הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ג' פברואר 22, 2022 8:53 pm
ההסבר המלא באתר שלהם הוא זה:
אוצר הארץ תוצרת יהודית לשנת השמיטה – רקע הלכתי
קביעת סדרי עדיפות מבחינה הלכתית הינה דבר מורכב ביותר, במיוחד לאור העובדה שהשאיפה של מערך אוצר הארץ היא לדאוג לציבור הצרכנים והחקלאים היהודים כאחד
הרב אהוד אחיטוב | ניסן-אייר תשס"ז
הקדמה:
במאה עשרים שנה האחרונות התחדשו מספר פתרונות הלכתיים ביישום דיני שביעית במציאות החיים בארץ, כשכל פיתרון מבוסס על דעת חלק מהפוסקים. משום כך בכדי להפעיל מערך ארצי של טיפול בירקות ופירות בשנת השמיטה יש להחליט על סדרי עדיפות הלכתיים, איזו תוצרת תילקח מהחקלאים בעדיפות ראשונה, איזו בעדיפות שנייה וכן הלאה. קביעת סדרי עדיפות מבחינה הלכתית הינה דבר מורכב ביותר, במיוחד לאור העובדה שהשאיפה של מערך אוצר הארץ היא לדאוג לציבור הצרכנים והחקלאים היהודים כאחד. לפיכך לא כל פיתרון שקל יותר לצרכנים מבחינה הלכתית, הוא גם קל לחקלאים מבחינה הלכתית (כדוגמת יבול היתר המכירה)[1]. תחילה יש להתבונן בפתרונות השונים הקיימים בשני ענפי החקלאות המרכזיים: מטעים וגידולי שדה, לעתים בשניהם יחד ולעתים רק באחד מהם, ומהם ליצור את סדרי העדיפות.
פתרונות הלכתיים:
א."היתר מכירה"
אפשרות אחת שימיה כמעט כימי העלייה הראשונה (תרמ"ב- תרמ"ט) היא מכירת הקרקע לנכרי למשך שנתיים, היתר שהונהג בפועל כבר לפני יותר ממאתיים שנה, על ידי רבי מרדכי רובייו זצ"ל מעיה"ק חברון ת"ו והובא בהרחבה בספרו שו"ת שמן המור (סי' ד)[2]. אמנם באותה תשובה נדרש הרב רובייו למכירה זו רק בכדי לאפשר לשווק את הפירות שלא בקדושת שביעית, אך ההיתר שלו שימש כבסיס להיתר המורחב יותר משמיטת תרמ"ט ואילך, אשר הורחב להתיר עבודת ישראל בקרקע שנמכרה לנכרי. ההנחיות בהיתר תרמ"ט היו שמלאכות האסורות מן התורה יעשו נכרים, ורק מלאכות האסורות מדרבנן יעשו המתיישבים עצמם או פועלים יהודים אחרים[3]. הצעה זו נקראה מאז ועד עצם היום הזה "היתר המכירה", המיוחד שבה שהיא פותרת את מכלול המורכבויות של השמיטה: היא מקילה הן על היתר המלאכות[4], והן על מעמד הפירות שדינם יהיה כפירות נכרים שאין בהם קדושת שביעית[5], וכך ניתן יהיה לשווק אותם באופן רגיל, ואף לייצא אותם לחו"ל - דבר האסור בפירות הקדושים בקדושת שביעית[6]. אף שהיתר זה עורר פולמוס הלכתי חריף – הרי שגם המתנגדים לו, הבינו שצריך לדאוג להמשך התפתחות הישוב המתחדש בארץ ישראל, וכמו כן גם התומכים בו, הדגישו בכל שמיטה שהיתר זה הוא רק "הוראת שעה" ואין לעשותו כהיתר מוחלט וקבוע. לפיכך גם המתירים סברו שיש לחזק את מי שחפץ בכך לקיים את המצווה כתקנה, להיות מ"גיבורי כח עושי דברו" מבלי להזדקק לקולות מיוחדות. הויכוח סביב היתר-המכירה היה גם עקרוני, האם בשל צורך ההתיישבות יש להקל בעבודות הקרקע על ידי היתר המכירה, או שיש לנהוג להיפך, שבשל הדאגה לאחיזתנו בארץ עלינו להתחזק במצוות השמיטה, אשר חז"ל השוו אותה לשלושת העבירות החמורות ביותר, ודווקא בשמירתן תתחזק ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל[7]. מורכבות זו ביחס להיתר המכירה ניכרת מהנהגתו של הגראי"ה קוק זצ"ל כעשרים שנה מאוחר יותר, בשמיטת תר"ע השמיטה הראשונה לאחר עלותו ארצה. הרב זצ"ל אמנם ביסס וחיזק את היתר המכירה - הלכתית וציבורית, אך עודד ואף זירז את את החקלאים שהשמיטו מרצונם את שדותיהם בשביעית בצורה מוחלטת[8]. כך היה כאשר אנשים בעלי סמכות ציבורית ניסו לכפות על חקלאים לעשות היתר מכירה, הוא מחה על כך בפני הנוגעים בדבר, והזהירם בצורה חריפה, לבל יעשו כן בפעמים אחרות[9]. על פי תפישה זו הקים הגרא"יה קוק זצ"ל מערך של אוצר ב"ד לפירות של היתר מכירה, על מנת לצמצם את ההיתר רק למקרים הנצרכים בלא להשתמש בו באופן גורף. כך גם נהג הרה"ג שמואל מוהליבר זצ"ל שסבר שיש להקל לזרוע אף ללא היתר מכירה, אך תמך בחקלאים שהעדיפו להשבית את עבודת הקרקע לגמרי בשביעית[10].
ב. אוצר בית דין
האפשרות השניה שנתחדשה הייתה טיפול במטעים ובגידולי השדה על ידי אוצר בית דין, באפשרות זו החקלאי נהפך לשליח בית-דין והוא המבצע את המלאכות עפ"י הנחיות בית הדין. שכר העבודה וההוצאות השוטפות עבור הטיפול במטע גם הם משולמים לו מקופת בית הדין. בית הדין גובה את הכסף מהצרכנים לא עבור הפירות, אלא עבור העבודות וההובלה שעושים עבורו[11].
דרך זו צידד בה הרה"ג אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל בעל החזון איש, אשר עקב התנגדותו ההלכתית להיתר המכירה, ומתוך דאגה לחקלאים, סבר שעדיף להקל בקולות משמעותיות במלאכות שביעית, וביחס ההלכתי לגידולי השדה הנקטפים בשביעית - כפי שיתבאר בהמשך[12].
לאור האמור לעיל מובן מדוע דרך זו של "אוצר בית-דין" רווחה בשמיטות האחרונות בעיקר בהתיישבות החדשה ביש"ע (כולל דרום הר חברון וגוש עציון) ובגולן, כאשר התפתחה תופעה של רצון לצמצם את השימוש בהיתר-המכירה לענפים מסוימים ולאזורים מסוימים בלבד. בחלק מועט מהמקרים חברי המושבים החקלאיים הובירו את שדותיהם בשביעית, אף בלא לחלק את תוצרתם על ידי אוצר ב"ד. מאידך, אצל הציבור החרדי אשר בחלקו צרך פעם דווקא פירות של אוצר ב"ד - נוצר תהליך שונה, כשהם כבר אינם מוכנים לצרוך יבול שמיטה, אלא רק "יבול נכרים", או יבוא מחו"ל. על רקע זה עלה הצורך להקים גוף שידאג לחקלאים יהודים המעוניינים להשתלב בתהליך זה, ולצרכנים הרוצים לחזק מגמה זו ולצרוך תוצרת יהודית שבחלקה קדוש בקדושת שביעית. גוף זה יהא מבוסס על כך שהציבור הצרכני יתחייב מצידו לצרוך תוצרת זו, וככל שיגדל מספר המתחייבים מצד הצרכנים, כן ניתן יהיה להכניס למעגל זה מספר רב יותר של חקלאים שחפצים לטפל במטעים ובשדות עפ"י הנחיות אוצר בית הדין. התוצרת שתחולק על ידי "אוצר הארץ" תכלול בתוכה פירות וירקות, הפירות יחולקו לצרכנים במסגרת אוצר ב"ד באריזות שונות להימנע משקילה וכדו[13]'. אולם אספקת הירקות על ידי "אוצר הארץ", תיעשה עפ"י סדרי עדיפות הלכתית שיתבארו לקמן, ובהתאם לכך ייווצר הקשר עם החקלאים השונים.
הענף שבו קיימים סדרי עדיפות שונים, הוא בעיקר ענף הירקות, כפי שיבואר להלן:
סדרי עדיפות בירקות:
א. ירקות משנה שישית:
עדיפות ראשונה - ירקות שנקטפו בשישית. מדובר בירקות שניתן לאחסן אותם באופנים שונים, ושמקורם ממשקים יהודים. עדיפותם ההלכתית היא בכךשהיות ומדובר בגידולי ששית אין בהם כלל זיקה כלשהיא למלאכות שביעית. אולם שיווק התוצרת ייעשה באריזות בעלות צבע מיוחד לירקות מקטיף ששית, בכדי למנוע מראית העין שמדובר בירקות שביעית. לפיכך לדרך זו תהיה עדיפות ראשונה במעלה[14].
ב. מצעים מנותקים:
עדיפות שניה - מצעים מנותקים בחממות כולל מכירת העציצים. דרך זו של גידול בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, מבוססת על צירוף שני יסודות הלכתיים:
א. שבימינו ששביעית נוהגות מדרבנן - מקילים בספק של הירושלמי אם מותר לזרוע בקרקע שבתוך בית[15].
ב. שגידול בעציץ שאינו נקוב בחוץ איסורו מדרבנן. כמו כן ההנחיות הן לפרוס יריעות ניילון על הקרקע בכדי שלא תהיה יניקה של העלים מהאדמה[16].
בשתי האפשרויות הנ"ל עדיין מדובר בגידולים שאין להם קדושת שביעית.
ג. ירקות מזריעת שישית וקטיף שביעית
עדיפות שלישית - ירקות מזריעת ששית שנלקטים בשביעית. בדרך זו הירקות כבר קדושים בקדושת שביעיתוהם יחולקו על ידי אוצר ב"ד – השאלה לגבי ירקות אלו היא האם הם נכללים באיסור ספיחים. איסור זה גזרו חז"ל לכו"ע על גידולים חד-שנתיים (שאינם גידולי הבר) הגדלים בשביעית, מחשש שמא אדם מישראל יזרע בסתר ויאמר שירקות אלו עלו מאליהם. אלא שנחלקו הראשונים האם איסור זה כולל בתוכו גם גידולי ששית שנקטפו בשביעית, או שלא. לשיטת הרמב"ם איסור זה אכן כולל בתוכו גם ירקות שנזרעו בשישית והמשיכו לגדול בשביעית, ומדבריו יוצא שכל גידולי שדה שנלקטים בשביעית אסורים באיסור ספיחין[17]. אולם לדעת הר"ש משאנץ ירקות אלו כיוון שהתחילו לצמוח בשישית לא חל עליהם איסור ספיחין אע"פ שנקטפו בשביעית[18]. אלא שגם בשיטת הר"ש דנו האחרונים מהו מעמדם של ירקות שהתחילו לצמוח בשישית אך החלק הנאכל שלהם התחיל לצמוח בשביעית (כגון: עגבניות, מלפפונים פלפלים וכדו'). לדעת החזו"א הר"ש מתיר אף ירקות כאלו היות שהם התחילו לצמוח בשישית[19]. לעומתו סובר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהר"ש התיר רק אם החלק הנאכל התחיל לצמוח בששית, אך להלכה למעשה הוא הסכים שיש לפסוק כחזו"א, היות ש"כבר הורה זקן" כלשונו[20].
ד. ירקות מגידולי הערבה הדרומית:
עדיפות רביעית - ירקות מגידולי הערבה הדרומית עם היתר מכירה לחומרה. שאלת זיהוי הגבול הדרומי של ארץ ישראל באזור הערבה היא שאלה שדנו בה רבים, והיא תלויה בכמה מרכיבים:
א. היכן הוא בדיוק "קצה ים המלח"? חשיבות הדבר היא משום שזו נקודת הגבול הדרומית-מזרחית של הארץ, כפי שמצוין בפסוק (במדבר לד, ג-ד): "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם[21] וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים...". מנקודה זו מתחיל קו הגבול לפנות לכיוון דרום. באופן דומה מצוין תחילת הגבול הדרומי של שבט יהודה (יהושע טו, ב) החופף כידוע את גבולה הדרומי של הארץ כלשון הפסוק: "ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח מן הלשן הפונה נגבה", וביאר רש"י (שם): "מקצה ים המלח - הוא מקצוע דרומית מזרחית של א"י באלה מסעי". מיקומה המדויק של נקודה זו אינו ניתן לזיהוי באופן ודאי, בשל העובדה שקו החוף של ים המלח נסוג בעשרות ואולי אף במאות מטרים מאז כיבוש הארץ על ידי יהושע. דבר שיש לו משמעות מהיכן מתחיל הגבול לפנות בזוית לכיוון דרום-מערב[22]. אך ככל הנראה לזיהוי זה יש משמעות ביחס לאזור הערבה הצפונית – אם הוא נכלל בתחום גבולות פרשת מסעי.
ב. האם הגבול הדרומי פונה ישירות מים המלח למעלה עקרבים, והיכן היא מעלה עקרבים?
כפי שנאמר בתורה הגבול הדרומי פונה לכיוון מעלה עקרבים, וכלשון הפסוק (שם לד, ג): "ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים". השאלה היא, האם הגבול הדרומי פונה ישירות מ"קצה ים המלח" באופן חד לכיוון מעלה עקרבים, או שהוא ממשיך דרומה בזוית קלה לכיוון הערבה, ורק לאחר מכן הוא עושה תפנית צפונית מערבית לכיוון מעלה עקרבים[23]. למחלוקתם יש משמעות מעשית כיצד יש להתייחס לחלק מהערבה הצפונית. לדעת הרב יהוסף שווארץ זצ"ל בספרו תבואות הארץ (מהדורת לונץ – עמ' כב-כז) הסובר כאפשרות הראשונה, כמעט כל הערבה הצפונית נמצאת מחוץ לגבולות הארץ המפורשים בפרשת מסעי, כיוון שהגבול הדרומי נוטה מקצה ים-המלח ישירות לכיוון מעלה עקרבים. לעומת זאת לדעת הרב יצחק גולדהאר זצ"ל בספרו אדמת קדש (עמ' 186) הסובר כאפשרות השנייה, חלק מהערבה הצפונית כלול בגבול פרשת מסעי. אך לפי שתי השיטות הנ"ל אין מחלוקת שמעלה עקרבים המוזכר בתורה הוא המקום הנקרא גם כיום בשם זה. על דעות אלו הסתמכו בשמיטות הקודמות חלק מהפוסקים להתיר לכתחילה לרכוש תוצרת חקלאית בשביעית מאזור הערבה. אולם הרבנות הראשית לישראל לא הסכימה עם גישה זו.
שיטה שלישית ביחס לזיהוי של גבולות פרשת מסעי היא שיטת הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג עמ' רסד). לדעתו מעלה עקרבים המוזכרת בתורה אינה מעלה עקרבים של ימינו אלא הוא שטח הקרוי בערבית "עקבה" כשהוא כולל בתוכו את כל אזור הערבה מדרום ים המלח עד אילת[24]. לפי שיטה זו צריך להסביר שהגבול מ"קצה ים המלח" אכן פונה דרומה בזוית קלה מאוד כשהוא נמשך לאורך כל הערבה עד אילת.
ג. האם איזור הערבה נחשב ככיבוש עולי מצרים לא עפ"י גבולות מסעי אלא משום שנכבש על ידי מלכי יהודה? לדעת הגרא"י וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג) הערבה הדרומית עד אילת קדושה בקדושת עולי מצרים, כיוון שהיא נכבשה על ידי מלכי יהודה[25]. לשיטה זו הסכים הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, כפי שהעידו בשמו בשו"ת ציץ אליעזר (שם), ומו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (שם). וכן נקט למעשה מו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו או"ח סי' ב סעי' ב) כשביאר מכמה טעמים מדוע אין לנהוג יו"ט שני של גלויות באזור אילת, ופשוט לו שיש לנהוג שם תרו"מ כדין מדברות ארץ ישראל הנגררות אחר א"י.
ד. שיטה נוספת היא שיטת הסוברים שקו רוחב שלושים הנמצא בדרום הערבה הוא הקובע את הגבול הדרומי של ארץ ישראל. אולם קיים קושי להבין את השיטה הנ"ל ביחס למצוות התלויות בארץ[26].
ה. שיטה נוספת שיש לחוש למעמד ההלכתי שיש לכיבושי מדינת ישראל שבימינו; שדינו ככיבוש שלישי, בעיקר במקומות שברור לכל שמטרת הכיבוש הייתה לשם החלת ריבונות והתיישבות כמו באיזור הערבה[27].
מכל הסיבות הנ"ל נהגה הרבנות הראשית לישראל לדורותיה לקבל תוצרת חקלאית מכל איזור הערבה רק לאחר שהחקלאים ביצעו שם היתר מכירה[28]. אך ודאי שאם עושים שם היתר מכירה יש מקום לכתחילה להקל לעבוד שם בשופי, היות ולדעות מסוימות ניתן להקל לעבוד שם לכתחילה.
ה. ירקות ייבוא או ירקות או ירקות היתר מכירה
עדיפות חמישית – ירקות ייבוא או ירקות היתר מכירה – (יתכן שלא יזדקקו לאף אחת מהן). שתי אפשרויות אלו מעמדם שווה מבחינה הלכתית בכך שהם ירקות נכרים. אולם לכל אחד יש מעלה וחיסרון ביחס לסוג השני.
החיסרון בהיתר מכירה בשל העובדה שמדובר בירקות שנזרעו או נשתלו בקרקע ישראל בשביעית, אך יש לכך מקום כשמדובר בחקלאי שעושה כן כעדיפות אחרונה בסוף השמיטה אחר שמוצו כל האפשרויות האחרות, או שעושה כן לצורך ייצוא לחו"ל בכדי לא להפסיד שווקים בשנים האחרות.
החיסרון בירקות ייבוא שמדובר בירקות שמייבאים אותם רק בגלל השמיטה ואילולא השמיטה ניתן היה להשיגם בארץ. התועלת בירקות ייבוא היא בכך שלא מקילים כלל בזריעה או שתילה בשמיטה עצמה בקרקע ישראל.
יהי רצון שמתוך החדרת המודעות של מצוות השמיטה הלכה למעשה ובקיומה, בשכבות רבות של הציבור בארץ. נזכה לחידוש קיום מצוות שמיטה ויובל מן התורה בקיום הפסוק (ויקרא כה, יא): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו", ושתבורך ארצנו מפי הבורא כפי ההבטחה בפסוק (ויקרא כה כא): "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים".
[1] מבחינת הצרכנים פירות היתר מכירה מעמדם כפירות שגדלו בקרקע נכרים (והוא גם מחזק את החקלאות היהודית בארץ), ובאכילת פירות אלו אין שום דוחק הלכתי, למעט רק לאלו הטוענים שהמכירה אינה תקפה, טענה שיש עליה קושיות מדוגמאות אחרות, ואכמ"ל. לעומת זאת ביחס לחקלאים ההסתמכות על ההיתר היא קולא משמעותית, כיוון שבפועל הם מסתמכים על דעה המתירה לישראל לעבוד באדמת נכרי בשביעית, כפי שיתבאר לקמן (הע' 3).
[2] היתר המכירה נידון כבר בקיץ תרמ"ז באסיפת גדולי הדור בעיר וורשא, יותר משנה לפני שמיטת תרמ"ט, ואז הועלו לדיון שתי גישות הלכתיות עקרוניות: מצד אחד גישתו של הרה"ג רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל מוואלוז'ין אשר התנגד לכל היתר עבודה בשביעית, מעבר למה שהתירו חז"ל שהן את המלאכות לקיום האילן (אוקמי), עמדה שנבעה גם כתוצאה מדעתו הידועה שחיוב שביעית בימינו הוא מן התורה, וכמו שנקט גיסו ערוה"ש (זרעים סוף סי' כט). מנגד עמדה דעתו של הרה"ג רבי שמואל מוהליבר זצ"ל אשר סבר שיש להקל לעבוד בשביעית במושבות המתחדשות הארץ ללא כל הגבלה. את דעתו הוא ביסס על דברי רבי ינאי לאחר החורבן: "פוקו וזירעו בשביעית". הדרך שהתקבלה בסופו של דבר הייתה דווקא הדרך האמצעית של אחד מגדולי הפוסקים באותו דור הרה"ג רבי יצחק אלחנן זצ"ל מקאבנא, אשר סבר שאין להתיר לעבוד בשופי כבשנים רגילות אך גם אין לאסור לגמרי, ועל כן יש לחפש קולות שיאפשרו לעבוד בקרקע המושבות. בסופו של דבר התקבלה דעתו שהיא בעצם האב טיפוס להיתר המכירה המקובל כיום, ראה עוד בהרחבה בחוברת "היתר תרמט" (בעריכת הרב אברהם שטרנברג). כאמור התקדים להיתר הלכה למעשה למכור קרקע לנכרי לצורך שביעית הוא כאמור שו"ת שמן המור (סי' ד) שביסס את דעתו באותה תשובה. הרחבה על כך ראה במבוא לשבת הארץ (הוצאת מכון התורה והארץ סי' יב עמ' 157).
[3] ההיתר שישראל יכול לעשות חלק מהעבודות בקרקע לאחר המכירה, מתבסס על אחת השיטות בראשונים שמותר לישראל לעבוד בשדה נכרי בשביעית – והיות שהשדה לאחר המכירה לנכרי דינה כשדה נכרי, ממילא מותר לישראל לעבוד באותה שדה לאחר המכירה לנכרי. אמנם הפוסקים בדורנו לא רצו להסתמך על אותה שיטה ביחס למלאכות דאורייתא, שאותן יהיו מוכרחים לעשות על ידי נכרים, אך את המלאכות דרבנן התירו לבצע גם על ידי ישראל. ראה על כך בשבת הארץ (פ"ח ה"ח אות ד הע' 15, אות ה הע' 19-23).
[4] כפי שנתבאר לעיל (הע' 3).
[5] הבסיס ההלכתי שאין לפירות היתר מכירה, דין קדושת שביעית מבוסס על שיטת מרן רבי יוסף קארו (כס"מ הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט, שו"ת אבקת רוכל סי' כד) הסובר שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, ועי' על כך שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב פיסקה 2 הע' 16-18).
[6] הוצאה לחו"ל של פירות הקדושים בקדושת אסורה עפ"י דרשת חז"ל בתורת כהנים (בהר פרשה א, ט) ובמשנה (שביעית פ"ו מ"ה) ונפסקה ברמב"ם (הל' שמיטו"י פ"ה הי"ג).
[7] כלשון חז"ל במשנה (אבות פ"ה מ"ט): "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ", זאת עפ"י משמעות הפסוקים בפרשת התוכחה (ויקרא כז, לד-לה).
[8] ראה אגרות הראיה (ח"א אגרת רפט ד"ה ביסוד השמיטה) שם פותח הרב בראשית דבריו וכותב: "עלינו לדעת שאנו חייבין להתאמץ בכל כוחנו לסבב פני הדברים שסוף כל סוף תהי' שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש. עלינו להשתדל להנחות את הדבר, עד אשר יעלה בידינו בע"ה לבסס את יסוד קדושת השביעית בכל צורתו כתורה וכמצוה... אבל איך לבוא אל המטרה הקדושה הזאת, ובאיזה אמצעים נחזיק להגיע אליה, דבר זה צריך לימוד", ולאחר הקדמה זו הוא מרחיב את דעתו בקשר להיתר.
[9] ראה אגרות הראיה (אגרת רסג): "וישמרו נא מחרב נוקמת נקם ברית, העומדת לנקם נגד המזלזלים בקדושת השביעית בשאט נפש, ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה".
[10] הרב שמואל מוהליבר זצ"ל מיוזמי וממקימי המושבה מזכרת בתיה מראשיתה, דעתו מבחינה הלכתית הייתה שניתן להקל לעבוד בשביעית במושבות בלא שום מגבלה, משום ששמירת השמיטה עלולה להביא לידי חורבן היישוב מחדש, והוא הסתמך על היתרו של רבי ינאי (סנהדרין כו ע"א) שאמר: "פוקו וזרעו בשביעית". למרות זאת כשנאבקו אנשי מזכרת בתיה מול פקידי הברון רוטשילד והתעקשו שלא לעבד את שדותיהם בשנת תרמ"ט, תמך הרב מוהליבר זצ"ל במאבקם ואף התייחס לכך בצוואתו. ועי' על כך בספר "נחשוני השמיטה" (א. ארקין הוצאת מדרשת מזכרת בתיה).
[11] על היסודות ההלכתיים של אוצר ב"ד ראה התורה והארץ (ח"ו עמ' 389-422).
[12] על סיבת התנגדותו העקרונית להיתר ראה מה שכתב תלמידו הרב קלמן כהנא זצ"ל (והשביעית תשמטנה עמ' 1-8).
[13] עפ"י רמב"ם (הל' שמיטו"י פ"ו ה"ג), ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"ג אות ב-ג).
[14] יש לציין שלפי ביאור הרש"ס לירושלמי (שביעית פ"ט ה"ה סוף ד"ה חזור וזכי ביה), גם אוצר ב"ד של התוספתא שמר במחסנים יבול ששית, אך הוא עשה כן דווקא בפירות, שחולקו דווקא בסוף השביעית.
[15] לדעת פאה"ש (סי' כ ס"ק נב) ובעקבותיו הלכו עוד אחרונים, שניתן להתיר אפילו על קרקע גמורה בתוך בית בשביעית בזמן הזה.
[16] עפ"י חזו"א (סי' כב ס"ק א, סי' כו ס"ק ד). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ג אות ב ובהע' שם, פ"א ה"ו אות ד ובהע' שם).
[17] כך מוכח מלשון הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד ה"ג) שכתב: "הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותם בגנות ומיני תבואה וקטניות – כל הצומח מהן אסור מדבריהם". לביאור שיטת הרמב"ם עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב והע' 7-10).
[18] יש לציין שגם בין הראשונים הנוקטים בעיקרון כשיטת הר"ש שאין איסור ספיחין בגידולי שישית, קיימת מחלוקת מהי ההגדרה של גידולי שישית שלא יחול עליהם איסור ספיחים. מדברי הרמב"ן (ויקרא כה, ה) משמע שהיקל רק בירקות שעיקר הצימוח שלהם היה בשישית, אך מדברי הר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל הספיחין) נראה שהוא מיקל אף בירקות שהתחילו לצמוח בשישית, וכמותו נקט החזו"א (שביעית סי' ט ס"ק א). טעמו של הר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל הספיחין) והראשונים הנוקטים כמותו, שהיות ורואים שהצמח גדל בשישית, אף שהוא נשאר מחובר לאדמה בשביעית, שוב אין כאן חשש לרמאים, כיוון שניכר שהצמח התחיל לצמוח בששית. הגראי"ה קוק זצ"ל בשבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב) הביא אמנם את מחלוקת הר"ש והרמב"ם אך לא הכריע במחלוקת זו. אך יש לציין שכשיטת הר"ש נקטו עוד ראשונים (עי' שבת הארץ פ"ד ה"ג אות ב הע' 11). ומסיבה זו כתב הילקוט יוסף (שביעית פכ"ג הע' יד) בשם אביו הגר"ע יוסף שליט"א שכן יש לפסוק כיוון שכך דעת רוב הראשונים. גם הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א אף שס"ל שבהל' זרעים יש לפסוק כדעת רמב"ם הרי שבנוגע לספיחים שהתחילו לצמוח בששית דעתו שיש להקל למעשה היות שנהגו להקל בזה, ועי' קטיף שביעית (פרק טז סעי' ח והע' 27). ועי' אור לציון (שביעית עמ' סו).
[19] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק א) יש לציין שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מעדני ארץ שביעית הוספות סי' י, יא) חלק עליו הלכתית, אך למעשה אף קיבל אותו משום ש"כבר הורה זקן".
[20] למרות דעת המקילים לפיתרון זה יש עדיפות פחותה ממצעים מנותקים בשל העובדה שהיא בניגוד לשיטת הרמב"ם, אף שכאמור רוב הראשונים והאחרונים נוקטים כמוה.
[21] כידוע אדום היא אחת מהארצות שלא ניתנו לאברהם אבינו עד לעתיד לבוא, כפי המובא במדרש (בראשית רבה פרשה מד, כג): "רבי חלבו בשם רבי אבא בשם רבי יוחנן כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים, את הקיני ואת הקנזי, ואת הקדמוני, ולא נתן להם אלא ז' את החתי, ואת הפרזי, ואת הרפאים, ואת האמורי, ואת הכנעני, ואת הגרגשי, ואת היבוסי, הרי שבעה… ואיזה הם הג' שלא ניתן להם, רבי אומר ערביה שלמייה, נוטייה, רבי שמעון בן יוחאי אומר דרמוסקוס, ואסייא, ואספמייא, ר"א בן יעקב אמר, אסיא ותרקי וקרטגינה, רבנן אמרי אדום ומואב, וראשית בני עמון, הם הג' שלא נתן להם בעוה"ז, אדום שנאמר (דברים ב) כי לא אתן לך מארצו ירושה כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ובמואב כתיב (דברים ב') אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, קנזי הוא מעשו, קיני וקדמוני הוא מעמון ומואב. אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של הקב"ה אבל עכשיו שבעה נתן להם שנאמר (שם /דברים/ ז) שבעה גוים רבים ועצומים ממך...".
[22] ראה במאמרו של הרב זלמן קורן שליט"א (חוברת מוריה תשנד) המרחיב בנושא זה, אך
[23] לפי כל השיטות קיימת פנייה של הגבול מקצה ים המלח מעט לכיוון דרום.
[24] כשבין השאר הוא מסתמך על דברי הפסוק (יהושע שם) שהגבול של הארץ הוא "על יד ארץ אדום", לפי שיטתו כל הערבה הוא בתוך תחום גבולות הארץ שעל פי פרשת מסעי.
[25] ועי' בספר מור וקציעה (או"ח סי' ש"ו קונטרס ישוב א"י) בענין הגדרת כיבוש עולי מצרים.
[26] שיטה זו הוזכרה באנציקלופדיה התלמודית (כרך ב' – ארץ ישראל – גבולות) בסיכום הדיון על הגבול הדרומי, וז"ל: "הגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא עד המעלה השלושים לצפון העולם". שיטה זו מסתמכת כפי שמצוין שם (הע' 241) על דברי הרמב"ם (הל' קידוש החודש פי"ח הט"ז) ביחס לראיית הלבנה בארצות המקבילות לארץ ישראל במזרח או במערב, שאם ראו אותה במקביל לארץ ישראל ממזרח ודאי שהיא כבר נראתה גם בארץ ישראל, ושם הזכיר הרמב"ם את המושג "קו רוחב שלושים", כלשונו (שם): "וכל אלו הדברים בשהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולם משלשים מעלות עד חמש ושלשים מעלות". כמובן הרמב"ם ביאר שידיעה זו אין לסמוך עליה לענין קידוש החודש, וכלשונו (שם): "ודברים אלו שביארנו בערי מזרח ומערב אינן אלא להגיד כל משפטי הראייה להגדיל תורה ולהאדירה, לא שיהיו בני מזרח או בני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום, אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שביארנו כמה פעמים".
יש המקשים על השוואה זו לדיני מצוות התלויות בארץ משתי סיבות:
א. הרמב"ם לא נתכוון באותה הלכה לקבוע את התחום של גבולות הארץ, אלא לתת לנו מושג פחות או יותר על הארצות המקבילות לארץ ישראל, לענין ידיעה מציאותית על ראיית הירח. ומשום כך כתב הרמב"ם שארץ ישראל עומדת בין קו רוחב 35 בצפון לבין קו רוחב 30 בדרום אך לא התכוין שארץ ישראל מסתיימת בדיוק באותו קו רוחב. בעיקר שקשה לקבוע את גבולות הארץ עפ"י חישוב של קוי רוחב, בעוד שהגבולות בפרשת מסעי בצפון ובדרום מאוד מפותלים.
ב. קושי נוסף היא העובדה שהרמב"ם בעצמו כותב במקום אחר בהל' קידוש החודש (פי"א הי"ז) את קו הגבול הדרומי באופן שונה, כשכתב (שם) שא"י נמצאת בין קו רוחב 29 בדרום לבין קו רוחב 35 בצפון, וכלשונו: "ולפי שהראייה לא תהיה אלא בארץ ישראל כמו שביארנו, עשינו כל דרכי חשבון זה בנויים על עיר ירושלם ולשאר המקומות הסובבין אותה בכמו ששה או שבעה ימים רואין את הירח תמיד ובאים ומעידים בבית דין, ומקום זה הוא נוטה מתחת הקו השוה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו שתים ושלשים מעלות עד חמש ושלשים ועד תשע ועשרים, וכן הוא נוטה מאמצע הישוב כנגד רוח מערב בכמו ארבע ועשרים מעלות עד שבע ועשרים ועד אחת ועשרים". תיאור הרבה יותר מובן כיוון שלפי תיאור זה ירושלים נמצאת ממש בתווך, בקו רוחב 32 באמצע א"י. כשיוצא מכך שהגבול הוא במעלה ה29 שהיא הרבה יותר דרומה מהעיר אילת, כפי שכתב הרמב"ם. אמנם יש כאלו שרצו לומר שכוונתו לסוף המעלה העשרים ותשע שהיא תחילת המעלה השלושים, אך הדבר קשה כיון שמצד פשט הרמב"ם משמע שירושלים היא באמצע (בקירוב) ואם נפרש שכוונתו לסוף המעלה העשרים ותשע יוצא שירושלים היא הרבה יותר דרומה מאמצע הארץ. היו שמועות שזו הייתה שיטת החזו"א, כשהביסוס לכך שהוא התיר לרכוש תוצרת חקלאית בשמיטה רק מיטבתה הנמצאת מדרום לקו רוחב שלושים. אך כבר השיבו על כך שהחזו"א לא תלה את ההיתר בקו רוחב שלושים, אלא שבזמנו (שמיטת תשי"ב) הקיבוץ היחיד בערבה שהיה מדרום לגבולות מסעי, היה קיבוץ יטבתה.
[27] . עי' על כך בארץ חמדה (ח"א עמ' קלה- קלו) ועי' עוד בשבת הארץ (עם תוספת שבת ח"ג פי"ב הט"ז).
[28] עי' על כך בספר "קטיף שביעית" (פרק ד סעי' א והע' 2).