הודעהעל ידי מקדש מלך » ו' יולי 15, 2022 4:34 pm
טז)
התבקשתי לכתוב על הלב שמחה לרגל היארצייט, ולכן קטעתי את הרצף שתכננתי לכתוב. בינתיים היארצייט כבר עבר, ואני לא הסתפקתי לסיים. כעת השתדלתי לסיים פחות או יותר (רציתי גם לכתוב על העניין שעלה כאן, אודות יחס לרעביס' אחרים, מלבד שאר ענינים שיעדתי, ועוד חזון למועד אי"ה).
קצת קשה ומביך לכתוב על רבי מסוים. מקודם, כי הלוא פרשת חייו מלאה ספרים וכרכים רבים, והכל נכתב ונידוש, וגם קל יותר לכתוב השערות והסברים על דרך, מאשר על אישיות. ומכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים, ואם שגיתי הרי דבריי בטלים, ונשמח לשמוע דעתו חולקות וכו'.
כפי כתבתי בהודעותיי הקודמות, צאצאי בית פשיסחא, וגם האדמור"ים עצמם, גילו דואליות במספר נושאים, האחד הוא נטייה של חלקם ל"חסדים" וחלקם ל"גבורות". ונקודה נוספת היא המיקום של חובות הלבבות ודעת אלוקים בעבודת ה'. יש שהתמקדו בדרישות וביטול ושיבור הטבע, ויש שהתמקדו בהתבוננות באלקות (אגב, ידוע שהיה ויכוח בין האחים הקדושים הרר"א מליזענסק והרר"ז מאניפולי האם יש להתבונן מקודם ברוממות הא-ל, או בשפלות האדם, והוא דומה במקצת).
הרבי הלב שמחה ללא ספק נמנה על בעלי ה"חסדים". כפי שכתבתי לעיל, הרבי הלב שמחה חיבב יותר את חברת ה"ברוינרסטן", שעסקו יותר בסעודות ושמחה ואהבת חברים. ואכן כידוע הלב שמחה הקרין אהבה עצומה ונתינה, ודאגה לחסידיו כאב לבנו.
בשונה מהבית ישראל (ולהבהחל"ח הרבי שליט"א), הלב שמחה לא חיבב חומרות הלכתיות, וארוכים הסיפורים אודות כך. אם כי יש לציין שהיו לו מספר חומרות הלכתיות מענינות ששמר עליהם בתוקף. לדוגמא היה סותם את אוזניו כשהחזן היה מברך על ספירת העומר, ואולי כבר נכב"ב. גם היה מקפיד מאוד ליטול ידיים לסעודת שחרית של שבת לפני חצות (כלומר לא רק לקדש, אלא גם לבצוע על החלה. כמדומני שזו שיטת הב"ח), אבל בכללות הוא לא היה ידוע כמחמיר הלכתית.
נקודתו העיקרית של הלב שמחה היתה כמובן דביקות המחשבה בקב"ה ו"שויתי ה' לנגדי תמיד", ותמיד השריש לזכור את שם הוי"ה ברוך הוא. כידוע במקובלים יש דרך של דביקות וזכירת השי"ת על ידי ציור שם הוי"ה לנגד עיניו, שכן קדושת האותיות הוא אחד הדרכים בה קדושת השי"ת מצטמצמת ומתגלה, ועל ידי זכירת שם הוי"ה נמצא דבוק בקב"ה ואכמ"ל.
גם היה מוצא גימטריות רבות של השמות, ובעיקר "ביידע שמות" (הוי"ה ואדנות. ויעויין עוד בשער היחוד והאמונה לבעל התניא פרק ז בעניין השמות של כל דבר שתחת השמש, שהוא בעצם חשבון גימטריא של שמות קדושים).
היה לו גם ביטוי "לזכור את השי"ת בכל המעשים", שענינו לקדש את החומריות. וכפי שאומר באחת משיחותיו המוקלטות "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם – שיעשו גם ממנה שמים".
מעניין להזכיר את אחד השמועסן המפורסמים שלו, בפרשת חוקת אודות חטא מי מריבה, שמועס שעוסק בעניין חייו, לדבק את עם ישראל בשמותיו יתברך. ונצטט חלק ממנו: "דאיתא בתרגום יונתן סב ית חוטר ניסיא, ווכנש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך, ותמן תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי וכו', ומשמע שבני ישראל יראו השם המפורש כאשר הם ידברו, כי רצון השי"ת היה שמשה ואהרן יזכירו את השם המפורש באופן שבני ישראל יראוהו יוצא מפיהם כמו שהיה במתן תורה וכל העם רואים את הקולות, וזה דכתיב ודברתם אל הסלע 'לעיניהם' וגו', וכן כתיב להקדישני לעיני בני ישראל וגו', שיראו בעיניהם השם המפורש שמשה ואהרן מוציאים מפיהם... אולם משה ואהרן חשבו שכיון שנצטווה ליקח את המטה, ועל המטה היה חקוק השם המפורש כמו שכתוב בזוה"ק וכן אי' במדרש פרשת עקב, מסתמא רצונו יתברך שיראו בני ישראל השם המפורש על המטה, ולזה די להראות את המטה ולא יצטרכו להוציא השם המפורש מפיהם... אבל בשמים היה הרצון שיזכירו הוא ואהרן את השם בפיהם דייקא, וכולם יראו את הזכרת השם בעיניהם, שיגיעו לבחינה כמו במתן תורה וכל העם רואים את הקולות. וזה והוצאת להם מים מן הסלע, מים בגימטריא ב' השמות, שמן הסלע יראו שמותיו יתברך".
אודות השמועס הזה (שחזר על עצמו בכמה אופנים משנה לשנה בלב שמחה פרשת חוקת) התבטא הלב שמחה, כפי שהעיד בנו האדמו"ר שליט"א (מופיע כמדומני בשמועסן של הרבי שליט"א בשנים הראשונות להנהגתו), שזה יהיה דבר התורה שיאמר כשיתבקש למתיבתא דרקיעא. ואכן תאריך הסתלקותו של הלב שמחה בז' תמוז חל בסמיכות לפרשת חוקת.
נקודה נוספת וידועה במשנתו של הרבי הלב שמחה היו התקנות הידועות להגבלת ההוצאות בנישואין, ובפרט בעניין קניית הדירות בזול (שכפי שהתבטא במכתב מפורסם "זה שנים שאין לי מנוח" מעניין קניית הדירות).
לפני שנכנס לעצם הענינים, נציין כמה אנקדוטות מעניינות בנושא. פעם אחת הלב שמחה שלח עם רבי איצ'ה מאיר לוין הודעה לשר האוצר (אולי פנחס ספיר), שהוא מאוד התבייש בשבילו. שר האוצר הפולישער לא התגבר על סקרנותו וטילפן אחר כך ללב שמחה להבין במה מדובר. והלב שמחה מסביר: ראיתי שאוספים כסף עבור חתן לקניית דירה. כידוע 70 אחוז מכספי הדירה הם מיסים בעצם (בחישוב כולל). נמצא שאספו כסף עבור שר האוצר. ממש מבייש שצריך לעורר את היהודים רחמנים בני רחמנים שיתרמו פרוטה לפורטה עבור שר האוצר שלהם...
גם בשבעה של הבית ישראל, הפוליטיקאים שהגיעו לנחם קבלו התקפות על מחירי הדיור היקרים ועל גובה המיסים. אחד הפוליטיקאים הבכירים ממפלגת העבודה (כמדומני ברלב) קיבל נזיפה "הרי אתם סוציאליסטים, וכי כך דרככם, לגבות 70 אחוז מס על דירה ולייקר אותה עד שלא תהיה ביכולת זוג צעיר לרכוש דירה". הלז הכחיש שככה אכן גובה המס על דירה, אך נענה: "תעשה שיעורי בית שבועיים, ואחר כך תחזור אלי ונראה מי צודק". אחרי כמה ימים פגש ברלב באחד מהמקורבים ללב שמחה והודה בפניו, "התחלתי לבדוק ואני אוחז כבר בלמעלה מששים אחוז...".
מעניין שהלב שמחה טען שהיעדר היכולת לרכוש דירה גורמת קלקול גם בקרב אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, שכן היעדר דירה מונעת מזוגות צעירים להתחתן ולדור כדרך הארץ.
על מאבקיו הגדולים והכמעט חסרי הסיכוי לבנייה המונית של "דירות להשכרה" התבטא החסיד רבי גודל אייזנר זצ"ל ואמר, שהרבי הבית ישראל לא היה יוצא ליוזמה לפני שתיאם עם כל הגורמים הנוגעים בדבר וידע שהדבר מעשי ובר ביצוע. אמנם הלב שמחה מידה אחרת בו. הוא מבקש מאיתנו לדפוק על קיר משך 15 שנה, ופתאום נראה שיש שם דלת...
כמדומה שניתן להעמיק מעט יותר בהנהגה מופלאה זו, ונקדים מה ששמעתי פעם מהחסיד רי"מ קנובולביץ' ז"ל, שאפיין את הנהגות אדמור"י גור לדורותיהם כנוטים אחד לכלל ואחד לפרט. לדבריו אז, הוא אינו יודע ומכיר לאבחן את הנהגת החידושי הרי"ם זי"ע, שהיתה בשנים רחוקות מאוד ולציבור שונה לחלוטין מהבאים אחריו. אולם מהשפת אמת ואילך ניתן לזהות מעט יותר את אופי ההנהגות.
לדבריו, השפת אמת הנהיג באופן של "פרט". הוא לא עשה כמעט שינויים ורפורמות ציבוריות, ובכלל כמעט ולא יצא מגור או התערב בעניני הכלל. הנהגתו התבטאה בעיקר בשמועסן העמוקים (שלימים יצאו בספר שפת אמת) ובשיחות פרטניות עם אברכים, בהם ניתנו לכל אחד הוראות פרטניות (אף שאין זה העניין, אציין כמה דברים שעולים כעת על זכרוני. כאמור בהודעות הקודמות, החסידים קבלו הוראות ללמוד ספרי מוסר, לכל אברך הספר שמתאים לו. מסופר גם שכשהחסיד המופלג רבי מאטיל אוסטרובער נכנס אליו, אמר לו השפת אמת שלאברך כמוהו אין לו אלא לומר שהמיטה צריכה לזרוק אותו ממנה כדי לעסוק בתורה. ואכן רבי מאטיל הגה בתורה כל ימיו במיעוט שינה, ואומרים שהספיק לסיים ש"ס בעיון שלושים פעמים. מאידך, נכנס אליו פעם אברך שלא היה תוכו כברו, והשפת אמת מצידו אמר לו "המתן מעט בחדר, ואחר כך תוכל לספר שדברת איתי חסידות").
מאידך, האמרי אמת הנהיג באופן של "כלל", ברפורמות הרבות בהן הפך את חיי החסידות. החל מהחזרת זמן התפילה, והמשך בקשר עם הבחורים, הקמת אגודת ישראל, עידוד הנסיעה לארץ וכו', ומאידך מיעט בקשר אישי עם החסידים (הברכות הרגילות היו די קבועות וסטנדרטיות).
לאחר מכן הבית ישראל שוב הנהיג בדרך של קשר עם כל פרט ופרט. ואילו הלב שמחה הנהיג בדרך כללית, של רפורמות וקשר מועט עם היחיד. הפני מנחם חזר לדרך של הנהגה פרטית, כידוע שהיה לו קשר עם כל יחיד ויחיד ושוחח עם כל אחד בחסידות לפי מצבו, ואילו הרבי שליט"א שוב מנהיג בדרך כללית, ברפורמות רבות שהפכו את החסידות, וממעט בקשר עם היחיד.
עולה מהנ"ל שהנהגה באופן של כלל היא מאפיין קבוע שחוזר על עצמו בקרב אדמור"י בית גור. אבל יתכן להעיז ולומר שאצל הלב שמחה יש בכך עומק גדול יותר. ונקדים, החסיד רבי בן ציון רחמן זצ"ל שהיה מחסידי רוז'ין, חש קשר מיוחד עם הרבי הלב שמחה זי"ע, וטען לחסידי גור ש"זה רבי של רוזי'ן, לא של גור". ידוע גם הקשר האמיץ והמופלא בין הלב שמחה לרבי מבוהוש זצ"ל. קיים קשר נוסף בין הנהגת הלב שמחה להנהגות הרוז'ינאיות, מבחינת אהבת ארץ ישראל, שהלב שמחה היה מיוחד בהן.
כל זה מוביל אותנו לתובנה מעניינת. רבי אהרן מרכוס מעיד בספר החסידות, שרבי ישראל מרוזי'ן התבטא ואמר שלכל צדיק יש צדיק שהוא בדיוק ההיפך ממנו, בבחינת "זה לעומת זה". ולדבריו, הצדיק שהיה בבחינת זה לעומת זה לאביו רבי שלום שכנא זי"ע היה רבי נחמן מברסלב זי"ע, ואילו הצדיק שהוא בבחינת זה לעומת זה לו עצמו הוא הרה"ק מקוצק זי"ע (עם זאת מעניין לציין שהחידושי הרי"ם שהיה חסיד קוצק, נסע כידוע נסיעה לרוז'ין, כשהוא מבכר לפסוח על צדיקים אחרים שהיו בדרך נסיעתו, ומתמקד רק בביקור ברוזי'ן).
כנראה שהדברים הללו נעלים מהשגתנו, אבל יש כאן משהו שכן אפשר להבין. שכן הן בקוצק וכמדומה שגם בברסלב, ויתרו לחלוטין על ה"הויף" והמלכותיות שבו, וביכרו רק את עבודת היחיד, שאינה קשורה כלל לעבודת הכלל. בברסלב ידובר על התבודדות, ובקוצק על תורה פרישות והתבוננות פנימית. אין כלל חשיבות למנהג, לטקס ולמלבוש. ואילו רוז'ין היתה הפוכה. המלכותיות של ההויף היתה העיקר. הרבי הוא מלך ישראל, מלך בהדרו, והחסידים משמשים בעיקר בתפקיד של "אין מלך בלא עם"... ומכאן החשיבות הגדולה למנהג ולטקס, שכן הוא הוא המהווה את בחינת ה"כלל".
בעומק הדברים הנהגת ה"כלל" נראית גבוהה יותר, שכן המבנה המקורי של עם ישראל הוא בנוי בצורה של "כלל". המלך הוא לב העם, כשהוא צדיק העם כולו צדיק, וכשהוא חוטא, העם כולו חוטא, והמלך נתבע על ידי הנביאים כאשם בכל חטאי הכלל. כלומר הקב"ה מוסר את גורל הצדקות של עם ישראל בידי אדם אחד. גם עבודת הקרבנות נעשית בבית המקדש, מתוך טקס גדול, ועל ידי כהן גדול אחד. כך שכל עם ישראל מאוגד במבנה של כלל.
בעטייה של הגלות, נפסקה עבודת הכלל, והחלה עבודת הפרט. מלבד חסרון השלימות שבכך, עבודת הפרט היא עלולה לפגמים, הן מצד ישות וגאוה שאינם שייכים כלל בעבודת הכלל, והן מצד העצבות והיאוש שאוחזים את הפרט כשאינו מצליח לעבוד את עבודתו כדבעי. מה שאין כן הכלל שלא שלא שולט בו חסרון.
אמנם עבודת הכלל היא דבר גבוה, שקשור ותלוי בגאולת עם ישראל, ואילו המנסה להיאחז בדרגה זו בזמן הגלות, הוא מעין "מקדים את זמנו", ונתקל בהתנגדות מבית ומחוץ, מבית - היות והעבודה הזו חסרה פרוטוקול הלכתי מסודר וברור, ולכן היא צפויה ועלולה להתנגדות תורנית, ומחוץ - מכיון שהוא מנסה להקים את מלכות ש-די, ולדחוק את רגלן של מלכויות האדמה, הן מלכי האדמה, והן שרי המרום במרום...
נראה, שהנהגתו הפלאית של הלב שמחה בנויה כעבודת הכלל. לכן הלב שמחה אהב כל כך את ארץ ישראל, וניסה ליישב את חסידיו בכל חלקיה. עניין שאין ספק שיש בו עומק וסמליות, ולא רק פתרון קל למצוקת הדיור... מספיק לראות את השמועסן של הלב שמחה על מעלת העיר ערד כדי להבין שהוא ראה ביישובה צורך גבוה, ולא רק פתרון קל לדיור בזול.
לכן הלב שמחה נאבק על פרהסיא יהודית, ונלחם עליה כאריה (באופן כללי היתה הנגתו כלפי חוץ לוחמנית וחסרת פשרות, ואילו כלפי הפרט היה מלא אהבה וחסד ונתינה, בניגוד לבית ישראל ששידר תקיפות כלפי הפרט, אך היה ותרני ופרשן בעניני הכלל), כי הנהגתו היתה בבחינת תיקון הכלל, לתקן עולם במלכותו יתברך, ולכן ראה חשיבות כה גדולה בפרהסיא יהודית כמו השבתת טיסות אלעל בשבת, או מניעת הקמת מרכז מורמוני בירושלים.
נציין דבר נוסף, והוא ה"אתרוג בקופסא סגורה". לכאורה, חיסכון כספי על חשבון ההידור במצווה. אך לא. יש כאן את הנהגת ה"כלל", והחזרת המצווה להוד הקדומים שאפף אותה, מבלי גאווה על האתרוג המיוחד, או ספיקות מייסרים על טעות בבחירה. והלוא כך בדיוק היה בבית המקדש "מניחים את אתרוגיהם, וחזנים זורקין לפניהם והם מחטפים... (מעין אויפריף...). ומלמדים אותם לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי לו במתנה...". כך גם ארבעת המינים ממלאים את תפקידם המקורי, לשמחה ברוב עם עם המינים משמחי הלב (כדברי החינוך בטעם המצווה).
באותה מידה יובנו גם מופתיו הפלאיים שהרעישו את החסידים בשעתו. לא היה מדובר רק בישועה, אלא במין התקפה והתרסה נגד עולם הרפואה והמדע שבבסיסו, לנסות להקטין את ההילה הכפרנית שאופפת אותם ולהעמידם על הפרופוציה המתאימה. יוזכר כדוגמא טיפוסית תיאורו הנפלא של רבי א"י אירנשטיין, איך שתוך כדי שהלב שמחה סועד את פת השחרית שלו הטלפון מתקשר וחסיד מודאג מודיע על גוש חשוד שהתגלה במעיים. והלב שמחה מגיב: "מניין יודעים הרופאים מה מתרחש בתוך הקיבה, והלוא היא סגורה... רגע, נמצא איתי אי"א, הוא מבין ברפואה... יש לך מושג מאיפה הרופאים יודעים מה קורה בתוך הקיבה?... וא"י מסכים איתו שאין דרך לראות את הנעשה בתוך הקיבה. הלב שמחה מסיים בהוראה לא לדבר על כך עם אף אחד ומסיים את השיחה במין צחוק...
מעניין, שעל אף ה"חסד" וה"אהבה" המאפיינים את הנהגת הלב שמחה, היה דבר שהקפיד עליו בחריפות וקיצוניות, והוא ההתרחקות מטכנולוגיה (אז, טלוויזיה). הוא לא הסכים שישימו בביתו מנורה כחולה ללכידת יתושים, מחשש מראית עין. וכמו כן הורה לחסידים לעקור אנטנת טלוויזיה שנטתה ממקומה וניצבה מעל הגג שבו התגורר. כשפגש צלמי טלוויזיה באחד הכנסים, אמר שיש לגרש אותם משם...
ונסיים בפתק בכתב ידו של רבינו הלב שמחה אשר נמצא בחדרו בשבוע השבעה של הבית ישראל זי"ע (אגב, לשון הפתק היה מרגלא בפומיה דרבי מאיר זילברשטיין זצ"ל, בכל הזדמנות), וזה לשונו: "התחזקות בתורה וביראת שמים טהורה, אוצר היקר שפעלו המנוח ואבותינו, ישיבות קדושים, נוער קדוש, כוללים קדושים, בתים קדושים וטהורים, זו נחמתו, נחמתינו, ונחמתכם".
נערך לאחרונה על ידי
מקדש מלך ב ש' יולי 16, 2022 10:36 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.