הג"ר יהודה לייב הכהן שבדרון שליט"א
אחת השאלות המצויות בפסח היא האם מותר להשתמש בתרופות, והאם צריך הכשר לתרופות לפסח. ויש להקדים הקדמה קצרה: כל תרופה מורכבת משני חלקים, החומר הפעיל שהוא המרפא, וחומר גיבוש, שמגבש ומקשה את הכדור שלא יתפורר. עפ"י רוב החומר הפעיל עצמו אינו חמץ כיון שהוא מיוצר מחומרים כימיים, אבל החומר שמגבש אותו מורכב מעמילנים, ויש מפעלים שמייצרים אותם מעמילן דגן שהוא חמץ ויש שעושים מעמילן קטניות. כך הוא ברוב התרופות, אבל יש מעט תרופות שכל התרכובת שלהם היא חמץ, או מעורב בהם חמץ, כמו ויטמינים מסויימים ועוד.
יש להבדיל בין תרופה שאין בה שום טעם, והוא מר ופגום, לבין תרופה שיש בה טעם טוב כמו כדורי מציצה או סירופ לילדים שהם מתוקים, כי בהם יש חומצות או משפרי טעם שיש מהם שזה חמץ גמור. והשאלה המרכזית ברוב התרופות שמשתייכות לסוג הראשון, האם תרופה שנפסלה מאכילה ואין בה טעם, ויתירה מזו שהיא מרה ואין בה הנאה, האם יש בה איסור חמץ.
בגמ' פסחים כא. על המשנה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו מבואר דאיירי שחרכו קודם זמנו דהיינו שהחמץ נשרף לפני זמן האיסור ובטל ממנו טעם החמץ ואז הוא מותר בהנאה גם אחרי הזמן. וכמ"ש התוס' שם שהפך אותו קודם זמנו להפסל לאכילת כלב, וכ"כ המאירי והר"ן ומהר"ם חלאווה, ואז מותר בהנאה גם לאחר זמנו.
והרא"ש שם מוסיף די"א שחמץ שנפסל לאכילת כלב, מותר לא רק בהנאה אלא ה"ה באכילה, כיון שהוא עפרא בעלמא ופג ממנו שם חמץ, אכן הרא"ש עצמו חולק וכותב דלא מסתבר דאע"פ דבטלה דעתו אצל כל אדם ויש שאינם אוכלים בגלל שהוא שרוף מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני שדוקא בהנאה מותר לאחר זמנו אבל באכילה לא התירו. א"כ מבואר שחמץ שנפסל מאכילת כלב מותר רק בהנאה ולא באכילה, משום דאחשביה כלומר שהאוכל מחשיב את המאכל ומחזיר לו את השם חמץ, וזה דין דרבנן וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ה.
וכך פוסק גם הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק"ה [תרופה שעשויה מנחש] אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח. ומבאר התרומת הדשן שטעם הרמב"ם והרא"ש משום דאחשביה. וכ"פ השו"ע בסי' תמ"ב ס"ד. א"כ לפ"ז שתרופה שיש בה חמץ אע"פ שהיא מרה ואינה ראויה לאכילה, לכאו' אסורה בפסח משום אחשביה.
אבל יש לעיין בדברי הרמב"ם דלכאורה קשה אמאי התרופה אסורה באכילה, דכיון שאין זה מאכל אדם ואין בה הנאה לחיך, הרי קי"ל דהוי אכילה שלא כדרך הנאה (כפי שיתבאר לק') ובהנאה שלא כדרך אסורה רק מדרבנן, ואיסורי דרבנן הרי התירו לחולה אפי' שאין בו סכנה כמבו' בר"מ הל' יסוה"ת פ"ה ה"ח), שאכילת שקצים ורמשים או חמץ בפסח שלא כדרך הנאתן, כגון רטיה מחמץ או משקה מר מותר לחולה אפילו שלא במקום סכנה, וא"כ צ"ב מה שבהל' חמץ ומצה אסר הרמב"ם לאכול את התריאקה.
וכבר עמדו בסתירה זו המחנה אפרים והרדב"ז בתשו' סי' תתקט (תעא) וביאר שבהל' חו"מ מדובר שנפסל מאכילה אחרי זמן איסורו ולכן נאסר באכילה, אבל בהל' יסוה"ת שהתיר בחמץ פגום מדובר שנפסל לאכילה קודם זמן איסורו, שבכה"ג מעולם לא היה עליו שם של חמץ.
וצ"ב דלכאורה כאשר אוכל אותו הרי אחשביה, וגם אי נימא שכשנפסל לפני זמן איסורו לא נאסר, אבל כאשר אוכל אותו יש בזה אחשביה כמבואר לעיל מהתרוה"ד בשי' הרמב"ם. וגם פלא על הרדב"ז שהרי נפסק בשו"ע בסי' תמ"ב חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב מותר לקיימו אבל אסור לאוכלו, ומוכח שיש איסור אכילה אפילו כשנפסל לפני זמן איסורו.
ויש מי שביאר דחלוקה אכילה רגילה דהוי כדרך הנאתו שאסור אפילו כשנחרך בגלל שאחשביה, לבין בליעה שלא נחשב כלל לדרך הנאה, ואז לא אמרינן אחשביה. ובהל' חו"מ איירי הרמב"ם שאוכל אכילה רגילה ולכן אסור גם כשנחרך בגלל אחשביה, אבל בהל' יסוה"ת מדובר באכילה ששלא כדרך הנאתו, וה"ה כשרק בולע ללא אכילה, שלא נחשב לדרך הנאה ולכן לא אומרים בזה אחשביה, כיון שלא עשה מעשה אכילה שמחשיב אותו. ובפרט בתרופה שנועדה לבליעה ולא לאכילה, וכ"מ בד' רש"י בפסחים ל"ה לגבי בלע מצה, שבליעה בלי אכילה נחשבת שלא כדרך אכילה, עי"ש.
עוד אפשר לומר שהגדר באחשביה הוא שמחשיב גם מאכל שלא ראוי לאכילה, דאע"פ שרוב בני אדם נמנעים ממנו, מ"מ האוכלו מחשיב אותו בכך ולגביו נחשב לראוי לאכילה. אבל בנטילת תרופה א"א לומר שמחשיב אותה כמאכל, אלא רק כרפואה וא"כ לא שייך כאן אחשביה.
וכך מבואר בתרוה"ד שדן אם מותר לכתוב בפסח בדיו שיש בו שכר שהוא חמץ, אם יש לחשוש שתוך כדי כתיבה ישכח ויכניס את הקולמוס עם הדיו לפיו, וכתב על כך שהנותן בפה ללא כונת אכילה כגון כאן שמחזיק את הקולמוס בפה ואגב כך טועם את הדיו, לא אמרינן אחשביה כיון שאינו מתכוון כלל לאכילה. ולפ"ז ה"ה בכדור של תרופה שאין בדעתו להחשיבו לאכילה אלא רק בגלל הרפואה שבו.
ויש להוסיף עוד שיש חילוק בין בריא שאוכל מאכל שנפסל לכלב, לבין חולה, שבבריא שייך אמנם אחשביה כשאוכל מאכל שאינו ראוי, כי מתכוון לאוכלו, אבל חולה שאוכל את התריאק"ה אין לומר אחשביה כייון שאינו מעונין כלל באכילה זו אלא בשביל להתרפאות, וכך מובא בפוסקים דחליו מוכיח עליו שאינו אוכל מחמת חשיבותו רק משום רפואה.
וכ"מ עפ"י מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ה וסי' פ"ד שמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאוכלו לרפואה אפילו לחולה שאיב"ס, והק' היד אברהם בסי' קנ"ה דהרי כשאוכלו הוי אחשביה ויישב שכיון שאינו אוכלו מחמת חשיבותו אלא רק משום רפואה אין בזה אחשביה. וכך מובא בכמה מגדולי האחרונים שכיון שעיקר סברת הרא"ש שהאוכל דבר שאינו ראוי מחשיב עי"ז את המאכל וחל ע"ז שם אוכלים ומבטל ממנו שלא יהא כעפרא בעלמא, אבל בתרופות שמשתמש לרפואה אינו מחשיבה בכך למאכל, שהרי אם היו עושים תרופה מעפר עצמו ודאי שלא נאמר בזה אחשביה, וממילא ודאי שכל שהיא תרופה שאינה מאכל, לא שייך בזה אחשביה.
אמנם יש פוסקים כמו השאגת אריה ועוד, שגם ברפואה יש אחשביה, אבל הוא דוקא כשאוכל לשם הנאת אכילה כדי להשקיט את רעבונו, כמו מה שדן השאג"א באוכל אוכלים שאינם ראויים ביוה"כ שאסור דסו"ס דעתו על האכילה להשקיט את רעבונו, שמותר מהתורה כי אינו ראוי לאכילה, אבל מדרבנן אסור משום אחשביה, דמתכוין להנאת אכילה, אבל בדבר שבמהותו אין בו הנאת אכילה ולא נועד לאכילה כגון תרופה, לא אומרים בזה אחשביה, וכך מבואר כבר בתשו' כת"ס או"ח סי' קיא שחולק על השאג"א.
עוד מבואר בחזו"א בסי' קס"ז סק"ח ועוד פוסקים שאחשביה אומרים רק כשאוכל את האיסור בעצמו ולא בתערובת, אבל כשהחמץ בתערובת ואינו העיקר לא שייך בזה אחשביה כי אין כאן חשיבות, ובפרט כשלא מחשיב את החמץ המעורב לא מתאים כאן אחשביה. [ואמנם לפי"ז באופן שהסמים עצמם עשוים מחמץ ולא רק בתערובת כאן לא יהיה את ההיתר לפי החזו"א כי הוא רוצה את החמץ עצמו ואז זה יהיה אחשביה אבל לפי הרמב"ם הנ"ל שאם אין הנאת החיך זה מותר אפילו שלא במקום סכנה כיון שזה שלא כדרך הנאה אז אפילו הסם עצמו חמץ גם יהיה מותר].
ואפשר לדון להתיר מטעם נוסף, שנוגע גם לכל השנה, דהנה בגמ' פסחים כ"ד אי' מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה, דהיינו שמרח לבתו משחה מזיתים בוסר של ערלה שאסורים בהנאה, אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת סכנה שלא בשעת סכנה מי אמור, שההיתר להתרפאות באיסוה"נ הוא רק במקום סכנה וכאן הרי אינו חולי של סכנה, א"ל האי אשתא צמירתא כשעת סכנה דמיא שהחולי הזה של בתי דינו כחולה שיש בו סכנה ולכן מותר להשתמש עם זיתים של ערלה, איכא דאמרי שזה באמת לא היה חולי של סכנה ואיך הוא נהנה מערלה א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא אומר רש"י שם דרך הנאתו לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בית הבד שהרי הדרך להנות מהזיתים זה רק אחרי שהם מתבשלים ועכשיו מה שאני עושה זה שלא כדרך הנאתן כי זה בוסר ומותר במקום חולי וכך כותב שם הרא"ש וכיון דלא דרך הנאתו קעבידנא לצורך רפואה מותר אע"ג דלית ביה סכנתא וכך כותב גם הריטב"א ומהר"ם חלווואה והמאירי והראבי"ה והמרדכי בפסחים וכך רואים מהתוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי שאם זה שלא כדרך הנאתו מותר אם זה לצורך רפואה.
וכמו שפסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה שהו"ד לעיל, שבמקום סכנה מותר להתרפא באיסוה"נ אפילו כדרך הנאתן, ושלא במקום סכנה מותר כשאינו כדרך הנאתן, וכמ"ש שם הכסף משנה שכיון שאינן כדרך הנאתן לא מתסר מדאורייתא. אך דעת הרא"ה בבדק הבית והרשב"א בתשו' שאין להתיר לחולה אכילה אפילו מאיסורי דרבנן כדרך אכילה, ורק בהנאה מותר. וכך כ' הר"ן שגם מה שהתירו שאר איסורים לחולה שאין בו סכנה זה רק בהנאה אבל לא באכילה שאכילה לא התירו רק בחולה שיש בו סכנה.
והשו"ע ביו"ד סי' קנ"ה ס"ג פוסק שמותר להתרפאות באיסורים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן ושלא במקום סכנה מותר רק שלא כדרך הנאתן, דהיינו שהמחבר נקט כהרמב"ם ושאר הראשונים שמותר אפילו בדאורייתא אם זה שלא כדרך, אבל הרמ"א מביא י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה ובלבד שלא יאכל ולא ישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה הרמ"א חושש להרא"ה ולהרשב"א כותב שם הש"ך והיינו דוקא כדרך אכילתן אז אסור אבל שלא כדרך אכילתן כ' המרדכי ואגודה בשם ראבי"ה דמותר.
א"כ מבואר עפ"י כל הנ"ל שכדורים של תרופות שהם מרים ואין החיך נהנה מהם, מותר ליטול בפסח מפני שכשאין הנאה איסורם הוא רק מדרבנן כיון דהוי שלא כדרך הנאה כמו שהארכנו, ומותר לחולה שאין בו סכנה.
ואמנם לדעת הצל"ח בפסחים כ"ד דגדר דרך הנאתו הוא שכעת ההנאה היותר חשובה שבידו להנות ואם עכשיו אינו עומד לאכילה רק להנאה אע"פ שמקודם הוא היה מיועד בשביל אכילה הרי זה נקרא דרך הנאתו ומי שנהנה ממנו חייב ואפילו בדבר פגום ומר, כי זו צורת ההנאה שלו עכשיו, וממילא זהו כדרך הנאתו. ולפי זה יש שנקטו שגם בתרופות מרות שטעמם פגום מ"מ עכשיו זו דרך הנאתן להשתמש איתם לתרופה, ואין להם הנאה אחרת, ולפי"ד יהיה אסור כיון שזה דרך הנאתן אע"פ שפגום לגמרי, אבל גדולי הפוסקים לא קבלו את דבריו.
[ולגבי סירופ שמורכב מתרופה שהיא כשלעצמה אינה ראויה לאכילה, ונוספו לה חומרי טעם, יש לדון אם הקובע כפי מצבו עכשיו שראוי לאכילה או לא. ועי' בגמ' פסחים מ"ה שהפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם צריך לבערה בפסח, והק' הר"ן שם אמאי צריך ביעור בפת שעיפשה הרי יש לנו כלל בכל האיסורים נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבילה וכיון שפקע האיסור חמץ כשהפת התעפשה למה שיצטרכו לבער אותו זה כבר לא חמץ. וביאר הר"ן דשאני הכא גבי פת שעיפשה הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות שהרי גם שאור אינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסרתו התורה מהאי טעמא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, וחזינן מכאן שאיסור שנפסל מאכילת כלב אבל מתקן אותו ע"י מאכלים אחרים, יש בזה איסור מהתורה וכ"כ החוו"ד בסי' ק"ג ס"ק א'].
ובשו"ע הרב הוסיף שגם באופן שאינו מתכוין לאכול את החמץ הפגום שאז אנחנו אומרים שאין כאן אחשביה אבל אם הוא מערב אותו בכונה שיהיה מעורב אפילו שכונתו לאכול דבר אחר ולא את החמץ זה עצמו אחשביה כי כונתו שהוא יהיה שם וזה גם נקרא אחשביה א"כ לכאורה כאן בזה שהוא מערב את החמץ בכונה הוא הרי מחשיב את החמץ וזה אחשביה אלא צ"ל כמו שכבר הזכרנו שאחשביה נקרא באופן שמערב את החמץ כדי להחשיב אותו לאכילה, אבל כאן אע"פ שמערב אותו בכונה אבל הוא רק מחשיב אותו כדי להנות ממנו כדבק ולא לאוכל. ועוד שהוא הרי לא רוצה לאכול אפילו את התרופה ורק מחמת תועלת הרפואה שיש מהתרופה, לכן זה לא נקרא אחשביה דהיינו שלא מספיק שיש לי הנאה ממנו בזה עדיין לא נקרא אחשביה רק אם יש לו הנאת אכילה אז אומרים אחשביה וכאן הדבק בא רק להדביק את התרופה ולא לאכול אותו, יש לו הנאה צדדית שהתרופה לא מתפרקת אבל זה לא בא בתור אוכל.
וכך מובא גם בפוסקים בחק יעקב ועוד, לגבי חמץ שנפסל ונפל לתוך אוכל, שאפילו ברוב הוא בטל ולא אומרים בזה אחשביה עכשיו כשהוא אוכל את כל התערובות כולל את החמץ כי אין כונתו רק לאכול המאכל וזה פגום הוא מעיקרו לגמרי אין לו שום ענין ורצון לאכול את החמץ שנפסל אז אין כאן אחשביה.
ומה שנשאר לברר, הוא גדר חולה שאין בו סכנה שהתירו לו לאכול דבר איסור שהוא פגום, מה הגדר בזה אם זה כמו לגבי שבת שחז"ל התירו דוקא למי שנפל למשכב או חלה כל גופו או שאין זה דומה כלל לדיני שבת יש בזה אריכות בפוסקים אבל אנחנו נקצר בזה מחוסר הזמן לגבי חולה שמותר לו לאכול קטניות כותב המ"ב ופשוט דה"ה לחולה שאין בו סכנה דמותר לבשל לו קטניות אם צריך לזה וחולה לענין זה לא צריך חולה ממש שנפל למשכב אלא כל שיש לו צער גדול מותר בזה והמציאות היום שרוב התרופות הם מעמילנים של תפו"א או מקטניות, וראיתי בספר מאחד מפוסקי זמנינו שכותב שהחזו"א למעשה היקל למי שהיה לו כאב ראש חזק לקחת כדורים אלו שנקרא חולה לענין זה, ואין צריך להגיע למצב של חולה כמו בדיני שבת.
והעולה הלכה למעשה מכל מה שנתבאר, שמעיקר הדין בתרופה שהיא מרה ואין בה טעם טוב אין בזה שאלה של חמץ ולא של אחשביה אם הוא לוקח אותם לרפואה, אבל אכשריה דרא ויש כיום אפשרות לברר ולבדוק אם יש בתרופה חשש חמץ אז כדאי לבדוק ואם יש לאדם ספק אם יש בתרופה חמץ ואין אפשרות לברר ואין לו תרופה אחרת הוא יכול לסמוך על רוב התרופות שאין בהם חמץ או שהם מקטניות שהם הרוב, או שנפסלה מאכילת כלב כמו שנתבאר. ואם אין דרך אחרת והרופא קבע שהחולה חייב לקחת דוקא את התרופה הזאת ויש בה תערובת חמץ, אם הוא חולה מסוכן, פשוט שצריך להמשיך לקחת את התרופה אבל צריך לשים לב שהשאלה אינה רק בבליעה של התרופות אלא גם לגבי החזקתן בבית משום איסור בל יראה ובל ימצא אם יש שם ממש חמץ, ולכן יעשה שאלת חכם מה לעשות עם תרופה שכזו. [ויש להדגיש שכל הנדון לגבי תרופות בפסח הוא רק לגבי תרופות שבולעים אותם אבל לגבי טיפות משאפים ופתילות וזריקות וגם כל סוגי המשחות אין בהם שום שאלה, ולא אומרים סיכה כשתיה במשחות, ועל כן אין צריך שום הכשר עליהם בפסח].
ומידי שנה לפני פסח מוציאים ארגוני הכשרות למיניהם או קופ"ח רשימה מפורטת באיזה תרופות מותר להשתמש בפסח הדבר מביך חולים רבים, כי יש תרופות שלא ידוע עליהם אם הם נקי מחשש חמץ אז לא מביאים אותם ברשימות, וכל שנה משנים כל מיני פורמלות או משנים כל מיני חומרים כדי להוזיל את התרופות, וזה מביא למצב שחולים חוששים ליטול את התרופות וכשנמנעים הרי זה מזיק לבריאותם ועלול להגיע עד למצב של סכנה ממש, כידוע. ופי שכתב אחד הרבנים החשובים בב"ב "ואנא עובדא ידענא באברך אחד אשר היה עליו ליטול תרופות מחמת חולשת בריאות נפשו וכשהגיע חג הפסח מנע עצמו מליטלם ומצב בריאותו התדרדר עד שבאמצע ימי חול המועד זרק עצמו מגג ביתו ר"ל".
ועל כן יהודי מבוגר שסובל ממחלות כרוניות לב או כליות לחץ דם או סוכר, ומסתפק לגבי תרופה מסוימת אם היא כשרה לפסח, אין שום צורך לחפש במדריך הכשרות, אלא יש לו להמשיך ליטול את התרופה שהוא רגיל בה כל השנה ולא להחליף לו תרופות שמשנה את האיזון שלו, וכך ההוראה שקבלתי מגדולי הפוסקים בתקופה האחרונה.
ויש לדעת שרוב התרופות המצויות כיום בקופות החולים ובבתי מרקחת בארץ אין בהם חשש חמץ, ורק בחלק קטן מהתרופות יש חשש חמץ או תערובת חמץ בגלל העמילן שמעורב בהם וגם הם פגומים ומרים ויש תרופות שעשוים מעמילן של קטניות שאז זה קל יותר שבאופן כזה של רפואה ושהוא בתערובת ופגום לא אסרו את הקטניות ורוב מהתרופות שמיצרים היום בארץ הם עם עמילנים של קטניות של תירס או של תפוחי אדמה הבעיה היא בתרופות שבאים מחו"ל ששם עושים אותם מעמילן של דגנים זה מצוי גם בויטמינים או כדורי ברזל שיש מהם חמץ ממש. יש אנשים שלוקחים את הויטמינים רק לחיזוק או למניעת חולי ולא לחולי ממש או נשים בהריון שלוקחות כל מיני ויטמינים וברזל לחיזוק אפשר לוותר עליו לימי פסח אם הרופא מסכים בדרך כלל לא יקרה שום דבר אם לא יקחו אותם למשך שבוע. צריך לדעת שאם תרופה שהוא צריך לקחת לא מופיע ברשימה צריך לבקש מהרופא תרופה חלופית מחברה אחרת שבה אין חשש חמץ שלפעמים תרופה לחולי מסוים יש חברה שעושה אותם מחמץ וחברה אחרת עושה אותם מקטניות.
אולם הבעיה העיקרית היא לגבי הסירופים לילדים שהם מתוקים, ובחלקם יש תערובות חמץ מגלוקוזה וסורביטול ואלכוהול, שכן כל סירופ מורכב מעשרות חומרי גלם שעלולים להיות מחמץ. וב"ה שמשנה לשנה יש שינוי לטובה שגם בסירופים שבעבר היתה בעיה איתם היום עוברים לחומרים ולתמציות שאין בהם חשש חמץ, והאלכוהול שבהם שמיוצר בשנים האחרונות בארץ כבר אינו מדגן אלא ממולאסות סוכר או ממקור פטרוכימי שאין בהם חששות, אבל בחו"ל עדיין יש מקומות שהאלכוהול עשוי מדגן. והעצה באופן שהסירופ אינו כשר והילד צריך לקחת את התרופה, אפשר לקחת את הכדור המקביל שבדר"כ בו אין חמץ ולרסק אותו ולהוסיף סוכר ומים או שאר דברים למתק אותו, אם אין מניעה מצד הרופא, וכמובן שיש לברר את המינון המדוייק [ומאוד צריך להזהר שיש מקרים שמגיעים לידי פיקוח נפש ובמקרה כזה אין שאלה של חמץ כשאין תרופה חלופית].
וחלק גדול מהשאלות בערב פסח אצל הרבנים ובתי הוראה הם לגבי השימוש בתרופות, וראוי לדעת שהתרופות והכדורים שיש בהן חשש חמץ הם לא יותר מאשר יחידים ממש. גם צריך לדעת שתרופה שאינה מופיעה ברשימה התרופות הכשרות, לא תמיד זה אומר שיש בה חמץ, ולפעמים לא הצליחו גורמי הכשרות לברר את הדרך הייצור של התרופה הזו ומדובר רק בספיקות רחוקים. אמנם בויטמינים ובתוספי מזון, יש להחמיר ואפשר לוותר על נטילתם בימים הספורים הללו של חג הפסח.
ויה"ר שהקב"ה יעזור שלא יהיה צורך להשתמש בתרופות, ויקויים בנו והסירותי מחלה מקרבך כי אני ה' רופאך, ונזכה כולנו לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
ויהיה זה לנחת רוח לנשמתה של אשתי הצדקת מרת רבקה בת ר מרדכי חיים ע"ה