סגי נהור כתב:יהודי טבעי כתב:תלמיד חכם אחד טען בפני שאת החלק של הופעת ה' ויראת המעמד אנו מציינים דווקא בראש השנה
במחילת אותו ת"ח, נתפס לחיצוניות של הענין, לקולות ולשופרות.
ובאמת עומק הענין הוא התגלותו של הקב"ה בעצמו, התגלות שחיה וקיימת מאז ואילך בכל דברי התורה, כמרז"ל מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן, וע"י לימוד דברי התורה "אותי אתם לוקחים" כמבואר במדרש. וכמו שאמרו רז"ל שעד מ"ת נגזרה גזירה עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, וע"י ירידת ה' על הר סיני בטלה גזירה זו וניתן הכח ליהודי להביא ע"י התורה את הקב"ה אליו (ואל העולם כולו) ולהעלות את עצמו (ואת העולם כולו) אל הקב"ה. וכל זה הוא כמובן עיקר (וי"א העיקר) במתן תורה. ואת השופרות מצדי שיעביר לר"ה ושיהיה לו לבריאות.
לאור ההערות הנני מסדר שוב את שבע העניינים בסדר מתוקן בכמה וכמה שינויים בגישה לחג השבועות ישנם כמה אופנים בקהילות ישראל, לא הרי זה כהרי זה.
ותחילה יש לציין שחג השבועות שבתורה שבכתב יש לו אופי שונה ממה שנהוג בימינו, ובזה עצמו יש שלש גוונים:
א.
חג הקציר - 'יום הביכורים'- והיינו לשמוח לפני ה' על הקציר אשר בבוא התבואה החדשה מביאים ביכורי קציר חיטים, והיינו שתי הלחם.
מקור: מפורש בפרשת משפטים וכי תשא.
ב.
מנחה חדשה – שתי הלחם יש בהם עניין בפני עצמו של התחלת שנה חדשה של מנחות בבית המקדש, ולכן אסור החדש רק למזבח, מה שאין כן בעומר שאסור אף להדיוט. [והוא מה דאיתא בגמרא דעצרת נמי ראש השנה הוא. כי הוא התחלה וראש השנה לכלל עבודת המקדש].
מקור: נאמר בפרשת אמור 'והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם'.
ג.
שבע שבתות – חמישים יום - בחינת יובל [מדובר בספרי המקובלים הראשונים]
מבואר בראשונים ובמיוחד אצל המקובלים, שעניין הספירה הוא כשבע שמיטות וחג השבועות הוא כעניין יובל, הרומז לקדושת ה' מצד עצם קדושתו (ולא רק מצד הופעתו בעולם).
עיין רמב"ן, ספר החינוך, רבינו ירוחם, חזקוני, ר"י אבן שועיב, מטה משה, ועוד.
שלשת גדרים אלו הם כולם מהלכים המפורשים בתורה שבכתב, והתורה מפרטת אותם בפסוק שבפרשת המוספין (פרשת פנחס במדבר כח, כו) 'וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה', בשבועותיכם, מקרא קודש יהיה לכם', וכדלהלן: א) וביום הביכורים' - זה כנגד חג הקציר המבואר במשפטים וכי תשא 'בכורי קציר חטים'. ב) 'בהקריבכם מנחה חדשה וכו'' - זה כנגד המבואר בפרשת אמור שהבאת מנחה חדשה היא המחייבת עשיית מקרא קודש. ג) 'בשבועותיכם', - זהו כנגד גדר החג הבא כתוצאה מספירת השבועות, המבואר בפרשת אמור וכן בפרשת ראה שבעה שבועות תספר לך.
אולם חכמים קבעו שחג השבועות הוא חג על מתן תורה, כמו שתיקנו בתפילה 'זמן מתן תורתנו', וכן נהגו לקרות בפרשת בחודש השלישי.
אלא שניתן להבחין שבמתן תורה עצמו נאמרו דרכים שונות ויש בזה ארבעה גוונים:
ד.
מתן תורה - נתינת תורה לעסוק בה וללמדה [מדובר בעיקר אצל קהילות בני הישיבות]
האושר הגדול שאהב אותנו ה' ונתן לנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, וניתן לנו להבין ולהשכיל את חכמת התורה העליונה.
מקור: מימרא דרב יוסף (פסחים דף סח, ב) 'אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא'. משמע שהוא שמחת תלמידי החכמים.
ה.
מתן תורה - קבלת עול כלל המצוות, בכפיה ובאמירת נעשה ונשמע ובכריתת ברית. [זו האווירה המדוברת בהרבה מספרי החסידות כגון בספר 'שפת אמת']
מקור: ובגמרא – 'בעצרת כולי עלמא מודים דבעינן לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה' (פסחים דף סח, ב) וכמו שכתב רש"י 'להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו'.
ו.
מתן תורה - ההופעה האלוקית במעמד הר סיני – באש ובעשן. אשר ירד על הר סיני בקולות וברקים וההר בוער עד לב השמים, וכפי שמתואר בפרשת יתרו ויותר מזה בפרשת ואתחנן. [מדובר בחלק מספרי החסידות, חב"ד, הגרצ"מ זילברברג] מעמד אשר החדיר יראה בעם ישראל, והוא גם שורש לאמונה בנבואת משה כמו שהאריך הרמב"ם, שראינו בעינינו שה' מדבר עם משה.
• במגן אברהם או"ח סימן ס' סק"ב כתב שהמצוה של זכירת מעמד הר סיני (הלאו פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב) מתקיים על ידי חג השבועות. ולכאורה הכוונה בזכירת המעמד הוא זכירת תוקף מעמד הגילוי האלוקי.
ז.
יום חתונתו - היחוד השלם והדביקות [מדובר בספרי המקובלים והחסידות]
מעמד הר סיני, מצד רצון הגילוי האלוקי שמבטא ידידות, כזקן מלא רחמים, פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו שמסופר בסוף פרשת משפטים על ראיית אלוקי ישראל וכריתת הברית.
מקור: מה שמפטירין במרכבה. הרי שעניינו של שבועות קשור בגילוי השכינה שבו. ובזוהר מאן דמטי טהור להאי יומא כאשר כנסת ישראל מתייחדת עם דודה.
מנהגים שיסודם בגדר זה: הם תיקון ליל שבועות שעניינם לקשט את הכלה בכ"ד קישוטין ואחר הטבילה לקראת היחוד השלם.
וכן אמירת אקדמות שתוכנו הוא עוצם הדביקות שיש לכנסת ישראל בהקב"ה שעיקרו הוא בעולם הבא.
מטיילי ביה חינגא לבהדי דשכינתא, עליה רמזי דין הוא ברם באמתנותא, תחימין צדיקי קדם רב פעלתא ורויהון דמי לשבעא חדוותא. וכו' וכו'מהלך זה הוא מאחד את כלל המהלכים הקודמים, שהרי בדביקות השמחה היא הן בטובה שמנחיל ה' לישראל בקציר, והן במה שישראל קיבלו עליהם את התורה והמצוות, ויש בזה הן קבלת עול והן אושר. והכל הוא יסוד אחד, שביום הזה נגלה הטבתו השלימה של הקב"ה ורצונו להעניק לישראל את הדביקות בו יתברך.