שמואל דוד כתב:ח.
רש״י ד״ה חדא יצירה הואי - כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור
ובד״ה בתר מחשבה אזלינן - ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין
צ״ע קצת מדוע בתחילה ציין רק למסכת עירובין ואח״כ הוסיף לציין שם הפרק?
השאלה נפלאה,
וראשית כל אביע התרגשותי וחדוותי למראה עצם הלימוד היסודי, כדרך הישנה והטובה, כלימוד המהרש"א והפנ"י וכו', לדקדק כל דיבור ברש"י ולעיין ולברר דברים מתוך דקדוק הגמרא והסוגיות עצמן, עמל התורה כפשוטו, ממש תענוג והתרחבות הלב והתרגשות לי לראות אתכם תרי צנתרי דדהבא, הרב שמואל דוד והרב אהרן תאומים, עסוקים בלימוד שכזה, עיון יסודי ומדוקדק בכל דיבור ודיבור, בכל הלהט ובכל העונג על כל ביאור בדקדוק קל ברש"י ובלשון הגמרא. אשריכם, וירבו כמותכם.
ובאמת שרק לומדים מסוגכם יהיה להם עניין במה שאכתוב להלן, וכל שכן שרק לומדים כאלה יוכלו גם להתענג ע"ז בעז"ה.
דבריי להלן פשוטים ביסודם, אין בהם ריבוי יסודות, אבל החשבון והדקדוק בכל מקור כאן לראות את מקומו ביסודות האלה הוא שגורם את האריכות בכתיבה.
מי שהשאלות הנ"ל ברש"י וכיו"ב מטרידות אותו, גם אריכות אינה מלאה אותו, כל עוד היא נצרכת, כי יש כאן חשבונות בכמה מקורות, ויש בהם טעם.
וכמובן כל עוד הרעיון עצמו ברור, והמהלך "הולך" ונפרש, ומיישב בצורה טובה את השאלות.
והרי כל עצמנו לא באנו כאן אלא ליישב דקדוקים קלים בלשון, ולפעמים הבדלי לשונות דקים הם בגלל הבדלים דקים בגוף הסוגיות, והסבר של דברים דקים דורש להיכנס לעניינים לפרטי פרטים, וגם זה יוצר אריכות. מי שתשובות כאלה מלאות אותו - שלא ישאל שאלות כאלה. [אא"כ הוא מאלה שקודם יורים את החץ ואח"כ מציירים את המטרה, ורק סוג תשובות מסוים מקובל עליו, ורק תשובות מסוימות הוא מחפש וכיו"ב. אני בעוניי יוצא לדרך בלי לדעת מה אני מחפש, ופתוח לכל הצעה, ובלבד שהיא תתיישב היטב במקורות שעסקינן בהם]. עד כאן ההקדמה, וכעת לגוף הדברים:תחילת הכל הוא היסוד הנפלא שהביא הרב אהרן תאומים שכאשר רש"י מציין רק למסכת היינו שאי"צ לעיין שם, וכאשר מציין גם הפרק היינו שיש לעיין שם.
ועוד נגע הרב תאומים בדברי התוס' כאן, מה שהקשו על רש"י.
ולענ"ד כאן נמצאת התשובה לשאלה. דהיינו:
רש"י מכוון כאן ליישב עצמו משאלת התוספות עליו.הרי תוס' מקשה על רש"י קושיה עצומה, אם חד יצירה הואי היינו מ"ד פרצוף, איך אומרת הגמרא כאן שלכו"ע חדא יצירה הואי [היינו פרצוף לרש"י] אלא שהיתה כאן מחשבה לשנים ומעשה לאחד, הרי בעירובין אומרת זאת הגמרא [את העניין שעלה במחשבה לשנים ונברא אחד] דווקא למ"ד זנב [ליישב את הכתוב "זכר ונקבה בראם" לשיטתו]. ולכן נטו התוספות מפירש"י ואמרו שחדא יצירה הואי היינו מ"ד זנב.
בא רש"י וכתב כאן לעיין בעירובין, לומר שכשתעיין בגמרא עירובין תראה שלא קשה. ולכן הביא זאת רק בד"ה עלה במחשבה, כי רק כאן נמצאת קושיית התוספות כיצד אפשר לומר כן למ"ד פרצוף.
ונבאר הדברים בס"ד, כיצד בעיון שם בעירובין יימצא שלא קשה על רש"י:הנה בחכמת מנוח כתב שבפשוטו חדא יצירה נראה כפירש"י, שהוא מ"ד פרצוף.
[א"ה: כך גם פשטות הסוגיה בעירובין שרוב הקושיות הן על מ"ד זנב, וגם ברש"י עה"ת עה"פ זכר ונקבה ברא אותם וגם עה"פ ויקח אחת מצלעותיו הביא בפשיטות את המ"ד פרצוף בלי חולק, ויסגור בשר תחתנה למקום חתך. וא"כ ברור שלשיטתו הסביר כאן שחדא יצירה היינו פרצוף, שהרי הגמרא אומרת כאן שלכו"ע חדא יצירה הואי ומשמע שזו הדעה העיקרית שלמסקנה, ודוק].
ומה שהקשו התוס' על רש"י מיישב החכמת מנוח שאמנם הוצרכו בגמרא עירובין להביא את "רבי אבהו רמי" וכו' ליישב את המ"ד זנב [איך יסביר "זכר ונקבה בראם" - דמשמע דו פרצופין, כמ"ד פרצוף], אבל כשרבי אבהו בעצמו רמי - לא עשה כן עבור זה, אלא שאל סתירת הפסוקים וענה מה שענה ודבריו לא במחלוקת נשנו ולא מצינו מי שחולק ע"ז. עכ"ד [בחלק זה].
וכבר כאן היה מקום לומר שזה כיוון רש"י כששלח כאן לעיין בעירובין, היינו שכשתראה היטב את השו"ט בעירובין תראה שדברי רבי אבהו מצד עצמם אינם תלויים במחלוקת פרצוף/זנב.אמנם התוס' לא קיבלו זאת, כי הרי רבי אבהו למד כן מדכתיב "זכר ונקבה בראם" שראה בזה סתירה ללשון יחיד שכתוב במקו"א [בצלמו, ברא אותו], ואילו למ"ד פרצוף אין כאן כל סתירה, כי נברא יחידי אלא שהיה דו פרצופים, ואדרבה, משמע בגמרא שזהו מקורו לומר שהיו שני פרצופים [שהרי מכאן הקשו על המ"ד זנב בלשון "בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם"], וא"כ למ"ד זה אין כל הכרח לחדש ולומר שמתחילה עלו במחשבה שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ולכאורה א"כ הדרקל"ד מה יענה רש"י. [וכלומר שלכאורה מוכח שרבי אבהו בעצמו סובר כמ"ד זנב].
אבל [כאן אנו חוזרים לדברי החכמת מנוח] ממשיך החכמת מנוח וכותב, שגם למ"ד פרצוף יש הכרח לדרשת רבי אבהו. שהרי יש
שני פסוקים שבהם כתוב שנבראו זכר ונקבה. א. מה שהביאה הגמרא מפרק ה' "זכר ונקבה בראם", ב. סיום הפסוק בפרק א' שממנו הקשה רבי אבהו [בכתובות ועירובין]: "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". ושניהם באו ללמד: חד לדו פרצופים, וחד לתחילת המחשבה לבראות שנים. עכ"ד החכמת מנוח.
כעת נוסיף בס"ד נופך לדבריו, ויתיישבו בזה עוד פרטים בסוגיה: [והכל כלול בדקדוק ה"קטן" הזה בלשונו הזהב של רש"י, שכל טיפת דיו שכתב היא קודש קודשים].
הרי באמת פלא לכאורה מדוע לא הקשה רבי אבהו את הסתירה שלו מיניה וביה באותו הפסוק [שמתחיל "בצלמו, ברא אותו" וממשיך "זכר ונקבה ברא אותם"], ומה הוצרך להביא מפסוק אחר בהמשך התורה?
אמנם, רש"י עה"ת בפסוק זה [שבפרק א] כותב שני פירושים ל"זכר ונקבה ברא אותם": א. היינו כמ"ד פרצוף. ב. "ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר [היינו בפרק ב]".
ולפי שני הפירושים מובן למה רבי אבהו לא הקשה מכאן. או כי הוא סובר כמ"ד פרצוף [ועכ"ז הקשה סתירה ממקו"א, והיינו שדבריו אמורים גם למ"ד פרצוף ול"ק על רש"י, וכחכמת מנוח], או כי מפסוק זה אין להוכיח דבר בעניין.
כיצד נכריע מאיזו סיבה לא הקשה מכאן רבי אבהו? ממה שכן הקשה.
הרי הפסוק שהוא הקשה ממנו נמצא בפרק ה', שלא עוסק במעשה בריאת האדם "כיצד בריאתו", אלא הוא סיכום קצר ותמציתי [כהקדמה לתולדות אדם] - בדיוק כמו בפרק א'. ואם מפרק א' לא קשה מצד הפשוטו של מקרא - א"כ גם מפרק ה' לא קשה מאותה הסיבה, ומה הקשה רבי אבהו סתירה כלל?
ובהכרח שרבי אבהו כן עוסק בדרשת הפסוקים ולא בפשוטו של מקרא, וא"כ מה שלא הקשה מסיום הפסוק בפרק א' זהו כי סובר דייקא כמ"ד פרצוף. ועכ"ז הקשה סתירה מהפסוק בפרק ה', ומדוע? כי זהו עוד פסוק שנוקט לשון רבים [ועוד אחרי שבפסוק א' שם בפרק ה' נקט ג"כ לשון יחיד "בדמות אלקים עשה אותו"], וגם הוא לדרשה,
ולדרוש דו פרצופים כבר דרשנו מהפסוק בפרק א', ולכן כאן דורשים מהלשון רבים חידוש נוסף: שמתחילה עלה במחשבה לבראותו שנים [וכ"ז כחכמת מנוח].
ועוד: שאם היה סובר רבי אבהו כמ"ד זנב [ולגבי פשוטו של מקרא הרי חזינן שכן קשה לו הפסוק "זכר ונקבה בראם" וכנ"ל] – לא היה אומר את דבריו רק כדי ליישב סתירת הפסוקים, אלא עוד לפני שיש סתירה היה קשה לו עצם דברי הפסוק, בדיוק כמו שמקשה הגמרא: כיצד יתפרש בכלל "זכר ונקבה בראם" למ"ד זנב? ואם הוא לא הקשה כן, אלא אמר את דבריו כדי ליישב סתירת הפסוקים, בהכרח שהוא עצמו סבר כמ"ד פרצוף, ולכן עצם פשט הפסוק "זכר ונקבה בראם" לא הוקשה לו, אלא רק סתירה בין פסוקים שונים. [ובפשוטו של מקרא לא השתמש כלל לא כאן ולא כאן, וכנ"ל].
וכל זה דברי רבי אבהו, אבל הגמרא מתחילה לא אסקה אדעתה כך, אלא סברה שלמ"ד פרצוף גם הפסוק בפרק ה' הוא עוד פסוק שאומר את אותו הדבר, שנבראו דו פרצופים [לכן שאלה שהפסוק "זכר ונקבה בראם" ניחא למ"ד פרצוף וקשה רק על מ"ד זנב], אבל אחרי שרבי אבהו אמר מה שאמר [ובזה תירצה הגמרא את מ"ד זנב] - בוודאי שנוח יותר לומר [גם למ"ד פרצוף] שפסוק זה לא חוזר על מה שכבר ידענו, אלא אומר לימוד חדש של מתחילה עלה וכו'. ומה עוד שכאמור מדברי רבי אבהו עצמו מדויק שכל הקושיה שלו משם היא דייקא משום שלמד כמ"ד פרצוף, [כנ"ל: דאל"כ היה מקשה סתירה כבר בפסוק של פרק א' מיניה וביה, וכן שהיה מקשה על גוף הפשט בפסוק בפרק ה' מה הכוונה].
ומעתה: אמנם דיוק זה מדברי רבי אבהו עצמו שהוא סובר כמ"ד פרצוף [מדלא הקשה מסיום הפסוק בפרק א' וכן הקשה מהפסוק בפרק ה', וכן ממה ששאל רק סתירת הפסוקים ולא מה הכוונה בפסוק עצמו] נמצא גם בגמרא בכתובות מיניה וביה, בעצם המימרא של רבי אבהו שהביאה הגמרא כלשונה. אבל שני דברים יש רק בעירובין: א. משמעות ההכרעה כמ"ד פרצוף, ב. השו"ט של הגמרא על מה הביאה את רבי אבהו.
ולכן רש"י שולח כעת לשם, לומר: א. משם תיקח מדוע פירשתי כאן שחדא יצירה היינו פרצוף, שזהו משום שבשלב זה של הסוגיה דידן מסיקה הגמרא דידן שלכו"ע חדא יצירה הואי – ועל פי הגמרא בעירובין צ"ל דהיינו פרצוף, כי שם משמע שזו ההכרעה. ב. אל תחשוב שלא זכרתי את השו"ט של הגמרא בעירובין, שמשם הקשו התוס'. זכרתי, אלא שתראה שם את דברי רבי אבהו במקורם, על מה הובאו וכיצד נאמרו, ותראה שאמנם הגמרא שם הביאה אותם כדי ליישב את המ"ד זנב מהפסוק זכר ונקבה בראם, אבל עצם דברי רבי אבהו נאמרו כעומדים לעצמם. ואדרבה, שם גופא תראה שרבי אבהו לא הקשה את מה שהקשתה הגמרא על מ"ד זנב, ולא עבור זה ענה מה שענה. והכל מוכיח מדבריו מיניה וביה שהוא עצמו סבר כמ"ד פרצוף.
וממילא יש לומר שזה כיוון רש"י, שדווקא בשלב הזה של הסוגיה [דכו"ע חדא יצירה הואי אלא דמ"ס בתר מחשבה אזלינן וכו'] שלח אותנו לעיין בעירובין. כי כשתעיין בעירובין תראה: א. שהדעה פרצוף היא העיקר [וממילא בהכרח להסביר "דכו"ע חדא יצירה הואי" = פרצוף]. ב. שדברי רבי אבהו אמורים גם למ"ד פרצוף.
אחרי הראה אותנו אלקים את כל זאת, נוכל לומר יותר, ויתיישבו לנו עוד קושיות בסוגיה, וגם דיוק חזק נוסף ברש"י: הרי יש להקשות בפשיטות מדוע הגמרא בעירובין לא הקשתה על מ"ד זנב מהפסוק בפרק א' "זכר ונקבה ברא אותם"? [דוק כמה פשוטה וחזקה שאלה זו]. ובהכרח – כפירוש השני של רש"י עה"ת, שמ"ד זה יענה ע"ד פשוטו של מקרא וכו'. אבל א"כ למה על פרק ה' הוא לא יענה כך? למה משם כן הקשו עליו? הרי פרק א' ופרק ה' זהים זה לזה כמו שראינו.
ובהכרח לומר שהפסוק של פרק ה' א"א לפרשו ע"ד הפשוטו של מקרא. ייתכן כי כבר נתבאר בפרק ב' "כיצד ברייתו" וממילא אין יותר לכתוב לשון קצר אלא יש לדייק, או משום שפסוק זה (בראשית ה, ב) כולו מיותר [דוק שם]. כך או כך, פסוק זה הוא בוודאי לדרשה.
וא"כ, הגמרא עצמה [עד שהביאה את רבי אבהו] – אין לה ב' פסוקים כמ"ד פרצוף, אלא רק אחד, זה של פרק ה' [כי את הפסוק של פרק א' היא לומדת ע"ד פשוטו של מקרא]. לכן היא שאלה שפסוק זה ניחא למ"ד פרצוף, כי למדה שמשם מקור דבריו, והקשתה משם רק על מ"ד זנב. ואילו היתה הגמרא בעצמה עונה [בלי להביא את דברי רבי אבהו ממקורם] שפסוק זה בא לומר שמתחילה עלה במחשבה – אכן היה זה כדעת התוספות, שדרשה זו היא אך ורק למ"ד זנב, כי למ"ד פרצוף מפסוק זה לומדים את שיטתו של פרצוף, ואין מכאן עוד לימודים. [ובאמת נראה שכך למדו התוספות את הגמרא שם וזהו תוקפם וחילם לטעון על רש"י].
אבל רבי אבהו כשמקשה סתירת הפסוקים, הוא הרי הקשה
מפרק א' לפרק ה', וכבר כאן רואים שהוא לא סבר את הפירוש [בפרק א] ע"ד הפשוטו של מקרא, שא"כ לא היה מביא את כלל את פרק א' אפילו כמקור ללשון יחיד, כי זהו לשון קצר שאין ללמוד ממנו דבר עד שתגיע לפרק ב' ותראה "כיצד ברייתו" של אדם [נקודה זו טעונה יותר בירור, אבל כך נ"ל]. ועדיף היה לו להביא את הסתירה מהפסוק הראשון של פרק ה' גופא "בדמות אלקים עשה אותו". או כנ"ל להקשות מה בכלל הכוונה "זכר ונקבה בראם", שהרי טרם ידענו בזה כלום עד כה [כי הפסוק של פרק א' נלמד ע"ד פשוטו של מקרא]. ובהכרח מכל זה שרבי אבהו לא פירש את הפסוק של פרק א' ע"ד פשוטו של מקרא.
וממילא הדר דינא: אם רבי אבהו לא סבר את הפירוש ע"ד פשוטו של מקרא מדוע לא הקשה את הסתירה בפסוק של פרק א' מיניה וביה? ובהכרח כי סבר כמ"ד פרצוף, וכך למד את הפסוק ההוא. ועכ"ז הקשה רבי אבהו מה שהקשה מפרק ה', וענה מה שענה, ובהכרח שדבריו אלה אמורים [גם] למ"ד פרצוף, והיינו כי למ"ד זה יש שני פסוקים בזה, וכנ"ל מהחכמת מנוח.
ובזה יובן עוד יותר מדוע כאן שלח רש"י לעירובין. כי בכתובות אין את כל השו"ט, אלא רק את עצם דברי רבי אבהו. לא רואים על מה הביאו את דברי רבי אבהו בדיון של פרצוף/זנב, ואי אפשר להשוות את דברי רבי אבהו לשאלת הגמרא על מ"ד זנב, ולראות את ההבדלים ביניהם כנ"ל, ולהבין מזה שהוא בהכרח סובר כמ"ד פרצוף. אבל בעירובין מכל השו"ט מוכח כנ"ל.
ובזה מיושב עוד דיוק עצום ברש"י: מדוע כשכבר רצה רש"י לשלוח לשו"ט הגמרא לא שלח לגמרא בברכות (סא, א) דקדים בש"ס מעירובין, ויש שם את כל השו"ט בדיוק כמו בעירובין?!
ודוק שזו קושיה כבר על הרש"י הראשון (ד"ה חדא יצירה) שציין ל"ויבן את הצלע פרצוף" ממסכת עירובין ולא ברכות, הרי גם שם זה מובא, והוא קודם בש"ס.
והתשובה לפי האמור מדוקדקת בצורה שלא תאומן: אם הוכחת רש"י לדעת רבי אבהו נשענת כנ"ל על ההשוואה בינו לשו"ט הגמרא, שהגמרא לא שאלה מפרק א' ורבי אבהו כן שאל מפרק א' – הרי בברכות כשהובאו דברי רבי אבהו, בקושיה של סתירת הפסוקים הקשו על פרק ה' מפרק ט'! ולא מפרק א' כלל. וא"כ אדרבה, בגמרא שם נראה שגם לדעת רבי אבהו פרק א' מתפרש ע"ד פשוטו של מקרא [לכן לא שאל ממנו כלל, לא מחציו הראשון ולא מחציו השני], וא"כ שוב גם לדעת רבי אבהו אין לנו ב' פסוקים למ"ד פרצוף [כי בפסוק של פרק ט' לא נזכר זכר ונקבה כלל], וא"כ הלימוד של פרצוף הוא מהפסוק "זכר ונקבה בראם" ואין לנו עוד פסוק ללמוד ממנו [גם למ"ד זה] שמתחילה עלה במחשבה לבראותו שנים, אלא בהכרח רבי אבהו סובר כמ"ד זנב [אלא שבחר להקשות סתירת הפסוקים ולא לשאול מה בכלל הכוונה "זכר ונקבה בראם" וצ"ב וילי"ש], וכדעת התוספות.
וממילא, כבר מזה ברור מדוע הביא רש"י את עירובין ולא את ברכות, כי שיטתו תואמת את הכתוב בעירובין ולא את הכתוב בברכות. אבל זו רק חצי תשובה, הכי יתעלם רש"י מגמרא שאינה כשיטתו ויביא רק את הגמרא כשיטתו? ודאי שלא. אלא:
כאשר יש לנו בזה סתירת הסוגיות – ובשתיהן זהו אותו מ"ד "רבי אבהו" [ולא כמו בכתובות "רב יהודה", שנוכל לדחוק שאלו אמוראים חלוקים] – סבר רש"י [כך צ"ל] שבהכרח נוסח המימרא בברכות אינו העיקר, אלא הנוסח בעירובין. וחילו כנ"ל שהרי משמע מהשו"ט [גם בברכות!] שהעיקר כמ"ד פרצוף [וכנ"ל שכך נקט רש"י עה"ת בפשיטות בכל מקום], ועכ"ז בכתובות משתמשים בפשיטות בדברי רבי אבהו, ועוד אחרי אמירה ש"לכולי עלמא חדא יצירה הואי" שבהכרח הכוונה לפרצוף [גם מהמשמעות, כפי שכתב החכמת מנוח, וגם כי אחרת תצא סתירה להכרעה מברכות ועירובין]. וגם מהסיבה הנ"ל [שהיא בגוף דברי רבי אבהו] מדוע לא הקשה רבי אבהו [עוד לפני סתירות ממקו"א] מה בכלל הכוונה "זכר ונקבה בראם". לכן חתך כאן רש"י ושלח לעירובין והתעלם לגמרי מהגמרא בברכות [ולא הביא אותה אפילו כציון מקור לגוף הדיון פרצוף/זנב. או שבזה י"ל פשוט כי בלא"ה רש"י ידע שהוא עתיד מיד לשלוח לעירובין דווקא, וא"כ מה לו מתחילה לשלוח לברכות].
עד כאן, ונתיישבו בזה כל הקושיות, בסוגיה וברש"י:
בסוגיה:א. מדוע רבי אבהו [בכתובות ועירובין] לא מקשה מסיום הפסוק בפרק א'.
ב. מדוע הגמרא מקשה דבר אחד ורבי אבהו מקשה דבר אחר.
ג. מה החילוק בין המימרא בברכות למימרא בעירובין, ומדוע בברכות לא הקשו מהפסוק של פרק א'.
ברש"י:ד. מדוע הביא רש"י את הגמרא בעירובין ולא את הגמרא בברכות.
ה. מדוע ציין רש"י לפרק עושין פסין רק בד"ה השני.
ו. מה יענה רש"י לשאלת התוספות החזקה.
ואם כנים הדברים זה פשוט לא יאומן כמה דקדק רש"י את לשונו, שבלשנא קלילא כזה שכמעט לא שמים לב אליו הפנה אותנו לדקדוק כזה בעומק חשבון הסוגיות [שגם הן עצמן לא נראות בהשקפה ראשונה כמשהו שיש לדקדק בו]. וכבר נאמר על רש"י שבאות אחת או מילה אחת הפיל מעליו חבילות קושיות של בעלי התוס'.
יעזרנו ה', אנו וכל ישראל, לעסוק בתורה לשמה כראוי וכנכון ולכוון לימודנו לאמיתה של תורה, אמן.