בין ניקוי תנור לכיריים נפניתי להסתכל בספר החדש "זית רענן" (מצ"ב), ומשהתחלתי לקרוא ראיתי שלא הניח אברך בארץ ישראל התופס משרה תורנית או מח"ס כלשהו שלא פנה אליו (וטוב עשה), והביא כל מכתב שכתבו לו, אבל כמה עצוב לקרוא את המכתבים הללו....
מכתב ועוד מכתב, אפילו שמות מוכרים וידועים, אחד אחרי השני כולם באותו נוסח: הנני לשבח ולפאר את המחבר שעמל ויגע וטרח וכתב וסיכם בצורה נפלאה את דעות הפוסקים... וראוי לעלות על שולחן מלכים שילמדו ממנו הלכה למעשה... (אבל מאן מלכי רבנן, אתה הוא המלך עכשיו, למה לא תכריע בנדון? למי אתה משאיר את ההכרעה? זקני הדור המפורסמים הלכו כולם לעולמם...)
ומהם שהפליגו לומר שמסקנת המחבר נכונה, וגאון אחד (גאון אמיתי) אפילו כתב שכך הוא מקובל מאביו, שזהו שיעור כזית (ואביו גם הוא רב מפורסם), ועם כל זאת... לדינא אינו יכול להכריע.
"לחוש לחומרא לברכה אחרונה" זה כל עם הארץ יכול לומר, אבל לפסוק ולהכריע לדינא הלכה למעשה, גם בליל הסדר וגם בכל מקום, שכזית הוא גודל של זית, 7 סמ"ק לכל היותר? זה כבר לא.
המסכימים היו מוכנים לכתוב כל דבר, ובלבד לא לכתוב שהלכה למעשה כדברי המחבר!
אחד אחרי השני, פשוט מפחדים להכריע, ותורה מה תהא עליה? עצוב מאוד מאוד.
בענין זה יש לציין לשבח את הגר"מ אלחרר שליט"א, רבה של שלומי, שמסר סדרת שיעורים בנושא (העלו זאת ליוטיוב), ולא נרתע מלפסוק הלכה למעשה בשער בת רבים שהזית הוא שיעור זית בינוני של ימינו, ומעורר על הנושא בכל הזדמנות, ולא רק "לחוש לחומרא" אלא גם לקולא בליל הסדר, להסתפק בכזית ולא לאכול אכילה גסה.
הנני מודה ומתוודה שמתוך בורותי בנושא הזה הסתכלתי עליו במעט חוסר כבוד, שאמנם נראים דבריו אבל איך מלאו לבו להורות הלכה למעשה נגד המקובל בכל מקום, ואחרי שראיתי את הספר הנזכר וכן את הקונטרס הנפלא "שיעורי המצוות" (מצ"ב גם הוא) השכלתי להבין שרבים וטובים פסקו כן וכך נהג למעשה החזון איש בליל הסדר וחילק חתיכות קטנות כשישית מצת מכונה, וכן ראיתי רבים המעידים שכך היה המנהג במרוקו ובעוד ארצות.
ועד כה לא דיברתי אלא על האסכולה האשכנזית, שפוסקים מאוד מפחדים לסטות מהמקובל ולחדש חידושים בהלכה, פן יבולע להם והציבור יתייג אותם כ"מקילים" בעידנא שיד המחמירים על העליונה (לשון הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות: "ואחרים חתמו על האיסור מחמת שיראים שילעיזו עליהם המחמירים ויטרידו אותם, ואחרים מנועים מלהביע דעתם ברבים מפני שהוציאו ספרים, ויראים מפני הטרור שלא ילמדו בספריהם כאשר זה קרה בכמה ישיבות שזרקו ספרי גדולי הרבנים מהישיבות... ועוד יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכוחא דמחמירין עדיף").
אבל באסכולה הספרדית יש בעיה נוספת, ועליה כתב הגאון רבי חנן אפללו שליט"א בהסכמה לאחד הספרים:
"וקרובים אנו בדורנו כמעט לבאר שחת, שאף הת"ח והרבנים המפורסמים בשמותיהם אין אצלם מידת האמת, ומי שאינו בשיטתם ובקו ההלכה שלהם זה בעיניהם פחיתות וחסרון, ואותו הת"ח כבר אינו רב או הרה"ג, אלא ערב רב, אבל מי שהוא משיטתם, אפי' איזה מאסף בספרו, ששום צל של עיון וחידוש אין בו, רק שמעתיק שמועה וסברא מאחד לשני או דרשן פה מפיק מרגליות אבל רחוק מאוד מהוראה, ק"ו שאין לו יד ורגל באבן העזר וחושן משפט, בכל אופן יקרא "הגאון" ואפילו "הגאון הגדול" משום שהוא כותב ואומר שההלכה כך וכך וכאותם הרבנים והספרים המפורסמים, והצביעות הזו חוגגת.
וידעתי מכמה ת"ח שלמדו היטב את הסוגיא ויצא להם להיתרא, אך הם מפחדים להעלות את האמת על הכתב, בכדי שהשולטים עלינו לא "יקטלגו" אותם כאשר מאיימים השכם והערב שלא יתנו שום משרה לאיש החולק עליהם בהלכה, ק"ו שעלולים לצאת עליו בריש גלי לפני כלל העם שרובו עמי הארצות ובכך יהיה מסומן כדמות שלילית, ולכן הם מעדיפים לשתוק ולהיראות כביכול הם משלהם, על מנת שיקבלו מתי שהוא משרות רבניות וכיו"ב.
ועל זה התורה חוגרת שק, גם על בעלי הזרוע וגם על הפחדנים, שיש מי שחושב שהוא הבעלים על התורה ושוכח שכתר תורה הוא לכולם, ומה שהשותקים לא מוציאים דעתם מפחד השולטים היא צביעות עצומה ומכירת התורה בזול, אי נמי שעוברים על אזהרת הכתוב "לא תגורו מפני איש" דלא תכסו דבריכם מפני פחד איש (סנהדרין ח.), והוא בבחינת שלא תאמר מתירא אני פלוני שמא יהרוג את פני או שמא ידליק את גדישי (ספרי דברים פסקא יז).
ואם באנו להכחיד האמת מפני היראה ואפי' לגדולים מאיתנו כ... זצ"ל, לא נמצא ידינו ורגלינו לעמוד בבית המדרש, ונסגור הספרים ונפתח רק את ספרי הקיצורים, כי אין טעם להמשיך ללמוד וללמד ולחדש דבר, כי הכל כבר נכתב ונפסק ואסור להרהר ולסתור. ובזה יהיה כל הדור הבא בלא דעה אלא כרובוטים, וחלילה לנו מעשות זאת, רק שמחובתנו להשיג בדרך כבוד והתנצלות".