אסונות לאחרונה

[עובדיה חן]

רח"ל לאחרונה קראו כמה אסונות קשות, וזה קרה לציבור החרדי בימים מסוימים, ולכאורה הקב"ה מדבר אלינו, בשפה מסוימת .
בוודאי כל אחד יעשה חשבון נפש, לדברים הפרטיים אצלו.
אבל כשנתבונן בזמנים נראה ,שאסון מירון קרה בל"ג בעומר, זמן גילו תורת הנסתר, האסון אח"כ קרה בשבעות, זמן מתן תורה, וכעת אסון בט"ו באב, שעיקר השמחה שהפסיקו להתעסק בעצי המערכה והלכו לעסוק בתורה
ולכאורה יש כאן איזה מסר שצריך להתחזק בתורה. והקב"ה ירפא וישלח לנו נחמה בשבעה דנחמתא.

[עקביה]

תורה היא וללמוד אני צריך;
איך אפשר לומר שהקב"ה מדבר אלינו כאשר אין לנו שום דרך להבין מה הוא רוצה מאתנו, וגם אחרי שנחפש ונחקור אין לנו שום דרך לדעת שהגענו למסקנה נכונה?

בימי דוד המלך היה רעב, ודוד, שלא ידע על מה בא הרעב ניסה בכה וניסה בכה, אבל שם הייתה נבואה, והיה בידו להגיע למסקנה ברורה, כפי שאכן קרה.
לנו אין אפשרות כזאת, ואילו כוונת הקב"ה הייתה לדבר אלינו היה עליו לעשות זאת באופן שנבין אותו. מכך שהוא לא עושה שום דבר שיגרום לנו להבין מה הוא רוצה מאתנו, אולי יש להבין שהוא לא מדבר אלינו.

[גמח]

לב יודע מרת נפשו.

[עקביה]

אינני יודע אם התכוונת לענות על דבריי, אבל בהנחה שכן, אסביר מדוע זה לא עונה.

כמעט לכל אדם, תמיד, יש אי אילו מקומות בהם הוא לא כ"כ, או לא בכלל, בסדר, והעובדה שבירושלים נהרגות אם ושתי בנותיה רח"ל, ועוד כל מיני אסונות, לא אומרות לו כלום.
'אמירה' או 'דיבור' הם דברים ברורים. כך הבין דוד המלך, וכך בשאר דוגמאות מהעבר.
דומני שאין לנו שום מקור להבין את מעשי ה' כאמירה המתבססת על 'לב יודע מרת נפשו' של כל יחיד ויחיד.

זאת מלבד עצם הבעיה בהבנה שהקב"ה מעניש את ראובן על חטאי שמעון.

[סגי נהור]

תורה היא וללמוד אני צריך;
איך אפשר לומר שהקב"ה מדבר אלינו כאשר אין לנו שום דרך להבין מה הוא רוצה מאתנו, וגם אחרי שנחפש ונחקור אין לנו שום דרך לדעת שהגענו למסקנה נכונה?

מר מצפה למסר מילולי וקונקרטי - עשה כך ואל תעשה כך, וממילא מקשה איך נדע איזה מעשה מבקש מאתנו הקב"ה.
אבל לא כך יש להבין את הדברים, אלא שהקב"ה מדבר ללב האדם. והיינו, שכשאשר מתרגשים ובאים אסונות ל"ע, והדבר מעורר זעזוע, והלב ער ודרוך, מצופה מהאדם להטות התעוררות ודריכות זו להתעוררות לעבודת ה'. וכשהאירועים מפילים על האדם יראה ופחד, עליו להטות יראה זו ליראת ה'. זו המשמעות האמיתית והעמוקה של "מסר" מהקב"ה לאדם.

[עובדיה חן]

תורה היא וללמוד אני צריך;
איך אפשר לומר שהקב"ה מדבר אלינו כאשר אין לנו שום דרך להבין מה הוא רוצה מאתנו, וגם אחרי שנחפש ונחקור אין לנו שום דרך לדעת שהגענו למסקנה נכונה?

בימי דוד המלך היה רעב, ודוד, שלא ידע על מה בא הרעב ניסה בכה וניסה בכה, אבל שם הייתה נבואה, והיה בידו להגיע למסקנה ברורה, כפי שאכן קרה.
לנו אין אפשרות כזאת, ואילו כוונת הקב"ה הייתה לדבר אלינו היה עליו לעשות זאת באופן שנבין אותו. מכך שהוא לא עושה שום דבר שיגרום לנו להבין מה הוא רוצה מאתנו, אולי יש להבין שהוא לא מדבר אלינו.

וְאִם־תֵּלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם:
לומר שמאחר ובזמנינו אין נביאים אז הקב"ה לא מדבר אלינו זה גובל בכפירה, אנחנו בהחלט לא מבינים למה ואת כל התמונה, אבל כבר חז"ל אמרו אדם שבה לו יסורים חייב לפשפש במעשיו ולא לומר אני לא מבין ולכן הוא לא מדבר אלי. ובוודאי שחובה על האדם להתבונן מה זאת עשה אלוקים לנו.

[לארץ ולדרים]

וכעת אסון בט"ו באב, שעיקר השמחה שהפסיקו להתעסק בעצי המערכה והלכו לעסוק בתורה

פירוש אחד בראשונים לפירוש אחד מתוך שש בגמ' איך הגעת לזה שזה עיקר השמחה

[עקביה]

מר מצפה למסר מילולי וקונקרטי - עשה כך ואל תעשה כך, וממילא מקשה איך נדע איזה מעשה מבקש מאתנו הקב"ה.

אני מבין שמדובר במכות מאת ה' ולא במעמד הר סיני, ולכן ברור שלא אמור להגיע מסר מילולי. אני כן מצפה ממי שחושב ש"ה' מדבר אלינו", שיראה כיצד עולה מתוך המכות מסר ברור. כשם שהיה בימי דוד המלך. אם הוא לא מצליח לעשות זאת, לפחות שלא יטען שה' מדבר אלינו.

אבל לא כך יש להבין את הדברים, אלא שהקב"ה מדבר ללב האדם. והיינו, שכשאשר מתרגשים ובאים אסונות ל"ע, והדבר מעורר זעזוע, והלב ער ודרוך, מצופה מהאדם להטות התעוררות ודריכות זו להתעוררות לעבודת ה'. וכשהאירועים מפילים על האדם יראה ופחד, עליו להטות יראה זו ליראת ה'. זו המשמעות האמיתית והעמוקה של "מסר" מהקב"ה לאדם.

שיהיה. אף כי אירועים נוראים ולא מובנים שכאלה עלולים גם לעורר כעס, או לכל הפחות תמהון לבב.
עכ"פ אין לרעיון זה כלום עם "ה' מדבר אלינו".

[מכון חכמי ליטא]

ברכות נט. - אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו

איך זה אמור לעבוד? איך יודעים איזה עקמומית?

[עקביה]

לומר שמאחר ובזמנינו אין נביאים אז הקב"ה לא מדבר אלינו זה גובל בכפירה, אנחנו בהחלט לא מבינים למה ואת כל התמונה, אבל כבר חז"ל אמרו אדם שבה לו יסורים חייב לפשפש במעשיו ולא לומר אני לא מבין ולכן הוא לא מדבר אלי. ובוודאי שחובה על האדם להתבונן מה זאת עשה אלוקים לנו.

מדוע זה גובל בכפירה?

לגבי הגמרא שהזכרת (ברכות ה.), משם ראיה!
אם רואה אדם שיסורים באים עליו הוא בשום אופן לא אמור לחשוב שהם מגיעים בעוון שכנו, אלא בעוונו. על כך בהחלט מתאים לומר לב יודע מרת נפשו.
איך משם אתה לומד שאם מגיעה מכה על אדם שאיני מכיר, אני אמור לחשוב שזה קרה בגללי?
מובן שאני מזדעזע ומיצר מאד על האסון הנורא, אבל האם זה אמור לגרום לי לפשפש במעשי? לא שחסר לי מה לתקן, אבל אני לא רואה איך זה קשור לאסון.

[באמונתו]

לצערי, כופרים מצויים בינינו בהחלט.
בלשון הרמב"ם:

ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן--ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית--הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו--אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי... בכל יום תענית שגוזרין על הציבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת, ובודקים על מעשה אנשי העיר, מאחר תפילת שחרית עד חצי היום; ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו... יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".

[עקביה]

כבר הסברתי כאן פעם שכוונת הרמב"ם לצרות עומדות. כלומר, צרות שהציבור סובל מהן והוא זקוק לישועה כדי שיעברו. כמו הצרות המנויות בפרשת בחוקתי. לא לאסון חד פעמי בו נהרג מישהו רח"ל.

[סגי נהור]

מר מצפה למסר מילולי וקונקרטי - עשה כך ואל תעשה כך, וממילא מקשה איך נדע איזה מעשה מבקש מאתנו הקב"ה.
אבל לא כך יש להבין את הדברים, אלא שהקב"ה מדבר ללב האדם. והיינו, שכשאשר מתרגשים ובאים אסונות ל"ע, והדבר מעורר זעזוע, והלב ער ודרוך, מצופה מהאדם להטות התעוררות ודריכות זו להתעוררות לעבודת ה'. וכשהאירועים מפילים על האדם יראה ופחד, עליו להטות יראה זו ליראת ה'. זו המשמעות האמיתית והעמוקה של "מסר" מהקב"ה לאדם.

שיהיה. אף כי אירועים נוראים ולא מובנים שכאלה עלולים גם לעורר כעס, או לכל הפחות תמהון לבב.
עכ"פ אין לרעיון זה כלום עם "ה' מדבר אלינו".

פלא קצת על טענה זו. זו בדיוק המשמעות של "ה' מדבר אלינו", כלומר, הקב"ה מעביר מסר לאדם. זה לא מסר אינפורמטיבי בסגנון "מחר תלך לגן בארבע". זה מסר שמשנה את המצב הנפשי והרגשי של האדם, מזעזע אותו (את השלווה המדומה שלו, את הבטחון שלו בכוחו וביכולתו, את התלות שלו בגורמים חיצוניים של אושר מזויף, וכדומה) ועשוי לגרום לו לשנות את הסתכלותו הכללית ולחולל שינוי בחייו. אני כמובן לא מחדש בזה כלום, ורבים שעברו בחייהם אירועים קשים יעידו על כך.
מובן שאדם עלול במקום זאת גם לתמוה ולכעוס. וכי זאת פרכה על הדברים? אדם עלול גם להתעלם ולומר "מקרה נקרית". אנו דנים מה היחס הנכון והראוי להיות.

[עקביה]

ר' סג"נ,
אתה מתכוון שהקב"ה הורג אמא ושתי ילדות מתוך מטרה שאנשים אחרים יקבלו את המסר אותו תיארת?

[מקדש מלך]

כבר הסברתי כאן פעם שכוונת הרמב"ם לצרות עומדות. כלומר, צרות שהציבור סובל מהן והוא זקוק לישועה כדי שיעברו. כמו הצרות המנויות בפרשת בחוקתי. לא לאסון חד פעמי בו נהרג מישהו רח"ל.

הטיעון (המוזר) של "הקב"ה לא מדבר אלינו כי אין דרך להבין אותו", עשוי להיטען במידה במידה שווה בצרות עומדות וביחיד שנהרג.
ואם כן בכל מקרה זה מהוה פירכא עליו, בין אם ביאורך ברמב"ם נכון ובין אם לאו.

[עקביה]

בצרות עומדות, באופן טבעי זועקים לה' כדי להינצל מהן, וזה מעורר לתשובה.

[מקדש מלך]

בצרות עומדות, באופן טבעי זועקים לה' כדי להינצל מהן, וזה מעורר לתשובה.

לא הבנתי את התשובה.

[מקדש מלך]

ר' סג"נ,
אתה מתכוון שהקב"ה הורג אמא ושתי ילדות מתוך מטרה שאנשים אחרים יקבלו את המסר אותו תיארת?

השאלה היתה נכונה אם היה מדובר להאא"ה באחד מהאלילים המתוארים במיתוסים היוונים. קשה להבין אותה כשמדובר באלוקי אברהם יצחק ויעקב.

[סגי נהור]

ר' סג"נ,
אתה מתכוון שהקב"ה הורג אמא ושתי ילדות מתוך מטרה שאנשים אחרים יקבלו את המסר אותו תיארת?

לא. אני לא דן כלל וכלל בשאלה למה הקב"ה עשה את זה. לא מחשבותיו מחשבותי ולא דרכיו דרכי. השאלה היא - מה המסר בזה עבורי? או את"ל - מה המסר בזה שהדבר הגיע לידיעתי וזעזע אותי.

ואוסיף הערה כללית יותר אחר בקשת המחילה. אתה מניח תפיסה אמונית שטחית, שלא לומר ילדותית (ואכמ"ל במקורותיה החינוכיים. עיין גם באשכול על השואה), ואז מתקומם כלפיה ובצדק. אבל אם תבוא מתוך תפיסה בוגרת ומעמיקה יותר של היחס בין אדם לאלקיו, תמצא נופש לנפשך.

[באמונתו]

מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':

כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.

[עקביה]

בצרות עומדות, באופן טבעי זועקים לה' כדי להינצל מהן, וזה מעורר לתשובה.

לא הבנתי את התשובה.

כפי שאני מבין, זה מה שכתוב כאן:
רמב"ם הלכות תעניות פרק א
הלכה ב
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

[עקביה]

ר' סג"נ,
אתה מתכוון שהקב"ה הורג אמא ושתי ילדות מתוך מטרה שאנשים אחרים יקבלו את המסר אותו תיארת?

השאלה היתה נכונה אם היה מדובר להאא"ה באחד מהאלילים המתוארים במיתוסים היוונים. קשה להבין אותה כשמדובר באלוקי אברהם יצחק ויעקב.

לא הבנתי את התשובה.

[עקביה]

ר' סג"נ,
אתה מתכוון שהקב"ה הורג אמא ושתי ילדות מתוך מטרה שאנשים אחרים יקבלו את המסר אותו תיארת?

לא. אני לא דן כלל וכלל בשאלה למה הקב"ה עשה את זה. לא מחשבותיו מחשבותי ולא דרכיו דרכי.
א. השאלה היא - מה המסר בזה עבורי? או את"ל - מה המסר בזה שהדבר הגיע לידיעתי וזעזע אותי.

ב. ואוסיף הערה כללית יותר אחר בקשת המחילה. אתה מניח תפיסה אמונית שטחית, שלא לומר ילדותית (ואכמ"ל במקורותיה החינוכיים. עיין גם באשכול על השואה), ואז מתקומם כלפיה ובצדק. אבל אם תבוא מתוך תפיסה בוגרת ומעמיקה יותר של היחס בין אדם לאלקיו, תמצא נופש לנפשך.

א. על זה אפשר לומר - או שכן או שלא.
מי שהמכה נחתה עליו, ודאי יש לו לדעת דלא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא, אבל אצל אנשים אחרים הדבר מסור לרצונם.

ב. כמדומני שה"תפיסה הבוגרת והמעמיקה" באה מתוך רצון שלא להשאיר פינות לא מובנות בהנהגת השם. זה כמובן לא מחייב שהיא נכונה.

[סגי נהור]

ב. בל"נ אביא בהמשך את מקורותיה הנאמנים.

[דורשי יחודך]

כבר הסברתי כאן פעם שכוונת הרמב"ם לצרות עומדות. כלומר, צרות שהציבור סובל מהן והוא זקוק לישועה כדי שיעברו. כמו הצרות המנויות בפרשת בחוקתי. לא לאסון חד פעמי בו נהרג מישהו רח"ל.

וזה אכן מבואר להדיא ברמב"ם שם בהמשך, ושזהו הציר שעליו סובב כל הסוגיא במסכת תענית, לקבוע על איזו צרות מתענים.
ולא רק שצריך צרות עומדות אלא חייב להיות גם חוץ מדרכו של עולם כמבואר שם בגמרא ורמב"ם ועוד ראשונים.

(כמובן, מוטל על האדם להתעורר מכל דבר וכ"ש ק"ו אסון בסדר גדול כזה רח"ל, אבל דברי הרמב"ם בהלכות תענית לא שייכים כאן כלל.)

[ונתנו ידידים]

יש כאן קצת חוסר הבנה והרב עקביה מדבר דברים של טעם.
פותח האשכול אמר שהקב"ה תובע שנתחזק בדברי תורה, דהיינו שהוא יודע הדבר הספציפי שהקב"ה רוצה מאיתנו, ע"ז אמר עקביה שאין לנו שום דרך לידע מה הקב"ה רוצה מאיתנו וממילא דע,כ שאינו רוצה משהו ספציפי. והוא יסוד מוסד בכל הצרות המתרחשות עלינו ל"ע, שאין הקב"ה מתכון למשהו ספציפי מכיון שאין לנו דרך לידע מהו רוצה.
יש ענין כללי שנתעורר ונתחזק בתשובה כ"א על פגמים דילי' וזה ודאי ראוי ויפה, ולענין זה אפשר לומר לב יודע מרת נפשו אבל זה אינו משהו ספציפי.
הרמב"ם שכתב דמריעין וב"ד יושב לתקן העוולות, והכונה הוא שגם אם איננו יודעין על מה באה הצרה צריך לחפש הדברים הצריכים תיקון ולתקנם, ג"כ אינו שייך בימינו, כי בעיר שיש ב"ד שמנהל הענינים והכל הולך על צד האמת והישר אפשר לחפש ולתקן את הדברים הצריכים תיקון אבל כשמדובר בכלל ישראל ויש הרבה הרבה דברים הצריכים תיקון ולאו כל דבר בידינו תליא א"א לדעת מה הוא התביעה המסוימת עכשיו.
עוד טען הרב עקביה שאסונות שקרו ליחיד לאו דוקא שהם שייכים לציבור, והרמב"ם מדבר על אסונות ציבוריים, ויש בזה מן האמת, וכל הענין שאסונות היחיד נעשו ציבוריים הוא תוצאות התקשורת. עכ"ז אין זה ברור כי למעשה כיון שכל אחד נזדעזע ושומא ורואה הרי זה מחייב וצריך להתעורר ולשוב בתשובה ולתקן מעשיו, אבל נכון הוא שאסון היחיד לא ניתן בתור תביעה על הרבים ורק צרת הרבים ניתן להיות תביעה להרבים.
יש שאמרו שראוי לתקן האהבת ישראל בכל הזמנים האלו לא משום שעל זה הוא התביעה אלא משום שאהבת ישראל הוא תריס בפני הפורעניות ואילו היה כדבעי לא היה מגיע הצרה וא"כ יש לו מה לתקן בזה.

[דרומי]

יש עוד לעיין בכל ענין זה, ומתוך תקוה שהשאלה תהיה לפלפולא בלבד, האם במקרים שקרה איזה אסון ל"ע יש צורך לאדם הגר בעיר אחרת וכו' להתעניין ולחקור ולשאול כדי אכן להתעורר וכו', או שאין שום ענין 'לחפור' בזה ואולי עדיף שבכלל לא נשמע על זה.

[דוגמא קצת רחוקה לדבר, בימינו מחלקים בבתי הכנסת עלונים צבעוניים ומושקעים על מנת לעורר את הציבור לתרום לאיזה כלה יתומה וכיו"ב, אני אישית משתדל לא לקרוא בעלונים אלו כלל, כי אני יודע בעצמי שלא אתרום למקרים אלו יותר מאשר הייתי תורם בלאו הכי (מדובר במשפחות שאני לא מכיר וכו' בערים אחרות וכו' - לא משהו קרוב אליי באופן אישי), וסתם 'להנות' על חשבון סבלם של אחרים נראה לי לא מוסרי].

ויש להאריך והלוואי שנשמע תמיד בשו"ט.

[באמונתו]

יבמות סג, א:

א"ר אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר: הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם, וכתיב: אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר.

רש"י:

בשביל ישראל - ליראם כדי שיחזרו בתשובה.

[באמונתו]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בהר סימן ג:

ודעו מה הקדוש ברוך הוא מנסה את ישראל, לדעת אם יעשו תשובה;
1. תחילה מביא פורעניות על האומות, שנ' (צפניה ג) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר,
2. חזרו מוטב, ואם לאו, מפסיד ממונם, שנאמר (הושע ז) אכלו זדים כחו וגו',
3. אם חזר מוטב, ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מביא רעה על אחת מערי ישראל, שנא' (ישעיה מב) ותלהטהו מסביב וגו' ותבער בו,
4. אם ישובו מוטב, ואם לאו, מה כתיב, במדבר הזה יתמו ושם ימותו (במדבר יד)
ואל יאמר אדם לא למעני תבא רעה - יהיה יודע שימות, שנאמר (עמוס ט) ימותו כל חטאי עמי האומרים לא תגיש ותקדים בעדנו הרעה וכו'

[באמונתו]

"בשלי הסער הגדול הזה", עיין המצורף בשם מרן הגרי"ז זצ"ל:

[דורשי יחודך]

על דברי הגרי"ז והקושי הגדול שבהם יש אשכול מיוחד. ניתן לחפש "בשלי הסער הגדול."

כפי שנכתב לעיל אף אחד לא חולק שאדם צריך להתעורר מכל דבר ובודאי ממקרים מזעזעים, השאילה כאן האם יש לתלות את הדברים שראיתי במעשים שלי, וכן האם יש לחפש איזה "מסר" שהקב"ה מעביר לנו.

[עזריאל ברגר]

יש עוד לעיין בכל ענין זה, ומתוך תקוה שהשאלה תהיה לפלפולא בלבד, האם במקרים שקרה איזה אסון ל"ע יש צורך לאדם הגר בעיר אחרת וכו' להתעניין ולחקור ולשאול כדי אכן להתעורר וכו', או שאין שום ענין 'לחפור' בזה ואולי עדיף שבכלל לא נשמע על זה.

[דוגמא קצת רחוקה לדבר, בימינו מחלקים בבתי הכנסת עלונים צבעוניים ומושקעים על מנת לעורר את הציבור לתרום לאיזה כלה יתומה וכיו"ב, אני אישית משתדל לא לקרוא בעלונים אלו כלל, כי אני יודע בעצמי שלא אתרום למקרים אלו יותר מאשר הייתי תורם בלאו הכי (מדובר במשפחות שאני לא מכיר וכו' בערים אחרות וכו' - לא משהו קרוב אליי באופן אישי), וסתם 'להנות' על חשבון סבלם של אחרים נראה לי לא מוסרי].

ויש להאריך והלוואי שנשמע תמיד בשו"ט.

יעויין בגמרא ריש פסחים (כמדומני סביבות דף ד) ובשו"ע "הלכות שמחות" לגבי הדינים מתי וכמה ואיך לבשר בשורות שאינן משמחות...

בקצרה: מי שמספר דברים רעים שלא לצורך - עליו קראו חז"ל את הפסוק "ומוציא דבה הוא כסיל".
והחכם - יודע לנצור פיו, וסיג לחכמה שתיקה.

[סגי נהור]

[דוגמא קצת רחוקה לדבר, בימינו מחלקים בבתי הכנסת עלונים צבעוניים ומושקעים על מנת לעורר את הציבור לתרום לאיזה כלה יתומה וכיו"ב, אני אישית משתדל לא לקרוא בעלונים אלו כלל, כי אני יודע בעצמי שלא אתרום למקרים אלו יותר מאשר הייתי תורם בלאו הכי (מדובר במשפחות שאני לא מכיר וכו' בערים אחרות וכו' - לא משהו קרוב אליי באופן אישי), וסתם 'להנות' על חשבון סבלם של אחרים נראה לי לא מוסרי].

תתנחם בזה שיתכן שהכלה היתומה כלל לא קיימת... כך שבוודאי אין טעם להצטער על מעשה שלא היה.

[מקדש מלך]

למי שחושב שהנידון כאן הוא ספציפי לאשכול, הריני להסביר.

בעיני הרב עקביא (ואני לא מתכוון חלילה לקנטר או דבר מעין זה, רק להסביר את הרושם שיש לי בשורש הויכוח ביננו, ולמה אני חושב שהוא טועה, ואם הוא חושב אחרת מכפי שאני מבין אותו, נשמח לשמוע) הקב"ה הוא מעין מלך אנושי, אלא שהוא חכם מאוד, ויודע הכל, ויכול לעשות מה שהוא רוצה, וגם מאוד נדיב ורחום וצדיק. והיות ובתורה כתוב שהדינים שלו הם דיני צדק, וגם הוא מבטיח כל מיני הבטחות לטוב או לרע, נוכל להושיב אותו על ספסל ה"נאשמים", ולבדוק האם אכן כדבריו או לא.
והבדיקה נעשית על פי מיטב הידיעות והכלים שבידינו, ותמיד תמיד נשארים בצ"ע.
ומי שמנסה "להצדיק" את מעשיו הבלתי מובנים, לפעמים אלו פלפולים דחוקים, לפעמים הוא פשוט מנסה "להחניף"(...), ולפעמים הוא לא בוגר מספיק, ולא מבין שכשנהיים גדולים "ובוגרים" רואים שהקב"ה לא כזה תמים כמו שלימדו אותנו בחיידר, ויש לו הרבה מעשים תמוהים, או הבטחות שנראות חסרות כיסוי, וכו'.

ובקיצור, צריך להישאר בצ"ע, כי אם אסור לחלוק על אמוראים, ודאי שאסור לחלוק על הקב"ה. אבל הצ"ע הזה הוא באמת קושיא עצומה. והקב"ה לא מועיל בטובו לענות. הוא שומר על הזכות הבסיסית המוקנית בחוק שהיא זכות השתיקה. ולכן צריך להקשות את השאלה שוב ושוב.


והאמת, שהקב"ה הוא בלתי מושג, והכל בטל אצלו והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ואין להשיג את משפטיו כלל וכלל, וגם מה שנראה כן מובן הוא טעות, כי אין לנו דרך להשיג אותו, ואפילו לומר עליו שאין להשיגו הוא טעות, כי אינו בגדר השגה, והוא כאומר על דבר חכמה עמוקה שאי אפשר למשש אותה בידיים מחמת דקותה, שכל השומע יצחק לו. והוא הדין למידותיו ודרכיו שאינן מושגות בעצם.

אלא שבתורה נמסר לנו את דרכיו וחוקיו, שהוא עושה חסד משפט וצדקה, ויחד עם זה נמסר לנו שלעולם אי אפשר להבין את פרטי ההנהגה אלא רק את כלליה, וגם בכללים יש סייגים ופרטים שאין להבינם. וכל זה הוא תחילת מוצא הדיון, שאין להבין בקב"ה ודרכיו מאומה.

אלא מה שנוגע אלינו הוא, שאנחנו עבדיו, ואנחנו צריכים לעבוד אותו כבנים ועבדים, למרות שאין שום ייחוס ביננו ובינו, ולמרות זאת אנחנו פונים אליו ומתחטאים אליו כבן לאביו וכעבד לאדונו, ומקיימים איתו קשרי אהבה ויראה וכו'. כי כך היא דרך התורה, לעבוד אותו עם ההרגשות שלנו. ולהיפך, זה עצמו תמוה מאוד, אלא שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה את מעשיהם הטובים, ויחד איתם את רגשותיהם המוגבלים.

ונמצא, שרגש הצדקת הדין, שהוא מצווה גדולה, אינו דבר אמיתי ביחס לקב"ה, אלא היא מצווה שמוטלת עלינו לפי יכולת רגשותינו הדלים. וכמו כן כל הרגשות הקשורות לדינו של הקב"ה.

ולפעמים מצינו בנביאים ובצדיקים שהטיחו דברים כלפי מעלה. ואצל אדם פשוט הוא כפירה, אלא שהם היו כל כך חדורים בהבנת אפסותם כלפי הבורא, עד שהיה להם רשות לעשות שימוש ברגש ההתמרמרות וההתמרדות, כי כיון שיש התעוררות רגש כזו, הרי שיש בכך גם סוג עבודה כלפי הקב"ה, של ילד המתמרמר כלפי אביו, אבל אדם רגיל עליו להיזהר מכך.

וכיון שהקב"ה עשה את כל המעשים, והוא חושב את כל המחשבות, ומכוון את כל ההרגשות, אין על האדם אלא לעבוד אותו בבחירתו הטובה. ולפעמים אין לאדם הוכחה מוצקה לאמונה שלו, או שאינו יודע האם הרגש שהוא חש מוצדק. אבל כל זה לא יעמוד לו ביום הדין, כי הקב"ה יודע את הכל, והוא יודע מה התחמקות ומה חוסר ידיעה אמיתי, ומה מגיע מגאווה ואי יכולת לקבל את מוגבלות האדם שאינו יכול להיות תמיד מנומק. ושום טיעון ופלפול לא יעזרו מולו.

וכל רגש שמתעורר באדם בא בהשגחה פרטית, ולפעמים האדם צריך להילחם ברגש הזה, ולפעמים לזרום איתו בשמחה ולעבוד איתו את הקב"ה, ולפעמים רק להיכנע אליו ולהכיר בחוסר היכולת שלו להיאבק מולו. והעובדה שאין לנו שלחן ערוך מסודר כיצד לנהוג בכל התרגשות, לא פותרת שום דבר, כי ממה נפשך, אם ניתבע על כך, הרי שבתוכינו ידענו מה הדרך הטובה יותר ללכת אחריה, ואם לא ניתבע על כך, הרי שבאמת אין בזה נפקא מינה.

אינני יודע להשיב בקשר לאדם שפותח את העיתון וקורא בו דברים. אני כן יודע להשיב באופן כללי בקשר לאדם שחש זעזוע, ולא משנה ממה. ואני יודע להשיב שהזעזוע הזה בא בהשגחה פרטית, ויש לו מטרה.
והמטרה היא או להתעורר בתשובה, או להתעורר בהצדקת דינו של הקב"ה, או לנסיון האם יפול לעצבות ויימנע מעבודת ה'. ומי שלא יקיים את הדרישה שנדרשת ממנו, התעצל בעבודת הקב"ה, והטיעונים על כך שאין לנו "הוכחות" למה היתה בדיוק הכוונה לא יועילו מאומה, כי לא מבקשים ממנו הבנה אובייקטיבית בנוגע למשפטי ה', דבר שאינו קיים כלל, אלא את התחושות הסובייקטיביות הנכונות. ואיך יודעים מה הנכונות? לפי מה שיודעים, לפעמים מתחושה פנימית, ולפעמים מדברי אדם גדול שנראה לנו להישמע אליו. וכאמור, מי שבאמת לא יודע, לא ייתבע על כך, ומי שכן מרגיש, אלא שהוא מנסה להיות "אויבער חוכעם" ולשאול את השאלה הגאונית(!) "מי יימר?", זה טוב מול אנשים כערכו, ולא מול מי שלפניו גלויות כל המחשבות.

[דרומי]

לענ"ד גם בענין זה אין דיעותיהן שוות, ולגטימי שיהיו אנשים יותר 'מרובעים' שרוצים הכל להכניס ב'מסגרת' ברורה, ומולם יהיו אנשים אחרים שמסתדרים היטב עם הרעיונות ה'חמקמקים' ואין להם שום קושיא...

ידוע גם בחכמות העולם שיש ראש שנמשך יותר למתמטיקה, ולאידך ראש שנמשך יותר לתחומים מעורפלים יותר.

[ונתנו ידידים]

למי שחושב שהנידון כאן הוא ספציפי לאשכול, הריני להסביר.

ידידנו הרב עקביא לקח לו שיטה בפורום, אותה הוא מעלה בכל הזדמנות.
זה עובד בערך ככה.

במקום לדבר ענייני לגופן של השאלות החלטת להיכנס להתקפה כללית על האדם ושיטותיו.
אני לא יודע מה הם השקפותיו של עקביה בכלליות ואיך זה רלוונטי לנידון דידן.
אני בכל אופן בענין זה חושב שטענותיו של עקביה הם נכונים בהחלט ועדיין לא ראיתי כאן תשובות מוצדקות באשכול זה.

א] הנוסח של הקב"ה רוצה שנתקן דבר זה וזה אינו יכול להיאמר כי כל עוד שאין לנו נביא וחוזה או עכ"פ חכם שיודע ברוב תבונתו וברוח קדשו על מה באה הצרה הזאת אין לנו דרך לדעת דברים אלו וא"כ אין זה כוונת הקב"ה, וודאי דלא עביד דינא בלא דיינא ואולי גם רצונו שנתעורר באופן כללי ובודאי שיש לו עוד מטרות נעלות בכל דבר שהוא עושה אבל אינו בא לעורר אותנו בדבר מסוים שאין לנו דרך לדעת מה היא.
ב] כל אדם שבא עליו צרה מסוימת חייב לפשפש במעשיו ולתקן כל אשר יכול, ודבר זה ברור הוא בכל הספרים.
ג] דברים ציבוריים וכלליים שייכים לכולי עלמא או לכל הציבור וכולם חייבים לפשפש במעשיהם.
ד] כשבא צרה לאדם מסוים הרי זה דבר פרטי ואינו אירוע כללי, כמו לדוג' אדם שנחלה לא עלינו, ואינו שייך להציבור. אמנם במקרה דינן יתכן לחלק דכיון שיש כל כך הרבה תאונות דרכים בשבועיים האחרונים יתכן שהוא נחשב כאירוע כללי וכולם צריכים לפשפש במעשיהם ועכ"פ ודאי בענין הזהירות בדרכים.
ה] זה ברור שכל פעם שאדם מזדעזע ומתעורר צריך לנצלו לשוב בתשובה ולתקן מעשיו כדאיתא בשע"ת לרבינו יונה, אבל אין זה טעם לעצם האירוע אלא ענין הראוי שישוב אל השם תמיד.
ה] כבר ידענו ולימדנו בדרך החסידות שכל דבר שאדם שומע סימן שזה שייך אליו - ובפרט בחב"ד מלמדים את זה הרבה ולכן הם המתנגדיםה עיקריים באשכול זה לדברי עקביה - וזה שייך לכל דבר ולא רק לצרות ותאונות.

[צופה_ומביט]

כחלק מהבעיה להבין מה ה' רוצה וכו', הבעיה הכי קשה היא עם חטאים ופשעים שנעשים "לשם שמים". אי אפשר לשוב עליהם בתשובה, כי החוטא והפושע אוחז שזו מצוה. וכשקורים אסונות הוא מסיק מזה שעליו להתחזק עוד יותר ב"מצוה" שלו. קל וחומר אם הפשעים שלו נעשים כנגד מישהו אחר שעליו הוא אוחז שמצוה לשנאותו ולאבדו ולרדת לחייו, אזי מהאסונות הוא מסיק עוד יותר כמה פושע האחר ההוא וחייב מיתה, כי הוא כעת רודף על כלל ישראל, וכנראה הפשעים שלו מעוררים קטרוג בשמים עוד יותר משחשבו עד כה, ולכן צריך להתחזק עוד יותר לחסל אותו ויהי מה.

וככה נעשים פשעים גדולים ומפורסמים וממוסדים לנגד השמש, דברים פשוטים וברורים שלא צריך אפילו לחפש כי הם מול העיניים באותיות של קידוש לבנה, דברים ידועים שאין לאיש ספק לגביהם, אבל אנשים עסוקים בפלפולים מה בדיוק ה' רוצה.
נגיד כך: גם אם לא יודעים מה ה' רוצה - מאד ברור מה הוא לא רוצה.
וגם אם לא יודעים כלום - אבל צריך להתחיל היכנשהו, והדברים הגדולים והמפורסמים והממוסדים בוודאי ראשונים ברשימה. [למקורות יש לקרוא תנ"ך].

דוגמה להמחשת כל זה:
אחרי מקבץ אסונות מחריד בכבישים, שבו נהרגו כמה וכמה חרדים, החליט מי שהחליט שהתשובה והתיקון יהיו להוציא קבוצות פורעים לחסימת כבישים בפתחי הערים החרדיות.

[מקדש מלך]

במקום לדבר ענייני לגופן של השאלות החלטת להיכנס להתקפה כללית על האדם ושיטותיו.
אני לא יודע מה הם השקפותיו של עקביה בכלליות ואיך זה רלוונטי לנידון דידן.
אני בכל אופן בענין זה חושב שטענותיו של עקביה הם נכונים בהחלט ועדיין לא ראיתי כאן תשובות מוצדקות באשכול זה.

כמובן שאין כאן שום התקפה, לא על האיש ולא על שיטותיו.
יש כאן דברים שקלטתי מההודעות שלו בכמה נושאים משיקים, ואם הרב עקביא חושב אחרת מהדברים ששמתי בפיו, על סמך מה שהבנתי ממנו בכמה אשכולות, הרי שנשמח לשמוע זאת ממנו. ואו אז הדברים לא יהיו שיטת הרב עקביא, אלא שיטת פלוני אלמוני הטועה (לדעתי), או צודק (לדעת פלוני אלמוני אחר).
הסברתי כמיטב יכולתי למה לענ"ד יש קשר כללי בין כמה הנושאים, וקשה לי להסביר עוד.

אגב, הדברים שבהודעה שלי לא נסובים ולא קשורים לדברי הרב ונתנו ידידים, לא הקודמת ולא זו. לא קראתי את ההודעות הללו, ובכלל, איני מתייחס לשאלה הספציפית איך צריך להתייחס לתאונה הזו, אלא לשאלה הכללית: "האם הקב"ה מדבר איתנו, ואיך אפשר להבין את המסרים שלו". ולשאלת הרב עקביא לעיל "האם לדעת... הקב"ה הרג את האשה ובתה כדי להעביר מסר לאנשים אחרים".

והיה זה שלום.

[באמונתו]

הגרי"ז זצ"ל לא חידש שום דבר, זוהי הגישה המקובלת מכל הצדיקים מכל הדורות.
דוגמא אחת, משל נפלא שאמר מרן החפץ חיים זצ"ל:

מסופר, שסוחר יהודי המתגורר בסין החליט לייבא בעצמו סחורות מאירופה. הפליג ויצר קשרים עם יצרנים וספקים, ולפני שובו נסע לראדין לקבל ברכת ה'חפץ חיים'. הציג עצמו: מסין הגיע.

סין, בקצה העולם.

"מה נשמע בסין?", התעניין ה'חפץ חיים'.

נאנח: "העניינים יגעים. היהודים מפוזרים. אין חנוך יהודי, אין שחיטה כשרה, יש ניסיונות קשים בשמירת השבת, השם ירחם!".

ה'חפץ חיים' לא התפעל. ענה: "צרתכם צרת רבים בדורנו. בקהילות רבות, מאוסטרליה ודרום אפריקה ועד לדרום אמריקה וצפונה. חברתי עבורם את ספרי 'נדחי ישראל'. קח עמך כמה ספרים תפיץ אותם בסין. הם מורים איך להחזיק מעמד בתנאים הקשים –

ומה עוד נשמע בסין?"

תמה: על מצב היהודים כבר ספר, על מה עוד ידווח? אמר: "זה כמה שבועות שיצאתי משם"

"אבל לפני שהפלגת, על מה דברו שם, על מה דווחו העיתונים?"

ענה: "הסינים בנו סכר ענק, שפנה עמק שלם להתיישבות חקלאית, אבל הסכר נבנה ברשלנות ומסת המים הכבירה ערערה אותו. הוא קרס ומאה אלף סינים טבעו למוות!"

ה'חפץ חיים' הזדעזע: "אוי ואבוי, מדת הדין מתוחה, עד לסין הגיעה!"

"הרב, מותר לשאול שאלה?"

"ודאי"

"כשספרתי על מצבם העגום של היהודים, הגיב הרב בהשלמה. וכשספרתי על טביעתם של אכרים סיניים, מזדעזע הוא כל כך?!"

"ברכות יחולו על ראשך! אמור לי, בורשה היית?"

"ודאי!", לראדין, מגיעים דרך ורשה.

"כמה יהודים גרים שם, ומה חלקם באכלוסיה?"

תמה, אבל ענה: "מספרים שכשלוש מאות אלף יהודים, מתוך כמיליון תושבים".

"כן" אשר ה'חפץ חיים', "כך אומרים. אמור נא, אלו היית רואה אדם עומד בכיכר העיר ונואם באידיש, אל מי הוא פונה?"

"מה השאלה? ליהודים העוברים ושבים!"

"אבל בעצמך אמרת שאינם אלא מעוט!"

חייך: "אכן הגויים הם הרוב, אבל אינם מבינים אידיש. אם דיבר באידיש, ליהודים דיבר!".

"כדבריך", הנהן ה'חפץ חיים'. "אם כך, הלא תבין? שטפון הגורף מאה אלף יצורי אנוש, 'מי במים', השם ירחם, שפת שמים הוא, אותות ממרום. אך מי מבין אותו? מי יתבונן בו ומי יזדעזע ממנו? הסינים? אינם מבינים שפה זו! אם כן, אל מי פנו, למי אותתו? לנו! אבל אנו, בראדין אנו. ומהיכן נדע על האתות, איך נשמע את הנאום השמימי? הביאוך הנה, שתספר אודותיו!"…

זה המבט הנכון, המפוכח, המבט של ה'חפץ חיים' זצ"ל!

[סגי נהור]

ב. בל"נ אביא בהמשך את מקורותיה הנאמנים.

את ראשית הדברים כבר הבאתי בפורום כמה פעמים (מהן בשיחה עם הרב עקביה), ועתה אביא גם ההמשך הנוגע לעניננו.

בגמרא (חגיגה ה, ב) מסופר על אותו "אפקורסא" שעמד לפני המלך יחד עם יהושע בן חנניה, ולא הבין את מה שרמז לו ריב"ח, ועל דא אפקוהו וקטלוהו, ד"גברא דלא ידע מאי מחוי ליה במחוג יחוי קמי מלכא" (בתמיה).

וביאר הבעש"ט [העתיק הדברים משמו תלמידו בעל התוי"י], שממעשה זה למדנו שהעמידה לפני המלך דורשת מהאדם "להבין רמזים" גם כשאין אומרים לו את הדברים במפורש, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ועבדיו ויועציו כי אם ברמז, וכאשר גם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך. וזהו שהודיענו הש"ס שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז, וצריך לידע במחוג... שלא יהיו מכלל אלו הנאמר בהם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן" (וראה רש"י, רד"ק ומצו"ד על הפסוק).

עד כאן מסר כללי על כך שהקב"ה מדבר אלינו, ושהדיבור הוא ברמז ולא בפירוש, ושמוטל על האדם להבין רמזים אלה.

ומוסיף הבעש"ט, שברמזים אלו שני אופנים, פנימי וחיצוני. הפנימי, "על ידי המחשבה, שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה, שהוא מחמת הכרוז" (וכמבואר בס' חרדים ובשל"ה), והחיצוני "על ידי שאר הדברים נודעים למי שעיני שכל לו... [כגון] כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה, ידעו שמרמזים להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה".

בדומה לזה מביא נכד הבעש"ט בדגל מחנה אפרים: "כרוז היוצא מן השמים... מי שהוא חכם ויודע בדעת להשגיח על מחשבותיו, אזי מחשבתו מעוררת אותו בהרהורי תשובה או כדומה לזה... ומי שאינו בסוג זה להשגיח על מחשבותיו, כי לא זכו כל כך, יש עוד דרך אחר, בהשגיח על מעשי בני אדם... אשר בא לפניו, שהוא לעוררו, וכן דיבורי בני אדם, הכל הוא לעוררו... ועוד יש בחינה אחרת לאיש אשר בכל אלה אינו נותן על לבו לפקח על עסקיו, אזי חלילה בראות איזה יסורים באים ח"ו על אחד או עליו, אזי יעורר עצמו כאיש אשר יעורר משינתו".

יש לתת את הדעת שהבעש"ט אינו אומר שהפחד והיראה באים לאיים על האדם ולהפחידו... אלא הפחד והיראה הם 'מסר נפשי', קריאת כיוון ליראה אמיתית ונכונה ממי שבאמת ראוי לירא ממנו (וכדבריו במק"א: "בחינת היראה הוא מתפשט בכל הנבראים ובכל העולמות, ושורש כולם הוא יראה פנימית, יראת הבורא ית'. אמנם גם יראה חיצונית הבא על האדם הוא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית... והנה אם ידע האדם זה... אז יפטר מיראה חיצונית"). והן הדברים שכתבתי לעיל.