פעמים ויש בגמ' קושיא, תירוץ, קושיא על התירוץ, תירוץ על קושיא זו.
האם התרצן הראשון התכוין מתחילה לתירוץ הסופי, אלא שקיצר בלשונו, ולאחר הקושיא הנוספת, הוכרח לבאר את כוונתו שהיתה מתחילה.
או ששינה דעתו במהלך השו"ט?
זכורני שראיתי התייחסות לזה בספרים. ואיני מוצא כרגע.
בתודה