◆ שאלות והערות קצרות בעניני דקדוק ומסורה ◆

[עקבי]

מצורף דברי הרד"ק והגר"א

[קמנו ונתעודד]

ברצוני לדעת במה שיש פעמים במקרא שהמילה "את" נכתב עם צירי תחת האל"ף ופעמים עם סגול? מהו החילוק?

כשאין מקף כמעט תמיד בצירי (חוץ משלושה מקומות: תהלים מז ה, ס ב, משלי ג יב), וכשיש מקף כמעט תמיד בסגול (חוץ מאיוב מא כו).

בטעמי אמ"ת יש מקרים שהמקף ישנו אבל מושמט. הספר של הרב ברויאר לא לידי כרגע אבל ראוי לבדוק אם יוצאי הדופן כלולים במקרים ההם.

[עקבי]

ברצוני לדעת במה שיש פעמים במקרא שהמילה "את" נכתב עם צירי תחת האל"ף ופעמים עם סגול? מהו החילוק?

כשאין מקף כמעט תמיד בצירי (חוץ משלושה מקומות: תהלים מז ה, ס ב, משלי ג יב), וכשיש מקף כמעט תמיד בסגול (חוץ מאיוב מא כו).

בטעמי אמ"ת יש מקרים שהמקף ישנו אבל מושמט. הספר של הרב ברויאר לא לידי כרגע אבל ראוי לבדוק אם יוצאי הדופן כלולים במקרים ההם.

נכון, אבל כפי שהוזכר לעיל הם כבר מוזכרים במסורה מכיוון שהם נראים מוזרים.

[יאיר אתמר]

ייבין כתב ע"ז בעבודת הגמר שלו

[עץ הזית]

ברצוני לדעת במה שיש פעמים במקרא שהמילה "את" נכתב עם צירי תחת האל"ף ופעמים עם סגול? מהו החילוק?

כשאין מקף כמעט תמיד בצירי (חוץ משלושה מקומות: תהלים מז ה, ס ב, משלי ג יב), וכשיש מקף כמעט תמיד בסגול (חוץ מאיוב מא כו).

בטעמי אמ"ת יש מקרים שהמקף ישנו אבל מושמט. הספר של הרב ברויאר לא לידי כרגע אבל ראוי לבדוק אם יוצאי הדופן כלולים במקרים ההם.

אכן שלושתם הם ממקרים אלו.
וכן שני המקומות שהמילה כֹּל בקמץ ובטעם (כל עצמותי, כל אחי רש) הם ממקרים אלו.

[ענפי_ארז]

תודה רבה על כל המקורות.

[יעקל]

"... ובמשורה", ות"א ובמכילתא.

בלשון האמוראים והראשונים, מכילתין - הכוונה, המסכת שלנו.

י"ג מידות של רחמים בלשון הזוהר - י"ג מכילין דרחמי.

מה הקשר בין משורה, מסכת ומידה ?

[גרשיים]

במילואים לפירוש 'מעט צרי' על תרגום אונקלוס לאאמו"ר זצ"ל (ויקרא יט, לה), כתב:

וּבִמְכִילְתָא: שֵׁם למדות כמו האיפות, וכיוצא בהם. ודרשת חז"ל על ספר שמות נקרא 'מכילתא' ג"כ מלשון 'מדות', כדאשכחן במסכת גיטין (סז.) אמר ר' שמעון לתלמידיו, בניי, שנו מדותי [פירש"י, למדו תורתי], שמדותי תרומות מידותיו של ר' עקיבא. וכן בלשוננו, המלמד דברי חכמה לתלמידיו נקרא מוסר 'שיעור', שהוא ענין 'מידה' (ר"י ליסיצין).

[באמונתו]

במילואים לפירוש 'מעט צרי' על תרגום אונקלוס לאאמו"ר זצ"ל (ויקרא יט, לה), כתב:

וּבִמְכִילְתָא: שֵׁם למדות כמו האיפות, וכיוצא בהם. ודרשת חז"ל על ספר שמות נקרא 'מכילתא' ג"כ מלשון 'מדות', כדאשכחן במסכת גיטין (סז.) אמר ר' שמעון לתלמידיו, בניי, שנו מדותי [פירש"י, למדו תורתי], שמדותי תרומות מידותיו של ר' עקיבא. וכן בלשוננו, המלמד דברי חכמה לתלמידיו נקרא מוסר 'שיעור', שהוא ענין 'מידה' (ר"י ליסיצין).

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, כמו במידה ושיעור.

[באמונתו]

...

[באמונתו]

...

[יעקל]

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, דוגמת מידה ושיעור.

יכול להיות, אבל מהיכא תיתי ? מידה מלשון מדידה, שיעור מלשון שער, ופרק מלשון מה ?

[באמונתו]

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, דוגמת מידה ושיעור.

יכול להיות, אבל מהיכא תיתי? מידה מלשון מדידה, שיעור מלשון שער, ופרק מלשון מה?

רס"ג תרגם ”פרקים“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ב, משנה ב), (נכתב בערבית - "פצול") בהוראת "חלקים".

[יעקל]

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, דוגמת מידה ושיעור.

יכול להיות, אבל מהיכא תיתי? מידה מלשון מדידה, שיעור מלשון שער, ופרק מלשון מה?

רס"ג תרגם ”פרקים“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ב, משנה ב), (נכתב בערבית - "פצול") בהוראת "חלקים".

מעניין, אף פעם לא שמעתי על פירוש המשניות לרס"ג...

[באמונתו]

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, דוגמת מידה ושיעור.

יכול להיות, אבל מהיכא תיתי? מידה מלשון מדידה, שיעור מלשון שער, ופרק מלשון מה?

רס"ג תרגם ”פרקים“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ב, משנה ב), (נכתב בערבית - "פצול") בהוראת "חלקים".

מעניין, אף פעם לא שמעתי על פירוש המשניות לרס"ג...

עיין: https://www.jstor.org/stable/24371387

[יעקל]

גם "פֶרק", כמו פרקי הש"ס, פירושו דבר קצוב מסוים, דוגמת מידה ושיעור.

יכול להיות, אבל מהיכא תיתי? מידה מלשון מדידה, שיעור מלשון שער, ופרק מלשון מה?

רס"ג תרגם ”פרקים“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ב, משנה ב), (נכתב בערבית - "פצול") בהוראת "חלקים".

מעניין, אף פעם לא שמעתי על פירוש המשניות לרס"ג...

עיין: https://www.jstor.org/stable/24371387

ייש"כ.

[חיים סופר]

מה בין שמועה לשמיעה ?

[במסתרים]

מה בין שמועה לשמיעה ?

שמיעה - שם לחוש האוזן, כמו ראיית העין
שמועה - בשורה

[מעיין]

ברש"י עה"פ ויגז שלוים
ויגז - ויפריח וכן (תהלים צ) כי גז חיש וכן (נחום א) נגוזו ועבר:
ובעמדי בלשון רש"י תמהתי על לשון ויפריח שכמדומה מזכרוני שבואו המהפך אז בנין הפעיל באה בלא יוד בין ע' לל' כמו וישלך ויצמח ולכאורה הי' בדין כאן ויפרח בצירי הרי"ש
וכן ראיתי בהג"ה להבחור על מכלול לרד"ק (ליק סה ע"ב) שכתב ופעמים יבא האית"ן בציר וישכם אברהם וכו' וז"ל: א"א דוקא עם ו"ו ההפוך יבא בצירי ולא בחירק ולבא הו"ו יבא על הרוב בצירי:
ואכן כשעיינתי בדפוסים ראשונים וכן בכת"י הגי' ברש"י הפריח ואז בא על נכון
ושאלתי למה באמת יש חילוק בין ו"ו ההפוך שאז יבא בצירי

[חיים סופר]

איזה הנכון?
אדרבה
אדרבא
כמובן ששאלתי בלשוה"ק לא בעברית

[במסתרים]

אדרבה
אדרבא

שניהם כאחד טובים ומצויים בבבלי לרוב

והוא בארמית, לא בלה"ק

[חיים סופר]

האם הוא נכון שסוף פסוק הוא המפסיק היותר גדול ואחריו אתנחתא ?
נא לענות רק עם ציון מראה מקום

[יאיר אתמר]

האם הוא נכון שסוף פסוק הוא המפסיק היותר גדול ואחריו אתנחתא ?
נא לענות רק עם ציון מראה מקום

מדוע צריכים מ"מ?
כלום ראית אתנחתא בסופו של פסוק, וסוף פסוק באמצעו?

[מעט דבש]

רב פעלים או"ח יא

משום דאתנח מצינו משפטו דומה ממש לסוף פסוק, וכמ"ש בס"ד בזה במקום אחר בענין נקוד המלה לנקדה פעם בסגו"ל ופעם בקמץ כמו אבן אבן, גפן גפן, עבד עבד, בטן בטן, וכיוצא בזה טובא, שאם היא בסוף פסוק ממש, וכן אם היא בטעם אתנח, יהיה נקוד שלה בקמ"ץ ליפוי הלשון, נמצא שוה תיבה שיש בה אתנח עם תיבה שהיא סוף פסוק ממש, דמשפט אחד להם לענין זה.

אגרות משה או"ח ד, כד

אבל ר' יצחק [נדרים לז:] בא להשמיענו שמקרא סופרים דארץ בסגול באמצע ענין וארץ בקמץ בסוף פסוק ואתנחתא וכה"ג בכל תיבות כה"ג כגון שמים מצרים ועוד הרבה לא נימא שהוא רק מדקדוקי הלשון אלא דמקרא סופרים זה שהוא בכל מקום לא רק בתורה אלא גם בברכות, הוא בעצם הל"מ מסיני שבמקום הפסק צריך לקרא בקמץ, ומזה קבעו גם בברכות לומר בקמץ בסוף ענין כסוף פסוק וכאתנחתא.

אגרות משה או"ח ג, יט

...ויותר טוב לשמוע מבעל קורא השני שקורא מהס"ת ממש אף שאינו יודע את הטעמים, ובלבד שיפסיק הפסוקים כראוי שיהיה ניכר סופי הפסוקים שאסור להפסיק במקום דלא פסקיה משה ואסור לחבר מה שפסקיה משה, וכן טוב להחמיר באתנחתא אם אפשר.

[קמנו ונתעודד]

מלבד שזה כמו לשאול 'מניין שאלף היא אלף',
אם אתה מחפש מקור קדום יש לך כבר בספר דקדוקי הטעמים :
"וסמוך לה אתנחה, והיא מכל טעם נחה, ריחה נודף כשמן המשחה ממצעת הפסוק ומרויחה"
אם אתה מחפש מקור מוכר לציין בספר אפשר לציין למשפטי הטעמים לר' וואלף היידנהיים שהגר"א סמך עליו, או לשערי זמרה לר' זלמן הענא.

[במסתרים]

פשוט שסוף פסוק מפסיק לענין הפסוקים, אבל במדרגת ההפסק יש אומרים שהם שווים.

[קמנו ונתעודד]

פשוט שסוף פסוק מפסיק לענין הפסוקים, אבל במדרגת ההפסק יש אומרים שהם שווים.

גם כשאתה אומר ששניהם קיסרים, כיוון שלפניהם מחלקים אותם טעמים (טרחא-טפחא וזקף), אף אחד לא העלה על דעתו לומר שהם גם שווים בדרגת ההפסקה שלהם.

[במסתרים]

אף אחד לא העלה על דעתו לומר שהם גם שווים בדרגת ההפסקה שלהם.

את תחלת דבריך לא הבנתי כ"כ.
אני אומר שיש אומרים ואתה אומר אף אחד לא העלה על דעתו?

[קמנו ונתעודד]

אף אחד לא העלה על דעתו לומר שהם גם שווים בדרגת ההפסקה שלהם.

את תחלת דבריך לא הבנתי כ"כ.
אני אומר שיש אומרים ואתה אומר אף אחד לא העלה על דעתו?

ממש כך. די ברור לי שלא הבנת את דברי היש אומרים שהבאת, במחילה.

[במסתרים]

ממש כך. די ברור לי שלא הבנת את דברי היש אומרים שהבאת, במחילה.

אני בקי מספיק בדקדוק להבין את הי"א. אחת הטענות שהמשך הענין מסוף פסוק אחד לשני לפעמים גדול על שייכות שני חלקי פסוק אחד.
לצערי, האתר שדברו בזה שבק לן חיים וחבל על דאבדין.

[קמנו ונתעודד]

ממש כך. די ברור לי שלא הבנת את דברי היש אומרים שהבאת, במחילה.

אני בקי מספיק בדקדוק להבין את הי"א. אחת הטענות שהמשך הענין מסוף פסוק אחד לשני לפעמים גדול על שייכות שני חלקי פסוק אחד.
לצערי, האתר שדברו בזה שבק לן חיים וחבל על דאבדין.

אתה זוכר את שמו? יש כל מיני ארכיונים אולי אצליח.

[במסתרים]

אתה זוכר את שמו? יש כל מיני ארכיונים אולי אצליח.

הגיגים.
יקשה מאד למצוא זכרו לפי ששידרגו כמה פעמים ולא היה שם חיפוש גוגל.

[מעט דבש]

על אתנחתא שכוחה כסוף פסוק יש אריכות בספר 'תורת הטעמים' במבוא פרק ו סעיף ב.
יש שם דוגמא מבראשית כב, כג; יג, ה; יד, כ; ירמיהו ז, כה;
וכן מצויין שם לאב"ע שמות ד, כ; שם כב, ב; ויקרא יט, כה; דברים טו, יז.
ובאב"ע סוף ספר 'צחות' - "כי משפט אתנח וסוף פסוק שוה, והעד - 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה' (שופטים ה, לא)"
וכן ציין למפרש בדברי הימים (א' כט, יא),
ולספר 'בינת מקרא' בפרק 'עוד דינים כסדר'.

[עקבי]

אם אתה מחפש מקור מוכר לציין בספר אפשר לציין למשפטי הטעמים לר' וואלף היידנהיים שהגר"א סמך עליו, או לשערי זמרה לר' זלמן הענא.

הגר"א סמך עליו?! אולי התכוונת לומר

אם אתה מחפש מקור מוכר לציין בספר אפשר לציין לשערי זמרה לר' זלמן הענא שהגר"א סמך עליו, או למשפטי הטעמים לר' וואלף היידנהיים.

[יאיר אתמר]

פשוט שסוף פסוק מפסיק לענין הפסוקים, אבל במדרגת ההפסק יש אומרים שהם שווים.

אני בקי מספיק בדקדוק להבין את הי"א. אחת הטענות שהמשך הענין מסוף פסוק אחד לשני לפעמים גדול על שייכות שני חלקי פסוק אחד.

אני לא ממש מבין.

לדעת הי"א סופו של הפסוק אינו היכן שמופיע הטעם 'סוף פסוק', אלא באתנחתא?
והתורה, וכל הספרים, מסתיימים באמצעי פסוקים?
והייתה איזו הקפדה לשים את הפרשיות גם כן דווקא באמצע פסוקים? (וכותרת הרשימה של 'פיסקאות באמצע פסוקים' - מוטעה.)
והרווח ליד המילה המוטעמת בסו"פ, ויתר התחבולות שננקטו מאז התקופה הקדומה כדי לסמן סופו של פסוק (במקרא ובתרגומיו), מוטעים?
ובמערכת הבבלית, כשוויתרו על סימון הסו"פ, זה לא היה בגלל שהעובדה שזה סוף הפסוק מובנת היא מאליה?
האקרוסטיכונים (המדלגים על האתנחתא) לא מורכבים מן האות הראשונה של הפסוקים?
כיאסמוס, ותופעות תחביריות נוספות הבאות ליד המילה המוטעמת הסו"פ, המורים לכאורה על סיום היחידה, מופיעים דווקא באמצעם של פסוקים?
תקבולת בין שני חצאי פסוקים היא באמת בין סופו של הפסוק ראשון ותחילתו של השני?
בקיצור - צריכים איזה מקור או הוכחה לכך שסוף הפסוק הוא בסופו של הפסוק?
כלום מספר המקרים שמבחינה תחבירית נוח יותר לפסק באמצע הפסוק מבסופו, עולה על מספר המקרים בהם התחביר כן מתאים עם מיקום הסו"פ בסופו?

רוב הבעיות הנ"ל כוחן יפה גם כלפי איזו תיאוריה כאילו האתנחתא מסמנת סופה של יחידה תחבירית באותה רמה של הסו"פ.

מה הכוונה שסו"פ מפסיק 'לענין הפסוקים' - אלו עניינים אחרים יש?

[במסתרים]

?

אני מצטער על טרחכם ומשאכם. לא אמרתי שסופי הפסוקים אינם כלום וכו', אלא שבענין כח ההפסקה של המשפט י"א שאין סילוק גדול מאתנח.
זו הכוונה בערך.

אולי בספר הנזכר מבואר יותר.

[עץ הזית]

ויעבר את מעבר יבק - המילה ויעבר מוטעמת בזקף קטן בכת"י לנינגרד וכת"י ששון 507 וכת"י וטיקן 448 (איני מכיר ספרים טבריניים אחרים שיש בהם פסוק זה), וכן מוטעם בברויאר.
במקראות גדולות הכתר מילה זו מוטעמת בזקף גדול, ואף שבתורת הקורא הביאו מקורות גם לגירסא זו (כבתמונה המצורפת) אבל איני יודע איך זו סיבה שינקטו כך במהדורת הכתר (ואפילו אם זו טעות - אין לי מושג איך היא יכלה לקרות).

[יאיר אתמר]

?

אני מצטער על טרחכם ומשאכם. לא אמרתי שסופי הפסוקים אינם כלום וכו', אלא שבענין כח ההפסקה של המשפט י"א שאין סילוק גדול מאתנח.
זו הכוונה בערך.

אולי בספר הנזכר מבואר יותר.

כתבתי שרוב טענותי מוכיחות שאינם שוים.
העמודים מתורת הטעמים מצו"ב.
במקרים שהוא מצביע עליהם, מדובר במשפט סיום, או במשפט שהוא קצר מדי מלהיות פסוק לעצמו (ואינו יכול להתחבר לפסוק שלאחריו). משפטים כאלה דרכם להתחבר לפסוק הקודם, בהפסק של אתנח. (ראה ויקס עמ' 28.)
אי אפשר ללמוד מהם שהאתנח והסו"פ שוים.

[יעקל]

מהו שורש המילה "איכפת", כנראה לא מלשוה"ק כי זו מילה ששורשה בן ארבע אותיות...

[חיימקה]

מהו שורש המילה "איכפת", כנראה לא מלשוה"ק כי זו מילה ששורשה בן ארבע אותיות...

מן האקדמיה:
גיזרון המילה 'אכפת' אינו מחוור כל עיקר. האפשרות המקובלת במחקר היא שמדובר בצורת עבר נסתרת בארמית מן השורש אכ"ף בבניין פְּעַל – המקביל לבניין קל בעברית – כמו למשל אכלַת מן השורש אכ"ל, שפירושה אָכְלָה (אם כי הגיית אִכפת בחיריק משקפת כנראה נטיית עבר נסתרת בדיאלקט ארמי שאינו בבלי). בארמית בדרך כלל משמשת בתפקיד הסתמי צורת הנקבה, מה שעשוי להסביר את כניסת המילה לעברית כצורה קפואה ללא נטיות. אפשרות אחרת היא שהמילה גזורה מן השורש כפ"י או כפ"ת. מסייעת לאפשרות זו מסורת ההגייה התימנית של המילה בקריאת המשנה והתלמוד הבבלי: אִכְּפַת – הדגש מעיד על פועל בבניין אִתְפְּעֵל (התי"ו של הבניין נבלעה בפ' הפועל). סיוע נוסף לאפשרות זו בהיקרות יחידה בתלמוד הבבלי, בסמוך לצורת המקור המוחלט: "מיכפת לא איכפת ליה" (גיטין סב ע"א), ומכאן שהאל"ף איננה מן השורש (ואולם המצדדים בגיזרון אכ"ף רואים בזה שורש תנייני).