יונת אלם כתב:יש עוד רעה חולה שכשיש אסונות קשים רח"ל ומבינים שמשמים מעוררים את הציבור ומזעזעים כל לב ומצד שני הרי אנחנו רוצים להמשיך את החיים רגיל ושאף אחד לא יפריע לנו. שני מילים פותרים את הבעיה "קרבן ציבור" אלו שהחכו לעולמם היו קרבנות של הציבור וממילא כל הבעיות שייכות ל"ציבור" ולא לי היחיד...
מלבד עצם זה שמתנערים בכך מחובת התשובה בחז"ל ובתורה מבואר לא כך. שנדב ואביהוא למשל מתו ביום הקמת המשכן ודאי שזו היתה טרגדיה נוראית ואהרן לא אמר שהיו קרבנות ציבור ולא משה. משה אמר שידעתי שבקרובי אקדש ולא ידעתי במי אבל הם מתו בחטאם ולא בגלל שהיו קרבנות ציבור.
אדרבא, זהו אכן טעם לעצם המאורע - כדי שעל־ידו ישוב האדם בתשובה (מחמת ההתעוררות והזעזוע). ונרמז במספורו הזהה של הסעיף דלקמי'...ונתנו ידידים כתב:ה] זה ברור שכל פעם שאדם מזדעזע ומתעורר צריך לנצלו לשוב בתשובה ולתקן מעשיו כדאיתא בשע"ת לרבינו יונה, אבל אין זה טעם לעצם האירוע אלא ענין הראוי שישוב אל השם תמיד.
באמונתו כתב:מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.
אראל כתב:וכי מותר לבכות בשבת?
והאמת, שהקב"ה הוא בלתי מושג, והכל בטל אצלו והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ואין להשיג את משפטיו כלל וכלל, וגם מה שנראה כן מובן הוא טעות, כי אין לנו דרך להשיג אותו, ואפילו לומר עליו שאין להשיגו הוא טעות, כי אינו בגדר השגה, והוא כאומר על דבר חכמה עמוקה שאי אפשר למשש אותה בידיים מחמת דקותה, שכל השומע יצחק לו. והוא הדין למידותיו ודרכיו שאינן מושגות בעצם.
אלא שבתורה נמסר לנו את דרכיו וחוקיו, שהוא עושה חסד משפט וצדקה, ויחד עם זה נמסר לנו שלעולם אי אפשר להבין את פרטי ההנהגה אלא רק את כלליה, וגם בכללים יש סייגים ופרטים שאין להבינם. וכל זה הוא תחילת מוצא הדיון, שאין להבין בקב"ה ודרכיו מאומה.
אלא מה שנוגע אלינו הוא, שאנחנו עבדיו, ואנחנו צריכים לעבוד אותו כבנים ועבדים, למרות שאין שום ייחוס ביננו ובינו, ולמרות זאת אנחנו פונים אליו ומתחטאים אליו כבן לאביו וכעבד לאדונו, ומקיימים איתו קשרי אהבה ויראה וכו'. כי כך היא דרך התורה, לעבוד אותו עם ההרגשות שלנו. ולהיפך, זה עצמו תמוה מאוד, אלא שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה את מעשיהם הטובים, ויחד איתם את רגשותיהם המוגבלים.
ולפעמים מצינו בנביאים ובצדיקים שהטיחו דברים כלפי מעלה. ואצל אדם פשוט הוא כפירה, אלא שהם היו כל כך חדורים בהבנת אפסותם כלפי הבורא, עד שהיה להם רשות לעשות שימוש ברגש ההתמרמרות וההתמרדות, כי כיון שיש התעוררות רגש כזו, הרי שיש בכך גם סוג עבודה כלפי הקב"ה, של ילד המתמרמר כלפי אביו, אבל אדם רגיל עליו להיזהר מכך.
וכל רגש שמתעורר באדם בא בהשגחה פרטית, ולפעמים האדם צריך להילחם ברגש הזה, ולפעמים לזרום איתו בשמחה ולעבוד איתו את הקב"ה, ולפעמים רק להיכנע אליו ולהכיר בחוסר היכולת שלו להיאבק מולו. והעובדה שאין לנו שלחן ערוך מסודר כיצד לנהוג בכל התרגשות, לא פותרת שום דבר, כי ממה נפשך, אם ניתבע על כך, הרי שבתוכינו ידענו מה הדרך הטובה יותר ללכת אחריה, ואם לא ניתבע על כך, הרי שבאמת אין בזה נפקא מינה.
אינני יודע להשיב בקשר לאדם שפותח את העיתון וקורא בו דברים. אני כן יודע להשיב באופן כללי בקשר לאדם שחש זעזוע, ולא משנה ממה. ואני יודע להשיב שהזעזוע הזה בא בהשגחה פרטית, ויש לו מטרה.
והמטרה היא או להתעורר בתשובה, או להתעורר בהצדקת דינו של הקב"ה, או לנסיון האם יפול לעצבות ויימנע מעבודת ה'. ומי שלא יקיים את הדרישה שנדרשת ממנו, התעצל בעבודת הקב"ה, והטיעונים על כך שאין לנו "הוכחות" למה היתה בדיוק הכוונה לא יועילו מאומה, כי לא מבקשים ממנו הבנה אובייקטיבית בנוגע למשפטי ה', דבר שאינו קיים כלל, אלא את התחושות הסובייקטיביות הנכונות. ואיך יודעים מה הנכונות? לפי מה שיודעים, לפעמים מתחושה פנימית, ולפעמים מדברי אדם גדול שנראה לנו להישמע אליו. וכאמור, מי שבאמת לא יודע, לא ייתבע על כך, ומי שכן מרגיש, אלא שהוא מנסה להיות "אויבער חוכעם" ולשאול את השאלה הגאונית(!) "מי יימר?", זה טוב מול אנשים כערכו, ולא מול מי שלפניו גלויות כל המחשבות.
פנחסויפלל כתב:לגופו של נידון: הרי כל צרה שהיא, מלמדת על משפטי ה', ועל חומר הדין. גם אם היא צרת יחיד.
ועל כן, יש סברא גדולה להבין, שכל צרה ובפרט צרה משונה - שפירסומה רב - יש בה בכדי לעורר את היחידים על עומק הדין.
ואם יש זלזול בהתעוררות זו, כביכול יש בזה הכחשה לאמונה בחומר הדין.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כד
א [יט, ב] קדושים תהיו הה"ד (שם /ישעיהו/ ה) ויגבה ה' צבאות במשפט תניא א"ר שמעון בן יוחאי אימתי שמו של הקדוש ברוך הוא מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין ברשעים ואית ליה קריין סגיין (יחזקאל לח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' וכתיב (תהלים ט) נודע ה' משפט עשה בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי למען דעת צדקות ה' והדין ויגבה ה' צבאות במשפט.
ואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דרכים הללו לפי קבלתם ולפי הכרע פסוקי התורה והנביאים, אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על הענין הזה, ומהו שתמה ירמיה (יב, א) על הרשעים 'צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה', ואמר דוד (תהלים עג, יג) 'אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי' וגו', ותמה ישעיה (סג, יז) על הצדיקים 'למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך', ואמר חבקוק על שניהם (א, ג) 'למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי', וכתיב (שם פסוק ד) 'כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל', ונתוכחו איוב וחבריו על דבר זה הרבה, ורבותינו עצמם אמרו (אבות ד, טו) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים.
דע שיש מרבותינו שחולקין בזאת המדה, יש מהן מי שאומר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, ונדחו דבריו בגמרא (שבת נ"ה א') באין מיתה בלא חטא, שיש מתים בעטיו של נחש הקדמוני, והוא חטאו של אדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו, כענין שנאמר בעלי ובביתו, אבל באין יסורין בלא עון לא נדחו דבריו ... ואמרו בגמרא ופליגא דר' מאיר דתנא משמיה דר' מאיר שלא נתנו למשה זו המדה שנאמר (שמות לג, יט) 'וחנותי את אשר אחון' אף על פי שאינו הגון, 'ורחמתי את אשר ארחם' אף על פי שאינו הגון, כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם, לומר שלא נמסרה המדה הזו לדעתו של אדם.
והנה כפי הסברא הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת, וזה שאומרים הנביאים בדבר זה ומה שצווחין על הענין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג בחזקת החולי וצועק על תוקף הצער והכאב, והיאך אירע לו כך והיאך אפשר לו ענין צערו הגדול, כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבש"ע למה תתנהג בזו המדה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה הרשעים שפושטין ידם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם. אף על פי שיודעין שהמדה אמת והמשפט צדק. ....
וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם.
ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה,
ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב - וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו - אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סוד העיבור, אם זכהו האלקים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו.
ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלקים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים.
ואם תשאל עלינו כיון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט,
זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך הקל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתנו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט,
וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו,
וכ"ש שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא, ולא תמצא עמו טענה מספקת בשום פנים, ואם ירצה להשים סוף מחשבתו בכאן, הוא רשאי מפני שהם טענות מספיקות לכל הנהגת הברואים.
עקביה כתב:רביעית, לגבי דברי ר' סג"נ,
לגבי הגמ' בחגיגה, לא כתוב שם שהמלך דיבר ברמיזה, אלא רק שהמין דיבר ברמיזה עם ריב"ח. העניין הוא שכמו שהיה ליצן חצר היה גם חכם חצר, וחכם חצר אמור להבין את שפת הסימנים והרמיזות. בפרט שהוא התחיל בזה. כאשר התברר למלך שהחכם שלו לא מה שהוא מתיימר להיות, הוא הרג אותו.
באמונתו כתב:באמונתו כתב:מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.
מגופת חבית כתב:באמונתו כתב:באמונתו כתב:מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.
כידוע ר' ליב מאלין בהקדמה להתבונה תולה השואה בביטול תורה, וכן שמעתי שכך קיבל בשאילת חלום א' מחכמי א''י
ועכ''פ הם לא סוברים שצריך לתלות השואה בבין אדם לחבירו
וכן התוי''ט שקיבל בשאילת חלום שטעם ת''ח ות''ט הי' משום שיחה בשעת התפילה, ועכ''פ כל המוסרים כן לא סוברים כנ''ל
שמר כתב:אינני יודע אם נכב"ב, אך לא אמנע מלהעלות לכאן מחשבה אחת שעברה בלבי.
כידוע מניין וספירת בנ"י מביא נגף וחרון אף, בתקופה האחרונה ישנה התעסקות רבתי בעניין המספרים, הציבור נמנה ונספר ללא סוף, כמה ההם שווים וכמה אנחנו, מדובר על רזולציות נמוכות ביותר, ממש לפי עיר ושכונה. האמת שבמחשבה נוספת אפשר שאם נחזור אחורה שלש שנים נראה שכל האסונות הגדולים שקרו במהלך התקופה הנ"ל רח"ל החלו במקביל לסבבי הבחירות האינסופיים, וכידוע בחירות מביאות לספירה, וכפי ריבוי הבחירות כך ריבוי הספירה, לא רק בכמות אלא באיכות, כלומר ככל שהמשחק הופך להיות צמוד כך הספירה הופכת למדוקדקת יותר, כידוע ליודעי ח"ן.
והקב"ה יצילנו מכף כל איוב ואורב.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 81 אורחים