מסכת יבמות - הערות והארות

[שמואל דוד]

יג:

דתניא ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה ותנא דבי ר' ישמעאל כגון אלים (שמות טו, כז) אלימה מחנים (שמואל ב יז, כד) מחנימה מצרים (בראשית יב, י) מצרימה (במדבר לג, מו) דבלתימה (יחזקאל ח, ג) ירושלימה (דברי הימים א ה, ט) מדברה

צ״ע מדוע נקט הגמרא הפסוקים בסדר זה. וראיתי בחידושי רבי עזריאל ז״ל שהניח בקושיא.

אשמח אם יש למישהו שום ביאור או מראה מקום בזה.

[מיללער]

יג:

דתניא ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה ותנא דבי ר' ישמעאל כגון אלים (שמות טו, כז) אלימה מחנים (שמואל ב יז, כד) מחנימה מצרים (בראשית יב, י) מצרימה (במדבר לג, מו) דבלתימה (יחזקאל ח, ג) ירושלימה (דברי הימים א ה, ט) מדברה

לי התעורר על לשון המובא בגמרא שהדגשתי - האם בדבי רבי ישמעאל תנא רק ההוספה של 'כגון אלים'? מה הוסיפו עם הציונים בדבי רבי ישמעאל או שזו היתה גירסתם בדברי רבי נחמיה בעצמו?

[שמואל דוד]

לי התעורר על לשון המובא בגמרא שהדגשתי - האם בדבי רבי ישמעאל תנא רק ההוספה של 'כגון אלים'? מה הוסיפו עם הציונים בדבי רבי ישמעאל או שזו היתה גירסתם בדברי רבי נחמיה בעצמו?

עכשיו ראיתי בספר חידוש וחקר שהרגיש בהנ״ל:

B6A04FDB-E3E7-4E43-8D43-55BA4E133996.jpeg (280.16 KiB) נצפה 4650 פעמים

F56B5354-4220-4B2F-A25C-41D605582C3D.jpeg (122 KiB) נצפה 4650 פעמים

פ

[שמואל דוד]

יד:

ת"ש אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות כו׳ לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט) האמת והשלום אהבו

לא הבנתי איזה חיבה וריעות יש כאן, הרי במקום שהיה צרת ערוה נמנעו וא״כ מה החידוש שבמקום דליכא שום חשש נשאו זה את זה וצ״ע.

[באמונתו]

יג:

דתניא ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה ותנא דבי ר' ישמעאל כגון אלים (שמות טו, כז) אלימה מחנים (שמואל ב יז, כד) מחנימה מצרים (בראשית יב, י) מצרימה (במדבר לג, מו) דבלתימה (יחזקאל ח, ג) ירושלימה (דברי הימים א ה, ט) מדברה

צ״ע מדוע נקט הגמרא הפסוקים בסדר זה. וראיתי בחידושי רבי עזריאל ז״ל שהניח בקושיא.

אשמח אם יש למישהו שום ביאור או מראה מקום בזה.

לפנינו הסדר: אלימה, מחנימה, מצרימה, דבלתימה, ירושלימה, מדברה (ובכ"י אוקספורד 367: ירושלימה, סוכתה, מדברה, ובכ"י מן הכריכות Cracow, JUJB: MS. 1235: דבלתימה, מצרימה, ובכ"י שבספריית המדינה של רוסיה, מוסקבה, רוסיה Ms. Guenzburg 594: מדברה, כשדמה, לודה, שבמה), וכן הוא באחד מקטעי הגניזה הקהירית.

אך בשני קטעים אחרים משם מצאנו: מחנימה, מצרימה, אילימה, דבלתימה, [ירושלימה], מדברה. וע"ע בילקוט ת"ת - כי תצא, אף במצורף.

מן האפשר, שבסדר תיבות אלה, נלקחו בחשבון, המופעים במקרא, בישנה ה"א בסופה, ובלי ה"א בסופה, ועם למ"ד בתחילתה.
1. מחנים בפר' ויצא - מחנימה היא בספר שמואל.
2. מצרים ומצרימה הם בנח - לך-לך. למצרים, למ"ד בתחילתה, היא אך בפרשת מקץ לראשונה.
3. המילים אלים ואלימה - הינם בפר' בשלח.
4. המילים דבלתים - דבלתימה, הם בירמיהו ופרשת מסעי.
5. ירושלים אינה נזכרת כ"א בנ"ך. יהושע עם מלכים.
6. מדבר מדברה ולמדבר בלתי מחוברים, מופיעים בהאזינו ובישעיהו ובתהילים. "מדבר" גם נבדל משאר תיבות כאן, היות ואין סופה האות מ"ם.

מחנים - מחנימה;
בראשית (פרשת ויצא) פרק לב פסוק ג: וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם:
שמואל ב פרק יז פסוק כד: וְדָוִ֖ד בָּ֣א מַחֲנָ֑יְמָה וְאַבְשָׁלֹ֗ם עָבַר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן ה֕וּא וְכָל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּֽוֹ:

למצרים - מצרימה;
בראשית (פרשת נח) פרק י פסוק ו: וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן:
שם (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י: וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ:
שם פרק יג פסוק י: וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת יְיָ֗ אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְיָ֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר:
בראשית (פרשת מקץ) פרק מא פסוק נו: וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

אֵילִם - אֵילִמה;
שמות (פרשת בשלח) פרק טו פסוק כז - טז פסוק א: וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:
פרק טז וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

דבלתים - דבלתימה;
ירמיהו פרק מח פסוק כב: וְעַל־דִּיב֣וֹן וְעַל־נְב֔וֹ וְעַל־בֵּ֖ית דִּבְלָתָֽיִם:
במדבר (פרשת מסעי) פרק לג פסוק מו - מז: וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה: וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ:

ירושלים - לירושלים - ירושלימה;
יהושע פרק י פסוק א: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹֽנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם כִּֽי־לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־הָעַי֘ וַיַּחֲרִימָהּ֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ כֵּן־עָשָׂ֥ה לָעַ֖י וּלְמַלְכָּ֑הּ וְכִ֨י הִשְׁלִ֜ימוּ יֹשְׁבֵ֤י גִבְעוֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽהְי֖וּ בְּקִרְבָּֽם:
מלכים א פרק י פסוק ב: וַתָּבֹ֣א יְרוּשָׁלְַ֗מָה בְּחַיִל֘ כָּבֵ֣ד מְאֹד֒ גְּ֠מַלִּים נֹשְׂאִ֨ים בְּשָׂמִ֧ים וְזָהָ֛ב רַב־מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה וַתָּבֹא֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־לְבָבָֽהּ:
שם ב פרק יח פסוק כב: וְכִי־תֹאמְר֣וּן אֵלַ֔י אֶל־יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ בָּטָ֑חְנוּ הֲלוֹא־ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר הֵסִ֤יר חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶת־בָּמֹתָ֣יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לִֽיהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לִפְנֵי֙ הַמִּזְבֵּ֣חַ הַזֶּ֔ה תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ בִּירוּשָׁלִָֽם:
שם פרק כג פסוק ד: וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵ֣י הַמִּשְׁנֶה֘ וְאֶת־שֹׁמְרֵ֣י הַסַּף֒ לְהוֹצִיא֙ מֵהֵיכַ֣ל יְיָ֔ אֵ֣ת כָּל־הַכֵּלִ֗ים הָֽעֲשׂוּיִם֙ לַבַּ֣עַל וְלָֽאֲשֵׁרָ֔ה וּלְכֹ֖ל צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַֽיִּשְׁרְפֵ֞ם מִח֤וּץ לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּשַׁדְמ֣וֹת קִדְר֔וֹן וְנָשָׂ֥א אֶת־עֲפָרָ֖ם בֵּֽית־ אֵֽל:

מדבר - למדבר - מדברה;
שמות (פרשת בשלח) פרק טו פסוק כב: וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם:
דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק י: יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:
יהושע פרק יח פסוק יב: וַיְהִ֨י לָהֶ֧ם הַגְּב֛וּל לִפְאַ֥ת צָפ֖וֹנָה מִן־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעָלָ֣ה הַגְּבוּל֩ אֶל־כֶּ֨תֶף יְרִיח֜וֹ מִצָּפ֗וֹן וְעָלָ֤ה בָהָר֙ יָ֔מָּה והיה וְהָיוּ֙ תֹּֽצְאֹתָ֔יו מִדְבַּ֖רָה בֵּ֥ית אָֽוֶן:
ירמיהו פרק יב פסוק י: רֹעִ֤ים רַבִּים֙ שִֽׁחֲת֣וּ כַרְמִ֔י בֹּסְס֖וּ אֶת־חֶלְקָתִ֑י נָֽתְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה:
ישעיהו פרק טז פסוק א: שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן:
תהלים פרק קז פסוק לג: יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן:

[באמונתו]

יד:

ת"ש אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות כו׳ לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט) האמת והשלום אהבו

לא הבנתי איזה חיבה וריעות יש כאן, הרי במקום שהיה צרת ערוה נמנעו וא״כ מה החידוש שבמקום דליכא שום חשש נשאו זה את זה וצ״ע.

עפ"י רוב, במחלוקת שלא לש"ש, אין המחלוקת נשארת מקומית נקודתית ועניינית, אך גולשת ומתפשטת אל כלל היחסים בין הניצים, אשר מתחילים לשנוא איש את רעהו, ואף בעניינים בלתי שייכים לעצם מחלוקתם.
ברם, מחלוקת שהיא לש"ש, מוגבלת, מוגדרת ומצומצמת אל מקומה ונקודתה, ואינה נוגעת כלל ליחסים בין היריבים בשאר דברים ונושאים: והאמת והשלום אֶהָבו.

[שמואל דוד]

יישר כח גדול להרב באמונתו שליט״א!

[אביש]

יד:

ת"ש אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות כו׳ לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט) האמת והשלום אהבו

לא הבנתי איזה חיבה וריעות יש כאן, הרי במקום שהיה צרת ערוה נמנעו וא״כ מה החידוש שבמקום דליכא שום חשש נשאו זה את זה וצ״ע.

שב"ש היו מודיעים להם לב"ה שזו ממשפחת צרת הבת

[שמואל דוד]

יז:

ואי כתב רחמנא יחדו הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא צריכא

לכאורה תמוה, דאע״ג דחידוש הוא דקמשתרי מ״מ מה הסלקא דעתך דקמשתרי דוקא כשיש איסור טפי, וצ״ע.

[באמונתו]

יז:

ואי כתב רחמנא יחדו הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא צריכא

לכאורה תמוה, דאע״ג דחידוש הוא דקמשתרי מ״מ מה הסלקא דעתך דקמשתרי דוקא כשיש איסור טפי, וצ״ע.

לפי שאז סברה היא, שייבום מצווה היא יותר גדולה, היות והם יחדיו ממש לגמרי. שו"מ חדושי הרמב"ן:

והא דאמרינן איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא דקא משתריא ערוה וכו'. איכא דקשיא לי' אדרבה הואיל וחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו בלבד ולא שרינן אלא אשת אח מאב בלבד אבל אשת אח מאב ומאם דתרי אסורי לא משתריא ליה, ולאו קושיא היא דאי לאו גזירה שוה סתם אחים מן האב ומן האם משמע, ואם יש לך להוציא כל שאינן מיוחדים בשתים אתה מוציא, אי נמי אדרבה כל שקרובין ביותר התיר הכתוב, שהרי אחים מן האב מייבמין ומן האם ושאר קרובין אסורין, הלכך אם באת לתפוס מועט לא תפסת אלא אחין מן האב ומן האם שהקרוב קרוב קודם ליבום.

חדושי הרשב"א:

אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא וכו' עד דמיחדי באבא ובאמא. איכא דקשיא ליה אדרבה כיון דחדוש הוא הוה לן למימר אין לך בו אלא חדושו ואחין מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא אבל אחין המיוחדין באבא ובאמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא, וי"ל דיבום בקורבא תלה רחמנא והלכך כל שקרובין טפי מיבמין וסד"א דעד דקרובין לגמרי מצד אב ומצד אם לא מיבמי קמ"ל.

חדושי הריטב"א:

חדא הואיל וחדוש הוא שחדשה תורה דקא משתריא ערוה עד דמייחדי באבא ובאמא... וק"ל דאדרבה א"כ אין לך בו אלא חידושו לבד ולא התיר הכתוב אלא אחים מן האב דאיכא חדא איסורא ולא אחים מן האב ומן האם דאיכא צד תרי איסורי ולעולם יחדיו המיוחדים לנחלה, וי"ל דכיון דייבום בקורבא תלה רחמנא כדי לקיים שם לאחיו הוה אמינא דכל שקרובין טפי ראויים להקים שם וראויים להתיר בשבילם איסור אשת אח והלכך עד דמיחדי באבא ובאמא לא מייבמי ולא נדרוש המיוחדים בנחלה אלא מיוחדים בקורבה גמורה, קמ"ל אחים דילפינן מבני יעקב דבצד האב סגי הלכך יחדיו היינו מיוחדי' בנחלה, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

[שמואל דוד]

כד.

או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן כו׳

צ״ע מדוע נקט שמות אלו. ועיין בן יהוידע שגורס יוסף ויעקב וע״ש מש״כ בזה.

[טור תלגא]

כד.

או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן כו׳

צ״ע מדוע נקט שמות אלו. ועיין בן יהוידע שגורס יוסף ויעקב וע״ש מש״כ בזה.

עי' מרגלית הים סנהדרין נו.

ועי' דף על הדף גיטין לד: מה שהביא מר' צדוק

[שמואל דוד]

יישר כח!

יש לכם צילום של המרגליות הים?

[באמונתו]

כד.

או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן כו׳

צ״ע מדוע נקט שמות אלו. ועיין בן יהוידע שגורס יוסף ויעקב וע״ש מש״כ בזה.

לא מצאנו בכ"י יסוד לגרסתו.
ברש"י: שאם היה שם המת יוסי - קורין לזה יוסי.
כ"י מינכן: או אינו אלא ששמו יוסה קוראין לו יוסה - יוחנן קוראין לו יוחנן...

מ"מ, לענ"ד לבאר, מאחר שכתוב בפרשת מקץ:

וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֘ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י - וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי: וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו...

וברש"י:

אלהים יחנך – בשאר השבטים שמענו חנינה: אשר חנן אלהים את עבדיך (בראשית ל"ג:ה'), ובנימן עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה. כי נכמרו רחמיו – שאלו: יש לך אח מאם? אמר לו: אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? אמר לו: יש עשרה. ומה שמם? אמר לו: בלע ובכר כו' (בראשית מ"ו:כ"א). אמר לו: ומה טיבן של שמות הללו? אמר לו: כולם על שם אחי והצרות שמצאוהו כו', כדאמרינן בסוטה (בבלי סוטה ל"ו:), מיד נכמרו רחמיו.

הרי שבנימין הסביר טיב שמות של בניו, ואמר שעל שם אחיו יוסף כולם נקראים, מפני ש"אח היה לי - ואיני יודע היכן הוא".
אף מפורש בספרים, אשר שם "יוחנן", הינו מלשון הכתוב: אלוהים "יחנך" בני, כפי שאמר יוסף כאן לבנימין.

נציין עוד - גיטין לד, ב:

אמר רב יהודה אמר שמואל, שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל: בני אדם הבאים משם לכאן, שמו יוסף וקוראין לו יוחנן, יוחנן - וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד ר"ג והתקין, שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם. אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי.

השם "יוסף" מתחלף ומתהפך ל"יוחנן", עפ"י חילופי אותיות קרובות: נ - ס, ועפ"י אי"ק בכ"ר, דהיינו "מספר קטן": ח - פ. גם מפורש במקרא עניין החן לגבי יוסף.
מ"מ מסתבר, שהמופיע אצלנו ביבמות, קדום יותר מן ההוא של גיטין, לפי שעכ"פ מדובר שם במימרא של אמוראים, אע"ג ששלחו לר"ג, בעוד כאן היא ברייתת תנאים.

בזוגות מצאנו התנא יוסי בן יוחנן איש ירושלים. בגמרא ברכות כ, א:

רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עלי עין אלא עולי עין.

גם בבא מציעא פד, א.
אף "פורת" לשון חן - יוחנן, עיין רש"י פרשת ויחי.
ממילא, אולי יש לומר, שחז"ל נמנעו מלהזכיר שמות אחרים לגבי פורענות, כידוע ביבמות כיו"ב גיטין הינם פורענות, אולם יוסף וזרעו דלא שלטא בהו עינא בישא, אין לחשוש מלהזכיר בהם פורענות, שהזכרתה לא תזיק להם, דלא שלטא בהו עינא בישא.

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שמואל דוד]

לד:

והא תמר כו׳

עיין גליון הש״ס שציין לרש״י בחומש ולרא״ם שם וחיפשתי ולא מצאתי, וצ״ע.

[טור תלגא]

לד:

והא תמר כו׳

עיין גליון הש״ס שציין לרש״י בחומש ולרא״ם שם וחיפשתי ולא מצאתי, וצ״ע.

רש"י נמצא בפרק יט פסוק לו ולא לז והוא במדרש רבה שם. מה שמציין לדברי הרא"ם בשם המדרש לא נמצא שם ואולי כוונתו לפסוק לג שמביא שם תחילת דברי המדרש וצ"ע

[באמונתו]

לד:
והא תמר כו׳
עיין גליון הש״ס שציין לרש״י בחומש ולרא״ם שם וחיפשתי ולא מצאתי, וצ״ע.

רש"י נמצא בפרק יט פסוק לו ולא לז והוא במדרש רבה שם. מה שמציין לדברי הרא"ם בשם המדרש לא נמצא שם ואולי כוונתו לפסוק לג שמביא שם תחילת דברי המדרש וצ"ע

אולי הכוונה למזרחי (רא"ם) בראשית (פרשת לך לך) פרק טז פסוק ד:

ויבא אל הגר ותהר מביאה ראשונה. בבראשית רבה כדרבי לוי (בראשית רבה מה, ד). דאם לא כן "ויבא אל הגר" למה לי, הוה ליה למימר 'ותתן אותה לאברם לאשה ותהר', כמו שכתוב בזלפה (ל, ט - י) "ותתן אותה ליעקב לאשה ותלד" שאין כתוב בה 'ויבא אליה'. אבל גבי בלהה דכתיב בה (ל, ד - ה) "ויבא אליה ותהר" צריך לומר מביאה ראשונה כדהכא, אלא שרש"י סמך על זה.
ובבראשית רבה הקשו: "והלא אין האשה מתעברת מביאה ראשונה" ותרצו: "שלטה בעצמה", שמיעכה באצבע ונשרו בתוליה.

[שמואל דוד]

יישר כח!

אגב, בדפוס פראג ליתא דיבור זה בגליון הש״ס וצריך עיון בזה.

3792CDEF-D896-4941-9D50-2B6D5ECDA200.jpeg (355.61 KiB) נצפה 4174 פעמים

[שמואל דוד]

לד:
והא תמר כו׳
עיין גליון הש״ס שציין לרש״י בחומש ולרא״ם שם וחיפשתי ולא מצאתי, וצ״ע.

רש"י נמצא בפרק יט פסוק לו ולא לז והוא במדרש רבה שם. מה שמציין לדברי הרא"ם בשם המדרש לא נמצא שם ואולי כוונתו לפסוק לג שמביא שם תחילת דברי המדרש וצ"ע

אולי הכוונה למזרחי (רא"ם) בראשית (פרשת לך לך) פרק טז פסוק ד:

ויבא אל הגר ותהר מביאה ראשונה. בבראשית רבה כדרבי לוי (בראשית רבה מה, ד). דאם לא כן "ויבא אל הגר" למה לי, הוה ליה למימר 'ותתן אותה לאברם לאשה ותהר', כמו שכתוב בזלפה (ל, ט - י) "ותתן אותה ליעקב לאשה ותלד" שאין כתוב בה 'ויבא אליה'. אבל גבי בלהה דכתיב בה (ל, ד - ה) "ויבא אליה ותהר" צריך לומר מביאה ראשונה כדהכא, אלא שרש"י סמך על זה.
ובבראשית רבה הקשו: "והלא אין האשה מתעברת מביאה ראשונה" ותרצו: "שלטה בעצמה", שמיעכה באצבע ונשרו בתוליה.

יישר כח! וכ״כ הגרח״ד שעוועל ז״ל:

798C2E3D-FCA2-4D4D-A9AB-D30C6CD7FC70.jpeg (155.02 KiB) נצפה 4152 פעמים

האם נמצא לפנינו כת״י של הגליון הש״ס?

[מיללער]

לה:

מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי וכו' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי וכו'

היעב"ץ תיקן גם בלישנא קמא להוסיף המילים 'בלאו הכי' - אולם לכאורה לפי פשטות הסוגיא טוב יותר למחוק המילים 'דלא סגי' מלהוסיף בה, דלל"ק מתרץ ריש לקיש דברי התנא דכוונתו שיחזור ויבעול ויקיים ודו"ק

[באמונתו]

לה:

מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי וכו' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי וכו'

היעב"ץ תיקן גם בלישנא קמא להוסיף המילים 'בלאו הכי' - אולם לכאורה לפי פשטות הסוגיא טוב יותר למחוק המילים 'דלא סגי' מלהוסיף בה, דלל"ק מתרץ ריש לקיש דברי התנא דכוונתו שיחזור ויבעול ויקיים ודו"ק

רש"י:

היינו דקתני יקיים - דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה, ואם בא לגרשה בגט מגרשה, דאיפטרה לה בביאה קמייתא, וביאת מעוברת שמה ביאה, דקס"ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא, משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא. דלא סגי בלא"ה - דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה, דאם לא יחזור ויבעול, לא מצי למפטרה בגט, דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה, וביאת מעוברת לאו שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה, הואיל ומ"מ בא עליה.

המבואר ברש"י, ש"יקיים" משמע עכ"פ יחזור ויבעול ויקיים, מפני שלא שייך לקיים בלא בעילה, והשאלה היא אפוא אחרת, אם "יקיים" לשון היתר או ר"ל שחובה היא לקיים.
ממילא, בשינויא: מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים... העיקר דווקא במילים אלו "דלא סגי בלאו הכי", פירוש, שחובה היא - לא היתרא, אך "יחזור ויבעול ויקיים" ידענו בלאו הכי אף בס"ד כנ"ל.

[מיללער]

לה:

מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי וכו' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי וכו'

היעב"ץ תיקן גם בלישנא קמא להוסיף המילים 'בלאו הכי' - אולם לכאורה לפי פשטות הסוגיא טוב יותר למחוק המילים 'דלא סגי' מלהוסיף בה, דלל"ק מתרץ ריש לקיש דברי התנא דכוונתו שיחזור ויבעול ויקיים ודו"ק

רש"י:

היינו דקתני יקיים - דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה, ואם בא לגרשה בגט מגרשה, דאיפטרה לה בביאה קמייתא, וביאת מעוברת שמה ביאה, דקס"ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא, משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא. דלא סגי בלא"ה - דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה, דאם לא יחזור ויבעול, לא מצי למפטרה בגט, דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה, וביאת מעוברת לאו שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה, הואיל ומ"מ בא עליה.

המבואר ברש"י, ש"יקיים" משמע עכ"פ יחזור ויבעול ויקיים, מפני שלא שייך לקיים בלא בעילה, והשאלה היא אפוא אחרת, אם "יקיים" לשון היתר או ר"ל שחובה היא לקיים.
ממילא, בשינויא: מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים... העיקר דווקא במילים אלו "דלא סגי בלאו הכי", פירוש, שחובה היא - לא היתרא, אך "יחזור ויבעול ויקיים" ידענו בלאו הכי אף בס"ד כנ"ל.

כל דיבורי המתחיל של רש"י שהבאתם הם על הלישנא 'בתרא' (וסימניך 'היינו דקתני') וממילא אין כאן ישוב או פירכא למה שכתבתי. ואם תדייק בפירוש החילוק שבין הלשונות תמצא שדוקא בזה שונה הלישנא בתרא מהלישנא קמא ודו"ק

[שמואל דוד]

עיין דקדוקי סופרים השלם בהערות ותמצא נחת

4F111CDA-3AEC-42C0-B10D-0D7D56577887.jpeg (644.07 KiB) נצפה 4119 פעמים

[מיללער]

עיין דקדוקי סופרים השלם בהערות ותמצא נחת

4F111CDA-3AEC-42C0-B10D-0D7D56577887.jpeg

אכן כן, מצאתי נחת - תודה רבה!

[באמונתו]

לה:
מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי וכו' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי וכו'
היעב"ץ תיקן גם בלישנא קמא להוסיף המילים 'בלאו הכי' - אולם לכאורה לפי פשטות הסוגיא טוב יותר למחוק המילים 'דלא סגי' מלהוסיף בה, דלל"ק מתרץ ריש לקיש דברי התנא דכוונתו שיחזור ויבעול ויקיים ודו"ק

רש"י:

היינו דקתני יקיים - דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה, ואם בא לגרשה בגט מגרשה, דאיפטרה לה בביאה קמייתא, וביאת מעוברת שמה ביאה, דקס"ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא, משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא. דלא סגי בלא"ה - דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה, דאם לא יחזור ויבעול, לא מצי למפטרה בגט, דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה, וביאת מעוברת לאו שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה, הואיל ומ"מ בא עליה.

המבואר ברש"י, ש"יקיים" משמע עכ"פ יחזור ויבעול ויקיים, מפני שלא שייך לקיים בלא בעילה, והשאלה היא אפוא אחרת, אם "יקיים" לשון היתר או ר"ל שחובה היא לקיים.
ממילא, בשינויא: מאי יקיים, יחזור ויבעול ויקיים... העיקר דווקא במילים אלו "דלא סגי בלאו הכי", פירוש, שחובה היא - לא היתרא, אך "יחזור ויבעול ויקיים" ידענו בלאו הכי אף בס"ד כנ"ל.

כל דיבורי המתחיל של רש"י שהבאתם הם על הלישנא 'בתרא' (וסימניך 'היינו דקתני') וממילא אין כאן ישוב או פירכא למה שכתבתי. ואם תדייק בפירוש החילוק שבין הלשונות תמצא שדוקא בזה שונה הלישנא בתרא מהלישנא קמא ודו"ק

שגיתָ!!

[שמואל דוד]

לט:

אשתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו קרוב אפילו אשה והלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה

לכאורה יש להעיר דיוק קל, מדוע בהמחלוקת נקט ״אפילו״ בלא ו׳ וכשמסיק הגמרא והלכתא נקט ״ואפילו״ בו׳

מתחילה חשבתי, אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן, אבל כמדומני שראיתי בבעלי כללים בשם הרמ״ע מפאנו ז״ל שיש חילוק בין ״אפילו״ ל״ואפילו״

וחיפשתי קצת ומצאתי מה שאהבה נפשי בשו״ת עין יצחק אה״ע סימן ס׳ ענף ז׳ (לפוסק הדור מרן רב יצחק אלחנן זצ״ל) שהעיר בזה וז״ל מפני מה אמרי בתחילה אפילו בלא ו׳ ולבסוף אמרו ואפילו קרוב ואפילו אשה שני פעמים בהוספות ואוי״ן ובודאי הלא דבר הוא וכל דברי חז״ל בדקדוק נאמרים כו׳ עיין שם

אגב, עיינתי ברמב״ם ז״ל וראיתי שכתב ״ואפילו אשה או עבד או קטן״ וצ״ע, חדא, מדוע השמיט קרוב, ועוד מנ״ל דה״ה עבד וקטן אם הגמרא כתב רק קרוב ואשה, (על עבד יש לומר דגמרינן מאשה אבל קטן קשה) ועיין בעין יצחק הנ״ל מש״כ בזה.

[מיללער]

מא:

נפלה לפני יבם קטן, מיבם לית לה (מזוני) מבעל מאי? פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אית לה וח"א לית לה, והלכתא לית לה משמיא קנסוה.

והקשה ברש"ש למה ליה לגמרא לפסוק דהלכתא לית לה, הרי קימ"ל בכה"ת כולה רב אחא ורבינא רבינא לקולא והלכה כמותו (פסחים עד: וחולין צג:).

לכאורה יש לעיין אם הכלל נאמרה גם בדיני ממונות או רק באיסור והיתר, שהרי בממונא כל היכי דמקילין לזה חומרא הוא לשכנגדו, ואה"נ דבספיקות אמרינן ספיקא דממונא לקולא לנתבע משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כאן הרי מדובר בכלל שנאמרה בבי מדרשא מידיעה לא מספיקא, ואולי הכלל אינו שייך בממונא כנ"ל וממילא אין כאן קושיא.

[שמואל דוד]

מא:

נפלה לפני יבם קטן, מיבם לית לה (מזוני) מבעל מאי? פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אית לה וח"א לית לה, והלכתא לית לה משמיא קנסוה.

והקשה ברש"ש למה ליה לגמרא לפסוק דהלכתא לית לה, הרי קימ"ל בכה"ת כולה רב אחא ורבינא רבינא לקולא והלכה כמותו (פסחים עד: וחולין צג:).

לכאורה יש לעיין אם הכלל נאמרה גם בדיני ממונות או רק באיסור והיתר, שהרי בממונא כל היכי דמקילין לזה חומרא הוא לשכנגדו, ואה"נ דבספיקות אמרינן ספיקא דממונא לקולא לנתבע משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כאן הרי מדובר בכלל שנאמרה בבי מדרשא מידיעה לא מספיקא, ואולי הכלל אינו שייך בממונא כנ"ל וממילא אין כאן קושיא.

עיין שם עולם:

C7E9949F-2FBF-4CCA-8C13-96CEC50DD04C.jpeg (106.98 KiB) נצפה 3886 פעמים

[מיללער]

תודה רבה

[דורשי יחודך]

בגמרא מו. מבואר שהקונה עבד גוי מגוי אחר לא קנה אלא שעבוד, עד שמטבילו לשם עבדות שאז קונה גופו, ולכן אם הקדים העבד וטבל לשם גירות מפקיע את השעבוד. ואילו גוי שמכר עצמו, הישראל קונה את גופו אפילו לפני שהטבילו.

והנה זה פשוט שאע"פ שגופו קנוי לישראל, מ"מ אין דינו כעבד כנעני לגבי חיוב מצות לפני שהטבילוהו, שהרי לזה נצרך מילה וטבילה.

אבל מה שיש לעיין הוא לגבי דינים אחרים שתלויים בקנין כספו, כגון דין יום או יומיים, ואכילת תרומה. דלכאורה אע"פ שחיוב מצוות אין לו, מ"מ "קנין כספו" הוא.

לגבי תרומה ראיתי בדרך אמונה פ"ו מתרומות סק"ח שכותב על פי ירושלמי רפ"ח דיבמות שבלי מילה וטבילה אינו אוכל בתרומה. אולם לכאורה י"ל דזהו רק בקנה מגוי אחר שלא קנה גופו (דמשמע בירושלמי שם שבזה מיירי) אבל בקנאו מעצמו י"ל דשפיר אוכל מיד.

ויש לעיין גם לענין הלאו דלא יהיה קדש, האם לזה בעינן גם טבילת גירות של עבדות, או של שגופו קנוי הרי הוא בכלל הלאו.

וכן יש לעיין לגבי כמה דינים אחרים השייכים בעבד כנעני. (האוצר שלי לא עובד כעת, לא יכלתי לחפש.)

[באמונתו]

בגמרא מו. מבואר שהקונה עבד גוי מגוי אחר לא קנה אלא שעבוד, עד שמטבילו לשם עבדות שאז קונה גופו, ולכן אם הקדים העבד וטבל לשם גירות מפקיע את השעבוד. ואילו גוי שמכר עצמו, הישראל קונה את גופו אפילו לפני שהטבילו.
והנה זה פשוט שאע"פ שגופו קנוי לישראל, מ"מ אין דינו כעבד כנעני לגבי חיוב מצות לפני שהטבילוהו, שהרי לזה נצרך מילה וטבילה.
אבל מה שיש לעיין הוא לגבי דינים אחרים שתלויים בקנין כספו, כגון דין יום או יומיים, ואכילת תרומה. דלכאורה אע"פ שחיוב מצוות אין לו, מ"מ "קנין כספו" הוא.
לגבי תרומה ראיתי בדרך אמונה פ"ו מתרומות סק"ח שכותב על פי ירושלמי רפ"ח דיבמות שבלי מילה וטבילה אינו אוכל בתרומה. אולם לכאורה י"ל דזהו רק בקנה מגוי אחר שלא קנה גופו (דמשמע בירושלמי שם שבזה מיירי) אבל בקנאו מעצמו י"ל דשפיר אוכל מיד.
ויש לעיין גם לענין הלאו דלא יהיה קדש, האם לזה בעינן גם טבילת גירות של עבדות, או של שגופו קנוי הרי הוא בכלל הלאו.
וכן יש לעיין לגבי כמה דינים אחרים השייכים בעבד כנעני. (האוצר שלי לא עובד כעת, לא יכלתי לחפש.)

רש"י יבמות מז, ב:

ואין אוכל בתרומה - אם כהן הוא, דכהן ערל אסור בתרומה, כדאמר לקמן בפרק הערל.

[דורשי יחודך]

רש"י יבמות מז, ב:

ואין אוכל בתרומה - אם כהן הוא, דכהן ערל אסור בתרומה, כדאמר לקמן בפרק הערל.

כן, ערל אסור בתרומה, זה משנה. ובכן?

[עזריאל ברגר]

כן, ערל אסור בתרומה, זה משנה. ובכן?

ובכן - עבד שלא מל ולא טבל הוא ערל ובוודאי אינו אוכל בתרומה.

אבל נשארה השאלה לגבי שפחה, או לגבי עבד שמל ולא טבל.

[דורשי יחודך]

כן, ערל אסור בתרומה, זה משנה. ובכן?

ובכן - עבד שלא מל ולא טבל הוא ערל ובוודאי אינו אוכל בתרומה.

אבל נשארה השאלה לגבי שפחה, או לגבי עבד שמל ולא טבל.

בדיוק. לא כתבתי אחרת.

[מיללער]

מח:

והגר זה גר תושב. מפירושי התוס', התוס' הרא"ש והתוס' ישנים עולה שיש איסור 'דאורייתא' שהישראל יצווה לגר תושב או לעבד שעדיין לא נימול לעשות לו מלאכה - ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות אבל באלו יש איסור מה"ת, וכ"כ הרשב"א בפירוש וז"ל: ואע"פ שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזירת הכתוב הוא.

ולפי זה מה שהביא רש"י עה"ת בפרשת בא (שמות יב, טז) עה"כ כל מלאכה לא יעשה בהם. אפי' ע"י אחרים: ותמה שם הרמב"ן דהאי אחרים מאן נינהו, אי בישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביו"ט ולא בשבת אלא שיש בה שבות מדבריהם. עיי"ש שהאריך וסיים שבע"כ דברי המכילתא הללו הוא רק אסמכתא בעלמא

אבל לפי פירושי הראשונים כאן אפשר לומר דכוונת הכתוב לאסור ביו"ט ג"כ מלאכת גר תושב ועבד שלא נימול, כמו בשבת (אכן לפירש"י קשה לומר כן שלדבריו כאן ביבמות הפירוש בדברי הגמרא שונה).

-

אחרי כתבי מצאתי שכבר כתב כן הפנים יפות שם עה"ת - ותלי"ת ברוך שכוונתי לדבריו הק'

[דורשי יחודך]

מח:

והגר זה גר תושב. מפירושי התוס', התוס' הרא"ש והתוס' ישנים עולה שיש איסור 'דאורייתא' שהישראל יצווה לגר תושב או לעבד שעדיין לא נימול לעשות לו מלאכה - ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות אבל באלו יש איסור מה"ת, וכ"כ הרשב"א בפירוש וז"ל: ואע"פ שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזירת הכתוב הוא.

ולפי זה מה שהביא רש"י עה"ת בפרשת בא (שמות יב, טז) עה"כ כל מלאכה לא יעשה בהם. אפי' ע"י אחרים: ותמה שם הרמב"ן דהאי אחרים מאן נינהו, אי בישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביו"ט ולא בשבת אלא שיש בה שבות מדבריהם. עיי"ש שהאריך וסיים שבע"כ דברי המכילתא הללו הוא רק אסמכתא בעלמא

אבל לפי פירושי הראשונים כאן אפשר לומר דכוונת הכתוב לאסור ביו"ט ג"כ מלאכת גר תושב ועבד שלא נימול, כמו בשבת (אכן לפירש"י קשה לומר כן שלדבריו כאן ביבמות הפירוש בדברי הגמרא שונה).

-

אחרי כתבי מצאתי שכבר כתב כן הפנים יפות שם עה"ת - ותלי"ת ברוך שכוונתי לדבריו הק'

יפה מאד, יישר כוח.
למעשה הרמב"ן כאן ביבמות כותב ג"כ כדברי כל הראשונים הנ"ל. ומה שלא רצה הרמב"ן עה"ת לפרש כפי שכתבתם, נ"ל פשוט משום שא"כ חסר בתורה שמדובר דוקא בגר תושב או עבד. ובשלמא אי מיירי רק בבר חיובא, אין צריך לפרש, אבל על זה שואל הרמב"ן שהבר חיובא מוזהר מעצמו. ואם לא מדובר בבר חיובא, מנין לנו לדעת שמדובר דוקא בגר תושב כו'.

ואמנם יש על זה תשובה קצת במה שכתבת שכאן משמעינו הכתוב שגם ביו"ט דינו כשבת, וסמך המקרא על מה שכבר למדנו בשבת. עכ"פ מובן לענ"ד למה הרמב"ן לא רצה לפרש כן.

[באמונתו]

מח:
והגר זה גר תושב. מפירושי התוס', התוס' הרא"ש והתוס' ישנים עולה שיש איסור 'דאורייתא' שהישראל יצווה לגר תושב או לעבד שעדיין לא נימול לעשות לו מלאכה - ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות אבל באלו יש איסור מה"ת, וכ"כ הרשב"א בפירוש וז"ל: ואע"פ שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזירת הכתוב הוא.
ולפי זה מה שהביא רש"י עה"ת בפרשת בא (שמות יב, טז) עה"כ כל מלאכה לא יעשה בהם. אפי' ע"י אחרים: ותמה שם הרמב"ן דהאי אחרים מאן נינהו, אי בישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביו"ט ולא בשבת אלא שיש בה שבות מדבריהם. עיי"ש שהאריך וסיים שבע"כ דברי המכילתא הללו הוא רק אסמכתא בעלמא
אבל לפי פירושי הראשונים כאן אפשר לומר דכוונת הכתוב לאסור ביו"ט ג"כ מלאכת גר תושב ועבד שלא נימול, כמו בשבת (אכן לפירש"י קשה לומר כן שלדבריו כאן ביבמות הפירוש בדברי הגמרא שונה).
-
אחרי כתבי מצאתי שכבר כתב כן הפנים יפות שם עה"ת - ותלי"ת ברוך שכוונתי לדבריו הק'

יפה מאד, יישר כוח.
למעשה הרמב"ן כאן ביבמות כותב ג"כ כדברי כל הראשונים הנ"ל. ומה שלא רצה הרמב"ן עה"ת לפרש כפי שכתבתם, נ"ל פשוט משום שא"כ חסר בתורה שמדובר דוקא בגר תושב או עבד. ובשלמא אי מיירי רק בבר חיובא, אין צריך לפרש, אבל על זה שואל הרמב"ן שהבר חיובא מוזהר מעצמו. ואם לא מדובר בבר חיובא, מנין לנו לדעת שמדובר דוקא בגר תושב כו'.
ואמנם יש על זה תשובה קצת במה שכתבת שכאן משמעינו הכתוב שגם ביו"ט דינו כשבת, וסמך המקרא על מה שכבר למדנו בשבת. עכ"פ מובן לענ"ד למה הרמב"ן לא רצה לפרש כן.

גם מקום יש לומר, שדין גר תושב שייך רק אצל שבת שהוקשה לע"ז, ולא לגבי יום טוב כלל, שכן לשיטת רש"י כאן: גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, ואוכל נבלות, והזהירו הכתוב על השבת, דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים. ודאי מסתבר ששבת דווקא.
אשר מרש"י יש ללמוד גם לדעת תוספות, שכ"ז דווקא בשבת ולא ביו"ט.

[מיללער]

איפה יש ללמוד מדרכו של רש"י לדרכו של תוספות? לפירוש התוספות זהו בעצם איסור 'לישראל' וחלק מהלכות שבת שאסור להשתמש בגר תושב או בעבד שלא נימול, ובכל עניני מלאכה לבר ממלאכת אוכל נפש הושוו מלאכת יו"ט למלאכת שבת.

[באמונתו]

איפה יש ללמוד מדרכו של רש"י לדרכו של תוספות? לפירוש התוספות זהו בעצם איסור 'לישראל' וחלק מהלכות שבת שאסור להשתמש בגר תושב או בעבד שלא נימול, ובכל עניני מלאכה לבר ממלאכת אוכל נפש הושוו מלאכת יו"ט למלאכת שבת.

אך כאן השאלה היא אחרת מאוד, והיא מה עניין גר תושב כאן, מה נשתנה הגר תושב מהגוי גמור?
כאן נלמד מרש"י, כי היות והוקשה השבת לע"ז, והרי גר תושב כבר קיבל ע"ע לא לעבוד ע"ז, נמצא שאע"פ שלדעת תוספות אין הגר תושב גופו מוזהר בשמירת שבת ממש, מ"מ לא יעשה מלאכה לצורך ישראל בשבת, מפני שעכ"פ יש לו זיקה לשבת, אבל גוי גמור שעובד ע"ז, אין לו זיקה לשבת כלל מדאורייתא.
אבל אין נ"מ בין רש"י - תוספות כלפי יום טוב, שלא שייך בגר תושב כלל, שביום טוב אין הבדל בין גר תושב וגוי גמור.