מסכת יבמות - הערות והארות

[באמונתו]

מהר"ם מלובלין:

גמ' היינו דשמעיה לאמימר פרש"י לישנא אחרינא ה"ג וכו'. ונ"ל דללישנא אחרינא גריס רש"י היינו דשמעיה לאמימר דאמר וכו' והשתא יתיישב שפיר האי דכתב בסופו דסריס חמה קמפרש ואזיל וק"ל:

[שמואל דוד]

יישר כח גדול לכולכם!

[ביקורת תהיה]

עב:
אביו ואמו חבושין. וברש"י שעליהן מוטלת חובת מילה.

ואלמלא דברי רש"י, היו מתפרשים דברי רבא דהכי קאמר: שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, ושם נולד הבן, ולפיכך לא ניתַּן למולו בשעת עשיית הפסח.

[באמונתו]

עב:
אביו ואמו חבושין. וברש"י שעליהן מוטלת חובת מילה.

ואלמלא דברי רש"י, היו מתפרשים דברי רבא דהכי קאמר: שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, ושם נולד הבן, ולפיכך לא ניתַּן למולו בשעת עשיית הפסח.

א"כ, כבר מספיק שאמו חבושה, ואביו החבוש למה לי.

[אהרן תאומים]

עב:
אביו ואמו חבושין. וברש"י שעליהן מוטלת חובת מילה.

ואלמלא דברי רש"י, היו מתפרשים דברי רבא דהכי קאמר: שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, ושם נולד הבן, ולפיכך לא ניתַּן למולו בשעת עשיית הפסח.

מה שכתב לכאורה נכון שאכן האבא והאימא והילד בבית אסורין ומטבע הדברים אין להם סכין למולו, ורק עליהם החובה למולו (ואף בי"ד אינם יכולים למול) במקום זה בבית האסורים, וכפי שרש"י כותב בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו: ורש"י מסיים בלשון מילת "בנו" מעכבתו, ולא כתב מילת "בנם" מעכבתם, כי החיוב והעכבה היא על האב בלבד, ואכן על האב מוטל החובה לקיים מצות מילה ולמול את בנו, אבל איננו יכול בלי שאימא תביא את הילד איתה כי הוא צריך לאימו, ולכן על האימא מוטלת החובה הטכנית לסייע ולגרום למילה על ידי שמביאה את בנה ובאה עמו, וכפי שמצאנו כעין זה ברש"י חגיגה דף ב ע"א אי זהו קטן כו'. אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות: ויעויין שם בדף ו' ע"א שנראה אמו מחויבת להביאו לירושלים מדין חינוך

[שמואל דוד]

קב:

תוספות ד״ה ואנעלך תחש. מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה

לכאורה קשה, הרי הלשון כי משמע שבאו לפרש מדוע אין נראה ולא כתבו שום טעם, והכי הול״ל ונראה שאין להקפיד כו׳

[בברכה המשולשת]

קב:

תוספות ד״ה ואנעלך תחש. מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה

לכאורה קשה, הרי הלשון כי משמע שבאו לפרש מדוע אין נראה ולא כתבו שום טעם, והכי הול״ל ונראה שאין להקפיד כו׳

לא הבנתי.
לכאורה כוונתם כך: ואין נראה {כר"ת} כי {=אלא} אין להקפיד.

[שמואל דוד]

יישר כח.

האם מצינו כעין זה בשאר מקומות שכתבו ואין נראה בלי שום טעם

[באמונתו]

קב:
תוספות ד״ה ואנעלך תחש. מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה
לכאורה קשה, הרי הלשון כי משמע שבאו לפרש מדוע אין נראה ולא כתבו שום טעם, והכי הול״ל ונראה שאין להקפיד כו׳

מסתבר שצדקת מאוד, כי יש אצלנו בתוספות ט"ס, שכן נמצא בכל 3 כ"י מתוספות שראיתי (ראה הצילומים מצ"ב), שמופיע בהם במקום "ואין" נראה, הנוסח "אך" נראה, והכוונה היא שבדיעבד דווקא יש להקל, עיין היטב בלשון.
העניין הזה נמצא מפורש, גם בפסקי תוספות כאן (הוא באות קצח):

מנעל צריך שיהא מעור בהמה טהורה, ואין להקפיד אם חלץ בעור בהמה טמאה. ד"ה ואנעלך:

כן העתיק האגודה (הוא בסימן קח):

סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. מכאן אמר רבינו תם שצריך שיהא מנעל מעור בהמה טהורה, אך בדיעבד אין להקפיד אם חלץ במנעל עור בהמה טמאה.

ועיין על לשונות שאר ראשונים.

[שמואל דוד]

יישר כח גדול הרב באמונתו!
נהניתי מאוד

[אליהו חיים]

קב:
תוספות ד״ה ואנעלך תחש. מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה
לכאורה קשה, הרי הלשון כי משמע שבאו לפרש מדוע אין נראה ולא כתבו שום טעם, והכי הול״ל ונראה שאין להקפיד כו׳

מסתבר שצדקת מאוד, כי יש אצלנו בתוספות ט"ס, שכן נמצא בכל 3 כ"י מתוספות שראיתי (ראה הצילומים מצ"ב), שמופיע בהם במקום "ואין" נראה, הנוסח "אך" נראה, והכוונה היא שבדיעבד דווקא יש להקל, עיין היטב בלשון.

אך מתוס' הרא"ש לא נראה כן עיי"ש אלא דחולקים עליו לגמרי (אך גם לשון תוס' לפנינו 'אין להקפיד אם חלץ' משמע קצת דרק בדיעבד לאחר מעשה אין להקפיד, ואולי חסר וי"ו בתוס' וצ"ל אם חולץ, וכן נראה מכת"י הב' שבצילום וצ"ע).
וכעת ראיתי בדברי הב"י והב"ח סי' קס"ט (סעיף י"ז) דחולקים הראשונים מן הקצה אל הקצה דהחולקים על ר"ת מתירים אפילו לכתחילה ור"ת אוסר אף בדיעבד, ולכן חוששים עכ"פ לכתחילה לר"ת [ולא נחלקו הב"י והב"ח אלא בדעת הטור אם גם הוא חושש], ועי' בנחלת צבי (בשו"ע מכו"י) שם סקכ"ז מדייק מלשון תוס' דרק בדיעבד כשר ודלא כהרא"ש, ועיי"ש דתלוי בעיקר פסול שבסוגיא בתפרו בפשתן אם נאמר לענין בדיעבד או לכתחילה.

[שמואל דוד]

אך מתוס' הרא"ש לא נראה כן עיי"ש אלא דחולקים עליו לגמרי (אך גם לשון תוס' לפנינו 'אין להקפיד אם חלץ' משמע קצת דרק בדיעבד לאחר מעשה אין להקפיד, ואולי חסר וי"ו בתוס' וצ"ל אם חולץ, וכן נראה מכת"י הב' שבצילום וצ"ע).

אפשר צילום של התוספות הראש?

[באמונתו]

תוספות רא"ש:

ואנעלך תחש. מכאן כתב ר"ת שצריך שיהא המנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואמרינן בבמה מדליקין דתחש טהור, ונראה דאין להקפיד, דנעל נעל ריבה, ולא בא למעוטי אלא שאינו מעור, מדקאמר אפי' בפשתן נמי, א"כ תחש מאי אהני ליה.

[באמונתו]

קב:
תוספות ד״ה ואנעלך תחש. מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה
לכאורה קשה, הרי הלשון כי משמע שבאו לפרש מדוע אין נראה ולא כתבו שום טעם, והכי הול״ל ונראה שאין להקפיד כו׳

מסתבר שצדקת מאוד, כי יש אצלנו בתוספות ט"ס, שכן נמצא בכל 3 כ"י מתוספות שראיתי (ראה הצילומים מצ"ב), שמופיע בהם במקום "ואין" נראה, הנוסח "אך" נראה, והכוונה היא שבדיעבד דווקא יש להקל, עיין היטב בלשון.

אך מתוס' הרא"ש לא נראה כן עיי"ש אלא דחולקים עליו לגמרי (אך גם לשון תוס' לפנינו 'אין להקפיד אם חלץ' משמע קצת דרק בדיעבד לאחר מעשה אין להקפיד, ואולי חסר וי"ו בתוס' וצ"ל אם חולץ, וכן נראה מכת"י הב' שבצילום וצ"ע).
וכעת ראיתי בדברי הב"י והב"ח סי' קס"ט (סעיף י"ז) דחולקים הראשונים מן הקצה אל הקצה דהחולקים על ר"ת מתירים אפילו לכתחילה ור"ת אוסר אף בדיעבד, ולכן חוששים עכ"פ לכתחילה לר"ת [ולא נחלקו הב"י והב"ח אלא בדעת הטור אם גם הוא חושש], ועי' בנחלת צבי (בשו"ע מכו"י) שם סקכ"ז מדייק מלשון תוס' דרק בדיעבד כשר ודלא כהרא"ש, ועיי"ש דתלוי בעיקר פסול שבסוגיא בתפרו בפשתן אם נאמר לענין בדיעבד או לכתחילה.

וכי גברא אגברא קא רמית?!
לרא"ש שרי גם לכתחילה, ואילו בתוספות שלנו, ודאי אין ספק, כי הלשון "חלץ" צודק, שכן הוא בדיעבד דווקא, עפ"י המבואר כנ"ל:
בפסקי התוספות, אשר מיוסדים בתוספות שלנו.
גם באגודה הנ"ל, שמעתיק דברי התוספות שלנו, מפורש "בדיעבד".
כמו"כ בשני כ"י מהנ"ל מן התוספות שלנו, נמצא "חלץ". יש עוד כ"י מתוספות כאן (לונדון - סופר), רק שאינו זמין לכול.
נמצא אפוא בידינו 5 מקורות; תוספות שלנו, ו4 מעתיקי התוספות שלנו, ובכולם נוסח "חלץ", דהיינו בדיעבד, כמפורש באגודה הנ"ל.
לכך ברור בהחלט, אשר אצלנו בתוספות, אין להגיה "חולץ".
רק כ"י רומי 162 הנ"ל, מנסח "חולץ". הבעיה היא שכל לשונו בלתי קריא לי:

ואנעלך תחש אור"ת שצריך שיהא מנעל מעור בהמה טהורה תחש כת', אך נר' [כי שמא]??? להקפיד אם חולץ [במנעל] של עור בהמה טמאה:

לכך תחילה צריך להצליח בקריאתו, ואחר כן נראה.

[אליהו חיים]

מהב"י ודאי נראה דתוס' עם הרא"ש בפסקיו שווים הם דלר"ת פסול אפילו בדיעבד ולהחולקים כשר לכתחילה, דהרי מעתיק הב"י תיכף כל לשון התוס' ואח"כ מפסקי הרא"ש ולא תמה על הטור אלא למה לא עשה פשרה לחשוש לר"ת עכ"פ לכתחילה, עיי"ש היטב, ואם היה סובר דתוס' בעצמו אין לו צד להקל לכתחילה בוודאי היה מתמה על הטור דלא חשש לכתחילה עפ"י דבריהם ולא להקשות רק מדעת עצמו דראוי לחוש לר"ת.
אכן בסמ"ג 'ופלא הוא מניין לו זה (לר"ת לצריך בהמה טהורה) כיון דתחש לאו דוקא דנעל נעל ריבה וא"כ מכל עור יכולין לעשותו ומ"מ רגילות הוא להחמיר כדבריו לעשותו מבהמה טהורה' .ומדבריו מבואר דאף דדעתו לדחות ר"ת מכל וכל העיד שהמנהג כן לכתחילה, וא"כ אולי גם תוס' מכוון כך וכדכתבתם אך מהב"י לא נראה כן וכנ"ל(ויל"ע בשאר הראשונים דמציין הב"י שם ואין לי פנאי לזה כעת)
תוס' הרא"ש רגיל לכתוב ע"ד התוס' אף אם בפסקיו סובר דלא כמותן ואין זה בגדר גברא אגברא קא רמית.

[באמונתו]

מהב"י ודאי נראה דתוס' עם הרא"ש בפסקיו שווים הם דלר"ת פסול אפילו בדיעבד ולהחולקים כשר לכתחילה, דהרי מעתיק הב"י תיכף כל לשון התוס' ואח"כ מפסקי הרא"ש ולא תמה על הטור אלא למה לא עשה פשרה לחשוש לר"ת עכ"פ לכתחילה, עיי"ש היטב, ואם היה סובר דתוס' בעצמו אין לו צד להקל לכתחילה בוודאי היה מתמה על הטור דלא חשש לכתחילה עפ"י דבריהם ולא להקשות רק מדעת עצמו דראוי לחוש לר"ת.
אכן בסמ"ג 'ופלא הוא מניין לו זה (לר"ת לצריך בהמה טהורה) כיון דתחש לאו דוקא דנעל נעל ריבה וא"כ מכל עור יכולין לעשותו ומ"מ רגילות הוא להחמיר כדבריו לעשותו מבהמה טהורה' . ומדבריו מבואר דאף דדעתו לדחות ר"ת מכל וכל העיד שהמנהג כן לכתחילה, וא"כ אולי גם תוס' מכוון כך וכדכתבתם אך מהב"י לא נראה כן וכנ"ל (ויל"ע בשאר הראשונים דמציין הב"י שם ואין לי פנאי לזה כעת)
תוס' הרא"ש רגיל לכתוב ע"ד התוס' אף אם בפסקיו סובר דלא כמותן ואין זה בגדר גברא אגברא קא רמית.

לא הבנתי. הרי מרן השתמש בתלמוד - דפוס ראשון, היינו ונציה, וכבר שם יש ט"ס שאצלנו: "ואין נראה, כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה", ולכן המשמעות שחולקים בהחלט.
אך בכל כ"י התוספות (כולל כ"י רומי), כמו בפסקי התוספות ובאגודה, הרי מפורש שצ"ל בתוספות: אך נראה כי אין להקפיד אם חלץ... (כאומר: אך בכ"ז נראה וכו'), ז"א שאין מחלוקת מוחלטת, רק חילוק של לכתחילה ובדיעבד.
כלפי התוספות רא"ש, אינני מסכים למעלתו, מפני שקובצי התוספות רבים סובבו בזמן רבותינו הראשונים, אשר קשה לדעת איזה קובץ עמד לפני אדונינו הרא"ש ז"ל (עיין ספר התרומה לשונו בהלכה הזאת), אשר בכן התייחסתי רק אל התוספות שלנו, ואל אלה המבוססים עליהם דווקא.
עיין נא עוד כעת: viewtopic.php?f=47&t=28436&start=1280#p761852

[שמואל דוד]

יישר כח גדול לכולם!

וע״ע בספר לבונה זכה פרשת תרומה שכנראה הרגיש בשאלתי וע״ש.

[באמונתו]

יישר כח גדול לכולם!
וע״ע בספר לבונה זכה פרשת תרומה שכנראה הרגיש בשאלתי וע״ש.

מצ"ב:

[שמואל דוד]

ראיתי שאלה מעניינת:

קיא:

יבמה שאמרה בתוך שלשים יום וכו': מאן תנא דעד תלתין יומין מוקים איניש אנפשיה אמר רבי יוחנן רבי מאיר היא דתניא טענת בתולים כל שלשים יום דברי רבי מאיר כו׳

האם השלושים יום כולל ימי נדתה או רק הימים שמותרת לבעלה?

[עזריאל ברגר]

בפשטות - ימי נדתה עולים למנין.
ובפרט שמדברים על מה שאנשים רואים מבחוץ, ולא כולם יכולים לדעת כמה ימים היתה בנדתה וכו'.

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שמואל דוד]

קטז:

ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה אמרי לה ספדי בעלך קרעי מאניך סתרי מזייך אלפוה שיקרא אינהו כרבנן סבירא להו אמרי תעביד הכי כי היכי דלישריה

לכאורה תמוה, הרי אסור לאשה ללכת בפריעת ראש?

[טור תלגא]

ראב"ן סי' צה אות ז https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... &pgnum=111

ובתפארת ישראל שבת פ"ו מ"ה בועז אות א https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... &pgnum=126

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שמואל דוד]

נז.

בת גר זכר כו׳
לשון כפול הוא, ״גר זכר״ ,ולכאורה הכוונה לאפוקי גיורת נקבה.
ועיין רש״י קידושין עז. ד״ה בת גר זכר.
ועיין ספר הניר על הירושלמי קידושין פרק ד הלכה ו שכתב שהכוונה ב״גר זכר״ הוא לאפוקי נקבה.
ובילדותי שאלתי מרן הגר״ח קניבסקי זצ״ל וכתב לי שגר כולל זכרים ונקבות.

היום ראיתי בפני יהושע קידושין עז. שהעיר בכפילות לשון המשנה ״בת חלל זכר״ וע״ש מש״כ בזה. וע״ע ליקוטי המשנה (פרנקל) קידושין שם.