רפואה ע"י בשר ודם בדגש, ע"י הקב"ה ברפה

[אראל]

ברבינו בחיי בפרשתן, עה"פ ורפא ירפא:
כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן: (ירמיה נא, ט) "רפאנו את בבל ולא נרפתה", אבל בהקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב: (שם יז, יד) "רפאני ה' וארפא", וכתיב: (תהלים קמז, ג) "הרופא לשבורי לב", (הושע יד, ה) "ארפא משובתם", (בראשית כ, יז) "וירפא אלהים את אבימלך", (לעיל טו, כו) "כי אני ה' רופאך", עכ"ל.

וקשה דהא הפסוק 'ארפא' משובתם, וכן הפסוק 'וירפא' אלקים את אבימלך, הם בדגוש, והרפואה שם ע"י הקב"ה
אולי יש מסורה שונה בזה??

[במסתרים]

לכאורה כוונתו לבנין קל וכבד (=הדגוש).
במלים אחרות: 'דגש' רצונו לומר דגש חזק (הבא בבנין פיעל) שהאות נקראת בחוזק, כפולה כשתים.
ב'ארפא', 'וירפא', הדגש קל שהוא רק סימן להברת האות ואינו מורה על קריאה חזקה.

[כדכד]

בתוספת לדברי כת"ר
יש להוסיף שהדגש ב"וירפא" וב"ארפא" הוא דגש קל ואילו הדגש ב"ורפא ירפא" למשל הוא דגש חזק (וכנראה בא מבנין "פיעל" שבד"כ עה"פ שלו מודגשת, ואולי לזה כיוון גם הרב במסתרים)

[אראל]

לכאורה כוונתו לבנין קל וכבד (=הדגוש).
במלים אחרות: 'דגש' רצונו לומר דגש חזק (הבא בבנין פיעל) שהאות נקראת בחוזק, כפולה כשתים.
ב'ארפא', 'וירפא', הדגש קל שהוא רק סימן להברת האות ואינו מורה על קריאה חזקה.

אהא, ייש"כ
סליחה על הבורות, אבל אם אפשר להסביר, מה הכלל בזה, מתי קוראים בדגש חזק ומתי בדגש קל?
[והלא נוגע למעשה בתפלת שמו"ע בברכת רפאנו]

[כדכד]

דגש קל בתחילת הברה באותיות בג"ד כפ"ת כשבאות בתחילת מילה או אחרי שוו"א נח שאז הם בתחילת הברה. הדגש בא להבדיל בין הגיית האות כרפויה לבין הגייתה כדגושה למשל "ה' שפתי תפתח" - הפ"אים רפויות. לעומת זאת "פתח לבי בתורתך" הפ' נהגית דגושה. מאולם לא בכל העדות נשתמרו ההבחנות בין כל האותיות בג"ד כפ,ת כשהן דגושות לבין הגייתן כשהן רפויות.

דגש חזק בסוף הברה הוא לאחר תנועה קטנה וכשהוא בא אמורים להכפיל את האות כאילו כתובה פעמיים ובד"כ מטרתו להיות במקום שתים וכדברי רש"י בפרשה הקודמת על הכתוב "והמתי את כל העם" שהמ' דגושה כי השורש הוא המ"ם ולא הת' שאם היתה התיבה מל' מיתה היתה הת' דגושה כי אין מיתה בלא תי"ו. וכן בהמשך "ושתי את גבלך" שהת' דגושה לפי שאין שיתה בלא תי"ו (אולם יש דגשים למטרות אחרות וכמו בבנין פיעל הנזכר שע' הפועל דגושה בדרך כלל).

יש מקרים אמצעיים כמו הת' במלה "הבתים" "והיה הדם לאת על הבתים" וכד' ששם דנו אם הדגש קל או חזק.

כשבא דגש חזק באותיות בג"ד כפ"ת מלבד הכפלתן יש גם לשנות את הגייה לבגד כפת דגושיים כמו בדגש קל.

אין מכל זה נפקותא לברכת רפאנו שגם בה כל הפ"אין רפויות למעט "ארוכה ומרפא" שבמילה "ומרפא" יש דגש קל בפ"א כי היא אחר שוו"א נח.

[אראל]

ישר כחכם לאורייתא, הרב כדכד

[אחד מעיר]

לפני כמה שנים מישהו בשטיבל של זכרון משה
אמר את הוורט הזה
הקשיתי לו ממחצתי ואני ארפא, וממכותיך ארפאך, ארפא משובתם ועוד.
הוא נתעקש שככה זה ולא הסכים לשמוע את ההסבר הדקדוקי

הוא לא מבין 'דקדוק' וגם לא רוצה להבין

[כדכד]

מה תועלת בסיפור הזה
מר מקבל את ההסבר של הרב במסתרים?
אם כן - מאי נפק"מ שאיזה אחד בזכרון משה לא קיבל.

[אחד מעיר]

אני ממש מתפעל מההערה
למה סתם לפטפט?
רציתי להתריע על התופעה שיש אנשים
ברגע שמרגישים 'דקדוק' נאטמים לגמרי ולא רוצים לשמוע כלום

[שומר הגחלת]

שתי הערות:

(1) הִנְנִ֧י מַעֲלֶה־לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים (ירמיהו לג:6)
(2) כֹּה־אָמַ֣ר ה֗' רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה (מלכים II ב:21)

בניין פיעל ברפואת הקב"ה.

[דרומי]

דרך אגב להעיר שהאדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נהג לומר בשמו"ע 'והעלה ארוכה ורפואה שלמה' - 'ארוכה' בכ"ף מודגשת דוקא. ובספר 'אשכבתא דרבי' כתב שלא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת לזה.

[במסתרים]

(1) הִנְנִ֧י מַעֲלֶה־לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים (ירמיהו לג:6)
(2) כֹּה־אָמַ֣ר ה֗' רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה (מלכים II ב:21)

הראשון אינו בנין פיעל אלא שם, והרבה משקלים לשמות.
השני אפשר ליישב שהיה ע"י נביא.

[מה שנכון נכון]

רק כשהמתרפא הוא ב"ו יש קפידא כדי להדגיש שרפואת ה' בנחת, אך במים ל"ש צער ואי"ז מלמד כלום (וככל הדגשים-חזקים שבתנ"ך...).

[חלא בר חמרא]

עיקר רעיונו של הבחיי מופיע גם בבעל הטורים פ' בשלח בפסוק כי אני ה' רופאך.
ושמעתי בשם הגר"ש אלתר שליט"א שהסביר בזה את הפסוק במגילת אסתר 'על כן קראו לימים האלה פורים, על שם הפור'. ש'פורים' הראשון רפוי, ו'פור' דגוש. כי זה ע"י ה' וזה ע"י בשר ודם. מיהו יתכן שאין הדברים מתאימים לפי הנאמר לעיל ודוק.

[במסתרים]

אין הדברים מתאימים