הגמ' במס' ביצה כו: דנה אי יש מוקצה לחצי שבת והביאה ראיה מבכור שנולד ביו"ט ומומו עמו שלכאורה נדחה כשנולד ונראה אח"כ.
להלכה נפסק באו"ח ש"י ס"ג שמותר ואין מוקצה לחצי שבת ובתצח סעיף ט נפסק שבכור שנולד ומומו עמו ונראה ביו"ט מותר.
הראשונים והאחרונים דנים באופן שנולד הבכור תם ביו"ט והומם בו ביום האם גם אז נאמר שאין מוקה לחצי שבת או ש/אז אסור.
בטעם האיסור כתבו המאירי והשיטמ"ק והתו"י (הובא במהרש"א) שכשלא העלה על דעתו אפשרות שיהיה מותר אין להתיר גם אם קרה בסוף באמצע השבת או החג שהותר.
שאלתי שתי שאלות:
א. ראיתי גם בפסקי תשובות וגם בליקוטי דברי הרב שבמשנ"ב עוז והדר וגם בכף החיים תצח ס"ק פב שדעת השו"ע הרב להתיר בכה"ג, אך לא מצאתי כלל בשו"ע הרב שמתייחס לזה. בפסק"ת הביא שבתצח סעיף יח סתם ומשמע להיתר ואיני מבין האם מכך שלא התייחס לזה יש ללמוד היתר.
אודה למי שיביא לי ראיה מהשו"ע הרב מה הוא סובר.
ב. הבה"ל תצח ד"ה אבל האריך לדחות את הפר"ח שסובר שמותר ע"פ דברי המאירי שהבאתי לעכיל והוסיף וכתב "וגם בפמ"ג ובחמד משה גמגם ע"ז מל' רש"י" ואני תמה: החמד משה תצח הביא את הפר"ח ופסק כמותו אלא שהקשה שבדברי רש"י רואים שהוא כותב שמוקמינן לה כגון דיתבי דייני התם שזו האוקימתא שמתרצת את מ"ד יש מוקצה לחצי שבת, וא"כ גמגומו של החמד משה אינו על היתר הפר"ח בנולד תםוהומם אלא בכלל על ההיתר שכתב בשו"ע בנולד ומומו עמו, והרי לא היה בכוות החמד משה לדחות דינא דשו"ע
א"כ מה השייכות של הגמגום הזה לדינו של הפר"ח?