ראיתי באבנ"ז (יו"ד סי' קסו) שכתב כך;
והא דאם מיחה בו הלוה וגבה מוציאין ממנו. היינו טעמא דכיון שמחמת איסור הי' מותר להפקיע חוב אבק רבית קנאו הלוה כיון שהוא מוחזק בו. ודומה לגזל גוי למ"ד שמותר דקונה אותו להיות שלו. דלא כבעל ס' יראים [סי' תכ"ב דף רמד ע"א]. דכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רפ"ג) דמי שהי' לו פקדון של המומר זכה בו כיון דמותר לעשקו. וה"נ כשהלוה מיחה בו ולא רצה לשלם לו הרי נתכוין לקנותו וזוכה בו. אבל כל זמן שלא גילה דעתו שרוצה להפקיע הלואתו חשיב חוב. ודומה לגוי שמכר חובו לישראל דאף שהי' הישראל מותר להפקיע הלואת הנכרי במקום דליכא חילול השם מחויב לשלם לישראל כדאיתא (בסי' שס"ט). והיינו משום דכל זמן שלא הפקיע חשיב חייב לנכרי. וה"נ בזה.
אני מבין מתו"ד שהפקעת הלוואתו של הגוי אינה חלה מעצמה, כי אם ע"י גילוי דעת (בפני מי?) שהוא רוצה להפקיעה. האם יש חולקים בזה?