יא)
קצת ספרותי. אבל הסיפור בסוף נכון ומדויק לפרטיו.
החסיד רבי אהרן מרכוס טוען בספר "החסידות":
הדמיון הוא הכח הנפשי החיובי ביותר של האדם. בו תלויה יצירתו מרחם. בידיו הרבה יותר אמצעי עזר מאשר בידי התבונה השלילית, הערומה והבוחנת, הממלאה את ריקנות המח עוד בגיל הילדות, בו דומה האדם לחיה לחצאין, והוא היסוד להישגי התבונה הגדולים ביותר. אין להטיל על הדמיון את האחריות בעד שגיאות וסטיות אמונות ההבל, בפרט מאחר שהן נובעות מתוך משגה הצירופים של השכל הנבער מדעת... הדמיון אינו בשום אופן שפחה כושית, כמו שמעריך אותו אריסטו, אשר המלכה - השכל - משתמשת בה לביצוע שירותים משפילים. להיפך, הדמיון הוא מלכה רודנית, שרירותית, המלגלגת בתעלוליה לכל הגיון, המשתמשת בשכל דל הבשר והנזעם, שמשכורותו מצערה, בתור רואה חשבונות במשק ביתה.
לעומתו קם רבינו הגדול חזון אי"ש בספר "האמונה והבטחון" ואומר:
עניין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי, בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם ולאסור את ליבו, שלא יחשוב נגד דמיונו, ולעומת זה השכל הוא תמיד איש ריבו של הדמיון, והאדם מכיר בשכלו כי הדמיון לאו בר סמכא הוא, אבל לפעמים ינצח הדמיון, בהיות תוקף על האדם ביותר... וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר להתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אופנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב.
למי עלינו לשמוע? ודאי. אין מסרבין לגדול.
השלכתי איפוא את הדמיון מאחורי גיווי, ופניתי לשכל, לקבל ממנו דעת ומזימה. השכל, בישוב הדעת, מסתכל בי בפנים מסבירות, ושואל? "יקירי, מה
תרצה שאסביר לך"? ואני משיב: "רצוני אינו חשוב כלל וכלל, אבקשך שתסביר לי מהי האמת, בין אם אני רוצה בה ובין אם לאו".
והשכל משים עצמו כלא מקשיב ושואל שוב: "מה
תרצה שאסביר לך"? ואני משיב שוב, כפי שהשבתי לשאלתו הקודמת.
ואז הוא שואל בפעם השלישית, כשעיניו מתרוצצות לצדדים במתח: "יקירי, מה
תרצה שאסביר לך"? ואני מתעלם מסימני האזהרה, ומשיב בנחרצות, את תשובתי בפעם השלישית.
ואז זה קורה. השכל קם ונעלם. ומעבר לקיר הוא משמיע נהימות צרודות: "אין ביכולתי לעזור... רק להזיק, רק לפגוע... מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור... ואני הזהרתי אותך..." והוא ממשיך בנהימותיו, ואני חובט את ראשי בכותל וסותם את האזניים. לשוא...
עד שמשתררת דממה.
קול דממה דקה. *********
השכל והדמיון יושבים להם ביחד, שלובי זרוע, כשהם מחייכים בידידות זה לזה. ואני מתרה בהם: להבא, אל תפרדו לעולם זה מזה. והם משיבים: "וכי מה זה עלתה על דעתך. אנחנו תמיד צועדים שלובי זרוע יחדיו. ואתה הוא זה שניסית להפריד, בכח..."
ואני מתנצל. הרי כתוב, והרי... והדמיון משיב: השכל של החזון איש הוא דבר אחד, והשכל של רבי אהרן מרכוס הוא משהו אחר. הדמיון של החזון אי"ש והדמיון של ר"א מרכוס גם הם אינם זהים לזה. והשכל מסייג: קצת כן זהים, אבל לא ממש.
ואני שואל: "אולי תסבירו לי, זהים או לא זהים?". והשכל משיב: "תפסיק לדבר, תתחיל להקשיב". והדמיון אומר: "תפסיק להיות קטיגור, תהיה סניגור!", ושניהם אומרים לי יחדיו: "לפעמים השאלות הן עצמן התשובות".
*******
ומאז, כשמזדמנת שאלה לפתחי, אני פונה אל הדמיון, ואנו הולכים ביחד, להרבה אנשים. אנחנו יכולים ללכת בבת אחת לאנשים רבים, מהרבה מקומות בגלובוס. אנחנו יכולים לדבר גם עם מתים, וגם עם אנשים שבכלל לא הכרנו. ואנחנו שואלים אותם שאלות. והם עונים, לפעמים בתקיפות, לפעמים בעדינות. לפעמים בגמגום.
ולאחר שאספתי את כל התשובות לחיקי, שואל אותי הדמיון: איזה איש מבין כל העונים היית רוצה להיות? ואני אומר לו "האיש שהכי צודק". והוא שואל שוב, כאילו לא שמע את תשובתי הקודמת: "איזה איש מהם היית רוצה להיות?" ואז אני נזכר בעבר, ויודע שלא כדאי להתחכם, ואני משיב: האנשים שהייתי רוצה להיות כמותם הם....
ואז אני פונה לשכל, שיושב ומקשיב לדיון ביני לדמיון, והשכל שואל: "מה
תרצה שאסביר לך?", ואני משיב: "למה האנשים הללו אומרים כך וכך?", והשכל משיב. לעיתים בדיבור קולח, לעיתים בדיבור איטי. לפעמים הוא מבקש יום יומיים למחשבה. אבל הוא עונה. ותמיד כשהוא מדבר, נדלק אור. האור הזה מפתה לחשוב שהוא מגלה את אמריקה... ולפעמים הוא אומר דברים כל כך פשוטים...
*******
גם בנושא אודותיו נפתח האשכול יש לי שאלות. ואני והדמיון שואלים כל מיני אנשים, חיים ונפטרים...
ויש אדם אחד שחי היום, שאני והדמיון מתעניינים מאוד בדעתו.
האיש הזה, נראה ומתנהג כקבצן לכל דבר ועניין, ולעולם לא תראה אותו עוסק אלא בתורה או תפילה. והוא לא מדבר. לא איתי וכמעט לא עם אף אחד. ואני לא מנסה לדבר איתו, כי הוא שתקן, וגם אני מפחד ממנו...
ופעם אחת שמעתי אותו מתעצם בתפילת שמונה עשרה, וחוזר שוב ושוב בדביקות עצומה על משפט אחד. הייתי קרוב אליו, והוא כנראה לא שם לב: הבקשה שנאמרה שוב ושוב, כדבר שחייו תלויים בו, הייתה: "ונפשי כעפר לכל תהיה!", שוב שוב.
אבל כשאני והדמיון שאלנו לדעתו, לא קבלנו שום תשובה. שתיקה. כמו תמיד.
עד ש... האיש הזה הגיע לרבי שליט"א, להכניס קויטל של "לשנה טובה".
אבל זה היה בתקופת הקורונה, ויש מחיצת זכוכית שמגינה על הרבי, מחשש הידבקות. אז עשו חריץ שבו מכניסים את הקויטלך, ואחר כך הרבי קורא אותם.
והאיש נכנס לחדר, וראה את הזכוכית. וכאן קרה משהו בלתי צפוי. הוא פשוט נעמד על עומדו, כשהוא אובד עצות ומבולבל. עד שהגבאי היה צריך לתמוך בידו ולהכניס את הקויטל שלו לתוך החריץ... אני לא יודע אם היה עוד מישהו כזה, מבין האלפים הרבים שנכנסו.
לאחר מכן הוא חש שלא בנוח, והסביר למי שנכנס אחריו שאיבד את עשתונותיו מרוב פחד, ולכן לא הבין מה צריכים לעשות. להניח קויטל על שלחן זה אפשרי, אבל לשלשל לחריץ...
