ביקורת תהיה כתב:מיללער כתב:המלקות היא על איסור אשת איש.
ואכן בן נח נהרג עליה משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו.
מנין לך זאת?
הנה בענין גדר האישות של שפחה חרופה מהו נחלקו הגרעק"א ובנו מהרש"א (שו"ת רעק"א סי' ק"ע וסי' קע"א) ועוד גדולי האחרונים.
מהר"ש איגר סבר ששפחה חרופה שנתארסה לעבד עברי (או לישראל אחר, לכמה מהראשונים) יש לו בה רק תפיסת קידושין 'קלושה' ולכן אין עליה מיתה משום אשת איש אלא מלקות ואשם.
ואולי אביו הגרעק"א סבר, שזה תפיסת קידושין 'גמורה' בצד הבת חורין שבה, אלא שהבא עליה אינה במיתה משום שלא בא אלא על 'חצי' אשת איש. (לכאורה נראה שהמחלוקת הוא אם הוא חציה שפחה בכמות או באיכות - וכמו שאמר לי א' לדברי מהרש"א תפסו 50 אחוז מהקידושין במאה אחוז של האשה, ולדברי הגרעק"א תפסו 100 אחוז מהקידושין ב50 אחוז של האשה ודו"ק).
והנפק"מ בין הדעות (בדבריהם שם בשו"ת רעק"א) הוא על ענין אחר של המקדש עובר במעי אמה שאכמ"ל, אולם שמעתי שיש שרצו לומר שיש נפק"מ ביניהם גם לענינים אחרים, כמו אם חציה שפחה שנתקדשה אם זקוקה לייבום, או אם אסורה משום סוטה, דלדברי ר"ש איגר אולי כיון שכל תפיסת הקידושין חלו רק בקלישות, אין עליה שם אישות לכל פרטיה ודוקדוקיה, אלא שהתורה חידשה שאם א' בא עליה הרי הוא באשם והיא לוקה. משא"כ לשיטת רעק"א, הרי יש בה צד גמור של תפיסת קידושין, וממילא הצד הבת חורין שבה מחויבת בייבום וחליצה כמו כל נשי ישראל.
אולם לכאורה יש לבע"ד לחלוק בזה ולומר, כמו שמצינו לדברי רעק"א שעל אף שתפסו בה קידושין אין עליה חיוב מיתה משום שרק חציה נתקדשה ולא הויה רק חצי אשת איש, א"כ גם לדין יבום התורה חייבה לייבם 'אשת אחיו' ולא 'חצי אשת אחיו' ומנין לנו לחלק בין הדינים, וצ"ע.