל: "שָׂמָה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל"... [גבורות ד' פ"ג].
*
בנוסף לזה, בכדי ללמוד לקחי חיזוק מן העבר, כדאי היה התבונן איך שהשתדלו בני ישראל להחזיק מעמד במחשכים כאלה, אף ביחס שבין אדם לחבירו. גם בשטח הזה ייפתחו לנו שערים חדשים, דברים הנוגעים אל הלב ואל הנשמה. שם מתהום מצבם, יתגלו לפנינו תוקפו וגבורתו של לב יהודי. הרי כך לימדונו חז"ל הקדושים על תקופה זו: "נתקבצו ישראל במצרים באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה. וכו'" [תנדב"א רבה פכ"ג]
ר' ישראל! הבה ונשקיף אל עולמם ונראה איך נבנו יסודות עמנו דווקא במעבה האדמה, מחופרים באדמת מצרים הקשה והמאובנת. סוגיא מיוחדת כשלעצמה היא מידת החסד המופלאה שצמחה במסתרים בגלות מצרים. כפי הנראה היתה בזה הקדמה וסלילת דרך למעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד. דווקא בגלות הקשה התאחדנו לחשוב איש על אחיו. ובזה התגבשה צורת העם בכור הברזל, להיות כבר אז עם אחד מאוחד ומיוחד... נתקבצו ישראל במצרים באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה...
*
ה"חפץ חיים" זי"ע היה מעלה על נס את מעשי החסד בגלות מצרים וקרא על זה את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך"... ה'חפץ חיים הסביר את דברי חז"ל על כריתת ברית זו של גמילות חסדים: כשראו ישראל שאין עצה להינצל מגזרותיו של פרעה והשעבוד הולך ומתגבר מיום ליום, הסכימו ביניהם שילכו בדרך ה' לבדו ושלא ישנו את שמותיהם ולשונם ויגמלו חסד ועל ידי זה יתעורר גם למעלה חסד השי"ת עליהם ויבטל מעליהם גזרותיו של פרעה. ובאמת כך היה לבסוף, שהדבר הזה היה סיבה לגאולתם...
ה'חפץ חיים' הראה בנושא זה את דברי חז"ל בפסיקתא [הובא בילקוט שמות רנ"א] "נחית בחסדך עם זו גאלת - זו גמילות חסד". כלומר, יורדי הים העידו על ידי מעשי החסד שקיימו בגלות מצרים זכו לגאולה. וכמו כן "נהלת בעוזך" זכות התורה שלמדו אז, שהרי לא פסקה ישיבה מאבותינו גם אז. [חפץ חיים על התורה פ' בשלח וראה ספרו "חומת הדת" פי"ד].
*
מגאוני ארץ לפני שלש מאות שנה, היה "מרא דארעא דישראל", הגה"ק ר' ישראל יעקב אלגאזי, אביו של הגאון הנודע מהרי"ט אלגאזי זצוק"ל. בדור דעה זרח אורו, באיזמיר שבתורכיה ואחר כך בירושלים עיר הקודש, מקום שנתקבל שם ל"ראשון לציון", ראש ישיבה וראש בית המדרש למקובלים. גדולתו היתה נודעת בכל קצוי ארץ. מן הענין להזכיר את לשון ה"דברי חיים" זי"ע [בהסכמתו לספר 'קהלת יעקב']. "נודע ביהודה ובישראל גדול שמו של הרב הגאון הקדוש מהר"י אלגאזי והיה מפורסם על פני תבל בחכמתו וצדקתו"
חידוש מקורי מאד מצאתי בחיבורו "מגיד דבריו ליעקב" [הגש"פ]. לדעתו של גאון וקדוש זה, הרי המקור למה שאומרים בליל הסדר "כל דכפין ייתי וייכול", הוא ממה שנהגו אבותינו עוד בגלות מצרים, להתחלק בלחמם עם הזולת בזמנים קשים מאד... וכך כתב מהר"י אלגאזי במתק לשונו: שהיו אבותינו במצרים בצרת לחם עוני ובו בפרק בשעת דוחקם, היו בישראל גומלי חסדים ומספיקין להם מים ומזון - על כן גם אנחנו עושים זכר לזה להזמין קרואינו - כל דכפין ייתי וייכול - לקשט עצמנו למעשה אבותינו".
*
ראוי להתבונן בזה היטב, שכן ענין נפלא זה הראה איך ש'נילושה' עיסת עַם ישראל עוד בגלות מצרים מתוך מעשי חסד, זה גיבש את האהבה ואת האחווה היהודית, ודבר זה קירב את הגאולה.
קשרי ישראל העמוקים בין איש לרעהו לא נולדו בסיני נגד ההר, אלא הרבה דורות קודם לזה. במשך מאתיים ועשר שנים קשות ומרות, שנות סבל ועינוי במצרים הדוויה. במעמקי חושך אלה נוצרו הקשרים הנסתרים והאמיצים בין יהודי לחבירו. תחת שוט אכזר ושבט נוגש, תחת חרב שלופה, התאחד זרע יעקב. מושפלים ורמוסים, שסועי נפש וקרועי לב ועם זאת מאוחדים בתכלית באגודה אחת וכורתים ברית להיטיב זה עם זה באהבה ובאחוה...
ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. לגמול חסד בתנאים כאלה, גבל עם מסירות נפש ממש. החסד התמקד שם סביב פרוסת לחם אחרונה, לחשוב על הזולת לתמכו ולהציל את נפשו, בשעה שהמתחסד בעצמו היה כואב ודואב. נדבת לב נשבר ונדכה...
געוואלד! באיזו תקופה קרה הדבר ואיפה? בבית עבדים כשהיינו משועבדים לפרעה במצרים. הוי! את עָנְיֵנוּ ואת עמלנו ואת לחצנו. האבדות בנפש קשות ונוקבות עד התהום, זרים מושלים ומכים בנו, העוני מדכא, העצבים מרוטים, ובכל זאת נפתח הלב היהודי לגמול חסד...
*
ר' ישראל! תאר כעת לפני עיניך, איך אדם מישראל מגיע סוף סוף לביתו מעבודת הפרך. כולו סחוט עיף ויגע, מוכה ומעונה, לחץ ובזיון היה מנת חלקו. העבודה היתה ממושכת בלי שום סיפוק ותועלת.
לפי טבע האדם כבר לא היה רוצה אדם כזה לשמוע ולהתייחס לכלום. הוא היה מתנפל על משכב הקש שלו להיות רק עם עצמו. אין אונים, רפיון רוח וטשטוש מסובבים אותו כחומה. רק טיפה אחת של רצון נשארה לו והיא: לפנות אל הקיר, לנוח ולשכוח ממצבו ועמלו. ואם אינו מסוגל אף לזה, אז רוצה לפחות לשכב ולבכות על מר גורלו. להתאנח על כאביו ללא הרף אל תוך מצע התבן. בדמעתי ערשי אמסה...
למי היה אורך רוח לחשוב גם על השני? מי היה פנוי לסבול גם את צער הזולת ומחסורו? למי היה פנאי תוך כדי לחץ ודחק, לעשות דבר למען אדם אחר?
*
בעולמה של כנסת ישראל יש אמנם תשובה לכל זה. למי היה לב לזולת??? ליהודי בלבד!!! לבני ישראל עם הנבחר, לזרעו של אברהם, לזרע יעקב אשר בם בחרת. זו היא אחת הנקודות המבדילות יהודי מגוי עד תכלית. יהודי חי למעלה מדרך הטבע!!! עוד לא קבלו אז את התורה, ובכל זאת כבר דפק הלב היהודי בחסד וברחמים... הוי! ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחד ומאוחד בכבלי ברזל, אף בכור הברזל... אז בעומק בור ודות, נגלה הכח היהודי הנצחי בכל עוזו ותפארתו. אז נראתה יופיה של הנשמה היהודית באורה הזורח אף במבואות האפלים במצרים... שם הבטיחו בני ישראל לזה לזה: אנחנו נשארים עם אחד מקושרים בקשר עליון וניטיב זה לזה...
הם רצו להבטיח לוודא שכן יימשך הדבר גם בעתיד, מתוך כריתת ברית קבועה וקיימת. הם רצו להתחייב על כך, בידעם את התנאים ואת הנסיונות. ואמנם כן, רצון כריתת ברית זאת צריך לימוד אף הוא...
*
כמה נשגב ומרגש הוא, רעיונו של ה"צבי לצדיק" מבלאז'וב זי"ע, שבגלל הסבל ההדדי נתקצרה גלות מצרים, שנועדה מתחילה להיות ארבע מאות שנה בברית בין הבתרים. יהודי הצטער גם בסבל אחיו מלבד יסורי עצמו. כשהיה רואה את עבודת פרך של חבירו היה נאנח גם בגלל האחר. ומכיון שנתרבה צערו עד כדי כך, נתמעטה כַּמוּת הגלות עד מאתיים ועשר שנה... [פ' וארא].
*
ולדוגמה אדירת משמעות.... בזמן "וימררו את חייהם", כשהמיטו המצרים גזירה נוראה זו על הבנים. גזר פרעה על המילדות העבריות, שפרה ופועה [יוכבד ומרים – רש"י]: "אם בן הוא והמיתן אותו". והן עשו את היפך רצונו ממש. "ותחיין את הילדים" לא רק שלא קיימו את דבר פרעה, אלא שהיו דואגות להמשך קיומם של ילדי ישראל. "שהיו מספקות להם מים ומזון". [סוטה י"א:]. חז"ל קראו לזה "קילוס בתוך קילוס", שבח בתוך שבח. "לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות". [שמו"ר א' ט"ו].
יד ביד הלכו האם הישישה יוכבד שכבר היתה אז בת ק"ל, עם בתה הקטנה בת החמש, ויחד מסרו את נפשן על חיי ישראל יום יום במשך הגזירה. גם זה מורה על רוממות הבית הזה. בגלות איומה ואטומה כמו במצרים, היתה ירידת הדורות במשך שנים ארוכות, וודאי עלולה להשפיע מאד על הדור הבא. ואילו כאן הלכו יחד אם ובת בהבדל קכ"ה שנים, בלב אחד, בכוונה אחת, ביראה אחידה ובאותו תוקף של מסירות נפש...
וכך אמרו יוכבד ומרים אז: "אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ושבים". הרי אף בני נכר קבלו מזון ומחיה אצל אברהם אבינו. ואנחנו לא די שאין בידינו להאכיל יהודים, אלא שעוד קבלנו פקודה להרוג חלילה?! אדרבה ואדרבה! אנו נחייה אותם בכל מה שבידינו! ומה עשו באמת? הן הלכו לאסוף ולגבות "מים ומזון מבית העשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן".
*
כמו כן היתה מרים הנביאה "נופעת יין בתינוק". טיפות יין מתוקות נתנה בפי התינוק הרך כדי להרגיע אותו מבכיו. [שמו"ר שם] נלמוד נא כעת בתשומת לב את דברי רש"י [סוטה שם] מפני שבזה נבחין ביותר את רוממות נפשה של מרים הנביאה. מרים היתה "פועה" לוולד: "משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים, לשעשעו". ובלשון רש"י בחומש: "מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".
ר' ישראל! תאר לעצמך שעת חירום זו בזמן קושי השעבוד. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ר"ל. וצדקניות אלה סיכנו את עצמן בכדי להציל ולהחיות תינוקות רבים כל כך. הרי נולדו אז שש נפשות יחד. בדרך הטבע היה אדם עושה זאת בחפזון, רץ ממקום למקום במתח, פחד ובהלה וגם עם זאת היה נחשב כמובן לצדיק גמור מקיים נפשות מישראל.
למרבית הפלא, לא החייאה בעלמא היתה זאת, אלא כל דבר נעשה ביישוב הדעת ובלב מלא אהבת ישראל על כל גדותיו. לשעשע את התינוק בדברים ערבים, לפייס אותו מבכיו בסבלנות מכל הלב. געוואלד! בשעה איומה כזאת?! לדבר זה מסוגלת רק נשמה ישראל עילאית...
*
בני ישראל בגלות מצרים נתאחדו מתוך אהבה וחסד. מי היה מנהיג את ישראל בימים האפלים ההם במצרים? אהרן הכהן! הוא היה הנביא שהתנבא לישראל, כפי שנאמר לעלי הכהן [ש"א ב'] הנגלֹה נגליתי אל בית אביך. [שמו"ר ג' ורש"י שמות ובשבת קל"ט.]
ניתן לומר, שבמעשי ישראל בימים ההם לכרות ברית אהבה על גמילות חסדים, ניכרים ביותר תכונת והשפעת מנהיגם אז אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". בכל ימי חייו איחד את כל שדרות העם והשליט שלום בבתי ישראל. ואף הוא הכין את השטח למעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד...
*
ויגדל משה ויצא אל אחיו... ברוח הזאת גדל משה רבינו ומתוך מעשי החסד נבעה גדולתו "על ידי זה נתגדל משה בעיני ה', - כי יצא לראות ולהצטער בסבלות אחיו". [חתם סופר]. משה רבן של ישראל לעתיד, הראה גדולות ונפלאות במדות אלה של חסד, רחמים וחנינה.
ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... "שהיה גדל שלא כדרך כל העולם... וירא בסבלותם - שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". [שמו"ר א']
ויגדל משה... כמו שגדל שלא כדרך העולם, כך גדלו רחמיו וכך גבר בכיו על צער הזולת. הוא ניחמם בכל לבו הענק, בכל נשמתו ה'כוללת' , מי יתן והיה יכול למסור את נפשו עליהם... והוא שגדל בארמון המלך, היה נותן לבו ועיניו בצרת אחיו וגם מעניק את כתיפיו בפועל. ומסייע לכל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל. "משה רבינו ע"ה היה אוהב לכל פרטי נפשות ישראל איך שיהיה, מפני שהשיג היקרות של כולם איך שהמה דבוקים בשורש... " [פרי צדיק במדבר ה'].
*
וכך אמר התפארת שלמה זי"ע. "ויצא אל אחיו". ועיקר מעלת הצדיק כשהוא מקושר באהבת ישראל שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל נדמה לו כאחיו". זכורני מילדותי שהיו מפרשים פסוק "ויצא אל אחיו" בטעם העליון. "ער איז אויסגעגאנגען פאר זיינע ברידער". כלתה נפשו עליהם... ושוב: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ופירש ה'ספורנו': מצד האחוה התעורר להנקם...". כל זה בא מכיון שנכמרו רחמיו על בני עמו.
ועל מה שהסיח דעתו מעצמו, נקבע מאז ייחוד הדיבור עם משה. "אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך". [שמו"ר שם]
*
כוחו של גמילות חסדים נתגלה במצרים אף מצד בלתי צפוי... נקדים נא שזה דורות על דורות במשך כמה שנות אלפים, ששמו של משה רבינו נזכר בעמנו כל רגע ורגע. בשעת התפילה בלימוד פרשיות התורה, מדי שבוע בשבוע מסדר שמות ואילך. בלימוד הגמרא ומדרשי חז"ל, הלכה למשה מסיני... והשם הקדוש הזה יצא מפי עליון כביכול. משה! משה!
חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שלמרות שהיו למשה רבינו שמות נוספים, שוודאי ניתנו לו ממקורות גבוהים, בכל זאת נקרא תמיד השם שנתנה לו בת פרעה, ללמדך שכרן של גומלי חסדים... היא הצילה אותו והתמסרה עבורו ודאגה לו כאם. וזה לשון קדשם: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים. אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה. ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר". [שמו"ר א' כ"ו] אכן, אף זה גילוי מזהיר של מדת החסד במצרים ושכרה הנצחי...
*
ודבר נפלא מלמדנו רבינו ה"טור" בשם רבי יוסף קמחי [אבי הרד"ק]. הרי על פי דקדוק הלשון היה לבתיה לקראו 'משוי' [מכיון שנמשה מן המים על ידה] ולא 'משה': " אלא שבת פרעה לא היתה יודעת עיקר הלשון, להפריד בין פועל ופעול, ונזדמן מן השמים, לפי שהיה מושה את ישראל מגלותם". 'על פי טעות' בדקדוק היה משה נקרא בשמו זה, מתוך אי ידיעת הלשון של בתיה... ובכל זאת נתקבל השם כמות שהוא... ורמז מופלא יש בזה... "א גומל חסד נעמט מען אן מיט די גרייזן"... גומל חסד מתקבל בחיבה אף עם שגיאותיו ואין מדקדקים עליו כל כך. זכויותיו הולכות וגוברות...
*
ונקודה נוספת בענין החיזוק בגלות מצרים. מתוך תחושות "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הרהרתי בשעתו על הדרכים והאופנים שבהם התחזקו אבותינו שם. בתוך כך נזכרתי בדברי רש"י הקדוש בפרשת תרומה בשם התנחומא, ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". [שמות כ"ה ה'].
אילו היה הדבר בידי גולי מצרים, יתכן שהיו מגיעים בסתר למקום מטע הארזים ההם. שם במקום ארזי קֵל, היו מתבוננים עמוקות בעצים הנישאים גבוה מעל גבוה, ארזים אשר רוח הקודש 'מנשבת' בין הענפים, רוח קדשו של יעקב על הגאולה על העבודה, על אישי ישראל ותפילתם במשכן ה' העתיד... בני ישראל הנאנחים והנאנקים היו נושאים עיניהם אל גובה הארזים בהשתאות. הנה גדלים וגדלים הם העצים זה מאות בשנים מעלה מעלה, ויחד עמם צומחת תקוות גאולתנו והגשמת חלום המשכן, דירת השכינה בינינו...
דמיתי לשמוע את צקון לחשם וחיזוק לבבם: "ארזים, ארזים, עצי שטים עומדים לעד! במו ידיו הקדושות נטע אתכם יעקב אבינו כאן בארץ אויב נכריה, כדי שנקח אתכם עמנו בזמן הגאולה, כדי שנקצוץ ונבדיל אתכם מארץ טמאה זו ואף אנו נעקור מכאן עמכם לארץ מבטחים, לעבוד את ה'...".
"הוי! ארזים מקודשים ונאצלים! מאות בשנים גדלתם כאן בארץ מחשכים, בארץ צרה ומצוקה. עדים אלמים אתם לסבלנו, אולם ביום מן הימים עוד תביאו לנו את שמחת העבודה לקֵל עליון יושב הכרובים. ביום מן הימים יעמדו חכמי לב ויעשו מכם ארון, שלחן, מזבחות ובדיהם, קרשים, עמודים ובריחים. ואנו עם הנבחר היוצא לחירות עולם, נחנה בקירבת אלקים מסביב למשכן הנבנה מכם, במחנות ובדגלים".
"הלא את העצים האלה אחז בחיר האבות, אשר ברדתו למצרים הבטיחו אדון הנפלאות: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". ארזים גבוהים ונשגבים! המשיכו נא לגדול הלאה! זכרונות ישראל סבא אתם, זכרון העבר אבל גם תוחלת העתיד. עצי שטים עומדים! גדלו צמחו לאורך ולרוחב! כעת אתם ניצבים בדממת חושך אבל יבוא יום ועוד יאיר עליכם עמוד ענן ועמוד אש! עוד נתראה עצי שטים! כשיגיע היום המיוחל והנשגב, נצא עמכם ברנה, ועבודתנו, תכלית גאולתנו תיעשה בין גבולות קרשיכם, הקודש וקודש הקדשים...".
*
והלב אומר שאולי היתה ליעקב אבינו כוונה נוספת בנטיעת ארזי המשכן על אדמת נכר במצרים. תכלית המשכן הרי היתה הקרבת הקרבנות. יתכן שרצה בחיר האבות, שאל תוך הארזים האלה, תיספג ההקרבה היהודית במצרים, הכמיהה בלב לרוחניות שפרפרה בלב... השבתות הנשגבות במצרים בהן ישבו והתחזקו ישראל יחד באמונה בכל מה שהיו בידם. וכפי שאמרו חז"ל עסקו אז ב"מגילות"של תורה שהיו בידם [שמו"ר ה' י"ח].
ויחד עם זאת הקריבו ישראל מחלבם ודמם, איש למען רעהו, כנזכר. הם דאגו בעד הזולת, סייעו אחד לחבירו והצטערו בצערם. וכל זה הצטרף ונספג יחד עם צמיחת ארזי הקודש. כך גדלו בדממה, עצי המשכן במצרים וספגו כל זאת אל תוך תוכם לנצח...
*
ר' ישראל! הנני רושם כל זאת ללא מקור מפורש, רק בתור תחושה של "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". בכדי לעורר את הלב בהמחשה. וישמשו נא הדברים כמשל ודוגמה בלבד. מתוך דברי הרה"ק ר' קלונימוס מפיסצ'נא הי"ד למדתי שבענין גלות וגאולת מצרים בפרט, ראוי לעשות כן. וכך הדריך אותו צדיק לכל יהודי: "להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו, כאילו היה שם". בפרק מיוחד בספרו "הכשרת האברכים" [פ'ז'] מתאר הוא את מאורעות אבותינו במצרים בגוונים חיים ומוחשיים ממש.
המחבר הקדוש מדגים שם שיחה מרגשת מאד בין אב לבן בימים ההם. שיחה מלאה הוד של אמונה טהורה, חדורה קידוש השם. כדאי מאד שמחנכים בישראל ילמדו פרק מופלא זה שבספר "הכשרת האברכים" עם התלמידים היקרים, כשלומדים עניני יציאת מצרים. הדברים מלהיבים ומורגש מתוכם כאילו הכל קורה עכשיו מול העיניים!
*
בעקבות הדרכה זו חשבתי בשעתו מה עוד היה מסוגל לחזק את הרוח בגלות מצרים? להאיחז זכרונו של יוסף הצדיק! מקום 'ארונו של יוסף' עדיין לא היה ידוע אז בדיוק. סרח בת אשר שמרה על הסוד ההוא [סוטה י"ג.] ברם את המחשבה היו יכולים אף אז לכוין אל זכרו הקדוש והנעלה שנמצא אתם אי שם בארץ מצרים. ולהתפלל בזכותו תחינה נרגשת מעין זו...
"יוסף הצדיק! מקומך הארעי במצרים איננו ידוע לנו כעת, אבל מקום שמור לך בלב כל ישראל. אתה הוא שהנחת את יסודות היהדות במקום השפל הזה, בארץ גזירה. אתה הוא שסללת לנו את הדרך בגלות הזאת, בקדושתך, בגבורת נפשך האיתנה, בעמידתך בנסיון תוך כדי בדידות איומה, במחשכי הארץ הזאת. ובחסדך הנשגב כלפי אחיך וכל בית אביך".
"יוסף הצדיק! אתה הוא שנשארת בעוז קדושה אדירה על מעמדך, בכל תהפוכות מצביך בשפל ורום, יומם ולילה. בזה נהיית 'נס להתנוסס' לכל העם לנצח, יסודך לא זז כמלא נימא ועל זה נבנה בנין קדושת ישראל. "ויוסף היה במצרים" הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו" [רש"י שמות א' ה'] "יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו". [שם ברא' מ"ז ל"א]
"אתה יוסף השליט במצרים ועוד יותר על עצמך במדה שאין למעלה הימנה, אתה נזיר אחיך ב'מדת ההשתוות' שלך לא השתנית ולא התפעלת מכלום, "ויהי בבית אדוניו המצרי". "ויהי שם בבית הסוהר". כך נשארת ב'הוויתך' הנאמנה, האיתנה, הנצחית. המעלות והמורדות התיישרו לפניך מתוך אמונה ויראת ה'. כך נהיית ל'צדיק יסוד עולם' וכך הכנת את הדרך לגאולת מצרים... [ראה שפ"א וישב תרס"א]".
*
"ואתה הוא יוסף הצדיק שסללת בארץ תלאובות, בארץ גוי אכזר, את דרך החסד בממדים עצומים. "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. ולחם אין בכל הארץ... " באהבה העולה על כל גדותיה, התייחסת לאחיך. ניחמת וחזקת אותם, דברת על לבם והוספת להתחסד עמהם עוד עוד..."
*
עד כדי כך הגיעו הדברים, שאף בעתיד פונה כנסת ישראל את הקב"ה ומבקשת רחמים מתוך הנהגתך הרחומה. "מי יתנך כאח לי". [שה"ש ח' א'] חז"ל הקדושים פירשו זאת . "אמרו לו ישראל רבונו של עולם, בא וראה ליוסף אחר כל הרעות שעשו לו אחיו הוא עומד ומנחם אותם ומדבר על לבם, אף אנו יודעים שהחרבנו את ביתך בעוונותינו הרגנו את נביאינו ועברנו כל המצות שבתורה אלא מי יתנך כאח וכו. אמר להם הקדוש ברוך הוא כיוסף אתם מבקשים אותי. כיוסף אני נעשה לכם... נחמו נחמו עמי!". [פסיקתא רבתי פכ"ט].
יוסף הצדיק! אתה הוא שנטעת במקום הזר והקר הזה, את נטעי החסד היהודי הצרוף... אנא יוסף הצדיק, תגן נא עלינו זכותך, שאף אנו בגלות מצרים החשוכה, שאף אנו נחזיק מעמד במבואות אפלים אלה, שנזכה לצעוד בדרכך בתכלית הקדושה והגבורה והחסד".
*
מחשבות אלה על מעשי החסד שניטעו בגלות מצרים הקשה, מעלות זכרון מכל גלויות ישראל. בכולן לא נדם הלב היהודי מלגמול חסד בכל אופן וצורה. הנה מבצבצת לה זיק אחד של מתוך רבבות, משנות הדוי בחורבן אירופה. אחד מן העסקנים המופלאים בפולין שלפני המלחמה בכל שטחי הדת, היה הרה"ח ר' אליעזר גרשון פרידנזון הי"ד, מחסידי גור ופרנס בעיר לודז'. איש המעלה היה, בעל מרץ ויזמה ועם זאת בעל חסד במלוא המובן. ר' אליעזר גרשון היה מעמודי התווך של אגודת ישראל וממייסדי 'בית יעקב'. הוא גם הוציא בטאון מיוחד בשם 'בית יעקב'.
המשפחה עברה באמצע המלחמה לווארשא. שם עסק האב בצדקה וחסד באופן נשגב וממש פרס מלחמו לדל, מתוך אמונה ובטחון בה'. ר' יוסל בנו התחתן בשעתו בגיטו ווארשא. ובחתונה הזאת נעמד ר' אליעזר גרשון ונאם לכבוד השמחה...
משפט אחד בלבד אמר אז ר' אלעזר גרשון: "איך וויל דאנקען דעם רבונו של עולם, וואס האט מיר געגעבן די געלעגענהייט, צו געבן יידן צו עסן"... אני רוצה להודות להקב"ה על שנתן לי אז את ההזדמנות להאכיל יהודים... עד כאן ותו לא מידי. כך אמר ובזה חתם.
זו היתה דרשתו של ר' אליעזר גרשון פרידנזון ביום נישואי בנו.... געוואלד! מה עובר בלבו של אב ברגעים כאלה. חתונה של ילד בתהום הדוי, בגיטו ווארשא. החיים תלויים על בלימה. מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה. וכאן מתנוצץ זיק של שמחה, של עתיד יהודי, של תקוה לדורות נשרדים. וודאי ציפו כולם לתפילת אב סוערת, לרגשות עוברים על גדותיהם, לברכות מתהום הלב.
וכאן עומד לו איש חסיד ומודה להקב"ה, על... שזכה לאסוף כמה ככרות לחם וכמה פריטי מזון, להאכיל יהודים... משפט זה, הוא עדות לישראל שלא פרשה מהם מדת החסד והרחמים במצבים האיומים ביותר. וודאי זוהר ולוהט משפט זה באותיות של אש, אי שם בין שערי הצדק שעליהם התכוון נעים זמירות ישראל. ובזכות דברים כאלה שנאמרו בעמק הבכא, נזכה במהרה לקץ הימין...
*
כמה גדול כוחו של מעשה חסד אפילו אחד ומה חזקה השפעתו על גאולה וישועה נפתח נא את הגמרא במסכת תענית דף כ"א עמוד ב'. ויכנסו נא דברי חז"ל אלה עמוק בלבנו... "בסורא הוות דברתא" בעיר סורא התחוללה מגפה ר"ל, ובשכונתו של האמורא 'רב', לא נפגעה אף נפש אחת, באורח פלא. בחלום הראו לו מן השמים לרב, שהמגפה לא חדרה לשכונה, בזכות אדם אחד שהיה משאיל את הכלים שלו לצורך קבורה...
נמשיך נא הלאה... "בדרוקרת הוות דליקתא". בעיר דרוקרת פרצה שריפה ולפני שכונתו של רב הונא עצרה האש... בחלום הראו לו לרב הונא, שמה שהציל אותם מן הדליקה, היה זכות אשה אחת שהיתה מחממת את התנור משבת לשבת ונתנה רשות לשכנותיה להשתמש בו... ברש"י הקדוש כתב שכל זה היה בדרך נס, מדה כנגד מדה, החסד לצרכי קבורה עצר את הקבורה, ואש התנור הגינה מיד האש...
נעמיק ונתבונן נא בכוחו של מעשה אחד של יהודי, שגרם להצלת שכונה שלימה, ומשכונות אלה שניצלו ע"י איש ואשה אלה, גדלו במשך דורות אלפי אלפים נפשות מישראל. נחזור ונחזור על הדברים, כמה גדול מעשה חסד של יחיד בחשבו על אחרים, ואף על פי שרק השאילו אנשים אלה ונתנו רשות, הרי עדיין נשארו הכלים שלו והתנור שלה, ובכל זאת קרה הנס הגדול בזכותם.
יקירי! חיים אנו בתקופה שיהודים עוברים כל כך הרבה סבל ר"ל. שורות אלו שבגמרא הקדושה, מלמדות אותנו איך לעצור בזה, אפילו בדרך נס...
נדיבי לב אלה שבסורא ובדרוקרת, עצרו במעשיהם את המגפה ואת האש. ר' ישראל! הגע בעצמך כמה שכונות יכולים להציל, מי שמעביר על מידותיו, מי שמוחל למי גרם לו עוולה וכאב, מי שמוותר לאחרים עם כל הקשיים שבדבר ומי שמסביר פנים למתחרה ותולה בטחונו בד'...!
נזכרתי בדברי הרה"ק רבי יענקל'ה זי"ע מפשעווארסק, שהחסד בדור הזה עולה על של קודמיו. וצדיק זה הכיר היטב את הדורות הקודמים והעריכם עד לאחת ובכל זאת קבע כן בנוגע לפרט הזה. החסד בדור הזה גובר והולך, גובר ועולה! נדיבות הלב היהודית ניכרת בארבע כנפות הארץ.
*
ידועים דברי גדולי החסידות והדברים ידועים בשם הרה"ק מקאצק זי"ע, על מה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "והיה ברכה" ודרשו חז"ל [פסחים קי"ז.] "בך חותמין" חתימת ברכת האבות היא ב"מגן אברהם". דבר זה מרמז לנו גם על חתימת הדורות לקראת הגאולה, חותמו של אברהם, מדת החסד תשלוט אז.
דברים גדולים הנראית כקטנים. במגירתי נמצא "מדריך חרדי", ספר טלפונים לשומרי תורה ומצוות בערי ישראל. שם למדתי על כוחם של ישראל בחסד בכל אופן שרק שייך. הרי כתובים בדפים האלה, דברים גדולים מאד. חסד תמידי של יהודים. כמה אפשר ללמוד מכל שורה...!
מי ישיג את מעופם של המוח והלב היהודי וביותר כשהם משתפים פעולה יחד. מי כעמך ישראל! על עשרות עמודים פזורים מעשי חסד הנוגעים לכל פינות החיים. כח החידוש, המחשבה, ההמצאה והרגש לזולת, המוח והלב, הכל התמזג כאן. צדדים וצדי צדדים איך לעזור ליהודי אחר, במסירות ובאחוה וללא תגמול... הלוואות, כלים מכלים שונים, ספרים, תשמישי קדושה, מאכל ומשקה וכסות, תרופות, נרות, צרכי שמחה, עגלות, עריסות, רהיטים, שואבי אבק וקרטונים ומה לא?...
*
ואין חסדים אלה חד פעמיים, לא מדובר כאן על פרי התעוררות של של רגע טוב וחולף. קבועים וחקוקים הם! מעשים בכל יום! חסדים בכל שעה! לכל גמ"ח צמוד מספר טלפון. מצפים ומחכים שיתקשר כל דִצריך. ויש מהם שרשום בצד: "24 שעה ביממה". געוואלד! הרי וודאי נמצאים בין יהודים יקרים אלה, אנשים סובלים ודחוקים בפרנסתם. והם צירפו פרוטה לפרוטה להשיג פריטים אלה, בכדי לגמול חסד, לכל מבקש, אף למי שאינם מכירים אותם כלל ועיקר. והם טורחים וטורחים בעבור יהודים כאלה, יום אחר יום...
האם יש לנו מושג איזה רושם עושים דפים אלה בשמים. מה היה אומר על זה ה"מליץ יושר" הנצחי, הקדוש מבארדיטשוב? רבונו של עולם! בניך מתנדבים בכל לב, בניך מייחדים זמנם, אונם וממונם לעזור ולסייע לחברם בכל מה שאפשר. מכל מה שבראת בעולמך! יהודים שאין להם כדי סיפוק לעצמם, משתעבדים מרצון להתחסד עם אחרים עוד ועוד.
*
בזכרון עוברים דברים מן העבר הקרוב. תקופת הסגרי ה'קורונה' ומוראותיה. ירחם ה' על עמו ששוב לא תינזק אף ציפורן אחת מישראל. אין לשער ואין לתאר את מעשי החסד שפעלו אחינו בני ישראל אז, בכל מקום שהם. בשעתו כתבתי לך אז סיפור שעורר אז התפעלות אף בלב גדולי ישראל. לחיבת הדבר ארשום שוב מעשה שהיה בארה"ב באלמנה ישישה, שלפי כורח המצב היה עליה לערוך את ה'סדר' לבד.
אחד השכנים התקשר והציע שיפתח את דלת דירתו. שולחנו יעמוד שם וכך תוכל לשמוע את הכל ולהצטרף אליהם ממקומה. וכך היה. אף היא פתחה את דלתה והיתה מסוגלת לשמוע כל מלה. ה'סדר' התנהל כולו לשביעת רצונה, לפי המצב.
בחול המועד התקשר אליה בנה ושאל אותה: "אמא: איך עברו ימי החג הראשונים?" "נפלא" אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית. מעניין שהשכן נוהג ממש כמו אביך, אותו הנוסח והנעימה, אותן המנגינות שהחזירו זכרונות ערבים. זה נתן לי הרגשה נפלאה...".
"אמא"! אמר הבן בהתרגשות. "עכשיו תתברר התעלומה. שָכן זה פנה אלי לפני כשבוע וביקש ממני שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, וכמו כן שאפרוט לו איך שנהג אבא בכלל, בשעת עריכת הסדר"... הקלטת פלאים זו, שורשה אף הוא בכריתת ברית במצרים לגמול חסד זה עם זה, בכל צורה שהיא...
וכל מעשים טובים כאלה וודאי יועילו לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו. "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" [ב"ב י.] וכפי שנאמר נחית "בחסדך" עם זו גאלת. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. בב"א
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תלה...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
חסד נעוריך...
נפלאות מעשי חסד בגלות מצרים,
כוחם לפתוח דלתות ולעורר גאולת ישראל
לר' ישראל יקירי שליט"א
מצוה עלינו לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. הפרשיות שקוראים בשבועות אלה, מסייעות להעמיק זכרון זה במישורים נרחבים. ידוע שהרה"ק מקאצק זי"ע היה אומר שבפרשיות יציאת מצרים צריך לעמול ולהתייגע כמו בלימוד גמרא ותוספות. ה'שפתי צדיק' זי"ע הוסיף בשמו נימוק לכך, מפני שיציאת מצרים היתה הכנה לכל הגלויות ולכן, מכל פרט שייך ללמוד גם על העתיד. [שמות אות י"ד]
הרבה 'סוגיות' נמצאות בפרשיות אלה. קושי השעבוד, מהות המכות ומדה כנגד מדה שבהן, גילוי השכינה, הגאולה והחפזון שבה ועוד. כפי שייסד הרמב"ן בסוף פרשת בא, מתגלים מתוך זכרון יציאת מצרים, יסודות האמונה. יצירות יש מאין המלמדת על בריאת העולם וחידושו, השגחה פרטית, שכר ועונש. וכבר קבע המהר"ל: "שָׂמָה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל"... [גבורות ד' פ"ג].
*
בנוסף לזה, בכדי ללמוד לקחי חיזוק מן העבר, כדאי היה התבונן איך שהשתדלו בני ישראל להחזיק מעמד במחשכים כאלה, אף ביחס שבין אדם לחבירו. גם בשטח הזה ייפתחו לנו שערים חדשים, דברים הנוגעים אל הלב ואל הנשמה. שם מתהום מצבם, יתגלו לפנינו תוקפו וגבורתו של לב יהודי. הרי כך לימדונו חז"ל הקדושים על תקופה זו: "נתקבצו ישראל במצרים באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה. וכו'" [תנדב"א רבה פכ"ג]
ר' ישראל! הבה ונשקיף אל עולמם ונראה איך נבנו יסודות עמנו דווקא במעבה האדמה, מחופרים באדמת מצרים הקשה והמאובנת. סוגיא מיוחדת כשלעצמה היא מידת החסד המופלאה שצמחה במסתרים בגלות מצרים. כפי הנראה היתה בזה הקדמה וסלילת דרך למעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד. דווקא בגלות הקשה התאחדנו לחשוב איש על אחיו. ובזה התגבשה צורת העם בכור הברזל, להיות כבר אז עם אחד מאוחד ומיוחד... נתקבצו ישראל במצרים באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה...
*
ה"חפץ חיים" זי"ע היה מעלה על נס את מעשי החסד בגלות מצרים וקרא על זה את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך"... ה'חפץ חיים הסביר את דברי חז"ל על כריתת ברית זו של גמילות חסדים: כשראו ישראל שאין עצה להינצל מגזרותיו של פרעה והשעבוד הולך ומתגבר מיום ליום, הסכימו ביניהם שילכו בדרך ה' לבדו ושלא ישנו את שמותיהם ולשונם ויגמלו חסד ועל ידי זה יתעורר גם למעלה חסד השי"ת עליהם ויבטל מעליהם גזרותיו של פרעה. ובאמת כך היה לבסוף, שהדבר הזה היה סיבה לגאולתם...
ה'חפץ חיים' הראה בנושא זה את דברי חז"ל בפסיקתא [הובא בילקוט שמות רנ"א] "נחית בחסדך עם זו גאלת - זו גמילות חסד". כלומר, יורדי הים העידו על ידי מעשי החסד שקיימו בגלות מצרים זכו לגאולה. וכמו כן "נהלת בעוזך" זכות התורה שלמדו אז, שהרי לא פסקה ישיבה מאבותינו גם אז. [חפץ חיים על התורה פ' בשלח וראה ספרו "חומת הדת" פי"ד].
*
מגאוני ארץ לפני שלש מאות שנה, היה "מרא דארעא דישראל", הגה"ק ר' ישראל יעקב אלגאזי, אביו של הגאון הנודע מהרי"ט אלגאזי זצוק"ל. בדור דעה זרח אורו, באיזמיר שבתורכיה ואחר כך בירושלים עיר הקודש, מקום שנתקבל שם ל"ראשון לציון", ראש ישיבה וראש בית המדרש למקובלים. גדולתו היתה נודעת בכל קצוי ארץ. מן הענין להזכיר את לשון ה"דברי חיים" זי"ע [בהסכמתו לספר 'קהלת יעקב']. "נודע ביהודה ובישראל גדול שמו של הרב הגאון הקדוש מהר"י אלגאזי והיה מפורסם על פני תבל בחכמתו וצדקתו"
חידוש מקורי מאד מצאתי בחיבורו "מגיד דבריו ליעקב" [הגש"פ]. לדעתו של גאון וקדוש זה, הרי המקור למה שאומרים בליל הסדר "כל דכפין ייתי וייכול", הוא ממה שנהגו אבותינו עוד בגלות מצרים, להתחלק בלחמם עם הזולת בזמנים קשים מאד... וכך כתב מהר"י אלגאזי במתק לשונו: שהיו אבותינו במצרים בצרת לחם עוני ובו בפרק בשעת דוחקם, היו בישראל גומלי חסדים ומספיקין להם מים ומזון - על כן גם אנחנו עושים זכר לזה להזמין קרואינו - כל דכפין ייתי וייכול - לקשט עצמנו למעשה אבותינו".
*
ראוי להתבונן בזה היטב, שכן ענין נפלא זה הראה איך ש'נילושה' עיסת עַם ישראל עוד בגלות מצרים מתוך מעשי חסד, זה גיבש את האהבה ואת האחווה היהודית, ודבר זה קירב את הגאולה.
קשרי ישראל העמוקים בין איש לרעהו לא נולדו בסיני נגד ההר, אלא הרבה דורות קודם לזה. במשך מאתיים ועשר שנים קשות ומרות, שנות סבל ועינוי במצרים הדוויה. במעמקי חושך אלה נוצרו הקשרים הנסתרים והאמיצים בין יהודי לחבירו. תחת שוט אכזר ושבט נוגש, תחת חרב שלופה, התאחד זרע יעקב. מושפלים ורמוסים, שסועי נפש וקרועי לב ועם זאת מאוחדים בתכלית באגודה אחת וכורתים ברית להיטיב זה עם זה באהבה ובאחוה...
ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. לגמול חסד בתנאים כאלה, גבל עם מסירות נפש ממש. החסד התמקד שם סביב פרוסת לחם אחרונה, לחשוב על הזולת לתמכו ולהציל את נפשו, בשעה שהמתחסד בעצמו היה כואב ודואב. נדבת לב נשבר ונדכה...
געוואלד! באיזו תקופה קרה הדבר ואיפה? בבית עבדים כשהיינו משועבדים לפרעה במצרים. הוי! את עָנְיֵנוּ ואת עמלנו ואת לחצנו. האבדות בנפש קשות ונוקבות עד התהום, זרים מושלים ומכים בנו, העוני מדכא, העצבים מרוטים, ובכל זאת נפתח הלב היהודי לגמול חסד...
*
ר' ישראל! תאר כעת לפני עיניך, איך אדם מישראל מגיע סוף סוף לביתו מעבודת הפרך. כולו סחוט עיף ויגע, מוכה ומעונה, לחץ ובזיון היה מנת חלקו. העבודה היתה ממושכת בלי שום סיפוק ותועלת.
לפי טבע האדם כבר לא היה רוצה אדם כזה לשמוע ולהתייחס לכלום. הוא היה מתנפל על משכב הקש שלו להיות רק עם עצמו. אין אונים, רפיון רוח וטשטוש מסובבים אותו כחומה. רק טיפה אחת של רצון נשארה לו והיא: לפנות אל הקיר, לנוח ולשכוח ממצבו ועמלו. ואם אינו מסוגל אף לזה, אז רוצה לפחות לשכב ולבכות על מר גורלו. להתאנח על כאביו ללא הרף אל תוך מצע התבן. בדמעתי ערשי אמסה...
למי היה אורך רוח לחשוב גם על השני? מי היה פנוי לסבול גם את צער הזולת ומחסורו? למי היה פנאי תוך כדי לחץ ודחק, לעשות דבר למען אדם אחר?
*
בעולמה של כנסת ישראל יש אמנם תשובה לכל זה. למי היה לב לזולת??? ליהודי בלבד!!! לבני ישראל עם הנבחר, לזרעו של אברהם, לזרע יעקב אשר בם בחרת. זו היא אחת הנקודות המבדילות יהודי מגוי עד תכלית. יהודי חי למעלה מדרך הטבע!!! עוד לא קבלו אז את התורה, ובכל זאת כבר דפק הלב היהודי בחסד וברחמים... הוי! ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחד ומאוחד בכבלי ברזל, אף בכור הברזל... אז בעומק בור ודות, נגלה הכח היהודי הנצחי בכל עוזו ותפארתו. אז נראתה יופיה של הנשמה היהודית באורה הזורח אף במבואות האפלים במצרים... שם הבטיחו בני ישראל לזה לזה: אנחנו נשארים עם אחד מקושרים בקשר עליון וניטיב זה לזה...
הם רצו להבטיח לוודא שכן יימשך הדבר גם בעתיד, מתוך כריתת ברית קבועה וקיימת. הם רצו להתחייב על כך, בידעם את התנאים ואת הנסיונות. ואמנם כן, רצון כריתת ברית זאת צריך לימוד אף הוא...
*
כמה נשגב ומרגש הוא, רעיונו של ה"צבי לצדיק" מבלאז'וב זי"ע, שבגלל הסבל ההדדי נתקצרה גלות מצרים, שנועדה מתחילה להיות ארבע מאות שנה בברית בין הבתרים. יהודי הצטער גם בסבל אחיו מלבד יסורי עצמו. כשהיה רואה את עבודת פרך של חבירו היה נאנח גם בגלל האחר. ומכיון שנתרבה צערו עד כדי כך, נתמעטה כַּמוּת הגלות עד מאתיים ועשר שנה... [פ' וארא].
*
ולדוגמה אדירת משמעות.... בזמן "וימררו את חייהם", כשהמיטו המצרים גזירה נוראה זו על הבנים. גזר פרעה על המילדות העבריות, שפרה ופועה [יוכבד ומרים – רש"י]: "אם בן הוא והמיתן אותו". והן עשו את היפך רצונו ממש. "ותחיין את הילדים" לא רק שלא קיימו את דבר פרעה, אלא שהיו דואגות להמשך קיומם של ילדי ישראל. "שהיו מספקות להם מים ומזון". [סוטה י"א:]. חז"ל קראו לזה "קילוס בתוך קילוס", שבח בתוך שבח. "לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות". [שמו"ר א' ט"ו].
יד ביד הלכו האם הישישה יוכבד שכבר היתה אז בת ק"ל, עם בתה הקטנה בת החמש, ויחד מסרו את נפשן על חיי ישראל יום יום במשך הגזירה. גם זה מורה על רוממות הבית הזה. בגלות איומה ואטומה כמו במצרים, היתה ירידת הדורות במשך שנים ארוכות, וודאי עלולה להשפיע מאד על הדור הבא. ואילו כאן הלכו יחד אם ובת בהבדל קכ"ה שנים, בלב אחד, בכוונה אחת, ביראה אחידה ובאותו תוקף של מסירות נפש...
וכך אמרו יוכבד ומרים אז: "אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ושבים". הרי אף בני נכר קבלו מזון ומחיה אצל אברהם אבינו. ואנחנו לא די שאין בידינו להאכיל יהודים, אלא שעוד קבלנו פקודה להרוג חלילה?! אדרבה ואדרבה! אנו נחייה אותם בכל מה שבידינו! ומה עשו באמת? הן הלכו לאסוף ולגבות "מים ומזון מבית העשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן".
*
כמו כן היתה מרים הנביאה "נופעת יין בתינוק". טיפות יין מתוקות נתנה בפי התינוק הרך כדי להרגיע אותו מבכיו. [שמו"ר שם] נלמוד נא כעת בתשומת לב את דברי רש"י [סוטה שם] מפני שבזה נבחין ביותר את רוממות נפשה של מרים הנביאה. מרים היתה "פועה" לוולד: "משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים, לשעשעו". ובלשון רש"י בחומש: "מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".
ר' ישראל! תאר לעצמך שעת חירום זו בזמן קושי השעבוד. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ר"ל. וצדקניות אלה סיכנו את עצמן בכדי להציל ולהחיות תינוקות רבים כל כך. הרי נולדו אז שש נפשות יחד. בדרך הטבע היה אדם עושה זאת בחפזון, רץ ממקום למקום במתח, פחד ובהלה וגם עם זאת היה נחשב כמובן לצדיק גמור מקיים נפשות מישראל.
למרבית הפלא, לא החייאה בעלמא היתה זאת, אלא כל דבר נעשה ביישוב הדעת ובלב מלא אהבת ישראל על כל גדותיו. לשעשע את התינוק בדברים ערבים, לפייס אותו מבכיו בסבלנות מכל הלב. געוואלד! בשעה איומה כזאת?! לדבר זה מסוגלת רק נשמה ישראל עילאית...
*
בני ישראל בגלות מצרים נתאחדו מתוך אהבה וחסד. מי היה מנהיג את ישראל בימים האפלים ההם במצרים? אהרן הכהן! הוא היה הנביא שהתנבא לישראל, כפי שנאמר לעלי הכהן [ש"א ב'] הנגלֹה נגליתי אל בית אביך. [שמו"ר ג' ורש"י שמות ובשבת קל"ט.]
ניתן לומר, שבמעשי ישראל בימים ההם לכרות ברית אהבה על גמילות חסדים, ניכרים ביותר תכונת והשפעת מנהיגם אז אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". בכל ימי חייו איחד את כל שדרות העם והשליט שלום בבתי ישראל. ואף הוא הכין את השטח למעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד...
*
ויגדל משה ויצא אל אחיו... ברוח הזאת גדל משה רבינו ומתוך מעשי החסד נבעה גדולתו "על ידי זה נתגדל משה בעיני ה', - כי יצא לראות ולהצטער בסבלות אחיו". [חתם סופר]. משה רבן של ישראל לעתיד, הראה גדולות ונפלאות במדות אלה של חסד, רחמים וחנינה.
ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... "שהיה גדל שלא כדרך כל העולם... וירא בסבלותם - שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". [שמו"ר א']
ויגדל משה... כמו שגדל שלא כדרך העולם, כך גדלו רחמיו וכך גבר בכיו על צער הזולת. הוא ניחמם בכל לבו הענק, בכל נשמתו ה'כוללת' , מי יתן והיה יכול למסור את נפשו עליהם... והוא שגדל בארמון המלך, היה נותן לבו ועיניו בצרת אחיו וגם מעניק את כתיפיו בפועל. ומסייע לכל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל. "משה רבינו ע"ה היה אוהב לכל פרטי נפשות ישראל איך שיהיה, מפני שהשיג היקרות של כולם איך שהמה דבוקים בשורש... " [פרי צדיק במדבר ה'].
*
וכך אמר התפארת שלמה זי"ע. "ויצא אל אחיו". ועיקר מעלת הצדיק כשהוא מקושר באהבת ישראל שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל נדמה לו כאחיו". זכורני מילדותי שהיו מפרשים פסוק "ויצא אל אחיו" בטעם העליון. "ער איז אויסגעגאנגען פאר זיינע ברידער". כלתה נפשו עליהם... ושוב: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ופירש ה'ספורנו': מצד האחוה התעורר להנקם...". כל זה בא מכיון שנכמרו רחמיו על בני עמו.
ועל מה שהסיח דעתו מעצמו, נקבע מאז ייחוד הדיבור עם משה. "אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך". [שמו"ר שם]
*
כוחו של גמילות חסדים נתגלה במצרים אף מצד בלתי צפוי... נקדים נא שזה דורות על דורות במשך כמה שנות אלפים, ששמו של משה רבינו נזכר בעמנו כל רגע ורגע. בשעת התפילה בלימוד פרשיות התורה, מדי שבוע בשבוע מסדר שמות ואילך. בלימוד הגמרא ומדרשי חז"ל, הלכה למשה מסיני... והשם הקדוש הזה יצא מפי עליון כביכול. משה! משה!
חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שלמרות שהיו למשה רבינו שמות נוספים, שוודאי ניתנו לו ממקורות גבוהים, בכל זאת נקרא תמיד השם שנתנה לו בת פרעה, ללמדך שכרן של גומלי חסדים... היא הצילה אותו והתמסרה עבורו ודאגה לו כאם. וזה לשון קדשם: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים. אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה. ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר". [שמו"ר א' כ"ו] אכן, אף זה גילוי מזהיר של מדת החסד במצרים ושכרה הנצחי...
*
ודבר נפלא מלמדנו רבינו ה"טור" בשם רבי יוסף קמחי [אבי הרד"ק]. הרי על פי דקדוק הלשון היה לבתיה לקראו 'משוי' [מכיון שנמשה מן המים על ידה] ולא 'משה': " אלא שבת פרעה לא היתה יודעת עיקר הלשון, להפריד בין פועל ופעול, ונזדמן מן השמים, לפי שהיה מושה את ישראל מגלותם". 'על פי טעות' בדקדוק היה משה נקרא בשמו זה, מתוך אי ידיעת הלשון של בתיה... ובכל זאת נתקבל השם כמות שהוא... ורמז מופלא יש בזה... "א גומל חסד נעמט מען אן מיט די גרייזן"... גומל חסד מתקבל בחיבה אף עם שגיאותיו ואין מדקדקים עליו כל כך. זכויותיו הולכות וגוברות...
*
ונקודה נוספת בענין החיזוק בגלות מצרים. מתוך תחושות "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הרהרתי בשעתו על הדרכים והאופנים שבהם התחזקו אבותינו שם. בתוך כך נזכרתי בדברי רש"י הקדוש בפרשת תרומה בשם התנחומא, ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". [שמות כ"ה ה'].
אילו היה הדבר בידי גולי מצרים, יתכן שהיו מגיעים בסתר למקום מטע הארזים ההם. שם במקום ארזי קֵל, היו מתבוננים עמוקות בעצים הנישאים גבוה מעל גבוה, ארזים אשר רוח הקודש 'מנשבת' בין הענפים, רוח קדשו של יעקב על הגאולה על העבודה, על אישי ישראל ותפילתם במשכן ה' העתיד... בני ישראל הנאנחים והנאנקים היו נושאים עיניהם אל גובה הארזים בהשתאות. הנה גדלים וגדלים הם העצים זה מאות בשנים מעלה מעלה, ויחד עמם צומחת תקוות גאולתנו והגשמת חלום המשכן, דירת השכינה בינינו...
דמיתי לשמוע את צקון לחשם וחיזוק לבבם: "ארזים, ארזים, עצי שטים עומדים לעד! במו ידיו הקדושות נטע אתכם יעקב אבינו כאן בארץ אויב נכריה, כדי שנקח אתכם עמנו בזמן הגאולה, כדי שנקצוץ ונבדיל אתכם מארץ טמאה זו ואף אנו נעקור מכאן עמכם לארץ מבטחים, לעבוד את ה'...".
"הוי! ארזים מקודשים ונאצלים! מאות בשנים גדלתם כאן בארץ מחשכים, בארץ צרה ומצוקה. עדים אלמים אתם לסבלנו, אולם ביום מן הימים עוד תביאו לנו את שמחת העבודה לקֵל עליון יושב הכרובים. ביום מן הימים יעמדו חכמי לב ויעשו מכם ארון, שלחן, מזבחות ובדיהם, קרשים, עמודים ובריחים. ואנו עם הנבחר היוצא לחירות עולם, נחנה בקירבת אלקים מסביב למשכן הנבנה מכם, במחנות ובדגלים".
"הלא את העצים האלה אחז בחיר האבות, אשר ברדתו למצרים הבטיחו אדון הנפלאות: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". ארזים גבוהים ונשגבים! המשיכו נא לגדול הלאה! זכרונות ישראל סבא אתם, זכרון העבר אבל גם תוחלת העתיד. עצי שטים עומדים! גדלו צמחו לאורך ולרוחב! כעת אתם ניצבים בדממת חושך אבל יבוא יום ועוד יאיר עליכם עמוד ענן ועמוד אש! עוד נתראה עצי שטים! כשיגיע היום המיוחל והנשגב, נצא עמכם ברנה, ועבודתנו, תכלית גאולתנו תיעשה בין גבולות קרשיכם, הקודש וקודש הקדשים...".
*
והלב אומר שאולי היתה ליעקב אבינו כוונה נוספת בנטיעת ארזי המשכן על אדמת נכר במצרים. תכלית המשכן הרי היתה הקרבת הקרבנות. יתכן שרצה בחיר האבות, שאל תוך הארזים האלה, תיספג ההקרבה היהודית במצרים, הכמיהה בלב לרוחניות שפרפרה בלב... השבתות הנשגבות במצרים בהן ישבו והתחזקו ישראל יחד באמונה בכל מה שהיו בידם. וכפי שאמרו חז"ל עסקו אז ב"מגילות"של תורה שהיו בידם [שמו"ר ה' י"ח].
ויחד עם זאת הקריבו ישראל מחלבם ודמם, איש למען רעהו, כנזכר. הם דאגו בעד הזולת, סייעו אחד לחבירו והצטערו בצערם. וכל זה הצטרף ונספג יחד עם צמיחת ארזי הקודש. כך גדלו בדממה, עצי המשכן במצרים וספגו כל זאת אל תוך תוכם לנצח...
*
ר' ישראל! הנני רושם כל זאת ללא מקור מפורש, רק בתור תחושה של "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". בכדי לעורר את הלב בהמחשה. וישמשו נא הדברים כמשל ודוגמה בלבד. מתוך דברי הרה"ק ר' קלונימוס מפיסצ'נא הי"ד למדתי שבענין גלות וגאולת מצרים בפרט, ראוי לעשות כן. וכך הדריך אותו צדיק לכל יהודי: "להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו, כאילו היה שם". בפרק מיוחד בספרו "הכשרת האברכים" [פ'ז'] מתאר הוא את מאורעות אבותינו במצרים בגוונים חיים ומוחשיים ממש.
המחבר הקדוש מדגים שם שיחה מרגשת מאד בין אב לבן בימים ההם. שיחה מלאה הוד של אמונה טהורה, חדורה קידוש השם. כדאי מאד שמחנכים בישראל ילמדו פרק מופלא זה שבספר "הכשרת האברכים" עם התלמידים היקרים, כשלומדים עניני יציאת מצרים. הדברים מלהיבים ומורגש מתוכם כאילו הכל קורה עכשיו מול העיניים!
*
בעקבות הדרכה זו חשבתי בשעתו מה עוד היה מסוגל לחזק את הרוח בגלות מצרים? להאיחז זכרונו של יוסף הצדיק! מקום 'ארונו של יוסף' עדיין לא היה ידוע אז בדיוק. סרח בת אשר שמרה על הסוד ההוא [סוטה י"ג.] ברם את המחשבה היו יכולים אף אז לכוין אל זכרו הקדוש והנעלה שנמצא אתם אי שם בארץ מצרים. ולהתפלל בזכותו תחינה נרגשת מעין זו...
"יוסף הצדיק! מקומך הארעי במצרים איננו ידוע לנו כעת, אבל מקום שמור לך בלב כל ישראל. אתה הוא שהנחת את יסודות היהדות במקום השפל הזה, בארץ גזירה. אתה הוא שסללת לנו את הדרך בגלות הזאת, בקדושתך, בגבורת נפשך האיתנה, בעמידתך בנסיון תוך כדי בדידות איומה, במחשכי הארץ הזאת. ובחסדך הנשגב כלפי אחיך וכל בית אביך".
"יוסף הצדיק! אתה הוא שנשארת בעוז קדושה אדירה על מעמדך, בכל תהפוכות מצביך בשפל ורום, יומם ולילה. בזה נהיית 'נס להתנוסס' לכל העם לנצח, יסודך לא זז כמלא נימא ועל זה נבנה בנין קדושת ישראל. "ויוסף היה במצרים" הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו" [רש"י שמות א' ה'] "יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו". [שם ברא' מ"ז ל"א]
"אתה יוסף השליט במצרים ועוד יותר על עצמך במדה שאין למעלה הימנה, אתה נזיר אחיך ב'מדת ההשתוות' שלך לא השתנית ולא התפעלת מכלום, "ויהי בבית אדוניו המצרי". "ויהי שם בבית הסוהר". כך נשארת ב'הוויתך' הנאמנה, האיתנה, הנצחית. המעלות והמורדות התיישרו לפניך מתוך אמונה ויראת ה'. כך נהיית ל'צדיק יסוד עולם' וכך הכנת את הדרך לגאולת מצרים... [ראה שפ"א וישב תרס"א]".
*
"ואתה הוא יוסף הצדיק שסללת בארץ תלאובות, בארץ גוי אכזר, את דרך החסד בממדים עצומים. "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. ולחם אין בכל הארץ... " באהבה העולה על כל גדותיה, התייחסת לאחיך. ניחמת וחזקת אותם, דברת על לבם והוספת להתחסד עמהם עוד עוד..."
*
עד כדי כך הגיעו הדברים, שאף בעתיד פונה כנסת ישראל את הקב"ה ומבקשת רחמים מתוך הנהגתך הרחומה. "מי יתנך כאח לי". [שה"ש ח' א'] חז"ל הקדושים פירשו זאת . "אמרו לו ישראל רבונו של עולם, בא וראה ליוסף אחר כל הרעות שעשו לו אחיו הוא עומד ומנחם אותם ומדבר על לבם, אף אנו יודעים שהחרבנו את ביתך בעוונותינו הרגנו את נביאינו ועברנו כל המצות שבתורה אלא מי יתנך כאח וכו. אמר להם הקדוש ברוך הוא כיוסף אתם מבקשים אותי. כיוסף אני נעשה לכם... נחמו נחמו עמי!". [פסיקתא רבתי פכ"ט].
יוסף הצדיק! אתה הוא שנטעת במקום הזר והקר הזה, את נטעי החסד היהודי הצרוף... אנא יוסף הצדיק, תגן נא עלינו זכותך, שאף אנו בגלות מצרים החשוכה, שאף אנו נחזיק מעמד במבואות אפלים אלה, שנזכה לצעוד בדרכך בתכלית הקדושה והגבורה והחסד".
*
מחשבות אלה על מעשי החסד שניטעו בגלות מצרים הקשה, מעלות זכרון מכל גלויות ישראל. בכולן לא נדם הלב היהודי מלגמול חסד בכל אופן וצורה. הנה מבצבצת לה זיק אחד של מתוך רבבות, משנות הדוי בחורבן אירופה. אחד מן העסקנים המופלאים בפולין שלפני המלחמה בכל שטחי הדת, היה הרה"ח ר' אליעזר גרשון פרידנזון הי"ד, מחסידי גור ופרנס בעיר לודז'. איש המעלה היה, בעל מרץ ויזמה ועם זאת בעל חסד במלוא המובן. ר' אליעזר גרשון היה מעמודי התווך של אגודת ישראל וממייסדי 'בית יעקב'. הוא גם הוציא בטאון מיוחד בשם 'בית יעקב'.
המשפחה עברה באמצע המלחמה לווארשא. שם עסק האב בצדקה וחסד באופן נשגב וממש פרס מלחמו לדל, מתוך אמונה ובטחון בה'. ר' יוסל בנו התחתן בשעתו בגיטו ווארשא. ובחתונה הזאת נעמד ר' אליעזר גרשון ונאם לכבוד השמחה...
משפט אחד בלבד אמר אז ר' אלעזר גרשון: "איך וויל דאנקען דעם רבונו של עולם, וואס האט מיר געגעבן די געלעגענהייט, צו געבן יידן צו עסן"... אני רוצה להודות להקב"ה על שנתן לי אז את ההזדמנות להאכיל יהודים... עד כאן ותו לא מידי. כך אמר ובזה חתם.
זו היתה דרשתו של ר' אליעזר גרשון פרידנזון ביום נישואי בנו.... געוואלד! מה עובר בלבו של אב ברגעים כאלה. חתונה של ילד בתהום הדוי, בגיטו ווארשא. החיים תלויים על בלימה. מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה. וכאן מתנוצץ זיק של שמחה, של עתיד יהודי, של תקוה לדורות נשרדים. וודאי ציפו כולם לתפילת אב סוערת, לרגשות עוברים על גדותיהם, לברכות מתהום הלב.
וכאן עומד לו איש חסיד ומודה להקב"ה, על... שזכה לאסוף כמה ככרות לחם וכמה פריטי מזון, להאכיל יהודים... משפט זה, הוא עדות לישראל שלא פרשה מהם מדת החסד והרחמים במצבים האיומים ביותר. וודאי זוהר ולוהט משפט זה באותיות של אש, אי שם בין שערי הצדק שעליהם התכוון נעים זמירות ישראל. ובזכות דברים כאלה שנאמרו בעמק הבכא, נזכה במהרה לקץ הימין...
*
כמה גדול כוחו של מעשה חסד אפילו אחד ומה חזקה השפעתו על גאולה וישועה נפתח נא את הגמרא במסכת תענית דף כ"א עמוד ב'. ויכנסו נא דברי חז"ל אלה עמוק בלבנו... "בסורא הוות דברתא" בעיר סורא התחוללה מגפה ר"ל, ובשכונתו של האמורא 'רב', לא נפגעה אף נפש אחת, באורח פלא. בחלום הראו לו מן השמים לרב, שהמגפה לא חדרה לשכונה, בזכות אדם אחד שהיה משאיל את הכלים שלו לצורך קבורה...
נמשיך נא הלאה... "בדרוקרת הוות דליקתא". בעיר דרוקרת פרצה שריפה ולפני שכונתו של רב הונא עצרה האש... בחלום הראו לו לרב הונא, שמה שהציל אותם מן הדליקה, היה זכות אשה אחת שהיתה מחממת את התנור משבת לשבת ונתנה רשות לשכנותיה להשתמש בו... ברש"י הקדוש כתב שכל זה היה בדרך נס, מדה כנגד מדה, החסד לצרכי קבורה עצר את הקבורה, ואש התנור הגינה מיד האש...
נעמיק ונתבונן נא בכוחו של מעשה אחד של יהודי, שגרם להצלת שכונה שלימה, ומשכונות אלה שניצלו ע"י איש ואשה אלה, גדלו במשך דורות אלפי אלפים נפשות מישראל. נחזור ונחזור על הדברים, כמה גדול מעשה חסד של יחיד בחשבו על אחרים, ואף על פי שרק השאילו אנשים אלה ונתנו רשות, הרי עדיין נשארו הכלים שלו והתנור שלה, ובכל זאת קרה הנס הגדול בזכותם.
יקירי! חיים אנו בתקופה שיהודים עוברים כל כך הרבה סבל ר"ל. שורות אלו שבגמרא הקדושה, מלמדות אותנו איך לעצור בזה, אפילו בדרך נס...
נדיבי לב אלה שבסורא ובדרוקרת, עצרו במעשיהם את המגפה ואת האש. ר' ישראל! הגע בעצמך כמה שכונות יכולים להציל, מי שמעביר על מידותיו, מי שמוחל למי גרם לו עוולה וכאב, מי שמוותר לאחרים עם כל הקשיים שבדבר ומי שמסביר פנים למתחרה ותולה בטחונו בד'...!
נזכרתי בדברי הרה"ק רבי יענקל'ה זי"ע מפשעווארסק, שהחסד בדור הזה עולה על של קודמיו. וצדיק זה הכיר היטב את הדורות הקודמים והעריכם עד לאחת ובכל זאת קבע כן בנוגע לפרט הזה. החסד בדור הזה גובר והולך, גובר ועולה! נדיבות הלב היהודית ניכרת בארבע כנפות הארץ.
*
ידועים דברי גדולי החסידות והדברים ידועים בשם הרה"ק מקאצק זי"ע, על מה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "והיה ברכה" ודרשו חז"ל [פסחים קי"ז.] "בך חותמין" חתימת ברכת האבות היא ב"מגן אברהם". דבר זה מרמז לנו גם על חתימת הדורות לקראת הגאולה, חותמו של אברהם, מדת החסד תשלוט אז.
דברים גדולים הנראית כקטנים. במגירתי נמצא "מדריך חרדי", ספר טלפונים לשומרי תורה ומצוות בערי ישראל. שם למדתי על כוחם של ישראל בחסד בכל אופן שרק שייך. הרי כתובים בדפים האלה, דברים גדולים מאד. חסד תמידי של יהודים. כמה אפשר ללמוד מכל שורה...!
מי ישיג את מעופם של המוח והלב היהודי וביותר כשהם משתפים פעולה יחד. מי כעמך ישראל! על עשרות עמודים פזורים מעשי חסד הנוגעים לכל פינות החיים. כח החידוש, המחשבה, ההמצאה והרגש לזולת, המוח והלב, הכל התמזג כאן. צדדים וצדי צדדים איך לעזור ליהודי אחר, במסירות ובאחוה וללא תגמול... הלוואות, כלים מכלים שונים, ספרים, תשמישי קדושה, מאכל ומשקה וכסות, תרופות, נרות, צרכי שמחה, עגלות, עריסות, רהיטים, שואבי אבק וקרטונים ומה לא?...
*
ואין חסדים אלה חד פעמיים, לא מדובר כאן על פרי התעוררות של של רגע טוב וחולף. קבועים וחקוקים הם! מעשים בכל יום! חסדים בכל שעה! לכל גמ"ח צמוד מספר טלפון. מצפים ומחכים שיתקשר כל דִצריך. ויש מהם שרשום בצד: "24 שעה ביממה". געוואלד! הרי וודאי נמצאים בין יהודים יקרים אלה, אנשים סובלים ודחוקים בפרנסתם. והם צירפו פרוטה לפרוטה להשיג פריטים אלה, בכדי לגמול חסד, לכל מבקש, אף למי שאינם מכירים אותם כלל ועיקר. והם טורחים וטורחים בעבור יהודים כאלה, יום אחר יום...
האם יש לנו מושג איזה רושם עושים דפים אלה בשמים. מה היה אומר על זה ה"מליץ יושר" הנצחי, הקדוש מבארדיטשוב? רבונו של עולם! בניך מתנדבים בכל לב, בניך מייחדים זמנם, אונם וממונם לעזור ולסייע לחברם בכל מה שאפשר. מכל מה שבראת בעולמך! יהודים שאין להם כדי סיפוק לעצמם, משתעבדים מרצון להתחסד עם אחרים עוד ועוד.
*
בזכרון עוברים דברים מן העבר הקרוב. תקופת הסגרי ה'קורונה' ומוראותיה. ירחם ה' על עמו ששוב לא תינזק אף ציפורן אחת מישראל. אין לשער ואין לתאר את מעשי החסד שפעלו אחינו בני ישראל אז, בכל מקום שהם. בשעתו כתבתי לך אז סיפור שעורר אז התפעלות אף בלב גדולי ישראל. לחיבת הדבר ארשום שוב מעשה שהיה בארה"ב באלמנה ישישה, שלפי כורח המצב היה עליה לערוך את ה'סדר' לבד.
אחד השכנים התקשר והציע שיפתח את דלת דירתו. שולחנו יעמוד שם וכך תוכל לשמוע את הכל ולהצטרף אליהם ממקומה. וכך היה. אף היא פתחה את דלתה והיתה מסוגלת לשמוע כל מלה. ה'סדר' התנהל כולו לשביעת רצונה, לפי המצב.
בחול המועד התקשר אליה בנה ושאל אותה: "אמא: איך עברו ימי החג הראשונים?" "נפלא" אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית. מעניין שהשכן נוהג ממש כמו אביך, אותו הנוסח והנעימה, אותן המנגינות שהחזירו זכרונות ערבים. זה נתן לי הרגשה נפלאה...".
"אמא"! אמר הבן בהתרגשות. "עכשיו תתברר התעלומה. שָכן זה פנה אלי לפני כשבוע וביקש ממני שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, וכמו כן שאפרוט לו איך שנהג אבא בכלל, בשעת עריכת הסדר"... הקלטת פלאים זו, שורשה אף הוא בכריתת ברית במצרים לגמול חסד זה עם זה, בכל צורה שהיא...
וכל מעשים טובים כאלה וודאי יועילו לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו. "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" [ב"ב י.] וכפי שנאמר נחית "בחסדך" עם זו גאלת. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. בב"א
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תלה...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 513.docx
- (42.01 KiB) הורד 100 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
יש לי יסוד סביר להניח כי הסיפור הפלאי המופיע במאמרו של הרב קנר אודות עריכת ליל הסדר עבור אלמנה בנוסח בעלה התרחש עם הכותב עצמו - כי נאה לו ויאה לו כדבר הזה.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
הכתיבה של הרב קנר אכן ממש נפלאה
מיהו ומה טבעו? חסיד גור? 'כלי קודש' או עובד לפרנסתו? ישראלי או קנדי במקור?
האם כחו גדול גם בפיו?
האם כותב גם באנגלית?
פלא בעיני שבעתונות האמריקאית לרבות 'המודיע' לא בא זכר כתיבתו
מיהו ומה טבעו? חסיד גור? 'כלי קודש' או עובד לפרנסתו? ישראלי או קנדי במקור?
האם כחו גדול גם בפיו?
האם כותב גם באנגלית?
פלא בעיני שבעתונות האמריקאית לרבות 'המודיע' לא בא זכר כתיבתו
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
חסיד גור, תלמיד ישיבת מיר - כמדומני שהיה לו במיוחד קשר עם הגר"ח שמולביץ.
הורתו ולידתו באנטוורפן, נשוי למשפחה קנדית.
בעל פרנסה, ושקוע כולו בתורה. חיבר כמה ספרים, כולל 'שפתי מלך' על הרמב"ם מדע אהבה ועבודה, עם הסכמות רבות ומפליגות.
וכן, כוחו בפיו גדול מכוחו בעט, כולל הרגש האדיר.
לאור מוצאו האירופאי - יתכן ובאנגלית אינו מתבטא באותה רמה.
הורתו ולידתו באנטוורפן, נשוי למשפחה קנדית.
בעל פרנסה, ושקוע כולו בתורה. חיבר כמה ספרים, כולל 'שפתי מלך' על הרמב"ם מדע אהבה ועבודה, עם הסכמות רבות ומפליגות.
וכן, כוחו בפיו גדול מכוחו בעט, כולל הרגש האדיר.
לאור מוצאו האירופאי - יתכן ובאנגלית אינו מתבטא באותה רמה.
-
מחולת המחנים
- הודעות: 3272
- הצטרף: ה' דצמבר 13, 2012 12:49 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
הרב משה יעקב הלוי קנר שליט"א, ידוע במאמריו הנפלאים והמושכים נפשות, תוכן אמריו מראה על גדלות נפשו הרוממה.
הוא חסיד גור, כמדומני לבוש קצר, מתגורר בטורונטו שבקנדה. יליד אנטוורפן, כך לפי מאמריו.
למד בישיבת מיר, וזכה לינוק מרבותיו הגר"ח שמואלביץ והגר"נ פרצוביץ.
כמדומני המאמר הראשון שלו שהתפרסם והפליא את כל רואיו, היה מאמר 'האנק דום' לזכרו של הגר"ח שמואלביץ, נדפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ.
בשנים האחרונות נקבצו מאמריו והודפסו בספרים לפי ענינים, חינוך, בין אדם לחבירו, מועדים.
יתן לו הקב"ה כח וסייעתא דשמיא להמשיך ולחזק את בני ישראל במאמריו המחזקים והמעוררים, בבריות גופא ונהורא מעליא.
---
כבר הקדימוני.
נ.ב. חמרא למריה טיבותא לשקייה, בברכת הודאה ויישר כח לחברים היקרים המעלים כאן את מאמריו, ובפרט להרב אהרן תאומים, ישלם ה' שכרם.
הוא חסיד גור, כמדומני לבוש קצר, מתגורר בטורונטו שבקנדה. יליד אנטוורפן, כך לפי מאמריו.
למד בישיבת מיר, וזכה לינוק מרבותיו הגר"ח שמואלביץ והגר"נ פרצוביץ.
כמדומני המאמר הראשון שלו שהתפרסם והפליא את כל רואיו, היה מאמר 'האנק דום' לזכרו של הגר"ח שמואלביץ, נדפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ.
בשנים האחרונות נקבצו מאמריו והודפסו בספרים לפי ענינים, חינוך, בין אדם לחבירו, מועדים.
יתן לו הקב"ה כח וסייעתא דשמיא להמשיך ולחזק את בני ישראל במאמריו המחזקים והמעוררים, בבריות גופא ונהורא מעליא.
---
כבר הקדימוני.
נ.ב. חמרא למריה טיבותא לשקייה, בברכת הודאה ויישר כח לחברים היקרים המעלים כאן את מאמריו, ובפרט להרב אהרן תאומים, ישלם ה' שכרם.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
מחולת המחנים כתב:הרב משה יעקב הלוי קנר שליט"א, ידוע במאמריו הנפלאים והמושכים נפשות, תוכן אמריו מראה על גדלות נפשו הרוממה.
הוא חסיד גור, לבושו ארוך כחסידי גור , מתגורר בטורונטו שבקנדה. יליד אנטוורפן, כך לפי מאמריו.
למד בישיבת מיר, וזכה לינוק מרבותיו הגר"ח שמואלביץ והגר"נ פרצוביץ.
כמדומני המאמר הראשון שלו שהתפרסם והפליא את כל רואיו, היה מאמר 'האנק דום' לזכרו של הגר"ח שמואלביץ, נדפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ.
בשנים האחרונות נקבצו חלק קטן ממאמריו והודפסו בספרים לפי ענינים, חינוך, בין אדם לחבירו, מועדים.
יתן לו הקב"ה כח וסייעתא דשמיא להמשיך ולחזק את בני ישראל במאמריו המחזקים והמעוררים, בבריות גופא ונהורא מעליא.
ההסכמות לספרו שפתי מלך על הרמב"ם מפליאות מאד מאד! לפי זכרוני כתב לו הגאון הגדול רבי ברוך שמואל דויטש שליט"א לרפו"ש שסלל דרך חדשה בדקדוק לשון הרמב"ם שלא קדמו לו בזה.
---
כבר הקדימוני.
נ.ב. חמרא למריה טיבותא לשקייה, בברכת הודאה ויישר כח לחברים היקרים המעלים כאן את מאמריו, ובפרט להרב אהרן תאומים, ישלם ה' שכרם.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
יש"כ לכל המודים, הרמ"י קאננער שליט"א הוא ב"ד של חמותי
בס"ד
למען תזכור! פשוט לזכור!
זכירת יציאת מצרים
ייחוד מחשבה והנצחת רגעים גדולים
ה"ריקוד" של פרשת בא...
לר' ישראל יקירי שליט"א
תמונת ילדות בלתי נשכחת... שעת עבודה וסידור במוצאי חג הפסח. אבי ז"ל עומד לו על סולם בכדי להחזיר את כלי הפסח למקומם המיוחד. בסדר מופתי ערך את הכל כדרכו. פתאום קרא אלינו, בקול, קול בן לוי נעים וערב, בעמדו על הסולם... מבין הכוסות, הסירים והצלחות יצאה הכרזתו של יהודי מלא פנימיות, מֶסר אדיר של 'למען תזכור' לכל אורך השנה...
וכך היה אומר... "עס קען נישט זיין, אז הונדערט און צוואנציק בלאט גמרא, זעכציק סימנים אין שולחן ערוך און אזוי פיל ארבעט, זאל זיין נאר אויף איין וואָך... ילדים! לא שייך הדבר, שמסכת פסחים עם מאה ועשרים דפֶּיה, ששים סימנים בשולחן ערוך ועבודה רבה ועצומה כל כך לקראת החג, נועדו לשבוע אחד בלבד...".
*
מעל לאותו הסולם חינך אותנו אבא, איך לעלות בסולם ההכרה של זכר יציאת מצרים בפנימיותה. למרות שהלכות הפסח המיוחדות לחג, קבועות בתחום שבוע ימים בלבד, הרי שהשפעת ימים אלה זורמת הרבה מעבר לגבול זה. ליציאת מצרים יש משמעות עמוקה מאד המטביעה את חותמה על כל הוויתינו, על אמונתינו, על קשר הנצח עם הקב"ה. עם רושם יציאת מצרים חייבים לחיות יום יום...
עס קען נישט זיין... לא שייך אחרת. ימים המיוחדים של זמן חירותינו משמשים כמעיין אדיר-השפעה, כבאר אמונה לוהטת, כמוקד נאמנות של עבדי ה', כמקור התקשרות לגואל ישראל: על פני כל השנה כולה, יום ולילה לא ישבותו...!!! אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים...
אה! אבא! מה מתקו דבריך. עדיין מצלצלת באזני הכרזתך הנחושה, בעודך מחזיר ומסדר את כלי הפסח: בדבריך אלה נטעת בנו הערכה בכדי להנציח את פנימיותו של 'זמן חירותינו'; להשריש לזרוע ולנטוע, את כל מה שחווינו אז, בצאתנו מבית עבדים לחירות עולם...
*
הקריאה מעוררת את הזמן... ישראל קדושים בכל רחבי העולם, יקראו השבוע את פרשת גאולת מצרים. על שפתי עם-גאולים יינשא שוב: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". וזה וודאי יחזק ויוסיף התעוררות לקיים מצוות עשה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים בצורה מושלמת יותר.
מצוות רבות ואמצעים רבים ניתנו בידינו, בכדי לזכור את היום הזה של יציאת מצרים. ברם, עם זאת צריך להתמקד גם על המגמה והתכלית של כל האמצעים האלה, פשוט צריך להעלות על הזכרון את יציאת מצרים, בספר החינוך [מצוה תר"ג] כתב בטעם זכירה זו ביום ובלילה: "כי היא עיקר הדת...". לזכור! לחשוב ולזכור את מה שהיה! געדענקען! געדענקען!
*
יקירי! נייחד את הלב ליציאת מצרים ונקַיים בזה מצוה דאורייתא, וכפי שכתבו הפוסקים: "ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה, כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן קריאת שמע". [מ"ב סי' ס"ג ס"ק ט"ז]. זאת ועוד הרי מצוות צריכות כוונה ולכן נפסק: "ויכוין לצאת בהן המצוות עשה של ק"ש וגם המצוה של זכירת יציאת מצרים" [שם רל"ט סק"א].
סיפר לי מו"ר הגאון החסיד הנודע רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל "פסקי תשובות", בעת שבקרתי אצלו בירושלים עיה"ק, שסבו הרה"ק בעל "חלקת יהושע" מביאלה זי"ע היה רגיל לשאול בחורים אם ידוע להם שיש מצוות עשה דאורייתא לזכור יציאת מצרים בכל יום. המחבר הדגול הדגיש לי בנושא קיום המצוה הזאת, שלא די בזה בכוונת פירוש המילות של הפסוק שנזכר בו יציאת מצרים, אלא שצריך לקיים את המצוה בזכירה של ממש. דבר נפלא הביא בספרו 'פסקי תשובות' [סי' ס"א אות ט'] טעם מנהג קדמון שהרב מגביה קולו בפרשת "ויאמר", שהוא בכדי להזכיר לקהל שצריך לכוין בזכירת יציאת מצרים שהיא מצוה מן התורה...
*
מצוה זו של למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, מחזירה אותנו ערב ובוקר אל שורש הגאולה, אל תחילת יצירתנו לעם, בה יצאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאפילה לאור גדול.
בכל מקום ובכל זמן, בכל תקופה ובכל גלות, פונה היהודי יומם ולילה אל נקודת המוצא שלו, אל גאולתו בגוף ובנפש מבית עבדים. משם נשקפות לו האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה. ההנהגה האלקית הבלעדית, ההשגחה הפרטית, השכר והעונש. כח היצירה "יש מאין" שנראתה בשעת המכות, ההתגלות האלקית אל האדם בתהום הנשייה. "במורא גדול זו גילוי שכינה"- אף בשפל מעמקיו. כמה חיזוק שייך לשאוב מתחילת היותינו לעם, מהיכן יצאנו ולהיכן הגענו. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. בית העבדים בו היינו נמקים ומתייסרים, נפרץ לרווחה ואנחנו יצאנו משם ביד רמה...
*
מה מתקו דברי ה'חפץ חיים' בפשטות העמוקה שלו, הקולעת והחודרת בצורה ישירה לנקודה. ר' ישראל! אנא נאזין היטב לדברי פוסק הדורות איך שצייר לפנינו את מהותה של יציאת מצרים עד לקבלת התורה. דבריו נשמעים כעין "שירה" חפץ חיימ'ית מלבבת, שירת הפשטות והישרות בטעם העליון; שירה של תכלית האמונה, המדגימה לנו את זכירת יציאת מצרים מתוך התפעלות...
"אבותינו במצרים, הרואה אותם בשיעבודם הגדול, שהיו משעבדים אותם בחומר ובלבנים, וכל אחד היה צריך לעשות ארבע מאות לבֵנים בכל יום [כמ"ש בשם הרוקח] וגזרו עליהם כמה גזרות גדולות ונוראות, מי האמין אז שהאנשים האלו יצאו כולם מעבודתם ביד רמה לעיני הכל? ופרעה בעצמו יקום בלילה, ויבקש ויפציר בם לאמר קומו צאו מתוך עמי וגו' גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו' וברכתם גם אותי".
"ובתוך חמישים יום יקרבו כולם להר סיני לקבל התורה ושישיגו אז השגה גדולה עד מאד יותר מכל הנביאים שעמדו לישראל אחר כך וכמו שאמרו חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ובפרט בעת קבלת התורה נתגדלו יותר ויותר, וכמו שכתוב בתורה פנים בפנים דבר ה' עמכם". [שם עולם ח"ב פי"ד].
*
ויהי בעצם היום הזה. עצם יום גאולתינו ופדות נפשנו עדיין חי בתודעתנו; עדיין מאיר היום ההוא את לבבות ישראל בכל צדדי מאורעותיו וחיזוקיו. מעיין ענק ישנו בגאולת מצרים שממנו ראוי לשאוב חיות ולהתחזק בכל יום ויום. בידיעה החקוקה בנו איך שעברנו מעבדות לחירות, מאפילה לאור גדול, מעבדי פרעה לעבדי ה'!
בצורה חזקה ביותר מביע הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין זי"ע את חיוב הזכירה וההודאה של "למען תזכור" על המהפך הרוחני ביציאת מצרים. כל ימי חייך תראה לזכור מעמדך שעמדת מארץ מצרים בטומאה גדולה בחושך, כמו ח"ו בשאול תחתיות ר"ל, ועתה עזר לך השם יתברך, באת למדרגה שאין דומה לך, שכל חללי דעלמא וכל תענוגים שבעולם אין דמיון לך, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהאדם יכול להשיג יותר מן המלאכים הקדושים... על כן תזכור תמיד הטובה הזאת, שתהיה מלא שבחים להשם יתברך [דברי אביב מסעי].
*
במצוה ההיא נמצאת גם אמונת החיזוק לעתיד. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות... רבינו בחיי מראה על השראת השכינה שתחזור במלואה בזמן קיבוץ גלויות בעתיד בב"א. ולכן באותו פסוק שבו מקיימים זכר ליציאת מצרים נאמר: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. חזר הכתוב ואמר: "אני ה' אלקיכם" [במדבר ט"ו מ"א].
יציאת מצרים מרמזת גם על "מיצרי" היהודי, שיש לו לקוות לצאת ולהיגאל מהם. היפלא מה' דבר? וכך להטו דברי ה"באר מים חיים": "גאולת מצרים נוקב ויורד עד ימות המשיח, שעל כן מצות עשה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום תמיד - כי אור הגאולה הזו לא פסקה והיא עומדת תמיד לגאול את ישראל מכל מעיקיהם והצרים אותם...". [פ' בלק].
*
למען תזכור... חביבים עלינו דברי חכם מחוכם, המחנך הנודע המשגיח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל במשל בענין הזכירה: אם נעיר אדם השקוע בשינה עמוקה, בכדי שיקום לעשות דבר שהוא עצמו מבקש לעשותו, הוא לא תמיד יזכור מיד את הדבר שהוא חפץ בו, זה תלוי במדת חשיבות הענין אצלו, ולפעמים יעברו כמה וכמה רגעים, עד שהוא יזכור שאכן עליו להזדרז לקום משנתו.
אבל אם יעירו אותו לו בצעקת בהלה: "דליקה! אש!" ה' ישמרנו. הרי ללא כל מחשבה נוספת, חיש מהר, הוא ידלג כאיל ותוך רגעים מספר כבר יהיה מחוץ לבנין, הרחק ממקום הסכנה. וזאת למה? כיון שבפנימיות חיותו טמונה הידיעה שאש בוערת, שריפה משתוללת ר"ל, היא סכנת נפשות ממש. בתת הכרתו חקוק הדבר בברירות. הוא בכלל אינו צריך לעשות פעולה בכדי להיזכר שעליו להציל את עצמו, תיכף ומיד... כל החושים מזעיקים אותו לכך. "זכירה" שכזו נקראת "זכירה" הקשורה בפנימיות חיות האדם.
ובחדירה לעומק יותר: הוא נעשה בעצמו "מקשה אחת וגוש אחד של זכירה", הזכירה היא חלק מחיותו, ואין הוא יכול לשכוח ממנה או להסיח דעתו ממנה אף לשניה אחת.
את עומק המשמעות של "זכירה" באופן כזה, למדנו מתורתו של רבי גד'ל זצ"ל בהסבר דברי בעל ה"שפת אמת" זי"ע, [שבועות תרל"א]"...שזה פירוש "זכור" להיות הדביקות במקום פנימי בלב, במקום שאין שייכות שכחה שם, לכך נקרא זכירה, שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם...". ואמנם שפיר יש לשלב גם גם זכירה זו של יציאת מצרים שבכל יום, זכירה שהודגשה בה "כל ימי חייך".
*
עבדי ה' ולא עבדי פרעה... ר' ישראל! נלמוד נא יחד א שטיקל "שפת אמת" שכל המעיין בו היטב, יעוררו הדברים אצלו שמחה בלב. ומי לא זקוק ל'זריקה' יתירה של שמחה יהודית?
ה'שפת אמת' מגֵלה פן חדש במעבר הקיצוני שביציאת מצרים, מעבדי פרעה לעבדי ה'. לבד מפשטות הדברים, יש כאן ניגוד תהומי מחודש. טבעו של עבד של בשר ודם הוא להתעצב על גורלו ותפקידו ולכן הוא מחפש כל הזדמנות ותחבולה להשתמט ולהיפטר.
ההיפך הגמור היא עבדות ה' להבדיל. עבד ה' שש ושמח במשימתו. הוא נחלץ וממהר לקיימה ומחפש תחבולות איך להשתעבד עוד ועוד, יותר ויותר. וזה לשון קדשו: "כל עבדות מביא עצבון שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא יתברך שמו מביא שמחה"...
מיד כשנגאלו ישראל ממצרים קבלו עליהם עבודת ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזוהי העדות וההוכחה שהם באמת עבדי ה', שכן עבדות ה' מביאה לשמחה... [פסח תרס"ג]. ובזה תאיר ביותר קריאתו של ה'שפת אמת' במקום אחר. "ולהיות מתהפך ברגע אחד מכלל עבדי פרעה להיכנס בכלל צבא ה', אינו דבר קטן...". ס'איז נישט קיין קלייניקייט!!! והדברים שמחים כנתינתן!
*
הלא ידעת וגם ראית, יקירי, שמאורי תורה, חסידים ואנשי מעשה שפוך עליהם אור של סיפוק ורצון. וכמאורות הרקיע. שמחים בצאתם וששים בבואם, עושים באימה רצון קונם...
במסיבת חנוכה ישבנו באחד הלילות והאוירה היתה נעימה ומרוממת מאד. פתאום קם אחד האברכים והתנצל שצריך לעזוב. ידעתי שיש לו שיעור מוקדם לפנות בוקר. הוא זקוק לראש צלול ורגוע לתלמודו למחרת. וכך אץ לקראת משימתו בשמחה, למרות שלא היה קל לו לעזוב. הוא השתעבד בעבדות ה' ותורתו, וכך הלך לו במאור פנים בבחינת מוסיף והולך. הוא לא ביקש תחבולות להשתמט, אדרבה מרצונו השתעבד ורץ לקיים את עבדותו בחדוותא חשמונאית...
*
זכירת יציאת מצרים כראוי מחזק את לב ישראל לא להתייאש מן הגאולה גם בעתיד. כמה עצום כוחה של ציפיה לישועה ומה אדיר זכותה! רבינו הרא"ש בפירושו [שמות י' י"ב] מביא קושיא חזקה מאד. איך באמת זכו דתן ואבירם לשרוד את שלשת ימי האפילה ולצאת ממצרים, למרות שרשעי ישראל לא זכו לכך? והתשובה של הרא"ש היא עזה ועצומה עוד יותר "אף על פי שהיו רשעים לא נתייאשו מן הגאולה"!
יקירי! עכשיו תעביר נא במחשבתך את כל מה שלמדת וידעת, שמעת וקלטת על מעשי דתן ואבירם מאז פרשת שמות והלאה, ואז תאיר לפניך 'תשובת הרא"ש' ופירושו באלפי נגוהות על כוחה האדיר של 'צפית לישועה', מעין תחיית המתים יש כאן... אך ורק בגלל זה זכו לצאת ממצרים, למרות הכל.
*
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע, מראה על עיקר גדול בזכירת יציאת מצרים בכלל, והוא שלא להתיאש - - מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך".. [פרי צדיק, ואתחנן ה'].
טעם מצוה זו לדעת ה"כהן" מלובלין הוא כדי שלא יפול לב האדם עליו בייאושו למרות מצבו הרוחני הירוד. ואף ללמד על הכלל כולו יצא. לפעמים עומד לו אדם ומצטער על מצבו ומצב הדור, הנסיונות והרפיון הנראים לעיניו. והתופעות צורבות את הלב.
מתוך זכרון יציאת מצרים, יחשוב על השפל הרוחני בימי קושי השעבוד שהיה מדורדר עד תהום. עַם עבדים מושפל ומוקף אלילים, תוהו ובוהו וחושך. על דגלו העלוב היה רשום בדם: "קוצר רוח ועבודה קשה". ייאוש, אפס וחדלון. רצון חיים כבוי ומשאת הנפש נטויה לפת לחם.
רגעיו ה'מאושרים' נסובו סביב דגי חנם, קישואים וחציר, שנשלכו בבזיון על אדמת בני חם... המוח היהודי היה עמום וסתום. הלב היהודי היה קהה ומאובן. ה'דיבור היה בגלות, כושר ההבעה הרוחנית, היה מהם והלאה.
עד שנפתח שער הגאולה ולעומתו עלו ונתעלו בני ישראל מתהומותיהם כמעט משער הנו"ן. בין רגע נשתנה הדבר משעת ה"אפס" עד שעת "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" ובכן חתם ה"כהן": "מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך...". הדבר קרה בעבר וגם יקרה בעתיד. לכל יהודי יש תקוה לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא...
*
כמה גדלה זכותם של צדיקים וצדקניות אז באמונה ובטחון שלהם . כאמור, חלק גדול מאד לא נשארו בין החיים, בשלשת ימי האפלה. "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים".ואכן, מי מן היוצאים לא היה להם קרובים ומכירים מאלה שלא זכו להיגאל? ובכל זאת ארזו אז נשים צדקניות, מתוך אמונה ובטחון, תופים ומחולות לקראת שירת הגאולה... וכדברי רש"י הקדוש: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [שמות כ' כ']. בתום סבלות מצרים, בימי הגאולה אחר העינוי והיסורים, התכוננו לשיר שירה לה'!
במקום צדה לדרך שלא נטלו עמהם ביציאת מצרים ארזו כלי זמר... הם העדיפו את הנצח שבשירה, על פני הארעי שבחבילות המזון...
*
הרי על אבותינו בצאתם ממצרים נאמר: "וגם צֵדה לא עשו להם" [שמות י"ב]. הדבר הראה בעליל על האמונה והבטחון שהיו להם בשעה יצאו לדרך לא נודעת להם. וכפי שפירש זאת רש"י על פי דברי חז"ל במכילתא: "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה [ירמיה ב] זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכר מפורש אחריו? קודש ישראל לה'!
*
וגם צֵדה לא עשו להם... הדברים מעוררים מחשבה. משמע שגם מן המזון שהיה ברשותם של בני ישראל, לא לקחו עמהם דבר אלא השאירו אותו בארץ שביים ולו אף אם יהנו מכך המצרים. הם התרחקו ונמנעו מכל נושא זה של 'צידה לדרך', שאף יוסף הצדיק נהג בו עם אחיו פעמיים בעלותם ממצרים! [ברא' מ"ב ושם מ"ה].
מצאתי בעזהי"ת בדברי הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, "כי גם צֵדה לא עשו להם, מחמת שהיו טרודים ושוגים באהבת הבורא"... [מנחם ציון ויצא].
ודברי תורה פרים ורבים... מתוך דבריו של אותו צדיק נטווים חוטים ליריעה שלמה של מחשבה. יתכן שבמעמקי עובדה נשגבה זו טמון אוצר יקר ביותר, נקודה פנימית המשולבת אף היא לאמונה והתקשרות להקב"ה בשעת יציאת מצרים. דווקא מפני מה שהאמינו אז בבורא יתברך ומעשי נפלאותיו, הם לא רצו להפסיד את שגב השעה הגדולה של יציאת מצרים, מתוך התעסקות בזוטות, הם לא רצו להכהות מֵעליהם את אור האורות של הגאולה ולהיכנס לשיגרה מתוך הכנת מזון לדרך...! הם לא רצו להחליש את המוּדעוּת בהווה ואת הזכירה בעתיד...
*
הבה נמחיש את הרעיון מתוך דוגמא שכיחה, מ"מעשים בכל יום" שטבע האדם ושיגרתו מטשטשים את הרושם של רגעים גדולים... הנה זכה אדם להיפקד ולהיוושע לאחר זמן רב, הוא הגיע לתקופת שמחה בחייו אחרי ציפיה רבה, תפילה, תוחלת ותקוה. אור הבשורה נח על אהלו, יד ה' ותשועתו הופיעה עליו. הלב זע ונע, הוא מתלהב ומתרומם מתוך הכרה בריבון כל המעשים שהוא ורק הוא עשה ופעל כל זאת. כולו אומר שבח והודאה לחי העולמים המנַהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים. הוא עומד ומשתאה על ההשגחה הפרטית הגלויה ולבו מרחף עד שחָקים...
ועם כל זאת... לפעמים עוברת שעה קלה והוא נסחף שוב ל"דאגות" של מה בכך, גלי קטנוניות עלולים להטביע את רוממות הנפש שבזמן הישועה. מבלי משים מפליגות המחשבות אל פכים קטנים, עסקי מאכל ומשקה לסוגיהם, חשבונות שונים ומשונים. דיונים וויכוחים על דברים בעלמא... וחבל. המראה הגדול של הנס והישועה מתכסה בענן וערפל, באבק דרכים, דרך בני אדם המותקפים ביצרם...
והגילוי מן השמים עומד ותובע... הוי! בן אדם! הרי לפני רגע רחפת בשמי השמים ואיך נפלת ממרומיך? איזה גל של אבנים משך אותך כלפי מטה? למה תופסות זוטות ופעוטות אלה מקום כעת אצלך? עשה מה שאתה זקוק לעשות בכדי לערוך את שמחתך כראוי, ברם שישארו לבך וראשך למעלה, למעלה, היכן שהיית ברגע הבשורה, ברגע הישועה... שהרגשות הנעלים לא ייטבעו בסירי הבשר והדגים... אודה ה' בכל לבי ואספרה כל נפלאותיך. [תהילים ט'] בכל הלב! שלא תישאר פינה בלב מרותקת לקטנוניות... בשבח והודאה ולא בסבך חיי שעה...
וכבר אמר חכם אחד, שמי שהתפלל הרבה ימים רצופים ליד הכותל המערבי ונושע, ראוי שיחזור כעת לשם ולהודות להקב"ה, כמספר הימים שהתחנן על ישועתו...
*
הלב אומר שאבותינו שיצאו ממצרים, רצו באופן קיצוני להימנע מלהיתפס ולהילכד בנסיון כזה. וביותר מפני שהיתה אז ה"ראשית" שלהם, הנחת אבן הפינה לבנין עַם ה'. הם לא רצו להיסחף בגלי הזוטות והקטנוניות, בשעה כה מרוממת של גאולה. וגם צדה לא עשו להם...
בשום אופן לא! הפעם יעזבו וישאירו במצרים את שק חומריותם, את דגי החנם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים גם יחד... רק מה שנתקדש בקדושת המצוה יקחו עמהם "משארותם צרורות בשמלותם", שיירי מצה ומרור, וכמו כן את ביזת מצרים שנצטוו עליה מפני הגבורה וממילא נתקדשה אף היא בקדושת הרצון האלקי, בקיום: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". את מצוות ה' קיימו ברצון ובשמחה, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" וגם את כלי השיר נטלו הצדקניות עמהן.
ברם על צרכיהם הפרטיים וויתרו והתעלמו הפעם מפני גודל השעה, וגם צֵדה לא עשו להם. הפעם ישאירו אף את המזון שהיה מצוי להם בבית, למרות הכל. ודווקא מפני האמונה, דווקא מפני שחוו את היד החזקה וזרוע הנטויה של מעלה, את המעבר האדיר מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. הם לא רצו להסיח דעת מזה...
*
כשלעצמי נתחברו לי הדברים בנימת זכרון אישי שכבר רשמתי בעבר. בשעה שהכנסתי את בני הראשון שיחיה, לבריתו של אברהם אבינו. הבחין בי מורי החסיד ר' פינחס פיינשטט ע"ה, שאני מוטרד בשונות ויישוב הדעת ממני והלאה. הוא ניגש אלי ונעץ בי מבט חודר שלא נשכח ממני עד היום. מפיו נפלטו מלים: "משה, פארגעס נישט אויף וואס דו שטייט דא יעצט!". אל תשכח לְמה אתה עומד כאן!". במלוא התמצית החדה אמר זאת ולא הוסיף. בהבעה חריפה כדרכו אמר זאת כשבלבו אהבה מסותרת...
*
תדיר מופיעים אורות בדרכנו, שראוי שלא נעלים עין מהם ולא נסיח דעת כלל, מתוך עסקי קש ותבן. יעמדו נא אבותינו יוצאי מצרים לפני עיני הרוח. אותן נפשות שבורות רצוצות ונכאבות, רעבות ומעונות, דוויות וסחופות שלמרות עדיין לא קיבלו את התורה, לא רצו להסיח כעת דעת ממעשי ה' ביציאת מצרים, העושה אורים גדולים, נסים ונפלאות, וכשם שלא הספיק בצקם להחמיץ, כך לא רצו להחמיץ את השעה... אה! וישא העם את בצקו טרם יחמץ... אז ביום ההוא נילושה "עיסת העם" וישראל קדושים נזהרו על השעה הגדולה ב"אל תחמיצנה", אפילו בחמץ במשהו... הם רצו להתרומם מעל הכל. מעל הכל ממש. הוי! וגם צדה לא עשו להם...
*
וגם צֵדה לא עשו להם... נדביק נא שוב ושוב את המחשבה ואת רגשי הלב, לאותן שעות גורליות של יציאת מצרים. למעמקי הרמז של "וגם צֵדה לא עשו להם". ונחזור על הדברים עד שישתרשו בנו. דווקא מתוך האמת והאמונה, דווקא משום שידעו ערך הגאולה ומי גואלם, לא רצו כאמור, להפסיד את רוממות השעה בדברים של מה בכך... נחזור שוב על דברי הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, "כי גם צֵדה לא עשו להם, מחמת שהיו טרודים ושוגים באהבת הבורא"....
הרי היתה זו שעת "מורא גדול" זו גילוי שכינה, שהופיעה באופן נדיר ביותר אף על אדמה טמאה. מן התפילין אסור להסיח דעת מפני שמות הקודש שבהן, קל וחומר מציץ [מנחות ל"ו:]. ומה עוד מעצם ומעוצם גילוי השכינה בכבודה ובעצמה...
געוואלד! הרי קרו אז נסים ונפלאות שלא היו מימי בראשית. נשלמה גלות איומה של "ועבדום ועינו אותם". אור הגאולה התחיל לזרוח במלוא עוזו. נולדנו מחדש, הפכנו לעם סגולה, לעם הנבחר. עלינו במעלות מן הקצה אל הקצה, מעבדי פרעה לעבדי ה', עבדים שפלים למרומי האנושות. והלילה ההוא נתמלא אור שאין לו סוף ותכלית [פנים יפות פ' בא].
הגע בעצמך, אם היו משפחות ישראל מתעסקות אז באריזת אוכל לדרך, מי יודע אם היו קולטים אז את שגב רגעים אלה. "בני בכורי ישראל" לא רצה להמיר את בכורתו ובחירתו בנזיד עדשים...
אם היו עוסקים אז בצֵדה לדרך, היו ניצודים, נלכדים ונאחזים ברשת צידתם זו... נתאר לעצמנו את הרקע. וויכוחים בליל היציאה לדרך, זה אומר בכה וזה בכה. זה אומר שמאכל זה מתקיים יותר וזה טוען שהשני מזין ומשביע יותר, וכל ילד מציע דעה אחרת משלו ונפשם מתעטפת במריבת דגים וירקות. מה היה קורה אז לרגעים הנשגבים והנצחיים בחיי העם? מה היה נשאר מרושם אותו יום שעליו נאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. ולדעת חכמים, בעולם הזה ובעולם הבא... וכי היה שייך לתת לאוצר הרוחני הענק, להתנדף בעשן החומרי החולף והולך? העם הכיר את שעתו הגדולה ולא רצה לדללה ולהחמיצה, ולו אף בצידה לדרך...
ואכן, דווקא מתוך האמונה שהקב"ה מוציאם כעת, דווקא מתוך ההשראה של השעה הגדולה, נמנעו, הניחו, וויתרו על הכל. ובנוסף לזה, ישראל קדושים נפרדים כעת לנצח מטומאת מצרים ומתוצרת ארצם כאחת, גידולי ארץ גילולים ופחיתות. הגיע הזמן להתנתק מהם כליל! יוצאים מארץ מצרים ומכל הקשור בה. נגמר הענין!
*
והרי דוגמה נפלאה לרצון יהודי להנציח מאורע כביר בחייו. לפני זמן מה אירע דבר פלא בישראל. ליהודי יקר ונעלה בארץ הקודש, נולד בן זכר אחרי עשרות שנים של ציפיה, תפילה ובטחון. אין לשער את השמחה העצומה שאחזה אז בישראל קדושים, המונים השתתפו בכל לבם ברגשי שמחה עולים על גדותיהם. יהודים לאין ספור נהרו לשמחת ה'שלום זכר' לברך לאחל ולהשתתף. תורים ארוכים השתחלו למקום השמחה, רק בכדי לזכות ולהגיד מזל טוב לבבי, כפי שרק יהודי מסוגל להביע ולהודות על הנס...
רב אחד בעירי שהוא ידיד נאמן של בעל השמחה זה שנים, מסר לי שיחה אישית עמו אחרי שמחת ה"שלום זכר" ההיא... הרב ביקש מן האב המאושר שישתף אותו עם תחושותיו בשעת השמחה ואת רעיונותיו שהביע אז. "מעיינות של רגש אין סוף זרמו בי אז וקשה לי לתמצת אותם" היתה התשובה.
"אמור נא לפחות נקודה אחת מהרהורי לבך שאמרת בשעתו" ביקש הרב... ואז נענה ואמר בעל השמחה. "מלבד רגשי השמחה העצומים כל כך על הישועה, אני מתפעל ומתרגש עד לאחת, מן ההשתתפות הנפלאה שמראים אנשים, אף אלה שאינני מכירם. הם כתתו רגליהם שעה ארוכה בכדי לברך אותי בכל חום לבם. מי כעמך ישראל. התרגשות ניכרת על פני כולם. כולם שמחים ומודים להקב"ה. מי כעמך ישראל".
"ברם, כדרך הטבע הרי רגשות כאלה בכל זאת פוחתים והולכים במשך הזמן. יעברו ימים והסערה תעבור. יעברו שנים והזכרון הזה יישאר בזכרון כעובדה מעניינת וחריגה. מה באמת עושים בכדי להנציח תחושות נפלאות כאלה בצירוף שבח והודאה...?".
"העמקתי לחשוב אז. מהו פשר השמחה הזאת שעל פני כולם? למה נקבצו כולם כאן בהשתתפות עצומה בשמחתי? סוף סוף הם שמחים אתי על שהעניק הקב"ה בביתי נשמה'לה חדשה של תינוק בישראל...".
"לאמיתו של דבר" המשיך בעל השמחה. "הרי כל אחד מאתנו מקבל כל יום נשמה'לה חדשה. ואם כן יש מקום לשמוח ולהודות להקב"ה על הענקת הנשמה שמקבלים שוב... הוי! אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא... כמה כולנו צריכים לשמוח ולהכיר טובה לאדון הנשמות, ריבון כל המעשים...". כך אמר יהודי נעלה ביום שמחת לבו שציפה עליה שנים ארוכות וקשות. הוא חידש דרך איך להנציח הודאה בהתחדשות על נשמה'לה חדשה שכל אחד מקבל בכל יום תמיד... ומה עוד בשבת קודש כשמגיעה נשמה יתירה... וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין...
*
זכירת יציאת מצרים... חידוש נפלא מראה לנו בעל ה"פלא יועץ" רבה של סאראייבו שביוגוסלביה, שהיה ידוע גם כגאון ופוסק. לדעתו, מצוות זכירת יציאת מצרים, כוללת גם "כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה בין לכללות ישראל בין לפרטי, בין לעצמו, בין לאחרים" והמספר אותם מקיים מצוה. "והכל פונה אל מקום אחד: להכיר עוצם יכלתו והשגחתו יתברך ואהבתו וחמלתו ולעורר את האהבה ואת היראה..." [ערך דיבור]
ובכן יקירי! כשתשב ליד שולחן השבת, ותספר לבני משפחתך, על חסדי ה' ונפלאותיו שאירעו לך או לאחרים, כשתשב עם ידידיך בסעודת מרעים ותודיע להם זכרונות ומאורעות כאלה על מעשה ה' כי נורא הוא, יש בזה משום מצוות זכירת יציאת מצרים....
*
ר' ישראל! נתחזק נא הלאה ברעיון של שמחה שכולו אומר אהבת ישראל. הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע היה אוהב ישראל במלוא המובן. וכך היה אומר לחסידיו: הלואי ותאהבו את הצדיק שבישראל, כפי שהקב"ה אוהב את הפחות מישראל.
פעם שבת ר' משה לייב אצל רבו הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זי"ע בשבת קודש פרשת בא.
רבו הקדוש כיבד אותו אז שיאמר דבר תורה. פתח רבי משה לייב ואמר: "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וכי אפשר לפרש את הכוונה כפשוטה, והלא מלוא כל הארץ כבודו?
אלא, אמר אותו צדיק, רבי משה לייב, "הפסיחה" הזאת מרמזת על בחינת ריקוד של שמחה... כשנראה כלפי מעלה, בית של יהודי במצרים, גרם הדבר לשמחה בשמים בבחינת ריקוד כביכול: וטעם השמחה הזאת היתה "על בתי בני ישראל" בגלל שהוא בית יהודי! כאן גר יהודי! כאן גר יהודי!
ובעודו אומר את הדברים קפץ רבי משה לייב בהתלהבות על השולחן והתחיל רוקד ואומר: "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי! כאן גר יהודי!". וזה היה עדיין במצרים, כשעדיין היינו רחוקים מתכלית השלימות.
*
נפלאים הם דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פכ"ה ה"ב]. שהדיין צריך להיזהר בכבודו של כל אחד מישראל ואף בהדיוטות שבהם. ונימוקו בזה הוא: "אע"פ שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". העובדה שכל יהודי נכלל יציאת מצרים והקב"ה נזקק בעדו להושיעו בכח גדול וביד חזקה, זה בעצמו מחייב, להתנהג עמו ביחס של חשיבות.
והלב אומר, שחוט נסתר עובר מדברי הרמב"ם הללו אל בחינת "ריקוד הפסח", שכן דווקא אז עלה במחשבתו יתברך להחשיב כל יהודי ולגאלו בפרטיות בכח גדול וביד חזקה, וזה נובע מתוך חיבה יתירה של אבינו שבשמים לבניו אהוביו. והוצאה זאת מעבדות לחירות נעשה מתוך בחינה של שמחה ו"ריקוד" כביכול... דא וואוינט א ייד. יהודי ולו אף הדיוט, הראוי לגאולה...
*
דא וואוינט א ייד... ר' ישראל! בתקופה הזאת ב"ה זכיתי לעבור בכמה וכמה משכנות ישראל, והנני מוכן ומזומן לצאת אתך בריקוד סוער של "פרשת בא". "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד!". ראיתי יהודים מכל הרבדים משתדלים ביהדותם, מתפללים, לומדים, מקיימים מצוות ונאחזים באמונה ובטחון. אשרי העם שככה לו!
בחודש טבת אחרי זמן ממושך של ימים מעוננים בעיר מגורי, ניגש אלי בבית הכנסת שהתפללתי בו אז, יהודי בלתי מוכר, פשוט מאד לפי מראהו. על פניו היה ניכרים אותות דאגה. הוא היה זקוק לאוזן קשבת.
וזאת היתה משאלתו בשיא התום והרצינות: "אנא ר' יהודי, לא זכיתי עדיין בחודש הזה לברכת קידוש לבנה והזמן הולך ואוזל. אנא תן לי ברכה שאזכה לכך עוד בחודש הזה...". עניתי לו נרגשות ואמרתי: "כמה כבר שווה ברכה משלי, אינני יודע. ברם זאת אדע שהרצון הכביר שלך לזכות לקבלת פני השכינה, בכוחה לקרוע שחקים ולגלות את הירח בתפארתו...".
ובמקום שעמד אז שם אותו יהודי תמים, עלה ברצוני לרקוד שוב באותן המלים של הרב הקדוש מסאסוב. "דא וואוינט א ייד! און שוין איינמאל א ייד! פה נמצא יהודי ועוד איך יהודי. רבונו של עולם! נפשו שוקקה לקבל פני שכינתך, אחרי אלפיים שנת גלות, בחודש טבת תשפ"ג...
*
בנבואה שנאמרה לבלעם כתוב: "קֵל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו"! [במדבר כ"ג] ורש"י הקדוש פירש: המעופף ברום וגובה ותוקף רב... כך יצאנו ממצרים: במעוף, ברחף רום וגובה. ואשא אתכם על על כנפי נשרים... העם כולו המריא מתהום עֱנותו ושפלותו אל מרומי גאולתו. ובעל 'אור החיים' הקדוש מוסיף שכתוב כאן 'מוציאם' בלשון הווה ללמד לדורות, שעדיין מתעוררת בכל דור ודור 'עפיפת גובה' זו: ובלשונו: "כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם".
עדיין מנשאות אותנו כנפים נסתרות, כנפי נשרים ממרחקי הזמנים, בימים ההם בזמן הזה... בני עם הנבחר אנחנו שיודעים להתרומם ולהגביה עוף בכל מצב... על עם פלאים זה נאמר: "כתועפות ראם לו" בכל דור ודור עד עצם היום הזה... גם היום תתרומם כנסת ישראל מעל כל המעיב והמעיק ותצפה לישועה, מתוך חדוות בטחון עזה ומאירה...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בשבת קודש הוא זמן מיוחד לזכר ליציאת מצרים
על כוס יין מלא נעיד ונתחזק בזכירה, ביתר שאת...
לזכור! פשוט לזכור!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בס"ד
למען תזכור! פשוט לזכור!
זכירת יציאת מצרים
ייחוד מחשבה והנצחת רגעים גדולים
ה"ריקוד" של פרשת בא...
לר' ישראל יקירי שליט"א
תמונת ילדות בלתי נשכחת... שעת עבודה וסידור במוצאי חג הפסח. אבי ז"ל עומד לו על סולם בכדי להחזיר את כלי הפסח למקומם המיוחד. בסדר מופתי ערך את הכל כדרכו. פתאום קרא אלינו, בקול, קול בן לוי נעים וערב, בעמדו על הסולם... מבין הכוסות, הסירים והצלחות יצאה הכרזתו של יהודי מלא פנימיות, מֶסר אדיר של 'למען תזכור' לכל אורך השנה...
וכך היה אומר... "עס קען נישט זיין, אז הונדערט און צוואנציק בלאט גמרא, זעכציק סימנים אין שולחן ערוך און אזוי פיל ארבעט, זאל זיין נאר אויף איין וואָך... ילדים! לא שייך הדבר, שמסכת פסחים עם מאה ועשרים דפֶּיה, ששים סימנים בשולחן ערוך ועבודה רבה ועצומה כל כך לקראת החג, נועדו לשבוע אחד בלבד...".
*
מעל לאותו הסולם חינך אותנו אבא, איך לעלות בסולם ההכרה של זכר יציאת מצרים בפנימיותה. למרות שהלכות הפסח המיוחדות לחג, קבועות בתחום שבוע ימים בלבד, הרי שהשפעת ימים אלה זורמת הרבה מעבר לגבול זה. ליציאת מצרים יש משמעות עמוקה מאד המטביעה את חותמה על כל הוויתינו, על אמונתינו, על קשר הנצח עם הקב"ה. עם רושם יציאת מצרים חייבים לחיות יום יום...
עס קען נישט זיין... לא שייך אחרת. ימים המיוחדים של זמן חירותינו משמשים כמעיין אדיר-השפעה, כבאר אמונה לוהטת, כמוקד נאמנות של עבדי ה', כמקור התקשרות לגואל ישראל: על פני כל השנה כולה, יום ולילה לא ישבותו...!!! אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים...
אה! אבא! מה מתקו דבריך. עדיין מצלצלת באזני הכרזתך הנחושה, בעודך מחזיר ומסדר את כלי הפסח: בדבריך אלה נטעת בנו הערכה בכדי להנציח את פנימיותו של 'זמן חירותינו'; להשריש לזרוע ולנטוע, את כל מה שחווינו אז, בצאתנו מבית עבדים לחירות עולם...
*
הקריאה מעוררת את הזמן... ישראל קדושים בכל רחבי העולם, יקראו השבוע את פרשת גאולת מצרים. על שפתי עם-גאולים יינשא שוב: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". וזה וודאי יחזק ויוסיף התעוררות לקיים מצוות עשה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים בצורה מושלמת יותר.
מצוות רבות ואמצעים רבים ניתנו בידינו, בכדי לזכור את היום הזה של יציאת מצרים. ברם, עם זאת צריך להתמקד גם על המגמה והתכלית של כל האמצעים האלה, פשוט צריך להעלות על הזכרון את יציאת מצרים, בספר החינוך [מצוה תר"ג] כתב בטעם זכירה זו ביום ובלילה: "כי היא עיקר הדת...". לזכור! לחשוב ולזכור את מה שהיה! געדענקען! געדענקען!
*
יקירי! נייחד את הלב ליציאת מצרים ונקַיים בזה מצוה דאורייתא, וכפי שכתבו הפוסקים: "ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה, כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן קריאת שמע". [מ"ב סי' ס"ג ס"ק ט"ז]. זאת ועוד הרי מצוות צריכות כוונה ולכן נפסק: "ויכוין לצאת בהן המצוות עשה של ק"ש וגם המצוה של זכירת יציאת מצרים" [שם רל"ט סק"א].
סיפר לי מו"ר הגאון החסיד הנודע רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל "פסקי תשובות", בעת שבקרתי אצלו בירושלים עיה"ק, שסבו הרה"ק בעל "חלקת יהושע" מביאלה זי"ע היה רגיל לשאול בחורים אם ידוע להם שיש מצוות עשה דאורייתא לזכור יציאת מצרים בכל יום. המחבר הדגול הדגיש לי בנושא קיום המצוה הזאת, שלא די בזה בכוונת פירוש המילות של הפסוק שנזכר בו יציאת מצרים, אלא שצריך לקיים את המצוה בזכירה של ממש. דבר נפלא הביא בספרו 'פסקי תשובות' [סי' ס"א אות ט'] טעם מנהג קדמון שהרב מגביה קולו בפרשת "ויאמר", שהוא בכדי להזכיר לקהל שצריך לכוין בזכירת יציאת מצרים שהיא מצוה מן התורה...
*
מצוה זו של למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, מחזירה אותנו ערב ובוקר אל שורש הגאולה, אל תחילת יצירתנו לעם, בה יצאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאפילה לאור גדול.
בכל מקום ובכל זמן, בכל תקופה ובכל גלות, פונה היהודי יומם ולילה אל נקודת המוצא שלו, אל גאולתו בגוף ובנפש מבית עבדים. משם נשקפות לו האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה. ההנהגה האלקית הבלעדית, ההשגחה הפרטית, השכר והעונש. כח היצירה "יש מאין" שנראתה בשעת המכות, ההתגלות האלקית אל האדם בתהום הנשייה. "במורא גדול זו גילוי שכינה"- אף בשפל מעמקיו. כמה חיזוק שייך לשאוב מתחילת היותינו לעם, מהיכן יצאנו ולהיכן הגענו. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. בית העבדים בו היינו נמקים ומתייסרים, נפרץ לרווחה ואנחנו יצאנו משם ביד רמה...
*
מה מתקו דברי ה'חפץ חיים' בפשטות העמוקה שלו, הקולעת והחודרת בצורה ישירה לנקודה. ר' ישראל! אנא נאזין היטב לדברי פוסק הדורות איך שצייר לפנינו את מהותה של יציאת מצרים עד לקבלת התורה. דבריו נשמעים כעין "שירה" חפץ חיימ'ית מלבבת, שירת הפשטות והישרות בטעם העליון; שירה של תכלית האמונה, המדגימה לנו את זכירת יציאת מצרים מתוך התפעלות...
"אבותינו במצרים, הרואה אותם בשיעבודם הגדול, שהיו משעבדים אותם בחומר ובלבנים, וכל אחד היה צריך לעשות ארבע מאות לבֵנים בכל יום [כמ"ש בשם הרוקח] וגזרו עליהם כמה גזרות גדולות ונוראות, מי האמין אז שהאנשים האלו יצאו כולם מעבודתם ביד רמה לעיני הכל? ופרעה בעצמו יקום בלילה, ויבקש ויפציר בם לאמר קומו צאו מתוך עמי וגו' גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו' וברכתם גם אותי".
"ובתוך חמישים יום יקרבו כולם להר סיני לקבל התורה ושישיגו אז השגה גדולה עד מאד יותר מכל הנביאים שעמדו לישראל אחר כך וכמו שאמרו חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ובפרט בעת קבלת התורה נתגדלו יותר ויותר, וכמו שכתוב בתורה פנים בפנים דבר ה' עמכם". [שם עולם ח"ב פי"ד].
*
ויהי בעצם היום הזה. עצם יום גאולתינו ופדות נפשנו עדיין חי בתודעתנו; עדיין מאיר היום ההוא את לבבות ישראל בכל צדדי מאורעותיו וחיזוקיו. מעיין ענק ישנו בגאולת מצרים שממנו ראוי לשאוב חיות ולהתחזק בכל יום ויום. בידיעה החקוקה בנו איך שעברנו מעבדות לחירות, מאפילה לאור גדול, מעבדי פרעה לעבדי ה'!
בצורה חזקה ביותר מביע הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין זי"ע את חיוב הזכירה וההודאה של "למען תזכור" על המהפך הרוחני ביציאת מצרים. כל ימי חייך תראה לזכור מעמדך שעמדת מארץ מצרים בטומאה גדולה בחושך, כמו ח"ו בשאול תחתיות ר"ל, ועתה עזר לך השם יתברך, באת למדרגה שאין דומה לך, שכל חללי דעלמא וכל תענוגים שבעולם אין דמיון לך, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהאדם יכול להשיג יותר מן המלאכים הקדושים... על כן תזכור תמיד הטובה הזאת, שתהיה מלא שבחים להשם יתברך [דברי אביב מסעי].
*
במצוה ההיא נמצאת גם אמונת החיזוק לעתיד. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות... רבינו בחיי מראה על השראת השכינה שתחזור במלואה בזמן קיבוץ גלויות בעתיד בב"א. ולכן באותו פסוק שבו מקיימים זכר ליציאת מצרים נאמר: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. חזר הכתוב ואמר: "אני ה' אלקיכם" [במדבר ט"ו מ"א].
יציאת מצרים מרמזת גם על "מיצרי" היהודי, שיש לו לקוות לצאת ולהיגאל מהם. היפלא מה' דבר? וכך להטו דברי ה"באר מים חיים": "גאולת מצרים נוקב ויורד עד ימות המשיח, שעל כן מצות עשה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום תמיד - כי אור הגאולה הזו לא פסקה והיא עומדת תמיד לגאול את ישראל מכל מעיקיהם והצרים אותם...". [פ' בלק].
*
למען תזכור... חביבים עלינו דברי חכם מחוכם, המחנך הנודע המשגיח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל במשל בענין הזכירה: אם נעיר אדם השקוע בשינה עמוקה, בכדי שיקום לעשות דבר שהוא עצמו מבקש לעשותו, הוא לא תמיד יזכור מיד את הדבר שהוא חפץ בו, זה תלוי במדת חשיבות הענין אצלו, ולפעמים יעברו כמה וכמה רגעים, עד שהוא יזכור שאכן עליו להזדרז לקום משנתו.
אבל אם יעירו אותו לו בצעקת בהלה: "דליקה! אש!" ה' ישמרנו. הרי ללא כל מחשבה נוספת, חיש מהר, הוא ידלג כאיל ותוך רגעים מספר כבר יהיה מחוץ לבנין, הרחק ממקום הסכנה. וזאת למה? כיון שבפנימיות חיותו טמונה הידיעה שאש בוערת, שריפה משתוללת ר"ל, היא סכנת נפשות ממש. בתת הכרתו חקוק הדבר בברירות. הוא בכלל אינו צריך לעשות פעולה בכדי להיזכר שעליו להציל את עצמו, תיכף ומיד... כל החושים מזעיקים אותו לכך. "זכירה" שכזו נקראת "זכירה" הקשורה בפנימיות חיות האדם.
ובחדירה לעומק יותר: הוא נעשה בעצמו "מקשה אחת וגוש אחד של זכירה", הזכירה היא חלק מחיותו, ואין הוא יכול לשכוח ממנה או להסיח דעתו ממנה אף לשניה אחת.
את עומק המשמעות של "זכירה" באופן כזה, למדנו מתורתו של רבי גד'ל זצ"ל בהסבר דברי בעל ה"שפת אמת" זי"ע, [שבועות תרל"א]"...שזה פירוש "זכור" להיות הדביקות במקום פנימי בלב, במקום שאין שייכות שכחה שם, לכך נקרא זכירה, שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם...". ואמנם שפיר יש לשלב גם גם זכירה זו של יציאת מצרים שבכל יום, זכירה שהודגשה בה "כל ימי חייך".
*
עבדי ה' ולא עבדי פרעה... ר' ישראל! נלמוד נא יחד א שטיקל "שפת אמת" שכל המעיין בו היטב, יעוררו הדברים אצלו שמחה בלב. ומי לא זקוק ל'זריקה' יתירה של שמחה יהודית?
ה'שפת אמת' מגֵלה פן חדש במעבר הקיצוני שביציאת מצרים, מעבדי פרעה לעבדי ה'. לבד מפשטות הדברים, יש כאן ניגוד תהומי מחודש. טבעו של עבד של בשר ודם הוא להתעצב על גורלו ותפקידו ולכן הוא מחפש כל הזדמנות ותחבולה להשתמט ולהיפטר.
ההיפך הגמור היא עבדות ה' להבדיל. עבד ה' שש ושמח במשימתו. הוא נחלץ וממהר לקיימה ומחפש תחבולות איך להשתעבד עוד ועוד, יותר ויותר. וזה לשון קדשו: "כל עבדות מביא עצבון שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא יתברך שמו מביא שמחה"...
מיד כשנגאלו ישראל ממצרים קבלו עליהם עבודת ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזוהי העדות וההוכחה שהם באמת עבדי ה', שכן עבדות ה' מביאה לשמחה... [פסח תרס"ג]. ובזה תאיר ביותר קריאתו של ה'שפת אמת' במקום אחר. "ולהיות מתהפך ברגע אחד מכלל עבדי פרעה להיכנס בכלל צבא ה', אינו דבר קטן...". ס'איז נישט קיין קלייניקייט!!! והדברים שמחים כנתינתן!
*
הלא ידעת וגם ראית, יקירי, שמאורי תורה, חסידים ואנשי מעשה שפוך עליהם אור של סיפוק ורצון. וכמאורות הרקיע. שמחים בצאתם וששים בבואם, עושים באימה רצון קונם...
במסיבת חנוכה ישבנו באחד הלילות והאוירה היתה נעימה ומרוממת מאד. פתאום קם אחד האברכים והתנצל שצריך לעזוב. ידעתי שיש לו שיעור מוקדם לפנות בוקר. הוא זקוק לראש צלול ורגוע לתלמודו למחרת. וכך אץ לקראת משימתו בשמחה, למרות שלא היה קל לו לעזוב. הוא השתעבד בעבדות ה' ותורתו, וכך הלך לו במאור פנים בבחינת מוסיף והולך. הוא לא ביקש תחבולות להשתמט, אדרבה מרצונו השתעבד ורץ לקיים את עבדותו בחדוותא חשמונאית...
*
זכירת יציאת מצרים כראוי מחזק את לב ישראל לא להתייאש מן הגאולה גם בעתיד. כמה עצום כוחה של ציפיה לישועה ומה אדיר זכותה! רבינו הרא"ש בפירושו [שמות י' י"ב] מביא קושיא חזקה מאד. איך באמת זכו דתן ואבירם לשרוד את שלשת ימי האפילה ולצאת ממצרים, למרות שרשעי ישראל לא זכו לכך? והתשובה של הרא"ש היא עזה ועצומה עוד יותר "אף על פי שהיו רשעים לא נתייאשו מן הגאולה"!
יקירי! עכשיו תעביר נא במחשבתך את כל מה שלמדת וידעת, שמעת וקלטת על מעשי דתן ואבירם מאז פרשת שמות והלאה, ואז תאיר לפניך 'תשובת הרא"ש' ופירושו באלפי נגוהות על כוחה האדיר של 'צפית לישועה', מעין תחיית המתים יש כאן... אך ורק בגלל זה זכו לצאת ממצרים, למרות הכל.
*
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע, מראה על עיקר גדול בזכירת יציאת מצרים בכלל, והוא שלא להתיאש - - מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך".. [פרי צדיק, ואתחנן ה'].
טעם מצוה זו לדעת ה"כהן" מלובלין הוא כדי שלא יפול לב האדם עליו בייאושו למרות מצבו הרוחני הירוד. ואף ללמד על הכלל כולו יצא. לפעמים עומד לו אדם ומצטער על מצבו ומצב הדור, הנסיונות והרפיון הנראים לעיניו. והתופעות צורבות את הלב.
מתוך זכרון יציאת מצרים, יחשוב על השפל הרוחני בימי קושי השעבוד שהיה מדורדר עד תהום. עַם עבדים מושפל ומוקף אלילים, תוהו ובוהו וחושך. על דגלו העלוב היה רשום בדם: "קוצר רוח ועבודה קשה". ייאוש, אפס וחדלון. רצון חיים כבוי ומשאת הנפש נטויה לפת לחם.
רגעיו ה'מאושרים' נסובו סביב דגי חנם, קישואים וחציר, שנשלכו בבזיון על אדמת בני חם... המוח היהודי היה עמום וסתום. הלב היהודי היה קהה ומאובן. ה'דיבור היה בגלות, כושר ההבעה הרוחנית, היה מהם והלאה.
עד שנפתח שער הגאולה ולעומתו עלו ונתעלו בני ישראל מתהומותיהם כמעט משער הנו"ן. בין רגע נשתנה הדבר משעת ה"אפס" עד שעת "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" ובכן חתם ה"כהן": "מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך...". הדבר קרה בעבר וגם יקרה בעתיד. לכל יהודי יש תקוה לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא...
*
כמה גדלה זכותם של צדיקים וצדקניות אז באמונה ובטחון שלהם . כאמור, חלק גדול מאד לא נשארו בין החיים, בשלשת ימי האפלה. "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים".ואכן, מי מן היוצאים לא היה להם קרובים ומכירים מאלה שלא זכו להיגאל? ובכל זאת ארזו אז נשים צדקניות, מתוך אמונה ובטחון, תופים ומחולות לקראת שירת הגאולה... וכדברי רש"י הקדוש: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [שמות כ' כ']. בתום סבלות מצרים, בימי הגאולה אחר העינוי והיסורים, התכוננו לשיר שירה לה'!
במקום צדה לדרך שלא נטלו עמהם ביציאת מצרים ארזו כלי זמר... הם העדיפו את הנצח שבשירה, על פני הארעי שבחבילות המזון...
*
הרי על אבותינו בצאתם ממצרים נאמר: "וגם צֵדה לא עשו להם" [שמות י"ב]. הדבר הראה בעליל על האמונה והבטחון שהיו להם בשעה יצאו לדרך לא נודעת להם. וכפי שפירש זאת רש"י על פי דברי חז"ל במכילתא: "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה [ירמיה ב] זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכר מפורש אחריו? קודש ישראל לה'!
*
וגם צֵדה לא עשו להם... הדברים מעוררים מחשבה. משמע שגם מן המזון שהיה ברשותם של בני ישראל, לא לקחו עמהם דבר אלא השאירו אותו בארץ שביים ולו אף אם יהנו מכך המצרים. הם התרחקו ונמנעו מכל נושא זה של 'צידה לדרך', שאף יוסף הצדיק נהג בו עם אחיו פעמיים בעלותם ממצרים! [ברא' מ"ב ושם מ"ה].
מצאתי בעזהי"ת בדברי הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, "כי גם צֵדה לא עשו להם, מחמת שהיו טרודים ושוגים באהבת הבורא"... [מנחם ציון ויצא].
ודברי תורה פרים ורבים... מתוך דבריו של אותו צדיק נטווים חוטים ליריעה שלמה של מחשבה. יתכן שבמעמקי עובדה נשגבה זו טמון אוצר יקר ביותר, נקודה פנימית המשולבת אף היא לאמונה והתקשרות להקב"ה בשעת יציאת מצרים. דווקא מפני מה שהאמינו אז בבורא יתברך ומעשי נפלאותיו, הם לא רצו להפסיד את שגב השעה הגדולה של יציאת מצרים, מתוך התעסקות בזוטות, הם לא רצו להכהות מֵעליהם את אור האורות של הגאולה ולהיכנס לשיגרה מתוך הכנת מזון לדרך...! הם לא רצו להחליש את המוּדעוּת בהווה ואת הזכירה בעתיד...
*
הבה נמחיש את הרעיון מתוך דוגמא שכיחה, מ"מעשים בכל יום" שטבע האדם ושיגרתו מטשטשים את הרושם של רגעים גדולים... הנה זכה אדם להיפקד ולהיוושע לאחר זמן רב, הוא הגיע לתקופת שמחה בחייו אחרי ציפיה רבה, תפילה, תוחלת ותקוה. אור הבשורה נח על אהלו, יד ה' ותשועתו הופיעה עליו. הלב זע ונע, הוא מתלהב ומתרומם מתוך הכרה בריבון כל המעשים שהוא ורק הוא עשה ופעל כל זאת. כולו אומר שבח והודאה לחי העולמים המנַהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים. הוא עומד ומשתאה על ההשגחה הפרטית הגלויה ולבו מרחף עד שחָקים...
ועם כל זאת... לפעמים עוברת שעה קלה והוא נסחף שוב ל"דאגות" של מה בכך, גלי קטנוניות עלולים להטביע את רוממות הנפש שבזמן הישועה. מבלי משים מפליגות המחשבות אל פכים קטנים, עסקי מאכל ומשקה לסוגיהם, חשבונות שונים ומשונים. דיונים וויכוחים על דברים בעלמא... וחבל. המראה הגדול של הנס והישועה מתכסה בענן וערפל, באבק דרכים, דרך בני אדם המותקפים ביצרם...
והגילוי מן השמים עומד ותובע... הוי! בן אדם! הרי לפני רגע רחפת בשמי השמים ואיך נפלת ממרומיך? איזה גל של אבנים משך אותך כלפי מטה? למה תופסות זוטות ופעוטות אלה מקום כעת אצלך? עשה מה שאתה זקוק לעשות בכדי לערוך את שמחתך כראוי, ברם שישארו לבך וראשך למעלה, למעלה, היכן שהיית ברגע הבשורה, ברגע הישועה... שהרגשות הנעלים לא ייטבעו בסירי הבשר והדגים... אודה ה' בכל לבי ואספרה כל נפלאותיך. [תהילים ט'] בכל הלב! שלא תישאר פינה בלב מרותקת לקטנוניות... בשבח והודאה ולא בסבך חיי שעה...
וכבר אמר חכם אחד, שמי שהתפלל הרבה ימים רצופים ליד הכותל המערבי ונושע, ראוי שיחזור כעת לשם ולהודות להקב"ה, כמספר הימים שהתחנן על ישועתו...
*
הלב אומר שאבותינו שיצאו ממצרים, רצו באופן קיצוני להימנע מלהיתפס ולהילכד בנסיון כזה. וביותר מפני שהיתה אז ה"ראשית" שלהם, הנחת אבן הפינה לבנין עַם ה'. הם לא רצו להיסחף בגלי הזוטות והקטנוניות, בשעה כה מרוממת של גאולה. וגם צדה לא עשו להם...
בשום אופן לא! הפעם יעזבו וישאירו במצרים את שק חומריותם, את דגי החנם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים גם יחד... רק מה שנתקדש בקדושת המצוה יקחו עמהם "משארותם צרורות בשמלותם", שיירי מצה ומרור, וכמו כן את ביזת מצרים שנצטוו עליה מפני הגבורה וממילא נתקדשה אף היא בקדושת הרצון האלקי, בקיום: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". את מצוות ה' קיימו ברצון ובשמחה, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" וגם את כלי השיר נטלו הצדקניות עמהן.
ברם על צרכיהם הפרטיים וויתרו והתעלמו הפעם מפני גודל השעה, וגם צֵדה לא עשו להם. הפעם ישאירו אף את המזון שהיה מצוי להם בבית, למרות הכל. ודווקא מפני האמונה, דווקא מפני שחוו את היד החזקה וזרוע הנטויה של מעלה, את המעבר האדיר מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. הם לא רצו להסיח דעת מזה...
*
כשלעצמי נתחברו לי הדברים בנימת זכרון אישי שכבר רשמתי בעבר. בשעה שהכנסתי את בני הראשון שיחיה, לבריתו של אברהם אבינו. הבחין בי מורי החסיד ר' פינחס פיינשטט ע"ה, שאני מוטרד בשונות ויישוב הדעת ממני והלאה. הוא ניגש אלי ונעץ בי מבט חודר שלא נשכח ממני עד היום. מפיו נפלטו מלים: "משה, פארגעס נישט אויף וואס דו שטייט דא יעצט!". אל תשכח לְמה אתה עומד כאן!". במלוא התמצית החדה אמר זאת ולא הוסיף. בהבעה חריפה כדרכו אמר זאת כשבלבו אהבה מסותרת...
*
תדיר מופיעים אורות בדרכנו, שראוי שלא נעלים עין מהם ולא נסיח דעת כלל, מתוך עסקי קש ותבן. יעמדו נא אבותינו יוצאי מצרים לפני עיני הרוח. אותן נפשות שבורות רצוצות ונכאבות, רעבות ומעונות, דוויות וסחופות שלמרות עדיין לא קיבלו את התורה, לא רצו להסיח כעת דעת ממעשי ה' ביציאת מצרים, העושה אורים גדולים, נסים ונפלאות, וכשם שלא הספיק בצקם להחמיץ, כך לא רצו להחמיץ את השעה... אה! וישא העם את בצקו טרם יחמץ... אז ביום ההוא נילושה "עיסת העם" וישראל קדושים נזהרו על השעה הגדולה ב"אל תחמיצנה", אפילו בחמץ במשהו... הם רצו להתרומם מעל הכל. מעל הכל ממש. הוי! וגם צדה לא עשו להם...
*
וגם צֵדה לא עשו להם... נדביק נא שוב ושוב את המחשבה ואת רגשי הלב, לאותן שעות גורליות של יציאת מצרים. למעמקי הרמז של "וגם צֵדה לא עשו להם". ונחזור על הדברים עד שישתרשו בנו. דווקא מתוך האמת והאמונה, דווקא משום שידעו ערך הגאולה ומי גואלם, לא רצו כאמור, להפסיד את רוממות השעה בדברים של מה בכך... נחזור שוב על דברי הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, "כי גם צֵדה לא עשו להם, מחמת שהיו טרודים ושוגים באהבת הבורא"....
הרי היתה זו שעת "מורא גדול" זו גילוי שכינה, שהופיעה באופן נדיר ביותר אף על אדמה טמאה. מן התפילין אסור להסיח דעת מפני שמות הקודש שבהן, קל וחומר מציץ [מנחות ל"ו:]. ומה עוד מעצם ומעוצם גילוי השכינה בכבודה ובעצמה...
געוואלד! הרי קרו אז נסים ונפלאות שלא היו מימי בראשית. נשלמה גלות איומה של "ועבדום ועינו אותם". אור הגאולה התחיל לזרוח במלוא עוזו. נולדנו מחדש, הפכנו לעם סגולה, לעם הנבחר. עלינו במעלות מן הקצה אל הקצה, מעבדי פרעה לעבדי ה', עבדים שפלים למרומי האנושות. והלילה ההוא נתמלא אור שאין לו סוף ותכלית [פנים יפות פ' בא].
הגע בעצמך, אם היו משפחות ישראל מתעסקות אז באריזת אוכל לדרך, מי יודע אם היו קולטים אז את שגב רגעים אלה. "בני בכורי ישראל" לא רצה להמיר את בכורתו ובחירתו בנזיד עדשים...
אם היו עוסקים אז בצֵדה לדרך, היו ניצודים, נלכדים ונאחזים ברשת צידתם זו... נתאר לעצמנו את הרקע. וויכוחים בליל היציאה לדרך, זה אומר בכה וזה בכה. זה אומר שמאכל זה מתקיים יותר וזה טוען שהשני מזין ומשביע יותר, וכל ילד מציע דעה אחרת משלו ונפשם מתעטפת במריבת דגים וירקות. מה היה קורה אז לרגעים הנשגבים והנצחיים בחיי העם? מה היה נשאר מרושם אותו יום שעליו נאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. ולדעת חכמים, בעולם הזה ובעולם הבא... וכי היה שייך לתת לאוצר הרוחני הענק, להתנדף בעשן החומרי החולף והולך? העם הכיר את שעתו הגדולה ולא רצה לדללה ולהחמיצה, ולו אף בצידה לדרך...
ואכן, דווקא מתוך האמונה שהקב"ה מוציאם כעת, דווקא מתוך ההשראה של השעה הגדולה, נמנעו, הניחו, וויתרו על הכל. ובנוסף לזה, ישראל קדושים נפרדים כעת לנצח מטומאת מצרים ומתוצרת ארצם כאחת, גידולי ארץ גילולים ופחיתות. הגיע הזמן להתנתק מהם כליל! יוצאים מארץ מצרים ומכל הקשור בה. נגמר הענין!
*
והרי דוגמה נפלאה לרצון יהודי להנציח מאורע כביר בחייו. לפני זמן מה אירע דבר פלא בישראל. ליהודי יקר ונעלה בארץ הקודש, נולד בן זכר אחרי עשרות שנים של ציפיה, תפילה ובטחון. אין לשער את השמחה העצומה שאחזה אז בישראל קדושים, המונים השתתפו בכל לבם ברגשי שמחה עולים על גדותיהם. יהודים לאין ספור נהרו לשמחת ה'שלום זכר' לברך לאחל ולהשתתף. תורים ארוכים השתחלו למקום השמחה, רק בכדי לזכות ולהגיד מזל טוב לבבי, כפי שרק יהודי מסוגל להביע ולהודות על הנס...
רב אחד בעירי שהוא ידיד נאמן של בעל השמחה זה שנים, מסר לי שיחה אישית עמו אחרי שמחת ה"שלום זכר" ההיא... הרב ביקש מן האב המאושר שישתף אותו עם תחושותיו בשעת השמחה ואת רעיונותיו שהביע אז. "מעיינות של רגש אין סוף זרמו בי אז וקשה לי לתמצת אותם" היתה התשובה.
"אמור נא לפחות נקודה אחת מהרהורי לבך שאמרת בשעתו" ביקש הרב... ואז נענה ואמר בעל השמחה. "מלבד רגשי השמחה העצומים כל כך על הישועה, אני מתפעל ומתרגש עד לאחת, מן ההשתתפות הנפלאה שמראים אנשים, אף אלה שאינני מכירם. הם כתתו רגליהם שעה ארוכה בכדי לברך אותי בכל חום לבם. מי כעמך ישראל. התרגשות ניכרת על פני כולם. כולם שמחים ומודים להקב"ה. מי כעמך ישראל".
"ברם, כדרך הטבע הרי רגשות כאלה בכל זאת פוחתים והולכים במשך הזמן. יעברו ימים והסערה תעבור. יעברו שנים והזכרון הזה יישאר בזכרון כעובדה מעניינת וחריגה. מה באמת עושים בכדי להנציח תחושות נפלאות כאלה בצירוף שבח והודאה...?".
"העמקתי לחשוב אז. מהו פשר השמחה הזאת שעל פני כולם? למה נקבצו כולם כאן בהשתתפות עצומה בשמחתי? סוף סוף הם שמחים אתי על שהעניק הקב"ה בביתי נשמה'לה חדשה של תינוק בישראל...".
"לאמיתו של דבר" המשיך בעל השמחה. "הרי כל אחד מאתנו מקבל כל יום נשמה'לה חדשה. ואם כן יש מקום לשמוח ולהודות להקב"ה על הענקת הנשמה שמקבלים שוב... הוי! אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא... כמה כולנו צריכים לשמוח ולהכיר טובה לאדון הנשמות, ריבון כל המעשים...". כך אמר יהודי נעלה ביום שמחת לבו שציפה עליה שנים ארוכות וקשות. הוא חידש דרך איך להנציח הודאה בהתחדשות על נשמה'לה חדשה שכל אחד מקבל בכל יום תמיד... ומה עוד בשבת קודש כשמגיעה נשמה יתירה... וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין...
*
זכירת יציאת מצרים... חידוש נפלא מראה לנו בעל ה"פלא יועץ" רבה של סאראייבו שביוגוסלביה, שהיה ידוע גם כגאון ופוסק. לדעתו, מצוות זכירת יציאת מצרים, כוללת גם "כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה בין לכללות ישראל בין לפרטי, בין לעצמו, בין לאחרים" והמספר אותם מקיים מצוה. "והכל פונה אל מקום אחד: להכיר עוצם יכלתו והשגחתו יתברך ואהבתו וחמלתו ולעורר את האהבה ואת היראה..." [ערך דיבור]
ובכן יקירי! כשתשב ליד שולחן השבת, ותספר לבני משפחתך, על חסדי ה' ונפלאותיו שאירעו לך או לאחרים, כשתשב עם ידידיך בסעודת מרעים ותודיע להם זכרונות ומאורעות כאלה על מעשה ה' כי נורא הוא, יש בזה משום מצוות זכירת יציאת מצרים....
*
ר' ישראל! נתחזק נא הלאה ברעיון של שמחה שכולו אומר אהבת ישראל. הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע היה אוהב ישראל במלוא המובן. וכך היה אומר לחסידיו: הלואי ותאהבו את הצדיק שבישראל, כפי שהקב"ה אוהב את הפחות מישראל.
פעם שבת ר' משה לייב אצל רבו הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זי"ע בשבת קודש פרשת בא.
רבו הקדוש כיבד אותו אז שיאמר דבר תורה. פתח רבי משה לייב ואמר: "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וכי אפשר לפרש את הכוונה כפשוטה, והלא מלוא כל הארץ כבודו?
אלא, אמר אותו צדיק, רבי משה לייב, "הפסיחה" הזאת מרמזת על בחינת ריקוד של שמחה... כשנראה כלפי מעלה, בית של יהודי במצרים, גרם הדבר לשמחה בשמים בבחינת ריקוד כביכול: וטעם השמחה הזאת היתה "על בתי בני ישראל" בגלל שהוא בית יהודי! כאן גר יהודי! כאן גר יהודי!
ובעודו אומר את הדברים קפץ רבי משה לייב בהתלהבות על השולחן והתחיל רוקד ואומר: "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי! כאן גר יהודי!". וזה היה עדיין במצרים, כשעדיין היינו רחוקים מתכלית השלימות.
*
נפלאים הם דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פכ"ה ה"ב]. שהדיין צריך להיזהר בכבודו של כל אחד מישראל ואף בהדיוטות שבהם. ונימוקו בזה הוא: "אע"פ שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". העובדה שכל יהודי נכלל יציאת מצרים והקב"ה נזקק בעדו להושיעו בכח גדול וביד חזקה, זה בעצמו מחייב, להתנהג עמו ביחס של חשיבות.
והלב אומר, שחוט נסתר עובר מדברי הרמב"ם הללו אל בחינת "ריקוד הפסח", שכן דווקא אז עלה במחשבתו יתברך להחשיב כל יהודי ולגאלו בפרטיות בכח גדול וביד חזקה, וזה נובע מתוך חיבה יתירה של אבינו שבשמים לבניו אהוביו. והוצאה זאת מעבדות לחירות נעשה מתוך בחינה של שמחה ו"ריקוד" כביכול... דא וואוינט א ייד. יהודי ולו אף הדיוט, הראוי לגאולה...
*
דא וואוינט א ייד... ר' ישראל! בתקופה הזאת ב"ה זכיתי לעבור בכמה וכמה משכנות ישראל, והנני מוכן ומזומן לצאת אתך בריקוד סוער של "פרשת בא". "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד!". ראיתי יהודים מכל הרבדים משתדלים ביהדותם, מתפללים, לומדים, מקיימים מצוות ונאחזים באמונה ובטחון. אשרי העם שככה לו!
בחודש טבת אחרי זמן ממושך של ימים מעוננים בעיר מגורי, ניגש אלי בבית הכנסת שהתפללתי בו אז, יהודי בלתי מוכר, פשוט מאד לפי מראהו. על פניו היה ניכרים אותות דאגה. הוא היה זקוק לאוזן קשבת.
וזאת היתה משאלתו בשיא התום והרצינות: "אנא ר' יהודי, לא זכיתי עדיין בחודש הזה לברכת קידוש לבנה והזמן הולך ואוזל. אנא תן לי ברכה שאזכה לכך עוד בחודש הזה...". עניתי לו נרגשות ואמרתי: "כמה כבר שווה ברכה משלי, אינני יודע. ברם זאת אדע שהרצון הכביר שלך לזכות לקבלת פני השכינה, בכוחה לקרוע שחקים ולגלות את הירח בתפארתו...".
ובמקום שעמד אז שם אותו יהודי תמים, עלה ברצוני לרקוד שוב באותן המלים של הרב הקדוש מסאסוב. "דא וואוינט א ייד! און שוין איינמאל א ייד! פה נמצא יהודי ועוד איך יהודי. רבונו של עולם! נפשו שוקקה לקבל פני שכינתך, אחרי אלפיים שנת גלות, בחודש טבת תשפ"ג...
*
בנבואה שנאמרה לבלעם כתוב: "קֵל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו"! [במדבר כ"ג] ורש"י הקדוש פירש: המעופף ברום וגובה ותוקף רב... כך יצאנו ממצרים: במעוף, ברחף רום וגובה. ואשא אתכם על על כנפי נשרים... העם כולו המריא מתהום עֱנותו ושפלותו אל מרומי גאולתו. ובעל 'אור החיים' הקדוש מוסיף שכתוב כאן 'מוציאם' בלשון הווה ללמד לדורות, שעדיין מתעוררת בכל דור ודור 'עפיפת גובה' זו: ובלשונו: "כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם".
עדיין מנשאות אותנו כנפים נסתרות, כנפי נשרים ממרחקי הזמנים, בימים ההם בזמן הזה... בני עם הנבחר אנחנו שיודעים להתרומם ולהגביה עוף בכל מצב... על עם פלאים זה נאמר: "כתועפות ראם לו" בכל דור ודור עד עצם היום הזה... גם היום תתרומם כנסת ישראל מעל כל המעיב והמעיק ותצפה לישועה, מתוך חדוות בטחון עזה ומאירה...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בשבת קודש הוא זמן מיוחד לזכר ליציאת מצרים
על כוס יין מלא נעיד ונתחזק בזכירה, ביתר שאת...
לזכור! פשוט לזכור!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 514.docx
- (43.52 KiB) הורד 97 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
שפת נסיכים...
חובת הלימוד מִשֹיחת תלמידי חכמים
'לשון נקיה, עושר ומרפא'.
לר' ישראל יקירי שליט"א
אפתח במצוות כיבוד אב ואם. להם הנני חייב את תוכן כתיבתי בכלל, ומה שייכתב להלן, בפרט. משחר נעורי הנני זוכר את הד האזהרה בבית. הורי ז"ל אצילי הנפש תמיד עמדו וחינכו אותנו בנקיות הלשון. כשנשמעה מלה בלתי ראויה, הגיעה התגובה מיד: "מען רעדט נישט אזוי!". לא מדברים כך!!! הד קולם הענוג והנכסף עדיין מלווה אותי. כשעולה על קצה הלשון והעט, ביטוי שאינו הולם את רוחם, שוב נשמע צו אבא ואמא: "מען רעדט נישט אזוי"...!
אף בכתיבתי אליך יקירי, כשאני יושב ומגיה שוב ושוב. אז כאילו נשמע צו בקשה ואזהרה מהבית. דמות דיוקנם נראה ב'חלון' הכתיבה. אנא תוציא קטע זה. בחר לך מלה יותר יפה ומכובדת. וביותר כשאתה כותב לידיד, לזולת, ליהודי יקר ונעלה. האם לא מגיע לו שתכבד אותו יותר...?
*
ואגב, אבי ז"ל מסר לנו פעם את סגנון התוכחה של אביו הי"ד, איש ת"ח וחסיד. כשילד לא התנהג יפה בבית, היה הסבא מייסר אותו: "ווען דו וואלסט פארענטפערט א רמב"ם, וואלט איך מער הנאה געהאט". אם היית מיישב דברי רמב"ם מוקשה, הייתי נהנה יותר...". והילדים קלטו את המסר היטב, שהיה מזוג בו לשון חכמים חיובית, חן וחכמה, אצילות וגם אהבת תורה... וכעדות אבא, פעלו הדברים היוצאים מן הלב האציל, יותר ממאה תוכחות.
*
יהודי באשר הוא שם, בן מלך הוא וכמובן שעליו להשתמש בשפת נסיכים. כך קבעו חז"ל: "כל ישראל בני מלכים הם"! מעלה זו של נסיכות, טבועה בנשמתו, ללא הבדל מעמד, זמן ומצב. בין בבית בין בשדה, בין בים בין ביבשה; בין בהיות מלכות ישראל במקומה, בין בטלטולי גלות איומים. הוא נשאר תמיד בן מלך. הוא שונה ומעולה בדרכי חייו מכל סובביו, לכל היכן שהגיע. וכך כתב המהר"ל [גבורות ד' פרק ס"א] שבני ישראל הם בני מלכים בעצמיותם...
*
"כל ישראל בני מלכים הם". מדברי ה'שפת אמת' זי"ע משמע, ששורש תואר נסיכות זה, התחיל לנבוט בעת שירת הים, בשעה שאמרו ישראל "ה' ימלוך לעולם ועד". [שפ"א פסח תרנ"ד] אלא שבזמן מתן תורה נקבע הדבר לעד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". [שפ"א במדבר תרנ"ב; [וראה 'מושב זקנים עה"ת ותוספות השלם שמות י"ט.]
*
ר' ישראל! בן מלך אתה. למרות שאינך עונד בגדי שרד מחוטי זהב וכסף. הנך חלק בלתי נפרד ממשפחת המלוכה; ממלכת כהנים וגוי קדוש, אף בגלותם לא הניחו ישראל את גינוני המלכות שלהם. הזהב שלך מבהיק מבפנים, נשמתך נוצצת בהוד מלכות. התפילין שלך הם כתר מלכות. ביתך הכָּשר הוא ארמון מלוכה והכסא שעליו אתה הוגה בתורה, כסא מלכות הוא...
ראוי אתה להערכה ולכבוד מלכים, ומבחינה זאת, כמה ראוי ומתאים לכולנו להתנהג כנסיכים ובפרט בצורת הדיבור. הרי הדיבור הוא "שליח הלב" ולב בני מלכים זכאי לשליח מכובד ביותר...
פרינצליכע רייד... סגנון של נסיכים. אחד הסימנים המובהקים שבהנהגת בני מלכים אמיתיים, הוא ה"לישנא מעליא" שלהם; צורת הדיבור, נקיותו ועדינותו. לא מדובר ביריעה זו על דיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות. ענינים חמוּרים אלה הם ונושאים עיקריים ביהדות שתופסים מקום לעצמם. המדובר הוא לשון נקיה ומכובדת כראוי ליהודי.
*
בני עם הנבחר התחייבו בנקיות הדיבור ומניעת היפכו. מצוה לשפר את המלים ולבחור את השפה הנאה והאצילה. וכך הורו לנו חז"ל. לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו! לעולם יספר אדם בלשון נקיה! [פסחים ג.] לעולם! לעולם! בכל עת ובכל מצב צריך לשמור על זה בדקדוק. איך אמר רש"י בפרשת בשלח. [ט"ו כ"ו]? "והאזנת למצוותיו": תטה אזנים לדקדק בה". לכל ציווי צריך להאזין היטב, בכדי לדקדק בהם. ובכן לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר בלשון נקיה...
ר' ישראל! על לשון מגונה נאמרו בדברי חז"ל [שבת ל"ג.] דברים מחרידים ביותר ר"ל. אולי ראוי להתמקד גם בזה לעת אשר כזאת. שפתינו המקורית, נקיה היא, צחה ומעודנת, מובדלת ומַבדלת. היטב יש לבחור את הביטויים הראויים ולהתרגל לדבר כן. פה המתפלל והלומד צריך להיות נקי מכל סיג ופגם. עַם התורה אנחנו, עַם בוחרי לשון.
באור החיים הקדוש [במדבר כ"ו כ"ג] הביא בשם חסידי ישראל, שהפה של לומדי תורה, "דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש" [ראה רבינו יונה פ"א דאבות מי"ז]. ואיך יכיל 'כלי שרת' דברים שאינם הגונים?
*
לשון נקיה... הרה"ח המופלא ר' איטשע [מאיר] לעזער זצ"ל מאנטורפן, היה ידידו הקרוב של המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל. אדם רם מעלה, מושלם במעלות היה רבי איטשע, תלמיד חכם וידען נפלא, פקח ורחב דעת. אבי ז"ל היה מקורב אליו מאד ובתקופה מסוימת אף למדו יחד מסכת מנחות. בנעורינו זכינו להסתופף בצלו ולקלוט מזיו טעם זקנים שלו. לא מזמן נפגשתי בירושלים עיה"ק עם ידידים שהיו עולים אל מעונו בזמנים שונים בשנה והתענגנו על שביבי זכרון.
לפעמים היה ר' איטשע עוצר באמצע משפט ואומר. "עס איז נישט אויסצושמיסן". אין להמשיך בזה. אי אפשר לפרט עוד. הוא הפסיק שם מפני שהרגיש שמכאן ואילך שוב אין הדיבורים כראוי. וכך נשאר מטבע לשון זו בבית. בשיחתו של אבי ז"ל היה חוזר ואומר בחן. ווי פלעגט ר' איטשע זאגן? איך היה אומר ר' איטשע? "עס איז נישט אויסצושמיעסן". בארבע מלים אלה חתם וסתם. עד כאן גדר ההיתר ותו לא.
*
שמעתי מידיד ת"ח נעלה מלונדון שהיה ממיודעיו של ר' איטשע, שכשנפטר אותו חסיד בערב הפסח תשל"ג, היה אז אצל כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע לפנות בוקר. הרבי פנה אליו ואמר לו בנימה דקה של צער: "איטשע איז נישטא" איטשע איננו! במלים אלה התמצה החלל של 'אבד חסיד מן הארץ". חסיד בר דעת מדור הקודם. תלמיד חכם שקנה וספג את מהותם של חסידי קמאי, מחונן בחכמה עמוקה ושנונה ומבט הולך למרחוק. והוא לימד איך לעצור בדיבור שאינו ראוי. "עס איז נישט אויסצושמיסן" ... ודרך חסידים ותיקים בכלל, היתה, לעצור לפעמים באמצע הדיבור במלה "שוין!". ומשמעותו: די, מספיק, מכאן ואילך השתיקה יפה...
*
הדיבור הוא 'מותר האדם מן הבהמה", דווקא בכוח הדיבור הוא נחשב כבעל "נשמה" אמיתית [כתרגומו של: ויפח באפיו נשמת חיים – רוח ממללא וראה מהרש"א ברכות י. וסנהדרין ס"ה.:] ואם כן צריך שיהיה הדיבור הכי רחוק מצורה 'בהמית'. הרי זוהי תעודת 'אנושיותו', מהות האדם! הדיבור הוא הידורו של אדם וכמה יש להדר בו!
הלשון הנקיה בכלל, משמשת כהוכחה וסימן מובהק, על המדַבר בעצמו. דברים נפלאים כתב בזה המהר"ל: "הדיבור היוצא מן האדם, מורה על עצם האדם מה שהוא" [נתיבות עולם נתיב הצניעות פ"ג]. ובכן, עַם-נסיכים אנחנו ומדברים כנסיכים, בביטויי מלכות ובלשונות של אור...
*
ומהיכן ראוי לבני מלכים ללמוד את צורת הדיבור? מן המלכים עצמם! הלא הם חכמי ישראל בכל דור ודור! "מאו מלכי, רבנן"! ידועה היא לשון חז"ל שאפילו "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד".
במקום אחד גילה רש"י לפנינו, חידוש נפלא במאמר חז"ל זה: שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד, "כדי להתלמד לדבר בלשונם" שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא. [ע"ז י"ט:] בדבריו אלה מורה אבי המפרשים, רש"י ז"ל, הוראה לכל אחד ואחד. חובה עלינו להאזין היטב אף לסגנון דברי חולין של ת"ח, פשוט כדי להתלמד איך להתבטא כהוגן, איך מוציא יהודי מלים מפיו כראוי!
*
לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם - לענין סגנון הדיבור, בנקיונו, בסגנונו, באצילותו, להעשיר את הזולת ולרפאותו בכח הדיבור והלשון... לא מדובר כאן על 'חיקוי' של לשון חכמים. באמת חייב כל אחד אחד לדבר כך, אלא שאנשי מעלה אלה מורים בדיבורם איך לקיים וליישם זאת. הם מהווים דוגמה נכונה לדיבור הנכון! ולכן חייבים להאזין לשיחת חכמים להתלמד ולדבר כדוגמתם.
תלמידי חכמים מורים להם לישראל איך להשתמש בכח הדיבור כראוי. מכל שיחה, מכל משפט שלהם עלינו ללמוד היטב באיזו מלה מובחרת ראוי לבחור. ובפרט כשפונים אל הזולת, למנוע כל צד וכיוון שלילי ורק להרבות בטוב...
דברי תורה עשירים במקום אחר... בבוקרו של שבת קודש הבחנתי ב"ה, מהיכן נובע חיוב זה "להתלמד לדבר בלשונם". ומה הביא את רש"י לפרש כאן את מאמרם ז"ל על "שיחת ת"ח צריכה תלמוד". במסכת פסחים [ג.] שנינו "לעולם יספר אדם בלשון נקיה" ועל זה מביאה הברייתא את הפסוק [איוב ט"ו] "וְ"תבחר (בניקוד שו"א) לשון ערומים (חכמים)". ופירש רש"י הקדוש שם, "מצוה עליך כך". המקרא הזה נאמר בלשון ציווי, בחר לך לשון חכמים!!! ומתוך כך מובן שפיר שצריך להתלמד לדבר בלשונם.
*
ידוע שהרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע היה מפליג מאד מאד בזהירות לשון נקיה. על שפתיו הקדושות לא עלה אף רמז רחוק של היפך טובה וברכה. מלאך רחמים היה שריחף בערפלי טוהר, וגם דיבורו היה מקודש בכל גווני טהרה. עובדות למאות נאמרו עליו בזה. מי יבוא בסוד קדושים. אמנם אין לנו מושג, בהנהגתם, בהשגותיהם, ברוח הקודש שבהם. אי אפשר לחיות בלי מזון ובלי שינה כמותם. התמדת תורתם, רוממות תפילתם ודרכי קדושתם, שגבה מבינתנו.
אלא שבעולם המידות שלהם, בין אדם לחבירו, ובפרט בצורת דיבורם איך שנזהרו ובחרו את המלים הראויות, הרי כבר הורה רש"י הקדוש שחייבים כולנו להתלמד מחכמי ישראל כמה ששייך, למרות שהיו שרפי מעלה!!!! נחזור שוב על לשון הזהב של רש"י: להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא...
*
ויהיה רש"י הקדוש בעל השמועה עומד לנגדנו. הוא בעצמו משמש תמיד דוגמא נפלאה מאד איך שראוי לו לאדם להתבטא בלשונו, בכל עניניו. הייליגער רש"י... הרי כך כתב רבינו הרמ"א בתשובותיו [ס' ק"ח] על לשון רש"י ז"ל: "לשון הקודש צח ומצוחצח כנתינתן מסיני"... יום יום יעלנו רש"י למרומי המקרא ודרשותיו ויורידנו לעומק השיתין שבגמרא, בשפת בדולח יקרה. במלים הכי קולעות והכי מתאימות והכי אציליות, כשכל אות ואות שקולה ומדודה וכוללת בקרבה אוצרות...
*
והרי רמיזה נפלאה מתוך דברי רש"י בעצמו. ראיתי זאת בשעתו בספר "מגיד תעלומה" [ברכות כ"ב.] מבעל בני יששכר זי"ע והדבר השאיר עלי רושם מתוק ונעים. רש"י הקדוש כשמזכיר בפירושיו מסכת חולין כותב תמיד "שחיטת חולין", מפני שלא רצה להשתמש בלשון "חולין" על מסכת שבש"ס, חלק מתורתנו הקדושה... וזה זה גופו נרמז במאמר " שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד" איך שמזכיר תלמיד חכם מסכת "חולין", גם זה צריך לימוד...
*
וכעת יקירי נעבור נא שוב "הדק היטב" על כל מלה שבדברי רש"י הנזכרים, שחובה עלינו "להתלמד לדבר בלשונם, שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא".
לשון נקיה... ראשית כל צריך להתלמד זאת מתוך שיחת החכמים. ביסוד ענין לשון נקיה ידועים דברי חז"ל [פסחים ג.] שהתורה הקדושה הוסיפה כמה וכמה אותיות בפסוקים מסוימים, בכדי להביע את הדברים בלשון טהרה."לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו".
מה נפלא הדבר! כל העולם כולו נברא באות אחת. אתא קלילא דלית בה מששותא. תלי תלים של הלכות נלמדים ממנה. וכאן באים כמה וכמה אותיות נוספות ללמד לקח את העם, שחייבים לבחור בלשון נקיה...
*
רש"י קבע שם בסוגיית הדיבור, שאנשים חכמים: "בוחרי לשון הם". השקפת חיים יש כאן. החכם לפני דיבורו, מחפש ובוחר את הלשון הכי מובחרת, הצחה והנקיה ביותר. לפני שמוציא דבר מפיו אף דיבור הגון, עדיין מחפש הוא איך לבטאה בטוהר הכי מובהק ומבהיק... ר' ישראל! הבה נלך בדרכי מאורינו , "להתלמד לדבר בלשונם" ולהיות 'בוחרי לשון'!
*
מרגלא בפומיה של ה'חפץ חיים' זי"ע, שמדברי רבינו יונה ב'שערי תשובה" הוא מפחד ביותר מכל ספרי המוסר, מפני שדבריו הם פסקי הלכה... אי לכך נעיין נא יקירי, מה שפסק רבינו יונה החסיד בענין הזה: "כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאיננה של כבוד, גם כי איננה מגונה, בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם, - -. וענין לשון כבוד - הוא דרך הדבור והשיחה אשר דָרכו בה נקיי הדעת ומדַברי צחות, והם שוקלים ומכירים איזו לשון כבוד ואיזו תמורתו... [שערי תשובה ח"ג רכ"ט - נדייק נא בדברי רבינו יונה שכתב "שאיננה של כבוד", "ואיזו תמורתו". מיניה וביה כבר נתן דוגמאות איך להתבטא...].
*
בתחילת מסכת פסחים, מצינו בגמרא שקלא וטריא שלמה, בפשר מלת "אור" לארבעה עשר שבראש המסכת. המסקנה היא שכוונת התנא היא על זמן לילה, שאז הוא ראוי לבדוק את החמץ; אלא שבחר לו התנא לישנא מעליא, לשון טובה ומובחרת. הוא בחר להשתמש בלשון "אור" יותר מאשר "לילה"...
באמת אין במלת "לילה" שום גנאי ודופי, חלק בלתי נפרד הוא של היממה, בריאתו של הקב"ה "מעביר יום ומביא לילה". אלא שבכל זאת יחסית ל"אור" עדיין שרוי הוא בחשכת הלשון... וכפי שהסביר זאת רש"י: "לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי". התנא לימד אותנו כאן שכשיש שתי מלים לבחירתנו, יש לברור את המשובחת יותר, את המאירה יותר... אף בדבר זה ראוי לנו להיות כחכמי הדורות, "בוחרי לשון".
*
נתאר נא לעצמינו איך שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שהנחיל את המשנה לישראל, קיבץ את כל חכמי ארץ ישראל ואז כתב תורה שבעל פה. [רש"י ב"מ ל"ג:] כל ההלכות, כל הילפותות והפלוגתות עוברות לפני נשיא ישראל ומחוקקו. ורבינו הקדוש בקדושת דרכיו העילאית, בוחר ובורר כל לשון איך תצא בטהרתה, בתמציתה ובברירותה. וכשעמד רבינו הקדוש להתחיל מסכת פסחים בהלכות בדיקת חמץ ולקבוע את זמנה אם כי שלפי המשמעות היה ראוי לכתוב: ליל ארבעה עשר. בכל זאת בחר לו רבינו הקדוש לשון מזוקקת ומזוככת, והוא הדליק אור צח ונקי לדורות. הוי! אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר...
*
זאת ועוד, למדנו בגמרא [פסחים שם לדעה אחת בגמרא] שתלמיד שהתבטא בנושא מסויים, בלשון משובחת יותר, הוא בחר בלשון "בטהרה" במקום ההיפך. ועל זה אמר רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש: "מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל". תלמיד זה היה רבי יוחנן. רבו הגדול חזה את עתידו מתוך סגנון דבריו.
נתבונן בדבר! הרי דיני טומאה וטהרה היו נוגעים אז על כל צד ושעל והמדובר היה אז על נושא הלכתי שגור בפי כל, בלי שום צל של גנאי על אדם מסוים. ועם כל זאת נזהר התלמיד בלשונו להזכיר רק את ביטוי הטהרה. רבו הגדול ניבא עליו אז עתיד מזהיר בלשון הבטחה. הוא ראה מתוך דבריו שבתלמיד זה שורה נשמה גדולה הראויה להורות תורה לעם, תורתנו הקדושה והטהורה! הוא הבחין שגם בעומק נפשו, בתת הכרה שלו שולטת נקיות וטהרה... ואמנם כך הווה, הדבר התקיים בעתיד הקרוב ממש: "ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל"...
לשון שהרחיקה כל רמז של גנאי, היא שתפסוק הוראות בתורה, שעליה נאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" [תהילים י"ב]. ראוי לה מאד, להוראה בישראל, שתנבע מתוך כלי נקי וטהור בכל מיני טהרה...
*
ומענין לענין, בהלכות הדיבור של רבינו הקדוש מחוקק המשנה לישראל. פעם ערך סעודה לתלמידיו. ויחד עם זאת לימדם אורחות חיים ומוסר השֹכל. "הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכים ומניחין הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושין, כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם כך אלו לאלו...". [ויקרא רבה ל"ג א'].
התלמידים ישבו בסעודה ובררו להם את הלשון הרכה הנוחה למאכל יותר. מתוך כך לימד להם רבינו הקדוש מוסר השכל, לבחור להם לשון רכה כשמדברים איש אל אחיו.
אם נתבונן בזה יותר, יקירי, נראה שיש כאן קל וחומר גדול... מפני מה בוחר לו האדם לשון רכה לסעודתו ומניח את הקשה? מפני רצונו באכילה נוחה בת רגע, בהנאה קלה וחולפת.
ואם בכל זאת טורח הוא לברור את הלשון הרכה, כמה אם כן צריך לטרוח בברירה כזו, כשנוגע הדבר ל"לשון" קשה הפוגעת באדם, שרושמה עלול להשאר לזמן ממושך ביותר ולגרור אחריה תוצאות איומות.
וכך כתב ה'שפת אמת' "הלשון באדם כפי מהותו, אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש, אז לשונו רך - ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה..." [בהר תרס"א]. הלשון מראה על מהות האדם, אם עדינות-רוחניותו שולטת עליו, או שגסות החומר הגשמי קובעת את התנהגותו...
*
דבר מדהים כתבו בעלי התוספות. המשנה, שערך אותה רבינו הקדוש, [עירובין ב. מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה] בחרה בלשון "ימעט" ולא בלשון "פסולה", מפני שהיא לשון מעולה יותר. ואם כי לשון "ימעט" אין משמעות בדיעבד שבה ברור, בכל זאת בחרו במבוי דרבנן בלישנא מעליא.
נקודה יקרה טמונה כאן, אם אמנם מפני ההכרח מצאו חכמים לנכון לכתוב בשאר מקומות לשון פסול פעמים אין ספור. בכל זאת שקלו תמיד את הדבר שוב ושוב, ובמקום שלא חשו צורך לכך, הכריעו שחייבים לכתוב ביטוי נאה יותר...
*
הדיבור הוא כאמור, כלי יקר ועדין ורוחני ואין לפגום אותו אפילו במקצת שבמקצת. על בעלי המוסר אמרו, שמעולם לא אמרו את המלה "רע", כי אם "לא טוב", לכל היותר. ה'חזון איש זצוק"ל פעם תיקן את לשון מי שאמר "זה שקר" למרות שצדק ההוא בזה. בכל זאת ביקשו לתקן את לשונו ולומר: "זה אינו אמת".
*
פעם נכנסתי לקודש פנימה אל כ"ק מרן אדמו"ר ה'פני מנחם זי"ע. הזכרתי כמה אנשים ובתוכם חסיד ידוע. הרבי ז"ל הושיט לי אז בקבוק יין. לא הייתי בטוח למי מיועד היין ושאלתי אם זה בשביל אותו חסיד, שאך זה הזכרתי אותו... על פניו הקדושות של הרבי נשתפכה בת שחוק מלבבת, כעצם השמים לטוהר... "אים וועל איך געבן אן אנדערס מאל" אמר, - לו אתן בפעם אחרת... הוא לא רצה לענות בשלילה. כלומר, שכעת אין כוונתו עליו. לצדיקים יש חשבונות מיוחדים במעשיהם ובהענקתם, מה, מתי ומדוע... הבקבוק היה אמנם מיועד לכתובת אחרת, אבל אצילותו העילאית עיכבה בעדו מלומר "לא" מפורש... לא רצה אותו צדיק להעלות על שפתיו, שאינו בדעתו כעת לתת דבר-מה, ליהודי... לכן שינה והאריך במילותיו, לומר שעוד יבוא הזמן ויהַנה אותו גם כן...
*
בדברי חז"ל, משמעות לשון נקיה מוסבת לאו דווקא ביחס לדבר של גנאי, אלא אף לדבר שאינו טוב. בכוונה היו חכמים מהפכים את הדבר בלשונם לטובה, כמו: "סגי נהור", "שונאיהם של ישראל" וכדומה. במרחבי הש"ס מצאנו הרבה שינויי לשון להסתיר את צד הלא טוב ולהבליט רק את האור הטובה והברכה!
נפלאים הם דברי ה'שפת אמת' דלהלן: "בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין - מי שמתבונן בפלא זה". [כי תצא תרל"ג].
הגע בעצמך! הקב"ה ברא בעולמו את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם. הררי אלף, תהומות ועמקים וכל ברואי עולם. באדם עצמו נמצאים רבבות אלפי דברים המחזיקים אותו בחיים. אולם הנפלא שבכולם הוא כח הדיבור. ובכן איך אפשר להכתים את מבחר הכלים שבכל הבריאה כולה, בדיבור שאינו נקי?
*
גדלתי בנעורי בעיר אנטוורפן שבבלגיה. היהודים התבדלו שם תמיד משפת הגויים, וזה שמר על נקיות הלשון בכלל, שלא תספוג מן הרחוב ביטויים בלתי ראויים. כך גדלו שם דורות יראים ושלמים, שלא הושפעו מתרבות התושבים כלל.
ומתוך כך זכור אזכור את ראש הישיבה בישיבת ווילרייק - אנטוורפן בה למדתי בנעורי, הגאון המופלא רבי יהודה טרגר זצ"ל. גדול בתורה היה מאד ושולט במקצועותיה בברירות. חכם מחוכם ונעים הליכות. בן מלך ממש היה בהנהגותיו. הוא פתח אופקים חדשים לתלמידיו והעניק להם מבט נרחב בתורה, בהלכה וגם באגדה ובספרי המחשבה. הוא בחר לגור בפנה בודדת בפרבר רחוק מן העיר, בכדי להיות בצוותא עם תלמידיו ולהשפיע עליהם מאורו. אה! ווילרייק! מי יתנני כירחי קדם. אלה היו השנים הנעלות שלי בלימוד התורה. אהבת התורה שררה בין כותלי הישיבה, כשעליה חופפת דמותו הנעלה של ראש הישיבה שבימיו הרביץ תורה לאלפים.
מלבד קומתו הענקית בתורה, זכור לי היטב דיבורו הצח והמחושב. בחכמה עמוקה ערך את דבריו, שלא יצא מהם אף ספק דיבור שאינו נאה ומקובל. רמיזותיו היו מלאות חן של פקחות. ברור שקלט אותו גדול, הנהגה זאת לראשונה בבית אביו איש המעלה הרה"ח ר' אברהם ז"ל שהיה נזהר בנקיות הלשון עד לאחת, כפי שהתחנך בחסידות אמשינוב שמאד נזהרו בכך. יהי זכרם ברוך!
*
כדאי לנו מאד, יקירי, להרבות במלים, לטשטש משמעויות ולהפכם לצד הטוב ובלבד שיצא דיבור אציל ומעודן. אנא נשקול את דברינו, נדקדק בביטויינו ולהתרחק מביטויי הרחוב. אנא נלך בדרך חכמינו "בוחרי הלשון" ונשתמש תמיד בלשון עדינה וחיובית ואם יש צורך כבר יבינו השומעים בעצמם את ה"מכלל הן אתה שומע לאו". ר' ישראל! למעננו ולמען בני המלכים בדורות הבאים! הילדים בבית צריכים להתחנך לדבר בלשון נקיה ומכובדת וכמובן ששפת ההורים משמשת כדוגמה אישית.
*
שפת נסיכים... הנה עוברת בזכרוני, דמותו של אחד מנסיכי-האדם, ששימש לפָני מופת איך מתייחסים לכל יהודי, בחביבות, במאור פנים ובדיבור נעים. דמות אהובה ונערצת הכרתי בימי נעורי בירושלים, שעדיין עומדת לפני במלא הודה. הרה"ח ר' פנחס יעקב לוין ז"ל. בהיכל הדמויות שבלב, עדיין קורנות פניו של ר' פיניע, אור, חום וחכמה. שם מהדהדת גם שיחתו הענוגה והמחושבת בשפת חן ונועם. זיו שאנן ורגוע היה זוהר על פניו, מלא אהבת ישראל מירושת אבותיו.
ר' פיניע היה בן בתו של ה'שפת אמת' זי"ע ובנו של הגה"ק רבי חנוך צבי זצוק"ל מבנדין. ממרום היחס ירד ר' פיניע אל העם וקירב כל אחד בחן ובנעימות. הוא קיים "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" בנועם דרכיו. על חייו עברו סערות הזמן והוא 'נענע בראשו על כל גל וגל' בתבונה ובאורך רוח. אף בשעות נסיון ומתח בעניני ציבור ועסקנות, לא עברה על לשונו מלה 'מחוספסת' וביטוי שעלול לפגוע במאן דהו. המלים שיצאו מפיו של ר' פיניע, היו שקולות ונקיות להפליא ועם זאת מלאות חכמה וחביבות.
*
נמשיך נא בדברי רש"י הקדוש, במה שראוי להתלמד משיחתם של חכמים "לדבר בלשונם" שהוא בלשון נקיה ו"עושר" ו"מרפא". יסוד לדברי רש"י נמצא במסכת כתובות [ק"ג.] "לשון חכמים עושר", "לשון חכמים מרפא" [וראה משלי י"ב י"ח]. בדברי הגמרא שם למדנו, שחכמי ישראל השחילו בתוך שיחתם כבדרך אגב, גם עצות להרוויח ממון ולהתרפא באופן מעשי. כלומר שאף בדבר הלכה מצאנו, שרצו החכמים להיטיב לישראל אגב דבריהם. ברם, יתכן שנכלל כאן גם משמעות מרפא ועושר לנפש...
*
לשון חכמים מרפא, לשון חכמים עושר... סיפר הרב מפאריז הגה"ח רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל ששמע מפי מלמד זקן בווארשא, שהיה לו פעם תלמיד מוגבל מאד בהבנתו וידיעותיו. המלמד שנשכר במיוחד לכך, עמל עליו ביותר ללמדו ולוּ אף פרשה בחומש. לימים רצה אבי הנער שכפי הנראה היה אדם פשוט, שדווקא ה"חידושי הרי"מ" יבחון אותו בתלמודו.
כמובן שכמה ימים לפני כן יגע אותו מלמד, להחדיר את הלימוד בתלמידו, אולי בכל זאת יצליח להשיב משהו. הוא גם חשש לפרנסתו אם ייכשל התלמיד במבחנו...
לתדהמתו של המלמד, שמע שהגיב החידושי הרי"מ על ידיעות הנער: "ניש-קשה", כלומר: לא רע, מניח את הדעת...! לשמחת האב לא היתה גבול. גאון אדיר כזה אומר "ניש-קשה" על בנו?! המלמד שֶאף הוא כמובן שמח ביותר, רצה בכל זאת להבין את פשר הדבר. הרי איש אמת הוא הרי"מ בכל לבבו ונפשו ואם כן מה מניח את דעתו אודות תלמיד זה, לאחר שבָּחַן אותו והכיר בטיבו...
הוא נכנס אל החידושי הרי"מ ושאל אותו: "ילמדנו רבינו!" הרי מכיר אני היטב את התלמיד, במה אם כן זכה לשבח זה? וכך ענה לו הרי"מ אז: "אילו היו לה גבול ומדה לתורה, היה שייך להגדיר את דרגת איכותו של אדם בתורה. אולם מכיון שהתורה ארוכה מארץ מדה ואין גבול לידיעתה, הרי ביחס למה ששייך עוד לדעת, כמה הבדל יש כבר בין הנער שיודע א"ב לבין הגדול בתורה. ואחר הפטיר הרי"מ ואמר: "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים...? [שארית מנחם הקדמה לספר ויקרא].
*
יקירי! אתה מבחין באוצר שמונח בעומק מלה זו של "ניש-קשה"? געוואלד! כמה עומק מחשבה, כמה ביטול וענווה, כמה חכמה וכמה הטבה, כמה אהבת תורה ואהבת ישראל, כמה חן ואצילות, כמה עין טובה ולב טוב! הוא הענק בענקים, אמר מה שאמר, מתוך מבט על תחומי האינסוף של התורה ומתוך ביטול היש. "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים?...
ומתוך מבט מופלא זה, פעל מיד והעניק הרגשה נפלאה לילד, לאביו ולמשפחתו וגם הציל את פרנסת המלמד. לשון חכמים מרפא, לשון חכמים עושר. ועם זאת לא הניח ממדת האמת הקוצקאית כמלא נימא. אדרבה הוא עוד נתן ביטוי לביטול היש שבקוצק. הערכת ה"נישקשה" שלו תאמה עם מבטו על האין - סוף שבתורה!
*
כמה טובה וברכה אפשר להרעיף בדיבור נכון במקום. ידועים דברי הזוהר הקדוש [ח"ג מ"ו.] שכשם שעתיד אדם ליתן את הדין על דיבורים האסורים, כמו כן יתבעו אותו על כל דיבור טוב שהיה בידו לומר ולא אמר. המפרשים כללו בזה גם מי שיכול לחזק ולשמח את חבירו בדברים ולא עשה כן [ראה פי' "מתוק מדבש"].
מלאים הם פסוקי ספר משלי בתועלת הנפלאה שבלשון חכמים, כמה תורה, כמה יראה, כמה חיים ואחוה, שייך להשפיע על ידו! "מקור חיים פי צדיק" [שם י']. "צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם". [שם ט"ז] "מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר רוח". ופירש זאת רבינו יונה "מרפא לשון" דברי פיוס ותנחומין לישב דעות; וכך ביאר: "שמַרפא הלשון, נכבד מכל מרפא". שוב ושוב מלמד אותנו החכם מכל אדם: שפתי צדיק ידעון רצון" [שם י'] "ומתק שפתים יוסיף לקח" [שם ט"ו]
שפתי החכמים והצדיקים, מעוררות רצון למעלה ולמטה, מקרבות לבבות, נוטפות תנחומים, תוכחות נועם ודברי עידוד, ממתיקות את המרירות, מביאות רפואת הנפש ומעשירות אותה...
*
בהיותי בארץ הקודש סיפר לי אברך אחד, סיפור הנוקב ויורד עד תהום הנפש. תועלת גדולה יש להעמיק בסיפור זה, בפרט להורים ומחנכים. מעשה שהיה לפני עשרות שנים. ילד אחד הראה פעם התנהגות מוזרה מאד. ברחוב ראשי אחד בעירו, נכנס הילד לכל חנות וחנות, באחת אחרי השניה, וכך יצא ונכנס, יצא ונכנס...
לתמיהת רואיו על מעשה מוזר זה, ענה הילד תשובה מרעידה: אני רוצה לשמוע שוב ושוב את המלים "איך אני יכול לעזור לך?"... אתה מבין ר' ישראל, לנפשו של ילד זה? הוא היה צמא לתשומת לב, למלה של טובה, להבעת רצון לעזור לו. נכספה וכלתה נפשו לשמוע את המלים האלה, שיעשו לו טוב על הלב, שמישהו רוצה ומוכן לעזור לו... לבו היתה כואב, מסכן ו'עני' מן החיבה שהיה צריך לה כל כך. הוא היה זקוק ללשון מרפא ועושר...
געוואלד! מלים! מלים! כנראה שהילד לא שמע מלים כאלה בבית ובבית הספר ולדאבון הלב הלך לחפש אחריהם ברחובות ובשווקים... סומכני עליך יקירי, שאתה עומד על משמעות הדברים.
*
ומאידך גיסא... נשמר אצלי, זכרון מרגש ומלבב מבחור צעיר, יתום, שהייתי עמו פעם בשבת התאחדות של בחורים. הוא עדיין אמר 'קדיש' אחרי אביו הנעלה והפצעים לא הגלידו כלל. עם זאת הבחנתי בהצטיינותו בתורה ותפילה בכובד ראש.
פעם ניגש אלי ושאל אותי: איך אומרים את המלה: "טעים" באנגלית? השבתי לו. תוך כדי דיבור נימק את פשר השאלה הבלתי מובנת. "אני רוצה להודות לטַבח, שאיננו מבין שפה אחרת"...
למרות מצבו הכאוב, החליט כעת שהוא חייב להעניק מלה טובה לזולת, ולהודות לו בצורה הכי נאותה. והוא התכונן לכך לעשות זאת כדבעי. הוא חזר על המלה באנגלית, פנה אל הטבח. ושוב חזר לתלמודו. אין לו ענין ב"טעים" ואין לו עסק בשפה זרה. אמנם לתת הרגשה טובה ולהודות לזולת, את זה הוא רוצה לקיים בהידור...
*
הבה ניגש ל'שירת הים' בשמחה, מתוך התכוננות של טהרת הלשון, מתוך שנתלמד לדבר בלשון חכמים, בלשון נקיה ועושר ומרפא. מתוך כך נהיה ראויים יותר לשיר את השירה הזאת לה'...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לומר שירה כבני מלכים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
שפת נסיכים...
חובת הלימוד מִשֹיחת תלמידי חכמים
'לשון נקיה, עושר ומרפא'.
לר' ישראל יקירי שליט"א
אפתח במצוות כיבוד אב ואם. להם הנני חייב את תוכן כתיבתי בכלל, ומה שייכתב להלן, בפרט. משחר נעורי הנני זוכר את הד האזהרה בבית. הורי ז"ל אצילי הנפש תמיד עמדו וחינכו אותנו בנקיות הלשון. כשנשמעה מלה בלתי ראויה, הגיעה התגובה מיד: "מען רעדט נישט אזוי!". לא מדברים כך!!! הד קולם הענוג והנכסף עדיין מלווה אותי. כשעולה על קצה הלשון והעט, ביטוי שאינו הולם את רוחם, שוב נשמע צו אבא ואמא: "מען רעדט נישט אזוי"...!
אף בכתיבתי אליך יקירי, כשאני יושב ומגיה שוב ושוב. אז כאילו נשמע צו בקשה ואזהרה מהבית. דמות דיוקנם נראה ב'חלון' הכתיבה. אנא תוציא קטע זה. בחר לך מלה יותר יפה ומכובדת. וביותר כשאתה כותב לידיד, לזולת, ליהודי יקר ונעלה. האם לא מגיע לו שתכבד אותו יותר...?
*
ואגב, אבי ז"ל מסר לנו פעם את סגנון התוכחה של אביו הי"ד, איש ת"ח וחסיד. כשילד לא התנהג יפה בבית, היה הסבא מייסר אותו: "ווען דו וואלסט פארענטפערט א רמב"ם, וואלט איך מער הנאה געהאט". אם היית מיישב דברי רמב"ם מוקשה, הייתי נהנה יותר...". והילדים קלטו את המסר היטב, שהיה מזוג בו לשון חכמים חיובית, חן וחכמה, אצילות וגם אהבת תורה... וכעדות אבא, פעלו הדברים היוצאים מן הלב האציל, יותר ממאה תוכחות.
*
יהודי באשר הוא שם, בן מלך הוא וכמובן שעליו להשתמש בשפת נסיכים. כך קבעו חז"ל: "כל ישראל בני מלכים הם"! מעלה זו של נסיכות, טבועה בנשמתו, ללא הבדל מעמד, זמן ומצב. בין בבית בין בשדה, בין בים בין ביבשה; בין בהיות מלכות ישראל במקומה, בין בטלטולי גלות איומים. הוא נשאר תמיד בן מלך. הוא שונה ומעולה בדרכי חייו מכל סובביו, לכל היכן שהגיע. וכך כתב המהר"ל [גבורות ד' פרק ס"א] שבני ישראל הם בני מלכים בעצמיותם...
*
"כל ישראל בני מלכים הם". מדברי ה'שפת אמת' זי"ע משמע, ששורש תואר נסיכות זה, התחיל לנבוט בעת שירת הים, בשעה שאמרו ישראל "ה' ימלוך לעולם ועד". [שפ"א פסח תרנ"ד] אלא שבזמן מתן תורה נקבע הדבר לעד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". [שפ"א במדבר תרנ"ב; [וראה 'מושב זקנים עה"ת ותוספות השלם שמות י"ט.]
*
ר' ישראל! בן מלך אתה. למרות שאינך עונד בגדי שרד מחוטי זהב וכסף. הנך חלק בלתי נפרד ממשפחת המלוכה; ממלכת כהנים וגוי קדוש, אף בגלותם לא הניחו ישראל את גינוני המלכות שלהם. הזהב שלך מבהיק מבפנים, נשמתך נוצצת בהוד מלכות. התפילין שלך הם כתר מלכות. ביתך הכָּשר הוא ארמון מלוכה והכסא שעליו אתה הוגה בתורה, כסא מלכות הוא...
ראוי אתה להערכה ולכבוד מלכים, ומבחינה זאת, כמה ראוי ומתאים לכולנו להתנהג כנסיכים ובפרט בצורת הדיבור. הרי הדיבור הוא "שליח הלב" ולב בני מלכים זכאי לשליח מכובד ביותר...
פרינצליכע רייד... סגנון של נסיכים. אחד הסימנים המובהקים שבהנהגת בני מלכים אמיתיים, הוא ה"לישנא מעליא" שלהם; צורת הדיבור, נקיותו ועדינותו. לא מדובר ביריעה זו על דיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות. ענינים חמוּרים אלה הם ונושאים עיקריים ביהדות שתופסים מקום לעצמם. המדובר הוא לשון נקיה ומכובדת כראוי ליהודי.
*
בני עם הנבחר התחייבו בנקיות הדיבור ומניעת היפכו. מצוה לשפר את המלים ולבחור את השפה הנאה והאצילה. וכך הורו לנו חז"ל. לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו! לעולם יספר אדם בלשון נקיה! [פסחים ג.] לעולם! לעולם! בכל עת ובכל מצב צריך לשמור על זה בדקדוק. איך אמר רש"י בפרשת בשלח. [ט"ו כ"ו]? "והאזנת למצוותיו": תטה אזנים לדקדק בה". לכל ציווי צריך להאזין היטב, בכדי לדקדק בהם. ובכן לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר בלשון נקיה...
ר' ישראל! על לשון מגונה נאמרו בדברי חז"ל [שבת ל"ג.] דברים מחרידים ביותר ר"ל. אולי ראוי להתמקד גם בזה לעת אשר כזאת. שפתינו המקורית, נקיה היא, צחה ומעודנת, מובדלת ומַבדלת. היטב יש לבחור את הביטויים הראויים ולהתרגל לדבר כן. פה המתפלל והלומד צריך להיות נקי מכל סיג ופגם. עַם התורה אנחנו, עַם בוחרי לשון.
באור החיים הקדוש [במדבר כ"ו כ"ג] הביא בשם חסידי ישראל, שהפה של לומדי תורה, "דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש" [ראה רבינו יונה פ"א דאבות מי"ז]. ואיך יכיל 'כלי שרת' דברים שאינם הגונים?
*
לשון נקיה... הרה"ח המופלא ר' איטשע [מאיר] לעזער זצ"ל מאנטורפן, היה ידידו הקרוב של המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל. אדם רם מעלה, מושלם במעלות היה רבי איטשע, תלמיד חכם וידען נפלא, פקח ורחב דעת. אבי ז"ל היה מקורב אליו מאד ובתקופה מסוימת אף למדו יחד מסכת מנחות. בנעורינו זכינו להסתופף בצלו ולקלוט מזיו טעם זקנים שלו. לא מזמן נפגשתי בירושלים עיה"ק עם ידידים שהיו עולים אל מעונו בזמנים שונים בשנה והתענגנו על שביבי זכרון.
לפעמים היה ר' איטשע עוצר באמצע משפט ואומר. "עס איז נישט אויסצושמיסן". אין להמשיך בזה. אי אפשר לפרט עוד. הוא הפסיק שם מפני שהרגיש שמכאן ואילך שוב אין הדיבורים כראוי. וכך נשאר מטבע לשון זו בבית. בשיחתו של אבי ז"ל היה חוזר ואומר בחן. ווי פלעגט ר' איטשע זאגן? איך היה אומר ר' איטשע? "עס איז נישט אויסצושמיעסן". בארבע מלים אלה חתם וסתם. עד כאן גדר ההיתר ותו לא.
*
שמעתי מידיד ת"ח נעלה מלונדון שהיה ממיודעיו של ר' איטשע, שכשנפטר אותו חסיד בערב הפסח תשל"ג, היה אז אצל כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע לפנות בוקר. הרבי פנה אליו ואמר לו בנימה דקה של צער: "איטשע איז נישטא" איטשע איננו! במלים אלה התמצה החלל של 'אבד חסיד מן הארץ". חסיד בר דעת מדור הקודם. תלמיד חכם שקנה וספג את מהותם של חסידי קמאי, מחונן בחכמה עמוקה ושנונה ומבט הולך למרחוק. והוא לימד איך לעצור בדיבור שאינו ראוי. "עס איז נישט אויסצושמיסן" ... ודרך חסידים ותיקים בכלל, היתה, לעצור לפעמים באמצע הדיבור במלה "שוין!". ומשמעותו: די, מספיק, מכאן ואילך השתיקה יפה...
*
הדיבור הוא 'מותר האדם מן הבהמה", דווקא בכוח הדיבור הוא נחשב כבעל "נשמה" אמיתית [כתרגומו של: ויפח באפיו נשמת חיים – רוח ממללא וראה מהרש"א ברכות י. וסנהדרין ס"ה.:] ואם כן צריך שיהיה הדיבור הכי רחוק מצורה 'בהמית'. הרי זוהי תעודת 'אנושיותו', מהות האדם! הדיבור הוא הידורו של אדם וכמה יש להדר בו!
הלשון הנקיה בכלל, משמשת כהוכחה וסימן מובהק, על המדַבר בעצמו. דברים נפלאים כתב בזה המהר"ל: "הדיבור היוצא מן האדם, מורה על עצם האדם מה שהוא" [נתיבות עולם נתיב הצניעות פ"ג]. ובכן, עַם-נסיכים אנחנו ומדברים כנסיכים, בביטויי מלכות ובלשונות של אור...
*
ומהיכן ראוי לבני מלכים ללמוד את צורת הדיבור? מן המלכים עצמם! הלא הם חכמי ישראל בכל דור ודור! "מאו מלכי, רבנן"! ידועה היא לשון חז"ל שאפילו "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד".
במקום אחד גילה רש"י לפנינו, חידוש נפלא במאמר חז"ל זה: שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד, "כדי להתלמד לדבר בלשונם" שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא. [ע"ז י"ט:] בדבריו אלה מורה אבי המפרשים, רש"י ז"ל, הוראה לכל אחד ואחד. חובה עלינו להאזין היטב אף לסגנון דברי חולין של ת"ח, פשוט כדי להתלמד איך להתבטא כהוגן, איך מוציא יהודי מלים מפיו כראוי!
*
לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם - לענין סגנון הדיבור, בנקיונו, בסגנונו, באצילותו, להעשיר את הזולת ולרפאותו בכח הדיבור והלשון... לא מדובר כאן על 'חיקוי' של לשון חכמים. באמת חייב כל אחד אחד לדבר כך, אלא שאנשי מעלה אלה מורים בדיבורם איך לקיים וליישם זאת. הם מהווים דוגמה נכונה לדיבור הנכון! ולכן חייבים להאזין לשיחת חכמים להתלמד ולדבר כדוגמתם.
תלמידי חכמים מורים להם לישראל איך להשתמש בכח הדיבור כראוי. מכל שיחה, מכל משפט שלהם עלינו ללמוד היטב באיזו מלה מובחרת ראוי לבחור. ובפרט כשפונים אל הזולת, למנוע כל צד וכיוון שלילי ורק להרבות בטוב...
דברי תורה עשירים במקום אחר... בבוקרו של שבת קודש הבחנתי ב"ה, מהיכן נובע חיוב זה "להתלמד לדבר בלשונם". ומה הביא את רש"י לפרש כאן את מאמרם ז"ל על "שיחת ת"ח צריכה תלמוד". במסכת פסחים [ג.] שנינו "לעולם יספר אדם בלשון נקיה" ועל זה מביאה הברייתא את הפסוק [איוב ט"ו] "וְ"תבחר (בניקוד שו"א) לשון ערומים (חכמים)". ופירש רש"י הקדוש שם, "מצוה עליך כך". המקרא הזה נאמר בלשון ציווי, בחר לך לשון חכמים!!! ומתוך כך מובן שפיר שצריך להתלמד לדבר בלשונם.
*
ידוע שהרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע היה מפליג מאד מאד בזהירות לשון נקיה. על שפתיו הקדושות לא עלה אף רמז רחוק של היפך טובה וברכה. מלאך רחמים היה שריחף בערפלי טוהר, וגם דיבורו היה מקודש בכל גווני טהרה. עובדות למאות נאמרו עליו בזה. מי יבוא בסוד קדושים. אמנם אין לנו מושג, בהנהגתם, בהשגותיהם, ברוח הקודש שבהם. אי אפשר לחיות בלי מזון ובלי שינה כמותם. התמדת תורתם, רוממות תפילתם ודרכי קדושתם, שגבה מבינתנו.
אלא שבעולם המידות שלהם, בין אדם לחבירו, ובפרט בצורת דיבורם איך שנזהרו ובחרו את המלים הראויות, הרי כבר הורה רש"י הקדוש שחייבים כולנו להתלמד מחכמי ישראל כמה ששייך, למרות שהיו שרפי מעלה!!!! נחזור שוב על לשון הזהב של רש"י: להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא...
*
ויהיה רש"י הקדוש בעל השמועה עומד לנגדנו. הוא בעצמו משמש תמיד דוגמא נפלאה מאד איך שראוי לו לאדם להתבטא בלשונו, בכל עניניו. הייליגער רש"י... הרי כך כתב רבינו הרמ"א בתשובותיו [ס' ק"ח] על לשון רש"י ז"ל: "לשון הקודש צח ומצוחצח כנתינתן מסיני"... יום יום יעלנו רש"י למרומי המקרא ודרשותיו ויורידנו לעומק השיתין שבגמרא, בשפת בדולח יקרה. במלים הכי קולעות והכי מתאימות והכי אציליות, כשכל אות ואות שקולה ומדודה וכוללת בקרבה אוצרות...
*
והרי רמיזה נפלאה מתוך דברי רש"י בעצמו. ראיתי זאת בשעתו בספר "מגיד תעלומה" [ברכות כ"ב.] מבעל בני יששכר זי"ע והדבר השאיר עלי רושם מתוק ונעים. רש"י הקדוש כשמזכיר בפירושיו מסכת חולין כותב תמיד "שחיטת חולין", מפני שלא רצה להשתמש בלשון "חולין" על מסכת שבש"ס, חלק מתורתנו הקדושה... וזה זה גופו נרמז במאמר " שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד" איך שמזכיר תלמיד חכם מסכת "חולין", גם זה צריך לימוד...
*
וכעת יקירי נעבור נא שוב "הדק היטב" על כל מלה שבדברי רש"י הנזכרים, שחובה עלינו "להתלמד לדבר בלשונם, שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא".
לשון נקיה... ראשית כל צריך להתלמד זאת מתוך שיחת החכמים. ביסוד ענין לשון נקיה ידועים דברי חז"ל [פסחים ג.] שהתורה הקדושה הוסיפה כמה וכמה אותיות בפסוקים מסוימים, בכדי להביע את הדברים בלשון טהרה."לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו".
מה נפלא הדבר! כל העולם כולו נברא באות אחת. אתא קלילא דלית בה מששותא. תלי תלים של הלכות נלמדים ממנה. וכאן באים כמה וכמה אותיות נוספות ללמד לקח את העם, שחייבים לבחור בלשון נקיה...
*
רש"י קבע שם בסוגיית הדיבור, שאנשים חכמים: "בוחרי לשון הם". השקפת חיים יש כאן. החכם לפני דיבורו, מחפש ובוחר את הלשון הכי מובחרת, הצחה והנקיה ביותר. לפני שמוציא דבר מפיו אף דיבור הגון, עדיין מחפש הוא איך לבטאה בטוהר הכי מובהק ומבהיק... ר' ישראל! הבה נלך בדרכי מאורינו , "להתלמד לדבר בלשונם" ולהיות 'בוחרי לשון'!
*
מרגלא בפומיה של ה'חפץ חיים' זי"ע, שמדברי רבינו יונה ב'שערי תשובה" הוא מפחד ביותר מכל ספרי המוסר, מפני שדבריו הם פסקי הלכה... אי לכך נעיין נא יקירי, מה שפסק רבינו יונה החסיד בענין הזה: "כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאיננה של כבוד, גם כי איננה מגונה, בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם, - -. וענין לשון כבוד - הוא דרך הדבור והשיחה אשר דָרכו בה נקיי הדעת ומדַברי צחות, והם שוקלים ומכירים איזו לשון כבוד ואיזו תמורתו... [שערי תשובה ח"ג רכ"ט - נדייק נא בדברי רבינו יונה שכתב "שאיננה של כבוד", "ואיזו תמורתו". מיניה וביה כבר נתן דוגמאות איך להתבטא...].
*
בתחילת מסכת פסחים, מצינו בגמרא שקלא וטריא שלמה, בפשר מלת "אור" לארבעה עשר שבראש המסכת. המסקנה היא שכוונת התנא היא על זמן לילה, שאז הוא ראוי לבדוק את החמץ; אלא שבחר לו התנא לישנא מעליא, לשון טובה ומובחרת. הוא בחר להשתמש בלשון "אור" יותר מאשר "לילה"...
באמת אין במלת "לילה" שום גנאי ודופי, חלק בלתי נפרד הוא של היממה, בריאתו של הקב"ה "מעביר יום ומביא לילה". אלא שבכל זאת יחסית ל"אור" עדיין שרוי הוא בחשכת הלשון... וכפי שהסביר זאת רש"י: "לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי". התנא לימד אותנו כאן שכשיש שתי מלים לבחירתנו, יש לברור את המשובחת יותר, את המאירה יותר... אף בדבר זה ראוי לנו להיות כחכמי הדורות, "בוחרי לשון".
*
נתאר נא לעצמינו איך שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שהנחיל את המשנה לישראל, קיבץ את כל חכמי ארץ ישראל ואז כתב תורה שבעל פה. [רש"י ב"מ ל"ג:] כל ההלכות, כל הילפותות והפלוגתות עוברות לפני נשיא ישראל ומחוקקו. ורבינו הקדוש בקדושת דרכיו העילאית, בוחר ובורר כל לשון איך תצא בטהרתה, בתמציתה ובברירותה. וכשעמד רבינו הקדוש להתחיל מסכת פסחים בהלכות בדיקת חמץ ולקבוע את זמנה אם כי שלפי המשמעות היה ראוי לכתוב: ליל ארבעה עשר. בכל זאת בחר לו רבינו הקדוש לשון מזוקקת ומזוככת, והוא הדליק אור צח ונקי לדורות. הוי! אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר...
*
זאת ועוד, למדנו בגמרא [פסחים שם לדעה אחת בגמרא] שתלמיד שהתבטא בנושא מסויים, בלשון משובחת יותר, הוא בחר בלשון "בטהרה" במקום ההיפך. ועל זה אמר רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש: "מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל". תלמיד זה היה רבי יוחנן. רבו הגדול חזה את עתידו מתוך סגנון דבריו.
נתבונן בדבר! הרי דיני טומאה וטהרה היו נוגעים אז על כל צד ושעל והמדובר היה אז על נושא הלכתי שגור בפי כל, בלי שום צל של גנאי על אדם מסוים. ועם כל זאת נזהר התלמיד בלשונו להזכיר רק את ביטוי הטהרה. רבו הגדול ניבא עליו אז עתיד מזהיר בלשון הבטחה. הוא ראה מתוך דבריו שבתלמיד זה שורה נשמה גדולה הראויה להורות תורה לעם, תורתנו הקדושה והטהורה! הוא הבחין שגם בעומק נפשו, בתת הכרה שלו שולטת נקיות וטהרה... ואמנם כך הווה, הדבר התקיים בעתיד הקרוב ממש: "ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל"...
לשון שהרחיקה כל רמז של גנאי, היא שתפסוק הוראות בתורה, שעליה נאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" [תהילים י"ב]. ראוי לה מאד, להוראה בישראל, שתנבע מתוך כלי נקי וטהור בכל מיני טהרה...
*
ומענין לענין, בהלכות הדיבור של רבינו הקדוש מחוקק המשנה לישראל. פעם ערך סעודה לתלמידיו. ויחד עם זאת לימדם אורחות חיים ומוסר השֹכל. "הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכים ומניחין הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושין, כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם כך אלו לאלו...". [ויקרא רבה ל"ג א'].
התלמידים ישבו בסעודה ובררו להם את הלשון הרכה הנוחה למאכל יותר. מתוך כך לימד להם רבינו הקדוש מוסר השכל, לבחור להם לשון רכה כשמדברים איש אל אחיו.
אם נתבונן בזה יותר, יקירי, נראה שיש כאן קל וחומר גדול... מפני מה בוחר לו האדם לשון רכה לסעודתו ומניח את הקשה? מפני רצונו באכילה נוחה בת רגע, בהנאה קלה וחולפת.
ואם בכל זאת טורח הוא לברור את הלשון הרכה, כמה אם כן צריך לטרוח בברירה כזו, כשנוגע הדבר ל"לשון" קשה הפוגעת באדם, שרושמה עלול להשאר לזמן ממושך ביותר ולגרור אחריה תוצאות איומות.
וכך כתב ה'שפת אמת' "הלשון באדם כפי מהותו, אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש, אז לשונו רך - ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה..." [בהר תרס"א]. הלשון מראה על מהות האדם, אם עדינות-רוחניותו שולטת עליו, או שגסות החומר הגשמי קובעת את התנהגותו...
*
דבר מדהים כתבו בעלי התוספות. המשנה, שערך אותה רבינו הקדוש, [עירובין ב. מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה] בחרה בלשון "ימעט" ולא בלשון "פסולה", מפני שהיא לשון מעולה יותר. ואם כי לשון "ימעט" אין משמעות בדיעבד שבה ברור, בכל זאת בחרו במבוי דרבנן בלישנא מעליא.
נקודה יקרה טמונה כאן, אם אמנם מפני ההכרח מצאו חכמים לנכון לכתוב בשאר מקומות לשון פסול פעמים אין ספור. בכל זאת שקלו תמיד את הדבר שוב ושוב, ובמקום שלא חשו צורך לכך, הכריעו שחייבים לכתוב ביטוי נאה יותר...
*
הדיבור הוא כאמור, כלי יקר ועדין ורוחני ואין לפגום אותו אפילו במקצת שבמקצת. על בעלי המוסר אמרו, שמעולם לא אמרו את המלה "רע", כי אם "לא טוב", לכל היותר. ה'חזון איש זצוק"ל פעם תיקן את לשון מי שאמר "זה שקר" למרות שצדק ההוא בזה. בכל זאת ביקשו לתקן את לשונו ולומר: "זה אינו אמת".
*
פעם נכנסתי לקודש פנימה אל כ"ק מרן אדמו"ר ה'פני מנחם זי"ע. הזכרתי כמה אנשים ובתוכם חסיד ידוע. הרבי ז"ל הושיט לי אז בקבוק יין. לא הייתי בטוח למי מיועד היין ושאלתי אם זה בשביל אותו חסיד, שאך זה הזכרתי אותו... על פניו הקדושות של הרבי נשתפכה בת שחוק מלבבת, כעצם השמים לטוהר... "אים וועל איך געבן אן אנדערס מאל" אמר, - לו אתן בפעם אחרת... הוא לא רצה לענות בשלילה. כלומר, שכעת אין כוונתו עליו. לצדיקים יש חשבונות מיוחדים במעשיהם ובהענקתם, מה, מתי ומדוע... הבקבוק היה אמנם מיועד לכתובת אחרת, אבל אצילותו העילאית עיכבה בעדו מלומר "לא" מפורש... לא רצה אותו צדיק להעלות על שפתיו, שאינו בדעתו כעת לתת דבר-מה, ליהודי... לכן שינה והאריך במילותיו, לומר שעוד יבוא הזמן ויהַנה אותו גם כן...
*
בדברי חז"ל, משמעות לשון נקיה מוסבת לאו דווקא ביחס לדבר של גנאי, אלא אף לדבר שאינו טוב. בכוונה היו חכמים מהפכים את הדבר בלשונם לטובה, כמו: "סגי נהור", "שונאיהם של ישראל" וכדומה. במרחבי הש"ס מצאנו הרבה שינויי לשון להסתיר את צד הלא טוב ולהבליט רק את האור הטובה והברכה!
נפלאים הם דברי ה'שפת אמת' דלהלן: "בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין - מי שמתבונן בפלא זה". [כי תצא תרל"ג].
הגע בעצמך! הקב"ה ברא בעולמו את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם. הררי אלף, תהומות ועמקים וכל ברואי עולם. באדם עצמו נמצאים רבבות אלפי דברים המחזיקים אותו בחיים. אולם הנפלא שבכולם הוא כח הדיבור. ובכן איך אפשר להכתים את מבחר הכלים שבכל הבריאה כולה, בדיבור שאינו נקי?
*
גדלתי בנעורי בעיר אנטוורפן שבבלגיה. היהודים התבדלו שם תמיד משפת הגויים, וזה שמר על נקיות הלשון בכלל, שלא תספוג מן הרחוב ביטויים בלתי ראויים. כך גדלו שם דורות יראים ושלמים, שלא הושפעו מתרבות התושבים כלל.
ומתוך כך זכור אזכור את ראש הישיבה בישיבת ווילרייק - אנטוורפן בה למדתי בנעורי, הגאון המופלא רבי יהודה טרגר זצ"ל. גדול בתורה היה מאד ושולט במקצועותיה בברירות. חכם מחוכם ונעים הליכות. בן מלך ממש היה בהנהגותיו. הוא פתח אופקים חדשים לתלמידיו והעניק להם מבט נרחב בתורה, בהלכה וגם באגדה ובספרי המחשבה. הוא בחר לגור בפנה בודדת בפרבר רחוק מן העיר, בכדי להיות בצוותא עם תלמידיו ולהשפיע עליהם מאורו. אה! ווילרייק! מי יתנני כירחי קדם. אלה היו השנים הנעלות שלי בלימוד התורה. אהבת התורה שררה בין כותלי הישיבה, כשעליה חופפת דמותו הנעלה של ראש הישיבה שבימיו הרביץ תורה לאלפים.
מלבד קומתו הענקית בתורה, זכור לי היטב דיבורו הצח והמחושב. בחכמה עמוקה ערך את דבריו, שלא יצא מהם אף ספק דיבור שאינו נאה ומקובל. רמיזותיו היו מלאות חן של פקחות. ברור שקלט אותו גדול, הנהגה זאת לראשונה בבית אביו איש המעלה הרה"ח ר' אברהם ז"ל שהיה נזהר בנקיות הלשון עד לאחת, כפי שהתחנך בחסידות אמשינוב שמאד נזהרו בכך. יהי זכרם ברוך!
*
כדאי לנו מאד, יקירי, להרבות במלים, לטשטש משמעויות ולהפכם לצד הטוב ובלבד שיצא דיבור אציל ומעודן. אנא נשקול את דברינו, נדקדק בביטויינו ולהתרחק מביטויי הרחוב. אנא נלך בדרך חכמינו "בוחרי הלשון" ונשתמש תמיד בלשון עדינה וחיובית ואם יש צורך כבר יבינו השומעים בעצמם את ה"מכלל הן אתה שומע לאו". ר' ישראל! למעננו ולמען בני המלכים בדורות הבאים! הילדים בבית צריכים להתחנך לדבר בלשון נקיה ומכובדת וכמובן ששפת ההורים משמשת כדוגמה אישית.
*
שפת נסיכים... הנה עוברת בזכרוני, דמותו של אחד מנסיכי-האדם, ששימש לפָני מופת איך מתייחסים לכל יהודי, בחביבות, במאור פנים ובדיבור נעים. דמות אהובה ונערצת הכרתי בימי נעורי בירושלים, שעדיין עומדת לפני במלא הודה. הרה"ח ר' פנחס יעקב לוין ז"ל. בהיכל הדמויות שבלב, עדיין קורנות פניו של ר' פיניע, אור, חום וחכמה. שם מהדהדת גם שיחתו הענוגה והמחושבת בשפת חן ונועם. זיו שאנן ורגוע היה זוהר על פניו, מלא אהבת ישראל מירושת אבותיו.
ר' פיניע היה בן בתו של ה'שפת אמת' זי"ע ובנו של הגה"ק רבי חנוך צבי זצוק"ל מבנדין. ממרום היחס ירד ר' פיניע אל העם וקירב כל אחד בחן ובנעימות. הוא קיים "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" בנועם דרכיו. על חייו עברו סערות הזמן והוא 'נענע בראשו על כל גל וגל' בתבונה ובאורך רוח. אף בשעות נסיון ומתח בעניני ציבור ועסקנות, לא עברה על לשונו מלה 'מחוספסת' וביטוי שעלול לפגוע במאן דהו. המלים שיצאו מפיו של ר' פיניע, היו שקולות ונקיות להפליא ועם זאת מלאות חכמה וחביבות.
*
נמשיך נא בדברי רש"י הקדוש, במה שראוי להתלמד משיחתם של חכמים "לדבר בלשונם" שהוא בלשון נקיה ו"עושר" ו"מרפא". יסוד לדברי רש"י נמצא במסכת כתובות [ק"ג.] "לשון חכמים עושר", "לשון חכמים מרפא" [וראה משלי י"ב י"ח]. בדברי הגמרא שם למדנו, שחכמי ישראל השחילו בתוך שיחתם כבדרך אגב, גם עצות להרוויח ממון ולהתרפא באופן מעשי. כלומר שאף בדבר הלכה מצאנו, שרצו החכמים להיטיב לישראל אגב דבריהם. ברם, יתכן שנכלל כאן גם משמעות מרפא ועושר לנפש...
*
לשון חכמים מרפא, לשון חכמים עושר... סיפר הרב מפאריז הגה"ח רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל ששמע מפי מלמד זקן בווארשא, שהיה לו פעם תלמיד מוגבל מאד בהבנתו וידיעותיו. המלמד שנשכר במיוחד לכך, עמל עליו ביותר ללמדו ולוּ אף פרשה בחומש. לימים רצה אבי הנער שכפי הנראה היה אדם פשוט, שדווקא ה"חידושי הרי"מ" יבחון אותו בתלמודו.
כמובן שכמה ימים לפני כן יגע אותו מלמד, להחדיר את הלימוד בתלמידו, אולי בכל זאת יצליח להשיב משהו. הוא גם חשש לפרנסתו אם ייכשל התלמיד במבחנו...
לתדהמתו של המלמד, שמע שהגיב החידושי הרי"מ על ידיעות הנער: "ניש-קשה", כלומר: לא רע, מניח את הדעת...! לשמחת האב לא היתה גבול. גאון אדיר כזה אומר "ניש-קשה" על בנו?! המלמד שֶאף הוא כמובן שמח ביותר, רצה בכל זאת להבין את פשר הדבר. הרי איש אמת הוא הרי"מ בכל לבבו ונפשו ואם כן מה מניח את דעתו אודות תלמיד זה, לאחר שבָּחַן אותו והכיר בטיבו...
הוא נכנס אל החידושי הרי"מ ושאל אותו: "ילמדנו רבינו!" הרי מכיר אני היטב את התלמיד, במה אם כן זכה לשבח זה? וכך ענה לו הרי"מ אז: "אילו היו לה גבול ומדה לתורה, היה שייך להגדיר את דרגת איכותו של אדם בתורה. אולם מכיון שהתורה ארוכה מארץ מדה ואין גבול לידיעתה, הרי ביחס למה ששייך עוד לדעת, כמה הבדל יש כבר בין הנער שיודע א"ב לבין הגדול בתורה. ואחר הפטיר הרי"מ ואמר: "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים...? [שארית מנחם הקדמה לספר ויקרא].
*
יקירי! אתה מבחין באוצר שמונח בעומק מלה זו של "ניש-קשה"? געוואלד! כמה עומק מחשבה, כמה ביטול וענווה, כמה חכמה וכמה הטבה, כמה אהבת תורה ואהבת ישראל, כמה חן ואצילות, כמה עין טובה ולב טוב! הוא הענק בענקים, אמר מה שאמר, מתוך מבט על תחומי האינסוף של התורה ומתוך ביטול היש. "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים?...
ומתוך מבט מופלא זה, פעל מיד והעניק הרגשה נפלאה לילד, לאביו ולמשפחתו וגם הציל את פרנסת המלמד. לשון חכמים מרפא, לשון חכמים עושר. ועם זאת לא הניח ממדת האמת הקוצקאית כמלא נימא. אדרבה הוא עוד נתן ביטוי לביטול היש שבקוצק. הערכת ה"נישקשה" שלו תאמה עם מבטו על האין - סוף שבתורה!
*
כמה טובה וברכה אפשר להרעיף בדיבור נכון במקום. ידועים דברי הזוהר הקדוש [ח"ג מ"ו.] שכשם שעתיד אדם ליתן את הדין על דיבורים האסורים, כמו כן יתבעו אותו על כל דיבור טוב שהיה בידו לומר ולא אמר. המפרשים כללו בזה גם מי שיכול לחזק ולשמח את חבירו בדברים ולא עשה כן [ראה פי' "מתוק מדבש"].
מלאים הם פסוקי ספר משלי בתועלת הנפלאה שבלשון חכמים, כמה תורה, כמה יראה, כמה חיים ואחוה, שייך להשפיע על ידו! "מקור חיים פי צדיק" [שם י']. "צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם". [שם ט"ז] "מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר רוח". ופירש זאת רבינו יונה "מרפא לשון" דברי פיוס ותנחומין לישב דעות; וכך ביאר: "שמַרפא הלשון, נכבד מכל מרפא". שוב ושוב מלמד אותנו החכם מכל אדם: שפתי צדיק ידעון רצון" [שם י'] "ומתק שפתים יוסיף לקח" [שם ט"ו]
שפתי החכמים והצדיקים, מעוררות רצון למעלה ולמטה, מקרבות לבבות, נוטפות תנחומים, תוכחות נועם ודברי עידוד, ממתיקות את המרירות, מביאות רפואת הנפש ומעשירות אותה...
*
בהיותי בארץ הקודש סיפר לי אברך אחד, סיפור הנוקב ויורד עד תהום הנפש. תועלת גדולה יש להעמיק בסיפור זה, בפרט להורים ומחנכים. מעשה שהיה לפני עשרות שנים. ילד אחד הראה פעם התנהגות מוזרה מאד. ברחוב ראשי אחד בעירו, נכנס הילד לכל חנות וחנות, באחת אחרי השניה, וכך יצא ונכנס, יצא ונכנס...
לתמיהת רואיו על מעשה מוזר זה, ענה הילד תשובה מרעידה: אני רוצה לשמוע שוב ושוב את המלים "איך אני יכול לעזור לך?"... אתה מבין ר' ישראל, לנפשו של ילד זה? הוא היה צמא לתשומת לב, למלה של טובה, להבעת רצון לעזור לו. נכספה וכלתה נפשו לשמוע את המלים האלה, שיעשו לו טוב על הלב, שמישהו רוצה ומוכן לעזור לו... לבו היתה כואב, מסכן ו'עני' מן החיבה שהיה צריך לה כל כך. הוא היה זקוק ללשון מרפא ועושר...
געוואלד! מלים! מלים! כנראה שהילד לא שמע מלים כאלה בבית ובבית הספר ולדאבון הלב הלך לחפש אחריהם ברחובות ובשווקים... סומכני עליך יקירי, שאתה עומד על משמעות הדברים.
*
ומאידך גיסא... נשמר אצלי, זכרון מרגש ומלבב מבחור צעיר, יתום, שהייתי עמו פעם בשבת התאחדות של בחורים. הוא עדיין אמר 'קדיש' אחרי אביו הנעלה והפצעים לא הגלידו כלל. עם זאת הבחנתי בהצטיינותו בתורה ותפילה בכובד ראש.
פעם ניגש אלי ושאל אותי: איך אומרים את המלה: "טעים" באנגלית? השבתי לו. תוך כדי דיבור נימק את פשר השאלה הבלתי מובנת. "אני רוצה להודות לטַבח, שאיננו מבין שפה אחרת"...
למרות מצבו הכאוב, החליט כעת שהוא חייב להעניק מלה טובה לזולת, ולהודות לו בצורה הכי נאותה. והוא התכונן לכך לעשות זאת כדבעי. הוא חזר על המלה באנגלית, פנה אל הטבח. ושוב חזר לתלמודו. אין לו ענין ב"טעים" ואין לו עסק בשפה זרה. אמנם לתת הרגשה טובה ולהודות לזולת, את זה הוא רוצה לקיים בהידור...
*
הבה ניגש ל'שירת הים' בשמחה, מתוך התכוננות של טהרת הלשון, מתוך שנתלמד לדבר בלשון חכמים, בלשון נקיה ועושר ומרפא. מתוך כך נהיה ראויים יותר לשיר את השירה הזאת לה'...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לומר שירה כבני מלכים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 515.docx
- (44.19 KiB) הורד 172 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
כַּדַּת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת....
הגיגים בשירת "מה ידידות".
לר' ישראל יקירי שליט"א
לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים [שה"ש ז'] שם אראך כבודי וגודלי, שבח בָּנַי... [עירובין כ"א:].בהיותי בארץ הקודש זכיתי לשבות שבת מרוממת מאד, ברוב עם הדרת מלך, בחברת קבוצה של חסידים ואנשי מעשה דבקים בתורה. אברכים וגם מבוגרים השתתפו שם וכולם השתלבו יחד, לב בלב, במאור פנים של שבת, "בנהירו דאנפין", באיחוד לבבות...
לכו נרננה לה'... אז ירננו עצי היער... תחושת "נועם שבת" פשטה על פני הסביבה, האילנות, הצמחים, הפרחים ונאות הדשא. נופה של ארץ ישראל התעטף בקדושת השבת, כשעל הפירות עדיין שרויה קדושת שביעית, שבת הארץ. מנוחת אמת ואמונה, שלום ושלוה. תוך אמוני עם סגולה, המעידים על מי שאמר והיה העולם. ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, בצוותא חדא...
'מבואו ועד צאתו' של שבת קודש, עסקו יהודים אלה בתורה ותפילה, שירה, זמרה ועונג שבת ב'טעם העליון', מתוך אחווה וידידות. סעודת ליל שבת ומסיבת "עונג שבת" שלאחריה, הסתיימה בשעה די מאוחרת. ולמרות זאת, כבר למדו יקרי הנפש בשקידה שעה ארוכה לפני זמן שחרית [שנקבע לשעה 8].
בשבת אחרי הצהריים, נראו פה ושם חושקי תורה יושבים על ספסל בין האילנות ועוברים יחד על סוגיות בש"ס. איזה מראה מרהיב עין! כאילו נשמעה שם 'בת קול' של התורה הקדושה: "בנאות דשא ירביצני" בהרבצת תורה... דברים בעלמא כמעט שלא נשמעו שם במשך אותה השבת כולה...
*
השבת הנפלאה ההיא התמזגה אצלי עם חרוזי "מה ידידות מנוחתך". תוכן הפיוט הנאדר הזה הומחש אז לפנַי בגווניו השונים. הרי שירה זו מקשרת את תענוגי השבת עם שמירתה בצורה נשגבה, והכל מתאחד לתענוג מעין עולם הבא. "ובשביעי נגילה" בשמחה של מצוה!!! "ולנוח בחיבת" מתוך "נפשי לך ערגה"... "ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות".
וכך נמשכתי להעמיק שוב בשירה עילאית זו. בחרוזי "מה ידידות" אנחנו פונים ישירות אל השבת בלשון נוכח ומדברים אליה: "אַתְּ שבת המלכה". את השיר הקדוש הזה חיבר אחד הקדמונים, בשם רבי מנחם, ששמו נקבע בתחילת החרוזים. מערב, נחלת, חפציך, מעין עולם הבא... ורבי מנחם המשורר הקדוש, זכה להחדיר בעם טעם מיוחד של 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה'...
בהסתכלות ראשונה על בנין השיר, מבחינים מיד ש'החרוז החוזר' הוא "להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים", ברם אם נתבונן יותר, נראה את עומק השילוב בין "שומרי שבת" ו"קוראי עונג". איך שתענוג של שבת מתעלה לפסגות. בקשר פלאים מתחבר: "להתענג בתענוגים" עם "לא תעשו מלאכה", עם "והייתם לי סגולה; "ולהגות באמרי שפר"; בכן נפשי לך ערגה"...
ואמנם כה דבריו של נביא ה' על השבת: אז תתענג על ה'. [ישעי' נ"ח] וכבר הראה לנו ה"כהן" מלובלין, הגה"ק רבי צדוק זי"ע, שתענוגי השבת פועלים היפך הטבע ממש, מאשר תענוגי החול, הלָלו כדרכם, מגשמים ומורידים ואילו הלָלו של שבת: מעלים ומרוממים... [רסיסי לילה ו'].
*
מספרים על אחד הצדיקים; שהיה לו חסיד שגר בכפר רחוק והתפרנס שם. הוא היה נוסע אל רבו זה לשבתות. פעם בליל שבת קודש, שרו בשעת עריכת השולחן שירת "מה ידידות" בכיסופין עזים. כשהגיעו לקטע "מעין עולם הבא" הסעירו המלים את אותו החסיד עד שהרגיש התעלות נפלאה מאד, כפשוטם של דברים. מעין עולם הבא...
הירהר אותו חסיד בלבו. "אם מסוגל אני לבוא כאן לידי הרגשות כאלה, שוב אינני רוצה לחזור לחיי הכפר השקועים בעולם הזה". וכך החליט למעשה, להישאר בצל רבו ויהיה מה. למחרת השבת כבר לא הלך להיפרד מאת רבו הקדוש, כדרכו, אלא לקח לו גמרא והתיישב בבית המדרש ללמוד בשקידה. כשנודע לו להרבי מזה, שאל אותו מה ראה לשנות את נוהגו. החסיד סיפר לו את תחושותיו, שטעם 'מעין עולם הבא' בשעת שירת 'מה ידידות' ולכך החליט להישאר כאן, לראות עולמו בחייו גם בימות השבוע...
אמר לו הרבי בחיבה: "אמנם כן, זה היה כוחו הנעלה של רבי מנחם, מחבר פיוט זה של "מה ידידות", שהיה בידו להכניס בשבתות, טעם עולם הבא. בכל זאת תפקידך כעת לחזור לביתך ולעבוד את ה' במקומך. רק זאת אבקשך בני, שתמיד תזכור את הטעם העליון הזה. את תחושת השגב שהיתה לך כאן בשעת שירת "מעין עולם הבא". את זה אף פעם לא תשכח! זה ילווה אותך בדרכי חייך. אנא קלוט אותה בלבך לעולמים...
*
ובאותו ענין... בספר החשוב "היכל התפילה" שחיבר ידי"נ הגה"ח ר' נחמן יוסף וילהלם שליט"א, נמצא סיפור על חסיד אחד בשם רבי מיכה, שבא אל הרה"צ רבי יחיאל ממוש זצ"ל, [מבני היכלא המופלאים של הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ זי"ע] ותינה לפניו את תלאותיו ודאגותיו. נענה ואמר לו אותו גאון וצדיק: "היום יום רביעי ומחר כבר יום חמישי. הנה מתקרב ובא יום שבת קודש, שבו ישיר רבי מיכה 'מה ידידות'"... ובאמרו זאת, פתח רבי יחיאל בשיר 'מה ידידות' בניגון הידוע לחסידי סלונים. והדאגה והכאב החלו להתפוגג, עד שנסו יגון ואנחה... [ע' קמ"ב].
*
מה ידידות מנוחתך... מטבע-לשון זו מקורו בספר תהילים [פ"ד]. "מה ידידות משכנותיך ה' צב-אות". כך מתבטא המשורר שם על מִקדָש ה' וכך העביר הפייטן תחושה זו גם לעֵבֶר יום השבת, שאותה כינו קדמונינו ז"ל: "מקדש הזמן". מה נפלא הדבר: על שניהם משכן ה' ומשכן השבת, נאמר המשך דומה. במקדש נאמר [תהילים שם] "נכספה וגם כלתה נפשי" ובמקדש הזמן של שבת [בפיוטינו]: "ובכן נפשי לך ערגה"...
*
רבינו הטור כתב [בסי' ש"א] הקדמה קצרה למלאכות שבת [סימן ש"א]. ובה מבאר שם את קדימת סדר הלכותיו. בראש ובראשונה הוא מתחיל דווקא במה שנלמד מפסוקים של "אם תשיב משבת רגלך" בנבואת ישעיהו [נ"ח] . כלומר בצורת ההליכה, לבוש, שיחה וכו'.. פסוקים אלה מסתיימים ב"כי פי ה' דיבר". יש מן האחרונים ששמעו בלשון זו, שיש באיסורים אלה מֵעין דאורייתא. [ראה פמ"ג או"ח סי' ש"ז מ"ז].
ואף בדברי פיוט זה שלפנינו. מבחינים במלים שבנבואה זו [ודרשות חז"ל שעליהן - ראה שבת קי"ג.] מתוך שירת "מה ידידות". לבוש בגדי חמודות [וכבדתו]; חפציך בו אסורים [ממצוא חפצך] וגם לחשוב חשבונות; עונג קרא לשבת; הילוכך תהא בנחת; הרהורים מותרים [ודבר דבר]... נחלת יעקב יירש... [ואכלתיך נחלת יעקב אביך].
*
לבוש בגדי חמודות... כ"ק מרן הפני מנחם זי"ע אמר פעם רעיון עמוק, השופך אור על כל מבואות השיר. הוד החסידות מבהיק מרמיזה זו של פנימיות: "לבוש בגדי חמודות - להדליק נר בברכה". את ה"לבוש" יש להעלות לבחינת "נר" דולק. כלומר, בשבת קודש בפרט צריך להעלות את החיצוניות לפנימיות, להפוך את הלבוש לאורה, את הגוף לנשמה, להעלותו מגשמיותו ולתקנו באור שבת קודש, יומא דנשמתין... והוא היה אומר: המשורר מדגיש כאן על השבת "מעין עולם הבא" דווקא ולא מעין עולם הזה. מכלל הן אתה שומע לאו....
*
מיוחדים מאד הם דברי פזמון "מה ידידות" המחדירים טעם גן עדן, אף בשמירת השבת. ומשרישים בכך תענוג מופלא. רבי מנחם, מחבר הפיוט קורא אלינו שנתקרב אל שמירה זו, מתוך חיבת תענוג, "ולנוח בחיבת"... הוא מאחד כאמור, את שומרי שבת ואת קוראי העונג גם יחד בצורה נפלאה מאד. צליליו משפיעים על היהודי שיתעטף בכיסופין גם לקראת קיום ה"לא תעשו מלאכה" "חפציך בו אסורים וגם לחשוב חשבונות". והיינו שיתענג היהודי על שמירת השבת וקדושתה, בדומה שמתענג על יינות מבושמים ותפנוקי מעדנים...
הוא מחדיר את הטעם העליון, ה"געשמאק" של שמירת השבת. כבוד הוא ועונג הוא ליהודי הזוכה לקיימה כראוי! הרי כל פינות השיר הזה הכוללות גם את הלכות השבת, כשהן מחורזות שוב ושוב עם "להתענג בתענוגים"...
תמצית רעיון זה של "תענוג השמירה", מוגדרת היטב בשתי מלים בפיוט: "כשושנים סוגה". גם הסייג והגדר, גם החומרות וההרחקות של הלכות שבת, נעימות על ישראל כשושנים, המשיבות נפש בניחוחן האציל, דבר שהנשמה נהנית ממנו, כדת נפש משיבת...
"יום שבת אם תשמורו והייתם לי סגולה" כתב המשורר הקדוש. מחברה של 'מה ידידות' מושך את ליבנו אל ההוד וההדר של שמירת השבת, על כל איסוריה, דקדוקיה וסייגיה... וכך נשמע מבין הצלילים: אנא משורר זמירותי לדורות, אנא יהודי של שבת! הכר נא את מעמדך כבן עם סגולה, כבר מתוך שמירת שבת גרידא...
*
וכעת יקירי! נתחדש נא בפנינה יקרה שנאמרה לפני דורות, אי שם בגאליציה, על ידי איש צדיק תמים וצנוע, בנן של קדושים. גדול בתורה היה הרה"ק ר' יעקב רובין מבארנוב – טורנא זי"ע, נין ונכד למלכות רופשיץ. [סבו היה הרה"ק רבי אשר ישעיה חתן הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע] לא פסק פומיה של רבי יעקב מגירסא יומם ולילה. הוא לא השאיר דורות וכך נשאר אחריו ספר בשם "תולדות יעקב".
ושם בספרו [בליקוטים ע' מ"א.] נמצא רמז מפעים מאד על "מה ידידות מנוחתך". הבה נדליק נר בברכה לעילוי נשמת צדיק זה, שכבר לא ידוע אודותיו כמעט. ברור שזה יהיה נחת רוח לגברא רבא כזה.
הרי ידעת ששמירת שבת כהלכתה מביאה מחילת עוונות. חז"ל [שבת קי"ח:] לימדונו שאפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו. מחללו – מחול לו. ובכלל, בשבת קודש מסתלקים ונפרדים, הדינים והמקטרגים. "וכל דינין מתעברין מינה... ".
וכאן בא הרבי מבארנוב זצוק"ל ומראה לנו פסוק בתהילים [ה'] על הנמצאים במעמקי חטא ופשע ר"ל, שעליהם נאמר: "האשימם אלקים – ברוב פשעיהם.". ומלבו של אותו צדיק בקעו "ראשי תיבות" מרעידי לבבות. "האשימם" ראשי תיבות: מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה. זה לעומת זה עשה האלקים. כלומר בכוחה של שבת קודש, להפוך, להעלות, לתקן ולמשוך מן התהום, את החוטאים הנועדים ח"ו ל"האשימם" בכח "מה ידידות מנוחתך עד שבת המלכה" יהיה גם לעלובי נפש אלה תיקון ועלייה...
*
ר' ישראל הנעלה! אין זו הברקה נאה בעלמא, הֶבזק 'ראשי תיבות' שנון ומוצלח. רעיון זה נחצב ממקור קדוש, רם ונשא, חידוש זה נולד בלב עורג ונכסף, מלא אהבת ה' אהבת ישראל והתקשרות לשבת קודש. צדיק זה הבין והכיר את כח השבת העצום, הקורא לכל אובד ונידח: "קומי צאי מתוך ההפכה". הוא חתר לעומק ומצא את הרמז ב"מה ידידות מנוחתך". הוא ידע עד היכן הדברים מגיעים. בכח השבת. וכך הגיע באהבתו ובחמלתו אל נדחי ישראל באשר הם שם; כך צלל אל תהום "האשימם", והעלה אותם למקום גבוה. מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה... שבת המלכה מושיטה לו את שרביט הזהב וְחָיָה...
ואמנם דברים אלה יסודתם בהררי קודש. הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, מסר מנהג קדמון בישראל, שכשסיים הקורא בסוף פרשת ויקרא: "לאשמה בה", היה הציבור עונה אחריו את ראשי התיבות : לקֵל אשר שבת מכל המעשים. ביום השביעי. בכדי לסיים בדבר טוב. וב"מאור ושמש" ביאר ראשית תיבות אלה בענין דומה, כשם הקרבנות מכפרים, כך שבת קודש מכפרת על האשמים, ומעלה ומתקנת וגואלת... [סו"פ ויקרא].
*
אה! מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה... במנוחת השבת, בשביתה ממלאכה גנוזה קירבה וידידות. מה נשגבו היראה ודקדוק המצוות שלא להיכשל ח"ו באיסורי השבת. אין לראות בכל זאת כהגבלה בלבד, אלא גם כהרחבה רוחנית... אנחנו נמצאים בהיכלה של נועם שבת, בעולם נעלה יותר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ. כרחוק מזרח ממערב משטחי החול והחולין.
בפסגות אלה אין חריש ואין קציר. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. אין אנחנו מטלטלים את המוקצה והמוקצה אינו מטלטל אותננו... עַמנו נשאר יציב ואיתן במעמדו הנשגב ללא זיע, מופרש ומובדל בשבתותיו ומרחף מעל גבי כל הווי של חול וחולין...
מה ידידות מנוחתך... לקיום הידידות חייבים להשקיע... הרי אמרו חכמינו ז"ל "וקנה לך חבר". גם בקירבה זו צריך להשתדל ולהתאמץ לפניה ולקראתה. למותר לומר שמי שרוצה לשמור שבת כראוי חייב ללמוד את הלכותיה...
*
אַתְּ שבת המלכה... בלשון 'נוכח'. מתוך הרגשת נוכחות המלכות, נוכל לקיים ביתר שאת את כל מה שמזכיר המשורר בהמשך דבריו: ההלכות והליכות. כפי שמתנהג אדם היודע שהוא נמצא בארמון המלוכה. כך ראוי להתייחס אל שבת המלכה כשמרגישים את נוכחותה. וכפי שאמרו חז"ל שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, שלא יהא הילוכך בשבת, כהילוכך בחול, [שבת קי"ג.] וכמו כן: 'שלא תהא אכילתך בשבת כאכילתך בחול' [תנחומא בראשית א'].
*
בכן נרוץ לקראתך בואי כלה... מלים אלה מיוסדות על דברי הגמרא [ב"ק ל"ב.] שכל הרץ בערב שבת בין השמשות נקרא "רץ ברשות" [ואינו נחשב כמְשַנֶה לענין נזיקין] שכן כך אמר רבי חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא". כך הוא ההנהגה הראויה לזמן זה. בכן נרוץ לקראתך בואי כלה נסוכה...
בכן נרוץ לקראתך... הגאון רבי חיים מפרידברג אחי המהר"ל זצוק"ל, כתב דבר נפלא ב"ספר החיים" שלו. נפש אדם מישראל מקורה ממקום האור והשמחה, וכמו כן מצוות ה' חצובות גם הן ממקור של אור ושמחה, "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
בימות החול ישנו אמנפ "מעבה חומר האדם". ברם כשמגיעה שבת קודש הכל מתעלה ומשתחרר ואז מצא מין את מינו. "ילידי" האור והשמחה. אז שש ושמח ומזנק היהודי לקראת מצוותיו, השווים והזהים אליו במקורם: "כאשר ישמח איש נכרי בארץ מרחקים, לקראת אוהבו וקרובו שבא מארץ מולדתו". הרי שניהם מוצאם ממקור אחד. וכך מסיים בעל "ספר החיים. "וזהו סוד: בואו ונצא לקראת כלה"... [חלק פרנסה וכלכלה פ"ו]
ומעתה, לפי האמור, כמה ימתקו דברי המשורר כאן: "בכן נרוץ לקראתך". הנה מתהדקים שוב קשרי "מה ידידות" וזה מאיץ את המהירות לקראת שבת, ריצת הגעגועים לקראת "אוהבו וקרובו שבא מארץ מולדתו"... הוי! ובשביעי נגילה. ברוך הבא יום שבת קודש. מנוחה ושמחה אור ליהודים....
*
בכן נרוץ לקראתך... לבוש בגדי חמודות... רמז יש כאן לדברי ה"חיי אדם" שהובאו במשנה ברורה [רס"ב סק"ו] "ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית אינו יהודי, גם כן ילבוש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים, כי אם לכבוד השבת". מספרים על כ"ק מרן ה"אמרי אמת" זי"ע כשהתאכסן פעם בווינה, זכה אחד מילדי המארח לצחצח את מגפי הרבי, בערב שבת. "למה מצחצחים?" שאל אז את הרבי את הילד. "כדי לנקות ולהבהיק" ענה הילד. "לא! לכבוד שבת!". תיקנו הרבי, בכדי שיעמוד על תכלית הדבר...
*
להדליק נר בברכה... עוד בימי ילדותי הייתי מתבונן באמי ע"ה בשעה שקיימה מצוה נפלאה זו בלב ונפש. שעה רחומה היתה זאת לנו הילדים. שעה של התקשרות נעלה ותפילה זכה... ראינו את אמא פורשת כפים ומתחננת לא'ל עליון עלינו, על תורתנו, על בריאותינו והצלחתנו בכל. כך ראתה וקלטה מאמה, ששעה זו שעת רחמים ורצון היא, ושערי שמים פתוחים אז לתפילות האמהות על הבית ועל הילדים בפרט. הרבה בכתה אז ובזה התקשרנו עמה עוד יותר.
בצעירותי כתבתי לאמי פעם על כך. בין "גנזי" מצאתי את השורות ששימשו כעין הקדמה לשיר לכבודה: "למי כף הפלאים שהפכה את הבית למקדש שלוה וזוך? יד מי הפריחה את ענן החולין ונסכה על ביתנו שלל אורות לקראת מלאכי השלום? אַתְּ כלילת החסד, פנינת נוה ישראל, אמא... !!!"
*
בימי זקנותה כשכבר נחלשה אמי ע"ה, הייתי עולה אליה בערב שבת בזמן הדלקת נרות, לעזור לה בקיום מצוה זו. כשנכנסתי לבית, כבר חיכתה ליד החלון בציפיה דרוכה לקראת שבת. נגשנו יחד לשולחן השבת. וכך הדליקה נר אחר נר, בדממת קודש. אז הבנתי יותר את מהותה הייחודית של אֵם בישראל. אז הבהיקה לפני מצוה קדושה זו באלפי אורות. וביותר, כשפרשה כפיה וכיסתה את עיניה כשמהן פורץ מעיין דמעות של תפילה ותחינה, של עומק הרחמים. ארכה התפילה, על הבנים על הדורות. "בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים...". אמא הוסיפה תפילות בלחש משלה והתמוגגה מבכי לפני יוצר הכל. חכיתי לה והתבוננתי בה שוב כבימי ילדותי.
סוף סוף הורידה את ידיה. על פניה שטופות הדמעות הופיע אור השבת וכך העניקה לי חיוך נלבב, כזוהר שמש בין ענני מטר... בכל תוקפם של רחמי אֵם לחשה לי אז: "גוט שבת" ... מלים אלו היוו בשבילי אוצר גדול ויקר, שאין בידי לתארו. אה! כמה הייתי רוצה לשמוע שוב מלים אלה מפי אמא.
*
להדליק נר בברכה... כשהשתתפתי בשבת המיוחדת ההיא בכפר. [כנ"ל בתחילת האיגרת], השבת שהכניסה אותי לשירת "מה ידידות", פגשתי "תחת אחד השיחים" יהודי אציל נפש, שסיפר לי בהתפעמות על פעילות חלוקת נרות לשבת בכל רחבי ארץ הקודש, בפרט במרכזי יהודים שעדיין לא זכו לטעם שבת. נשים צדקניות מתנדבות מִזמנן בשעות עמוסות, וטורחות לערוך שולחן של שבת נהדר, לדוגמה בשערי בתי חולים, בכדי למשוך את הלב לקראת שבת בתפארתה.
וכך מחלקות מתנדבות אלה לכל דורשת, חבילה של נרות עם לוח זמנים לשבת ודבר תורה מתאים. בכובד ראש ובצורה מכובדת מתבצע הדבר, בדרך אימהות בישראל, במורא שמים, בהצנע לכת, במטרה מיוחדת לזַכות יהודים ברוממות השבת, ב'זכור ושמור' מסיני. להדליק שלהבת של יום מנוחה וקדושה, להכניס את האור בבתי ישראל באשר הם שם. לכבוד שבת קודש!
איש שיחי סיפר לי שהתוצאות מדהימות. הדלקת הנרות בבתי הרחוקים מחדירה את רוח השבת. הרבה מהם כבר נמשכו על ידי כך לשמור את שבת כהלכה. השלהבות הקטנות כבר הביאו הרבה אור וברכה רוחנית בבתי ישראל מרוחקים.
ואז נתפרש לי מתוך תיאורו, ביאור דברי הפייטן "להדליק נר בברכה". יתכן שהכוונה כאן גם על ברכת הדורות, והרי נאמר: [תהילים ל"ז] "וזרעו לברכה" ולא זו בלבד אלא שברכה מיוחדת נמצאת בנרות אלה, להמשיך להשפיע ולקרב נשמות ודורות תחת כנפי השכינה...
*
לא תעשו מלאכה... בין השיטין רואים אנחנו את מגמת המשורר לשלב פה ושם מהלכות השבת, תוך כדי שירה. כמעט יחיד הוא בזה בין פייטני השבת. ואי לכך ראוי, שגם אנחנו נלך בדרכיו ונזכיר לבני המשפחה אז, ליד השולחן הערוך, פרטים שונים משמירת השבת, בדרכי נועם ומתיקות.
ולדוגמא: "מערב מזמינים - מבעוד יום מוכנים...". כאן אולי ראוי להזכיר לבני המשפחה כולל הילדים היקרים, את מה שעוררו הפוסקים, שמאכלי השבת יהיו מבושלים כל צרכם מבעוד יום. ["לכתחילה בוודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כל צרכו קודם חשיכה" - ביה"ל רנ"ג ד"ה ונהגו] לבד מנימוקם בזה [לצאת ידי שאר שיטות] הרי באמת שייך להיכשל בזה ח"ו באיסור חמוּר. והיינו, שבתבשיל שלא נתבשל כולו, [אף אם משאירים אותו על אש מכוסה ובהיתר, כשהוא לגמרי חי, כלומר שבכלל אינו מבושל] באמת עדיין שייך בו איסור בישול, אם מקרבים אותו לצד החום או שמכסים את הסיר, שכיסוי זה ממהר את הבישול. [דבר המצוי כשרוצים לבדוק אם מתבשל כראוי].
ורמז לדבר, בדברי שירת "מה ידידות": "ותכל כל העבודות, לא תעשו מלאכה" אם הכל יהיה נגמר מבעוד יום, לא יגיעו לחשש איסור מלאכה... אלא באמת יהיה "בערב מזמינים מבעוד יום מוכנים" לגמרי, למשל, תרנגולים הנגמרים בבישול...
מערב מזמינים – [יש שגרסו 'מטמינים']... צריך להיזהר בהטמנה מבעוד יום. לא ידוע מספיק שיש איסור להניח תבשיל מכוסה לגמרי מכל צדדיו, על גבי תנור [אף על סיר אחר] או על ההסקה [שגם זה בכלל הטמנה בדבר המוסיף הבל - רנ"ז ח'].
*
ולערוך כמה מינים... כדאי מאד למשוך גם את תשומת לב הנוכחים בשולחן השבת, לנושא "כמה מינים" במאכל בשבת. למשל, להבהיר להם גדרי "אוכל ופסולת" במלאכת בורר. [שצריך לברור את האוכל, ביד - ומיד , כלומר סמוך לסעודה] שדבר זה מתייחס גם גם למינים שונים אף אם הם טובים ומשובחים, למשל שני מיני עופות או דגים, שרצונו לברור הפעם דווקא אחד מהם, אז השני נחשב לגביו, לפסולת ואסור משום בורר. ולא שני מינים בלבד, אלא אפילו צלי ומבושל באותו סוג עצמו. [ראוי להזכיר גם על בורר בבגדי ילדים למשל, המונחים בערבוביא, שלא לברור בליל שבת, אף את מה שצריכים לצורך היום, אלא סמוך ללבישה בלבד. כמו כן צריך לדעת את אופן המותר, בשפיכת שמן מתוך קופסת דגים, או מי חלב מתוך מאכלי חלב, כדוגמת לֶבן וכו'.]
קילוף פירות, ירקות וביצים וכדומה, בכלל מלאכת בורר היא ומותר רק סמוך לסעודה. אם הקליפות אינן ראויות לאכילה, אז לכל הדיעות, אסור להשתמש במקלף בשבת. את מלאכת בורר בפרט, יש ללמוד בעיון רב ובבהירות, כדי שלא להיכשל ח"ו באיסורים גמורים.
ר' ישראל! לא באתי לחדש לך דבר, אלא שעוררו אותי דברי משוררנו: "בו ינוחו בן ובת", שרצוי מאד להשריש בהם דברים כאלה בנעוריהם. כך יישאר זאת להם קנין עולם. [ע' ביאור הלכה סי' ש"ו ד"ה וללמדו שהזהיר על זה בדורו] ביותר יחדור הדבר ללב, מתוך עונג השירה. גם על זה מרחף הרמז כאן: "ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות"...
*
מבעוד יום מוכנים... ראוי להבהיר לצעירי הצאן בפרט, את עניני המוקצה לסוגיו ולהלכותיו. שכל דבר צריך שיהיה מוכן מבעוד יום, ודבר שלא היה מוכן, כגון שהיה מחוסר צידה או מחוסר קציצה, הרי זה מוקצה..
והרי סימן לדבר מלשון הפיוט. אף ב"ברבורים ושליו ודגים" שייך מוקצה. דגים חיים שאינם ראויים לאכילה, ברור שיש בהם איסור מוקצה. [ראה סי' ש"ח סעי' ל"ב ושם ל"א. בימינו, אמרו הפוסקים, שיש להחמיר אף בבשר, ששוב אינו נאכל חי] לכן אם מחפשים דבר בפריזר [מקפיא] יש להיזהר בטלטולם. וכמו כן שאר דברים שאינן ראויים עדיין לאכילה, כגון תפוחי אדמה חיים, מיני קטניות וקמח, שהם מוקצה ואסורים בטלטול!
קליפי בטנים ושקדים יש בזה איסור מוקצה. כמו כן יש להיזהר בכוס חד-פעמית, מלבד מה שאסור למולל אותה ולהפרידה לחתיכות, יש בחתיכות אלה איסור מוקצה.
*
לבוש בגדי חמודות... לפעמים מתבטאים היופי והחמדה שבבגדי שבת, דווקא מתוך אי נקיונם, אם נתלכלכו בשבת... הא כיצד? בבגד שמקפידים עליו יש איסור אף לנעֵר את האבק. חלילה שתבוא טיפת מים לנקות כל בגד שהוא! אמרו על ה'חזון איש' זצוק"ל שקרא ל"זֵר" האבק על כובע שנפל בשבת, בשם "כתר שבת". זהו כבודו, יפיו וטובו, עטרת תפארת, כשנזהרים בדברי מי שציוה על השבת! ואגב, בבוץ שנתייבש על הבגד יש בו גם משום איסור טוחן.
אנא ר' ישראל! נשתדל נא ליד שולחן השבת, למסור כמה הלכות שבת בנעימה. איכשר דרא ונמצאים היום ספרים שווים לכל נפש ממש. מבין השיטין של 'מה ידידות' נראה שזו היתה מגמת המשורר הקדוש רבי מנחם, שביקש להחדיר את שמירת השבת מתוך נועם שבת, בעת הסעודה. בשעת "מה ידידות מנוחתך"...
*
נחלת יעקב יירש, בלי מצרים נחלה... דברים אלה מקורם בגמרא, [שבת קי"ח:] "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר". את הביאור בזה הביא מרן הבית יוסף בתחילת הלכות שבת [רמ"ב] בשם רבו רבי יצחק אבוהב, שדבר זה הוא מדה כנגד מדה על היציאה מן הגבול בהוצאות שבת, שבשכר זה מקבל נחלה בלא גבול. בדברי הפייטן מקושרים הדברים הלאה, ויכבדוהו עשיר ורש.
מבין בתרי השיר בוקע לימוד זכות עמוק על ישראל קדושים בכל מקומות מושבותיהם. רבונו של עולם! כמה התאמצו בניך לכבד ולענג את השבת בכל זמן ומצב. דרכי הגלויות יעידו על כך לפני רבון כל העולמים, מקדש השבת ומברך שביעי. כמה התמסרו ישראל קדושים על לחם משנה, על מאכל לכבוד לשבת, על בגד מיוחד לשבת, על שירות ותשבחות בתנאים האיומים ביותר.
*
ויכבדוהו עשיר ורש... במחשבתי עובר כעת סיפור ידוע על הורי המגיד מקוז'ניץ זי"ע, שחיו בתקופת הבעש"ט זי"ע. יקרי נפש אלה לא זכו ר"ל להיפקד בזרע של קיימא זה שנים ארוכות. עני מרוד היו רבי שבתי הכורך [איינבינדער] מאפטא. כשכבר לא היה מסוגל לעבוד, קרה פעם שלא נשאר מאומה לסעודות שבת. וכך הלך לו רבי שעפסיל לבית הכנסת מבלי שירצה ליהנות מאחרים. כשחזר אמנם מצא לתדהמתו, את הבית מואר ואת שולחן ערוך בכל טוב. אשתו הצדקנית סיפרה לו שברגע האחרון מצאה בגד ישן עם כפתורי כסף וכך עלה בידה לכבד את השבת בשפע. רבי שבתי לא ידע את נפשו מרוב שמחה, עד שיצא אז בריקוד סוער וכך עשה בשעת הסעודה פעמיים ושלוש...
אהובי! אין זה סיפור בעלמא. צריך לקשור סביביו את כל נימי הנפש. עדות היא לכל באי עולם, כמה כח שמחה של מצוה ובפרט כשזה נוגע לכבוד שבת קודש. כל כולו התלהב רבי שעפסיל איינבינדער, בשמחת השבת על שזכה לכבדה. הוא שכח ממצבו העלוב, מביתו הריקם והבודד. הוא העלים עין מדלות המחר. זוגתו קנתה בתמורת הכפתורים את צרכי השבת בלבד והוא הכיר לה טובה לאין שיעור. ויחד הודו ושבחו למי שהשבת שלו שזיכה אותם בעינוגה. כעת בשעה זו, עלה בידם לכבד את השבת ושוב אין קץ לשמחה... השבת נצחית היא וכמה מאושר הוא האדם כשזוכה לארח אותה כראוי...
בלי מצרים נחלה... הבעש"ט זי"ע ידע את כל אשר נעשה... הוא הרגיש בכל המתרחש בבית הכורך מאפטא בשעת סעודתו ובת שחוק נהרה על פניו הקדושות. לאחר זמן גילה לתלמידיו שכל הפמליא של מעלה שמחו אז בשמחת רבי שבתי וביתו. מספרים שמיד לאחר השבת נסע הבעש"ט לשם וברך אז את בני הזוג, בבן שיאיר את ישראל. בן זה לא היה אחר מאשר המגיד הקדוש מקוז'ניץ. גאון וצדיק זה העניק עולמות לישראל בתורתו בעבודתו ובקדושתו. הם זכו לבן גדול בענקים בלי מצרים נחלה. והרי לזה זוכים קוראי עונג שבת...
ואמנם עדיין דבריו של המגיד הקדוש המאירים, פרים ורבים בעולם ומהדהדים בבתי כנסיות ובתי מדרשות לחזק לבבות ישראל לדורותיהם. לימוד מיוחד יש בסיפור זה, איך שזכו לדורות ישרים, גדולים וקדושים... ותזכו לגאולה... השבת מביאה את גאולת הכלל והפרט.
אגב, ידוע שבאחרית ימיו התאמץ המגיד יחד עם צדיקי דורו להביא את הגאולה, אלא שלא איסתייעא מילתא ונסתלק בערב סוכות תקע"ה. במרומים וודאי ממשיך להשתדל על גאולתם של ישראל... גם זה נובע מאותה שמחה עצומה של כבוד השבת בית הוריו שומרי שבת וקוראי עונג...
ובמשמעות עמוקה יותר, נבין את מעשהו של ר' שעפסיל, על פי דברי ה'שפת אמת' שביאר את מאמרם ז"ל, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. "המענג השבת שיש לו תענוג ממצוות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת, ונח. לכן מסירין ממנו כל המצָרים...". [ויחי תרנ"א].
*
חפציך בו אסורים וגם לחשוב חשבונות... כאן התייחס המשורר לאיסורי "ממצוא חפצך ודבר דבר" שבנבואת ישעיהו הנ"ל. משם למדו חז"ל איסור סחורה ודיבורים של חול. על "ממצוא חפצך" דרשו חז"ל [שבת קי"ד.] "חפציך אסורים". מזה נלמד גם שאסור ללכת לקראת סוף השבת, למקום שיעשה בו במוצאי שבת מלאכה, אם ניכר הדבר שעושה לשם כך. ולדוגמא, אם רוצה אדם להתקרב למקום עבודתו כדי שיוכל להתחיל בו בעבודה מיד אחרי השבת, או שהולך בשבת לתחנת אוטובוסים, כדי שיהיה מזומן לנסוע משם מיד עם צאת הכוכבים. כמו כן אסרו חכמים לעיין ולבדוק בשבת בענין מלאכה [וכן כל האסור לעשות בשבת] שיעשה למחר. ולמשל, ללכת לאַתַּר בנייה, לראות מקום דירה שרוצה לקנותו, אם ניכר הדבר שהולך לשם כך.
כמה צריך לזכור את האיסור הגמור שלא לקרוא מודעות של מסחר, כמו כל מאמר ומסמך הקשור למסחר, כולל שלטים וקטלוגים של מכירות וכדומה.
ודַבֵּר דבר... כך לימדונו חז"ל, [שבת קי"ג:] שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ולכך אין לדבר בשבת על ענין שאסור לעשותו בשבת [ואף באיסור דרבנן]. לדוגמא, מחר אני נוסע, מחר אני מבשל, אני קונה וכדומה. גם חשבונות שיש בהם תועלת מסחרית, אסור לחשב. רבינו משה חיים לוצאטו זצוק"ל כלל את הדברים בלשון זהב מזוקקת כדרכו: "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו" [מס"י פי"א].
*
ראוי מאד לזכור ולהזכיר את דברי המחבר [ש"ז ס"א] שאף בדברים בטלים בעלמא אין להרבות. [ע"ש ברמ"א שם ומ"ב סק"ה]. ר' ישראל! כולנו צריכים להתחזק בזה. ומה עוד בבית הכנסת וליד השולחן הדומה למזבח. קל וחומר מי שנחשב לבן תורה ודוגל בדרך החסידות, יש לו לצמצם יותר בשבת בדברים בטלים. כמובן שיש לפעמים צורך לשוחח, וביותר אם לשני יש תועלת וחיזוק בכך. אלא שעם זאת יש לזכור את מה שכתבו הפוסקים וספרי היראה בענין ריבוי דברים בטלים וביותר, הזוהר הקדוש.
*
ודַבֵּר דבר... בשבת אסור גם לספר דברים המצערים. [שם ס"ק ג']. דיבורך בשבת... בבאר היטב הביא בשם של"ה הקדוש, שאף בשאילת שלום לחבירו יש לשנות בלשון ולומר שבת שלום או גוט שבת, כדי לקיים זכור את יום השבת לקדשו... הגע בעצמך יקירי, בברכת גוט-שבת, יש קיום של זכור את יום השבת לקדשו!!! קיום אחד מעשרת הדיברות!
עניני הלכות אלה בכלל, נקבעו בשולחן ערוך [סימן ש"ו וסימן ש"ז] ומה מאד כדאי ללמוד זאת. כי פי ה' דיבר!!!
*
הרהורים מותרים... כך הוא הדבר מדינא דגמרא [שבת קי"ג.] דיבור אסור הרהור מותר, כלומר שהרהור בעסקיו מותר בעצם. אלא שהמשורר נתן לנו מקום לקיים "קדש עצמך במותר לך...". ובאמת כבר פסק המחבר בשולחן ערוך [ש"ו ח'] "הרהור בעסקיו, מותר, ומכל מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה". בבית יוסף [שם] הסמיך לכך [בשם רבינו יונה] את מה שאומרים בתפילת המנחה: "מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה"... ואף מדברי המשורר הזה מובן כן. איך יגיע אדם ל"נפשי לך ערגה" אם מחשבתו מרחפת בשוק? לאיזה גובה ימריא, אם דעתו נתונה על גובה מחירי עצים ואבנים?
הכרתי יהודי סוחר אמיד מדור הקודם. עסקים גדולים ומסועפים היו לו. הוא היה מקדים לבוא לבית הכנסת בערב שבת. כבר בדרך היה מטפח בידיו ואומר: "שבת קודש" בקול. בנו יבלח"א הסביר לי פעם, שאביו היה עושה כן, בכדי להבריח ממנו בעל כרחו את הרהורי העסק שעדיין לא הרפו ממנו. הוא נלחם עמהם בידים, לפנותם ולהכניס במקומם, קדושת שבת...
*
ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות... לעומת השביתה מדיבורי חול ועסק, יש להגביר את לימוד התורה בשבת בכל פינות ומחנות. לרבות כל פינות הזמן. מה נשגבו דברי רבינו המאירי [שבת ק"נ.] על קדושת השבת: "שהיום כולו קדוש לה' ואל יוציא קדשי קדשים לחולין...".
להתענג בתענוגים... כל פיוט "מה ידידות" מוסב על תענוגי השבת ושמחתה, ולימוד התורה הוא התענוג העליון המשמח העולה על כולם. וכך כתב האלשיך הקדוש על לימוד התורה בשבת: "על כן נגילה ונשמחה בו יתברך כשמחת הנפשות המתעלסות אתו עמו בעולם העליון, הלא הוא בהתעדן בעדן גן - אמרי תורתו ונתעלסה באהבתו". [שמות ל"ה ג'] לימוד זה נחשב פי כמה וכמה בין בכמות בין באיכות. שעה אחת של לימוד בשבת חשובה כאלף שעות [בן איש חי פ' שמות] ודברי התורה שנלמדו בעצם יום השבת, נחרתים על לוח הלב לנצח... [שפת אמת כי תשא תרנ"ז].
*
הילוכך תהא בנחת... ההליכה בשבת [שלא לצורך מצוה] צריכה להיות במתינות, בנחת ובלי פסיעה גסה. גם לזה נתנו הפוסקים שיעור [רמ"א סי' ש"א א' ומ"ב שם]. המגיד מטריסק זי"ע היה משתמש הרבה במונח זה גם בעניני רוחניות. שלא לדלג ולקפוץ במהירות יתירה אל המדרגות הגבוהות. "לא ידחוק עצמו לעלות במעלות גבוהות ממנו, רק שיעסוק בעבודת ה' בבחינת 'הלוכך תהא בנחת'...".
*
יום שבת אם תשמורו והייתם לי סגולה... בהר סיני, יומיים לפני מתן תורה ביום המיוחס נאמר לנו מפי הקב"ה: "והייתם לי סגולה מכל העמים". הבטחה זו מוסבת על "ושמרתם את בריתי", שפירשה רבי אליעזר הגדול "זה ברית שבת" [מכילתא יתרו י"ט]. בפסוק זה נאמר גם אם שמוע תשמעו בקולי, שעל זה אמרו צדיקים שהוא ראשי תיבות שבת [ע' שפ"א יתרו תרל"ו]. והייתם לי סגולה... והרי ידועים דברי רש"י הקדוש על זה: "סגולה - אוצר חביב - כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם...".
*
אמרו קדמונינו ז"ל "שינה בשבת תענוג". משוררנו המשיך להבהיר: כדת נפש משיבת! ופירש זאת ב"עץ יוסף" ששבח יש בכך, אמנם רק אם משיב את הנפש, ולא להתבטל ולבזבז את השעות היקרות.
כ"ק מרן הבית ישראל זי"ע, פנה פעם לאחד מידידיי ש"איחר" לבוא לבית המדרש לפי סדר הזמנים אז של "ותקם בעוד לילה". הרבי פנה אליו בנעימה תובענית ובלשון הקודש. "כמה יקרה השבת!!!"... מאז כבר עברו קרוב ליובל שנים. ובכל שבת ושבת הוא מתעורר בשעה מוקדמת מאד, מתוך "מה לך נרדם" זה שחדר לעצמותיו... "כמה יקרה השבת!!!"... ושוב מהדהדים דברי המאירי "שהיום כולו קדוש לה' ואל יוציא קדשי קדשים לחולין...". לא לבזבז! לא לבזבז!
הרה"ק מרוז'ין זי"ע סיפר פעם, שנפוליאון קיסר צרפת מיעט מאד בשינה, באמרו בשעת שינה איננו נפוליאון, כלומר, שאינו מרגיש אז את תענוג המלכות. ובדומה לזה, להבדיל יש להרגיש בשבת קודש, אין להפסיד את התענוג העילאי של השבת, מתוך שינה... ה"ישועות משה" זי"ע אמר פעם ש"שינה בשבת תענוג" נאמר למי שאין לו תענוג יפה מזה...
*
וה"שֵנָה" משובחת... סיפור יקר מאד, סיפר נכדו של בעל המעשה דלהלן ונושא שמו, אברך תלמיד חכם מסולא בפז. בלונדון היה הדבר, למחרת המלחמה, כששמירת שבת היוותה עדיין נסיון לא קל לאלה שנשכרו לעבודה. בחור אחד בשם שלמה נפתלי הערץ, היה עוזר לאביו בפרנסתו. בקושי רב סידר עם מעבידו, שיוכל לעבוד במשך כל הלילה ב'ליל ששי' עד שעות אחרי הצהריים לפני כניסת השבת ואז לא יצטרך לעבוד ביום שבת קודש. וכך הגיע הבחור הביתה עייף ויגע. התכונן לשבת במהירות, התפלל והלך עם אביו הביתה. בבית נרדם ושקע בתרדמה עמוקה ולא השתתף בסעודת השבת עם בני משפחתו...
האב, יהודי חרד ותמים דרך ניגש אז אל רב העדה, הגה"צ הנודע רבי אלחנן הלפרין זצ"ל והשיח לפניו את דאגתו על בנו שהחסיר סעודת השבת בצוותא. הוא דואג על רוחניותו של הבן, בגלל קיפוח זה. זמירות ודברי תורה... הרב התלהב אז מאד ואמר: שם בנך היקר שלמה נפתלי הערץ הם ראשי תיבות של "שנה". ואכן עליו נאמר וה"שנה" משובחת...
געוואלד! כמה חביבה שנתו במרום! הרי היתה זאת תוצאה של מסירות נפש למען השבת! כמה משובח ומפואר הוא בשינה זו! בנך הנעלה עמל ויגע בכל שעות הלילה והיום הכל למען קדושת השבת ושמירתה! אתה דואג על סעודתו? דע לך שברום המעלות הוא. שומר שבת מחללו במסירות נפש... הוי! כמה השֵנָ"ה -שינתו של שלמה נפתלי הערץ- משובחת, כדת נפש משיבת...
*
כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה... ונס יגון ואנחה... מן הראוי להזכיר כאן את דברי ה'שפת אמת' ששמחה ועונג השבת בכוחן לבטל כל צרה וצוקה. "וזה ענין המענג את השבת, כשבא שבת שהוא יום מנוחה ושמחה לפניו במרום. צריך האדם לשכוח כל הצער שיש לו. וזה הרמז "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין", כשהם בטלים מתוך שמחת השבת, בזה הם נשבתין. - - שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום, משבית מהם כל הצרות והצער שלהם." וזה הפירוש עמו אנכי בצרה.... [ויצא תרנ"ד]. אם מבטלים את הרגשת הצער בלב, ישבית הכח האלקי בשבת אף את מציאות הצרה, מכל וכל ...
מחבלי משיח יוצלו לרווחה... הרה"ק ר"מ מלכוביץ זי"ע היה אומר, שחבלי משיח הם התגברויות היצר לקרר את האמונה, ובאותו הזמן יהיו הכל צריכים להיות מקושרים בחזקה ומי שייאחז, ייאחז... והעצה לזה היא השבת! על ידי זה מתקשרים ונאחזים בלהט האמונה, להינצל לרווחה ולקבל פני משיח צדקנו ולהתכונן ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה להיות שומרי שבת וקוראי עונג כראוי!
ולטעם שבת עילאי "מעין עולם הבא"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
כַּדַּת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת....
הגיגים בשירת "מה ידידות".
לר' ישראל יקירי שליט"א
לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים [שה"ש ז'] שם אראך כבודי וגודלי, שבח בָּנַי... [עירובין כ"א:].בהיותי בארץ הקודש זכיתי לשבות שבת מרוממת מאד, ברוב עם הדרת מלך, בחברת קבוצה של חסידים ואנשי מעשה דבקים בתורה. אברכים וגם מבוגרים השתתפו שם וכולם השתלבו יחד, לב בלב, במאור פנים של שבת, "בנהירו דאנפין", באיחוד לבבות...
לכו נרננה לה'... אז ירננו עצי היער... תחושת "נועם שבת" פשטה על פני הסביבה, האילנות, הצמחים, הפרחים ונאות הדשא. נופה של ארץ ישראל התעטף בקדושת השבת, כשעל הפירות עדיין שרויה קדושת שביעית, שבת הארץ. מנוחת אמת ואמונה, שלום ושלוה. תוך אמוני עם סגולה, המעידים על מי שאמר והיה העולם. ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, בצוותא חדא...
'מבואו ועד צאתו' של שבת קודש, עסקו יהודים אלה בתורה ותפילה, שירה, זמרה ועונג שבת ב'טעם העליון', מתוך אחווה וידידות. סעודת ליל שבת ומסיבת "עונג שבת" שלאחריה, הסתיימה בשעה די מאוחרת. ולמרות זאת, כבר למדו יקרי הנפש בשקידה שעה ארוכה לפני זמן שחרית [שנקבע לשעה 8].
בשבת אחרי הצהריים, נראו פה ושם חושקי תורה יושבים על ספסל בין האילנות ועוברים יחד על סוגיות בש"ס. איזה מראה מרהיב עין! כאילו נשמעה שם 'בת קול' של התורה הקדושה: "בנאות דשא ירביצני" בהרבצת תורה... דברים בעלמא כמעט שלא נשמעו שם במשך אותה השבת כולה...
*
השבת הנפלאה ההיא התמזגה אצלי עם חרוזי "מה ידידות מנוחתך". תוכן הפיוט הנאדר הזה הומחש אז לפנַי בגווניו השונים. הרי שירה זו מקשרת את תענוגי השבת עם שמירתה בצורה נשגבה, והכל מתאחד לתענוג מעין עולם הבא. "ובשביעי נגילה" בשמחה של מצוה!!! "ולנוח בחיבת" מתוך "נפשי לך ערגה"... "ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות".
וכך נמשכתי להעמיק שוב בשירה עילאית זו. בחרוזי "מה ידידות" אנחנו פונים ישירות אל השבת בלשון נוכח ומדברים אליה: "אַתְּ שבת המלכה". את השיר הקדוש הזה חיבר אחד הקדמונים, בשם רבי מנחם, ששמו נקבע בתחילת החרוזים. מערב, נחלת, חפציך, מעין עולם הבא... ורבי מנחם המשורר הקדוש, זכה להחדיר בעם טעם מיוחד של 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה'...
בהסתכלות ראשונה על בנין השיר, מבחינים מיד ש'החרוז החוזר' הוא "להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים", ברם אם נתבונן יותר, נראה את עומק השילוב בין "שומרי שבת" ו"קוראי עונג". איך שתענוג של שבת מתעלה לפסגות. בקשר פלאים מתחבר: "להתענג בתענוגים" עם "לא תעשו מלאכה", עם "והייתם לי סגולה; "ולהגות באמרי שפר"; בכן נפשי לך ערגה"...
ואמנם כה דבריו של נביא ה' על השבת: אז תתענג על ה'. [ישעי' נ"ח] וכבר הראה לנו ה"כהן" מלובלין, הגה"ק רבי צדוק זי"ע, שתענוגי השבת פועלים היפך הטבע ממש, מאשר תענוגי החול, הלָלו כדרכם, מגשמים ומורידים ואילו הלָלו של שבת: מעלים ומרוממים... [רסיסי לילה ו'].
*
מספרים על אחד הצדיקים; שהיה לו חסיד שגר בכפר רחוק והתפרנס שם. הוא היה נוסע אל רבו זה לשבתות. פעם בליל שבת קודש, שרו בשעת עריכת השולחן שירת "מה ידידות" בכיסופין עזים. כשהגיעו לקטע "מעין עולם הבא" הסעירו המלים את אותו החסיד עד שהרגיש התעלות נפלאה מאד, כפשוטם של דברים. מעין עולם הבא...
הירהר אותו חסיד בלבו. "אם מסוגל אני לבוא כאן לידי הרגשות כאלה, שוב אינני רוצה לחזור לחיי הכפר השקועים בעולם הזה". וכך החליט למעשה, להישאר בצל רבו ויהיה מה. למחרת השבת כבר לא הלך להיפרד מאת רבו הקדוש, כדרכו, אלא לקח לו גמרא והתיישב בבית המדרש ללמוד בשקידה. כשנודע לו להרבי מזה, שאל אותו מה ראה לשנות את נוהגו. החסיד סיפר לו את תחושותיו, שטעם 'מעין עולם הבא' בשעת שירת 'מה ידידות' ולכך החליט להישאר כאן, לראות עולמו בחייו גם בימות השבוע...
אמר לו הרבי בחיבה: "אמנם כן, זה היה כוחו הנעלה של רבי מנחם, מחבר פיוט זה של "מה ידידות", שהיה בידו להכניס בשבתות, טעם עולם הבא. בכל זאת תפקידך כעת לחזור לביתך ולעבוד את ה' במקומך. רק זאת אבקשך בני, שתמיד תזכור את הטעם העליון הזה. את תחושת השגב שהיתה לך כאן בשעת שירת "מעין עולם הבא". את זה אף פעם לא תשכח! זה ילווה אותך בדרכי חייך. אנא קלוט אותה בלבך לעולמים...
*
ובאותו ענין... בספר החשוב "היכל התפילה" שחיבר ידי"נ הגה"ח ר' נחמן יוסף וילהלם שליט"א, נמצא סיפור על חסיד אחד בשם רבי מיכה, שבא אל הרה"צ רבי יחיאל ממוש זצ"ל, [מבני היכלא המופלאים של הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ זי"ע] ותינה לפניו את תלאותיו ודאגותיו. נענה ואמר לו אותו גאון וצדיק: "היום יום רביעי ומחר כבר יום חמישי. הנה מתקרב ובא יום שבת קודש, שבו ישיר רבי מיכה 'מה ידידות'"... ובאמרו זאת, פתח רבי יחיאל בשיר 'מה ידידות' בניגון הידוע לחסידי סלונים. והדאגה והכאב החלו להתפוגג, עד שנסו יגון ואנחה... [ע' קמ"ב].
*
מה ידידות מנוחתך... מטבע-לשון זו מקורו בספר תהילים [פ"ד]. "מה ידידות משכנותיך ה' צב-אות". כך מתבטא המשורר שם על מִקדָש ה' וכך העביר הפייטן תחושה זו גם לעֵבֶר יום השבת, שאותה כינו קדמונינו ז"ל: "מקדש הזמן". מה נפלא הדבר: על שניהם משכן ה' ומשכן השבת, נאמר המשך דומה. במקדש נאמר [תהילים שם] "נכספה וגם כלתה נפשי" ובמקדש הזמן של שבת [בפיוטינו]: "ובכן נפשי לך ערגה"...
*
רבינו הטור כתב [בסי' ש"א] הקדמה קצרה למלאכות שבת [סימן ש"א]. ובה מבאר שם את קדימת סדר הלכותיו. בראש ובראשונה הוא מתחיל דווקא במה שנלמד מפסוקים של "אם תשיב משבת רגלך" בנבואת ישעיהו [נ"ח] . כלומר בצורת ההליכה, לבוש, שיחה וכו'.. פסוקים אלה מסתיימים ב"כי פי ה' דיבר". יש מן האחרונים ששמעו בלשון זו, שיש באיסורים אלה מֵעין דאורייתא. [ראה פמ"ג או"ח סי' ש"ז מ"ז].
ואף בדברי פיוט זה שלפנינו. מבחינים במלים שבנבואה זו [ודרשות חז"ל שעליהן - ראה שבת קי"ג.] מתוך שירת "מה ידידות". לבוש בגדי חמודות [וכבדתו]; חפציך בו אסורים [ממצוא חפצך] וגם לחשוב חשבונות; עונג קרא לשבת; הילוכך תהא בנחת; הרהורים מותרים [ודבר דבר]... נחלת יעקב יירש... [ואכלתיך נחלת יעקב אביך].
*
לבוש בגדי חמודות... כ"ק מרן הפני מנחם זי"ע אמר פעם רעיון עמוק, השופך אור על כל מבואות השיר. הוד החסידות מבהיק מרמיזה זו של פנימיות: "לבוש בגדי חמודות - להדליק נר בברכה". את ה"לבוש" יש להעלות לבחינת "נר" דולק. כלומר, בשבת קודש בפרט צריך להעלות את החיצוניות לפנימיות, להפוך את הלבוש לאורה, את הגוף לנשמה, להעלותו מגשמיותו ולתקנו באור שבת קודש, יומא דנשמתין... והוא היה אומר: המשורר מדגיש כאן על השבת "מעין עולם הבא" דווקא ולא מעין עולם הזה. מכלל הן אתה שומע לאו....
*
מיוחדים מאד הם דברי פזמון "מה ידידות" המחדירים טעם גן עדן, אף בשמירת השבת. ומשרישים בכך תענוג מופלא. רבי מנחם, מחבר הפיוט קורא אלינו שנתקרב אל שמירה זו, מתוך חיבת תענוג, "ולנוח בחיבת"... הוא מאחד כאמור, את שומרי שבת ואת קוראי העונג גם יחד בצורה נפלאה מאד. צליליו משפיעים על היהודי שיתעטף בכיסופין גם לקראת קיום ה"לא תעשו מלאכה" "חפציך בו אסורים וגם לחשוב חשבונות". והיינו שיתענג היהודי על שמירת השבת וקדושתה, בדומה שמתענג על יינות מבושמים ותפנוקי מעדנים...
הוא מחדיר את הטעם העליון, ה"געשמאק" של שמירת השבת. כבוד הוא ועונג הוא ליהודי הזוכה לקיימה כראוי! הרי כל פינות השיר הזה הכוללות גם את הלכות השבת, כשהן מחורזות שוב ושוב עם "להתענג בתענוגים"...
תמצית רעיון זה של "תענוג השמירה", מוגדרת היטב בשתי מלים בפיוט: "כשושנים סוגה". גם הסייג והגדר, גם החומרות וההרחקות של הלכות שבת, נעימות על ישראל כשושנים, המשיבות נפש בניחוחן האציל, דבר שהנשמה נהנית ממנו, כדת נפש משיבת...
"יום שבת אם תשמורו והייתם לי סגולה" כתב המשורר הקדוש. מחברה של 'מה ידידות' מושך את ליבנו אל ההוד וההדר של שמירת השבת, על כל איסוריה, דקדוקיה וסייגיה... וכך נשמע מבין הצלילים: אנא משורר זמירותי לדורות, אנא יהודי של שבת! הכר נא את מעמדך כבן עם סגולה, כבר מתוך שמירת שבת גרידא...
*
וכעת יקירי! נתחדש נא בפנינה יקרה שנאמרה לפני דורות, אי שם בגאליציה, על ידי איש צדיק תמים וצנוע, בנן של קדושים. גדול בתורה היה הרה"ק ר' יעקב רובין מבארנוב – טורנא זי"ע, נין ונכד למלכות רופשיץ. [סבו היה הרה"ק רבי אשר ישעיה חתן הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע] לא פסק פומיה של רבי יעקב מגירסא יומם ולילה. הוא לא השאיר דורות וכך נשאר אחריו ספר בשם "תולדות יעקב".
ושם בספרו [בליקוטים ע' מ"א.] נמצא רמז מפעים מאד על "מה ידידות מנוחתך". הבה נדליק נר בברכה לעילוי נשמת צדיק זה, שכבר לא ידוע אודותיו כמעט. ברור שזה יהיה נחת רוח לגברא רבא כזה.
הרי ידעת ששמירת שבת כהלכתה מביאה מחילת עוונות. חז"ל [שבת קי"ח:] לימדונו שאפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו. מחללו – מחול לו. ובכלל, בשבת קודש מסתלקים ונפרדים, הדינים והמקטרגים. "וכל דינין מתעברין מינה... ".
וכאן בא הרבי מבארנוב זצוק"ל ומראה לנו פסוק בתהילים [ה'] על הנמצאים במעמקי חטא ופשע ר"ל, שעליהם נאמר: "האשימם אלקים – ברוב פשעיהם.". ומלבו של אותו צדיק בקעו "ראשי תיבות" מרעידי לבבות. "האשימם" ראשי תיבות: מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה. זה לעומת זה עשה האלקים. כלומר בכוחה של שבת קודש, להפוך, להעלות, לתקן ולמשוך מן התהום, את החוטאים הנועדים ח"ו ל"האשימם" בכח "מה ידידות מנוחתך עד שבת המלכה" יהיה גם לעלובי נפש אלה תיקון ועלייה...
*
ר' ישראל הנעלה! אין זו הברקה נאה בעלמא, הֶבזק 'ראשי תיבות' שנון ומוצלח. רעיון זה נחצב ממקור קדוש, רם ונשא, חידוש זה נולד בלב עורג ונכסף, מלא אהבת ה' אהבת ישראל והתקשרות לשבת קודש. צדיק זה הבין והכיר את כח השבת העצום, הקורא לכל אובד ונידח: "קומי צאי מתוך ההפכה". הוא חתר לעומק ומצא את הרמז ב"מה ידידות מנוחתך". הוא ידע עד היכן הדברים מגיעים. בכח השבת. וכך הגיע באהבתו ובחמלתו אל נדחי ישראל באשר הם שם; כך צלל אל תהום "האשימם", והעלה אותם למקום גבוה. מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה... שבת המלכה מושיטה לו את שרביט הזהב וְחָיָה...
ואמנם דברים אלה יסודתם בהררי קודש. הרה"ק ר' מנדל מרימנוב זי"ע, מסר מנהג קדמון בישראל, שכשסיים הקורא בסוף פרשת ויקרא: "לאשמה בה", היה הציבור עונה אחריו את ראשי התיבות : לקֵל אשר שבת מכל המעשים. ביום השביעי. בכדי לסיים בדבר טוב. וב"מאור ושמש" ביאר ראשית תיבות אלה בענין דומה, כשם הקרבנות מכפרים, כך שבת קודש מכפרת על האשמים, ומעלה ומתקנת וגואלת... [סו"פ ויקרא].
*
אה! מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה... במנוחת השבת, בשביתה ממלאכה גנוזה קירבה וידידות. מה נשגבו היראה ודקדוק המצוות שלא להיכשל ח"ו באיסורי השבת. אין לראות בכל זאת כהגבלה בלבד, אלא גם כהרחבה רוחנית... אנחנו נמצאים בהיכלה של נועם שבת, בעולם נעלה יותר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ. כרחוק מזרח ממערב משטחי החול והחולין.
בפסגות אלה אין חריש ואין קציר. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. אין אנחנו מטלטלים את המוקצה והמוקצה אינו מטלטל אותננו... עַמנו נשאר יציב ואיתן במעמדו הנשגב ללא זיע, מופרש ומובדל בשבתותיו ומרחף מעל גבי כל הווי של חול וחולין...
מה ידידות מנוחתך... לקיום הידידות חייבים להשקיע... הרי אמרו חכמינו ז"ל "וקנה לך חבר". גם בקירבה זו צריך להשתדל ולהתאמץ לפניה ולקראתה. למותר לומר שמי שרוצה לשמור שבת כראוי חייב ללמוד את הלכותיה...
*
אַתְּ שבת המלכה... בלשון 'נוכח'. מתוך הרגשת נוכחות המלכות, נוכל לקיים ביתר שאת את כל מה שמזכיר המשורר בהמשך דבריו: ההלכות והליכות. כפי שמתנהג אדם היודע שהוא נמצא בארמון המלוכה. כך ראוי להתייחס אל שבת המלכה כשמרגישים את נוכחותה. וכפי שאמרו חז"ל שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, שלא יהא הילוכך בשבת, כהילוכך בחול, [שבת קי"ג.] וכמו כן: 'שלא תהא אכילתך בשבת כאכילתך בחול' [תנחומא בראשית א'].
*
בכן נרוץ לקראתך בואי כלה... מלים אלה מיוסדות על דברי הגמרא [ב"ק ל"ב.] שכל הרץ בערב שבת בין השמשות נקרא "רץ ברשות" [ואינו נחשב כמְשַנֶה לענין נזיקין] שכן כך אמר רבי חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא". כך הוא ההנהגה הראויה לזמן זה. בכן נרוץ לקראתך בואי כלה נסוכה...
בכן נרוץ לקראתך... הגאון רבי חיים מפרידברג אחי המהר"ל זצוק"ל, כתב דבר נפלא ב"ספר החיים" שלו. נפש אדם מישראל מקורה ממקום האור והשמחה, וכמו כן מצוות ה' חצובות גם הן ממקור של אור ושמחה, "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
בימות החול ישנו אמנפ "מעבה חומר האדם". ברם כשמגיעה שבת קודש הכל מתעלה ומשתחרר ואז מצא מין את מינו. "ילידי" האור והשמחה. אז שש ושמח ומזנק היהודי לקראת מצוותיו, השווים והזהים אליו במקורם: "כאשר ישמח איש נכרי בארץ מרחקים, לקראת אוהבו וקרובו שבא מארץ מולדתו". הרי שניהם מוצאם ממקור אחד. וכך מסיים בעל "ספר החיים. "וזהו סוד: בואו ונצא לקראת כלה"... [חלק פרנסה וכלכלה פ"ו]
ומעתה, לפי האמור, כמה ימתקו דברי המשורר כאן: "בכן נרוץ לקראתך". הנה מתהדקים שוב קשרי "מה ידידות" וזה מאיץ את המהירות לקראת שבת, ריצת הגעגועים לקראת "אוהבו וקרובו שבא מארץ מולדתו"... הוי! ובשביעי נגילה. ברוך הבא יום שבת קודש. מנוחה ושמחה אור ליהודים....
*
בכן נרוץ לקראתך... לבוש בגדי חמודות... רמז יש כאן לדברי ה"חיי אדם" שהובאו במשנה ברורה [רס"ב סק"ו] "ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית אינו יהודי, גם כן ילבוש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים, כי אם לכבוד השבת". מספרים על כ"ק מרן ה"אמרי אמת" זי"ע כשהתאכסן פעם בווינה, זכה אחד מילדי המארח לצחצח את מגפי הרבי, בערב שבת. "למה מצחצחים?" שאל אז את הרבי את הילד. "כדי לנקות ולהבהיק" ענה הילד. "לא! לכבוד שבת!". תיקנו הרבי, בכדי שיעמוד על תכלית הדבר...
*
להדליק נר בברכה... עוד בימי ילדותי הייתי מתבונן באמי ע"ה בשעה שקיימה מצוה נפלאה זו בלב ונפש. שעה רחומה היתה זאת לנו הילדים. שעה של התקשרות נעלה ותפילה זכה... ראינו את אמא פורשת כפים ומתחננת לא'ל עליון עלינו, על תורתנו, על בריאותינו והצלחתנו בכל. כך ראתה וקלטה מאמה, ששעה זו שעת רחמים ורצון היא, ושערי שמים פתוחים אז לתפילות האמהות על הבית ועל הילדים בפרט. הרבה בכתה אז ובזה התקשרנו עמה עוד יותר.
בצעירותי כתבתי לאמי פעם על כך. בין "גנזי" מצאתי את השורות ששימשו כעין הקדמה לשיר לכבודה: "למי כף הפלאים שהפכה את הבית למקדש שלוה וזוך? יד מי הפריחה את ענן החולין ונסכה על ביתנו שלל אורות לקראת מלאכי השלום? אַתְּ כלילת החסד, פנינת נוה ישראל, אמא... !!!"
*
בימי זקנותה כשכבר נחלשה אמי ע"ה, הייתי עולה אליה בערב שבת בזמן הדלקת נרות, לעזור לה בקיום מצוה זו. כשנכנסתי לבית, כבר חיכתה ליד החלון בציפיה דרוכה לקראת שבת. נגשנו יחד לשולחן השבת. וכך הדליקה נר אחר נר, בדממת קודש. אז הבנתי יותר את מהותה הייחודית של אֵם בישראל. אז הבהיקה לפני מצוה קדושה זו באלפי אורות. וביותר, כשפרשה כפיה וכיסתה את עיניה כשמהן פורץ מעיין דמעות של תפילה ותחינה, של עומק הרחמים. ארכה התפילה, על הבנים על הדורות. "בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים...". אמא הוסיפה תפילות בלחש משלה והתמוגגה מבכי לפני יוצר הכל. חכיתי לה והתבוננתי בה שוב כבימי ילדותי.
סוף סוף הורידה את ידיה. על פניה שטופות הדמעות הופיע אור השבת וכך העניקה לי חיוך נלבב, כזוהר שמש בין ענני מטר... בכל תוקפם של רחמי אֵם לחשה לי אז: "גוט שבת" ... מלים אלו היוו בשבילי אוצר גדול ויקר, שאין בידי לתארו. אה! כמה הייתי רוצה לשמוע שוב מלים אלה מפי אמא.
*
להדליק נר בברכה... כשהשתתפתי בשבת המיוחדת ההיא בכפר. [כנ"ל בתחילת האיגרת], השבת שהכניסה אותי לשירת "מה ידידות", פגשתי "תחת אחד השיחים" יהודי אציל נפש, שסיפר לי בהתפעמות על פעילות חלוקת נרות לשבת בכל רחבי ארץ הקודש, בפרט במרכזי יהודים שעדיין לא זכו לטעם שבת. נשים צדקניות מתנדבות מִזמנן בשעות עמוסות, וטורחות לערוך שולחן של שבת נהדר, לדוגמה בשערי בתי חולים, בכדי למשוך את הלב לקראת שבת בתפארתה.
וכך מחלקות מתנדבות אלה לכל דורשת, חבילה של נרות עם לוח זמנים לשבת ודבר תורה מתאים. בכובד ראש ובצורה מכובדת מתבצע הדבר, בדרך אימהות בישראל, במורא שמים, בהצנע לכת, במטרה מיוחדת לזַכות יהודים ברוממות השבת, ב'זכור ושמור' מסיני. להדליק שלהבת של יום מנוחה וקדושה, להכניס את האור בבתי ישראל באשר הם שם. לכבוד שבת קודש!
איש שיחי סיפר לי שהתוצאות מדהימות. הדלקת הנרות בבתי הרחוקים מחדירה את רוח השבת. הרבה מהם כבר נמשכו על ידי כך לשמור את שבת כהלכה. השלהבות הקטנות כבר הביאו הרבה אור וברכה רוחנית בבתי ישראל מרוחקים.
ואז נתפרש לי מתוך תיאורו, ביאור דברי הפייטן "להדליק נר בברכה". יתכן שהכוונה כאן גם על ברכת הדורות, והרי נאמר: [תהילים ל"ז] "וזרעו לברכה" ולא זו בלבד אלא שברכה מיוחדת נמצאת בנרות אלה, להמשיך להשפיע ולקרב נשמות ודורות תחת כנפי השכינה...
*
לא תעשו מלאכה... בין השיטין רואים אנחנו את מגמת המשורר לשלב פה ושם מהלכות השבת, תוך כדי שירה. כמעט יחיד הוא בזה בין פייטני השבת. ואי לכך ראוי, שגם אנחנו נלך בדרכיו ונזכיר לבני המשפחה אז, ליד השולחן הערוך, פרטים שונים משמירת השבת, בדרכי נועם ומתיקות.
ולדוגמא: "מערב מזמינים - מבעוד יום מוכנים...". כאן אולי ראוי להזכיר לבני המשפחה כולל הילדים היקרים, את מה שעוררו הפוסקים, שמאכלי השבת יהיו מבושלים כל צרכם מבעוד יום. ["לכתחילה בוודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כל צרכו קודם חשיכה" - ביה"ל רנ"ג ד"ה ונהגו] לבד מנימוקם בזה [לצאת ידי שאר שיטות] הרי באמת שייך להיכשל בזה ח"ו באיסור חמוּר. והיינו, שבתבשיל שלא נתבשל כולו, [אף אם משאירים אותו על אש מכוסה ובהיתר, כשהוא לגמרי חי, כלומר שבכלל אינו מבושל] באמת עדיין שייך בו איסור בישול, אם מקרבים אותו לצד החום או שמכסים את הסיר, שכיסוי זה ממהר את הבישול. [דבר המצוי כשרוצים לבדוק אם מתבשל כראוי].
ורמז לדבר, בדברי שירת "מה ידידות": "ותכל כל העבודות, לא תעשו מלאכה" אם הכל יהיה נגמר מבעוד יום, לא יגיעו לחשש איסור מלאכה... אלא באמת יהיה "בערב מזמינים מבעוד יום מוכנים" לגמרי, למשל, תרנגולים הנגמרים בבישול...
מערב מזמינים – [יש שגרסו 'מטמינים']... צריך להיזהר בהטמנה מבעוד יום. לא ידוע מספיק שיש איסור להניח תבשיל מכוסה לגמרי מכל צדדיו, על גבי תנור [אף על סיר אחר] או על ההסקה [שגם זה בכלל הטמנה בדבר המוסיף הבל - רנ"ז ח'].
*
ולערוך כמה מינים... כדאי מאד למשוך גם את תשומת לב הנוכחים בשולחן השבת, לנושא "כמה מינים" במאכל בשבת. למשל, להבהיר להם גדרי "אוכל ופסולת" במלאכת בורר. [שצריך לברור את האוכל, ביד - ומיד , כלומר סמוך לסעודה] שדבר זה מתייחס גם גם למינים שונים אף אם הם טובים ומשובחים, למשל שני מיני עופות או דגים, שרצונו לברור הפעם דווקא אחד מהם, אז השני נחשב לגביו, לפסולת ואסור משום בורר. ולא שני מינים בלבד, אלא אפילו צלי ומבושל באותו סוג עצמו. [ראוי להזכיר גם על בורר בבגדי ילדים למשל, המונחים בערבוביא, שלא לברור בליל שבת, אף את מה שצריכים לצורך היום, אלא סמוך ללבישה בלבד. כמו כן צריך לדעת את אופן המותר, בשפיכת שמן מתוך קופסת דגים, או מי חלב מתוך מאכלי חלב, כדוגמת לֶבן וכו'.]
קילוף פירות, ירקות וביצים וכדומה, בכלל מלאכת בורר היא ומותר רק סמוך לסעודה. אם הקליפות אינן ראויות לאכילה, אז לכל הדיעות, אסור להשתמש במקלף בשבת. את מלאכת בורר בפרט, יש ללמוד בעיון רב ובבהירות, כדי שלא להיכשל ח"ו באיסורים גמורים.
ר' ישראל! לא באתי לחדש לך דבר, אלא שעוררו אותי דברי משוררנו: "בו ינוחו בן ובת", שרצוי מאד להשריש בהם דברים כאלה בנעוריהם. כך יישאר זאת להם קנין עולם. [ע' ביאור הלכה סי' ש"ו ד"ה וללמדו שהזהיר על זה בדורו] ביותר יחדור הדבר ללב, מתוך עונג השירה. גם על זה מרחף הרמז כאן: "ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות"...
*
מבעוד יום מוכנים... ראוי להבהיר לצעירי הצאן בפרט, את עניני המוקצה לסוגיו ולהלכותיו. שכל דבר צריך שיהיה מוכן מבעוד יום, ודבר שלא היה מוכן, כגון שהיה מחוסר צידה או מחוסר קציצה, הרי זה מוקצה..
והרי סימן לדבר מלשון הפיוט. אף ב"ברבורים ושליו ודגים" שייך מוקצה. דגים חיים שאינם ראויים לאכילה, ברור שיש בהם איסור מוקצה. [ראה סי' ש"ח סעי' ל"ב ושם ל"א. בימינו, אמרו הפוסקים, שיש להחמיר אף בבשר, ששוב אינו נאכל חי] לכן אם מחפשים דבר בפריזר [מקפיא] יש להיזהר בטלטולם. וכמו כן שאר דברים שאינן ראויים עדיין לאכילה, כגון תפוחי אדמה חיים, מיני קטניות וקמח, שהם מוקצה ואסורים בטלטול!
קליפי בטנים ושקדים יש בזה איסור מוקצה. כמו כן יש להיזהר בכוס חד-פעמית, מלבד מה שאסור למולל אותה ולהפרידה לחתיכות, יש בחתיכות אלה איסור מוקצה.
*
לבוש בגדי חמודות... לפעמים מתבטאים היופי והחמדה שבבגדי שבת, דווקא מתוך אי נקיונם, אם נתלכלכו בשבת... הא כיצד? בבגד שמקפידים עליו יש איסור אף לנעֵר את האבק. חלילה שתבוא טיפת מים לנקות כל בגד שהוא! אמרו על ה'חזון איש' זצוק"ל שקרא ל"זֵר" האבק על כובע שנפל בשבת, בשם "כתר שבת". זהו כבודו, יפיו וטובו, עטרת תפארת, כשנזהרים בדברי מי שציוה על השבת! ואגב, בבוץ שנתייבש על הבגד יש בו גם משום איסור טוחן.
אנא ר' ישראל! נשתדל נא ליד שולחן השבת, למסור כמה הלכות שבת בנעימה. איכשר דרא ונמצאים היום ספרים שווים לכל נפש ממש. מבין השיטין של 'מה ידידות' נראה שזו היתה מגמת המשורר הקדוש רבי מנחם, שביקש להחדיר את שמירת השבת מתוך נועם שבת, בעת הסעודה. בשעת "מה ידידות מנוחתך"...
*
נחלת יעקב יירש, בלי מצרים נחלה... דברים אלה מקורם בגמרא, [שבת קי"ח:] "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר". את הביאור בזה הביא מרן הבית יוסף בתחילת הלכות שבת [רמ"ב] בשם רבו רבי יצחק אבוהב, שדבר זה הוא מדה כנגד מדה על היציאה מן הגבול בהוצאות שבת, שבשכר זה מקבל נחלה בלא גבול. בדברי הפייטן מקושרים הדברים הלאה, ויכבדוהו עשיר ורש.
מבין בתרי השיר בוקע לימוד זכות עמוק על ישראל קדושים בכל מקומות מושבותיהם. רבונו של עולם! כמה התאמצו בניך לכבד ולענג את השבת בכל זמן ומצב. דרכי הגלויות יעידו על כך לפני רבון כל העולמים, מקדש השבת ומברך שביעי. כמה התמסרו ישראל קדושים על לחם משנה, על מאכל לכבוד לשבת, על בגד מיוחד לשבת, על שירות ותשבחות בתנאים האיומים ביותר.
*
ויכבדוהו עשיר ורש... במחשבתי עובר כעת סיפור ידוע על הורי המגיד מקוז'ניץ זי"ע, שחיו בתקופת הבעש"ט זי"ע. יקרי נפש אלה לא זכו ר"ל להיפקד בזרע של קיימא זה שנים ארוכות. עני מרוד היו רבי שבתי הכורך [איינבינדער] מאפטא. כשכבר לא היה מסוגל לעבוד, קרה פעם שלא נשאר מאומה לסעודות שבת. וכך הלך לו רבי שעפסיל לבית הכנסת מבלי שירצה ליהנות מאחרים. כשחזר אמנם מצא לתדהמתו, את הבית מואר ואת שולחן ערוך בכל טוב. אשתו הצדקנית סיפרה לו שברגע האחרון מצאה בגד ישן עם כפתורי כסף וכך עלה בידה לכבד את השבת בשפע. רבי שבתי לא ידע את נפשו מרוב שמחה, עד שיצא אז בריקוד סוער וכך עשה בשעת הסעודה פעמיים ושלוש...
אהובי! אין זה סיפור בעלמא. צריך לקשור סביביו את כל נימי הנפש. עדות היא לכל באי עולם, כמה כח שמחה של מצוה ובפרט כשזה נוגע לכבוד שבת קודש. כל כולו התלהב רבי שעפסיל איינבינדער, בשמחת השבת על שזכה לכבדה. הוא שכח ממצבו העלוב, מביתו הריקם והבודד. הוא העלים עין מדלות המחר. זוגתו קנתה בתמורת הכפתורים את צרכי השבת בלבד והוא הכיר לה טובה לאין שיעור. ויחד הודו ושבחו למי שהשבת שלו שזיכה אותם בעינוגה. כעת בשעה זו, עלה בידם לכבד את השבת ושוב אין קץ לשמחה... השבת נצחית היא וכמה מאושר הוא האדם כשזוכה לארח אותה כראוי...
בלי מצרים נחלה... הבעש"ט זי"ע ידע את כל אשר נעשה... הוא הרגיש בכל המתרחש בבית הכורך מאפטא בשעת סעודתו ובת שחוק נהרה על פניו הקדושות. לאחר זמן גילה לתלמידיו שכל הפמליא של מעלה שמחו אז בשמחת רבי שבתי וביתו. מספרים שמיד לאחר השבת נסע הבעש"ט לשם וברך אז את בני הזוג, בבן שיאיר את ישראל. בן זה לא היה אחר מאשר המגיד הקדוש מקוז'ניץ. גאון וצדיק זה העניק עולמות לישראל בתורתו בעבודתו ובקדושתו. הם זכו לבן גדול בענקים בלי מצרים נחלה. והרי לזה זוכים קוראי עונג שבת...
ואמנם עדיין דבריו של המגיד הקדוש המאירים, פרים ורבים בעולם ומהדהדים בבתי כנסיות ובתי מדרשות לחזק לבבות ישראל לדורותיהם. לימוד מיוחד יש בסיפור זה, איך שזכו לדורות ישרים, גדולים וקדושים... ותזכו לגאולה... השבת מביאה את גאולת הכלל והפרט.
אגב, ידוע שבאחרית ימיו התאמץ המגיד יחד עם צדיקי דורו להביא את הגאולה, אלא שלא איסתייעא מילתא ונסתלק בערב סוכות תקע"ה. במרומים וודאי ממשיך להשתדל על גאולתם של ישראל... גם זה נובע מאותה שמחה עצומה של כבוד השבת בית הוריו שומרי שבת וקוראי עונג...
ובמשמעות עמוקה יותר, נבין את מעשהו של ר' שעפסיל, על פי דברי ה'שפת אמת' שביאר את מאמרם ז"ל, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. "המענג השבת שיש לו תענוג ממצוות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת, ונח. לכן מסירין ממנו כל המצָרים...". [ויחי תרנ"א].
*
חפציך בו אסורים וגם לחשוב חשבונות... כאן התייחס המשורר לאיסורי "ממצוא חפצך ודבר דבר" שבנבואת ישעיהו הנ"ל. משם למדו חז"ל איסור סחורה ודיבורים של חול. על "ממצוא חפצך" דרשו חז"ל [שבת קי"ד.] "חפציך אסורים". מזה נלמד גם שאסור ללכת לקראת סוף השבת, למקום שיעשה בו במוצאי שבת מלאכה, אם ניכר הדבר שעושה לשם כך. ולדוגמא, אם רוצה אדם להתקרב למקום עבודתו כדי שיוכל להתחיל בו בעבודה מיד אחרי השבת, או שהולך בשבת לתחנת אוטובוסים, כדי שיהיה מזומן לנסוע משם מיד עם צאת הכוכבים. כמו כן אסרו חכמים לעיין ולבדוק בשבת בענין מלאכה [וכן כל האסור לעשות בשבת] שיעשה למחר. ולמשל, ללכת לאַתַּר בנייה, לראות מקום דירה שרוצה לקנותו, אם ניכר הדבר שהולך לשם כך.
כמה צריך לזכור את האיסור הגמור שלא לקרוא מודעות של מסחר, כמו כל מאמר ומסמך הקשור למסחר, כולל שלטים וקטלוגים של מכירות וכדומה.
ודַבֵּר דבר... כך לימדונו חז"ל, [שבת קי"ג:] שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ולכך אין לדבר בשבת על ענין שאסור לעשותו בשבת [ואף באיסור דרבנן]. לדוגמא, מחר אני נוסע, מחר אני מבשל, אני קונה וכדומה. גם חשבונות שיש בהם תועלת מסחרית, אסור לחשב. רבינו משה חיים לוצאטו זצוק"ל כלל את הדברים בלשון זהב מזוקקת כדרכו: "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו" [מס"י פי"א].
*
ראוי מאד לזכור ולהזכיר את דברי המחבר [ש"ז ס"א] שאף בדברים בטלים בעלמא אין להרבות. [ע"ש ברמ"א שם ומ"ב סק"ה]. ר' ישראל! כולנו צריכים להתחזק בזה. ומה עוד בבית הכנסת וליד השולחן הדומה למזבח. קל וחומר מי שנחשב לבן תורה ודוגל בדרך החסידות, יש לו לצמצם יותר בשבת בדברים בטלים. כמובן שיש לפעמים צורך לשוחח, וביותר אם לשני יש תועלת וחיזוק בכך. אלא שעם זאת יש לזכור את מה שכתבו הפוסקים וספרי היראה בענין ריבוי דברים בטלים וביותר, הזוהר הקדוש.
*
ודַבֵּר דבר... בשבת אסור גם לספר דברים המצערים. [שם ס"ק ג']. דיבורך בשבת... בבאר היטב הביא בשם של"ה הקדוש, שאף בשאילת שלום לחבירו יש לשנות בלשון ולומר שבת שלום או גוט שבת, כדי לקיים זכור את יום השבת לקדשו... הגע בעצמך יקירי, בברכת גוט-שבת, יש קיום של זכור את יום השבת לקדשו!!! קיום אחד מעשרת הדיברות!
עניני הלכות אלה בכלל, נקבעו בשולחן ערוך [סימן ש"ו וסימן ש"ז] ומה מאד כדאי ללמוד זאת. כי פי ה' דיבר!!!
*
הרהורים מותרים... כך הוא הדבר מדינא דגמרא [שבת קי"ג.] דיבור אסור הרהור מותר, כלומר שהרהור בעסקיו מותר בעצם. אלא שהמשורר נתן לנו מקום לקיים "קדש עצמך במותר לך...". ובאמת כבר פסק המחבר בשולחן ערוך [ש"ו ח'] "הרהור בעסקיו, מותר, ומכל מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה". בבית יוסף [שם] הסמיך לכך [בשם רבינו יונה] את מה שאומרים בתפילת המנחה: "מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה"... ואף מדברי המשורר הזה מובן כן. איך יגיע אדם ל"נפשי לך ערגה" אם מחשבתו מרחפת בשוק? לאיזה גובה ימריא, אם דעתו נתונה על גובה מחירי עצים ואבנים?
הכרתי יהודי סוחר אמיד מדור הקודם. עסקים גדולים ומסועפים היו לו. הוא היה מקדים לבוא לבית הכנסת בערב שבת. כבר בדרך היה מטפח בידיו ואומר: "שבת קודש" בקול. בנו יבלח"א הסביר לי פעם, שאביו היה עושה כן, בכדי להבריח ממנו בעל כרחו את הרהורי העסק שעדיין לא הרפו ממנו. הוא נלחם עמהם בידים, לפנותם ולהכניס במקומם, קדושת שבת...
*
ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות... לעומת השביתה מדיבורי חול ועסק, יש להגביר את לימוד התורה בשבת בכל פינות ומחנות. לרבות כל פינות הזמן. מה נשגבו דברי רבינו המאירי [שבת ק"נ.] על קדושת השבת: "שהיום כולו קדוש לה' ואל יוציא קדשי קדשים לחולין...".
להתענג בתענוגים... כל פיוט "מה ידידות" מוסב על תענוגי השבת ושמחתה, ולימוד התורה הוא התענוג העליון המשמח העולה על כולם. וכך כתב האלשיך הקדוש על לימוד התורה בשבת: "על כן נגילה ונשמחה בו יתברך כשמחת הנפשות המתעלסות אתו עמו בעולם העליון, הלא הוא בהתעדן בעדן גן - אמרי תורתו ונתעלסה באהבתו". [שמות ל"ה ג'] לימוד זה נחשב פי כמה וכמה בין בכמות בין באיכות. שעה אחת של לימוד בשבת חשובה כאלף שעות [בן איש חי פ' שמות] ודברי התורה שנלמדו בעצם יום השבת, נחרתים על לוח הלב לנצח... [שפת אמת כי תשא תרנ"ז].
*
הילוכך תהא בנחת... ההליכה בשבת [שלא לצורך מצוה] צריכה להיות במתינות, בנחת ובלי פסיעה גסה. גם לזה נתנו הפוסקים שיעור [רמ"א סי' ש"א א' ומ"ב שם]. המגיד מטריסק זי"ע היה משתמש הרבה במונח זה גם בעניני רוחניות. שלא לדלג ולקפוץ במהירות יתירה אל המדרגות הגבוהות. "לא ידחוק עצמו לעלות במעלות גבוהות ממנו, רק שיעסוק בעבודת ה' בבחינת 'הלוכך תהא בנחת'...".
*
יום שבת אם תשמורו והייתם לי סגולה... בהר סיני, יומיים לפני מתן תורה ביום המיוחס נאמר לנו מפי הקב"ה: "והייתם לי סגולה מכל העמים". הבטחה זו מוסבת על "ושמרתם את בריתי", שפירשה רבי אליעזר הגדול "זה ברית שבת" [מכילתא יתרו י"ט]. בפסוק זה נאמר גם אם שמוע תשמעו בקולי, שעל זה אמרו צדיקים שהוא ראשי תיבות שבת [ע' שפ"א יתרו תרל"ו]. והייתם לי סגולה... והרי ידועים דברי רש"י הקדוש על זה: "סגולה - אוצר חביב - כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם...".
*
אמרו קדמונינו ז"ל "שינה בשבת תענוג". משוררנו המשיך להבהיר: כדת נפש משיבת! ופירש זאת ב"עץ יוסף" ששבח יש בכך, אמנם רק אם משיב את הנפש, ולא להתבטל ולבזבז את השעות היקרות.
כ"ק מרן הבית ישראל זי"ע, פנה פעם לאחד מידידיי ש"איחר" לבוא לבית המדרש לפי סדר הזמנים אז של "ותקם בעוד לילה". הרבי פנה אליו בנעימה תובענית ובלשון הקודש. "כמה יקרה השבת!!!"... מאז כבר עברו קרוב ליובל שנים. ובכל שבת ושבת הוא מתעורר בשעה מוקדמת מאד, מתוך "מה לך נרדם" זה שחדר לעצמותיו... "כמה יקרה השבת!!!"... ושוב מהדהדים דברי המאירי "שהיום כולו קדוש לה' ואל יוציא קדשי קדשים לחולין...". לא לבזבז! לא לבזבז!
הרה"ק מרוז'ין זי"ע סיפר פעם, שנפוליאון קיסר צרפת מיעט מאד בשינה, באמרו בשעת שינה איננו נפוליאון, כלומר, שאינו מרגיש אז את תענוג המלכות. ובדומה לזה, להבדיל יש להרגיש בשבת קודש, אין להפסיד את התענוג העילאי של השבת, מתוך שינה... ה"ישועות משה" זי"ע אמר פעם ש"שינה בשבת תענוג" נאמר למי שאין לו תענוג יפה מזה...
*
וה"שֵנָה" משובחת... סיפור יקר מאד, סיפר נכדו של בעל המעשה דלהלן ונושא שמו, אברך תלמיד חכם מסולא בפז. בלונדון היה הדבר, למחרת המלחמה, כששמירת שבת היוותה עדיין נסיון לא קל לאלה שנשכרו לעבודה. בחור אחד בשם שלמה נפתלי הערץ, היה עוזר לאביו בפרנסתו. בקושי רב סידר עם מעבידו, שיוכל לעבוד במשך כל הלילה ב'ליל ששי' עד שעות אחרי הצהריים לפני כניסת השבת ואז לא יצטרך לעבוד ביום שבת קודש. וכך הגיע הבחור הביתה עייף ויגע. התכונן לשבת במהירות, התפלל והלך עם אביו הביתה. בבית נרדם ושקע בתרדמה עמוקה ולא השתתף בסעודת השבת עם בני משפחתו...
האב, יהודי חרד ותמים דרך ניגש אז אל רב העדה, הגה"צ הנודע רבי אלחנן הלפרין זצ"ל והשיח לפניו את דאגתו על בנו שהחסיר סעודת השבת בצוותא. הוא דואג על רוחניותו של הבן, בגלל קיפוח זה. זמירות ודברי תורה... הרב התלהב אז מאד ואמר: שם בנך היקר שלמה נפתלי הערץ הם ראשי תיבות של "שנה". ואכן עליו נאמר וה"שנה" משובחת...
געוואלד! כמה חביבה שנתו במרום! הרי היתה זאת תוצאה של מסירות נפש למען השבת! כמה משובח ומפואר הוא בשינה זו! בנך הנעלה עמל ויגע בכל שעות הלילה והיום הכל למען קדושת השבת ושמירתה! אתה דואג על סעודתו? דע לך שברום המעלות הוא. שומר שבת מחללו במסירות נפש... הוי! כמה השֵנָ"ה -שינתו של שלמה נפתלי הערץ- משובחת, כדת נפש משיבת...
*
כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה... ונס יגון ואנחה... מן הראוי להזכיר כאן את דברי ה'שפת אמת' ששמחה ועונג השבת בכוחן לבטל כל צרה וצוקה. "וזה ענין המענג את השבת, כשבא שבת שהוא יום מנוחה ושמחה לפניו במרום. צריך האדם לשכוח כל הצער שיש לו. וזה הרמז "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין", כשהם בטלים מתוך שמחת השבת, בזה הם נשבתין. - - שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום, משבית מהם כל הצרות והצער שלהם." וזה הפירוש עמו אנכי בצרה.... [ויצא תרנ"ד]. אם מבטלים את הרגשת הצער בלב, ישבית הכח האלקי בשבת אף את מציאות הצרה, מכל וכל ...
מחבלי משיח יוצלו לרווחה... הרה"ק ר"מ מלכוביץ זי"ע היה אומר, שחבלי משיח הם התגברויות היצר לקרר את האמונה, ובאותו הזמן יהיו הכל צריכים להיות מקושרים בחזקה ומי שייאחז, ייאחז... והעצה לזה היא השבת! על ידי זה מתקשרים ונאחזים בלהט האמונה, להינצל לרווחה ולקבל פני משיח צדקנו ולהתכונן ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה להיות שומרי שבת וקוראי עונג כראוי!
ולטעם שבת עילאי "מעין עולם הבא"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 516.docx
- (48.52 KiB) הורד 199 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
שמחתי באומרים לי...
זכרון זמן הגעגועים למקום תפילה
בדרכי ה"חרש והמסגר"
ערכו של 'מקדש מעט'רום
לר' ישראל יקירי!
משנכנס אדר מרבין בשמחה... הרבה ביאורים נאמרו על קיום שמחה זו ואופניה. אולי ניתן לצרף לכך גם את מה שנאמר: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". הרי זכות גדולה היא לכל יהודי להסתופף תחת כנפי השכינה בבית ה', בבתי כנסיות ובתי מדרשות. צריך לחזק את המודעוּ ואת השמחה של "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות...
נפלאים הם דברי בעל החרדים: ש"צריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו". [פרק נ"ט]. ועם זאת כתב במקום אחר בספרו, שכשם שצריך להתחזק לקבוע דירתו בארץ ישראל, כך למעלה מזה, צריך להיקבע בבית הכנסת ובבית המדרש. ושם "יראה לו מרגוע ומנוח ושמחה...".
*
יום יום נכנס יהודי לבית הכנסת ולבית המדרש. שם מתייחד הוא עם קונו ועם תורתו. מיום גְלות ישראל מארצו נהיה בית זה לביתו הרוחני, מקום שפיכת לבו והגיון מוחו. מדי פעם ראוי לעצור ולהתבונן במתנת אלקים שניתנה לנו; לעמוד ולחשוב על תוכן המלים: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל"! כמה טוב וחסד שמורים לנו במקומות קודש אלה, שם פועם הלב היהודי מעולם ועד עולם. באהלים ומשכנות אלה קבע את שעותיו הנבחרות ושם נקבע קיומו הרוחני.
*
יֶשנה נבואה בספר ישעיהו [כ"ו]: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" ופירש שם רש"י הקדוש: "בוא בחדריך, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". צו הנבואה היה זה לעם ישראל בכל פזורותיו! הסתגר נא עַמי במקדשֵי המעט, וירווח לך מסבלותיך. שם לפני הדלת נטש היהודי את חבילת צרותיו וזקף את קומתו הרוחנית. שם מצא מנוח וחימם את לבבו בעבודה שבלב, שם שפך את נפשו בתפילה בהתלהבות ובהתקשרות. שם התפלל "והסר ממנו יגון ואנחה" והתחזק. שם ריוה את צמאונו בפרק תהלים, פרק משניות ודף גמרא. בבית ה' חש את משמעות "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה"...
*
ועד כמה שפשוטים וידועים הם הדברים, יש להבהיר אותם שוב ושוב לעצמנו, שיש מושג של בית ה', בית פרטי המיוחד למשכן שכינתו, מעין זה שהיה בית המקדש. בית כנסת שיש להתקשר אליו בתפילה ובית המדרש להגות בתורתו. מבחוץ זה יכול להיראות כבית רגיל, בית דירה ברחוב עם מספר, אוהל או "קראוואן". ודווקא משום זאת יש לחקוק עמוק בלב, שוב ושוב ביתר שאת וביתר עז. שמדובר כאן על: בית ה'! בית ה'!!!
ראוי להחדיר זאת עוד ועוד עד שיתפעם הלב מתוך הידיעה הברורה, שאנו מוזמנים להיכנס אליו כביכול, בכל יום ויום! רבינו בעל הלבושים [או"ח ריש סי' קנ"א] כותב בענין זהירות בקלות ראש ושיחה בטלה בבית הכנסת: "כדי שיהא מוראו של השוכן בה עליו". כשנכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, צריך לזכור למי הבית הזה ומי הוא השוכן בתוכו.
*
אין הטוב ניכר אלא מתוך הֶעדֵרו... בימים אלה ימלאו שלש שנים מעת התחלת נגיף הקורונה שטלטל את כל העולם כולו על יושביו. געוואלד! כמה צריך להלל ולהודות שוב ושוב על ששרדנו וחזרנו לשיגרה, ועם זאת אין לשכוח את לקחי זמנים אלה. ועל כולם: "ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל".
על אחד המדפים בחדר הספרים שלי נמצא רושמו של כתם. חום הנרות שהודלקו עליו בשעתו בנרוניות פח, העבירו במקום אחד את הצבע מן העץ. המדף הזה שימש לי אז כ'עמוד' לתפילה. זה היה המקום שהתפללתי שם ביחידות בשעתו, טרם שהתארגנו מנינים בחצרות. אחד הרבנים החשובים בעיר, הציע אז שידליקו נרות בבית במקום שמתפללים, כמו בבית הכנסת, שלא תשתכח צורת תפילה בציבור...
*
באורים כבדו ה' [ישעי' כ"ד]... הרי כך נפסק בהלכות בית הכנסת [שו"ע או"ח סי' קנ"א ט'] "ונוהגין בהם נרות לכבדן". ועל זה כתב ה'משנה ברורה' [ס"ק כ"ז] "ונהגו להדליק קודם שייכנס אדם להתפלל, משום דאמרינן בגמרא [ברכות ו.] מקום שמתפללין בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא, ועוד שכן היו עושין במקדש...". דמיון יש כאן לנרות בית המקדש! אף במקדש מעטיש להדליק נרות!
יסוד לדבר נמצא באחד ממדרשי חז"ל, 'מדרש הגדול': "באורים כבדו ה'... מלמד שישראל חייבים להדליק נר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהן כמקדש שנאמר: ואהי להם למקדש מעט, מה מקדש לא היה הנר כבה, כך חייבים להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות [ריש פ' בהעלותך].
*
והכתם הקטן הזה, זכר לנר, נשאר מאז על מדף התפילה. השארתיו כמות שהוא. הוא מזכיר לי את הימים אפופי הדאגה, הבידוד והבדידות, את ימי הגעגועים לתפילה בציבור בשבתות בפרט וכמובן את הימים שלאחריהם שיצאנו בהם מאפילה לאורה. הוצאתי מגנזי את האיגרות שכתבתי אליך אז. וכעת כבר קשה כעת להאמין לסגנון הדברים....
"העם כולו נחלש. מוסדות התורה והחינוך סגורים, ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות. לא מתפללים בציבור. הרבה נפלו למשכב ל"ע, הרבה נמצאים בבידוד. כל מושבות ישראל סגורים על מסגר. אין כמעט מי שיִיגַש לחבירו". "אני חושב עליך מפינתי הרחוקה המבודדת ולבי הומה. בעיני נקווית דמעה ועל שפתַי תפילה: הוי! אָב הָרַחֲמִים. הוּא יְרַחֵם עַם "עֲמוּסִים" וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים. וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵינוּ...". שורות אלה נשמעים כאילו מעולם הזוי. אלא שכך היתה המציאות לפני כשלוש שנים בלבד. אנא לא נשכח זאת. אנא לא נפסיק להודות. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה...
*
כתמו של נר... הוא מוסיף ומזכיר לי את הפעם הראשונה שזכיתי שוב להתפלל בציבור ושמעתי קריאת התורה באחד החצירות. הכל התנהל אז כמעט בסוד. רקדנו אז על מקומינו משמחה שזכינו לכך, וגם בכדי להתחמם בקור שעדיין שרר כאן בחוצות...
ואי לכך רציתי לייחד את שורותי אליך היום, להזכיר את מה שעלה על לב רבים מישראל אז בימים הכאובים ההם. את מה שהבטחנו לנפשנו: כשנזכה שוב להתפלל פעם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, נעריך ונחשיב את מקומות הקודש האלה בכל לב ונפש... בבית אלקים נהלך ברגש... . הבה נתחדש בזה יחד. הבה נכיר בזכות הנפלאה הזאת של "לבקר בהיכלו" יום יום...
*
התורה הקדושה ציותה לנו: "ואת מקדשי תיראו". הספורנו [ויקרא כ"ו] פירש זאת על "המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות". ואמנם יש מרבותינו הראשונים הסוברים שאף לענין בית כנסת ובית מדרש הכבוד והמורא בהם היא מצוה דאורייתא, כמו בבית המקדש וכן דעת ה'חיי אדם' [כלל י"ז ו'].
ר' ישראל! הבה נלמוד את ההלכות. נשאל את מורי ההוראה שלנו, איך ובמה מקיימים מצוה זו, מה הם פרטיה, דקדוקיה ואיסוריה. נלמוד נא סימן קנ"א באורח חיים ומה שכתוב בתחילתו בענין קלות ראש. כבר כתבו רבותינו הפוסקים, שלקלות ראש, שחוק והיתול אין תנאי מועיל. הרי מקום קדוש הוא, מקום ארון הקודש וספרי התורה, ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד... [ראה לבוש שם ס"א ועוד].
*
צאי לך בעקבי הצאן. נלמוד נא מדרכי הדור הישן ולוּ אף במשהו את הערכת התפילה ויקרת בית הכנסת. גבר בגוברין היה הגה"ח ר' זלמן לייב אסטולין זצ"ל, שהתגורר בבני ברק. גדול בתורה מאד היה האיש, עובד ה' מותיקי חסידי חב"ד שבאו משבי רוסיה. תורתו היתה בבחינת "תורה שלמד באף" תחת אפם שלטונם העריץ של צוררים סוביטיים...
גדולי הדור מכל החוגים העריכוהו וחיבבוהו עד לאחת. כשנפגש עמו הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל בדרך בריחתו מרוסיה ודיבר עמו בלימוד, התפעל ממנו וחיבקו מתוך אהבת התורה. ברגע האחרון לפני היציאה כשהיה רבי אהרן כבר ברכבת, העניק לו בחיבה את מעיל הפרווה, כשנוכח שאין בגדי ר' זלמן מספיקים לכפור הרוסי...
*
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול. במלחמת העולם השניה גוייס לצבא, נפצע ברגלו ומאז הלך על קביים.
כשזכה סוף סוף לעלות לארץ הקודש התאכסן מתחילה בבית גיסו המגיד המופלא, הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל מבני ברק. אחרי התפילה בשבת ביקש ר' זלמן לייב להישאר עוד בבית הכנסת. כשעבר זמן ממושך התחיל מארחו לדאוג לו. הרי חדש וזר הוא רבי זלמן בעיר וההליכה קשה עליו, אולי תעה בדרכו? ורבי יעקב חיפש ומצא את גיסו כשהוא ממהר ומדלג על קביים ממנין למנין, "לחטוף" עוד "קדושה", עוד "ברכו" ו"אמן יהא שמיה רבא" ואף קריאת התורה נוספת. בשקיקה עצומה 'בלע' כל דבר שבקדושה ולא נרגע מצמאונו.
הוא קיים אמנם את המצוות בסיביר בכל מה שהיה בידו וסיכן נפשו על כך, ברם בתי כנסת ומנינים לא היה לו אז. וכעת הסתער על כל מה שהיה חסר לו שם ולא היה מסוגל לחזור הביתה...
*
אין בית המדרש בלא חידוש. בעזרתו יתברך שמו, נתחזק נא מתוך צירוף דברים בדברי ימינו. לפעמים ישנם שני מקורות ידועים, וכשבא ה"כתוב השלישי" המקשר, הוא מדליק אור חדש בכל הענין...
אקדים את הדברים בתמצית. ידוע שחכמי ישראל שירדו לבבל עם גלות יכניה, הביאו עמהם אבנים ועפר מעיר הקודש ובנו בה בית כנסת בבבל [מגילה כ"ט. וברש"י]. כמו כן ידועה נבואת יחזקאל "ואהי להם למקדש מעט" [י"א ט"ז] שנדרש על בתי כנסיות ובתי מדרשות [שם]. מה שפחות ידוע, הוא, שיחזקאל הנביא בעצמו, שניתנה לו נבואת "מקדש מעט" , נמנה על חכמי ישראל אלה, שנשאו עמהם בפועל את האבנים והעפר לבנות "מקדש מעט"...
*
הבה נפנה יחד אל ימי קדם, אל הימים בהם נשבצו בתי כנסיות ובתי מדרשות בחשיבותם המיוחדת של "מקדש מעט". נעקוב נא אחרי הציבור הכי קדוש ומובחר בישראל, שגלו לראשונה לארץ בבל, אחת עשרה שנה לפני חורבן הבית הראשון. מי היו אלה? יכניה מלך יהודה ועמו חכמי ישראל המובהקים שנקראו "החרש והמסגר".
והם הם "יכניה וגלותו" חכמי ישראל, שנטלו עמהם עפר קדוש ואבנים קדושות מירושלים עיר הקודש והמקדש, והביאום לבבל. [מגילה כ"ט. ורש"י שם] רבינו שרירא גאון באיגרתו הידועה כתב שהיו האבנים והעפר שהביאו עמם, ממקום המקדש ממש. ועם זה נבנה בית המדרש הידוע שבנו הגולים בעיר נהרדעא, ונודע שמו כ"בי כנישתא דשף – ויתיב" [שם].
וכך כתב רש"י הקדוש: "יכניה וגלותו נטלו עמהן מאבני ירושלים ומעפרה, ובנאוהו שם, והיינו דשף ויתיב בנהרדעא, נישוף כאן ונתיישב כאן, והיינו דכתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". [רש"י שם ובעבודה זרה מ"ג:]
במעשיהם אלה רמזו כמו כן, שקדושת בית המקדש שבירושלים כאילו עוברת ממקומה, לבתי 'מקדש-מעט'... וכפי שכתב רב שרירא גאון באיגרתו: "וקראוהו: בית הכנסת שנסע וישב בנהרדעא, כלומר, שנסע בית המקדש וישב בכאן והיתה שכינה עמהם".
*
הבה נעמיד את "בעלי השמועה" נגד עיני הרוח. על קדושי עליון אלה ה"חרש והמסגר" אמרו חז"ל. [סנהדרין ל"ח.] "-חרש- כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין, -מסגר-, כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחים"
ועליהם נאמר בנביא [מלכים ב' כ"ד] "הכל גיבורים עושי מלחמה". חז"ל תמהו על לשון זו. "וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה? ומה מלחמה עושים בני אדם הזקוקים באזיקים ונתונים בשלשלאות? אלא, הכל גיבורים גיבורי מלחמה של תורה וכן הוא אומר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. עושי מלחמות. שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה...". [ספרי פ' האזינו וראה רש"י סוכה מ"ד.].
*
הנה הולכים להם חכמי ישראל בגולה. ידיהם העדינות נתונות באזיקים. שלשלאות כבדות כובלות אותם. מעליהם מנפנפת חרב נבוכדנצר ושוט עושי דברו האכזרים. והם להבדיל, קדושי ישראל וגדולי האומה עוסקים בשלהם. הם ממשיכים בעסק התורה, במשא ומתן של הלכה, כאילו נמצאים עדיין בלשכת הגזית. בחוץ מאיימת גזירת גלות וחורבן. הם הולכים בכפייה ליעד בלתי נודע לארץ עם כשדים.
ובכל זאת לבם למעלה. הם לא הניחו את 'נשקם'. חרב פיפיות בידם. פיות המתגברים בתורת אמת ובחיי עולם. הם עוסקים בתורה בגבורה. הידים הכבולות מתחזקות ומתאמצות במלחמתה של תורה. זרועות תורה מתנשאות לרום, בדרשות מקראות, בקביעת הלכות, במסורות מסיני, בתורה שבעל פה שלא נשכחה כמלא נימא, בסוגיות חמורות, בנגעים ואהלות, בסוד שיח שרפי קודש, המקדישים שמך בקודש, בדרכם לבבל.
הוי! בתרמיל המאובק של גולי בבל הראשונים, ה'חרש והמסגר', לא נמצא כסף וזהב וחפצי חן, אלא הרבה למעלה מזה. "צידה לדרך" הרוחנית! אבנים ועפר מעיר הקודש, ממקום המקדש. גלותם לא העיבה על תקוותם ובטחונם. אם שוב אינם זוכים להסתופף עוד בהר הקודש בירושלים, הנה ימשיכו את השפעת הקדושה במקום אחר ב"שיירי" קדושה שנטלו עמהם.
*
הם ידעו את תפקידם להכין 'מקדש מעט' בבבל עם מה שיש בידם. הם ידעו שהשכינה עמהם ועליהם לבנות מקומות תורה לעם ישראל שיגלה לבבל בעוד שנים אחדות. ושם ימצאו מנוח בצל הקודש שנבנה מחדש בארץ שִביים, אחרי חורבן בית המקדש... רבינו הרמ"א בספרו "מחיר יין" על מגילת אסתר ב' כתב ש"יכניה" הוא מלשון הכנה... "וקראו יכניה, כי הוא הכנה אל השם יתברך"...
כי רצו עבדיך את אבניה... ה"פני מנחם" זי"ע אמר פעם, שנטלו הגולים עמם את הרצון הנלהב, ששרר בשעתו בעיר הקודש... את אבני חפץ אלה שיבצו בתוך בנינם החדש בגולת בבל...
*
וכך דרש התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [מגילה כ"ט.]: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... גלו לבבל שכינה עמהן. ושואלת שם הגמרא: "בבבל היכא?" [היכן שרויה השכינה בבבל?] – "אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא..."
*
מה נפלא הדבר! מי היה בין הגולים עם יכניה מלך יהודה? יחזקאל הנביא! [כך לימדנו רש"י סנהדרין צ"ב: וראה ערכין י"ב.] "יחזקאל הגלהו נבוכדנצר עם יכניה מלך יהודה והיה יחזקאל מתנבא בבבל"
והרי ליחזקאל, נאמר לו בנבואה "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" [יחזקאל י"א] וכידוע דרשו חז"ל הקדושים על בתי כנסיות ובתי מדרשות [מגילה כ"ט.]. "והמתפלל בתוכה בעולם הזה כאילו מתפלל בבית המקדש" [ילקוט ח"ב רמז תרנ"ט].
געוואלד! קשר מופלא יש כאן! יחזקאל הנביא בעצמו היה, בין אלה שהמשיכו את קדושת בית המקדש לקדושת בית הכנסת! הוא בפועל נשא את האבנים ואת העפר ממקום המקדש לבבל לקדש את בית הכנסת בקדושת המקדש. והוא הוא הנביא שנתגלה לו ערכו של מקדש מעט בגלות. הלא דברים בגו.
את הנבואה ההיא על מקדש מעט המחיש יחזקאל הנביא עוד לפני כן, במו ידיו. יחד עם חבריו מאורי ישראל, טלטל עמו את אבני הבנין ועפרו למקדש מעט, שנתנבא עליו...
*
נתבונן נא כעת היטב בלשון "ואהי להם"! מה נשגב ביטוי זה שבנבואת יחזקאל. לא נאמר כאן מושג של 'מקדש מעט' בלבד. אלא הרבה מעל ומעבר לזה כאן. "כה אמר ה' - ואהי להם" למקדש מעט". משמעות זאת מוסבת על הקב"ה בכבודו ובעצמו. השראת השכינה נמצאת שם!
כשאתה נכנס למקדש מעט, אתה הולך ומתדבק בו כביכול. והדברים מתבארים להפליא עם דרשתו של רבא [מגילה שם] "מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". אתה היית לנו! אתה היית לנו!
כמה מלהיבים הם דברי רבותינו ז"ל. ""אמרה כנסת ישראל, אוהבת אני אותו ואוהבת את ביתו, שנאמר ה' אהבתי מעון ביתך...". [מדרש תהילים קט"ז].
*
ואהי להם למקדש מעט... דברים אלה נאמרו ליחזקאל הנביא ברגעים קשים ביותר, רגעי בשורה על חורבן בית המקדש, גלות ישראל ומרורותיה, בהם נפל הנביא על פניו וזעק בקול גדול: "אהה ה' אלקים, כלה אתה עושה את שארית ישראל?!". אז נאמר לו מפי הגבורה לנחם ולחזק: "ואהי להם למקדש מעט".
יסודיים מאד הם דברי 'מצודות דוד' על זה: "ועם כי פיזרתים בארצות העמים, אבל הנה מהשגחתי לא רחקו, כי בהארצות אשר באו שמה, אהיה להם למקדש מעט, רצונו לומר, אשרה שכינתי בבתי הכנסיות שלהם. ועם כי רחקו מן מקדשי שהוא המקדש הגדול אשר בירושלים, יהיה להם במקומו - מקדש מעט". מקומות אלה מוכיחים את השגחת ה' בעולמו, אף בימי הגלות. שם תשרה השכינה, שכן ממלאים הם את מקומו של מקדש ה'!
*
ימי חודש אדר מגיעים לקראתינו לשלום, ואיך אפשר שלא להזכיר את מרדכי הצדיק שאף הוא נמנה על ה"חרש והמסגר" חכמי ישראל שהוגלו אז. בעוד זמן מה ייקרא הדבר ברוב עם. "אשר הגלה מירושלים, עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה...". יקירי! כשתשמע את הדברים האלה בקריאת המגילה, אנא תעביר במחשבתך לרגע קט את תהלוכת ה'חרש והמסגר', קדושת מלחמתם וקדושת חבילותיהם ומרדכי הצדיק עמהם. אף היה בין נושאי האבנים והעפר מירושלים... ...
זאת ועוד, הלא נאמר במדרש [אסתר ט' ד'] "הלך [המן הרשע] אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה... ".
כעת נבין ביותר, שזה היה בית המדרש בנוסח "החרש והמסגר". שנתקדש בקדושת ירושלים לפי שגב רוחם והשגתם של חכמי ישראל הגולים, שמרדכי הצדיק תפס שם מקום נכבד. אף הם למדו תורה בעוז מתוך צער ומשם צמחה ישועתם. תשועתם היית לנצח...
*
ר' ישראל! מי נמנה עוד על קבוצה קדושה זו של ה'חרש והמסגר", נושאי האבנים הקדושות והעפר הקדוש לייסד "מקדש מעט"? דניאל איש חמודות! שוב לימדנו זאת רש"י [סנהדרין צ"ג.]
פלאי פלאים! הרי היה זה שדניאל שלימד את העם דרכי תפילה. על אותן המלים שהמלך דָּרְיָוֶשׁ אמר לדניאל: "אֱלָקָךְ דִּי אַנְתְּה פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא" שואל רש"י בפרשת עקב (דברים י"א, י"ג): "וכי יש פולחן בבבל"? הרי כל המושג ששמו "עבודה" – "פולחן" שייך לבית המקדש, וכי איך מתאים לומר "עבודה" על מה שהיהודים עושים בגלות, בבבל? אלא, מלמדים אותנו חז"ל, שהתפילה היא שנקראת בגלות "עבודה", הלא היא ה"עבודה שבלב" – "ולעבדו בכל לבבכם". ואכן דניאל היה זה שהיה "פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא", הוא היה המתפלל הנצחי במקדש מעט...
*
דניאל היה זה שקיים את עבודת התפילה במסירות נפש ממש. הוא נתפס על כך, נשלך לגוב האריות על שעבר על חוק המלך שאסר אז את התפילה. ואז ניצל מפי האריות בנס גלוי, בליל הפסח...
מדברי חז"ל למדנו שלעתיד לבוא יתייצב המלך דָּרְיָוֶשׁ בפני בית דין של מעלה ויעיד על דניאל שלא ביטל את התפילה, (עבודה זרה ג'.). אף פעם, בכל מצב שדניאל רק נקלע אליו הוא לא ויתר על התפילה. הוא פשוט היה צמא אל הדביקות באלוקות שבאה לידי ביטוי בעבודת התפילה. ואכן הקב"ה כביכול היה מתאוה לתפילותיו של דניאל איש חמודות, כמו כפי שאמרו חז"ל במדרש [קהלת רבה ט', א']: "כי חמודות אתה, שהיה מתאוה לתפלתו..."
ולא החזיק דניאל טובה זו לעצמו, אלא לימד גם לאחיו בגלות בבל, וכן לשאר הגלויות שבכל הזמנים שהעבודה של בית המקדש ממשיכה להתקיים גם בגלות, אלא שהיא באה לידי ביטוי בצורה של תפילה. מהנהגתו של דניאל בתפילותיו אנו גם לומדים הלכות שונות בהלכות תפילה, כפי שלמדנו בגמרא: "לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר [בדניאל ו', י"א]: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ"...", עוד למדנו מדניאל שצריך להתפלל ג' פעמים ביום, כפי שנאמר שם: "וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ"... "יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, תלמוד לומר: "נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם", [ברכות ל"א.].
*
ואהי להם למקדש מעט... הבה נלמד בשקיקה את דברי המדרש על המקרא בשיר השירים : "אני ישֵנה ולבי עֵר". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אני ישֵנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות!" [שהש"ר ה']. כנסת ישראל שופכת את לבה לפני אדון הכל: אם כוחותי לבנות את המקדש עדיין רדומים הם. אם לא הגיעה עוד השעה לכונן את חצרות בית ה' בתוככי ירושלים; בכל זאת לבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
במשפט זה מרוכזות אלפי שנות גלות ומה שהחזיק אותנו בהן. הלב היהודי היה תמיד ער לבנות בתי מקדש מעט, בכל כנפות הארץ. וקצב הבנין מתרבה והולך עד היום הזה. אה! ולבי ער! מאות בתי כנסת זכיתי לראות במשך השנים, בשלש יבשות והמון ערים. כל אחד מהם מתנוסס בצורתו המיוחדת וחינו המיוחד ובכולם נמצא רושם פעימות הלב היהודי, מלא הנדיבות וחיבת הקודש.
והרי כך כתב רבינו בחיי "כל הבונה כותל אחד בבית הכנסת או שום בנין ואפילו' דבר מועט ואפילו קבע שם מסמר אחד, לצורכו ולתקונו הרי זה זכות גדול, שהרי ענין בית הכנסת מצוה כללית ותחתיה מצות פרטיות רבות מאד, ובכל עבודה מהם אחת ואחת לשם יתברך..." [כד הקמח ערך מדרשות].
לרומם את בית אלקינו...
הלכה, צריך בית הכנסת להיות גבוה מכל בתי העיר. [שבת י"א. ושו"ע או"ח סי' ק"נ ס"ב]. לפני למעלה מעשרים שנה בקרתי בעיר פשיסחא בפולין. בין בתי העיר היו עדיין רבים שהיו מכוסים בגגות של קש ותבן. אולם בית הכנסת העתיק והמפואר שנבנה שם לפני כמה מאות שנים, התנשא על הכל, כלול בהדרו.
*
רמז נאה ומעורר על קיום האש הרוחנית בבתי כנסיות ובתי מדרשות, נמצא בדברי חז"ל. על המקרא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" דרשו חז"ל. [תו"כ פ' צו פרק ב' י', ובירו' ספ"ב דיומא] "לא תכבה - אף במסעות. בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר". כשנסעו ממקום למקום היתה אש המזבח מוגנת על ידי כלי מיוחד שסיבב וכיסה אותה. [וראה רש"י במדבר ד' י"ג].
ובמשמעות לדורות נרמז כאן על קיום אש היהדות. במסעות מה היו עושים לה? איך נשמרה "אש המזבח" לעבודת ה' בזמן הגלות? בתקופות הגלגולים והטלטולים, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר? והתשובה היא: האש ההיא היתה מוגנת על ידי "כלים" מגינים, והן הן מחיצות בית הקדושה, בתי כנסיות ובתי מדרשות שבתוכם התאחדו בני ישראל ומצאו מקלט ליהדותם. כך נשמרה "אש המזבח" עד עצם היום הזה...
*
ואכן כמו שלא שייך לחיות בלי לב, כמו כן אין חיי יהדות וקהילה יהודית מתקיימים בלא בית הכנסת. סביביו רקמו קהילות ישראל את קיומן. בבית אלקים מצא היהודי נוחם לנפשו ומזור לכאביו. הוא סגר ונעל את הדלת בעד חרב הגוי ותרבותו גם יחד. במקדשי המעט התבצר והתבדל מעולם החול והחולין. שם נתקדש בקדושה של מעלה, של רוממות ואצילות.
*
בהקדמתו המיוחדת לסימן מ"ו שב'אורח חיים', הביא ה'משנה ברורה' בשם האר"י ז"ל: "קודם בואו לבית הכנסת, בעוד שהוא עדיין בחצר בית הכנסת, יאמר: בבית אלקים נהלך ברגש וירגיש וירתע עצמו בהיכנסו לבית הכנסת מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואחר כך יכנס
פסוקים כאלו מעוררים רגשי התפעלות, לראות עד היכן הדברים מגיעים. וכבר כתב בספר "פלא יועץ" בענין 'בית הכנסת': "ואחר כוונת הלב הן הדברים, שצריך להיות ירא וחרד ורועש ורועד, איך יכנס להיכל המלך...". וימתין וישהה מעט". כל אחד בכניסתו לבית המדרש, צריך לעצור קימעא ולחשוב לאן אני הולך כעת? לפני מי אני נכנס? בבית אלקים נהלך ברגש!
*
מה יקרו דברי הרה"ק מרן המהרי"ד זי"ע מבעלזא, על משמעות הגמרא [חולין צ"א:] שהר המוריה קפץ לו ליעקב אבינו עד חרן שהיא בחוץ לארץ, בכדי להראות ליעקב אבינו שהיה ראשון לגולים, שכל מקום בעולם שיקבעו בו בית לתורה ולתפילה, ייחשב כבית המקדש וכאילו יקפוץ הר המוריה לשם. דבר זה נשאר 'נכסי צאן ברזל' בלב החסידים שחוזרים תדיר על רעיון זה של "קדושה שלא במקומה". אמרו עליו על צדיק זה שאף ציוה לגנוז את הקרשים [ה"קלאטקעס"] שלפני בית הכנסת, שדָרכו עליהם חסידים בדרכם לתפילה, שכן לפעמים היו שאמרו עליהם 'קרבנות' לפני מנחה, וספגו הקרשים קדושה זו... אה! עד היכן הגיעה רתיחת חיבת הקודש בלב ענקים אלה!
*
פוסק הדורות, גאון ישראל בעל ה'נודע ביהודה' זי"ע רבה של פראג, המשיל על ענין התפילה בבתי כנסיות, משל נוקב. היה פעם מלך אדיר עשיר בעשירים, שבא לבקר את אחת ממדינותיו. בני המקום הגיעו לכבד את המלך והביאו לארמונו איש איש את מתנותיהם.
בין אנשי המדינה ההיא היו כמה חסרי דעת, שהתעצלו לבוא אל הארמון. הם שלחו להודיע לממונים, שהמתנות לכבוד המלך מוכנות בבתיהם, למי שירצה לאסוף אותן ולהובילם משם אל המלך...
כלי כסף שונים הכינו תושבי הארץ כמנחה למלך, אלא שביניהם נמצאו גם כלי תערובת מזוייפים, כלי סיגים שנתערבו בייצור, גם ממתכת אחרת...
*
ואז שלח המלך להודיע, שהאזרחים שטרחו לבוא את היכל המלך, אמנם יקבלו מהם את המתנות, למרות שאין לו צורך בהם. ואף את המזויפים לא יישלחו בחזרה, סוף סוף נשלחו כלים אלה לכבודו של מלך. על כל פנים המראה שלהם זהה לכלי כסף. מילא, הכל יתקבל...
אמנם אלה שהתעצלו והזמינו את עבדי המלך לאסוף את המתנות בבתיהם, הרי לא התכוונו לכבדו כל כך. לכל היותר חשבו שהמלך יש לו צורך בחפצי ערך לאוצר המלוכה, אם כן איך בכלל העיזו לשלוח לו כלי סיגים מזוייפים...?
ו"הנמשל מבואר מעצמו" אם מטריח יהודי עצמו לכבד את קונו יתברך ולהביא את מנחת תפילתו לבית ה', אז תתקבלנה אף התפילות שאינן ראויות כל כך.
וכך מוסיף ה'נודע ביהודה" "ובפרט בגלות הזה שהשכינה בגלות, ואין מקום מנוחת השכינה בגלות, כי אם בבית הכנסת שיש בו מעין קדושת ארץ ישראל, וכל המתפלל בבית הכנסת כאילו מביא הגאולה... והנה המתפלל בבית הכנסת מראה בעצמו שיש לו דביקות לשכינה ונכסף לבית אמו... [דרושי הצל"ח שבת שובה דרוש ו'].
*
כשהגעתי פעם לארץ ישראל בשעת בוקר, הזדמן לי להתפלל שחרית בנמל התעופה במנין של אחינו בני המזרח. עד כמה שאהובים יהודים אלה עלי, עד כמה שחביבים ויקרים לי ספרי חכמיהם ומורשתם הקדושה, לא זכיתי עד אז להתפלל עמהם בצוותא. הם עוררו את נפשי בתפילתם הנרגשת, בהתעוררות ובחום, בקול ובחיות, מִלה במִלה. יהודים נאמנים לקונם התעטפו בתפילה, באמונה ובתמימות צרופה.
הקבועים במנין זה נמנו בעיקר על צוות הפועלים בנמל, ומהם עובדי נקיון. יהודים מתפרנסים מיגיע כפם, אוחזים במטאטא על הארץ ולבם לשמים. מי יודע כמה נקיון וטהרה הם מביאים לעולמנו בתפילתם הזכה. עמידתם בבית הכנסת היתה בכבוד ובמורא. אף אחד מהם לא דיבר ושוחח עם חבירו. אף אחד לא נגע בפלאפון שלו.
ההתלהבות בתפילתם ובפרט באמירת 'תחנון' הפעימה אותי. ביום חמישי רגיל היה זה ובאמצע השנה. ובכל זאת קיימו יהודים יקרים אלה: "גשים מול ארון הקדש באימה. עין נושאים לך לשמים. לב שופכים נכחך כמים". בחרדת קודש הוציאו את ספר התורה. בכובד ראש האזינו לקריאת התורה מבלי להפליט מלה. בנמל התעופה ממריאים המטוסים לגבהים ויהודים אלה מתרוממים הרבה למעלה מזה... נישא לבבנו אל כפים אל קֵל בשמים.
*
בנושא בית הכנסת כתב הרמב"ם [ריש פי"א מהל' תפילה]: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה, בכל עת תפילה ומקום זה נקרא בית הכנסת". בספר "שדי חמד" [ח"א ע' 333] הביא דעת כמה אחרונים שמצוות בנין בית הכנסת הוא מן התורה, על פי דברי הזוה"ק [ח"ג קפ"ו.] שזה נכלל במצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
*
מה שגבו דברי המגיד מקוז'ניץ זי"ע, שמראה לנו נדבך מחודש בבניני קדושה אלה. "ובודאי שכל בית הכנסת ובית המדרש מכוון כנגד בית הכנסת ובית המדרש של מעלה והתפילות עולין למעלה, לבית הכנסת ולבית המדרש של מעלה...".
הגע בעצמך! אתה עומד ומתפלל בבית הכנסת, בקלויז, בשטיבל, אף בקצה תבל; וכנגדו למעלה, בשמים נפתח שער גבוה מעל גבוה. הידעת אחי, השמת אל לבבך, שמעליך ממש נמצא 'שטיבל' של מעלה ולשם עולות התפילות ומתקבלות במרום? לכל מקום תורה ותפילה על הארץ, יש מקום לעומתו בגבהי שחקים. בית התפילה כאן מחובר במסתרים לבית עליון. כשם שבונים בנין לה' כאן, כך נבנה בנין רוחני שם קרוב אל המלך, שוכן שחקים ברוך הוא... ובדבר זה נגלו פנים חדשות במקרא 'ואהי להם למקדש מעט'...
והמגיד הקדוש ממשיך ומעורר על זהירות הדיבור ב'מקדש של מַטה' זה. "כשמדבר דברים בטלים, דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר: אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך, רק אדבר חפצי...". הוא עומד ומזהיר על ההיזק מזה גם למתפללים האחרים ועל קבלת תפילתם. "מכל שכן בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ, כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל" [עבודת ישראל אבות פ"ה].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לכבד בתי כנסיות ובתי מדרשות כראוי
ונזכה כולנו יחד לבנין המקדש השלישי בקרוב!
שמחתי באומרים לי בית ה' נלך!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
שמחתי באומרים לי...
זכרון זמן הגעגועים למקום תפילה
בדרכי ה"חרש והמסגר"
ערכו של 'מקדש מעט'רום
לר' ישראל יקירי!
משנכנס אדר מרבין בשמחה... הרבה ביאורים נאמרו על קיום שמחה זו ואופניה. אולי ניתן לצרף לכך גם את מה שנאמר: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". הרי זכות גדולה היא לכל יהודי להסתופף תחת כנפי השכינה בבית ה', בבתי כנסיות ובתי מדרשות. צריך לחזק את המודעוּ ואת השמחה של "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות...
נפלאים הם דברי בעל החרדים: ש"צריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו". [פרק נ"ט]. ועם זאת כתב במקום אחר בספרו, שכשם שצריך להתחזק לקבוע דירתו בארץ ישראל, כך למעלה מזה, צריך להיקבע בבית הכנסת ובבית המדרש. ושם "יראה לו מרגוע ומנוח ושמחה...".
*
יום יום נכנס יהודי לבית הכנסת ולבית המדרש. שם מתייחד הוא עם קונו ועם תורתו. מיום גְלות ישראל מארצו נהיה בית זה לביתו הרוחני, מקום שפיכת לבו והגיון מוחו. מדי פעם ראוי לעצור ולהתבונן במתנת אלקים שניתנה לנו; לעמוד ולחשוב על תוכן המלים: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל"! כמה טוב וחסד שמורים לנו במקומות קודש אלה, שם פועם הלב היהודי מעולם ועד עולם. באהלים ומשכנות אלה קבע את שעותיו הנבחרות ושם נקבע קיומו הרוחני.
*
יֶשנה נבואה בספר ישעיהו [כ"ו]: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" ופירש שם רש"י הקדוש: "בוא בחדריך, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". צו הנבואה היה זה לעם ישראל בכל פזורותיו! הסתגר נא עַמי במקדשֵי המעט, וירווח לך מסבלותיך. שם לפני הדלת נטש היהודי את חבילת צרותיו וזקף את קומתו הרוחנית. שם מצא מנוח וחימם את לבבו בעבודה שבלב, שם שפך את נפשו בתפילה בהתלהבות ובהתקשרות. שם התפלל "והסר ממנו יגון ואנחה" והתחזק. שם ריוה את צמאונו בפרק תהלים, פרק משניות ודף גמרא. בבית ה' חש את משמעות "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה"...
*
ועד כמה שפשוטים וידועים הם הדברים, יש להבהיר אותם שוב ושוב לעצמנו, שיש מושג של בית ה', בית פרטי המיוחד למשכן שכינתו, מעין זה שהיה בית המקדש. בית כנסת שיש להתקשר אליו בתפילה ובית המדרש להגות בתורתו. מבחוץ זה יכול להיראות כבית רגיל, בית דירה ברחוב עם מספר, אוהל או "קראוואן". ודווקא משום זאת יש לחקוק עמוק בלב, שוב ושוב ביתר שאת וביתר עז. שמדובר כאן על: בית ה'! בית ה'!!!
ראוי להחדיר זאת עוד ועוד עד שיתפעם הלב מתוך הידיעה הברורה, שאנו מוזמנים להיכנס אליו כביכול, בכל יום ויום! רבינו בעל הלבושים [או"ח ריש סי' קנ"א] כותב בענין זהירות בקלות ראש ושיחה בטלה בבית הכנסת: "כדי שיהא מוראו של השוכן בה עליו". כשנכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, צריך לזכור למי הבית הזה ומי הוא השוכן בתוכו.
*
אין הטוב ניכר אלא מתוך הֶעדֵרו... בימים אלה ימלאו שלש שנים מעת התחלת נגיף הקורונה שטלטל את כל העולם כולו על יושביו. געוואלד! כמה צריך להלל ולהודות שוב ושוב על ששרדנו וחזרנו לשיגרה, ועם זאת אין לשכוח את לקחי זמנים אלה. ועל כולם: "ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל".
על אחד המדפים בחדר הספרים שלי נמצא רושמו של כתם. חום הנרות שהודלקו עליו בשעתו בנרוניות פח, העבירו במקום אחד את הצבע מן העץ. המדף הזה שימש לי אז כ'עמוד' לתפילה. זה היה המקום שהתפללתי שם ביחידות בשעתו, טרם שהתארגנו מנינים בחצרות. אחד הרבנים החשובים בעיר, הציע אז שידליקו נרות בבית במקום שמתפללים, כמו בבית הכנסת, שלא תשתכח צורת תפילה בציבור...
*
באורים כבדו ה' [ישעי' כ"ד]... הרי כך נפסק בהלכות בית הכנסת [שו"ע או"ח סי' קנ"א ט'] "ונוהגין בהם נרות לכבדן". ועל זה כתב ה'משנה ברורה' [ס"ק כ"ז] "ונהגו להדליק קודם שייכנס אדם להתפלל, משום דאמרינן בגמרא [ברכות ו.] מקום שמתפללין בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא, ועוד שכן היו עושין במקדש...". דמיון יש כאן לנרות בית המקדש! אף במקדש מעטיש להדליק נרות!
יסוד לדבר נמצא באחד ממדרשי חז"ל, 'מדרש הגדול': "באורים כבדו ה'... מלמד שישראל חייבים להדליק נר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהן כמקדש שנאמר: ואהי להם למקדש מעט, מה מקדש לא היה הנר כבה, כך חייבים להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות [ריש פ' בהעלותך].
*
והכתם הקטן הזה, זכר לנר, נשאר מאז על מדף התפילה. השארתיו כמות שהוא. הוא מזכיר לי את הימים אפופי הדאגה, הבידוד והבדידות, את ימי הגעגועים לתפילה בציבור בשבתות בפרט וכמובן את הימים שלאחריהם שיצאנו בהם מאפילה לאורה. הוצאתי מגנזי את האיגרות שכתבתי אליך אז. וכעת כבר קשה כעת להאמין לסגנון הדברים....
"העם כולו נחלש. מוסדות התורה והחינוך סגורים, ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות. לא מתפללים בציבור. הרבה נפלו למשכב ל"ע, הרבה נמצאים בבידוד. כל מושבות ישראל סגורים על מסגר. אין כמעט מי שיִיגַש לחבירו". "אני חושב עליך מפינתי הרחוקה המבודדת ולבי הומה. בעיני נקווית דמעה ועל שפתַי תפילה: הוי! אָב הָרַחֲמִים. הוּא יְרַחֵם עַם "עֲמוּסִים" וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים. וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵינוּ...". שורות אלה נשמעים כאילו מעולם הזוי. אלא שכך היתה המציאות לפני כשלוש שנים בלבד. אנא לא נשכח זאת. אנא לא נפסיק להודות. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה...
*
כתמו של נר... הוא מוסיף ומזכיר לי את הפעם הראשונה שזכיתי שוב להתפלל בציבור ושמעתי קריאת התורה באחד החצירות. הכל התנהל אז כמעט בסוד. רקדנו אז על מקומינו משמחה שזכינו לכך, וגם בכדי להתחמם בקור שעדיין שרר כאן בחוצות...
ואי לכך רציתי לייחד את שורותי אליך היום, להזכיר את מה שעלה על לב רבים מישראל אז בימים הכאובים ההם. את מה שהבטחנו לנפשנו: כשנזכה שוב להתפלל פעם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, נעריך ונחשיב את מקומות הקודש האלה בכל לב ונפש... בבית אלקים נהלך ברגש... . הבה נתחדש בזה יחד. הבה נכיר בזכות הנפלאה הזאת של "לבקר בהיכלו" יום יום...
*
התורה הקדושה ציותה לנו: "ואת מקדשי תיראו". הספורנו [ויקרא כ"ו] פירש זאת על "המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות". ואמנם יש מרבותינו הראשונים הסוברים שאף לענין בית כנסת ובית מדרש הכבוד והמורא בהם היא מצוה דאורייתא, כמו בבית המקדש וכן דעת ה'חיי אדם' [כלל י"ז ו'].
ר' ישראל! הבה נלמוד את ההלכות. נשאל את מורי ההוראה שלנו, איך ובמה מקיימים מצוה זו, מה הם פרטיה, דקדוקיה ואיסוריה. נלמוד נא סימן קנ"א באורח חיים ומה שכתוב בתחילתו בענין קלות ראש. כבר כתבו רבותינו הפוסקים, שלקלות ראש, שחוק והיתול אין תנאי מועיל. הרי מקום קדוש הוא, מקום ארון הקודש וספרי התורה, ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד... [ראה לבוש שם ס"א ועוד].
*
צאי לך בעקבי הצאן. נלמוד נא מדרכי הדור הישן ולוּ אף במשהו את הערכת התפילה ויקרת בית הכנסת. גבר בגוברין היה הגה"ח ר' זלמן לייב אסטולין זצ"ל, שהתגורר בבני ברק. גדול בתורה מאד היה האיש, עובד ה' מותיקי חסידי חב"ד שבאו משבי רוסיה. תורתו היתה בבחינת "תורה שלמד באף" תחת אפם שלטונם העריץ של צוררים סוביטיים...
גדולי הדור מכל החוגים העריכוהו וחיבבוהו עד לאחת. כשנפגש עמו הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל בדרך בריחתו מרוסיה ודיבר עמו בלימוד, התפעל ממנו וחיבקו מתוך אהבת התורה. ברגע האחרון לפני היציאה כשהיה רבי אהרן כבר ברכבת, העניק לו בחיבה את מעיל הפרווה, כשנוכח שאין בגדי ר' זלמן מספיקים לכפור הרוסי...
*
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול. במלחמת העולם השניה גוייס לצבא, נפצע ברגלו ומאז הלך על קביים.
כשזכה סוף סוף לעלות לארץ הקודש התאכסן מתחילה בבית גיסו המגיד המופלא, הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל מבני ברק. אחרי התפילה בשבת ביקש ר' זלמן לייב להישאר עוד בבית הכנסת. כשעבר זמן ממושך התחיל מארחו לדאוג לו. הרי חדש וזר הוא רבי זלמן בעיר וההליכה קשה עליו, אולי תעה בדרכו? ורבי יעקב חיפש ומצא את גיסו כשהוא ממהר ומדלג על קביים ממנין למנין, "לחטוף" עוד "קדושה", עוד "ברכו" ו"אמן יהא שמיה רבא" ואף קריאת התורה נוספת. בשקיקה עצומה 'בלע' כל דבר שבקדושה ולא נרגע מצמאונו.
הוא קיים אמנם את המצוות בסיביר בכל מה שהיה בידו וסיכן נפשו על כך, ברם בתי כנסת ומנינים לא היה לו אז. וכעת הסתער על כל מה שהיה חסר לו שם ולא היה מסוגל לחזור הביתה...
*
אין בית המדרש בלא חידוש. בעזרתו יתברך שמו, נתחזק נא מתוך צירוף דברים בדברי ימינו. לפעמים ישנם שני מקורות ידועים, וכשבא ה"כתוב השלישי" המקשר, הוא מדליק אור חדש בכל הענין...
אקדים את הדברים בתמצית. ידוע שחכמי ישראל שירדו לבבל עם גלות יכניה, הביאו עמהם אבנים ועפר מעיר הקודש ובנו בה בית כנסת בבבל [מגילה כ"ט. וברש"י]. כמו כן ידועה נבואת יחזקאל "ואהי להם למקדש מעט" [י"א ט"ז] שנדרש על בתי כנסיות ובתי מדרשות [שם]. מה שפחות ידוע, הוא, שיחזקאל הנביא בעצמו, שניתנה לו נבואת "מקדש מעט" , נמנה על חכמי ישראל אלה, שנשאו עמהם בפועל את האבנים והעפר לבנות "מקדש מעט"...
*
הבה נפנה יחד אל ימי קדם, אל הימים בהם נשבצו בתי כנסיות ובתי מדרשות בחשיבותם המיוחדת של "מקדש מעט". נעקוב נא אחרי הציבור הכי קדוש ומובחר בישראל, שגלו לראשונה לארץ בבל, אחת עשרה שנה לפני חורבן הבית הראשון. מי היו אלה? יכניה מלך יהודה ועמו חכמי ישראל המובהקים שנקראו "החרש והמסגר".
והם הם "יכניה וגלותו" חכמי ישראל, שנטלו עמהם עפר קדוש ואבנים קדושות מירושלים עיר הקודש והמקדש, והביאום לבבל. [מגילה כ"ט. ורש"י שם] רבינו שרירא גאון באיגרתו הידועה כתב שהיו האבנים והעפר שהביאו עמם, ממקום המקדש ממש. ועם זה נבנה בית המדרש הידוע שבנו הגולים בעיר נהרדעא, ונודע שמו כ"בי כנישתא דשף – ויתיב" [שם].
וכך כתב רש"י הקדוש: "יכניה וגלותו נטלו עמהן מאבני ירושלים ומעפרה, ובנאוהו שם, והיינו דשף ויתיב בנהרדעא, נישוף כאן ונתיישב כאן, והיינו דכתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". [רש"י שם ובעבודה זרה מ"ג:]
במעשיהם אלה רמזו כמו כן, שקדושת בית המקדש שבירושלים כאילו עוברת ממקומה, לבתי 'מקדש-מעט'... וכפי שכתב רב שרירא גאון באיגרתו: "וקראוהו: בית הכנסת שנסע וישב בנהרדעא, כלומר, שנסע בית המקדש וישב בכאן והיתה שכינה עמהם".
*
הבה נעמיד את "בעלי השמועה" נגד עיני הרוח. על קדושי עליון אלה ה"חרש והמסגר" אמרו חז"ל. [סנהדרין ל"ח.] "-חרש- כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין, -מסגר-, כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחים"
ועליהם נאמר בנביא [מלכים ב' כ"ד] "הכל גיבורים עושי מלחמה". חז"ל תמהו על לשון זו. "וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה? ומה מלחמה עושים בני אדם הזקוקים באזיקים ונתונים בשלשלאות? אלא, הכל גיבורים גיבורי מלחמה של תורה וכן הוא אומר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. עושי מלחמות. שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה...". [ספרי פ' האזינו וראה רש"י סוכה מ"ד.].
*
הנה הולכים להם חכמי ישראל בגולה. ידיהם העדינות נתונות באזיקים. שלשלאות כבדות כובלות אותם. מעליהם מנפנפת חרב נבוכדנצר ושוט עושי דברו האכזרים. והם להבדיל, קדושי ישראל וגדולי האומה עוסקים בשלהם. הם ממשיכים בעסק התורה, במשא ומתן של הלכה, כאילו נמצאים עדיין בלשכת הגזית. בחוץ מאיימת גזירת גלות וחורבן. הם הולכים בכפייה ליעד בלתי נודע לארץ עם כשדים.
ובכל זאת לבם למעלה. הם לא הניחו את 'נשקם'. חרב פיפיות בידם. פיות המתגברים בתורת אמת ובחיי עולם. הם עוסקים בתורה בגבורה. הידים הכבולות מתחזקות ומתאמצות במלחמתה של תורה. זרועות תורה מתנשאות לרום, בדרשות מקראות, בקביעת הלכות, במסורות מסיני, בתורה שבעל פה שלא נשכחה כמלא נימא, בסוגיות חמורות, בנגעים ואהלות, בסוד שיח שרפי קודש, המקדישים שמך בקודש, בדרכם לבבל.
הוי! בתרמיל המאובק של גולי בבל הראשונים, ה'חרש והמסגר', לא נמצא כסף וזהב וחפצי חן, אלא הרבה למעלה מזה. "צידה לדרך" הרוחנית! אבנים ועפר מעיר הקודש, ממקום המקדש. גלותם לא העיבה על תקוותם ובטחונם. אם שוב אינם זוכים להסתופף עוד בהר הקודש בירושלים, הנה ימשיכו את השפעת הקדושה במקום אחר ב"שיירי" קדושה שנטלו עמהם.
*
הם ידעו את תפקידם להכין 'מקדש מעט' בבבל עם מה שיש בידם. הם ידעו שהשכינה עמהם ועליהם לבנות מקומות תורה לעם ישראל שיגלה לבבל בעוד שנים אחדות. ושם ימצאו מנוח בצל הקודש שנבנה מחדש בארץ שִביים, אחרי חורבן בית המקדש... רבינו הרמ"א בספרו "מחיר יין" על מגילת אסתר ב' כתב ש"יכניה" הוא מלשון הכנה... "וקראו יכניה, כי הוא הכנה אל השם יתברך"...
כי רצו עבדיך את אבניה... ה"פני מנחם" זי"ע אמר פעם, שנטלו הגולים עמם את הרצון הנלהב, ששרר בשעתו בעיר הקודש... את אבני חפץ אלה שיבצו בתוך בנינם החדש בגולת בבל...
*
וכך דרש התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [מגילה כ"ט.]: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... גלו לבבל שכינה עמהן. ושואלת שם הגמרא: "בבבל היכא?" [היכן שרויה השכינה בבבל?] – "אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא..."
*
מה נפלא הדבר! מי היה בין הגולים עם יכניה מלך יהודה? יחזקאל הנביא! [כך לימדנו רש"י סנהדרין צ"ב: וראה ערכין י"ב.] "יחזקאל הגלהו נבוכדנצר עם יכניה מלך יהודה והיה יחזקאל מתנבא בבבל"
והרי ליחזקאל, נאמר לו בנבואה "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" [יחזקאל י"א] וכידוע דרשו חז"ל הקדושים על בתי כנסיות ובתי מדרשות [מגילה כ"ט.]. "והמתפלל בתוכה בעולם הזה כאילו מתפלל בבית המקדש" [ילקוט ח"ב רמז תרנ"ט].
געוואלד! קשר מופלא יש כאן! יחזקאל הנביא בעצמו היה, בין אלה שהמשיכו את קדושת בית המקדש לקדושת בית הכנסת! הוא בפועל נשא את האבנים ואת העפר ממקום המקדש לבבל לקדש את בית הכנסת בקדושת המקדש. והוא הוא הנביא שנתגלה לו ערכו של מקדש מעט בגלות. הלא דברים בגו.
את הנבואה ההיא על מקדש מעט המחיש יחזקאל הנביא עוד לפני כן, במו ידיו. יחד עם חבריו מאורי ישראל, טלטל עמו את אבני הבנין ועפרו למקדש מעט, שנתנבא עליו...
*
נתבונן נא כעת היטב בלשון "ואהי להם"! מה נשגב ביטוי זה שבנבואת יחזקאל. לא נאמר כאן מושג של 'מקדש מעט' בלבד. אלא הרבה מעל ומעבר לזה כאן. "כה אמר ה' - ואהי להם" למקדש מעט". משמעות זאת מוסבת על הקב"ה בכבודו ובעצמו. השראת השכינה נמצאת שם!
כשאתה נכנס למקדש מעט, אתה הולך ומתדבק בו כביכול. והדברים מתבארים להפליא עם דרשתו של רבא [מגילה שם] "מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". אתה היית לנו! אתה היית לנו!
כמה מלהיבים הם דברי רבותינו ז"ל. ""אמרה כנסת ישראל, אוהבת אני אותו ואוהבת את ביתו, שנאמר ה' אהבתי מעון ביתך...". [מדרש תהילים קט"ז].
*
ואהי להם למקדש מעט... דברים אלה נאמרו ליחזקאל הנביא ברגעים קשים ביותר, רגעי בשורה על חורבן בית המקדש, גלות ישראל ומרורותיה, בהם נפל הנביא על פניו וזעק בקול גדול: "אהה ה' אלקים, כלה אתה עושה את שארית ישראל?!". אז נאמר לו מפי הגבורה לנחם ולחזק: "ואהי להם למקדש מעט".
יסודיים מאד הם דברי 'מצודות דוד' על זה: "ועם כי פיזרתים בארצות העמים, אבל הנה מהשגחתי לא רחקו, כי בהארצות אשר באו שמה, אהיה להם למקדש מעט, רצונו לומר, אשרה שכינתי בבתי הכנסיות שלהם. ועם כי רחקו מן מקדשי שהוא המקדש הגדול אשר בירושלים, יהיה להם במקומו - מקדש מעט". מקומות אלה מוכיחים את השגחת ה' בעולמו, אף בימי הגלות. שם תשרה השכינה, שכן ממלאים הם את מקומו של מקדש ה'!
*
ימי חודש אדר מגיעים לקראתינו לשלום, ואיך אפשר שלא להזכיר את מרדכי הצדיק שאף הוא נמנה על ה"חרש והמסגר" חכמי ישראל שהוגלו אז. בעוד זמן מה ייקרא הדבר ברוב עם. "אשר הגלה מירושלים, עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה...". יקירי! כשתשמע את הדברים האלה בקריאת המגילה, אנא תעביר במחשבתך לרגע קט את תהלוכת ה'חרש והמסגר', קדושת מלחמתם וקדושת חבילותיהם ומרדכי הצדיק עמהם. אף היה בין נושאי האבנים והעפר מירושלים... ...
זאת ועוד, הלא נאמר במדרש [אסתר ט' ד'] "הלך [המן הרשע] אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה... ".
כעת נבין ביותר, שזה היה בית המדרש בנוסח "החרש והמסגר". שנתקדש בקדושת ירושלים לפי שגב רוחם והשגתם של חכמי ישראל הגולים, שמרדכי הצדיק תפס שם מקום נכבד. אף הם למדו תורה בעוז מתוך צער ומשם צמחה ישועתם. תשועתם היית לנצח...
*
ר' ישראל! מי נמנה עוד על קבוצה קדושה זו של ה'חרש והמסגר", נושאי האבנים הקדושות והעפר הקדוש לייסד "מקדש מעט"? דניאל איש חמודות! שוב לימדנו זאת רש"י [סנהדרין צ"ג.]
פלאי פלאים! הרי היה זה שדניאל שלימד את העם דרכי תפילה. על אותן המלים שהמלך דָּרְיָוֶשׁ אמר לדניאל: "אֱלָקָךְ דִּי אַנְתְּה פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא" שואל רש"י בפרשת עקב (דברים י"א, י"ג): "וכי יש פולחן בבבל"? הרי כל המושג ששמו "עבודה" – "פולחן" שייך לבית המקדש, וכי איך מתאים לומר "עבודה" על מה שהיהודים עושים בגלות, בבבל? אלא, מלמדים אותנו חז"ל, שהתפילה היא שנקראת בגלות "עבודה", הלא היא ה"עבודה שבלב" – "ולעבדו בכל לבבכם". ואכן דניאל היה זה שהיה "פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא", הוא היה המתפלל הנצחי במקדש מעט...
*
דניאל היה זה שקיים את עבודת התפילה במסירות נפש ממש. הוא נתפס על כך, נשלך לגוב האריות על שעבר על חוק המלך שאסר אז את התפילה. ואז ניצל מפי האריות בנס גלוי, בליל הפסח...
מדברי חז"ל למדנו שלעתיד לבוא יתייצב המלך דָּרְיָוֶשׁ בפני בית דין של מעלה ויעיד על דניאל שלא ביטל את התפילה, (עבודה זרה ג'.). אף פעם, בכל מצב שדניאל רק נקלע אליו הוא לא ויתר על התפילה. הוא פשוט היה צמא אל הדביקות באלוקות שבאה לידי ביטוי בעבודת התפילה. ואכן הקב"ה כביכול היה מתאוה לתפילותיו של דניאל איש חמודות, כמו כפי שאמרו חז"ל במדרש [קהלת רבה ט', א']: "כי חמודות אתה, שהיה מתאוה לתפלתו..."
ולא החזיק דניאל טובה זו לעצמו, אלא לימד גם לאחיו בגלות בבל, וכן לשאר הגלויות שבכל הזמנים שהעבודה של בית המקדש ממשיכה להתקיים גם בגלות, אלא שהיא באה לידי ביטוי בצורה של תפילה. מהנהגתו של דניאל בתפילותיו אנו גם לומדים הלכות שונות בהלכות תפילה, כפי שלמדנו בגמרא: "לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר [בדניאל ו', י"א]: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ"...", עוד למדנו מדניאל שצריך להתפלל ג' פעמים ביום, כפי שנאמר שם: "וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ"... "יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, תלמוד לומר: "נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם", [ברכות ל"א.].
*
ואהי להם למקדש מעט... הבה נלמד בשקיקה את דברי המדרש על המקרא בשיר השירים : "אני ישֵנה ולבי עֵר". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אני ישֵנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות!" [שהש"ר ה']. כנסת ישראל שופכת את לבה לפני אדון הכל: אם כוחותי לבנות את המקדש עדיין רדומים הם. אם לא הגיעה עוד השעה לכונן את חצרות בית ה' בתוככי ירושלים; בכל זאת לבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
במשפט זה מרוכזות אלפי שנות גלות ומה שהחזיק אותנו בהן. הלב היהודי היה תמיד ער לבנות בתי מקדש מעט, בכל כנפות הארץ. וקצב הבנין מתרבה והולך עד היום הזה. אה! ולבי ער! מאות בתי כנסת זכיתי לראות במשך השנים, בשלש יבשות והמון ערים. כל אחד מהם מתנוסס בצורתו המיוחדת וחינו המיוחד ובכולם נמצא רושם פעימות הלב היהודי, מלא הנדיבות וחיבת הקודש.
והרי כך כתב רבינו בחיי "כל הבונה כותל אחד בבית הכנסת או שום בנין ואפילו' דבר מועט ואפילו קבע שם מסמר אחד, לצורכו ולתקונו הרי זה זכות גדול, שהרי ענין בית הכנסת מצוה כללית ותחתיה מצות פרטיות רבות מאד, ובכל עבודה מהם אחת ואחת לשם יתברך..." [כד הקמח ערך מדרשות].
לרומם את בית אלקינו...
הלכה, צריך בית הכנסת להיות גבוה מכל בתי העיר. [שבת י"א. ושו"ע או"ח סי' ק"נ ס"ב]. לפני למעלה מעשרים שנה בקרתי בעיר פשיסחא בפולין. בין בתי העיר היו עדיין רבים שהיו מכוסים בגגות של קש ותבן. אולם בית הכנסת העתיק והמפואר שנבנה שם לפני כמה מאות שנים, התנשא על הכל, כלול בהדרו.
*
רמז נאה ומעורר על קיום האש הרוחנית בבתי כנסיות ובתי מדרשות, נמצא בדברי חז"ל. על המקרא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" דרשו חז"ל. [תו"כ פ' צו פרק ב' י', ובירו' ספ"ב דיומא] "לא תכבה - אף במסעות. בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר". כשנסעו ממקום למקום היתה אש המזבח מוגנת על ידי כלי מיוחד שסיבב וכיסה אותה. [וראה רש"י במדבר ד' י"ג].
ובמשמעות לדורות נרמז כאן על קיום אש היהדות. במסעות מה היו עושים לה? איך נשמרה "אש המזבח" לעבודת ה' בזמן הגלות? בתקופות הגלגולים והטלטולים, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר? והתשובה היא: האש ההיא היתה מוגנת על ידי "כלים" מגינים, והן הן מחיצות בית הקדושה, בתי כנסיות ובתי מדרשות שבתוכם התאחדו בני ישראל ומצאו מקלט ליהדותם. כך נשמרה "אש המזבח" עד עצם היום הזה...
*
ואכן כמו שלא שייך לחיות בלי לב, כמו כן אין חיי יהדות וקהילה יהודית מתקיימים בלא בית הכנסת. סביביו רקמו קהילות ישראל את קיומן. בבית אלקים מצא היהודי נוחם לנפשו ומזור לכאביו. הוא סגר ונעל את הדלת בעד חרב הגוי ותרבותו גם יחד. במקדשי המעט התבצר והתבדל מעולם החול והחולין. שם נתקדש בקדושה של מעלה, של רוממות ואצילות.
*
בהקדמתו המיוחדת לסימן מ"ו שב'אורח חיים', הביא ה'משנה ברורה' בשם האר"י ז"ל: "קודם בואו לבית הכנסת, בעוד שהוא עדיין בחצר בית הכנסת, יאמר: בבית אלקים נהלך ברגש וירגיש וירתע עצמו בהיכנסו לבית הכנסת מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואחר כך יכנס
פסוקים כאלו מעוררים רגשי התפעלות, לראות עד היכן הדברים מגיעים. וכבר כתב בספר "פלא יועץ" בענין 'בית הכנסת': "ואחר כוונת הלב הן הדברים, שצריך להיות ירא וחרד ורועש ורועד, איך יכנס להיכל המלך...". וימתין וישהה מעט". כל אחד בכניסתו לבית המדרש, צריך לעצור קימעא ולחשוב לאן אני הולך כעת? לפני מי אני נכנס? בבית אלקים נהלך ברגש!
*
מה יקרו דברי הרה"ק מרן המהרי"ד זי"ע מבעלזא, על משמעות הגמרא [חולין צ"א:] שהר המוריה קפץ לו ליעקב אבינו עד חרן שהיא בחוץ לארץ, בכדי להראות ליעקב אבינו שהיה ראשון לגולים, שכל מקום בעולם שיקבעו בו בית לתורה ולתפילה, ייחשב כבית המקדש וכאילו יקפוץ הר המוריה לשם. דבר זה נשאר 'נכסי צאן ברזל' בלב החסידים שחוזרים תדיר על רעיון זה של "קדושה שלא במקומה". אמרו עליו על צדיק זה שאף ציוה לגנוז את הקרשים [ה"קלאטקעס"] שלפני בית הכנסת, שדָרכו עליהם חסידים בדרכם לתפילה, שכן לפעמים היו שאמרו עליהם 'קרבנות' לפני מנחה, וספגו הקרשים קדושה זו... אה! עד היכן הגיעה רתיחת חיבת הקודש בלב ענקים אלה!
*
פוסק הדורות, גאון ישראל בעל ה'נודע ביהודה' זי"ע רבה של פראג, המשיל על ענין התפילה בבתי כנסיות, משל נוקב. היה פעם מלך אדיר עשיר בעשירים, שבא לבקר את אחת ממדינותיו. בני המקום הגיעו לכבד את המלך והביאו לארמונו איש איש את מתנותיהם.
בין אנשי המדינה ההיא היו כמה חסרי דעת, שהתעצלו לבוא אל הארמון. הם שלחו להודיע לממונים, שהמתנות לכבוד המלך מוכנות בבתיהם, למי שירצה לאסוף אותן ולהובילם משם אל המלך...
כלי כסף שונים הכינו תושבי הארץ כמנחה למלך, אלא שביניהם נמצאו גם כלי תערובת מזוייפים, כלי סיגים שנתערבו בייצור, גם ממתכת אחרת...
*
ואז שלח המלך להודיע, שהאזרחים שטרחו לבוא את היכל המלך, אמנם יקבלו מהם את המתנות, למרות שאין לו צורך בהם. ואף את המזויפים לא יישלחו בחזרה, סוף סוף נשלחו כלים אלה לכבודו של מלך. על כל פנים המראה שלהם זהה לכלי כסף. מילא, הכל יתקבל...
אמנם אלה שהתעצלו והזמינו את עבדי המלך לאסוף את המתנות בבתיהם, הרי לא התכוונו לכבדו כל כך. לכל היותר חשבו שהמלך יש לו צורך בחפצי ערך לאוצר המלוכה, אם כן איך בכלל העיזו לשלוח לו כלי סיגים מזוייפים...?
ו"הנמשל מבואר מעצמו" אם מטריח יהודי עצמו לכבד את קונו יתברך ולהביא את מנחת תפילתו לבית ה', אז תתקבלנה אף התפילות שאינן ראויות כל כך.
וכך מוסיף ה'נודע ביהודה" "ובפרט בגלות הזה שהשכינה בגלות, ואין מקום מנוחת השכינה בגלות, כי אם בבית הכנסת שיש בו מעין קדושת ארץ ישראל, וכל המתפלל בבית הכנסת כאילו מביא הגאולה... והנה המתפלל בבית הכנסת מראה בעצמו שיש לו דביקות לשכינה ונכסף לבית אמו... [דרושי הצל"ח שבת שובה דרוש ו'].
*
כשהגעתי פעם לארץ ישראל בשעת בוקר, הזדמן לי להתפלל שחרית בנמל התעופה במנין של אחינו בני המזרח. עד כמה שאהובים יהודים אלה עלי, עד כמה שחביבים ויקרים לי ספרי חכמיהם ומורשתם הקדושה, לא זכיתי עד אז להתפלל עמהם בצוותא. הם עוררו את נפשי בתפילתם הנרגשת, בהתעוררות ובחום, בקול ובחיות, מִלה במִלה. יהודים נאמנים לקונם התעטפו בתפילה, באמונה ובתמימות צרופה.
הקבועים במנין זה נמנו בעיקר על צוות הפועלים בנמל, ומהם עובדי נקיון. יהודים מתפרנסים מיגיע כפם, אוחזים במטאטא על הארץ ולבם לשמים. מי יודע כמה נקיון וטהרה הם מביאים לעולמנו בתפילתם הזכה. עמידתם בבית הכנסת היתה בכבוד ובמורא. אף אחד מהם לא דיבר ושוחח עם חבירו. אף אחד לא נגע בפלאפון שלו.
ההתלהבות בתפילתם ובפרט באמירת 'תחנון' הפעימה אותי. ביום חמישי רגיל היה זה ובאמצע השנה. ובכל זאת קיימו יהודים יקרים אלה: "גשים מול ארון הקדש באימה. עין נושאים לך לשמים. לב שופכים נכחך כמים". בחרדת קודש הוציאו את ספר התורה. בכובד ראש האזינו לקריאת התורה מבלי להפליט מלה. בנמל התעופה ממריאים המטוסים לגבהים ויהודים אלה מתרוממים הרבה למעלה מזה... נישא לבבנו אל כפים אל קֵל בשמים.
*
בנושא בית הכנסת כתב הרמב"ם [ריש פי"א מהל' תפילה]: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה, בכל עת תפילה ומקום זה נקרא בית הכנסת". בספר "שדי חמד" [ח"א ע' 333] הביא דעת כמה אחרונים שמצוות בנין בית הכנסת הוא מן התורה, על פי דברי הזוה"ק [ח"ג קפ"ו.] שזה נכלל במצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
*
מה שגבו דברי המגיד מקוז'ניץ זי"ע, שמראה לנו נדבך מחודש בבניני קדושה אלה. "ובודאי שכל בית הכנסת ובית המדרש מכוון כנגד בית הכנסת ובית המדרש של מעלה והתפילות עולין למעלה, לבית הכנסת ולבית המדרש של מעלה...".
הגע בעצמך! אתה עומד ומתפלל בבית הכנסת, בקלויז, בשטיבל, אף בקצה תבל; וכנגדו למעלה, בשמים נפתח שער גבוה מעל גבוה. הידעת אחי, השמת אל לבבך, שמעליך ממש נמצא 'שטיבל' של מעלה ולשם עולות התפילות ומתקבלות במרום? לכל מקום תורה ותפילה על הארץ, יש מקום לעומתו בגבהי שחקים. בית התפילה כאן מחובר במסתרים לבית עליון. כשם שבונים בנין לה' כאן, כך נבנה בנין רוחני שם קרוב אל המלך, שוכן שחקים ברוך הוא... ובדבר זה נגלו פנים חדשות במקרא 'ואהי להם למקדש מעט'...
והמגיד הקדוש ממשיך ומעורר על זהירות הדיבור ב'מקדש של מַטה' זה. "כשמדבר דברים בטלים, דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר: אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך, רק אדבר חפצי...". הוא עומד ומזהיר על ההיזק מזה גם למתפללים האחרים ועל קבלת תפילתם. "מכל שכן בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ, כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל" [עבודת ישראל אבות פ"ה].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לכבד בתי כנסיות ובתי מדרשות כראוי
ונזכה כולנו יחד לבנין המקדש השלישי בקרוב!
שמחתי באומרים לי בית ה' נלך!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 517.docx
- (42.49 KiB) הורד 99 פעמים
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 49 אורחים