הודעהעל ידי מקדש מלך » ו' יולי 01, 2022 11:44 am
טו)
נשלים בקצרה את הרעיון שהתחלתי לפתח בהודעה הקודמת. אני רוצה להדגיש את מה שאמור להיות מובן לכל, שההשערות שלי אמורות להילקח בערבון מוגבל, ויש לחלק בינם לבין העובדות.
לכל לראש העובדות. בית פשיסחא התייחד בחזרה לתורה הנגלית, וכך גם דגל בעמל התורה הנגלית כערך מרכזי בחסידות.
החסידות התבטאה בעיקר בעמל גדול בחובות הלבבות דייקא, בדרכה של פשיסחא, שהתחלנו לנסות לבאר אותו.
עיקר גדול ונוסף היה ההקפדה היתירה בעניני קדושת היסוד והמסתעף (לא כמו שאולי נראה מבחוץ שהבית ישראל הוא זה שחידש את עניין ההקפדה על היסוד. למעשה הבית ישראל מיתן הרבה הנהגות שהיו נהוגות בפולין. אם כי אין ספק שאכן הבית ישראל חידש דברים מופלגים בנושא. ועל כך בהמשך בעזרת ה').
נקודה נוספת שאפיינה את הבית הפשיסחאי, היו חיי החברה העליזים והשובבות שאפיינו אותם. מעשי הקונדס כוונו הן לשבירת הגאווה, והן לשמחה, או לבדיקה מחדש של כל מיני מנהגים וערכים ישנים, ועל כך ארוכים הסיפורים בספרי דברי הימים למלכי פשיסחא וקוצק לדורותיהם.
כפי שכתבתי לעיל, שום דבר לא חתוך במאה אחוז, וכמספר האישים כך מספר התפיסות. היו גם רבים שהגיעו לפשיסחא כשהם בבחינת גברי רברבי בזכות עצמם, כמו החידושי הרי"ם שהגיע כאילן גדול שינק עוד מהמגיד מקוז'ניץ. ברור שהיה לו מטען משל עצמו, ולא שמענו שהוא צם ארבע מאות צומות להשכיח אותם ממנו...
=====================
נחזור בקצרה לעניין קדושת היסוד. כידוע משנתו של הרמב"ם מכוונת לפרישות ככל האפשר, ורואה בפרישות תנאי מקדים להתעלות נפשית. זאת לעומת גישת המקובלים שרואה קדושה במעשים הגשמיים כשלעצמם. הגישה החסידית (הכללית, לאו דווקא בפשיסחא) משלבת בדרך כלל את הגישה הפילוסופית עם הגישה הקבלית, ורואה בשניהם דברי אלקים חיים, כעין דעתו של הרמ"א בתורת העולה, שהקבלה והפילוסופיה שניהם ממקור קדוש.
נייחד אם כן מספר דברים להבנת משנתו של הרמב"ם והמקום המרכזי אותו הוא תופס בקרב שלומי אמוני ישראל באשר הם.
למעשה יש לנו שלושה רמבמי"ם שונים. יש את הרמב"ם הלכאורה היסטורי. ברוח הפורום נקרא לו "הרמב"ם של הרב ברזילי...". זהו רמב"ם של תורה ודרך ארץ, רמב"ם של פשרות והכרה במדעים. בקיצור - ישר לישיבות מרכז הרב ושמאלה...
יש את הרמב"ם המתנגדי. הוא ניהו גדול הפוסקים, שהועמד במקום הראשון לאחר חתימת התלמוד, והלכה כמותו בכל מקום, שהרי תמיד הוא לומד בדרך הלימוד המעודכנת ביותר. פסקיו ההלכתיים נובעים לפעמים מפלפולים תורניים חריפים בסגנון המאה השבע עשרה, ולעיתים מאבחנות אנליטיות של רבי חיים מבריסק, או מסברות "בעלבתיות" עמוקות של מרן החזון אי"ש. כרכא דכולא ביה.
ויש את הרמב"ם החסידי. הוא הרמב"ם שהסכימה דעתו לדעת המקובלים בסוד עניין הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה, וגם עם דברי האר"י הקדוש נאמנו דבריו. ובמורה הנבוכים הוא כבר כותב כמעט בפירוש את סוד ביטול הבריאה במציאות לאינסוף ברוך הוא. ועוד דוגמאות (כמדומני שכבר נכב"ב).
לא לנו כעת להסביר את פשרו של הרמב"ם המתנגדי, ורק זאת נציין, שהרמב"ם השלישי, ה"היסטורי" לכאורה, אינו אלא אחיזת עיניים.
כי אם זה הרמב"ם, הרי שהיה לנו להתייחס אליו כמו שהתייחס אליו הרש"ר הירש... אי אפשר לבוא אלינו החסידים והתמנגדים, ולהטיף לנו על רמב"ם שלא הכרנו, כשהמבט הזה עצמו מחייב מסקנות שונות לחלוטין, וד"ל ואכמ"ל.
אמנם פשרו של הרמב"ם החסידי הוא פשוט ביותר. שכן עבודתו של היהודי היא בכח נשמתו. וגילויי הנשמה הם זהים, אם כי השפה משתנה. ונמצא, שאם הרמב"ם מצא שהפרישות היא תנאי מקדים להשגת המושכלות, הרי שכן הוא גם בשפה ובדרך עבודה אחרת.
תופעה שהדהימה אותי היו המסקנות אותם מסיק החסיד בעל חובת הלבבות מה"תנועה" האריסטוטלית. המסקנא שלו ממנה היא ש"כל תנועתיך בחפץ עליון נקשרות". למעשה מדובר במסקנא זהה למהלכו של השפת אמת בכל הספר אודות ה"נקודה חיות", שמקורה בכתבי הבעל שם טוב ועוד יותר מכך בספרי בעל התניא נבג"מ שהשפת אמת הגה בהם רבות. נמצא שנקודת העבודה וקרבת ה' היא זהה בשני המהלכים, כי המקור האמיתי לשניהם היא נשמתו של הצדיק, שעובד את עבודתו, ונעשות כליותיו כשני מעיינות.
החסיד רבי גודל אייזנר זצ"ל היה אדוק בשני הספרים, הן בחובת הלבבות (אותו הגניב עימו למחנות העבודה כדלעיל), והן בשפת אמת, שהיה ממש עיקר חיותו. שיעוריו בישיבת חידושי הרי"ם העלו את הבחורים לפסגות, וגם הוא מתבטא שהוא שואב מהם חיות למשך כל השבוע. שמעתי פעם מתלמיד ותיק שהתבטא: "הפעם הראשונה ששמעתי את השיעור היתה עבורי כמו אדם שחי בחדר חשוך, ופתאום בבת אחת נדלק האור".
וגם נקודת עבודתו היתה העולה משני הספרים הכביכול סותרים: "שלא לעשות תנועה מבלי מחשבה ודביקות". התכונה הזו היתה נסתרת מאדם, אבל התגלתה בעיקר בעיתות משבר וטשטוש ובלבול. בספר "במחיצת רבי גודל" (ספרים שאינם באוצר החכמה אינם תחת ידי ואני מצטט מהזכרון) הוא מתאר אפיזודה שרבי גודל שכב במחנה באפיסת כוחות מוחלטת. מישוה רצה לעודד את רוחו ופנה אליו "וואס מאכסטו", ורבי גודל השיב רפות "איך מאכט?! דער אייבישטער מאכט".
דברתי פעם עם אדם אחר שלמד בישיבת חידושי הרי"ם. מדובר באדם מעשי שכנראה לא התחבר לתוכן הפנימי של רבי גודל. לא משנה כל הדיבורים, אבל בסיום הוא אמר לי: "ברגע של משבר, יכולת לראות שהוא נמצא בעולם אחר. בקרתי אותו על ערש דווי, והדיבורים שלו היו בבירור אודות העושה לכל המעשים".
אם כי חלק מדברינו הם השערות, הרי שהבסיס הוא לכאורה עובדתי. בחסידויות פולין ופשיסחא שמו דגש גדול על חובות הלבבות. ה"מויחין" (שעות ריכוז המחשבה) תופסים מקום בראש בכל תיאור של הווי פשיסחאי. אבל בשונה מהחסידות החבדי"ת, לא מצינו בפשיסחא הגות אלוקית מעמיקה, כי אם הגות המכוונת על נפשו של העובד ופעולותיה.
הפילוסוף שלמה מיימון (ליטאי, איך לא?) מתאר גם הוא מציאות של חסידים היושבים שעות על גבי שעות כשהם שקועים במחשבה, והוא טוען כי לא היתה להם תשתית מחשבתית ופילוסופית מספקת על מנת להגות באלוקות ובקשר בין הבורא ונברא וכו'. יתכן שבדברים הקצרים דלעיל יש בכך מענה (אגב, גם בתניא מצינו שמחשבה שיש לתוקעה בדעת בקביעות גדולה, נחשבת כדחילו ורחימו שכליים, יעויין בפרק מד).
כמובן שאי אפשר להתעלם מהערך הקבלי הגדול של קדושת היסוד. אין ספק שגם אם פשיסחא לקחה צעד אחורה בנושא הקבלי, הרי שכל בית גידולה היה ספוג בניחוח קבלי שלא ננטש.
======
למעלה תיארנו את סט הערכים הבסיסי של פשיסחא. ברם סט זה הוא די מעומעם, וניתן לפירוש בשני כלים, בכלים של "חסדים", ובכלים של "גבורות".
נפתח דווקא בכלי "הגבורות". בצורה הזו הדגש יהיה מופנה כלפי תביעות. הן תביעות מעשיות של עמל תורה רצוף, ופרישות, והן תביעות מחשבתיות של ביטול, ביטול הדעת כלפי גדולים ממך, וביטול הישות באופן כללי, עד למצב שלא יהיה לאדם מהות עצמית, אלא יהיה מיוחד לעבודתו יתברך.
מאידך, קיימים גם כלי החסדים. שם ישימו את הדגש על אהבת החברים והשמחה, על ישוב הדעת והתבוננות מעמיקה, הן בטבעו של האדם והן בקשר שלו עם קונו. הדוגלים בכלי החסדים יהיו גם סלחניים יותר, בעיקר כלפי הזולת, ואולי גם כלפי עצמם.
קיימים כמובן גם כלי ה"תפארת", שמשלבים בין החסדים והגבורות, במינונים שונים ובצורות שונות.
המתח בין שני צורות הביטוי הללו, מהווה לכאורה את התשתית לחילוקים בין קאצק לוורקא, ובהמשך הוא מהווה גורם לחילוקים שבגור עצמה, בין "זלגיסטים" ו"ברוינרסטים", ובין האדמורי"ם עצמם.
בהמשך נבאר איך התבטאו הדברים אצל הרבי ר' בונם עצמו, וננסה לבאר גם כיצד התבטאו החילוקים בין הממשיכים שלו, הן "קאצק" ו"וורקא" בדורות הראשונים. ובהמשך בגור עצמה.
